אבא מסטול עכשיו

צילום: שלי יחימוביץ'

מיץ' הדברג אמר פעם: "נהגתי לעשן סמים. אני עדיין עושה את זה, אבל גם נהגתי". זה תיאור די הולם להיסטוריה האישית שלי עם הגברת מרי ג'יין: אני עדיין רואה אותה, אבל בעבר הלא נורא רחוק היא הייתה יושבת איתי על הספה כל יום, כל היום. אשתי טוענת שאפילו את הדירה שלנו — בסך הכל השלישית שראינו בסיבוב ההוא לפני יותר שנים מכפי שהייתי רוצה לזכור — קנינו רק כי הייתי לחוץ־שאכטה מכדי להמשיך לחפש.

ב"הבית הלבן" יש קטע נהדר שבו נשאל ראש הסגל ליאו מקגרי, אלכוהוליסט לשעבר, אם אחרי שש וחצי שנות פיכחות לא מתחשק לו דרינק. "הבעיה היא שאני לא רוצה דרינק", עונה מקגרי. "אני רוצה עשרה". אני זוכר מצוין את הציטוט הזה כי בשנים ששידרו כאן את ליאו מקגרי — אוי ג'ון ספנסר, ימתקו לך רגבי עפרך — הבעיה שלו עם אלכוהול הייתה בדיוק הסיפור שלי עם THC. יכולתי לא לצרוך אותו בכלל או לצרוך אותו המון. לא היה אמצע. כלומר, לא עד רונה.

הרבה התנהגויות טוטאליות מפסיקות להיות טוטאליות כשאתה נהיה הורה, אבל זה לא שהפכתי בן לילה מסטלן במשרה מלאה לאבא במשרה חלקית. עשיתי את זה כמו שגברים עושים דברים: קיקינג אנד סקרימינג. בשנה הראשונה בחייה סירבתי אפילו לשנות את המינון, עד שיום אחד אספתי אותה מהגן ובמשך כמה שניות של פרנויית סוטול תהיתי אם זאת באמת היא. הרגע הזה היה מקור השראה לסיפור קצר שכתבתי, אבל הדבר הכי טוב שיצא ממנו הוא התובנה שלא ניתן להיות גם מסטול 24/7 וגם הורה אחראי. כן, אני יודע, מטלטל.

מאז הרגע ההוא ביציאה מהגן צמצמתי את ביקורי ההתייחדות של מרי ג'יין לסופ"שים שאחרי־סגירת־עיתון, יום־יומיים של השתלמות חקלאית פעם בחודש. הבעיה הייתה שביום או יומיים האלה הייתי מנסה לעשן גראס במשקל גופו של יאיר לפיד, ומה שהולך היום בשוק זה לא הפארש שהיינו קונים בתחילת הניינטיז ב־800 שקל ל־100 גרם. היום זה 100 שקל לגרם, ואתם בטח יודעים לבד שהפער נובע לא רק מקפיטליזם חזירי. לונג סטורי שורט, לילה אחד זה נגמר במשהו על סף אבדן הכרה על סף הדלת של רונה. זאת הייתה הפעם האחרונה שהכנסתי הביתה כמות גדולה יותר מג'וינט. אחרי 20 שנה של הכל או כלום, סופסוף למדתי בדרך הלא סימפטית לרצות רק דרינק אחד.

הבעיה היא שזה לא תמיד הזמן אפילו לדרינק אחד, ועוד בעיה היא שלפעמים אני בכל זאת רוצה עשרה. ואם מה שמפריד בינך ובין הרעל שלך זה הבת שלך, סופך — או בימים רעים התחלתך — להוציא עליה את הדודא שלך. לזכותי ייאמר שזה לא מתבטא בהרבה יותר מנרגנות כללית ו/או היעדר זין לפעילות ספציפית, אבל מפריעה לי המחשבה — לא, הידיעה — שבאיזשהו מקום אפל וקטנוני אני נוטר טינה לבת שלי.

גראס הוא לא הנקודה כאן. במובן מסוים הוא ההפך מהנקודה, כי מדובר בהרגל שלקראת גיל 40 נהיה גם ככה מגונה מאי פעם. אבל מה לגבי הדברים הטובים שאני לא יכול לעשות כי אני אבא מדי? מה לגבי הכסף, שאני זוכר בוודאות שהיה יותר ממנו כשהיינו נפש פחות? זה רק נדמה לי או שהוויתורים המצטברים האלה מסבירים לפחות חלק מהפעמים שאני אוכל לבת שלי את הראש?

אני חושב שחשוב להכיר בכעסים הכבושים שאנחנו סוחבים על הילדים שלנו, ומילת המפתח  היא "להכיר". כלומר, אין הורה שלא צובר את הכעס הזה ומעת לעת גם משחרר אותו, אבל נדירים המקרים שאנחנו מאתרים את המקור. הרי ילדים נותנים לך מספיק סיבות להתעצבן, ולך תקלוט שזה לא הם אלא אתה. לך תעשה את ההיקש הלוגי שאומר, אני מתוסכל כי אני רוצה לעשות משהו ולא יכול לעשות אותו >  אני לא יכול לעשות אותו כי יש לי מחויבות הורית קודמת > בסתר לבי אני מאשים את הילדים שלי בזה שאני לא עושה את מה שאני רוצה. לא, ברוב המקרים אנחנו פשוט אומרים לעצמנו שאין מספיק שעות ביממה או משהו. זה יותר קל מלהודות בזה שאתה נוטר טינה לילדים, יצורים שהדבר הכי יפה בהם הוא שהם לא נוטרים טינה.

בשבועיים האחרונים, מעשה פאקינג שטן, התנחל לי בראש הקטע Memories of Green מתוך הפסקול של "בלייד ראנר" (או ליתר דיוק מתוך האלבום See You Later מאת ואנגליס, שעשה לו קופי־פייסט משם לפסקול של הסרט). ספציפית מה שקורה בין 2:15 ו־3:50, אם אתם מאזינים לו באמצעות צפייה בקליפ המעריצים המעט מעפן הזה:

תמיד אהבתי את Memories of Green, אבל פתאום הוא רץ לי בראש בלופ. הוא והניסיון לספור לאחור את הפעמים ששתלתי את רונה פחות בגלל שהיא עשתה משהו רע ויותר בגלל העצבים על הזמן שבורח, או על הכסף שאין, או על הגראס שאני לא מעשן. והכי קטע זה שרק היום תפסתי, בלי שום קשר ועם כל הקשר, שאני תקוע על קטע בשם זיכרונות של ירוק.

תראו מה שטבע

מכל האנשים שפוטרו ועוד יפוטרו בישראל, ספק אם יש כאלה שמצבם טוב מזה של עובדי "טבע". כלומר, לאבד את העבודה שלך זה אף פעם לא כיף ענק, אבל בשני הפרמטרים החשובים — פיצויים הוגנים וסיכויים סבירים לחזור במהרה למעגל העבודה — האנשים האלה אמורים לצאת בסדר. הפיצוי ממילא מעוגן בחוק (וכאילו, זה לא שיש סכנה שהמעסיק הספציפי שלהם יכריז פתאום על פשיטת רגל), ובמדינה עתירת ביוטק כמו ישראל, רזומה שכולל קדנציה בטבע זה רזומה שמיש.

אז לא, הבעיה עם המהלך של טבע היא לא מתחום זכויות העובד. אני גם לא מבין את הניסיון ליצור לינקג' הפוך־על־הפוך בין פיטורים להקלות במס: מניית טבע היא חלק בלתי נפרד מכמעט כל תיק השקעות בישראל, ואם טבע צריכה להתייעל כדי לשמר את הרווחיות ואת שווי המניה שלה, האינטרס של מאות אלפי הישראלים שמושקעים בה בוודאי קודם לזה של 800 מעובדיה. כאן נכנסת לתמונה השאלה שכולם שואלים בימים האחרונים — למה לא מקצצים בשכר הבכירים, או בבכירים עצמם, לפני שנוגעים בעובדים הזוטרים — אבל אני חושב שהתשובה הרבה יותר מורכבת מאיך שהיא נשמעת בשלייחימוביצ'ית.

"טבע מפטרת כ־800 עובדים בישראל, המניה מזנקת ב־2%". הכותרת הזאת, שדומות לה הופיעו לכל רוחב העיתונות הכלכלית, מסכמת היטב את הבעיה האמיתית של המהלך הזה. והיא בעיה גדולה בהרבה מהמהלך הזה: כמו שהכלכלה העולמית עובדת היום, האינטרס של בעל המניות הוא תמיד הפוך מזה של העושה במלאכה. לראיה, נכון שהנהנתם קצת כשקראתם את הפסקה על זה שצרכי המשקיעים קודמים לצרכי העובדים? אז מ.ש.ל.

יותר מזה: נכון שמוטב אם ענקית כמו טבע תקצץ בשכר הבכירים לפני שהיא מפטרת עובדים, אלא שגם לחתוך את הנטו של בעלי הצווארונים המעומלנים על קדושת מחיר המניה זה לא סביר מבחינה מוסרית. הרי טבע היא לא חברה מפסידה; היא חברה שמרוויחה פחות מאז שיש עוד תרופות לטרשת נפוצה חוץ מקומפקסון, אבל היא גם צופה שהשנה תסתיים מבחינתה בהכנסות של כ־20 מיליארד דולר ורווח של כחמישה דולר למניה. זאת הבעיה האמיתית פה: העובדה שבשוק החופשי, מוטב לפטר את העובד או לקצץ בשכרו של המנהל מאשר לפגוע ברווח של המשקיע או של הבעלים (אני מדגיש: ברווח. ביזנס מפסיד זה נושא לדיון אחר).

אנשים ששואלים איפה הבושה, לרבות ההוא ששואל איפה הכסף, נכנסים עכשיו בהנהלת טבע בגלל החוצפה הטמונה בכך שיד אחת שלה אוספת הטבות מהמדינה והשנייה שולחת מכתבי פיטורים. זה פופוליזם שמחטיא את המטרה האמיתית, מטרה גדולה בהרבה מחברת טבע: השיטה.

תראו, אני לא מבין כלום בכלכלה. אין לי איזה פיתרון בשליף, ואני גם לא נאיבי עד כדי כך שאחפש אותו במקום כמו הקואופרטיב, מילת הקסם החדשה; הרי לצורך העניין, גם חברה שעובדיה הם בעלי המניות שלה תשאף בראש ובראשונה להגדיל את שווי המניות האלה. אבל דווקא בגלל שאני לא מבין כלום ולפחות קצת נאיבי, מותר לי לשער איפה הבעיה מתחילה: בזה שאנחנו לא מודדים דברים על פי שוויים אלא על פי שוויים הנתפס. זה נכון לגבי מחירה של מניית טבע כמו שזה נכון לגבי שכר הבכירים שלה, כי הראשון הוא תוצאה של ספקולציות והשני הוא תשובה משוערת לשאלה "כמה אני צריך לשלם לאיש הזה כדי שהוא לא ילך לעבוד אצל המתחרים".

הספקולציה היא הסיבה והתוצאה של כל מה קורה עכשיו בטבע, בדיוק כמו שהיא שהסיבה והתוצאה של החרא שהעולם המערבי אוכל כבר חצי עשור. זה המקום שאליו צריך להפנות את מי שמחפש את הכסף ואת הבושה. השאלה היא אם יש פה — עזבו בארץ, בפלנטה — מישהו שגם מבין בכלכלה וגם מסוגל לדמיין עולם בלי השקעות ספקולטיביות. שכחת אחד, לנון.

לנצור את הזמן של הליכת הסרטן

דרושים: מברישים

אנחנו חוזרים מבית הספר ורונה שוב עושה את הליכת הסרטן: הראש שלה פונה ישר אלי והרגליים מתקדמות בדילוגים הצידה. זה מה שהיא תמיד עושה כשאצה לה הדרך בזמן שיחה ערה, פשרה סבוכה מבחינה מוטורית בין שמירה על קשר עין והתקדמות לעבר היעד המוסכם.

מכל מה שהילדה הזאת עושה, הליכת הסרטן היא ללא ספק ברשימת הפיצ'רים החביבים עלי. היא והתאומה שלה, רביצת הצפרדע: כשמגיע הקליימקס של סיפור או סרט שבאמת סחף אותה, הבת שלי קופצת בעודה יושבת. עד היום לא ממש פענחתי את המכניקה של הפעלול הזה, אבל זה מה שהיא עושה. יושצת.

תדירות ההופעה של ביטויי התלהבות הילדותית האלה נמצאת בירידה מתמדת, וזה לגמרי טבעי. במובנים רבים זה אפילו רצוי, אבל בחודשים האחרונים אני מוצא את עצמי נאחז בכל דילוג מצודד ובכל ניתור מיושב כאילו מדובר בקפסולות זמן יקרות ערך. לא של הזמן שלה; של הזמן שלנו. של הזמן שלי.

בשבוע שעבר הייתי שפוף מכדי להקדיש לרונה תשומת לב אמיתית וקצר מכדי להפגין סבלנות כלפי פיצ'ר אחר שלה: היכולת לסיים כל משימה בדיוק בזמן שנקצב לה כפול שש. היה בוקר, היה בית ספר, הייתי עצבני וזה נגמר בצעקות. את הדרך לשיעור היא עשתה כמובן בשעטה קדימה ולא בדילוג הצידה, ולראשונה בהיסטוריה המשותפת שלנו, במדרכה ממול ותוך איומים בוכיים לספר לאימא. שום דבר דרמטי מדי, אבל זה הספיק בשביל לגרום לי לחשב כל מיני קיצים לאחור.

הקץ הראשון, המובן מאליו והמתוק לא פחות מחמוץ, הוא של ימי האבא־הכי־טוב. רונה בת רבע לשמונה; בהערכה שמרנית יש לי ממנה עוד שלוש שנים של נחת, אחריהן ארבע־חמש של זעף ולבסוף נצח של אדישות מהולה בהתפדחות. ככה זה, וכמו ההיכחדות הצפויה של הליכת הסרטן ורביצת הצפרדע, אני מקבל את הדין. הרי קץ ההתלהבות הילדותית שלה, ממני ומבכלל, הוא פשוט הצד הנפשי של כאבי הצמיחה. אבל מה לגבי קץ ההתלהבות שלי?

זה קורה לכל הגברים בגילי. ברבע לארבעים — תנו או קחו חמש שנים — אנחנו נעשים כמעט חסיני היסחפות. לשקוע במרה שחורה, זה אין לנו בעיה לעשות. אבל להתרגש ממשהו, להתלהב בקשר למשהו, להתפקע מרוב משהו — זה מהדברים האלה שמפרידים בין הגברים לגברים בגיל המגעיל.

זוכרים את המונולוג הזה של יונתן גפן על גיל 39? אז לפני כמה חודשים עבדתי במלוא המרץ על מחווה בלייזרית לאותו "גיל מגעיל" של גפן. נפגשתי עם שני פסיכולוגים, עברתי סדרה מקיפה של בדיקות רפואיות — לעולם לא אשכח את האחות שאמרה לי שאני ב־73 אחוזי כושר, ולעולם לא אפסיק להתחרט שלא שאלתי 73 אחוזים ממה — וכשהגיעה העת לגשת אל הטקסט, זווית אישית ופסאודו־מדעית על מגעילותו של גיל 39, גיליתי שאני לא מסוגל לכתוב את הדבר הזה. זה היה, כמאמר האמריקאים, קרוב מדי הביתה.

זה באמת גיל מגעיל. ההכרה בזה נפלה עלי בשלבים, בחתיכות לא רצופות ולא קשורות: בחרדה ההולכת וגוברת מפני היום שאחרי בלייזר, כי ברור שיום אחד יהיה יום אחרי. בתחושה הסף־דכאונית הזאת שבפרפראזה על פינק פלויד הייתי מכנה uncomfortably numb. בנטייה הגוברת לא לעשות משהו רק בשביל לעשות אותו — לכתוב סיפור, לפתח רעיון לסדרת טלוויזיה — אלא לומר לעצמי מראש שזה בזבוז זמן. בתובנה שאני עושה יותר ספורט מאי פעם, אבל פחות נהנה מהאופוריה האנדורפינית ויותר סובל מהתחושה של מישהו שמתכונן לתחרות שהוא לעולם לא ישתתף בה.

כל המגעילויות האלה הלכו איתנו בשבוע שעבר לבית הספר, רונה במדרכה אחת ואני בשנייה. במקרה או שלגמרי לא במקרה, זה היה יום אחרי שראיתי את פרק הסיום של "שובר שורות". זה יישמע מופרך, אבל אני יודע בוודאות שהאין־לי־כוח־להיות־אבא של אותו בוקר היה תגובה ישירה לסוף הסאגה של וולטר ווייט. האיש הפיקטיבי הזה, גבר שמבוגר ממני בעשור, סיכם בפרק האחרון את שנת הסרטן־סמים שלו במילים I was alive. זה תפס אותי כל כך חזק, ההייתי בחיים הזה. הרי זאת בדיוק התחושה שהתחילה להתמוסס לי בגיל 39.

הרבה מאוד זמן לא כתבתי כאן משהו באמת אישי, כי הרבה מאוד זמן הייתי תקוע במועקה של מה שיכול להיות תוכנית הטלוויזיה המדכאת בכל הזמנים, "חצי חיים שכאלה". הבוקר כתבתי משהו באמת אישי לא כי התעוררתי פחות סר או זעף, אלא כי היום אני אוסף את רונה מוקדם מבית הספר והולך לרכוב איתה ואולי גם גלידה, ככה שרק תרחיש מאוד לא צפוי ימנע ממני את ליטרת הליכת הסרטן. אז כתבתי לא כי חלף לי האיכס ולא כי הסתלקה לי החרדה, אלא כי היום אני נלהב לבלות עם הבת הנלהבת שלי. היום אני רואה את השמש בשיער שלה ולא את העננים.

עוד שבעה סרטים שלא מדברים עליהם מספיק

מתוך "זהבה ושלושת האשכנזים"

כרגיל בכל פעם שאני נזכר בזה: אסופה של דברים לראות בבית. אף אחד מהם לא מופץ בישראל בצורה מסודרת, אבל ניתן להשיג את כולם איפה שאתם משיגים דברים לראות בבית.

1) The Seasoning House. אנחנו בבית זונות שמתקיים בחסות המלחמה בבלקן. הנערות העובדות מוחזקות על סמים, הלקוחות הם מהסוג שבסוף יעמוד למשפט בהאג, והגיבורה היא נערה חירשת־אילמת (רוזי דיי, מצוינת) שהיא עוזרת בית בגיהינום הזה. לא בדיוק סרט אימה, לא בדיוק שום דבר אחר שראיתם, אבל הבמאי פול הייט עשה כאן משהו שאיכשהו מצליח להיות גם נורא מגעיל, גם די פיוטי וגם לגמרי מהפנט.

2) Prince Avalanche. זאת קומדיה חדשה מאת הבמאי של "אננס אקספרס", דיוויד גורדון גרין, אבל אל תטעו: היא ההפך הגמור מהמאסטרפיס הסטלני ההוא. פול ראד ואמיל הירש, השני בתפקיד האח של החברה של הראשון, עובדים יחד בתיקון כבישים באיזה קיבינימט. וזהו: זה סרט קטנטן שקורה בו מעט מאוד, ושבתכלס לא ממש מתניע. אבל מה, זה המקרה הנדיר שנחמד לראות משהו בניוטרל.

3) Europa Report. אחד הדברים היותר מעניינים שיכולתם לתפוס בפסטיבל "אוטפיה". סרט פאונד־פוטג' — אתם יודעים, לא ביימנו את זה אלא מצאנו את זה לאחר שקרה משהו נורא — על משלחת מאוישת לאירופה, הירח של צדק שמתחת לאוקיינוסים שלו יש סיכוי תאורטי למצוא חיים. התוצאה לא מספיק מפחידה או מרהיבה בשביל לפרוץ את גבולות ה"לחובבי הז'אנר", אבל עליהם זה תפור.

4) 42. הסיפור האמיתי על ג'קי רובינסון, ואיך הוא הפך למקצוען הבייסבול השחור הראשון, הוא דרמת ספורט קלאסית — מפסידה קצת, מנצחת קצת. אבל היא שווה צפייה בזכות משהו שמעולם לא נראה בסרט: הריסון פורד בתפקיד. כאילו, שאינו להיות הריסון פורד, אלא לגלם מנג'ר. זקן. עם מבטא מוזר ונטייה למלודרמה. שמע, בריאן הלגלנד: יכולת לעשות סרט טוב יותר, אבל וואו, איך לעזאזל הוצאת את זה מפורד?

5) Resolution. פי, יציאה. אחד מחליט שהוא גומל מקריסטל מת' את החבר הכי טוב שלו, שגר בחורבה בשמורה אינדיאנית. אז הוא קושר את הג'אנקי לקיר ונוצר לנו באדי מובי בתנאי קיצון, ואז פתאום זוחל פנימה מותחן שהולך ומפתח סממנים של אימה. הבמאים ג'סטין 
בנסון וארון מורהד הביאו פה אינדי קטן ומהודק שעושה את הדברים — כל 
הדברים — כל כך אחרת, שלא משנה מה זה, לעולם לא תראו את זה בא. לטעמי הסרט הכי טוב בחבילה הזאת.

6) Disconnect. ג'ייסון בייטמן הוא אב לבן שנופל קורבן למתיחת־רשת־חברתית, פולה פאטון ואלכסנדר סקארסגארד נופלים קורבן לגניבת זהות דיגיטלית, והכל מאוד כאן ועכשיו וסמארטפון ופייסבוק. הוא משוחק היטב ומדי פעם ממש נוגע ללב, אבל סרטו של הנרי אלכס רובין (Murderball, ואל תגידו לי שלא ראיתם) הוא בעיקר דמוניזציה כמעט היסטרית של העידן הדיגיטלי. עדיין ראוי לצפייה, אבל מסוג הלראות־בשביל־להתעצבן. מוסר השכל: סרט יכול להיות גם נכון לעכשיו וגם לגמרי לא נכון.

7) The Kings of Summer (בתמונה שבמעלה הפוסט). שלושה נערים מקימים לעצמם מין בית על העץ — רק, כאילו, לא על עץ — ונמלטים אליו מההורים המבאסים/ מביכים שלהם. זה לא נשמע כמו הרבה, אבל סרט הביכורים של במאי הבדרך־כלל־טלוויזיה ג'ורדן ווט רוברטס הוא  גם סרט התבגרות שאפשר באמת להתחבר אליו וגם קומדיה שאפשר באמת לצחוק ממנה. כיף גדול.

הסרטים ברשימה הזאת פורסמו במדור "נראה בבית" בבלייזר. חוץ מהשניים האחרונים, שיפורסמו בבלייזר הקרוב, אבל דומני שהופעתם כאן לא תפגע במכירות