מבוא למשקפיים הראשונים של הבת שלך

הם יהרסו לה את לונדון. אין בכלל ספק. המשקפיים הראשונים שלה יחרבו לה הטיול הגדול השני שלה. ישבנו שם בתור לרופאת העיניים, אחרי הטיפות מרחיבות האישון ולפני גזר הדין הידוע מראש, ויכולתי לראות באישונים המוגדלים של הבת שלי את הילד שהייתי כשאבא ניסה לנחם אותי: "הכי גרוע שיכול לקרות זה שיקראו לך תומר־משקופפר".

את הבכי ההוא אני זוכר מצוין. הוא התבשל מרגע שהבנתי מה מחכה לי, ודווקא הניחומים — בחירת מילים נאה, אבא'לה — פוצצו אותו החוצה. בגלל זה היה לי ברור, 30 שנה אחר כך והפעם בתפקיד האב המנחם, שתקופת האבל תבלע כליל את הטיול שאנחנו מתכננים כבר שנתיים. שהיא תזכור את לונדון לא רק מבעד מיסוך של ערפל אלא גם דרך דוק של דמעות.

רונה לא נתנה לי שום סיבה לחשוב אחרת ביום ההוא שאספתי אותה מוקדם מבית הספר כדי להספיק לבדיקת הראייה. הזכרתי לה שזה מה שמחכה בהמשך הלו"ז, והיא פרצה בבכי מאוד לא אופייני — לא לימים שאני אוסף אותה מוקדם ולא לביקורים אצל רופאים, שהיא מסורתית לוקחת בנונשלאנס מוחלט. וזאת אכן לא הייתה הבדיקה שגרמה לה לבכות, אלא התוצאות הבלתי נמנעות שלה. היא אמנם ניסחה את זה בפורמט שאלה — "מה אם הרופאה תגיד שאני צריכה משקפיים?" — אבל שנינו ידענו שזה לגמרי בסימן קריאה. הרי כבר לפני שנתיים, כשלקחנו אותה לפריז, התעורר החשד שיש לה עתיד אופטי של חפרפרת.

לאורכם של אחר הצהריים ההם במרפאה יצא לי להסתמס עם כמה אנשים, וכולם הגיבו בהשתתפות כנה בצערה ובצערי. הרי לא צריך להיות אבא, או אפילו אבו־ארבע, בשביל להבין את כובד הרגע על הכתפיים של בת שמונה. מה שהמשתתפים לא ידעו, ואני בחיים לא הייתי מנחש, זה שבת השמונה הספציפית שלי כבר הייתה עמוק בשלב החמישי של האבל. עם ההכחשה ("אבל אני תמיד רואה מה כתוב על הלוח") היא סיימה עוד לפני שנכנסו לאוטו, את הכעס ("זה לא פייר שיש לנו במשפחה עיניים לא טובות") היא הוציאה בפקק, את המיקוח ("אני אשתמש בהם רק מדי פעם") היא השלימה כשהתיישבנו על הספסל מחוץ לדלת של הדוקטור, לדיכאון היא נכנסה כשהתברר אורך התור ("זה היום הכי גרוע בחיים"), ומה שבאמת העיף לי את המוח זה שהיא דילגה ישר לשלב ההשלמה עוד לפני שהדלת נפתחה והרופאה איששה את מה שידענו שבא. "חשבתי על זה", היא אמרה לי, "והגעתי למסקנה שהמשקפיים לא יפריעו לי להמשיך כרגיל בחיי החברתיים".

יש לה אופן התנסחות בוגר מכפי גילה, למשקפופרית הקטנה שלי. זה לא דבר חדש. גם לא היכולת שלה לרקוח את הלימונדה עוד לפני שאלוהים מחלק את הלימונים. יש משהו כל כך חיובי באיך שהיא מתמודדת עם דברים — מפתה לכתוב, באיך שהיא רואה אותם דרך משקפיים ורודים — שתכלס הייתי צריך לנחש שזה לא ירסק אותה כמו שזה ריסק אותי לפני שלושה עשורים. אבל לא ניחשתי, ובסוף היום ההוא מצאתי את עצמי אומר לה דרך דוק של דמעות טובות שאני הכי גאה בה.

אני לא משלה את עצמי. ברור לי שההתמודדות שלה לא הסתיימה, אולי אפילו עוד לא החלה. כלומר כן, היא חמושה עכשיו במשקפיים חמודים עם מסגרת כחולה ויש לי תמונות שמוכיחות את זה עם הביג בן ברקע, אבל הטריק האמיתי בדברים האלה הוא לא לעמוד בפני זרים מוחלטים אלא בפני החברים. או כפי שאני אוהב לחשוב עליהם, החארות הקטנים. אלה שלא מפספסים הזדמנות לצלק אותך בעוון דברים שאין לך שום שליטה בהם. ברור לי שזה עוד יבוא, וברור לי שאותו הליך אבלות מואץ הוא לא חוכמה גדולה: הרי מניסיון אני יודע שהכאב טמון לא בזוג העיניים הנוסף שנגזר עליך, אלא בהשלכות של זה על — איך היא אמרה? — חייך החברתיים.

פעם, אחרי אחת המשימות העיתונאיות המיותרות ביותר שמילאתי מימיי, כתבתי על ההתמודדות הזאת כפי שאני חוויתי אותה. אני מניח שכבד עליכם להקליק אחרי כל המצות האלה, אז אסכם זאת כך: אני חי כבר עשורים עמוק בתוך ההשלמה. בקושי חודש אחרי שכתבתי אל הטקסט ההוא, אבא שלי עבר ניתוח לייזר וקיבל הזדמנות להיפטר מהמשקפיים; בצעד שנראה מוזר לאחדים, ונראה לי לגמרי טבעי, הוא ביקש שישאירו לעיניים שלו איזה מספר סמלי. בגילו הוא כבר לא יכול לדמיין את עצמו בלי משקפיים, ואני מבין את זה מצוין כי גם הבן שלו כבר לא יכול, והוא כולה בגילי.

אני מאמין שאיפשהו במורד הדרך מחכה גם לרונה השלמה אמיתית, לא גירסת האינסטנט הפריכה שראיתי שם על הספסל במרפאה, אבל האמת היא שזה לא משנה. גם אם היא לעולם לא תחיה בשלום עם הזגוגיות — ואחרי הכל, רוב הבחורות הממושקפות שאני מכיר מנהלות איתן יחסי שנאה־שנאה — תמיד תהיה לנו לונדון. תמיד יהיו לי התמונות שלה עם המסגרת הכחולה הזאת והמבט השובב, השמח וטוב לב, שאף מרפאה לא יכול לכבות.

לא הייתי איתה כשאופטומטריסטית הבית שלנו, מיכל, התאימה לה את הפנים החדשות שלה. לא הייתי איתה רגע לפני לונדון, כשהיא ואימא שלה עפו ל"דוקטור אופטיקה" — זה הבלוג שלי ואני אתמוך בעסקים קטנים אם ארצה, לכל הרוחות — כדי לאסוף את המשקפיים הראשונים שלה. סביר להניח שגם לא אהיה שם בפעם הראשונה שאיזה שנוזל ינצל את קוצר הראייה שלה כדי לעלוב בה (ומוטב שלא אהיה, כי יש לי חשבון איתו ועם שכמותו מאז ה"תומר־משקפופר"). אין מה לעשות: חלק מהדיל ההורי זה לקבל את העובדה שהילדים שלך יקבלו את הכאפות שלהם כמו כולם. ואתם יודעים מה? נכון לעכשיו זה בכלל לא מטריד אותי.

בשנים האחרונות, עם ובלי קשר להורות, אני מאלף את עצמי לא להניח הנחות. לא לחשוב שאני חכם גדול. אלא שאני כן חכם גדול, אז לפני לונדון כבר סידרתי לי בראש מה מחכה לנו שם: העיר באפור, טבולה ביגון של ילדה קטנה על עדשות הבכורה שלה. ובפועל? בפועל חיכה לנו שבוע שלם של שמש. זאת לא מטאפורה; אני מדבר על שבוע אשכרה מופז במדינה שעליה כתבו לנון ומקרטני את השורה "אם השמש לא תגיע נשתזף בגשם האנגלי". אני סימבוליסט מטבעי, אז קל לי לראות בזה חלק מ — טוב נו, אני פשוט אכתוב את זה, סיפור המסגרת — אבל תגידו לי אתם שיש דרך אחרת לראות את זה. שאפשר לחזור מלונדון שזוף — שזוף! ולא מגשם! — עם תמונות של הבת שלך מחייכת דרך עדשות ורודות על רקע הביג בן, ולא לראות בזה סימן שאסור להניח הנחות. שכמאמר שיר אחר, צריך פשוט להסתכל בעיניים פקוחות.

אם אתה הורה ויש לך טיפת היגיון בריא, אתה יודע שהילדים שלך יאכזבו אותך בתדירות כזאת או אחרת, במידה כזאת או אחרת. אבל אחרי שמונה שנים, אתם יודעים מה גיליתי? שגם אם הם נושאים את הגנים הדפוקים שלך, וגם אם נדמה לך שאתה חכם גדול, מפעם לפעם הם גם יפתיעו אותך. יחייכו כשתצפה מהם לבכות, יתמודדו כשתצפה מהם להתרסק, וכל מה שיישאר לך לעשות זה לפלבל כמו אהבל. כמו אחד שכנגד כל הסיכויים והציפיות מסתנוור מהשמש של לונדון.