בתמונה: בתו של אדם מעצבן (למצולמת יש קשר משפחתי לכתבה)
אני יליד תל אביב, יוצא אשכנז, בוגר בית הספר לאמנויות ומבקר קולנוע. תסכימו איתי שיש תשתית ראייתית לכך שאני אדם מעצבן.
בהתחשב בכל הנ"ל, מוזר שלקח לי 41 שנים להבין את האמת הבסיסית הזאת בקשר לעצמי. אבל הנה, עובדה: כל החיים הסתובבתי בתחושה שאנשים הם פשוט לא חביבים. רק לאחרונה הבנתי שזה לא הם. זה אני.
כנראה שזה עניין של מסה קריטית. נגיד, אשכנזי תמיד הייתי, אבל רק בשנים האחרונות הפכתי גם לבלוגר, שזה מעצבן בהגדרה. ולפני תשע וחצי בשנים הפכתי לאחד מהאבות האלה שכותבים דברים על הילדים המוצלחים שלהם, שזה — הבה נכיר בכך — גובל במבחיל. או הקטע של לעבוד בבלייזר: ראשית אני עיתונאי, ממשלחי היד המעצבנים בתבל מלואה. שנית, החיים המקצועיים שלי דבש. לראיה, את כל הרבעון האחרון הקדשתי להפקה של בדיחה. כשאני מספר את זה לחברים בהייטק, אפשר לראות בעיניים שלהם את הסצנה שעוברת להם בראש:
או פוליטיקה. מילא שאני שמאלני, מה שלדעתי נתפס היום יותר כקוריוז מאשר כקריזה; אני גם מסרב ליפול לקלישאות הרלוונטיות. למשל, אני אוהד מכבי. לעוד משל, אני בעד רון חולדאי. ואוכל בשר. ולא קראתי לבת שלי נפה, יאל או מליניאק. פעם כתבתי על זה שיותם זמרי ונועם פתחי מעצבנים אותי מתוקף זה שהם ימנים לא סתומים; אני מניח שהבנתם את הנמשל.
אני מעצבן את האישה שאני חי איתה, אז נניח שזה לא נחשב כי אני חי איתה, אבל שמתי לב לדפוס התעצבנות גם בקרב אנשים שאני לא תמיד משאיר להם את הנעליים בסלון. למשל, תמיד יש לי דעה על כל דבר, מה שמעצבן אנשים מסוימים. אני עושה קנאקים באצבעות, מה שמעצבן כמעט את כל האנשים. אני אוהב את וודי אלן ולאונרד כהן, מה שמעצבן מזרחיים מסוימים, ואני סאקר של בדיחות שואה, מה שמעצבן אשכנזים מסוימים. אבל לעצבן אשכנזים זה מצווה, אז:
הנהג שלנו מוזלמן/ הוא ייקח אותנו לכבשן (#שירי_שואה_שפחות_תפסו)
כמו כן, לרגל יום הולדתו ה־75 של באגס באני:
– "מה נשמע, דוק?".
– "אתה יכול לקרוא לי יוזף".
חוץ מלאונרד כהן, הדיאטה המוזיקלית שלי בנויה באופן כמעט בלעדי על היפ־הופ וקלאסית. אם הייתי מגלה את זה על מישהו שאינו אני, אני משוכנע שהייתי משתוקק להכותו. אני אוהב לבשל, ואם זה לא מספיק מעצבן, אז אני אוהב גם לדבר על מה שאני מבשל. בכלל, אני מדבר המון. הדרך היחידה להשתיק אותי היא להעביר לי ג'וינט, מה שעושה אותי קטטוני, ככה שאפילו כשאני מסטול תחת אני מעצבן טילים. חוץ מזה, אני הסטלן ההוא שכתב פעם טקסט פובליציסטי נגד לגליזיציה. זה מעצבן אפילו אותי.
אני סאקר של משחקי מילים. בחיי הבוגרים גידלתי רצף של שני כלבים, שניהם פינצ'רים מעורבים. באוגוסט 2008 הפסקתי לעשן אחרי 19 שנה שבהן נקטתי ניקוטין — אמרתי לכם, משחקי מילים — ומאז לא קרה שבא לי סיגריה אפילו פעם אחת. אני שוקל היום פחות מששקלתי לפני שהפסקתי ועושה ספורט חמש פעמים בשבוע. תפסיקו אותי כשזה ייעשה מעצבן.
אני מגהץ טי־שירטים. אני אוכל תפוחים קומפלט בלי להשאיר מהם כלום. אני מצטט מסרטים, באנגלית. אני יודע קצת צרפתית. יש לי העדפות מוגדרות היטב באלכוהול. לא ראיתי מעולם ולו שנייה אחת של "האח הגדול", "מאסטר שף", "הישרדות", "רוקדים עם כוכבים" או "המרוץ למיליון". אני מסוג האנשים שמתגאים בזה שהם לא רואים ריאליטי.
אז לאחרונה נאלצתי להכיר בכך שאני אדם מעצבן, ומאז אני שואל את עצמי למה בעצם. כלומר, ברור, הרגע הרחבתי והסברתי למה. אבל כל הנ"ל לא מסביר מה יש בבסיס האישיות שלי, בליבת קיומי, שעושה אותי מעצבן. הרי יש אנשים אחרים שאוהבים את מכבי תל אביב, לאונרד כהן, להביע את דעתם ובדיחות שואה, ואני לא רואה אותם מתוודים על כמה הם מעצבנים. מכאן שיש בי משהו אחר, משהו גורף.
הקדשתי לעניין המון מחשבה בשבועות האחרונים, ואני חושב שסוף סוף עליתי על זה. מה שמייחד אותי — מה שבאמת מעצבן בי — הוא שבתדירות גבוהה בהרבה מהממוצע הכלל עולמי, קורה לי שאני צודק.
1) אני לא מבין את המשמעות השלילית של הביטוי "רעה חולה". אם היא רעה, זה לא אמור להיות חיובי שהיא חולה? זה צריך להיות "טובה חולה". או "רעה בריאה", אני לא קטנוני.
2) אני לא מבין אנשים שיכולים להחזיק כלב ולא מחזיקים כלב.
3) ואני לא מבין אנשים שיכולים להחזיק חתול ומחזיקים חתול.
4) אני לא מבין למה נורא חשוב לנו שראש הממשלה יידע לנאום באנגלית, ולא חשוב לנו בכלל שהוא יידע לנאום בערבית.
5) אני לא מבין למה לא הופכים את כל החצרות בתל אביב לחניות. בסדר, נודניק, אז אצלכם ספציפית יש עץ שסק. אבל שאר התל אביבים מחזיקים בחצרות שלהם רק אטבים שנפלו מהחבל.
6) אני לא מבין איך אנשים לא קלטו את האובר־אקטינג של מתיו מקונוהיי לכל אורך העונה הראשונה של "בלש אמיתי". למען השם, הבנאדם יצק כל כך הרבה משמעות לאופן שבו ראסט יונק את הסיגריות שלו שסטניסלבסקי השתעל בקברו.
7) ואני לא מבין את הרעיון של גינה קהילתית. אם עוד לא צמחה כזאת בסביבתכם המיידית, אז זה עובד ככה: לוקחים גינה ציבורית או חלק ממנה, מחלקים את השטח לערוגות ומזמינים את תושבי האזור לאמץ ערוגה ולגדל בה מה שהם רוצים חוץ ממה שלא חוקי. נשמע מקסים, אני יודע. אבל בפועל זה אומר שמפקיעים שטח ציבורי מידי הציבור ומחכירים פיסות ממנו לבודדים, כי הערוגה שלך היא שלך: כמו שאף אחד אחר לא ישקה אותה בשבילך, ככה אני לא אמור לקטוף את הפלפלים שלך. אז בתכלס, גינה קהילתית פירושה שמעכשיו אסור לחברי הקהילה להסתובב בגינה הזאת (שלא לדבר על כלבי הקהילה. מי שלא ראה חובק עצים קולט פינצ'רית מעורבת שמרחרחת לו את הבזיליקום, לא ראה טבעוני זעמני). מה אני מפספס פה?
8) אני לא מבין חברה שלפחות פעמיים בשנה ממליצה לצרכנים לצרוך כמה שפחות מהמוצר שלה. אבל זה בסדר, כי שאר הדברים שקשורים לחברת החשמל הם לגמרי הגיוניים.
9) אני לא מבין למה ילדים תמיד מניחים שילדים אחרים משקרים. יצא לי בטעות לצותת בכוונה לדיאלוגים של הבת שלי עם החברות שלה, וזה פשוט לא ייאמן איזה מידע נחשב חשוד בגיל שמונה־תשע. במו אוזניי שמעתי אותה טוענת "אמת דיברתי" על זה שהיא הלכה אתמול לסרט ("שקרנית"). בקניון ("כן בטח"). בשבע ("תישבעי").
10) שלא לדבר על הקטע שלהם עם להקליט מונולוגים בווטסאפ. מכירים את הסטייה החדשה הזאת? כשמתעורר הצורך להחליף אינפורמציה בכמות בלתי־קלידה, ילדינו לא מנהלים דיאלוג: הם מחליפים ביניהם הודעות קוליות חד־צדדיות. בעיניי זה מוזר בפני עצמו, אבל עוד יותר מוזר לגלות כמה מהר זה הכחיד אצלם את אמנות השיחה הטלפונית. הקטע הבא מבוסס על שיחה אמיתית:
– "הלו?".
– "היי זאת רונה".
– "הלו?".
-"בר?".
– "מי זאת?".
– "רונה".
– "מה?".
– "היי בר, זאת רונה".
– "רונה?"
– "היי".
-"זאת בר".
-"אני לא יכולה לדבר עכשיו".
– "הלו?".
– "טוב אז ביי".
11) אני לא מבין למה הבת שלי לומדת תורה שלוש פעמים בשבוע ואנגלית רק פעם אחת. בעצם נכון, דברים כמו סנה בוער חשוב להטמיע מוקדם.
12) אני לא מבין למי מיועד הטקסט הבא:
13) אני לא מבין בני 18 שמתכוונים להצביע ליכוד. הבית היהודי — מבין. יש עתיד — האמת, לא מבין, אבל לצורך הוויכוח. העניין הוא שבגיל 18 אתה אמור לשנות את העולם, לזעזע, לטלטל, להצטרף לדאע"ש. לא לתת את קולך לאדם שכבר בניינטיז ישב על משבצת הדוד המביך שלך.
14) אני לא מבין איך שזה שלאף אחד אין כסף לשום דבר. לא רק לאף אחד בארץ ולשום דבר בישראל: לכולם בכלל ולכלום בכלל. כאילו, אם הכל יקר מדי לכולם ואף אחד לא קונה, המחירים לא אמורים לרדת כדי שנחזור לקנות עד ששוב לא יהיה לנו כסף לשום דבר?
15) אני לא מבין למה המעצבת נעמה נחושתאי החליטה חד צדדית לשדרג לי את הבלוג. אבל היא בכל זאת עשתה את זה: פשוט באה בוקר אחד והודיעה שהיא עיצבה בשבילי Header חדש. אז עכשיו אתם יודעים מה הסיפור עם "החמישייה הקמרלינג" האלגנטי הזה שם למעלה.
16) והכי אני לא מבין איפה פרופ' אסא כשר כשצריך אותו. נגיד, אני מדווש באופניים אולד־סקול, בעלייה ובניגוד לכיוון התנועה שמראה החץ של שביל האופניים. מולי מגיע אחד על אופניים חשמליים. האם הוא צריך לסטות הצידה ולפנות לי את רוב השביל כי אני בעלייה על אופניים רגילים, או שאני צריך לפנות לו כי הוא נוסע בכיוון החץ? ואם במקרה דנן הוא זה שאמור לפנות לי — האם שמורה לי הזכות לעשות לו את הפרצוף של ה"ססס"? עם כל הכבוד לצה"ל, פרופ' כשר, מי שבאמת זקוק לקוד אתי זה רוכבי האופניים.
סתם שאלה, למה בעצם אנחנו לא קוראים לזה תרנגול טורקי?
מחר יתיישבו האמריקאים לשולחן ויגידו תודה. אנשים נוטים לחשוב שחג ההודיה הוא עניין דתי, אבל זה חג אזרחי למהדרין; הרעיון הכללי הוא אמנם להודות לאל הטוב על השפע (במקור החקלאי) ועל בכלל, אבל שורשי המנהג הזה נטועים במשתה בן שלושה ימים שערכו ראשוני המתיישבים הלבנים באמריקה בשנת 1621. זה המון שנים אחרי ישו.
ליברלים רבים בארצות הברית רואים בחג ההודיה מופת של צביעות. אחרי הכל, אותו משתה חגג לא רק את היבול האיכותי של 1621 אלא גם את הצלחת רצח העם שבוצע באינדיאנים. בהקשר הזה יש משפט חזק של פרופ' דן ברוק מאוניברסיטת קליפורניה, שרואה בחג מפגן של "אמנזיה פוליטית ותרבותית". אבל מאיפה שאני עומד — מבחוץ וממרחק — חג ההודיה מייצג רעיון שאני לא מהסס לקרוא לו נשגב.
ביום הכיפורים אנחנו מבקשים סליחה, ביום השואה אנחנו זוכרים, ביום העצמאות אנחנו אוכלים. יש בינינו כאלה שמתפללים, ולמרות שאני לא עוסק בזה בעצמי, תרשו לי להמר בזהירות שרוב מוחלט של התפילות הנישאות — מהארץ הזאת כמו מארצות אחרות — הן יותר בכיוון של בקשות. אבל כמה כבר יוצא לנו לעצור שנייה ולמנות תודות?
חגי ישראל ומועדיה הם דתיים או לאומיים. חגים אזרחיים אין לנו, בטח לא במובן הסמנטי: מועד שמוקדש לחייהם של האזרחים. ואני חושב שנעשה לעצמנו טובה ענקית אם נאמץ את הרעיון של חג הודיה מקומי.
אני מכיר את הסלידה המובנית מייבוא של מסורות אמריקאיות, אבל גם קנדה, הולנד, גרנדה, ליבריה — ובגרסאות מעט שונות, גרמניה ויפן — חוגגות הודיות משלהן. אז הנה, זה לא רק תירוץ לאכול הודו בגודל של טקסס. אבל הטיעון הכי חזק בעד ההודיה הוא שזה מעולה לנפש.
אנחנו מקטרים, אנחנו רבים, אנחנו מבקשים, אנחנו תובעים. אנחנו לא מודים, למרות שלכולנו יש על מה. ואני באמת מאמין, סכריני ככל שזה עשוי להישמע, שלהביע את ההערכה שלנו למה שיש לנו — כלומר, במקום השטיק הרגיל של להתבאס ממה שאין לנו — זה אשכרה להעביר חוטר דרך הקנה של הנשמה.
אין לי מושג אם כל זה עושה שכל למישהו חוץ ממני, וממילא אין לי משאבים להרים פה איזה מהלך חברתי, אבל הנה כמה דברים שאני מרגיש צורך להודות עליהם בעצמי. לא יהיה מבסוט ממני אם תשלחו לי או תלנקקו לי או תתייגו לי את התודות שלכם, ולכו תדעו — אולי בסוף עוד ניצור פה איזה סחף זוטא.
1) תודה על זה שלמרות התקף לב כמעט קטלני בגיל 37, אבא שלי עדיין חי ובועט בגיל 73.
2) תודה על אימא שמחווטת הפוך מכל בן אנוש אחר שאני מכיר ועל אחות שנתקיים בה כל מה שמגולם בצירוף "אחות גדולה".
6) תודה על זה שבין כל המלחמות והפיגועים וההזויים והמשיחיים, בסך הכל לא רע לנו פה.
7) ועל שתי נגיעות אחרונות. אחת נשיקה על המצח הבוער של סבתא כשהנשימות שלה הלכו ונחלשו, שנייה מגע יד על הגוף הקטן של פיצפץ עד שבית החזה שלו נדם. כנראה שלא יאה לכתוב על סבתא שלך ועל הכלב שלך באותה נשימה, אבל בשתי הפרידות המאוד שונות האלה הרגשתי שתי שלוות מאוד דומות. יכול להיות שזה כי רציתי לראות את זה ככה, ויכול להיות שבגיל מסוים — כמעט 90 שלה, כמעט 18 שלו — זאת באמת שלווה. לא יודע. אבל זה עשה אותי לגמרי רגוע לגבי הסוף, אז אני אסיר תודה על שתי הנגיעות.
9) ועל ג'וב שכבר 13 שנה גורם לאנשים לחשוב שאני בן זונה בר מזל, למרות שאם רובם היו יודעים כמה בר מזל אני באמת, הם היו חושבים במילים קצת יותר חריפות מבן זונה.
10) טחינה, סחלב, אפרסקים ופרושוטו מלון. לא ביחד, כן?
המון זמן לקח לי להבין מה מעצבן אותי ביותם זמרי ונועם פתחי.
רגע, אתם יודעים מי אלה זמרי ופתחי, נכון? אושיות הפייסבוק? הקופירייטרים? המצחיקים? הימנים? אז הם מעצבנים אותי, והמון זמן לא הבנתי למה.
בניגוד לימנים סטנדרטיים, שמעצבנים אותי כי הם מתלהמים או גזענים או בורים או מתקרבנים או כל הנ"ל, את זמרי ופתחי לא תתפסו על אף אחד מהסעיפים האלה. להפך: אם יורשה לי לדבר עליהם כמקשה אחת, זמחי מתבטאים בשכל איפה שהימין נוטה לאמוציות, שולטים בחומר הנלמד, ולא נוטים לשכוח מי כאן החזק בעניינים שבין האדם לאדם הפלסטינאי. מכאן שהם לא אמורים לעצבן אותי, אבל הם כן.
גם ברמה האישית הם לא אמורים לעצבן אותי. את זמרי פגשתי כמה פעמים, לרבות ישיבה ממושכת בשש עיניים, והוא הותיר בי רושם של אדם חריף, מצחיק ולגמרי מחובר לקרקע — בהחלט לא מובן מאליו כשאתה הדבר הכי גדול בפייסבוק הישראלי ונפתלי בנט דופק איתך סלפיז. עם פתחי יצא לי לנהל ויכוח פוליטי עקר אחד וכמה שלום־שלום, אבל ראשית, הוא לא ניצל את אף אחד מהם כדי להגיד "קודם ביטחון". ושנית, לא צריך יותר מכמה שניות כדי לקלוט שמישהו הוא משלנו, ונועם פתחי הוא בהחלט משלנו. אחלה גבר לכל דבר ועניין. ועדיין, זמחי מעצבנים אותי.
אז ערכתי ניסוי ובדקתי איך אני מגיב כשצץ פוסט של מי מהם בפיד שלי. תוצאת הניסוי — אני צוחק ועושה "לא" עם הראש. אבל חכו רגע עם ניד הראש, כי לב העניין הוא הצחוק; מתברר שהדבר הראשון שמעצבן אותי בזמחים זה שהם מצחיקים. נגיד, הנה משהו שפייסבק זמרי בעקבות הפיגוע בבית הכנסת:
זה, ההפוך־על־הפוך הזה שזמרי שולט בו ללא עוררין או רחמים, הצחיק אותי ברמת הקול רם. שבועות קודם לכן, עם הדיבורים הראשונים על אינתיפאדה חדשה, פתחי כתב:
זה הצחיק אותי רק ברמת החחח, אבל לא משנה: זה לא אמור לקרות. בגלל זה אני עושה "לא" עם הראש.
סאטירה ימנית היא לא דבר חדש — מאיר עוזיאל התפרנס מזה עוד כשהייתי ילד — אבל סאטירה ימנית מצחיקה זאת בפירוש המצאה חדשה. והזמחים לא לבד בעניין הזה: קדם להם צוות "לאטמה" (בקרוב תוכנית הטלוויזיה, מספרים לי), וסביבם רץ מיזם "אין ימנים מצחיקים" — ליין הסטנדאפ־חובבים שמעלה על הבמה את מיטב הצייצנים/ פייסבוקאים מהצד ההוא של המפה. בעיתון "מקור ראשון" מתפרסם דרך קבע מדור סאטירה בשם "בריחת המוחות", שפתחי תורם לו לצד שתי בחורות (!) ימניות (!!) מצחיקות (!!!), נועה אנג'ל ורחלי רוטנר. ואני לא רוצה לדבר בכלל על הפאנצ'ים החדים כתער של עירית לינור, כי זה שהיא יישרה לימין עדיין טרי וכואב קצת.
אז יש ימנים מצחיקים. ומעצבן אותי שהם מצחיקים כי מצחיק זה כל הקטע שלנו השמאלנים, אבל זה לבדו לא מסביר למה דווקא זמחי — ספציפית הם — מוציאים אותי מדעתי עד כדי כך שאני מסוגל לנהל ויכוח קולני במסדרון של מערכת בלייזר רק בגלל משהו שכתב מישהו מהם. וכן, יש לנו במערכת רק מסדרון אחד.
נברתי בעומק דפי הפייסבוק של זמרי ופתחי, ומהר מאוד קיבלתי עוד חלק מהתשובה: זה איך שהם מצחיקים. לשניהם יש יכולת כמעט מסתורית להכות את השמאל בבטן הרכה שלו, בדיוק כמו ההברקה־לשעתה שפיתחה את רעיון ה"שלום עושים עם אויב" לשאלה המיתממת "ומלחמה עושים עם חבר?". דוגמה פתחית:
דוגמה זמרית, על רקע אירוע הירי בכפר קנא ובתוך רצף הפיגועים שהולך כאן:
לזהות את הכשל המובנה בטיעונים של הצד השני, לסובב אותו ולהשתמש בו נגדו זו מסורת שמאלנית מכובדת. ימנים לא אמורים לדעת לעשות דברים כאלה, בטח לא באופן מצחיק. בטח לא באופן שגורם לנו — לנו! נפגעי ה־4 בנובמבר, ניצולי מירי אלוני! — להיראות מקובעים, אטומים, עיוורים.
להוציא קדנציית רבין־פרס והקטע המצחיק ההוא עם אהוד ברק, הימין שולט בישראל ברציפות מאז 1977. בתקשורת — אותה אחת שהזמחים, ולא רק הם, אוהבים לצייר כשמאלנית — אנחנו במקרה הטוב פיטים, בטח מאז ש"ישראל היום" הפך לשקר הנפוץ במדינה ו"מעריב" התיישר עם "מקור ראשון" ורשות השידור וערוץ 10 נכנסו לדיר בלאק מהסוג שתמיד־תמיד מייצר צנזורה עצמית והתקרנפות כללית. ואני אומר, יש לכם את השלטון ואת הרוב הדמוגרפי ואיזה חצי מהתקשורת. אם תיקחו גם את השנינות, מה עוד נשאר לנו? משקפיים?
סיכום ביניים, אם כן: זמחי מעצבנים אותי כי הם מסוגלים לנסח טיעון ימני רהוט (!) ומצחיק (!!), וכי הם דוחקים את רגליי הקולקטיביות גם אל מחוץ לאזור הנוחות האחרון שנשאר לי ולשכמותי — עליונות אווירית בכל הנוגע לשימוש בשפה כנשק במלחמה על דעת הקהל. רק אחרי שהבנתי את כל זה, הבנתי גם שבעצם זה רק מה שקצת מעצבן אותי אצל הזמחים. מה שבאמת־באמת מעצבן אותי זה שהם צודקים.
שנייה, תנו לגמור משפט לפני שאתם מכריזים על עוד שמאלני שהתהפכה עליו דעתו: …צודקים כמו שרק ימנים מצחיקים ורהוטים יכולים להיות.
כן, הם צודקים. כשזמחי מתפלצים מאלימות כלפי יהודים — או מהיד הרכה של השלטונות בהקשר הזה, או ממה שהם תופסים כהטיה שמאלנית של התקשורת — הם תמיד צודקים, ותמיד רק לאותו רגע נתון. הטענה הנצחית של הימין היא שאי אפשר להתחיל לספור כל דבר מ־67', אבל הימין עצמו הוא האבא הגדול של ההיסטוריה הסלקטיבית: זאת שתמיד מתחילה לפני 5,000 שנה, אבל איכשהו מדלגת על כל מיני חלקים בין 67' לכל רגע נתון בהווה. והקטע הכי טוב הוא שאין לימין בעיה לעשות את זה, כי אפילו לשמאלנים נמאס לדבר על עוולות הכיבוש וכל זה.
תראו, אף אדם שפוי לא יכול להצדיק אלימות נגד אזרחים. אף אדם שפוי לא יכול להסכים עם רצח ממניעים דתיים או לאומיים, ואף אדם שפוי לא יכול פשוט לקבל את זה שהוא חש מאוים בביתו שלו — בין אם זה בית במובן של ארבעה קירות או במובן שמתכוונים לזה במפלגה של בנט. אבל לבטל את הקונטקסט של הדברים, לייחס את המעשים המבחילים האלה לאיזה צימאון־לדם וזהו, זה לא פחות מקומם מח"כית ערבייה שמביעה תמיכה באותה אלימות עצמה.
אנשים חושבים ששמאלנים כמוני באמת מתחילים לספור הכל מ־67'. שאנחנו באמת מייחסים הכל לעוולות הכיבוש. טוב, אז לא: אנחנו, קרי הח"מ ורוב מוחלט של אנשי השמאל שהוא מכיר, מחלקים את האשמה על מה שקורה כאן בדיוק פיפטי־פיפטי. הפיפטי שלנו הוא הכיבוש והאפרטהייד; הפיפטי שלהם זה שיש בתוכם חבורה של ברברים ארורים, ומעליהם מנהיגים שלא מחמיצים הזדמנות להחמיץ הזדמנות.
אני משוכנע שזמחי, כמו דוברים רשמיים של הימין, לא עושים סלקציה להיסטוריה רק בגלל שזה מסייע לטיעונים שלהם. אני משוכנע שהם באמת מרגישים קורבנות פוטנציאליים של תנועה לאומית־דתית חשוכה שרק מחכה להזדמנות להשקות את כולנו במים מליחים. כבר אמרתי: הם לא מעצבנים אותי כי הם טועים. הם מעצבנים אותי כי הם שוכחים שאנחנו בתוך מעגל.
יום אחד, כשהחיים של כולנו יהיו ספרי היסטוריה, המאבק הפלסטיני־ישראלי ייזכר כמקשה אחת. אני מניח שיקראו לזה מלחמת העצמאות הישראלית־פלסטינית או משהו בסגנון, ואני משוכנע שבחשבון הסופי תצא האיוולת הרגילה שיוצאת ממלחמות כשמתסכלים עליהן עם קצת פרספקטיבה. תלמידי העתיד ישתוממו מול ההתעקשות של ישראל לפעול ולבנות ולירות בניגוד לחוקים הבינלאומיים והחוקים שלה־עצמה, ויידהמו מהיכולת של הפלסטינים לעשות תמיד — אבל תמיד — את הדבר הכי מסריח, הכי אלים, הכי לא־ניתן־להגנה או למחילה. אבל בשורה התחתונה הם יראו שני עמים כל כך מסוממי דת ולאום שהם העדיפו "לנהל" סכסוך במקום לסיים אותו.
אחד הסרטים שהייתי מראה לכל בן אנוש הוא I Saw the Devil, מותחן נקמה קוריאני שבו אדם נוקם את רצח אשתו ההרה, אבל מחליט לא לחסל את הרוצח אלא להשאיר אותו חי למען המשך נקמה. ואז הוא מכסח אותו שוב, ואז הרוצח מכסח אותו בחזרה, וככה זה נמשך עד שאחד מהסרטים הכי אלימים שראיתי מימיי תוקע לך את זה בראש כמו בזנ"ט: נקמה זה מעגל. דם זה מעגל. אתה יכול להיות צודק ועדיין ייצא מזה רק חרא. הטריק הוא לצאת מהלופ.
התשובה הנכונה לשאלה "למה יותם זמרי ונועם פתחי מעצבנים אותי" היא שהם חלק משׂיח רהוט, מצחיק ואינטליגנטי שמנרמל את המיליטריזם שלנו ואת ההתקרבנות שלנו. זה שיח שלוקח את הטיעונים הרציניים של השמאל ואת הקיבעונות המטופשים של זהבה גלאון ועושה מהם קשקוש אחד גדול של יפי נפש שונאי־עצמם. אבל כמו שלא תיקחו מהימין את זה שבאמת צריך לשרוף אדם שהולך ורוצח תינוקת, ככה לא תיקחו מהשמאל את זה שאנחנו הכובש והחזק והריבון בשטח.
הדבר הכי קשה בלהיות שמאלני זה הערבים. אין אפס, הם לא מקלים עלינו את הקטע של להבין אותם. הדבר השני הכי קשה, ולא בהפרש גדול, הוא לעולם לא להיסחף לתוך הצדק החד־צדדי. הצדק של הרגע. תמיד לזכור שאין כאן באמת פעולות יזומות, רק סדרה אינסופית של אלימות וקונטרה אלימות, עוולות ופשעים, רצח וגזל.
אני מאמין שזמחי וכיו"ב ימנים שפויים יודעים עמוק בפנים שאי אפשר באמת להצדיק כיבוש, או בנייה איפה שהחוק הבינלאומי אוסר עליה, או הרג המוני של אזרחים במסגרת פעולה צבאית (לגיטימית לכשעצמה; זאת לא הנקודה). אבל מה, יותם זמרי ונועם פתחי לא גדלו על פייסבוק ולא על נפתלי בנט. הם גדלו עם הרשת החברתית ועם הפופולריות של הניאו־ימין, אבל הם יודעים היסטוריה. הדור שגדל פה עכשיו לא יודע היסטוריה וניזון מפייסבוק, והוא מקבל את האינסטנט־צדק של הזמחים כלשונו ומעטר אותו בלייקים ובתגובות תמיכה — על פי רוב מתלהמות הרבה יותר ונבונות הרבה פחות מלשון הפוסט. בהקצנה, אלה תגובות שתמיד מעלות בדעתי את שר המאה הרומאי הזה מ"אסטריקס באולימפיאדה":
בניגוד לחלק מקוראיהם, זמחי יודעים גם שתפקידה של התקשורת בדמוקרטיה הוא לבקר את השלטון. הם בוודאי יודעים גם שאילו היה כאן שלטון שמאל כמעט רציף בארבעת העשורים האחרונים, התקשורת הייתה מצטיירת כימנית לו רק הייתה ממלאת את תפקידה. אולי בגלל זה הם פחות נכנסים ישירות בתקשורת ויותר מגחיכים אותה, עושים ממנה ממים בבחינת תראו תראו את השמאלנים האלה. ושוב, הבעיה היה לא אצלם; היא אצל גולש הפייסבוק שבאמת חושב שהתקשורת מבקרת את השלטון רק כי היא שמאלנית.
אז זהו. יש לי תשובה. יותם זמרי ונועם פתחי מעצבנים אותי הם תורמים אקטיבית — בכישרון רב ובחן שאין להתכחש לו — להלך הרוח המסוכן ביותר שיכול להתפתח בצד החזק. לתחושה המוטעית, לאמונה המסמאת, שיש כאן רק צדק אחד.
1) הגראס היה רע, זול ובשפע. זה הפך את הניינטיז לשנים מעולות להיות סטלן, כי מצד אחד יכולת להרשות לעצמך לעשן מבוקר עד בוקר ומצד שני היית אשכרה מספיק ערני בשביל לתפקד בבוקר השני ההוא. איפה זה ואיפה השיזל פרימיום הזה שמוכרים היום עם כל המחויבות שהוא דורש.
2) בנושא קשור, היה טריפ הופ ועוד לא היה פדיחה להאזין לו. מאסיב אטאק, פורטיסהד, טריקי, אחר כך גם מורצ'יבה והוברפוניק ולאמב — הטריפ הופ היה גל גבוה וקצר שלרכוב עליו בזמן אמת היה עונג מושלם לפני שהז'אנר המאיס את עצמו אפילו על אוהביו. אלא שבניגוד לאסיד ג'אז, טרנד ניינטיז שהיום נשמע כמו שהבגדים של האייטיז נראים, טריפ הופ עדיין נשמע מעולה. הנה כך:
3) היה בטלוויזיה "טווין פיקס".
4) ו"העולם הערב".
5) ופרק חדש של "סיינפלד". לצפות בה היום זה כמעט בלתי נסבל, אבל לקבל פרק טרי שלה כל שבוע היה משהו שממש הערכנו בזמן אמת. בדיוק הפוך מ"חברים", שבזמן אמת היה בלתי נסבל לצפות בה, והיום היא דוגמה ומופת של אמנות הסיטקום הקלאסי. נסו ותיווכחו.
6) גלובליזציה נשמעה כמו רעיון ממש טוב. גם האיחוד האירופי.
7) ועוד לא היה יורו. אז אמסטרדם עלתה כמו ברלין של היום, ברלין לא עלתה בכלל ובחוף אמאלפי מצאתי עם אשתי חדר עם נוף לקאפרי ב־40 דולר ללילה. והכי קטע זה שהיבשת הלכה מאז רק אחורה, אבל אנחנו לא התקדמנו אליה אפילו טיפה.
8) חיכינו לסרטים. הניינטיז היו עשור קולנועי אדיר, והן היו חמש דקות לפני שהתחלנו להוריד דברים. אז כששמענו שיש דבר כזה "ספרות זולה" או "מועדון קרב" או "אמריקן ביוטי", היינו פשוט מחכים שהם יגיעו, ואז היה מין סידור כזה שאתה משלם כסף ובתמורה מקבל כרטיס שמתיר לך לצפות בהם. לא רוצה לשחק אותה קדוש יותר מהאפיפיור בעניין הזה, אבל אני מתגעגע ללחכות לסרטים.
9) וינונה ריידר נראתה ככה:
משקפי שמש גונבים באירוקה
10) ולפחות בתשע השנים הראשונות של העשור יכולנו להיות אופטימיים בקשר לטרילוגיה השנייה של "מלחמת הכוכבים".
11) מייקל ג'ורדן ועודד קטש היו כדורסלנים פעילים. פיני גרשון היה מאמן סימפטי. העוגן של מכבי תל אביב היה נדב הנפלד. והפועל ירושלים הייתה לוזרית עם פרטנזיות שחושבת שניצחון ליגה על מכבי זה משהו, ללמדכם שבמובנים מסוימים אנחנו עדיין חיים בשנות ה־90.
12) לגברים היה מותר ללבוש פלנל. כן, אני יודע, אבל אני אוהב פלנל.
13) האינטרנט היה חדש. ואיטי, וגרוע, ומלא וירוסים ופופ־אפים, אבל בשנים הראשונות של הרשת יכולת להרגיש את המוח שלך גדל. יכולת להתפעם, ממש ככה, מכל המידע הזה שפתאום נפרש לפניך. בנטסקייפ, אבל נפרש.
אנקדוטה ביוגרפית: עבדתי בעיתונות בתחילת שנות ה־90, כשהאינטרנט עוד לא היה אפילו חדש. ונשבע לכם בכל היקר לי שלא משנה כמה אני מתאמץ להיזכר, אין לי מושג איך ידענו דברים.
14) עוד לא היה גל נוסטלגיה לאייטיז. עכשיו כשאני חושב על זה, בשנות ה־90 התייחסנו לשנות ה־80 בדיוק כמו שצריך: התביישנו בהן.
15) נתניהו של הניינטיז גרם לנו להאמין שהוא יעשה שלום בטוח עם הפלסטינים. נתניהו של היום גורם לנו להאמין שהוא בטוח יעשה מלחמה עם האיראנים. לא יודע מה איתכם, אבל אני העדפתי את ראש הממשלה שבסוף לא עושה כלום הקליל והאופטימי של שנות ה־90.
16) באמריקה היה נשיא שיכולת להאמין שיציל אותנו מעצמנו. תסמכו עלי אם אתם צעירים מכדי לזכור. לשם השוואה, הנשיא האמריקאי הנוכחי מצפה מאיתנו להציל את עצמנו. כאילו, לא רק מוסלמי אלא גם נאיבי.
17) היינו קמים בבוקר ורואים בעיתון את הכביש המתוכנן לדמשק. לדמשק, כוס אמק.
18) תקווה, זה מה שהיה לנו בניינטיז. לנו ולכל העולם המערבי. מכרו לנו אותה בתעמולת הבחירות, עשו ממנה כותרות בעיתונים, יצאנו בעקבותיה לכיכרות. אז מה אם בסוף התברר שחלק היה תקוות שווא וחלק התפוצץ לנו בפרצוף ואחד רצחו.
זוכרים את הקטע ב"המטריקס" שבו מורפיאוס מגדיר את סוף המאה ה־20 כפסגת הציוויליזציה של המין האנושי? אז ככה הרגישו הניינטיז בין פיגוע מחריד אחד למשנהו: כמו פסגה. ועם כל שנה שעוברת מאז, המילים של מורפיאוס נשמעות פחות כמו מחמאה לסוף המאה הקודמת ויותר כמו קינה לתחילת המאה הזאת.
את הניינטיז אי אפשר להחזיר, אבל אולי את התקווה אפשר. הרי תקווה זה דבר טוב. הנה, אפילו רד השתכנע בזה בסוף.
שירים נתקעים לי בראש כמו לכל אחד, אבל מה שקורה לי עם האלבום החדש של לאונרד כהן זה לא נורמלי: הוא תקוע לי בראש בשלמותו. השירים מתנגנים לי ברוטציה, יום My Oh My ויום A Street, יום Nevermind והיום ספציפית Born in Chains. זה פסיכי.
במקום לחגוג 20 שנה ל"ספרות זולה" כמו אדם מן היישוב, אני חוגג 20 שנות לאונרד כהן. הייתי מודע לקיומו כבר בשנות ה־80, כש־First We Take Manhattan ו־Dance Me to the End of Love היו להיטים, אבל לא האזנתי לו וולונטרית עד חורף 1994. סבא שלי נפטר, ולמרות שלא היה בינינו קשר הדוק במיוחד — האיש לא ידע מילה עברית, ובטוויסט אופייני איבד את השמיעה ברגע שהתחיל ללמוד את השפה — משהו בפרידה הזאת שלח אותי לארון התקליטים המאובק של הוריי.
הלאונרד כהנים הראשונים שלי היו Songs of Love and Hate ו־Songs From a Room על וינילים שרוטים, ומצאתי את עצמי בתוכם תוך האזנה אחת. אחר כך קרה מה שתמיד קורה שנייה אחרי שאתה מוצא קול ששר את המחשבות שלך: פתאום הוא מופיע בכל מקום. במקרה דנן, אוליבר סטון וטרנט רזנור הכניסו לפסקול של "רוצחים מלידה" את Waiting For the Miracle ו־The Future, ובהשפעת הירוקת שהפכה את צפיית הבכורה שלי בסרט ההוא לאירוע נפשי־פסיכדלי ממדרגה ראשונה, זה ננעל. יהודי מקנדה הפך למשורר הלאומי שלי. אתם יודעים מה, נראה לי שנשים ברקע משהו מתוך Popular Problems לפני שנמשיך. כן, זה מה שנעשה.
1994 הייתה בשבילי אנוס מירביליס של מוזיקה. יצאתי עם מישהי שחייתה עמוק בסצנת המוזיקה של תל אביב, היה מלא ירוקת ונפתחה לי צ'קרה מוזיקלית שהייתה סגורה הרבה שנים. באופן טבעי, את הדברים שהכי אהבתי ב־94' שמעתי פחות ופחות עם הזמן, למרות שמדי פעם עוד יוצא לי לחזור למאסיב אטאק וטריקי והפוגיז'. רק את לאונרד כהן אני מנגן 20 שנה רצוף. לא כל יום, אבל אין חודש בלי הרגע הזה שאני חייב אותו באוזניים. אני מניח שבגלל זה לא היססתי לשנייה לפני ששילמתי 2,400 שקל לא כולל בייביסיטר כדי לראות אותו עם אשתי ברמת גן. אני מניח שבגלל זה, מרגע שהוא חזר מההפסקה שלו ועד ברכת הכוהנים שהוא נתן בסוף בכיתי כמו ילד קטן. אני מניח שבגלל זה הוא תמיד יהיה אצלי לאונרד כהן, למרות שכבר 15 שנה לפחות אני משנן לעצמי שזה לנארד.
20 שנה זה בקטנה בהשוואה לקול אחר שמלווה אותי רצוף מאז שגיליתי אותו. הייתי בן 11 והלכנו בהרכב משפחתי מלא ל"שושנת קהיר הסגולה", אבל זה היה רק השלום־שלום. ב־1986, כשמלאו לי 12 ולו מלאו "חנה ואחיותיה", וודי אלן הפך לבמאי ההוא שאני לא מפספס סרט שלו, לרבות כל הפילמוגרפיה שהייתי צעיר מכדי לצרוך בזמן אמת. אחר כך הוא גם הפך לקומיקאי ההוא שאני שומע את הסטנדאפ העתיק שלו בקסטות שסופן להסתבך בתוך הטייפ מרוב שימוש.
מבחינתי, אחרי כל כך הרבה שנים, וודי אלן גדול בהרבה מסך סרטיו. ולא שזה סך רע, אלא שבדיוק כמו היכולת של כהן לכתוב ולשיר את מה שאני אפילו לא מצליח לנסח בראש — "אנחנו מכוערים, אבל יש לנו את המוזיקה" — ככה אלן הוא המדריך שלי להכל. לדוגמה, בהום פייג' של הבלוג הזה, במורד העמודה השמאלית, יש לינקים לפרויקט בשם "כל סודות החיים ב־142 סרטים"; זה אוסף ציטוטים עצום שמחולק לקטגוריות עאלק־פילוסופיות כמו "מהי משמעות החיים" ו"האם יש אלוהים", וכל אחת ואחת מהן מסתיימת בציטוט מתוך "מלחמה ואהבה". לא תכננתי את זה מראש; פשוט קלטתי תוך כדי עבודה שהקומדיה המטורללת ההיא מ־1975 מפליאה לכסות את כל הסודות. כמו הדיאלוג הבא, שסיים לי את קטגוריית "האם יש מוסר אבסולוטי":
מחזר רוסי: "מי יכול לומר מהו מוסר?".
סוניה: "מוסריות היא סובייקטיבית".
רוסי: "סובייקטיביות היא אובייקטיבית".
סוניה: "רעיונות מוסריים מייחסים תכונות לחומרים שקיימים רק בדואליות רציונלית."
רוסי: "לא כשלוחה הכרחית של קיום אונטולוגי".
סוניה: "אולי מספיק כבר לדבר על סקס?".
זה לא רק אלן המצחיק שמדריך אותי. זה גם אלן החכם עם התובנה האדירה שלו על המזל של הילדים שלך, וגם אלן המסוכסך עם עצמו ב"לפרק את הארי" (- "אתה יהודי ששונא את עצמו!". – "אני שונא את עצמי, אבל לא בגלל שאני יהודי!"), וכמובן גם אלן הפילוסוף המריר־משועשע ("החיים נחלקים בין הנורא והאומלל. הנוראים הם מקרים סופניים, עיוורים, נכים, והאומללים הם כל האחרים. אז אתה צריך להיות אסיר תודה אם אתה אומלל"). שנייה, לא נשמע עוד איזה לאונרד כהן?
אני לא יודע אם הייתי מדרג את וודי אלן בין חמשת הבמאים הגדולים אי פעם אם מישהו היה מסובב לי את היד לכדי שרבוט של רשימה כזאת. כנראה שלא, וממילא אני מרגיש מחובר אליו במובנים אחרים לגמרי. זה חיבור שיש לי גם עם הקול קורא השלישי שלי, אלא שהוא שייך לאדם שאני מדרג כגדול הבמאים בכל הזמנים בלי למצמץ בכלל.
על סטיבן ספילברג כתבתי כל כך הרבה עם השנים שאני לא רואה טעם בלעשות את זה שוב. שום דבר שאכתוב עליו עכשיו לא יסביר מאיזה מקום בנפש העקומה שלי בא הסיפור הזה, או הטקסט הזה על המלחין הקבוע שלו ג'ון וויליאמס, הדבר הכי קרוב שכתבתי ל"מה יש לי מספילברג". אבל בשם הכרוניקה והסדר הטוב, זה הולך ככה: ב־1981, כילד בן שבע, ראיתי את "שודדי התיבה האבודה". זה היה השלום־שלום. כעבור שנה ראיתי את "אי־טי", ופשוט הלך עליי. לכל החיים. לכל הסרטים.
ספילברג. אלן. כהן. רק עכשיו, רק בגיל 40, אני מבין ששלושת הקולות הכי עקביים בחיי התרבות שלי שייכים ליהודים. אני חילוני כמו הזעקה ההיא של מתי כספי ב"היא חזרה בתשובה", כתבתי את הטקסט הזה ל־ynet, אבל שלושת הגברים שהכי יודעים לספר לי את עצמי הם לא רק יהודים אלא כאלה שהדת היא אישיו אצלם. אצל כהן זה מתבטא בין היתר ב־The Partisan המצמרר ובשירי התפילה האדירים שלו, כמו Who By Fire הקלאסי ו־Born in Chains החדש והאינסטנט־קלאסי. אצל אלן זה נוכח מרמת הבדיחה ועד לרמת הסרט, לרבות כמה מהתמות במגנום־אופוס שלו, "פשעים ועבירות קלות". מספילברג זה הוציא את "רשימת שינדלר". יהודים עם קטע.
וקטע איט איז, כי אין לי מושג מה לעשות עם התובנה הזאת. לא יודע מה זה אומר עליי שאני סאקר של שלושה יהודים. אולי זה גניוס, אולי משהו מיסטי, אולי צירוף מקרים. אבל כבר כמה ימים אני מסתובב עם הידיעה המשונה הזאת בראש, איתה ועם המילים ששר לאונרד כהן בין השלשלאות (התרגום חופשי, המקור פה למטה): "השם יתברך, ישתבח השם/ כתוב על לבי באותיות בוערות/ זה כל מה שאני יודע, את השאר אני לא מצליח לקרוא".
הפוסט הזה נכתב בבוקר יום ההולדת ה־40 האישי שלי. אני מציין את זה כי התמונה למעלה היא הסלפי הראשון שצילמתי אי פעם, ולא הייתי מצלם אחד כזה בכל בוקר אחר. זה פשוט שהיום אני יכול להעלות אותו כאן על תקן מחווה לג'אד אפאטו אהוב ליבי: הנה, This is 40
1) אתה כבר לא צריך לחשוש מזה שתיכף תהיה בן 40. שנה שלמה אתה סופר לאחור בתחושה סופנית, ואז מגיע היום והחיים פשוט נמשכים. זה כל כך טריוויאלי שלפני שבוע או שבועיים התנבאתי באוזני לא־זוכר־מי שזה בטח מה שיקרה לי ב־18.2.14, אבל יש פער אדיר בין לדעת את זה ולחוות את זה. לראיה, כשניבאתי את זה היה לי כבד. עכשיו, כשאני חווה את זה, קל לי.
2) אתה הרבה יותר מבין גברים. כלומר, את מערכת ההפעלה שלהם. זה כמעט בלתי נמנע אחרי ארבעה עשורים שאתה משתמש בה בעצמך. נגיד, לפני שבועיים הבנתי למה גברים מתחילים עם מלצריות: כי מלצרית חוסכת ממך את הקטע של להיות הראשון שמדבר, זה למה. גברים בהכללה הם בהמות, וככאלה אי אפשר לבטוח בהם עם המדע המדויק של שבירת הקרח. בגלל זה אנחנו מתעסקים כל כך הרבה עם שורות פתיחה מטופשות, ובגלל זה מסתובב לנו הראש כשבחורה עם מגש קטן חוסכת מאיתנו את הצורך להשתמש בהם.
נו, תביאו עוד כאלה. חופשי. אם זה שעיר, אני מבין את זה.
3) ואתה יודע שלעולם לא תבין נשים. זה לא קשור לנגה ומאדים וכל השטויות האלה: זה כי הן משוגעות. אנחנו מצידנו ילדותיים וכוחניים ושטחיים ואגוצנטריים, אז אל לנו לתפוס תחת על שגעת, אבל המסקנה האופרטיבית היא שאין שום טעם לנסות לפענח אותן. חלקן מגניבות, חלקן מסוכנות, חלקן מתישות, חלקן משתייכות לפחות לשתיים מהקטגוריות. וכולן קוקו על כל הראש.
4) אתה מבין שלפלרטט זה לא אמצעי אלא מטרה. אני מניח שרווק (או חלילה בתול) בן 40 לא רואה את זה ככה, אבל רוב הגברים הנשואים בני ה־40 לא מפלרטטים עם נשים זרות בשביל שיקרה משהו. הם עושים את זה בשביל הספורט. אני לא מתכוון במובן של להבקיע שער, אלא של להרגיש בחיים: הרי להוציא הפרעות קרדיולוגיות, דופק מואץ הוא תחושה שאנחנו חווים בתדירות הולכת ופוחתת. זאת המוטיבציה הבלעדית מאחורי רוב מוחלט של הפלירטים. בעצם אפשר להגיד את זה גם ככה: אם זאת לא המוטיבציה, זה כבר לא פלירט. זאת חרמנות או הישגיות או התאהבות, רחמנא לצלן.
5) השריטה של אף אחד כבר לא באה לך בהפתעה. באחד הבלייזרים האחרונים כתבנו רשימונת תחת הכותרת "דברים שגברים עושים רק אחרי הופעת השערה הראשונה באוזן". תרמתי לה סעיפים כמו "לעמוד בחלון ולהסתכל על שום דבר" ו"לשתות סודה", אבל בשום אופן לא הצלחתי לפרמט לכדי סעיף את התובנה הבאה: כשאתה מכיר מספיק אנשים מספיק זמן, אתה יודע שכולם שרוטים ושזאת רק שאלה של זמן עד שתזהה את הדפיקות הספציפית של העומד מולך. לטעמי יש בזה נחמה בהפוך על הפוך, וזה בטח מסביר את הסעיף הבא:
6) אתה כבר לא נכנס לסרטים מזה שהחברים שלך מעצבנים אותך. כשהם נשואים טריים — וגרוע מזה, אבות טריים — קשה מאוד להתמודד עם העובדה שאתה שוקע כמו אבן במצולות סדר העדיפויות של החברים שלך. אבל חברויות ששורדות את השלב הזה מגיחות מהצד השני בלב ההגדרה של פיכחון. וכשאתה כבר לא חושב על עצמכם במונחים של מוסקטרים, כשאתה רואה שיש גבול למסירות שלהם אליך ולשלך אליהם, אתה רואה אותם — אולי לראשונה — כבני האדם הפגומים שהם. זה תהליך כואב כמו כל התבגרות, אבל אני מאמין באמת ובתמים שבסוף הסיבוב מגיעה חברות אמיצה יותר. כלומר, זה לא חוכמה גדולה להיות חבר נורא טוב של מישהו שאתה עיוור לפגמים שלו. הרבה יותר טריקי להתפוצץ מאיך שהוא מתנהל או חושב או לצורך העניין מחתל, ועדיין לאהוב אותו עד נימי הנפש. הרבה יותר טריקי והרבה יותר מתגמל.
7) בכלל, אתה פחות נכנס לסרטים. נשים מתבלות; גברים מתקהים. זאת תחושה לא נעימה שכבר יצא לי להגדיר בכמה הזדמנויות כ־Uncomfortably numb, אבל זה נכון רק כשאתה לא מתרגש ממשהו שפעם היית מרגש ממנו. זה בדיוק ההפך כשאתה לא נסרט ממשהו שפעם היה מוציא את מכל האיפוסים. שנים ייחלתי למה שלאונרד כהן הפליא להגדיר כ־A spirit that is calm; ביום הראשון של גיל 40 אני מרגיש כאילו חלק מהמשאלה הזאת אכן התגשם בתוך הרוח הכל כך לא רגועה שהיא אני.
8) ואתה פחות חזיר. איפשהו בין הראש שקצת נרגע לגוף שמתחיל לאותת את המגבלות שלו, רוב מוחלט של בני התחילת־40 שאני מכיר — לרבות קרניבורים מושבעים ושתיינים אולימפיים — נמצאים בחלק היורד של עקומת הצריכה. יש מקרי קיצון מבאסים שבהם זה נעשה בהוראת רופא או אחרי איזו אפיזודה מבהילה, אבל אצל רוב הספסימנים שאני מכיר זה לגמרי וולונטרי.
בהקשר הזה, מה שבאמת משפר את איכות החיים זה לא הוויתור על דברים שעושים לך רע: זאת הורדת הווליום בדברים שעושים לך טוב. במקרה שלי, אני לא זוכר שחוויתי תחושת הישג מיוחדת כשהפסקתי לאכול זבל. אפילו כשהפסקתי לעשן סיגריות הייתי עסוק יותר בלתהות מה עבר לי בראש במשך 19 שנים ופחות בלהתפעל מזה שאני נקי. לעומת זאת, העובדה שאני צורך פחות גראס מאי פעם בחיי הבוגרים היא אשכרה מקור לגאווה. תבינו, זה כל כך הרעל שלי שבאופן כזה או אחר הוא פוקד בערך שלושה מכל עשרה חלומות שאני זוכר. לשים אותו על המדף של הגילטי פלז'ר ולתת לעצמך להתפנן עליו רק כשזה מסתדר עם שאר החיים — וואו, כמה שזה משחרר.
9) אתה מפסיק לפחד מהשגרה. בגיל 25 לא היה דבר שהפחיד אותי יותר מתשע־עד־חמש. לראיה, התפקיד הראשון שלי כשכיר — אותו אחד שאני ממלא כבר 12 שנה — הכניס אותי לדיכאון אטומי מעצם היותו דיי־ג'וב. אני חושב שחלפה שנה שלמה לפני שזה עבר, ואני מזכיר לכם שזה בלייזר. לא מכרות הפחם.
ביום הראשון של גיל 40 אני אומר תודה על השגרה. אני יודע שהיא משאירה אותי בפוקוס, שהיא לא נותנת לי לצוף לספירות שאני נוטה לצוף אליהן. זה לא נוגע רק לעבודה: עד גיל 35, בכל פעם שהפסקתי להתאמן זה היה כי נשבר לי מהרוטינה. בחמש השנים האחרונות, הרוטינה היא בדיוק מה שגורם לי לעשות ספורט חמש פעמים בשבוע. קטונתי מלהסביר את הפסיכולוגיה הגנ'דרית שמאחורי זה, אבל תסתכלו מסביב: אחד מכל שני גברים בני גילי עוסק באיזושהי פעילות גופנית רוטינית. אנחנו שוחים, אנחנו רצים, ואנחנו מתקשים להסביר לאנשים את הרוגע שאנחנו מוצאים בזה. אז גם אני לא אנסה. זה פשוט ככה.
10) אולי אתה כבר לא בחלק העולה, אבל קלוט את זה: מישור. זה תת־הרהור אפרופו חיבת השגרה, אבל במובן הרבה יותר עמוק. בגיל 40 אתה כבר לא נאבק כדי לטפס במעלה שרשרת המזון, ומצד שני עוד לא צריך להילחם עד חורמה רק כדי להישאר על השלב שהעפלת אליו. זה מאפשר לך להתקדם מיום ליום בכוח האינרציה, והתחושה שאתה פחות רודף אחרי איזה עתיד ויותר חווה איזה הווה היא חוויה די מדהימה.
אני אוהב את זה שיש לי זמן עם הילדה שלי כשהיא עדיין ילדה. אני מודה על זה שיש לי גם אנרגיה לחמישה אימונים בשבוע, וגם מעמד מקצועי שמאפשר לי להגיע לעבודה שעה מאוחר יותר כי בא לי להתייחד עוד שעה עם הקרוס־טריינר. אני לא שוכח לרגע את זה שאני עוסק במשהו מגניב כבר 12 שנה. "שלא יהיה יותר גרוע" זה ביטוי שפעם לא היה עולה על דל שפתותי או דעתי, אבל בחודשים האחרונים הוא גובל במנטרה. זה מישור קצר בתוך חיים שלמים במעלה הגבעה ובמורדה, וזה רגע שצריך לדעת להעריך. פשוט לנשום עמוק וליהנות מהאינרציה, כי עד לפני רגע עוד דיוושת כמו פסיכי ובעוד חמש דקות רק תתפלל למצוא את הברקס.
כבר חודש רודף אותי Legacy מהאלבום החדש של אמינם. זאת לא הפעם הראשונה ששיר שלו נופל לי בול על החיים (Mockingbird למשל תפס אותי בגרון ובביצים על תחילת הגל של הלהיות אבא), אבל הפעם זה מקרה קיצון, מה גם שבתכלס זה רק הפזמון. אין לי מושג מה בדיוק עושה שם פולינה, זמרת שבחיים לא שמעתי אותה או עליה, אבל הדרך שבה היא משגרת את השורה This is my legacy — וביתר שאת, האנחה הקטנה הזאת שהיא נותנת מיד אחרי — הדבר הזה הוא פרשנות קולית־נשית מושלמת לאיך שהגבר המאוד לא מושלם הזה מרגיש כרגע. תשמיעו לכם את זה ברקע ונמשיך:
אז ככה זה כבר חודש. אמינם ופולינה ואני שואלים את עצמי איזה מין מורשת אוכל לייחס לעצמי בפברואר, כששנות ה־30 שלי יסתיימו והריטואליזם המטופש שלי יכריח אותי לנסח לעצמי איזה "מה אני משאיר אחרי". מהבחינה הזאת, "מקום טוב" בא לי הכי טוב שיכול להיות. הנה גבר, ערכת בנזונה של ספר. זה משהו שלא זורקים כשיוצא עוד גיליון. יש עוד כאלה ברשימונת שמתרוצצת לי בין האוזניים על רקע הגרגורים של פולינה: נתתי שמות לשתי תוכניות רדיו, לספר אחד, לשני כלבים ולילדה אחת. הייתי ועודני חלק ממגזין שלפעמים אני גאה בו כמעט כמו שאני גאה בה. לפני זה הייתי במאי, ופה ושם אפילו יצא לי משהו שממש אהבתי. אבל מה עוד? מה עוד is my legacy?
עם השאלה הזאת ברמקולים ובראש הגעתי בשבוע שעבר לכנס המחזור שלי. מחזור ב' של בית הספר לאמנויות בתל אביב, זה שהזכרתי כאן מבעוד מועד. זה היה כנס המחזור הראשון שלי — לזה של התיכון לא רציתי ללכת, והחבר'ה מהיסודי מעולם לא טרחו — ככה שלא ידעתי למה לצפות. לא רק בגלל הראשוניות, אלא בעיקר בגלל שעברו כמעט 25 שנה מאז שראיתי את הרוב המוחלט של האנשים האלה. זאת תקופת זמן שקשה לעכל עד שלא מתחילים לפרוט אותה לפרוטות, ולי זה התחיל להסתדר בראש כשפרמטתי את המשוואה הבאה: בדיוק בחופש הגדול שאחרי הפרידה ממחזור ב' התחלתי לעשן. בדיוק לפני חמש שנים הפסקתי לעשן. בין לבין הספקתי לעשן בדיוק 20 שנה.
אני מניח שכנסי מחזור הם קטע באשר הם, אבל במחזור הספציפי שלי זה אפילו יותר קטע. עם דנה דבורין ושיר(י) גוטליב, עם "צעירי תל אביב" ו"לא כולל שירות", היינו מחזור שיצאו ממנו אשכרה כוכבים. להיפגש מחדש עם החבר'ה שלמדו בשתי הכיתות האלה בדיוק כשאתה שואל את עצמך איפה היית ומה עשית, מה נזקף לזכותך אחרי 40 או לפחות 25 שנים — זה, כאמור, קטע.
וקטע זה היה. אלף ואחת תחושות ויברצו את האוויר של הבית המארח ביפו העתיקה, ובאורח מאוד לא צפוי מצד אנשים שבאו לבדוק מי השמין, כמעט כולן היו חיוביות. משהו טוב זרם שם, משהו שגרם לבערך ארבעים אנשים להרגיש נוח בתוך העור של עצמם. אני לא אומר שכולם סיכמו לעצמם את עצמם של רבע המאה החולפת כהצלחה מסחררת — זה אירוע שבו השוואות הן בלתי נמנעות, ולפעמים אתה פשוט יוצא קטן מסכום חלקיו של מישהו שפעם העתקת ממנו שיעורים — אבל הווייב לא היה של תחרות. הוא היה של אנשים שמרגישים כאילו הם חזרו הביתה.
לפני שהערב התחיל היו לי רעיונות מאוד ברורים לגבי מה שצריך לקרות לפני שהוא יסתיים: סיכמתי עם עצמי להתוודות בפני זאת שהייתי מאוהב בה שלוש שנים על זה שהייתי מאוהב בה שלוש שנים, להזכיר לגור שלף שביום האחרון של כיתה ט' אמרתי לו שעוד אראה אותו מניף את גביע אירופה, ולסגור חשבון עם ההיא שכמה שנים טובות אחרי טקס הסיום עשתה לי קטע מסריח בדייט. מכל השלוש, האחרונה הייתה ההבטחה־לעצמי היחידה שקיימתי. זה גרם לי להרגיש כל כך רע, כל כך קטנוני ואידיוטי, שנטשתי לאלתר את כל התוכניות ועשיתי את מה שאני לעולם לא עושה: זרמתי.
בתוך הזרם הזה של השיחות החטופות, בתוך כל האנשים האלה שנשאר לי מהם רק החלק הטוב של הזיכרונות, עלה בדעתי שמורשת זה לא רק מה עשית. זה גם מי היית. מה חווית. ורק עם פרספקטיבה של חצי יובל — רק אחרי שכבר הספקתי לשכוח מכל הציניות שאפיינה אותי בשנים ההן, בבית הספר ההוא — הבנתי שהיה לי מזל עצום להכיר את האנשים היפים האלה. אנשים שפעם תפסתי תחת על חלקם כי הם היו ב"תופסים ראש", והיום אני יודע שזה לא היה לגמרי מנותק מסוף המשפט: …ואני לא. אנשים שפעם לא טרחתי להכיר לעומק והיום הייתי מת להמשיך לדבר איתם עוד חמש דקות. אנשים שפעם קינאתי בהם כי הם היו עם הנערות שרציתי, ובגיל דקה לארבעים אני יודע שאולי זה היה גם קצת בגלל שאף פעם לא סיפרתי להן שרציתי.
אמרתי ש־Legacy תפס אותי רק בפזמון, וזה באמת היה נכון בשבועות הראשונים של הלופ, אבל מאז הכנס של מחזור ב' התלבשו לי גם הבתים. מעולם לא הייתי התלמיד ההוא שמרביצים לו — וכאילו, הכי קרוב שהגעתי ללהפוך לראפר היה כשפעם קיבלתי ממבקר מוזיקה אימייל שהתחיל במילה "יו" — אבל עכשיו, כשאמינם שר על הילד שהוא היה, אני מוצא את עצמי עושה עם הראש כמו אחד שמבין. אולי לא את מה שהמשורר התכוון אליו, אבל לפחות מבין משהו: אם אתה פחות כועס ויותר מקבל, פחות מביט אחורה בזעם ויותר מביט סביבך על כל האנשים היפים, אולי זה לא כל כך נורא לסגור 40. ואם ככה, אז אולי זה לא כל כך חשוב להבין מהי המורשת שלך. אולי חשוב יותר להודות על מי שיצא לך להיות.
The Water Method Man, הספר מאת ג'ון אירווינג שגרם לי לחשוב שאולי גם אני יכול לכתוב, מסתיים בפסקה שתמיד עושה לי צמרמורת. זה לא בדיוק ספוילר, אבל בכל זאת הוזהרתם: הגיבור בוגוס טראמפר, מוקף בחברים ולראשונה לא טובע בים של רחמים עצמיים, מתואר ככה אפרופו אזכור של "מובי דיק" (תרגום שלי, כי ליצירת המופת הזאת אין גירסה עברית): "ערני לצלקות שלו, לצלצלים הנעוצים בו ולכל הדברים, בוגוס טראמפר חייך בזהירות אל כל הבשר הטוב שסביבו". ככה, אבל בדיוק ככה, הרגשתי כשאחרי חודש שלם של מחשבות מיותרות על מורשת הרשיתי לעצמי פשוט ליהנות מהזיכרונות.
אני חושב שכולנו, כל המסכמים־את־עצמם־לעצמם — כי מתקרב איזה יום הולדת עגול, או סתם כי אנשים נוטים לחשוב במונחים של סיכומים — צריכים לעצור לפעמים את ה"מה לא הספקתי" ואת ה"איפה טעיתי" כדי לפנות מקום לקצת "כך הייתי".
הבינג סד דט, אולי בכל זאת הייתי צריך להתוודות על שלוש שנות האהבה הנכזבת ההיא. אז הנה התוודיתי, מרית.
הנה טיעון שאני אוהב להשמיע לכל אחד שמספר לי שהוא הפסיק לאכול בשר: ברכותי, בזה הרגע תרמת להחמרת מצבן של החיות שאתה כבר לא אוכל. הנה למה, אני נוהג להוסיף כשננעצות בי עיני הלא־נוגע־בעגל: מוסכם על כבודו שירידה בביקוש מובילה לירידה במחיר?
מוסכם.
ומוסכם שירידה במחיר מובילה את היצרן לחפש איך להפחית את עלויות הייצור?
נו, נניח שמוסכם.
אז הנה, הרגע הכרחת את זוגלובקי כל העולם להפוך את תהליך הייצור שלהם לזול יותר. מה אתה חושב שזה יעשה לתנאי המחייה של החיות?
הטיעון הזה מחורר למדי, אבל אני אוהב אותו כי עוד לא פגשתי צמחוני שזה לא גורם לו לפחות למצמץ, ואין כיף גדול יותר מלגרום למישהו שניצב כמה מדרגות מוסריות מעליך למצמץ. אבל יש לי פה כותרת של פוסט להצדיק, והקטע הפסאודו־כלכלי הזה הוא בפירוש לא הדבר שאני לא מבין בקשר לצמחונים. בפרפראזה על דברי החוכמה של א' איינשטיין, מה שאני לא מבין זה איך הצמחוני הקטן שלי קם בבוקר.
אוקיי, אני מניח שזה יוצא מעט סתום כשמציגים את ככה. הנה, אם כן, המהלך הלוגי: צמחוני משיקולי מוסר הוא אדם שהציץ אל מאחורי הקלעים, ראה מה הולך שם ונשבע שהוא בהצגה הזאת לא משתתף. זה סנטימנט יפהפה, כמעט תמצית האנושיות, אלא שהוא לא יכול להתקיים בלי הקונץ של הסרת המסך. בלי להישיר מבט אל מציאות שכל אדם בר־דעת מודע לה, אבל עושה את מה שכל אדם בר־דעת עושה עם מציאות שלא נוח להישיר אליה מבט: מדחיק אותה לאיפה שהשמש אינה זורחת. ומה שאני לא מבין בקשר לצמחונים זה איך יש להם ביצים — אוקיי טבעוניים, שיהיה זיתים או משהו — להפסיק להדחיק.
תעשיית הבשר היא לא העניין, לא של ההדחקה שאני מדבר עליה וגם לא של הפוסט הזה. העניין הוא שמאחורי כל תעשייה שאני מכיר, מאחורי השיטה הכלכלית הקיימת — לעזאזל, מאחורי כל צעד ושעל בבניין הציוויליזציה המערבית — קיים ניצול. קיימת תאוות בצע. קיימים פשעים נגד האנושות, נגד הטבע, נגד מיעוטים, נגד חסרי ישע, נגד המצפון החברתי ונגד השכל הישר. ומה שאני לא מבין בקשר לצמחונים זה איך הם קמים לעוד בוקר בעולם שהיה להם האומץ להציץ לו מתחת למכסה.
אני מדחיק הכל. מדחיק את סבלם של בעלי החיים ואת העסקתם של ילדים בסווט־שופס, את הפועלים שמתאבדים בקו הייצור של הגאדג'ט המגניב הזה ואת הזקנים שתקועים 50 קילומטר מכאן במחסומים, את מה שתעשיית הסרטים עושה לדימוי הגוף של נשים ואת השכר שמרוויח הבחור המוזר להלחיץ שמנקה לי את המשרד. אני מדחיק כי יש לי הרגשה יותר ממבוססת שאם אפסיק, ולו לרגע, באמת שלא אוכל יותר לצאת מהמיטה.
ב"אמריקן ביוטי", שאני כנראה מצטט לעתים הרבה יותר מדי קרובות, יש מונולוג מטורלל על אי היכולת להכיל את יופיו של העולם. אתם בטח זוכרים, ההוא שנישא ברקע של שקית הניילון המעופפת הזאת והטראק הנפלא הזה של תומס ניומן.
זה אחד הקטעים האהובים עלי בסרט שאני אוהב פחות או יותר את כל הקטעים בו, אבל כשצפיתי בו בפעם הראשונה לקחתי אותו פֶייס־ואליו: אוקיי, יש כאן בחור עם נפש של משורר שכל היופי הזה מאיים לפוצץ לו את הלב. אני לא זוכר באיזו צפייה נפל לי האסימון ותפסתי שזה בדיוק להפך. שזה לא יופי שלא ניתן להכיל אותו, אלא שלא ניתן להתמודד עם קיומו של יופי על רקע של כל כך הרבה כיעור.
לקום בבוקר אחרי שהפסקת להדחיק, ולו לרגע, פירושו לקחת את הריזיקה שהג'יני לעולם לא ישוב לתוך הבקבוק. שתדווש ברחוב המסגר ולא תוכל עוד להביט דרך האריתראי הזה שמדינת ישראל מעדיפה שהוא ישדוד מאשר יעבוד, שתקרא בפייסבוק איזה פוסט על השכר החציוני ולא תוכל עוד לשים באיזו מגירה את השאלה איך חיים מ־6,000 שקל בחודש, שתשלח את הילדה לבית הספר ולא תוכל עוד להמשיך לנשום את העובדה שלהיות ילד שמח ושבע זה להיות חלק ממיעוט.
אז זהו, זה מה שאני לא מבין בקשר לצמחונים. וגם מעצבן אותי שהם ניצבים כמה מדרגות מוסריות מעלי, אבל זה לא קשור עכשיו.
מכל האנשים שפוטרו ועוד יפוטרו בישראל, ספק אם יש כאלה שמצבם טוב מזה של עובדי "טבע". כלומר, לאבד את העבודה שלך זה אף פעם לא כיף ענק, אבל בשני הפרמטרים החשובים — פיצויים הוגנים וסיכויים סבירים לחזור במהרה למעגל העבודה — האנשים האלה אמורים לצאת בסדר. הפיצוי ממילא מעוגן בחוק (וכאילו, זה לא שיש סכנה שהמעסיק הספציפי שלהם יכריז פתאום על פשיטת רגל), ובמדינה עתירת ביוטק כמו ישראל, רזומה שכולל קדנציה בטבע זה רזומה שמיש.
אז לא, הבעיה עם המהלך של טבע היא לא מתחום זכויות העובד. אני גם לא מבין את הניסיון ליצור לינקג' הפוך־על־הפוך בין פיטורים להקלות במס: מניית טבע היא חלק בלתי נפרד מכמעט כל תיק השקעות בישראל, ואם טבע צריכה להתייעל כדי לשמר את הרווחיות ואת שווי המניה שלה, האינטרס של מאות אלפי הישראלים שמושקעים בה בוודאי קודם לזה של 800 מעובדיה. כאן נכנסת לתמונה השאלה שכולם שואלים בימים האחרונים — למה לא מקצצים בשכר הבכירים, או בבכירים עצמם, לפני שנוגעים בעובדים הזוטרים — אבל אני חושב שהתשובה הרבה יותר מורכבת מאיך שהיא נשמעת בשלייחימוביצ'ית.
"טבע מפטרת כ־800 עובדים בישראל, המניה מזנקת ב־2%". הכותרת הזאת, שדומות לה הופיעו לכל רוחב העיתונות הכלכלית, מסכמת היטב את הבעיה האמיתית של המהלך הזה. והיא בעיה גדולה בהרבה מהמהלך הזה: כמו שהכלכלה העולמית עובדת היום, האינטרס של בעל המניות הוא תמיד הפוך מזה של העושה במלאכה. לראיה, נכון שהנהנתם קצת כשקראתם את הפסקה על זה שצרכי המשקיעים קודמים לצרכי העובדים? אז מ.ש.ל.
יותר מזה: נכון שמוטב אם ענקית כמו טבע תקצץ בשכר הבכירים לפני שהיא מפטרת עובדים, אלא שגם לחתוך את הנטו של בעלי הצווארונים המעומלנים על קדושת מחיר המניה זה לא סביר מבחינה מוסרית. הרי טבע היא לא חברה מפסידה; היא חברה שמרוויחה פחות מאז שיש עוד תרופות לטרשת נפוצה חוץ מקומפקסון, אבל היא גם צופה שהשנה תסתיים מבחינתה בהכנסות של כ־20 מיליארד דולר ורווח של כחמישה דולר למניה. זאת הבעיה האמיתית פה: העובדה שבשוק החופשי, מוטב לפטר את העובד או לקצץ בשכרו של המנהל מאשר לפגוע ברווח של המשקיע או של הבעלים (אני מדגיש: ברווח. ביזנס מפסיד זה נושא לדיון אחר).
אנשים ששואלים איפה הבושה, לרבות ההוא ששואל איפה הכסף, נכנסים עכשיו בהנהלת טבע בגלל החוצפה הטמונה בכך שיד אחת שלה אוספת הטבות מהמדינה והשנייה שולחת מכתבי פיטורים. זה פופוליזם שמחטיא את המטרה האמיתית, מטרה גדולה בהרבה מחברת טבע: השיטה.
תראו, אני לא מבין כלום בכלכלה. אין לי איזה פיתרון בשליף, ואני גם לא נאיבי עד כדי כך שאחפש אותו במקום כמו הקואופרטיב, מילת הקסם החדשה; הרי לצורך העניין, גם חברה שעובדיה הם בעלי המניות שלה תשאף בראש ובראשונה להגדיל את שווי המניות האלה. אבל דווקא בגלל שאני לא מבין כלום ולפחות קצת נאיבי, מותר לי לשער איפה הבעיה מתחילה: בזה שאנחנו לא מודדים דברים על פי שוויים אלא על פי שוויים הנתפס. זה נכון לגבי מחירה של מניית טבע כמו שזה נכון לגבי שכר הבכירים שלה, כי הראשון הוא תוצאה של ספקולציות והשני הוא תשובה משוערת לשאלה "כמה אני צריך לשלם לאיש הזה כדי שהוא לא ילך לעבוד אצל המתחרים".
הספקולציה היא הסיבה והתוצאה של כל מה קורה עכשיו בטבע, בדיוק כמו שהיא שהסיבה והתוצאה של החרא שהעולם המערבי אוכל כבר חצי עשור. זה המקום שאליו צריך להפנות את מי שמחפש את הכסף ואת הבושה. השאלה היא אם יש פה — עזבו בארץ, בפלנטה — מישהו שגם מבין בכלכלה וגם מסוגל לדמיין עולם בלי השקעות ספקולטיביות. שכחת אחד, לנון.
החמישייה הקמרלינג 