ארכיון חודשי: אפריל 2015

ראסל קרואו, תזכרו את השם

"טוב, אני דורש לראות נציג של משרד הקליטה"

שמחתי לקראת "עקבות במים", יצירה־אחות – או יצירה־בת, בכל זאת עברו 34 שנים – ל"גליפולי", מהסרטים הגדולים ביותר שיצאו אי־פעם מאוסטרליה. שם לקח אותנו פיטר וויר לאחד הקרבות האיומים ביותר של מלחמת העולם הראשונה, והפעם לוקח אותנו הבמאי־כוכב ראסל קרואו לרגע שאחרי: שלושת בניו של קונור (קרואו) נעלמו בעיצומה של המערכה על החוף בגליפולי. עכשיו מחליט האב לאתר את גופותיהם ולהחזיר אותם לקבורה בבית, באוסטרליה.

הפתיחה אדירה. קרואו בונה בהרבה רגש את השגרה של קונור, חוואי עם חוש שישי למציאת במים במדבר, שאשתו לא מבינה למה מים בחול הוא יודע לאתר אבל את בניו הוא לא מוצא כבר חמש שנים. הנאום הזה, לצד התפתחות דרמטית שהשתיקה יפה לה, שולחים את קונור לטורקיה.

האספקט המפתיע ביותר באקספוזיציה, ובעצם בסרט כולו, הוא ההדרה המוחלטת של הנצרות. ב"עקבות במים" אין ממש רעים מובהקים, לרבות במחנה האויב הטורקי – להפך, היחסים המיוחדים שמפתח הגיבור עם רב סרן חסן (ילמז ארדואן) הם הכל חוץ מקלישאת טוב־רע – ודווקא הכומר בעיירה של קונור מוצג כנבל. גם בהמשך לא מראה קרואו שום כוונה לקבל את ישו כמושיעו, ודווקא האסלאם – שימו לב לסצנה הנהדרת במסגד הכחול באיסטנבול – מקבל טיפול מלא רספקט. כאמור, מפתיע.

טוב. אז יש לנו פתיחה נהדרת – הסצנה הראשונה,  חפירת באר מים, היא תשובה קלילה ומקסימה לחיפושי הנפט של "זה ייגמר בדם" – ואחר כך אין לנו אזיקים דתיים לכבול בהם את הסיפור. אלא שלצד שני הפלוסים האלה מתייצבים שני מינוסים שמקזזים אותם לגמרי: עלילת המשנה והעריכה.

כמו בכל כך הרבה סרטים שראינו ונראה, לתוך "עקבות במים" הולחמה בגסות בחורה לא קשורה. אולגה קורילנקו מגלמת בעלת מלון באיטסנבול שקונור קצת מתאהב בה, כי אחרת הפצצות היחידות בסרט הזה יהיו של הצבא הטורקי. אם זה נשמע בוטה, זה מפני שזה גם נראה בוטה. במיוחד כי הדרך אל ליבה של הנערה הגנרית עוברת אצל בנה היתום, מה שמזריק סימטריה מהסוג המבאס ביותר. מפגש מקרי בין אב שאיבד את בניו ובן שאיבד את אביו? גיב מי אה ברייק, ראסל.

והעריכה. אוף, העריכה. זה מתחיל בטעות קולנועית גסה, פשוט גסה: כשקרואו מחפש את בניו על החוף, אנחנו נדונים לסדרת פלאשבקים מתוך הקרב שלא עושה שום שכל. הרי קונור לא היה שם כדי לראות את זה, ועדויות ממקור ראשון אין. אז של מי לעזאזל הפלאשבק? את זה נגלה מאוחר יותר, ואז ייפול האסימון: אם קרואו והעורך שלו מאט וילה היו ממקמים את סצנות הקרב בפתיחה, או לחלופין דוחים אותן למועד שבו מתברר מי נמצא בעמדה לזכור אותן, "עקבות במים" היה משמעותית יותר טוב.

כשל העריכה השני הוא טכני בעיקרו, אבל לא פחות מעצבן. יודעים לזהות בעין את ההבדל בין הילוך איטי אמיתי – כלומר קטע שצולם במהירות גבוהה על מנת שייראה מואט במהירות צפייה רגילה – להאטה שנעשית בדיעבד, בחדר העריכה? כי כל קטעי הסלואו־מושן של "עקבות" הם מהסוג השני, ויש כל כך הרבה כאלה שהסרט ממש זועק "מה, נלחצנו בעריכה". אבל, גילוי נאות, יש לי ממש אלרגיה למראה המרצד הזה של הסלואו־מושן בדיעבד. אז אולי הוא הציק לי יותר משיציק לכם.

פערים, זה הדבר שהכי מאפיין את "עקבות". פערים בין עלילת־העל לזו המשנית, בין הייחוד של הפתיחה להוליוודיות של ההמשך, בין ההופעה הסולידית של קרואו למשחק היתר של קורילנקו. זה לא יוצא דופן בעבודות ביכורים של במאים, בדיוק כמו כל סממן אחר של בוסריות. אבל אתם יודעים מה? למרות הכשלים ולמרות שמוזר לי לכתוב את זה, אני ממש סקרן לראות את סרטו השני של הבמאי ראסל קרואו.

שחקנים שהפכו לבמאים: 5 סרטי ביכורים ראויים

"די, בחיים לא הייתי מנחשת שהוא יכין עכשיו מוסקה"

1) "רוקד עם זאבים", קווין קוסטנר, 1990. עד היום אני לא מבין איך קוסטנר הצליח לעשות  את זה. שחקנים רבים נמנעים מלשחק בסרטי הביכורים שלהם כבמאים; קוסטנר כיכב, ועוד ביצירה שהוא השחקן היחיד בכל החלק הראשון שלה. סרט מצוין ופרויקט מעורר השתאות שכולו אדם אחד.

2) "שומר התחנה", תומס מקארתי, 2003. מקארתי הוא כנראה השחקן הכי פחות מוכר ברשימה הזאת, אבל זה לא מוריד כלום מהבכורה שלו כבמאי: אם שמו של פיטר דינקלג' מוכר היום בכל בית, זה בזכות ההופעה הכבירה שהוציא ממנו מקארתי בסרטו העצוב־שמח על בדידותו של איש נמוך.

3) "נראתה לאחרונה", בן אפלק, 2007. במובנים רבים, ולמרות שאני מת על "ארגו", זה עדיין הסרט הכי טוב של אפלק כבמאי. האסון של אובדן ילדה מטופל כאן במינון רגשי מושלם, הסיום המפתיע אכן מפתיע, והעסק כולו זז באלגנטיות לא אופיינית ליצירת ביכורים. אבל תגיד אפלק, למה באטמן למה?

4) "הרחק ממנה", שרה פולי, 2006. ממש לאחרונה הזכרתי כאן את הסרט הזה אפרופו "עדיין אליס" הסתמי; פולי טיפלה באלצהיימר דרך מי שבאמת מעניין לטפל בו – לא החולה אלא הסביבה, במקרה זה הבעל – ויצאה לה דרמה שצריך ללמד בבתי ספר לקולנוע תחת הכותרת "איך לרגש בלי לסחוט".

5) "דון ג'ון", ג'וזף גורדון־לוויט, 2013. כל כך חבל שהסרט הזה לא זכה לכבוד הראוי לו. גורדון־לוויט נפלא בתפקיד הדושבג המכור לפורנו דון ג'ון, סקרלט ג'והנסון נהדרת בתור הפרחה הריקנית שלצידו, ועבודת הבימוי מתכתבת עם "רקוויאם לחלום" בלי לצאת מזה מושפלת. תנו לו צ'אנס ותיווכחו.

פורסם בפנאי פלוס, 23.4.15

יאללה ביי, עמוס גיתאי

tsili

"צילי", סצנת האקשן

אפתח בגילוי נאות. לפני כעשור, במסגרת לוח שידורים פיקטיבי שפורסם בבלייזר, כתבתי את הקטע הבא: "יום ג', 22:00: 'עד הלום'. יצירה דוקומנטרית מטלטלת על אדם שצפה בכל סרטיו של עמוס גיתאי, ואז איתר אותו בפריז והיכה אותו עם לום".

זה היה כאמור לפני כעשר שנים, ומכאן שגם לפני כעשרה סרטים של גיתאי. סרטים שלא צפיתי באף אחד מהם, מפני שכבר בראשית שנות ה־2000 (אחרי "כיפור" או "קדוש" או "עדן" או "קדמה" או משהו אחר בן מילה אחת ואפס התרחשויות), הבנתי שגיתאי ואני זה שמן ומים. ואני חושב שהגילוי הזה נאות מפני שהדברים שכתבתי אז – בדיוק כמו הדברים שאני כותב עכשיו – עשויים להתפרש כזלזול באמנות של גיתאי. וזה נאות, מפני שאני אכן מזלזל באמנות שלו.

אני יודע, מילים קשות, אבל יחס גורר יחס. מכל סרט של גיתאי שיצא לי לראות עולה בבירור שהוא פשוט לא שם על הקהל. שבידור זה לא לפי כבודו, שסיפור זה לא לפי טעמו. מהבחינה הזאת אפשר לומר שהאיש מביים למגירה, אלא שמעשה שטן, תמיד באה איזו קרן ישראלית ו/או כמה צרפתים ששמים כסף כדי להוציא את האזוטריה שלו מהשידה אל המסך.

כצופה וכמבקר אני חושב שגיתאי הרוויח ביושר, יצירה לא קומוניקטיבית אחרי יצירה לא קומוניקטיבית, את הזלזול־בחזרה שלי ואת ההתעלמות שלי. אני לא מדבר רק על היעדרותי מסרטיו בעשור האחרון, אלא גם על החלטה שלקחתי עוד לפני שהתיישבתי לכתוב את המילים האלה. החלטה שאומרת, לטובת כל הנוגעים בדבר, ש"צילי" הוא הסרט האחרון של עמוס גיתאי שאטרח לכתוב עליו ביקורת.

רוצים לדעת מה הסיפור ב"צילי"? בבקשה: אחת שורדת ביער. זה לא תקציר; זה הסיפור, כלומר האין־סיפור, בסרטו הנוכחי של גיתאי. יהודייה אחת – הגם שמגלמות אותה שתי שחקניות, משי אולינסקי ושרה אדלר (בתמונה למעלה) – ביער של צ'רנוביץ'. היא אוכלת ביער, היא נרטבת מגשם ביער, היא פוגשת יהודי אחר (אדם צקמן) ביער. מילת המפתח כאן היא "ביער"; 88 דקות נמשך "צילי", ואני כלב אם ב־44 מהן אנחנו לא צופים בצילי עושה כלום ביער. בעצם, הלוואי עושה: בלפחות 22 דקות היא סתם שוכבת שם. או שהיא בכלל לא שם, כי גיתאי מצא לנכון לצלם עץ.

הזכרתי את עניין שתי השחקניות, ואני כלב של הזונדרקומנדו אם תבינו מה הקטע בלי שתקראו על זה הסברים מבעוד מועד. אני בטח לא הייתי מבין, אבל הייתי בפרמיירה בנוכחות הבמאי, וגיתאי הסביר שכדי להמחיש את אבדן נעוריה של צילי הוא ליהק שלוש שחקניות בגילאים שונים (השלישית היא ליא קינג, שמופיעה רק בקולה, אבל כפיצוי נושאת מונולוג אחד פעמיים). אין, חייב לאהוב סרטים שצריך מקרא כדי לפענח אותם.

"צילי" הוא מהסרטים המשעממים ביותר שראיתי מימיי, אבל על מה שאין לו בהתרחשות הוא מפצה ביומרנות. עכשיו, אני מבקר קולנוע; צפיתי ביותר סרטים משעממים ויומרניים מכפי שמומלץ במהלך חייו של אדם נמוך אחד. אלא שהשילוב הזה של מינימום קווי עלילה ומקסימום פרטנזיה אמנותית הוא לגמרי מחוץ לעקומה. במיוחד בהתחשב בכך שהאמנות היא אכן רק פרטנזיה; אין בסרט הזה סיקוונס אחד, אפילו שוט אחד, של וואו. אפילו של וואלה, ותאמינו לי, הייתי מסתפק בוואלה.

כל כך התקשיתי להישאר – ער, ובכלל – ב"צילי", שלרגע חשבתי: אולי גיתאי עושה את זה בכוונה. אולי הוא אמר לעצמו שבסרט שואה שומה על הצופה לסבול. אבל אפילו זה לא מסתדר, כי כבר אמרתי: שום דבר במכלול יצירתו של גיתאי לא מעיד על כך שהוא בכלל מכיר בקיומו של הצופה.

בפרמיירה דיבר גיתאי בלהט נגד זילות השואה, ולזכותו ייאמר שזה דבר אחד שבאמת אי אפשר להגיד על "צילי". דברים חיוביים אחרים: קטעי הנגינה בכינור ממש יפים. אבל הסרט הזה הוא קודם כל מקרה מובהק של זילות קוני הכרטיסים. מצד שני, הא לכם צדק פואטי: בדיוק בגלל זה יש לגיתאי כל כך כך מעט כאלה.

אז זהו. אלה היו המחשבות האחרונות שאקדיש לסרטיו של עמוס גיתאי. לתחושתי זה יותר מכפי שהוא הקדיש אי פעם לנו, הצופים.

פורסם בפנאי פלוס, 23.4.15

"הנוקמים: עידן אולטרון": 7 הרהורים לא מחייבים

"חכו, אני אומר לכם, אין מצב שזה כל הזיקוקים"

"חכו, אני אומר לכם, אין מצב שזה כל הזיקוקים"

1) טוב, נמאס לראות את רוברט דאוני ג'וניור בתפקיד טוני סטארק. אינדיאנה ג'ונס אמר פעם שזה לא הגיל אלא הקילומטרז', אבל פה זה שניהם. אחרי שלושה סרטי "איירון מן" ושני סרטי "הנוקמים", מה שהיה כל כך מגניב — הדיבור הצפוף הזה, הכריזמה, התחושה שהשחקן אינטליגנטי יותר מהז'אנר — מתחיל להיות מעייף. בעיקר צפוי, כי מדובר בדמות שיש לה בדיוק שלושה מפתחות קבועים: גאונות, בליינות ואגו. מה גם שדאוני הוא כבר לא השחקן שווה־האוסקר ההוא שפתאום עשה סרט קומיקס, אלא השחקן ששיתף פעולה עם הבושה השרלוק הולמסית של גאי ריצ'י בשביל המון כסף, אז גם זה קצת הורס.

ב"הנוקמים: עידן אולטרון", מבחינתי לראשונה בקריירה של דאוני, נכנס גם עניין הגיל. האיש בן 50, ופתאום רואים עליו. טוני סטארק לא יכול להיות בן 50; השורות שלו מהירות מדי, השטיקים שלו קופצניים מדי. ופתאום יוצא שאחד הנכסים הכי גדולים ביקום הקולנועי של מארוול הופך לנטל.

2) פעם ראשונה שאני קולט את ג'וס ווידון מזייף. "עידן אולטרון" הוא סרט לגמרי לא רע, אבל יש בו מצבים שאני לא זוכר אצל ווידון: בדיחות שלא עובדות, מהלכים תסריטאיים שמרגישים מאולצים. לדוגמה, אחת מעלילות המשנה העיקריות ב"אולטרון" היא הרומן המתפתח בין האלמנה השחורה (סקרלט ג'והנסון) להאלק (מארק רופאלו); יש בסיפור האהבה הזה רגעים יפים, אבל כולם עובדים על אותו שטיק — היי, תראו, מישהי מצליחה לרסן את האלק. שתכלס זה "קינג קונג", רק שהקוף ירוק. חוץ מזה, כשמדובר באלטר אגואים של השניים האלה, נטשה וברוס, זה בכלל נראה כמו העונה השלישית של סיטקום, כשהרעיונות נגמרים סופית ומחליטים שאין מנוס מרומן בין שניים מהקבועים.

גם כשמושכים זום אאוט אל המקרו מתגלה חריקה תסריטאית. זאת כבר הפעם השלישית בשנה הקולנועית האחרונה שנעשה שימוש מאסיבי בישות בעלת אינטליגנציית־על שחודרת לתוך הקרביים של האינטרנט ומשם לכל העולם: זה היה הסיפור עם הדמות של ג'וני דפ ב"התעלות", זה היה כל הקטע של סקרלט ג'והנסון — כן, האירוניה — ב"לוסי". אולטרון הוא יופי של בד גאי, וג'יימס ספיידר עושה בו עבודה שמצדיקה הרהור רציני בנושא "קטגוריית אוסקר על תפקיד קול: בעד ונגד", אבל אפשר היה לעשות לו סידור השתלטות עולמית קצת יותר מקורי.

אחרי התלונות, חשוב לי להבהיר ש"עידן אולטרון" כתוב בסך הכל בסדר. רוב הבדיחות עובדות, חלקן אפילו ברמת הא־הא; אין רגעים נמרחים־מביכים הוביט סטייל; והכי חשוב, הגיקיות הנלהבת של ווידון עדיין מורגשת. זה עדיין סרט שעשה פאן בשביל הפאנז, וזה הפלוס הכי גדול שלו.

3) ויש פה הברקת ז'אנר אדירה. המנוע העלילתי של "אולטרון" הוא שטוני סטארק עשה את הדבר הכי אסור במדע הבדיוני, ושיחק את אלוהים. ניסה ליצור גן עדן עלי אדמות והביא גיהינום בשם אולטרון. כשהוא וברוס באנר מדברים על זה, האירוניה לא פוסחת עליהם ועלינו — תראו אותנו, הם אומרים, שני מדענים מטורפים. במילים אחרות, הפרוטגוניסט הכי מובהק של הקומיקס — גיבור־העל — נכנס לטריטוריה של הבד־גאי הכי מובהק, קרי המדען המטורף. אני מת על השטויות האלה.

4) אקשן רב־משתתפים זה מתיש. אחרי סרט ראשון שדחה את הרב־קרב לישורת האחרונה, "אולטרון" מלא בקרבות שמשתתפים בהם כל או לפחות רוב הנוקמים. גם ה־CGI, שהיה איכשהו בשליטה בסיבוב הראשון, מתפרע כאן ממש מהשוט הראשון — כל החבורה בקרב שהפלסטיקיות שלו העלתה בדעתי את ההוביט האחרון ההוא.

הבעיה העיקרית טמונה בעומס. בצורך ליצור כוריאוגרפיה וגיאוגרפיה לכל כך הרבה משתתפים. אם כיסוי הקרבות היה בא מבית הספר של "הפשיטה", עם שוטים ארוכים ויחסית סטטיים שנותנים לך רגע לקלוט מי נגד מי, לא הייתה בעיה מיוחדת. אבל ווידון חותך בטירוף ומצלם כמו מל"ט, כך שבשלב מסוים זה נהיה כתם מטושטש אחד גדול. בטח בתלת ממד.

"עאלק תבואי, בקטנה, שביל קק"ל"

"עאלק תבואי, בקטנה, שביל קק"ל"

5) אני לא מבין איך הוקאיי והאלמנה השחורה נחשבים גיבורי־על. לגבי הראשון — יש על זה בדיחה נהדרת בסרט, אז נניח שמודעות עצמית היא חצי פיתרון. לגבי השנייה, מה הקטע? זה שהיא גם נינג'ה וגם ג'ינג'ית? היי, נינג'ית?

אני זוכר כמה התפעלתי מהיכולת של ווידון ליצור לכל אחד מהנוקמים — כלומר, ב"הנוקמים" — אופי משלו, סיפור משלו, פגם משלו. ב"אולטרון" נראה שהפערים ביניהם כל כך גדולים שהם ממש מכריחים את המהלכים המאולצים שהזכרתי לעיל. קשה מאוד ליצור סיטואציה שתאתגר במידה שווה מפלצת כמו האלק, אל כמו תור, ג'ינג'ית כמו האלמנה ובר־כוכבא כמו הוקאיי. העובדה שווידון הצליח להוציא מזה סרט מצוין אחד וסרט המשך לא רע היא כבר נס; אני מתקשה לראות את זה קורה בשלישית בלי להידרדר קומפלט לאזורי העונה החמישית של הסיטקום.

6) אולי יקומים זה לא כזה רעיון גדול. מארוול התחילה עם זה, די.סי מתחרה בזה, "מלחמת הכוכבים" עומדת להמשיך בזה ויש לי הרגשה שבקרוב נשמע גם על תוכניות של "וורנר" להפוך את העולם של טולקין לעוד יקום מרובה סרטים.

אני בעד הרעיון הבסיסי של יקומי תוכן, כי אני בעד כל דבר שממציא מחדש את החוויה שלנו כצרכני תרבות נמוכה, אבל ב"אולטרון" מצאתי את עצמי מפלבל מול יותר יותר דמויות משנה לאמור, מה הסיפור שלה זאתי. מי ששולט היטב בחומר הנלמד, ראה שלוש פעמים כל סרט של ת'ור ועוקב אחרי כל דבר מתוך האלף שמארוול עושה בטלוויזיה, בטח יוצא מבסוט. הבעיה היא שהצופה המזדמן — או לצורך העניין אני, צופה קבוע עם זיכרון של סטלן לשעבר — הולך לאיבוד בין כל הרפרנסים למחוזות אחרים ביקום הזה.

חבר המושבעים עוד לא אמר את דברו באשר ליקומים הקולנועיים. מוקדם מדי, וישאר מוקדם מדי לפחות עד שנראה את "סופרמן נגד באטמן" ואת Star Wars Rouge One, הספין־אוף הקולנועי הראשון ביקום של לוקאספילם. אבל אחרי ההצלחה — מכל הבחינות — של "הנוקמים", "אולטרון" מעלה בדעתי את המחשבה שהמדיניות הזאת עלולה להיות מקרה של תפסת מרובה.

7) אני כל כך רוצה לראות את "בחזרה למחר". נכון, זה לא קשור בכל ל"הנוקמים", אבל זה היה הטריילר שבא לפניו בהקרנת העיתונאים. בגדול אני משתדל לא לראות טריילרים, כי אני מאמין שהם מחרבים סרטים, מה גם שהספציפי הזה היה ארוך לפחות פי חמישה מהמקובל עליי, אבל וואו. אני רוצה לראות זה עכשיו. כאילו, תקלטו את זה:

בשבוע שהחל עם צמרמורת אדירה מול חורבות טאטואין, ואז דמעות רבתי מול האן וצ'ואי, לא חשבתי שאיזשהו סרט מתקרב אחר יזיז לי לכאן או לכאן. אבל אחרי הטריילר של "בחזרה למחר", הנה הרהור מאוד לא מחייב אפילו בסטנדרטים הרופפים של הפוסט הזה: גם ב־1999 חיכינו לפרק החדש של "מלחמת הכוכבים" כשסרט מדע בדיוני שלא ממש ספרנו יצא לאקרנים, העיף לנו את המוח והפך בדיעבד לכל כך הרבה יותר חשוב מ"אימת הפאנטום". קראו לו "המטריקס".

 

 

"דירה בפריז": בלי אזהרת ספוילר, עם אזהרת פיציקטו

"זהו, אפילו ביומולדת עגול אני לא מקבל מציצה?"

כדי לתאר את משבר הצפייה שחוויתי בשליש הראשון של "דירה בפריז", שומה עליי לעשות שימוש במונח פיציקטו. מכירים? אז זה הרגע שבו כלי הקשת חדלים להיות כלי קשת, מפני שהנגנים משתמשים בקצות אצבעותיהם כדי לצבוט ישירות את המיתרים ולייצר את הצליל שמתרגמי "אסטריקס" לדורותיהם היטיבו לתעתק כ"טצוינג". וכשהטצוינג הזה נשמע בפסקול של סרט, זה כאילו שהבמאי אומר לך: שים לב, הנה קטע משעשע. לא מחויך; לא קליל; משעשע. האח האיטי של המצחיק.

תסלחו לי על הצרפתית ועל המוזיקולוגיה, אבל מבחינתי, שימוש בכלי קשת נטולי קשת כדי לסמן רגע משעשע הוא חטא קולנועי בן מוות. הרי זה רגע שבו הבמאי מודה שלא מדעת לפחות באחד מהשניים: חוסר ביטחון ביכולתו להצחיק, או חוסר אמון ביכולתנו להבין שהוא צוחק. כך או כך, התוצאה היא זלזול מוחלט באינטליגנציה שלנו. ובשליש הראשון של "דירה בפריז" יש הרבה יותר מדי טצוינגים, לרבות סצנות שאין בהן טצוינגים אבל ברור שיכלו להיות.

"דירה בפריז" מידרדר לכדי פיציקטו על רקע מאוד מסוים. זה קורה בעודנו צופים באקספוזיציה שמזכירה את "דופלקס" של דני דה ויטו עם בן סטילר ודרו ברימור: כל מה שמפריד בין מתיאס גולד (קווין קליין) לדירת החלומות שלו בפריז הוא דיירת זקנה שלא ניתן להיפטר ממנה. אפילו השם המקורי, My Old Lady, מרמז שזה לב הקונפליקט. אז בגלגל הראשון צריך גולד להסתגל הן לפריז והן לקשישה דלעיל, והבמאי ישראל הורוביץ מוצא לנכון לעבור להילוך טצוינג, ואני מעוניין לחדול ולא להיות.

ודווקא אז הסרט נולד מחדש. אשכרה קם מתוך האקספוזיציה הנבובה שלו והניסיונות המביכים להצחיק – קבלו תיקון, יותר גרוע, לשעשע – ומתייצב כמלודרמה, ואפילו אפקטיבית. אתם מבינים, הנה העניין: מגי סמית, בתפקיד הדיירת המוגנת, היא לא סתם מטרד. היא זכתה למעמד הקבע שלה בנכס בזכות חוזה שנקרא בצרפתית Viage, חוזה לכל החיים שהעניק לה אביו של גולד כשקנה ממנה את הדירה עשורים אחורה. את זה אנחנו למדים ממש בישורת הראשונה, וזה נתפס כחלק מהעיזבון הבעייתי־להכעיס של גולד האב; רק לקראת אמצע הסרט, עם שוך הפיציקטו, אנחנו נחשפים למלודרמה שקושרת את כולם — גולד, אביו, הדיירת המוגנת והבת שלה.

אגב הבת שלה, הדמות שמגלמת קריסטין סקוט תומאס מיטיבה לייצג את מה שקורה לסרט כולו: כשהיא נכנסת לתמונה קשה שלא לתפוס את הראש לאמור, יופי הורוביץ, מצאת מדור חדש בגיהינום. לא די בקלישאת הזקנה התקועה, עכשיו אנחנו צריכים לספוג גם את סיפור האהבה הזה בין הבת הסוררת לבעל הבית בעל כורחו? אבל כאמור, כמו "דירה בפריז" כולו, גם זה — דמותה של הבת, וביתר שאת היחסים שלה עם גולד — נהיה מעניין ברגע שזה מפסיק לנסות לשעשע.

אחרי שני שלישים של סרט, "דירה בפריז" לקח אותי לסיבוב שלם — מ"הו לא" עד ל"דווקא מעניין". ומה שאני בפירוש לא מצליח להבין זה איך בישורת האחרונה הכל מתקלקל מחדש. הורוביץ עיבד כאן מחזה פרי עטו, ואני לא יודע אם הבעיה טמונה כבר במקור, אבל בעיבוד היא פשוט מחרבת את כל מה שנבנה בשליש השני של הסרט: בדיוק כשהבנו מי נגד מי ולמה, בדיוק כשכל השלדים יצאו מכל הארונות, הסיפור פשוט נגמר. לא נפתר; סתם מסתיים. זה כאילו שכל המהלכים הנפשיים שעוברות הדמויות מסתכמים ב"אה, אז זאת האמת על ילדותי ועל חיי ועל בכלל? סבבה".

סרטים נוטים להתחיל טוב, להסתיים חזק ולהחביא את המשעמם באמצע. ישראל הורוביץ, וזה בהחלט הישג מבחינתו, עשה את ההפך הגמור: פתיחה איומה, אמצע מעולה וסוף תמוה.

בונוס: 5 סרטי נדל"ן שבאמת שווה לראות  

"הוא ברצינות אמר עכשיו שהערבים נוהרים?"

1) "הדירה", 1960. בילי וויילדר הגדול ביים את שירלי מקליין ואת ג'ק למון (שמיד יוזכר כאן שוב), בתפקיד גבר שמסרסר בדירה שלו כדי לאפשר לכמה חבר'ה מהמשרד לעשות דברים שאסור. כמובן, זה מסתבך כשלו עצמו יש רומן להסתיר. קלאסיקה שלא איבדה כלום בחצי המאה שעברה עליה.

2) "זהירות, הבית מתפרק", 1986. אם מישהו מהנוכחים שלא מכיר את הקומדיות המוקדמות של טום הנקס, יצפה נא בשטות הנפלאה הזאת (בתמונה פה למעלה): הנקס ושלי לונג קנו בית ענק ששום דבר בו לא עובד או אפילו סתם עומד, וזה פשוט היסטרי. דורש להעלים עין משלי לונג, אבל היסטרי. ביים ריצ'רד בנג'מין.

3) "מלחמת רוז ברוז", 1989. דני דה ויטו, עם אזכור שני במדור, הפליא לביים את מייקל דגלאס וקתלין טרנר בקומדיה שחורה־משחור על זוג שיחסיו הסתיימו, ועכשיו נשאר רק לריב על הבית. ובלי ספוילרים, אבל זה עדיין אחד מסיומי הסרטים הגדולים בכל הזמנים.

4) גלנגרי גלן רוס, 1992. וזה נדל"ן מהצד של האנשים שמוכרים אותו. המחזה מאת דיוויד מאמט עובד לסרט עם קאסט חלומי — אל פצ'ינו, אלק בולדווין, ג'ק למון, קווין ספייסי — שתופס ולא מרפה עם האכזריות הקפיטליסטית הבלתי נסבלת שלו. על ההגה: ג'יימס פולי, היום במאי הבית של "בית הקלפים".

5) "היורשים", 2011. ג'ורג' קלוני אדיר בקומדיה המרירה הזאת של אלכסנדר פיין ("דרכים צדדיות") על גבר שצריך להתנהל בין האשפוז של אשתו, הרומן שקדם לאשפוז הזה והעובדה שהוא אחראי על חלוקה של מגרש ששווה מיליארדים. מצחיק, נבון, מעולה.

פורסם בפנאי פלוס, 16.4.15

האם "מלתעות" הוא הסרט הכי חשוב שהופץ אי פעם?

"מה עבר לי בראש, לידה טבעית במים"

"מה עבר לי בראש, לידה טבעית במים"

אם מישהו היה עורך רשימה של סרטים ששינו משהו באמנות הקולנוע, היא הייתה מונה עשרות כותרים. הפוקוס העמוק של "האזרח קיין", התפאורה של "בכבלי השכחה", המודלים של "2001", האנימציה הממוחשבת הבראשיתית של "פירמידת הפחד", אפקט ה"זמן־קליע" של "המטריקס" — מדי כמה שנים, לפעמים אפילו חודשים, מתווסף טריק חדש לתיבת הקסמים של הסרטים. לעומת זאת, אם ננסה למנות את הסרטים ששינו משהו בתעשיית הקולנוע, יישאר לנו עודף מעשירייה.

סרטים עושים כסף מאז שעושים סרטים, ומכאן שתעשיית הקולנוע יושבת יופי בגבולות ה"אם זה לא שבור, אל תתקן את זה". ובכל זאת, בהיסטוריה של אזור התעשייה החשוב מכולם — א.ת. הוליווד — היו רגעים מכוננים ששינו לחלוטין את האופן שבו מייצרים, משווקים ומוכרים סרטים. לדוגמה (יחסית) אקטואלית, אלמלא הטרילוגיה המתוכננת־מראש (והמופקת מראש) של "שר הטבעות", לא היינו חווים היום כזה צונאמי של קולנוע סדרתי לפי אותו מתווה; לדוגמה קלאסית, "מלחמת הכוכבים" הצעיר בבת אחת את קהל היעד ההוליוודי מסביבות ה־40 לאזור החצ'קונים. ובהיבט הזה, אין — ולא היה, וספק אם יהיה — גיים צ'יינג'ר כמו "מלתעות".

הקיץ ימלאו 40 לסרטו של סטיבן ספילברג, שהצליח לשנות את הוליווד לנצח למרות תנאי פתיחה איומים: לו"ז שגלש מ־55 ימי צילום מתוכננים ל־159 בפועל, ותקציב שתפח בהתאמה ב־300 אחוז (ל־12 מיליון דולר. זה היה הרבה כסף ב־1975). ועד כמה שינה? לפחות בשש דרכים.

1) טלוויזיה עכשיו. זה כמעט בלתי נתפס בעולם של טריילרים ייעודיים להפסקה של הסופרבול, אבל עד 1975, האולפנים ההוליוודיים לא נהגו לפרסם את התוצרת שלהם בטלוויזיה; זה נחשב הוצאה גדולה מדי. מה גם שהניסיון הרציני הקודם ללכת על זה כאסטרטגיה שיווקית — חודשים ספורים לפני "מלתעות", בסרט של קולומביה בשם Breakout — לא עבד בכלל. לראיה, בחיים לא שמעתם על Breakout.

לאור ההצלחה הגורפת של הסרט בהקרנות ניסיון, יוניברסל החליטה להמר בגדול על "מלתעות" ורכשה ספוטים בני 30 שניות בפריים טיים של כל רשתות השידור הגדולות. הטריילר העדיין־אפקטיבי (חפשו ביוטיוב) עשה את שלו, ו"מלתעות" הפך לסרט הראשון בהיסטוריה שהכניס 100 מיליון דולר בארה"ב בלבד — בדרך ל־260 מיליון בין ניו יורק לאל.איי. מאז כן מפרסמים סרטים בטלוויזיה.

2) לך רחב. המודל העסקי המקובל של הוליווד הוא לשחרר את הסרטים הגדולים ביותר בהפצה הרחבה ביותר, אבל הוא נעשה מקובל רק מאז "מלתעות".

עד שנות ה־70, תצורת ההפצה הסטנדרטית הייתה להתחיל ממספר מצומצם מאוד של אולמות — לפעמים אחד בלבד — ולהרחיב את ההיצע בהתאם לביקוש. שלוש שנים לפני "מלתעות", "הסנדק" של פרמאונט סדק לראשונה התבנית: וויקאנד ראשון בחמישה אולמות, וייקאנד שני ב־316. יוניברסל מצידה דילגה לגמרי על השלב הצר ופתחה במספר שיא של 465 אולמות.

בשבוע שעבר, ב־3 באפריל 2015, פתח "מהיר ועצבני 7" ב־3,900 אולמות; זה לקח ישיר מהביס שהכריש לקח מהקופות.

3) לך גבוה. "מלתעות" הוא מהסרטים הראשונים אי־פעם שענו במדויק על ההגדרה ההוליוודית High Concept. הכוונה היא לא חלילה לסוגה עילית, אלא לסרטים שהקונספט שלהם כל כך מובהק שניתן לסכם אותו במשפט אחד ולפעמים אפילו בצליל אחד — מה שתופס הן לגבי סיסמת המכירות Don’t Go In the Water, שהיטיבה לסכם את כל הקטע של "כריש הולך לאכול את כולם", והן לגבי נעימת ה"טה־טה־טה־טה" הפשוטה שהלחין ג'ון וויליאמס. מ"הרובוטריקים" (קונספט: יש לנו רובוטים נורא גדולים) ועד "הנוקמים" (כל גיבורי העל בכרטיס אחד), "היי קונספט" הפך לסטנדרט בסרטי הקיץ. ואם כבר מדברים:

4) בוא בקיץ. אם לסמן את השינוי הכי גורף שהביא "מלתעות", זה חייב להיות העונתיות. עד לשלהי שנות ה־60, "סרט קיץ" היה שם קוד לפרויקט שהאולפנים לא מאמינים בו; כדי להמחיש עד כמה רווחת הייתה הגישה הזאת, פולין קייל — מבקרת הקולנוע המיתולוגית של הניו יורקר — נהגה לצאת מדי קיץ לחופש גדול משלה.

בסוף שנות ה־60 החלו לצוץ בארה"ב יותר ויותר בתי קולנוע ממוזגים, ואיתם להיטי הקיץ הראשונים — "בוני וקלייד" (67'), "אדם בעקבות גורלו" (69') ו"אמריקן גרפיטי" (73'). "מלתעות" היה הסרט גדול־התקציב הראשון שיועד מלכתחילה להתלבש על הטרנד הטרי הזה, וההצלחה הפנומנלית שלו הפכה על הראש את הקלנדר ההוליוודי.

"תראו מה זה, 15 שקל כיסא"

"תראו מה זה, 15 שקל כיסא"

5) כרטיסים זה לחלשים. כשג'ורג' לוקאס חילץ מאולפני פוקס סעיף חוזי שמבטיח לו את מלוא ההכנסות מהמרצ'נדייז של "מלחמת הכוכבים", הוא סידר לעצמו עתיד של מיליארדר. היו שייחסו את הסעיף ההוא לגאונות העסקית של לוקאס, אבל זה היה יותר כמו העיניים הפקוחות שלו: האיש פשוט ראה מה קרה עם "מלתעות" והפיק לקחים.

ספלים, חולצות, אלבומי פסקול, שנורקלים, סנפירי כריש מפלסטיק — "מלתעות" היה הסרט הראשון שבא בילט־אין עם קו שלם של מוצרים נלווים מצליחים. "מלחמת הכוכבים" פשוט עשה לזה מה ששחקני פוקר קוראים רייז, ומכר יותר מצעצועים מכרטיסים.

6) בשביל להיט צריך להיט. כשקברניטי יוניברסל אפשרו לספילברג לחרוג מהתקציב ומהלו"ז, זה לא היה רק בגלל הצלחת סרטו הראשון, "שוגרלנד אקספרס"; זה היה בעיקר בגלל ההצלחה של "מלתעות", הספר מאת פיטר בנצ'לי.

מעשה שהיה: עורכת "קוסמופוליטן" הלן גרלי בראון סיפרה לבעלה, דייויד בראון מיוניברסל, על איזה ספר עם כריש. בראון פנה למפיק ריצ'רד ד. זאנוק והם רכשו את זכויות ההסרטה מיד לאחר שקראו את הספר. התוצאה הייתה ש"מלתעות" הסרט יצא לאקרנים כש"מתלעות" הספר היה עדיין חזק מאוד בתודעה, ואם למישהו יש בעיה עם הנטייה המבאסת של הוליווד לשים כסף גדול רק על חומר שכבר הצליח במדיה אחרת, אז הרבה מזה הוא באשמת מאורעות קיץ 1975.

היי, אמרתי ש"מלתעות" שינה את תעשיית הקולנוע. תראו לי איפה כתוב שהוא שינה אותה לטובה.

ועוד 5 סרטים נצחיים שחוגגים השנה 40

טיפול בשמאלנות, 2019

טיפול בשמאלנות, 2019

1) "מופע הקולנוע של רוקי". איך הזמן רץ כשרוקדים את ה־Time Warp. לא מזמן יצא לי לצפות מחדש בסרטו של ג'ים שרמן, והוא לא איבד כלום: טים קארי עדיין מצחיק, המוזיקה עדיין עושה להזיז את התחת והעסק כולו מבהיר בקלות למה "מופע הקולנוע" היה ונותר ההגדרה המיליונית של "סרט הפולחן"

2) "קן הקוקייה". יום אחד אולי יעשו סרט חזק יותר על שפיות, שיגעון וכל מה שבאמצע. עד שזה יקרה, סרטו של מילוש פורמן ממשיך להתבונן מלמעלה־למעלה על כל מיני נערות בהפרעה. חזק, נבון, קשה, מצחיק — "קן הקוקייה" הוא מהסרטים האלה שגורמים לי לגעגוע כרוני לקולנוע האמריקאי של שנות ה־70

3) "אחר צהריים של פורענות". וזה עוד אחד מהם, גבוה מאוד ברשימה. לא רק התפקיד הכי טוב בקריירה של אל פצ'ינו, לא רק אחת מעבודות הבימוי הכי מרשימות של סידני לומט: גם העובדה שאפילו היום, חשיפת המניע האמיתי שמאחורי שוד הבנק הזה (אל דאגה, לא מספיילר) נראית כמו רגע פלאי של תעוזה חברתית־מינית־קולנועית

4) "מונטי פייתון והגביע הקדוש". מילא האבירים שאומרים "ני", מילא התובנה שזה חייב להיות המלך כי הוא היחיד שלא מרוח עליו חרא: לסרט הזה מגיע מקום בנצח ולו בזכות המונולוג של הצרפתי. זוכרים? "אתם לא מפחידים אותנו, כלבי חזיר אנגלים. לכו ובשלו את ישבניכם, בנים של איש טיפש. אני מקנח את אפי כלפיכם"

5) "מלחמה ואהבה". בשבילי זאת הקומדיה הכי גדולה שביים וודי אלן. למעשה כולי תקווה שגם אני, כמו גיבור הסרט בוריס, אלך לדרכי האחרונה כשהמילים האלה על שפתיי: "וכך אני הולך בגיא צלמוות. בעצם יהיה יותר נכון לומר שאני רץ בגיא צלמוות — כדי לצאת מגיא צלמוות כמה שיותר מהר, אתם מבינים"

פורסם בפנאי פלוס, 9.4.14

הקיץ בקופות: הימורים שאתחרט עליהם

"נו, אז יש קצת הליכה, אבל לפחות זה חניון של אחוזות החוף"

"נו, אז יש קצת הליכה, אבל לפחות זה חניון של אחוזות החוף"

מהיר ועצבני 7

מה: הופעת הפרידה הלא־מתוכננת של פול ווקר מהפרנצ'ייז שמשתבח ככל שהוא מתרחק מחוקי הפיזיקה. ביים ג'יימס ואן ("המסור")

מתי: רץ בישראל, יצא בארה"ב ביום שישי ופתח חזק עם 67.3 מיליון דולר

קאצ'ינג: הסרט השישי, עם קופה עולמית אמריקאית של 238 מיליון דולר, היה המכניס ביותר בתולדות סדרה

הימור: יחצה את קו רבע מיליארד הדולרים העולמיים בארה"ב, בין השאר בגלל אפקט ווקר ותגובות ראשונות נהדרות (ציון 8.4 ב־IMDB נכון להקלדת השורה הזאת)

הנוקמים: עידן אולטרון

מה: שלוש שנים אחרי הסרט הראשון, נבחרת החלומות של מארוול חוזרת. ג'וס ווידון נותר בעמדת הכותב־במאי

מתי: 23.4 בישראל

קאצ'ינג: "הנוקמים", עם תקציב של 220 מיליון דולר, גרף 1.51 מיליארד דולר ברחבי העולם. התקציב המשוער של "עידן אולטרון" הוא 250 מיליון דולר

הימור: דעיכונת. חצי מיליארד בארה"ב (בהשוואה ל־623 מיליון של "הנוקמים") ועוד 700 בשאר העולם (895)

מקס הזועם: כביש הזעם

מה: אם לשפוט לפי הטריילרים — פנטזיה על נושא מקס הזועם. עם היוצר המקורי ג'ורג' מילר וטום הארדי בנעליים של מל גיבסון

מתי: 14.5 בישראל

קאצ'ינג: "מקס הזועם וכיפת הרעם", האחרון בסדרה, הכניס 36 מיליון דולר בארה"ב. אבל זה היה ב־1985 וזה הכיל את טינה טרנר, אז אי אפשר ללמוד מזה כלום

הימור: "הפסיון של ישו" הוא הסרט בעל דירוג R המכניס ביותר אי פעם, עם 611 מיליון דולר בתבל ומלואה. ובכן, "מקס" יחצה את ה־700 מיליון

בחזרה למחר

מה: "צעיר מבריק וממציא שהיה ילד־פלא מנסים לגלות את סודותיו של מקום בזמן־חלל שקיים רק בזיכרונם". לא יודע מה זה אומר, אבל זה עם ג'ורג' קלוני והבמאי הוא בראד בירד ("משפחת סופר־על"), אז אני בפנים

מתי: 21.5 בישראל

קאצ'ינג: הסטאר פאוור של קלוני בדעיכה. בניכוי "כוח משיכה", שקלוני לא היה כוח המשיכה שלו, "אושן 13" היה הסרט היחיד שלו בעשור האחרון שחצה את קו ה־100 מיליון דולר בארה"ב

הימור: "קצה המחר" של השנה. מי שיראה יאהב, אבל לא יראו מספיק — 180 מיליון דולר גלובלי, ועדיין בלי מאייה לקלוני במגרש הביתי

סן אנדראס

מה: דוויין ג'ונסון מחלץ אנשים לאחר רעידת אדמה קטסטרופלית בקליפורניה. מביים בראד פייטון ("כלבים נגד חתולים 2")

מתי: 4.6 בישראל

קאצ'ינג: הסרטים של ג'ונסון, כולל אלה שבהם הוא עוד נקרא "דה רוק", גרפו עד היום 1.6 מיליארד דולר בארה"ב לבדה

הימור: מדי קיץ יש לפחות סרט אחד שנעשה להיט למרות שאיננו המשכון ו/או עיבוד לחומר קיים. השנה זה יהיה "סן אנדראס", על הגל של "מהיר ועצבני 7", עם 550 מיליון דולר עולמיים

הפמליה

מה: כן כן, זה הסרט על פי סדרת הטלוויזיה המנוחה

מתי: 11.6 בישראל

קאצ'ינג: "סקס והעיר הגדולה: הסרט" הכניס 415 מיליון דולר (עולמי) למרות שיצא ארבע שנים לאחר ירידת הסדרה. אנשי "הפמליה", גם היא סדרה של HBO, בטח מפנטזים על משהו באזור

הימור: לא באזור. 200 מיליון עולמי, וגם זה רק בגלל שכולם מתגעגעים לארי גולד

עולם היורה

מה: סטיבן ספילברג, בעמדת המפיק, חוזר אל הפרנצ'ייז הדינוזאורי. מככב כריס פראט, מביים קולין טרברו ("על אחריותכם בלבד")

מתי: 11.6 בישראל

קאצ'ינג: תקציב של 150 מיליון דולר מעיד על אמונה של "יוניברסל" בפרויקט הזה, והמעורבות של חברת ההפקה "לג'נדרי" ("פסיפיק רים", "גודזילה") מבשרת טובות בכל הנוגע ליכולות המפלוץ

הימור: 14 השנים שחלפו מאז "פארק היורה 3" והיעדר חידוש אמיתי — הרי מפלצות אנחנו רואים בכל קיץ — מייצרים תקרת זכוכית של 300 מיליון דולר בקופה העולמית (הסרט הקודם בסדרה, לשם השוואה: 368 מיליון)

הקול בראש

מה: פיקסאר מכניסה אותנו לתוך הראש של ילדה מתבגרת, כך שהרגשות שלה הם הדמויות הראשיות

מתי: 18.6 בישראל

קאצ'ינג: מאז "צעצוע של סיפור 3", שחצה את קו המיליארד בהכנסות כלל עולמיות, אף סרט של פיקסאר לא הגיע ל־750 מיליון

הימור: 750 מיליון

טד 2

מה: כמו "טד", רק 2. סת מקפרלן ומארק וולברג חוזרים, אמנדה סייפריד יורשת את מילה קוניס בתפקיד הנשי הראשי

מתי: 25.6 בישראל

קאצ'ינג: "טד" עשה קופה עולמית של 549 מיליון

הימור: "טד 2" יהיה יותר כמו "טד ½", אבל גם ה־270 מיליון העולמיים שזה משאיר לו יהיו שיפור עצום בהשוואה לאחרון של מקפרלן, "100 דרכים למות במערב" על 86 מיליוניו

המיניונים

מה: הכוכבים האמיתיים של סדרת "גנוב על הירח" מקבלים סרט משלהם. בתפקידי הקול הראשיים: סנדרה בולוק ומייקל קיטון. מביימים ותיק הפרנצ'ייז פרנק קופין ואיש "הלורקס" קייל בלדה

מתי: 2.7 בישראל

קאצ'ינג: הסרט השני, שיצא לפני שנתיים, גרף 970 מיליון דולר בעולם כולו. זה כמעט כפול מהסרט הראשון

הימור: 800 מיליונים גלובליים

שליחות קטלנית: ג'נסיס

מה: ארנולד שוורצנגר חוזר לסדרה שהפכה אותו לאגדה

מתי: 9.7 בישראל

קאצ'ינג: התקציב עומד על 170 מיליון דולר. זה 30 מיליון פחות מהסרט האחרון בסדרה, "שליחות קטלנית: התעוררות"

הימור: ארבעת הסרטים האחרונים של שוורצנגר הכניסו ביחד 87 מיליון דולר (בארה"ב בלבד, ועדיין). לאור קשישותו וקשישות המותג, אני מנבא גג של 300 מיליון עולמי

Ant Man

מה: פרויקט של מארוול שישב שנים בפיתוח. בסופו של דבר, פול ראד הוא סקוט לאנג/ איש הנמלה. מביים פייטון ריד ("יס מן")

מתי: 16.7 בישראל

קופות: זה גיבור חדש בעולם הקולנועי של מארוול, והא ימדד לפי הופעות הבכורה של הבחורים החדשים הקודמים: "ת'ור" הראשון הכניס 180 מיליון בארה"ב וכמעט 450 בקופה העולמית, "קפטן אמריקה" – 176 ו־370 בהתאמה

הימור: מקום טוב באמצע בין הפטיש למגן. ככה 180 ו־400

פן

מה: פיטר פן בגרסה חיה (יו ג'קמן, רוני מארה, שוב אמנדה סייפריד). מביים ג'ו רייט, ההוא מ"כפרה"

מתי: 24.7 בארה"ב

קאצ'ינג: בדצמבר שודר ב־NBC המיוזיקל "פיטר פן לייב". רק 9.2 מיליון צופים טרחו

הימור: זה הסרט שאני הכי פחות מוכן להמר על איכותו. מסחרית — לא רואה אותו מרים את הראש בקיץ עמוס על כך. 250 מיליון עולמי

משימה בלתי אפשרית 5

מה: ברצינות אתם שואלים מה?

מתי: 31.7 בארה"ב

קאצ'ינג: לאחר התאמה לאינפלציה, יוצא שכל אחד מארבעת סרטי בסדרה הרוויח בממוצע 265 מיליון דולר בגבולות ארה"ב

הימור: 180 בארה"ב ועוד 350 מסביב (בסרט האחרון, לשם השוואה, זה היה בהתאמה 209 ו־485)

ארבעת המופלאים

מה: "פוקס" מאתחלת את הפרנצ'ייז עם קאסט חדש לגמרי (מיילס טלר, קייט מארה, ג'יימי בל) ובמאי מפתיע – ג'וש טראנק, ש"כרוניקה בזמן אמת" שלו היה מצוין, אבל בזה גם מסתכמת הפילמוגרפיה שלו

מתי: 6.8 בישראל

קאצ'ינג: הסרט השני במהדורה הקודמת של המופלאים הכניס פחות מ־290 מיליון דולר (עולמי)

הימור: שקט מוחלט ליווה את ההפקה, והייפ אין. אני מהמר על סרט מוצלח להפתיע אבל פלופ קופתי של 190 מיליון עולמי

The Man from U.N.C.L.E

מה: אחרי שכל העולם ניסה לעשות מותחני גאי ריצ'י, גאי ריצ'י חוזר לעשות מותחן גאי ריצ'י. עם יו גרנט והנרי קוויל, מבוסס על סדרת טלוויזיה מהסיקסטיז

מתי: 14.8 בארה"ב

קאצ'ינג: התקציב הוא 75 מיליון דולר. זה חצי מסרט קיץ גדול

שימו לב: כלל האצבע אומר שתאריך יציאה מאוחר בעונה = מינימום אמון של האולפן, במקרה הזה וורנר. גם אני לא הכי מאמין — 220 מיליון ברחבי העולם

והנה 5 סרטי קיץ שלא נתנו לכישלון להכשיל אותם

1) הקוסם מארץ עוץ, 1939. כמעט בלתי נתפס שאחת הקלאסיקות הקולנועיות הגדולות של כל הזמנים הייתה כישלון קופתי, עם הכנסות של שלושה מיליון דולר (תקציב: 2.7 מיליון. הפסד: כמיליון דולר בקיזוז הוצאות שיווק והפצה). רק בהפצה מחדש ב־1949 נולדה תופעת "עוץ" כפי שאנחנו מכירים אותה

"מה זאת אומרת מירי רגב לחינוך?"

"מה זאת אומרת מירי רגב לחינוך?"

2) ווילי וונקה ומפעל השוקולד, 1971. עם השנים והשידורים בטלוויזיה צבר הסרט הזה מעמד פולחני, אבל בבתי הקולנוע הוא הכניס רק ארבעה מיליון דולר (תקציב: 2.9). ייאמר לזכות מבקרי הקולנוע והקולגות של הבמאי מל סטיוארט שהם ידעו מה טוב: הסרט זכה לביקורות מצוינות והיה מועמד לאוסקר ולגלובוס הזהב

3) בלייד ראנר, 1982. הכנסות של 27.5 מיליון דולר, תקציב — חצי מיליון יותר. אז כן, סרטו של רידלי סקוט נדרס לחלוטין בקופות (בעיקר על ידי "אי.טי", שהווייב החיובי שלו לא השאיר לו סיכוי), אבל המהדורות הביתיות הפכו אותו בקלות לאחד מחמשת סרטי המדע הבדיוני המשפיעים בכל הזמנים

4) צרות גדולות בצ'יינה טאון, 1986. ג'ון קרפנטר ביים פלופ אימתני: 20 מיליון דולר בטור ההוצאות, 11 מיליון בהכנסות (בארה"ב). גם במקרה הזה, המהדורות הביתיות עשו את שלהן והשמועות על סרט אקשן קומי מטורלל עם קורט ראסל הפכו את "צרות גדולות" ללהיט ענק בעידן ה־VHS

5) פחד ותיעוב בלאס וגאס, 1998. בתחילת עידן ה־DVD חזרה על עצמה התופעה של סרטים שנולדים מחדש בבית. זה מה שהפך את "המטריקס" מככה־ככה קופתי ללהיט עולמי, ואת "פחד ותיעוב" של טרי גיליאם מפלופ של 10.5 מיליון דולר בקופות (תקציב: 18 מיליון) לסרט שאין אחד שלא ראה אותו

פורסם בפנאי פלוס, 2.4.15

5 סרטים שלא מדברים עליהם מספיק

"אין, רואים שאלכס טיוס משחק בלי חשק"

"אין, רואים שאלכס טיוס משחק בלי חשק"

1) לא סרט על אירים טובים: 71'. מיליון סרטים נעשו על הימים הרעים של צפון אירלנד, ובכולם ממלאים האנגלים אחד משני תפקידים: או הרעים או הסטטיסטים. הבמאי יאן דמאנג', בסרטו הראשון באורך מלא, הולך בהפוכה ומעמיד במרכז חייל אנגלי שננטש בשכונה הכי מסוכנת בבלפסט.

"71'", על שם שנת ההתרחשות, מזכיר מאוד את "רוק בקסבה" הישראלי: כמו שגיבורנו (ג'ק אוקונל) רואה את זה, מאחורי קווי האויב יש רק פרוטסטנטים טובים וקתולים רעים. אבל כבר אחרי כמה שעות בשטח הוא מתחיל להבחין ב — שיט, לא מאמין שאני משתמש בצירוף הזה — גוונים של אפור.

אם ראיתם את "לא נשבר", בטח יהיה לכם קצת מצחיק בהתחלה לראות את אוקונל עובר איזה שלושה מדורי גיהינום אחרי השבעה שהוא עבר שם. כשתתגברו על זה תמצאו פה סרט מצוין.

2) לא סרט פאונד פוטג': Digging Up the Marrow. יודעים מי זה אדם גרין? כי בחמש הדקות הראשונות של Digging Up the Marrow סביר להניח שתתהו אם הוא אמיתי. אז כן, הוא כן: מדובר בבמאי/ מפיק/ תסריטאי של (בין השאר) פרנצ'ייז האימה Hatchet. ונשאלת השאלה, מה אם איש אמיתי בא לבמאי סרטי אימה אמיתי ואומר לו שמע, יש בעולם הזה מפלצות אמיתיות?

את האיש האמיתי מגלם ריי ווייז — זוכרים, אבא של לורה פאלמר ב"טווין פיקס"? — וזה עושה הרבה שכל שהוא השחקן המוכר היחיד בקאסט, כי גרין לא מנסה לרגע לעבוד עלינו. זה סרט What if קלאסי, לא משהו שמנסה לגרום לך לחשוב "רגע רגע, אולי זה אמיתי". בהתאמה, זה גם לא הז'אנר הכה מאוס של הפאונד פוטג' — אתם יודעים, חומרים שצולמו ונמצאו והנה הם, לא ערוכים — אלא הז'אנר המעט פחות מאוס של המוקומנטרי.

אני אוהב סרטים שמדלגים בנונשלנטיות בין האמיתי לדמיוני, ואת זה עושה פה גרין בכישרון גדול. למרות נפילת מתח מסוימת בשליש האחרון, מדובר בגישה שונה ורעננה לכמה מהקלישאות הכי עייפות של האימה.

3) לא סרט אימה: Spring. כמה אחר הסרט הזה מכל דבר, ובכן, אחר? עד כדי כך שהקטלוג הז'אנרי שלו ב־IMDB — אימה/ רומנטיקה/ מדע בדיוני — קשור למציאות כמדגם בחירות. נכון שיש כאן אלמנטים מסוימים של אימה ונגיעונת של מדע בדיוני, אבל זה הרבה יותר קרוב לפנטזיה/ קומדיה רומנטית. ובעצם גם לא, כי כבר אמרתי: הסרט הזה פשוט אחר.

אנחנו מתחילים עם בחור צעיר בשם אֶוון (לו טיילור פוצ'י) שסועד את אימו על ערש דווי. כשהיא הולכת לעולמה, הוא הולך לנקות את הראש עם חבר/ סטלן־על ומסתבך בקטטה חמורה מספיק בשביל לערב את המשטרה. ואז הוא נזכר שיש לו דרכון בתוקף, וכמעט רנדומלית תופס טיסה לאיטליה עד יעבור זעם.

באיטליה מסתפח אוון לשני דפקטים שיותר גוררים אותו מאשר חוברים אליו, ופתאום בעיר אפוליה הוא רואה אותה: בחורה מקומית, סקסית ומסתורית (נדיה הילקר) שבבת אחת הופכת למרכז הכובד של הסרט.

שום דבר ב־Spring לא מתנהג כמו סרט נורמלי, ואנחנו מבינים מיד שגם הגברת הזאת לא לגמרי נורמלית. אני משאיר לכם לגלות מה היא כן, ומשאיר אתכם עם הבטחה: תנו לבמאים־כותבים ג'סטין בנסון וארון מורהד 109 דקות, והם ייתנו לכם בתמורה את אחת הפרשנויות הכי מגניבות שראיתם לסיפור אהבה. לפני שנתיים עפתי על Resolution של השניים האלה; עכשיו זה כבר פעמיים שהם הפליאו לעשות סרט שמתחיל בנקודה א' רק כדי לעבור דרך מ' לפני שהוא מסתיים ב־ד'.

4) לא סרט מדע בדיוני: In Your Eyes. טוב, IMDB, כאן כבר סתם לכלכתם. מאיפה הבאתם Romance/ Sci-Fi? איפה המדע הבדיוני פה? בחור (מייקל סטהל־דייויד) ובחורה (זואי קאזאן) מגלים שהם חווים, מרגישים, שומעים ורואים את העולם זה דרך ראשה של זו. אם זה היה מד"ב, זה היה מוסבר באיזה ממבו־ג'מבו; אבל זאת פנטזיה, אז זה לא, ואני מצפה לבדק בית רציני שם בימד"ב.

עכשיו עזבו שטויות ותקשיבו רגע: אם הבימוי (ברין היל) חסר מעוף, הצילום בינוני ברגעים היותר טובים שלו, העריכה גנרית, שחקני המשנה דהויים ואפילו המוזיקה לא משהו, ו־In Your Eyes הוא עדיין אחד הסרטים הכי מקסימים שראיתי מאז פרוץ השנה, מה זה אומר? שסיפור טוב מפצה על הכל, זה מה. ואת הסרט הזה כתב ג'וס ווידון, ככה שהיקום נשאר לגמרי הגיוני.

עם "הנוקמים" אחד מאחוריו ועוד אחד בדלת, ווידון נמצא היום בפוזיציה דומה לזאת שסטיבן ספילברג היה בה באמצע שנות ה־80: אם הוא יבנה את זה, הם יבואו ויתנו לו אור ירוק. אבל הוא חייב להקפיד בבחירת הבמאים בפרויקטים שאין לו זמן או רצון לביים בעצמו. ב"בקתת הפחד" הוא פגע בול עם דרו גודאר נטול הניסיון הקודם בבימוי; הפעם, בגלל הידיים הלא מנוסות של ברין — בחור שיש מאחוריו רק סרט אחד, שלא ראיתי, בשם Ball Don't Lie — קיבלנו סרט מקסים איפה שהיה פוטנציאל לסרט גדול. אני יודע, קצת חזירי מצידי, אבל בכל זאת.

אתם צריכים לדעת כמה שפחות על In Your Eyes, אז פשוט תראו אותו וזהו, אבל רק שתי מילים אחרונות: זואי קאזאן. ממש הרגע ראינו אותה יוצאת נהדר מ"אולי בכל זאת" העקום, עוד לא התאוששתי ממנה ב"רובי ספארקס", ועכשיו הדבר הזה. אקח את הסיכון שבלהישמע כמו סיטקום של אנגלים, ואכריז שהיא פשוט נהדרת.

5) לא סרט סבא נאצי: Copenhagen. זה קורה לי לפחות פעם בשנה, וכשזה יפסיק לקרות לי אני אפסיק לכתוב על סרטים: בהתחלה עוברים עליי כמה שבועות של דופק אפס. מה שאני לא רואה, זה לא זה. ככה עובר סרט ועוד סרט ועוד סרט, ופתאום אני עובד בזה במקום ליהנות מזה ומתחיל לחשוב שזהו, שרפתי את הפיוז של הקולנוע. ואז זה מגיע: הסרט ההוא שלא ראיתי בא, מחזיר לי בבת אחת את האמון במדיום הזה.

לפני קצת יותר מחודש, אחרי שבועות ארוכים של מפחי נפש ("אל תוך היער"), אכזבות מרות ("מידות רעות") ופיהוקים עזים ("סלמה"), זה קרה לי עם "קופנהגן". יצירת ביכורים של במאי צעיר בשם מייק ראסו, סרט קנדי־אמריקאי שמתרחש ברובו בדנמרק ומדבר ברובו אנגלית. קשה לי להסביר למה, אבל כבר מהפוסטר הייתה לי הרגשה שנפלתי טוב. וקשה לי להסביר איך בלי לעשות ספוילרים, אבל זה לא רק שלא ראיתי את הסרט הזה בא: זה שלא ראיתי אף אחת מהתפניות שלו באות.

אנחנו מתחילים עם וויליאם (גת'ין אנתוני, והוא מוכר לכם בגלל "משחקי הכס"), שנמצא בברלין עם החבר שלו ג'רמי (סבסטיאן ארמסטו) ולדאבונו גם עם החברה של ג'רמי, ג'ניפר (אוליביה גרנט). רבע שעה בתוך הסרט, וכל מה שאנחנו יודעים זה שהוויליאם הזה הוא חתיכת דמות בלתי נסבלת. מין דושבג למתחילים עם גישה מסריחה כלפי הכל וכולם, טיפוס שמתלונן רק כשהוא לא מקטר ועושה פרצופים רק כשהוא לא זועף. ולא אכפת לי להגיד לכם שהרבה בגללו, אחרי 17 דקות על השעון שקלתי ברצינות ללחוץ Stop רבתי.

העניין הוא שיש לי כלל ברזל לגבי סרטים נידחים שאני רואה בבית כדי להמליץ לכם על סרטים נידחים לראות בבית: 20 דקות חסד. מניסיוני, זה בדיוק קו הגבול שבו יצירות אניגמטיות מתחילות להסתדר והתחלות מעצבנות מתחילות לעשות שכל (או שלא, ואז באמת אין יותר סיבה לא לעשות את מה שהבת שלי קוראת לו "ללחוץ על הריבוע"). ומה אתם יודעים — 20 דקות בתוך "קופנהגן" משתלטת עליו השחקנית הדנית פרדריקה דאהל הנסן (בתמונה למעלה), וכמו שהיא מתחילה את ההופעה שומטת הלסת שלה כצעירה בשם אֶפי, ככה הכל נופל למקום ונבנית לנו מול העיניים דרמה נהדרת, דחוסה בזמן התרחשות (קצת יותר מ־24 שעות) וחסכונית בזמן מסך (98 דקות).

הגדולה של "קופנהגן" היא חד משמעית בקטנותה: יש כאן בחור אחד שחושף את העבר הנאצי של סבו, אבל זאת לא הנקודה מבחינתו של ראסו אלא דרמה משפחתית מינורית שצמחה לצד זה; יש פה גם בגיר שמתאהב בילדה בת 14, אבל ראסו שוב עוזב את האישיו הנפיץ לטובת אמירה מעניינת בהרבה על אהבה; אפילו האפשרות שוויליאם חומד את אשת רעהו זניחה מול שאלות הרבה פחות סנסציוניות על חברות.

"קופנהגן" אינו יצירת מופת, אבל יש בו משהו כל כך רענן — בכתיבה הממזרית של ראסו, בהופעה של הנסן, ביכולת של אנתוני לגלם גבר דוחה ולאט־לאט לגרום לנו לסמפט אותו בגלל הנסיבות שהפכו אותו לכזה —  שאני שוב מאמין בסרטים. ליתר דיוק, ולמען הסר אובר־דרמה, שוב מאמין ביכולת שלהם לבוא משומקום ולתפוס אותי איפה שזה באמת משנה: בגרון ומטר למטה מזה.

*על ארבעה מחמשת הסרטים האלה כתבתי בגיליונות מרץ ואפריל של בלייזר. ההמלצה על In Your Eyes היא על תקן מצורף חינם לגולשינו

אז מה אם ג'רמי קלארקסון הוא חרא של בנאדם

צילום: Diamond Geyser. מקור: Flickr

צילום: Diamond Geyser. מקור: Flickr

הנה רשימה חלקית של דברים איומים שעשה ואמר ג'רמי קלארקסון עוד לפני שהתכסח בחודש שעבר עם אחד ממפיקי "טופ גיר" באופן שגרם ל־BBC להשעות אותו לאלתר: טען בשידור שכל נהגי המשאיות רוצחים זונות; סינן בעת הקלטת התוכנית את מילת ה־N (הקטע לא שודר, אבל היו מספיק עדויות שזה אכן קרה); השתמש בספיישל בורמה של טופ גיר בביטוי Slope, כינוי גנאי לאסיאתים; וממש לאחרונה העמיד את כל ארגנטינה על הרגליים כשנהג בה במכונית עם לוחית הרישוי H982 FKL, מה שנתפס כאקט של התגרות בזיכרון הארגנטינאי ממלחמת פוקלנד, שפרצה בינה ובין אנגליה מולדת טופ גיר ב־1982.

גם מחוץ ל"טופ גיר" השאיר קלארקסון רושם של גזען. על פועלי יונדאי הוא אמר פעם שהם אוכלים כלבים, ובהזדמנות אחרת קרא ברצינות מוחלטת לחיסול השפה הוולשית. והנה משהו שכבר לא קשור לגזענות אלא לסתם חראיות כללית: לפני ארבע שנים, כשהמגזר הציבורי באנגליה הכריז על שביתה שפחות או יותר סגרה את לונדון, קלארקסון אמר ב־The One Show של ה־BBC שהוא היה לוקח את השובתים ו"מוציא אותם להורג מול המשפחות שלהם".

עם הרקורד הזה, אין פלא שה־BBC אמר פוס אחרי השערורייה האחרונה — שנחקרת ממש כשהשורות האלה נכתבות, אבל אין ויכוח שקלארקסון פתח את השפה של המפיק אושין טיימון בוויכוח שיצא משליטה, כנראה סביב כשל של ההפקה לדאוג לארוחת הערב של המגישים. הדיווחים על כך שקלארקסון פוצץ לטיימון את הפרצוף כי נשלל ממנו סטייק היו כנראה מעט מוטעים, אבל עזבו: הרי אי אפשר להגן על גבר שמכה אדם שעובד איתו.

עתידה של טופ גיר לא ברור כרגע. שידורם של שלושת הפרקים הנותרים בעונה הנוכחית נדחה למועד לא ידוע, וקלארקסון עצמו הודיע שיתבע את ה־BBC אם יפוטר בתום החקירה הפנימית. יש גם שמועות שהאיש יעלה תוכנית מתחרה ברשת מתחרה, לא ממלכתית ומכאן שגם פחות קפדנית בכל הנוגע לטוהר השידור. בינתיים מדברים על יורשים אפשריים לקלארקסון בטופ גיר עצמה (לדוגמה ביזארית במיוחד, סטיבן פריי). ואני אומר ל־BBC, ההתחרפנתם? גועליות היא לא סיבה מספקת לחסל את — או, אפרופו רעיונות מופרכים כמו מר פריי, לחבל ב — מגזין הטלוויזיה הטוב בתבל.

תראו, במובן מסוים אני מדבר מהפוזיציה. ראשית, ברמה האישית, מעולם לא הפסדתי תוכנית של טופ גיר. אפילו היום, כשאני מבקרם של שני עיתונים והסרטים שותים את מלוא זמן הצפייה שלי, מגזין הרכב הבריטי הוא הטלוויזיה האחרונה שאני עדיין צורך בעקביות אדוקה (ושתבינו, העניין שלי ברכב דל עד לא קיים. זאת העשייה הטלוויזיונית של טופ גיר שמשאירה אותי דבוק למסך). שנית, ברמה המערכתית, תמיד הרגשנו בבלייזר כמו האח קטן — טוב, והעני — של מערת הגברים בהשתתפות קלארקסון, ג'יימס מיי וריצ'רד האמונד. הייתם צריכים לראות אותנו ביום שבו האחרון כמעט קיפד ראשו בניסיון לשבור את שיא המהירות הקרקעית, צמודים למקלטים הכרזת העצמאות סטייל.

אבל העניין עם קלארקסון לא קשור רק לחיבה הקולקטיבית שלנו לטופ גיר (ואגב, היא קולקטיבית בסקאלה הכי גדולה שיש: התוכנית משודרת ב־170 מדינות ומספר הצופים שלה מוערך ב־350 מיליון פר שבוע, מה שהופך אותה לתוכנית הלא־מתוסרטת הנצפית בעולם). לא, העניין עם קלארקסון קשור בראש ובראשונה להפרדה ששומה עלינו לעשות בין אדם ופועלו.

אם יציאות גועליות היו חזות הכל, מזמן היינו צריכים להפסיק לראות את הסרטים של וודי אלן ולהבדיל של טום קרוז. אם נטיות אישיות מסריחות היו סיבה לפסול את פועלו או את כישרונו של אדם, היינו צריכים להחרים בערך את כל המלחינים בני התקופה הרומנטית — ואת הצייר אדגר דגה, ואת טי.אס אליוט — בגלל טרנד אנטישמי, ואת מייקל ג'קסון בגלל טרנד פדופילי. ומה לגבי נורמן מיילר, שניסה לרצוח את אחת מנשותיו? והמשורר ביירון, שאהב לגלות עריות? וצ'רלי צ'פלין עם השמועות על ההעדפה שלו לקטינות? ופיטר סלרס, שאישיותו הבעייתית והאלימה שימשה בסיס לביופיק "החיים על פי פיטר סלרס"?

לפסול יצירה או הופעה של אדם בגלל אישיותו פירושה לצמצם את עולמנו התרבותי בגלל עולמנו הערכי, וזה מקרה מובהק של גול עצמי. יש אישיות, יש כישרון, ושני הדברים אינם דומים או קשורים. למעשה, כשנזכרים בקללות הסף־תסמונת־טורטיות שיוחסו למוצרט, ייתכן שהם בכלל סותרים.

טופ גיר, אפילו בעונתה ה־22, היא אות ומופת לטלוויזיה נהדרת. יצירתית, הרפתקנית, שטותניקית בדיוק במידה הנכונה ולפרקים ממש מרגשת. בהתאמה, שלושת המגישים שלה — עם הכימיה האבסולוטית שלהם, עם האהבה האמיתית שלהם לשטויות שהם עושים — הם המונטי פייתון של העשור וקצת האחרונים. בואו לא ניתן לאישיות המבחילה של אחד מהם לקחת את זה מאיתנו.

*פורסם בגיליון אפריל של בלייזר. עוד צילומים של Diamond Geyser יש כאן