מה הקטע עם ההשתקפויות ב"לוק" ולמה זה לא משנה כלום

כשכתבתי בגיליון אוגוסט של בלייזר על "לוק", לא העליתי בדעתי שהוא יופץ בבתי הקולנוע בישראל. הספורט הלאומי של מבקרי הקולנוע הוא להיכנס במפיצים המקומיים, אבל צריך גם לדעת להגיד מילה טובה כשמגיע, אז הנה: יפה לכם, יונייטד קינג. כבר זממתי להכתיר בדצמבר את "לוק" כסרט דובר האנגלית הכי טוב שלא יצא כאן השנה.

"מזדיינים, מי עושה בדיקת ינשוף אחרי ארוחת ראש השנה?"

אז מתברר שאני סאקר של הצגות יחיד. טום הנקס ב"להתחיל מחדש", רוברט רדפורד ב"הכל אבוד", סנדרה בולוק ב"כוח משיכה", אפילו ראיין ריינולדס ב"קבור" רחמנא לצלן — אם יש בזה שחקן או שחקנית שמשתלטים סולו על זמן המסך או לפחות על רובו המוחלט, קאונט מי אין. כשאני חושב על זה, ייתכן שאפילו אהבת הנצח שלי לאפיזודה האחרונה ב"קונטקט" — זוכרים, ג'ודי פוסטר בחור התולעת? — היא חלק מהנטייה הטבעית לחיבת הסוליקו.

"לוק" הוא הכי הצגת יחיד שסרט יכול להיות. אפשר לטעון שהים משחק תפקיד משנה ב"הכל אבוד", ואילו ב"להתחיל מחדש" ו"כוח משיכה" יש תפקידי משנה של ממש, אבל השבוע מגיעות לישראל 84 דקות של טום הארדי נטו. הכי שחקן משנה שיש לו זה האוטו שהוא נוהג בו — כמו ב"קבור", זה לא רק שחקן אחד אלא גם לוקיישן אחד — והאינטראקציה היחידה שלו היא עם אנשים שמדברים איתו בנייד.

סיכום ביניים, אם כן: יש לכם פה עסק עם חובב הצגות יחיד קולנועיות ועם מקרה קיצון של הצגה כזאת. קחו את זה בחשבון, כי "לוק" הוא מבחינתי אחד מהסרטים הכי טובים של בציר 2014 בקולנוע העולמי. אני די משוכנע שזה תופס אפילו בניכוי הנטיות המשונות שלי.

איוון לוק הוא גבר עם יציקה על הראש. מילולית: האיש הוא קבלן בטון שאנחנו פוגשים בדיוק כשהוא אמור לטפל בפרויקט הכי גדול של חייו המקצועיים. אלא שדווקא בלילה שלפני בוקר השי"ן הוא חותך מאתר הבנייה בבירמינגהאם ונוסע ללונדון.

מהר מאוד אנחנו מבינים מה הסיפור פה: לוק בדרכו לבית חולים, שם עומד להיוולד לו ילד. אלא שהכורעת ללדת אינה נשואה לו, ואילו לזאת שנשואה לו לא היה מושג מה הולך עד עצם הלילה הזה.

אם לחפש מפתח אחד שפותח את כל הסיפור הזה, הוא חייב להיות אחריות. ליתר דיוק מה שנקרא באנגלית Accountability, שבתרגום הכי מדויק שאני יכול לחשוב עליו יוצא משהו כמו "התכונה החמקמקה הזאת שגורמת לאנשים להחליט שאפשר לסמוך עליך". לוק, אתם מבינים, לא משאיר אחריו אדמה חרוכה. הוא מבין היטב את ההשלכות של המסע הלילי הזה על האנשים שעובדים איתו, על המשפחה שלו ועל ההיא שכורעת, והוא מנסה לג'נגל את העניינים ככה שיהיה מינימום נזק היקפי להחלטה שלו להיות שם כשייוולד לו ילד לא רק מחוץ לנישואים, אלא גם מחרב־נישואים.

האחריות הזאת של לוק, ה־Accountability שלו, היא גברית־ארכיטיפית. מהבחינה הזאת, יותר משזה סרט על גבר, זה סרט על מהות הגבריות. עכשיו אני חושב שזה נשמע כמו מילים גדולות, ומילים גדולות אינן הולמות את היצירה הקטנה הזאת; נכון יותר לומר שהסיפור המאוד אישי של איוון לוק מאיר את כל הקטע של להיות גבר במובן הכי מיושן של המילה. של להתמודד עם התוצאות של מעשיך.

העובדה שג'נדר שלם יושב על הכתפיים של הגיבור מעניקה ל"לוק" אקסטרה משמעות, אבל היא לבדה לא מסבירה למה הסרט הזה מצליח להיות כל כך מרתק למרות שהוא כל כך מינימליסטי. את הקרדיט על זה צריך לחלק פיפטי־פיפטי בין שני גברים לגמרי לא בדיוניים, אחד מאחורי המצלמה ואחד לפניה.

מה שקורה על השמשה הקדמית של הרכב־לוקיישן הלך איתי ימים ארוכים אחרי הצפייה ב"לוק". הבמאי סטיבן נייט הוא תסריטאי ותיק ומוכשר — בין השאר רשומים על שמו "סימנים של כבוד" ו"דברים יפים מלוכלכים" הנהדרים — אבל עבודת הבימוי היחידה שלו לפני "לוק" הייתה "הגאולה", סרט חסר השראה אפילו בסטנדרטים הרדודים שמאפיינים בשנים האחרונות את ג'ייסון סטייתאם. מאיפה לעזאזל הוא הביא את השמשה הזאת?

אם יש דבר שובה נפש בקולנוע, זה דימוי אורגני. מטאפורה שהיא חלק מהדי־אן־איי של הסיפור. זה תופס בול לגבי האורות שמרצדים על השמשה הקדמית של איוון לוק, ביי־פאר הדבר הזכיר ביותר ויזואלית מ־84 הדקות האלה.

אם הים הוא שחקן המשנה של "הכל אבוד", הרי שאורות הכביש הראשי בלילה הם אנסמבל שלם ב"לוק". לפעמים הם מציירים את הדרך שעשה הגבר הזה בלילה הזה, מה שש"י עגנון היה קורא "כמה נתרחקתי"; לפעמים הם הבלגן במחשבות שלו, שמנסות לסדר את שלא ניתן לסדר; לפעמים הם המהירות שבה הוא צריך לקחת החלטות אשכרה הרות גורל. עכשיו, שלא תטעו: כל זה נכתב מתוך פלצנות מזהרת של מבקר קולנוע. נייט לא דוחף לנו בכוח את הדימוי הזה, אלא להפך. אפשר בכלל לא לראות אותו. פייר, יכול להיות שבכלל לא צריך לראות אותו. בשביל ש"לוק" יעבוד מספיק לראות את טום הארדי.

אוי, הארדי. מבחינתי האיש הזה הגיע לסט של סטיבן נייט בעיצומו של מרוץ צמוד על תואר גדול השחקנים בדורו, כל כך צמוד שצריך פוטו פיניש כדי להכריע בינו לבין המתחרים מייקל פסבנדר וראיין גוסלינג. אבל הוא עזב את הסט עם כזה פור שלא עוזרת לפסבנדר אפילו ההופעה הנהדרת ב"פרנק" (וגוסלינג, אם כבר מדברים, חייב לצאת מהשטנץ השתקני־מלמלני אם הוא רוצה לשמור על מדליית הארד שלו).

להחזיק לבד 84 דקות מסך זאת משימה שאי אפשר לצלוח בקונצים. שחקן גדול ייצא ממנה עוד יותר גדול; שחקן בינוני יקרוס תחת הנטל, ע"ע ראיין ריינולדס שהצליח להפוך את "קבור" להצגת יחיד שהבעיה הכי גדולה שלה היא השחקן היחיד שלה. הארדי אוכל את המסך בלי מלח עם מנעד רגשי נפלא שמתחיל בייסורי מצפון, חולף דרך מחוזות הנחישות ומתרסק אל ההכרה בכאב שהוא גורם לאנשים שהוא אוהב. וזה עוד החלק הקל במה שהוא עושה כאן.

איוון לוק הוא לא סתם גבר שהראש שלו מזנב באיבר המין שלו. יש לו מניעים אחרים, עמוקים יותר, לצאת בסדר מהתסבוכת שהוא עצמו יצר. יצא לי לקרוא דעות לכאן ולכאן בנוגע למידת הספוילריות שבחשיפת המניעים האלה, ואני לא מתכוון להיכנס בעצמי לפינה של הלקלקל, אבל את זה אפשר וצריך לומר: אין רגע טריקי יותר לשחקן מזה שבו הסאבטקסט שלו הופך לטקסט.

טום הארדי צולח כאן לא רק שעה וחצי של בדידות, אלא גם את המהמורה של "וכעת אסביר לכם מה גורם לי לתקתק". זה בא כל כך טבעי, כל כך נכון לדמות ולסיטואציה ולאורות המרצדים האלה, שמאז מתחשק לי לחבק אותו ואת נייט על הביצים לעשות סרט מונע־דמות בלי לחמוק מהשאלה מה בעצם מניע אותה — וחשוב מזה, בלי לתת לתשובה לחרב את מה שנבנה עד אז בכזאת עדינות.

"לוק" הוא לא סרט לאנשים עם סף גירוי גבוה, ונדמה לי שגם לא לצופים בני פחות מ־25. זה קולנוע של מבוגרים, למבוגרים, וככזה הוא ראוי לשבח ולו בזכות הכוונות הטובות. זה שהתוצאות בלתי נשכחות, זה רק בונוס.

***

בהערת שוליים, הוקוס מוקוס: תרשמו עוד מחלה משמחת בתולדות הקולנוע. הריסון פורד היה חולה מכדי להילחם בעוד ניג'ס עם חרב, אז הוא הציע לסטיבן ספילברג פשוט לירות בו וברא באחת את הסצנה הכי מצחיקה ב"שודדי התיבה האבודה"; טום הארדי הגיע מצונן מת ליום הצילומים הראשון של "לוק", וסטיבן נייט החליט פשוט לזרום עם זה. התוצאה — גיבור שצריך לא רק להספיק ללידה ולא רק להציל יציקה אלא גם לקנח את האף כל שתי דקות — היא כל כך נכונה לסרט שמדהים לחשוב שזה בפוקס. אלה היו 30 שניות על יתרונותיה הבלתי צפויים של הנזלת.

פורסם בפנאי פלוס, 25.9.14

 

10 טעויות של הורים שגם אתם עושים

#11: תיעוד ברמת פולחן אישיות

1) אנחנו שואלים איך היה. בבית ספר, אצל חברה, במסיבה:

"איך היה?".

"כיף".

היכו אותה בסרגל או בנו לה טירה מצמר גפן מתוק, זה תמיד "כיף". וזאת עוד התשובה המנומסת, תשובה של בת רבע לתשע. תנו לה שנתיים וזה יצטמצם לנהמה גרונית. ואתם יודעים מה, מגיע לי. אתם הייתם רוצים לחזור מיום עבודה ל"איך היה"? אז מגיע גם לכם. אם יש להם מה לספר, הם יספרו את זה.

2) אנחנו מסבירים למה לא. ההורות בדור שלנו מסרבת להכיר בתקפותה של "ככה" כתשובה, אבל ילד אמור להסתפק ב"כי ככה אמרתי" בתשובה לשאלה "למה לא".

סמכות הורית מתחילה בפריווילגיה לומר לא, ומתחילה להתערער ברגע שאנחנו מתחילים להסביר. זה לא עניין של פסיכולוגיה אלא של קומוניקציה: הרי לכל טיעון שנשלוף יש קונטרה־טיעון בפוטנציה, ומכאן שכל הסבר שנספק יגרור שאלת המשך ואז הסבר המשך. כל טיעון חוץ מ"ככה".

3) אנחנו עושים מזה עניין. לא משנה איזה "זה" זה: כשאנחנו עושים עניין, נהיה עניין. כשאנחנו לא, לא נהיה. בקיץ האחרון ראיתי דוגמה מאלפת, או ליתר דיוק עשרות דוגמאות מאלפות — מצד אחד הורים שנכנסו ללחץ מהאזעקות עם ילדים לחוצי־אזעקות, ומצד שני הורים רגועים עם ילדים בסבבה שלהם.

מצוות ה"עשה" כאן היא כמובן לשקר כאילו אין מחר, כי הטריק הוא לאו דווקא להיות רגוע בקשר לדברים, אלא לשדר רוגע בקשר אליהם גם אם הם מכניסים אותנו לפאניקה טוטאלית. בכלל, אם יש דבר שלמדתי ברבע לתשע שנות הורות זה שהאמת היא אובר רייטד. הנה, גם הבחור הזה חושב ככה:

4) אנחנו נלחצים. הבינג סד דט, די מומלץ להיות באמת רגוע בקשר לדברים, ולו מפני שאין אומלל יותר מהורה לחוץ ואין נוירוטי יותר מצאצא של אחד כזה. כאדם מונע־חרדה אני יודע ש"תרגיע" זה מהדברים האלה שהרבה יותר קל להגיד מאשר לעשות, ועדיין: תרגיעו.

5) אנחנו לוחצים. רונה אוהבת לקרוא. היא גם מסוגלת לקרוא דברים קצת יותר מורכבים מהממוצע של גיל שמונה־תשע, ומאז שהבנתי את זה אני משדל אותה למה ששנינו מכנים "ספרים אמיתיים". בתגובה, היא מתבצרת עם חומרים בנוסח "יומנו של חנון". זאת דוגמה קלאסית של ללחוץ איפה שלא צריך, כי ילדה שקראה את "יומנו של חנון" בגיל שמונה תתקדם לדברים אחרים בגיל תשע, אבל אני מטומטם והבנתי את זה רק בדיעבד. ככלל, הפעלת לחץ על ילד מזמינה התבצרות. זאת אנרגיה מבוזבזת, בדיוק כמו הסעיף הבא.

6) אנחנו הולכים על פסיכולוגיה ישרה. וזה מאוד אופטימי ומלא יושרה מצידנו, אבל עם ילדים אפשר ללכת רק בהפוכה. נסו בוקר אחד את "אתה תאחר לבית ספר!" ולמחרת את "לי לא אכפת שתאחר לבית ספר", ותגידו לי שאני טועה.

לא שהח"מ תופס פה תחת חלילה: אני לא מסוגל לאחר לשום דבר (נצר לדם הייקי־אסלי של סבתי מצד  אבי, אני מניח), והאמור לעיל הוא בסך הכל תובנה מצטברת משנתיים־פלוס של השכמות היסטריות לבית הספר בשיטת הפסיכולוגיה הישרה.

7) אנחנו חולקים עכשיו דברים שאולי יהיו מחר. ילדים, למדתי על בשרי ובשרה, לא באמת מבדילים בין Wishful thinking לסתם Thinking. משפט כמו "אולי בשנה הבאה נטוס לארצות הברית" מיתרגם אצלם ל"בשנה הבאה טסים לארצות הברית!", "אני מקווה" נקלט כ"אני מבטיח". לשתף אותם בתוכניות, בכל דבר שאיננו סגור וחתום, זה להמיט עליהם מפחי נפש ועל עצמך סדרה אינסופית של "לא הבטחתי".

8) אנחנו לא יודעים להגיש את החרא שהחיים מבשלים. בהכללה לא גסה מדי, יש שלוש גישות הוריות לבשורות רעות: להגן על הילד מכל פיסת מידע שעלולה לצער אותו, לומר לו את הדברים כמו שהם, או להקצין אותם בבחינת להקדים רפואה למכה. הגישה הראשונה פסולה, השלישית מייצרת חרדות והשנייה נכונה.

אני אמנם אוהב לחשוב על עצמי כאחד מהאבות האלה שאומרים את הדברים ישר ולעניין, אבל בתכלס אני מאלה שבלי כוונה או שליטה מיישמים את הגישה השלישית. תסמכו עליי, היא גרועה. אבל פחות מהראשונה, כן?

9) אנחנו משווים. נדמה לנו שאנחנו לא, אבל אנחנו כן. כל הזמן. הישגים בלימודים, התפתחות פיזית וקוגניטיבית, טכנולוגיות שזה בסדר או לא בסדר שיהיו נגישות לילד בגיל כזה או אחר — כל הבסדר והלא בסדר שלנו נקבע בהשוואה לאחרים. שזה כמובן אנושי, אולי אפילו בלתי נמנע עם הילד הראשון או עם הבת היחידה שלך, אבל שאלה לי: אם אנחנו מגדלים אותם תוך פזילה מתמדת לצדדים, באיזו זכות אנחנו מתפלצים בכל פעם שהם שולפים את הטיעון "אבל אימא של רומי כן מרשה"?

אחת הבעיות הכי גדולות שלנו כבני אדם בוגרים היא שאנחנו לא יכולים להיות מרוצים בלי למדוד את עצמנו מול אחרים. אחד השקרים הכי גדולים שלנו כהורים הוא שזה לא בסדר שילדים עושים את זה.

10) אנחנו מתייסרים. הטקסט הזה, כמו כל אחד אחר שיצא לי לכתוב על רונה או על להיות אבא שלה, הוא הדרך שלי לומר שאני מודע לכשלים שלי כאב, ומכאן שאני לא צריך לעשות שום דבר בקשר אליהם. הרי אני מודע וכל זה. עכשיו תהיו כנים ותודו: מה שאני עושה בכתב, אתם עושים בשיחות עם חברים או אצל הפסיכולוגית. ואתם יודעים מה? זה חארטה. להיות מודע זה לא חצי ניצחון. זה לא רבע. הדרך היחידה לתקן היא תיקון. אם אני עושה עשר טעויות, אני צריך להפסיק לעשות אותן. לא לכתוב על זה שאני עושה אותן. זה תופס גם לגבי מי שקורא עליהן ואומר וואלה, מכיר מהבית.

מצד שני, אל תטעו: המסר החשוב כאן הוא לא להתחיל לתקן אלא להפסיק להתייסר. הרי אם אתם ואני נפסיק לעשות מחר בבוקר את עשר הטעויות הכי גדולות שלנו, מחרתיים כבר נעלה על עשר טעויות עצומות אחרות. אז בשביל מה לשבור את הראש. רק למה לא חשבתי על זה לפני שכתבתי 850 מילה על עשר טעויות.

 

זה לא על דת ומדינה. זה על ויויאן אמסלם

"שכחתי להקליט את הדרבי"

בעשור הכי נורא שלו, האייטיז, הקולנוע הישראלי לא סיפר סיפורים; הוא דן בנושאים. "אחד משלנו" עסק בסוגיה "הפרט והיחידה", "נישואים פיקטיביים" היה יום עיון בשאלת "יהודים וערבים", "לא שם זין" פתח סימפוזיון סביב "המאצ'ו והאימפוטנציה".

אני מזכיר היום את הימים ההם מפני שכבר בתחילתו של "גט" — פרק שלישי בטרילוגיה שכוללת את "ולקחת לך אישה" ואת "שבעה", אבל יצירה שעומדת לגמרי בזכות עצמה — עלה בדעתי שזה המבחן הגדול שלו. הרי הסרט הזה הוא יותר מסיפור על אישה אחת שרוצה להתגרש. ירצו או לא ירצו האחים לבית אלקבץ, רונית (בימוי, הפקה, כתיבה, תפקיד ראשי) ושלומי (הפקה, בימוי וכתיבה), בסרט שלהם יש וואחד אישיו: מעמד האישה במדינה ששמה את כל ביצי האישות בסל של הרבנות.

אם האלקבצים היו מעוניינים בזה, או סתם לא שמים לב לזה, הייתה יוצאת להם יצירה דידקטית מהסוג המבאס ביותר. אבל השניים עשו את הדבר הסבוך יותר לכתיבה והנכון יותר להסרטה: הם יצרו סיפור על מקרה פרטי שמאיר את הכלל רק על הדרך. שמוסר ההשכל שלו, אם אפשר לקרוא לזה ככה, לא נראה כמו המניע לעשות ממנו סרט אלא כמו התוצאה הבלתי נמנעת של הצפייה בו. וככה יצא שבמקום סרט אישיו קיבלנו סרט גדול.

במאמר מוסגר ובאותו עניין, השורות האלה נכתבות לפני ההכרזה על נציג ישראל לאוסקר, אבל הדיבור הוא ש"גט" עקף את "אפס ביחסי אנוש" בדרך לפרס אופיר וללוס אנג'לס. אני שומע לא מעט קולות שמתפלצים מזה, פשוט מפני ש"אפס" הוא סרט נפלא שסחף את הקהל הישראלי, אבל פייר? "גט" הוא מועמד טוב יותר לפסלון. אם לבחור בין השניים על בסיס איכות נטו הייתי הולך על ניצחון בנקודות של "אפס", אבל קומדיות לא אוכלות באוסקר. לא בפרס הסרט הזר ולא בכלל. ג'אד אפאטו, בן סטילר ואחרים טוענים שנים שהאקדמיה צריכה ליצור קטגוריית קומדיה מיוחדת; עד שזה יקרה, מסורבת גט היא הימור טוב יותר מג'ובניקית נואשת.

ויויאן רוצה להתגרש. אלישע (סימו אבקריין) לא רוצה לתת לה ללכת. היא מגייסת כטוען את כרמל בן טובים (מנשה נוי). הוא מביא איתו את הרב שמעון אמסלם (ששון גבאי). עכשיו צריכה הרביעייה הזאת לשחק לפני הדיינים (אלי גורנשטיין, רוברטו פולק, רמי דנון). מעת לעת יעלו ויבואו עדי אופי (אלברט אילוז, שמיל בן־ארי, רובי פורת־שובל, אוולין הגואל). אני מפסיק כאן עם הקרדיטים רק מפני שאין לי מקום, ובנקודה הזאת ראוי לציין נדבך נוסף בגדולה שהיא "גט": יש כאן הופעת אנסמבל פשוט פנומנלית. אחד אחד ואחת אחת.

הדרמה מתרחשת כולה בין כתליו של בית הדין הרבני. מין מחזה מצולם, וברוב המקרים הייתי אומר זה לגנאי, אבל כמה זה הולם את תיאטרון האבסורד של הממסד הדתי. דגש על תיאטרון: בהחלטה אמיצה ויוצאת דופן בתוך עידן של שפה רזה ומדוברת, האלקבצים כתבו לנפשות הפועלות טקסטים מליציים שנשמעים כמעט ארכאיים, אבל עובדים פשוט יופי בקונטקסט הזה.

עובד גם החלל האחד שבו קורה הכל, למרות שעליו אי אפשר להגיד יופי: בית הדין הרבני הוא האולם הכעור ביותר בין הים לירדן. אלא ש"גט" אינו סרט מכוער. להפך. אין לי מושג באיזה וודו עוסקת הצלמת ז'אן לפוארי, אבל איכשהו היא מוצאת אסתטיקה בין קירות השפריץ, הכיסאות האקלקטיים והחולצות הזולות. זה סרט קשה, אבל הוא לא קשה על העיניים, וזאת נקודה לזכותו.

למרות שהוא מצולם בצבע, פלטת הצבעים של "גט" היא כמעט שחור־לבן. זאת בחירה מסוכנת, כי היא עלולה להצטייר כדימוי סוג ז' — לבן בשביל אישה תמה, שחור בשביל גבר חשוך — אבל כבר אמרתי שזה סיפור של מקרה פרטי, והאלקבצים נבונים מספיק בשביל לדעת שבמקרים פרטיים אין שחור ולבן. ויויאן אמסלם היא לא הטובה בסיפור הזה ואלישע אמסלם הוא לא הרע. לא אספיילר כאן את המניעים שלו, אבל בתום 115 דקות יוצאת כאן דמות הרבה יותר מעניינת מאיזה בד גאי.

אני קורא את הכמעט שחור־לבן של גט כדימוי הרבה יותר אורגני לסיפור: זה שבין חירות לעבדות. בין נאורות לנבערות. בין כבוד האישה למה שקוראים בחדשות "על רקע כבוד האישה". אם יש כאן לבן, זה חופש הבחירה. אם יש כאן שחור, זה הממסד הדתי. לא הדת, מיינד יו, אלא חדלי האישים שמקבלים החלטות בשמה.

"אז החלטנו, לא מחליפים את תיבות הדואר אבל צובעים את המדרגות"

סדרו לכם בהזדמנות צפייה ב"בריאן כוכב עליון". זה לא אוף טופיק: זה פשוט סרט שעושה חוכא מדתיים ואטלולא מהממסד הדתי, אבל נשמר מכל משמר מפגיעה בדת עצמה. אני מזכיר אותו כאן בגלל השערורייה־זוטא שנוצרה כאשר מרלין וניג, אישה חרדית וחברת מועצת הקולנוע, טענה ש"גט" הוא "ניסיון אומלל לגחך את ההלכה". בעיניי זה מקרה מובהק של תגובה פאבלובית, כי אם וניג הייתה בוחנת את זה לעומק, האחים לבית אלקבץ לא מגחיכים כאן כלום זולת העובדה שטקסטים בני אלפי שנים עדיין חורצים את גורלן של נשים בישראל.

מה שמבריק בעיניי בסיפור של האמסלמים הוא שכולנו מכירים זוגות כאלה. שניים שהלכו יחדיו למרות שממש לא נועדו, שנשארו יחד הרבה יותר מדי זמן בגלל הילדים, שמשכו כל אחד לכיוון אחר לגמרי. בכל מדינה נורמלית לא היה כאן סרט בכלל. השניים האלה היו מתגרשים ויאללה ביי. אבל לא בישראל. ליתר דיוק ואבסורד, לא במשפחות מסורתיות בישראל.

זה לא מקרה ש"גט" מספר על גבר דתי ואישה מסורתית. הסרטים שהם מאכילים זה את זו, הסביבה שלהם, עצם התחינה לגט בניגוד לפרידה חד צדדית דה פקטו — כל זה לא קורה לזוגות שהרבנות מהם והלאה. לא ככה. והאבסורד הכי גדול הוא שבלי הכבוד לדת, להלכה, ויויאן אמסלם לא הייתה מוצאת את עצמה בהליך הקפקאי הזה.

אחרי כמעט סרט שלם שמסרב להרים את הראש מהפרט, ויויאן אמסלם מדברת על הכלל. מישירה מבט אל הדיינים ואומרת להם את מה שהיא ואני ויאיר לפיד חושבים עליהם ועל הכוח שניתן להם. זה רגע חזק, אבל בדיעבד הוא נקודת חולשה תסריטאית. כלומר, זה הסאב־טקסט. מאכזב לראות אותו הופך לטקסט בסרט שרובו המוחלט מחמיא כל כך לאינטליגנציה של הצופה.

אפילו ברגע המיותר הזה, מה שרונית אלקבץ עושה הוא יותר מהופעה כובשת. יותר מהופעה, נקודה: משהו במבט שלה מצליח לתעל את כל מה שג'ון לנון שר עליו ב"אישה היא הכושי של העולם", ולעשות את זה כאילו שבבית הדין יושבות מיליארד תובעות. מזמן לא ראיתי תפקיד שמצד אחד מגביל כל כך את השחקן שממלא אותו — לא רק שאלקבץ כלואה בחלל אחד, אלא שברוב מוחלט של הזמן היא יושבת מאחורי שולחן — ומצד שני מוציא ממנו כל כך הרבה רגש.

עיני הכשף של רונית אלקבץ מדגישות עוד יותר את אי הצורך באותה האשמה ישירה של הממסד הדתי באשר הוא, אבל זה רק רגע של חולשה בתוך סרט חזק שאין דברים כאלה. סרט כל כך בטוח בעצמו שהוא מרשה לעצמו לתבל את הייאוש בלא מעט הומור, לרבות סצנה נפלאה אחת שבה ויויאן עצמה נקרעת מצחוק.

אני מקווה שהמון אנשים יילכו ל"גט". אני מקווה שהם ייצאו ממנו בקריזה על הרבנות. אני מקווה שזה יגרום להם לכעוס על הקשר הגורדי דת־מדינה שיש לנו כאן. כן, אני לא סובל סרטי אישיו. אבל אני עוד יותר לא סובל את האישיו שניבט מהעיניים הבלתי נשכחות של ויויאן אמסלם.

פורסם בפנאי פלוס, 18.9.2014

10 דברים לראות בפסטיבל אוטופיה

"אתה לא מעלה את זה בלי לתייג אותי"

פסטיבל אוטופיה, לשעבר אייקון, עושה השנה שני תיקונים. ראשית הוא מתקיים באמצע ספטמבר (13־20) ולא בסוכות, המועד המסורתי שתמיד גרם לו לזנב בפסטיבל הסרטים בחיפה. שנית, אפשר לומר בפה מלא שזה כבר לא פסטיבל סרטי מד"ב ופנטזיה אלא פסטיבל סרטי ז'אנר. בשנה שעברה התלוננתי על כך שההיצמדות למד"ב ופנטזיה אינה ריאלית פשוט מפני שבשנה נתונה אין די סרטים שהם גם מספיק טובים וגם מספיק קטנים בשביל לערוך הופעת בכורה ארצית דווקא בסינמטק תל אביב; לא יודע אם זה כי הקשיבו לי או סתם כי צדקתי, אבל ההיצע של 2014 — עם סרטי אימה ונקמה וקומדיות ז'אנריות — הוא שיפור עצום בהשוואה למהדורת 2013. אז כבוד למנהל הפסטיבל אורי אביב, ואם אתם לא מתכוונים לסור ולראות בעצמכם, לפחות תזכרו את הכותרים הבאים במגירת הדברים לראות מתישהו ואיכשהו.

1) נחש מה בא לסעוד. כמה חברים נאספים לארוחת ערב משותפת בלילה שבו עובר כוכב שביט קרוב לכדור הארץ, ומגלים — בהתחלה לתדהמתם ובהמשך די לאימתם — שהשכונה נמלאה בעותקים שלהם. שיבוטים? יקומים מקבילים? "לכידות" (Coherence, ארה"ב 2013, בימוי: ג'יימס וורד בירקיט) מתעסק פחות במכניקה ויותר בפילוסופיה, והתוצאה היא סרט נבון להפליא, מעט מטריד והרבה משעשע, שבתכלס מתקל את החתול המפורסם של שרדינגר. לא מכירים? פה זה לא ויקיפדיה.

מפגש חברים בלילה נפיץ הוא גם המעטפת של "סופעולם" (ישראל 2014, בימוי: רוני קידר, ההיא מ"ג'ו + בל"), לדאבוני הסרט היחיד שהספקתי לראות מהמסגרת התחרותית החדשה של אוטופיה — סרטים ישראליים באורך מלא. הלילה המדובר אמור להיות האחרון עלי אדמות, של החבר'ה ושל כולנו, ואנחנו לא מקבלים הסבר למה. רק רואים מה עושים טיפוסים מאוד שונים עם הרגעים האחרונים שלהם. אני מניח שזה נשמע כמו התחלה של קומדיה, אבל זה יותר דרמה, ואמינה מאוד: בסרטה השני מצליחה קידר להעמיד חבורה שאשכרה נראית ומתנהגת כמו בשעות האחרונות שלה בתל אביב ועל הפלנטה. סרט מאתגר, זה כן, אבל מאוד מתגמל אם תקדישו לו 80 דקות של סבלנות. צל"ש לשחקנים — ניתאי גבירץ, גפן גנני, יותם ישי, סיון לוי וגאיה שליטא כ"ץ — על עבודת אנסמבל מוצלחת לעילא.

2) האו ביזאר. ייאמר מיד: אל תחשבו בכלל בכיוון של "מתחת לעור" (Under the Skin, בריטניה וארה"ב 2013, בימוי: ג'ונתן גלייזר) אם אין לכם סיבולת למוזרויות. הסרט הזה אמנם מציג את סקרלט ג'והנסון ללא סיוע ביגוד, אבל קחו בחשבון שזה משהו כמו "כביש אבוד" של דייויד לינץ', רק עם ספק־חייזרית־ספק־רובוטית שמפתה גברים על מנת — איך נקרא לזה, לשתות אותם? — אז כן, זה בהחלט ביזארי. אבל הח"מ, שברגיל נוטה להתפתל נוכח משונויות משונות מדי, נהנה עד אין קץ ברגע שהבין שאין כאן מה להבין. רק להיטמע במראות. הסרט הזה הזכיר לי את מיטב הסיוטים שלי, ושלא תטעו: זאת אחת המחמאות הגדולות שיצא לי לכתוב השנה.

"חולית של חודורובסקי" (Jodorowsky’s Dune, ארה"ב 2013, בימוי: פרנק פאביץ') הוא דוקו לא מוזר בכלל, אבל הוא מספר על הסרט הכי מוזר שלא נעשה אי פעם: עיבוד של הבמאי האקספרימנטלי להחריד אלחנדרו חודורובסקי ל"חולית" של פרנק הרברט. זה חד־משמעית המייקינג אוף המרתק ביותר שנעשה על סרט שלא נעשה, אבל צחוק בצד, מידת התשוקה האמנותית שהוא חושף — הן מצד חודורובסקי והן מצד האמנים שעבדו איתו, לרבות ה.ר גייגר לפני שמישהו שמע עליו — היא לא פחות מסוחפת. עם זאת, בינינו? כמה שלא סבלתי את העיבוד של דיוויד לינץ', ככה אחרי הדוקו הזה ברור לי שהייתי מתעב כל שנייה מחולית של חודורובסקי. רבאק, האיש מתגאה בבימוי סצנה שבה ברנש מחרבן זהב.

3) הלם וחימה. בקרוב ייצא כאן בבתי הקולנוע "צוהר" (Oculus, ארה"ב 2013, בימוי: מייק פלנגאן), ואתם יכולים להיות אלה שכבר ראו אותו וכעת סוחטים את חבריכם בתמורה לאי־ספוילרים. ויש הרבה מה לקלקל, כי למרות השתייכותו לז'אנר האימה, "צוהר" הוא יותר מותחן פסיכולוגי סביב שאלה אחת: האם אח ואחות איבדו את הוריהם בגלל מראה עתיקה שאוצרת בתוכה איזשהו כוח על־טבעי, או מפני שאבא שלהם איבד את זה עד כדי כך שהוא חירפן גם את אימא שלהם, ואז רצח אותה והביא את בנו למצב של זה או אתה או אני? מזהיר מראש שיש נפילת אנרגיה מסוימת דווקא בישורת האחרונה — זה כאילו שהלכו כאן על הפתרון התסריטאי הכי נכון ואיכשהו גם הכי פחות מספק — אבל תשמעו, אשכרה כססתי. ואפילו בלי שקיססתי!

גם "החוזרים" (The Returned, ספרד וקנדה 2013, בימוי: מנואל קרבאיו) מתחיל טוב יותר מאיך שהוא נגמר, אבל תקלטו איזה יופי של פרמיס: הייתה אפוקליפסת זומבים, אבל נמצאה תרופה ועכשיו מסתובבים בינינו זומבים לשעבר. עכשיו, מה יקרה כשיתחילו לצוץ שמועות על מחסור בתרופת הפלא?

"החוזרים" הוא אולי הסרט הכי פחות שלם בתשיעייה הזאת, אבל לטעמי הוא יותר מראוי לצפייה. בטח בימים אלה, כשאנחנו קוראים על ניצולי אבולה שמקבלים בול את היחס של האקס־אוכלי־מוחות.

4) הנולדים והמתים. עריכה לא לינארית ומאוד לא קונבנציונלית הופכת את "46 המושלמים" (The Perfect 46, ארה"ב 2013, בימוי: ברט ראיין בונוויץ') לאתגר אינטלקטואלי. אם אתם לא בנויים לכאלה, ותרו. אם אתם כן, עופו על הסיפור הזה: מדען כובש את העולם עם אתר אינטרנט שבוחן זיווגים מבחינה גנטית (23 כרומוזומים פלוס 23 כרומוזומים, מכאן ה־46). אבל מה קורה כשהאתר עובר מלבדוק את מידת ההתאמה/ סיכון בהריון של בני זוג קיימים לאיתור של בני זוג פוטנציאליים? החולייה החלשה כאן היא תת־עלילה שבה המדען דנן נחטף על ידי שני חבר'ה זועפים, אבל זה בטל בשישים, או לצורך העניין כבר ב־46. פשוט סרט חכם.

לפני שנלך אל הנגיש מכולם, עצירה בחולני מכולם: "קילרז" (Killers, יפן ואינדונזיה 2014, בימוי: קימו סטמבואל וטימו טחחנטו). אנחנו יוצאים לדרך עם יפני אחד שרוצח אנשים בשם האמנות ואינדונזי אחד שבסך הכל מנסה להיות עיתונאי חוקר, אבל מהר מאוד מתפתח סיפור שהדביק אותי למושב ולמסך. במשפט אחד? רוצח מגלה את המצפון שלו מול מצפוניסט שמגלה את הרוצח שבו. אחר כך זה מסתבך ומתהפך וכל מיני, אבל זה הקטע. זה ו־137 דקות של רציחות כל כך גרפיות שלהערכתי יש כמה במאים מקוריאה הדרומית שעדיין ממלמלים "אר יו שיטינג מי". בהחלט לא לכל אחד, אבל אתם אתם כמוני — קרי מקפידים לצפות בסרט הכי חולה של השנה, כל שנה — אז בתאבון שיהיה.

5) אחד בשביל כולם. צוות תיעודי נלווה לחבורה של ערפדים לקראת הכינוס השנתי הגדול של יצורי הלילה בוולינגטון, ניו זילנד? לא זוכר כזה מקרה קיצון של תקציר כל כך לא מבטיח וסרט כל כך מקיים. פשוט פגיעה בול בסרט הנעילה של הפסטיבל.

שנים מפצירים בי לראות את הסדרה הקומית "טיסת הקונקורד", ועכשיו אני מבין למה:
בגלל ג'מיין קלמנט, אחד הבמאים־שחקנים־כותבים שלה ועכשיו אחד משני הבמאים־שחקנים־כותבים — השני הוא טייקה וייטיטי — של "החיים בצללים" (What We Do In the Shadows, ניו זילנד 2014, בתמונה למעלה). חברים, זה הסרט הכי מצחיק שלא עוסק בג'ובניקיות שראיתי השנה: עולם שלם של ערפדים, אנשי זאב וזומבים שמתקיים בהם שילוב מוטרף של גיקיות קיצונית ורצחנות לא מתפשרת. אם זה לא נס תסריטאי גדול מספיק, אז בלב הסרט הזה ניצבים ארבעה ערפדים/ שותפים לדירה שפשוט אי אפשר לא להתאהב בהם ובמבוכה החברתית המתמדת שלהם.

לא מעט סרטים שמוקרנים באוטופיה עושים איכשהו את דרכם אל ההפצה המסחרית, אבל ספק רב אם זה יקרה עם סרט קטנטן כמו "החיים בצללים". תשמעו לי ולכו בשבילו לסינמטק תל אביב, או לכל הפחות שימו עליו יד ברגע שיצוץ הדי־וי־די או הבלו־ריי. קומדיית אימה מוצלחת זה הגבוה השמאלי שקולע שלשות של הסרטים. אל תפספסו את הרכש הזה.

6) סוף העולם שמאלה. אנחנו באוסטרליה, "עשר שנים אחרי הקריסה". זה כל מה שאנחנו יודעים על הפוסט־אפוקליפסה הזאת. זה והעובדה שאריק (גאי פירס) יעשה הכל כדי לחלץ את מכונית הרובר שלו מידי המניאקים שגנבו לו אותה. הכל כולל חבירה לאחיו של אחד הגנבים, ריי (רוברט פטינסון), על תקן מורה דרך. זה נשמע כמו תקציר, אבל זאת כל העלילה של "רובר" (The Rover, אוסטרליה 2014). שני גברים שונים מאוד — אחד אלים ושתקן, השני פטפטן מוגבל שכלית — שמחפשים ביחד כמה חארות במדבר פוסט־אפוקליפטי. אבל מה שקורה ביניהם, מה שאנחנו לומדים על שניהם ביחד ועל כל אחד לחוד, הוא לא דל בשום אופן: הוא כמעט קורע לב באנושיות שלו.

פירס תמיד סולידי, וכאן הוא לגמרי מפנה את הדרך לפטינסון, שמצידו גונב את הסרט בלי שום נקיפות מצפון. אפשר להריץ דחקה על זה שהוא עמד בכללים המפורסמים של "רעם טרופי" ולא הלך פול ריטארדד, אבל זה פשוט תפקיד מרשים. ושוב, סולידי: אפילו סצנה אחת כאן לא צועקת "תזכרו אותי בסביבות אוסקר 2019".

הבמאי דייויד מישוד הראה כבר ב"ממלכת החיות" שהוא יודע מה טוב, ואחרי "רובר" אני רשמית מאוהב בו ובאלימות הלירית שלו. לכו לראות את זה על המסך הגדול, כי זאת כנראה ההזדמנות היחידה שלכם.

פורסם בבלייזר (גיליון ספטמבר), למעט הקטע על "רובר" שפורסם בפנאי פלוס (גיליון 11.9)

8 יתרונות שלא חשבתם עליהם בלגדל ילד יחיד*

התמונה להמחשה בלבד

1) זה האקט האקולוגי המושלם. בכל פעם שאיזה פעיל גרינפיס מציק לי בגלל איזו כוס קלקר שלא מחזרתי, אני מפיל עליו פצצה דמוגרפית: אם להסתמך על שיעור הילודה בישראל, ברגע שהסתפקתי באחת והיחידה שלי חסכתי מהפלנטה את טביעת הרגל הפחמנית של כ־0.73 בני אדם. אתה באמת רוצה לבדוק של מי יותר ירוק?

כמובן שלהביא לעולם רק ילד אחד זה גם האקט הכלכלי המושלם, אבל אם ארחיב בנושא הזה אצטרך לשנות את הכותרת ל"10 יתרונות בילד יחיד שכבר חשבתם עליהם".

2) בכוחות משותפים ניתן לנצח אותם בוויכוחים. סצנת ה"בבקשה אבא/ לא!/ בבקשה אבא/ לא!" של משפחת סימפסון לא יכולה להתרחש במשפחה חד־ילדית. למבוגר בודד אין שום סיכוי לנצח ילד במלחמת התשה, אבל שניים על אחד — זה כבר מתחיל לאזן את שדה הקרב. לראיה, הבת שלי מקבלת רק כ־93 אחוזים ממה שהיא רוצה. זה נמוך בלפחות שני אחוזים ממה שאני רואה אצל משפחות דו־ילדיות ומעלה.

3) אין דבר כזה שאין סידור לילד. בין הלו"זים של שני מבוגרים אין שום בעיה להסתדר עם האיסופים־הסעות־מנהלות. רונה תכף בת תשע, ואני לא זוכר פעם אחת שנתקענו ברמה כזאת שהיה צורך להעיר את סבא מהשנ"צ או לבקש מאיזו אימא שתעשה לנו טובה שאחר כך רדפה אחרינו עד הקבר. זה שוב העניין הזה של הכוחות המשותפים: כל מה שצריך בשביל לגבור על ילד אחד זה שני מבוגרים.

4) אתה אף פעם לא צריך לתווך ביניהם לבין בגירים. לילדים יחידים יש שני מבוגרים להתמודד איתם בבית מגיל אפס. הם יודעים איך לדבר איתם, הם לא מתביישים מפניהם ואתה תמיד יכול לשלוח אותם לשלם על הארטיק של עצמם בלי לראות את המחווה הקלאסית הזאת של הכתף הנמשכת מעלה לאמור "אבל אני מפחד לדבר עם הדוד".

5) ואתה גם לא צריך להתמודד יותר מדי עם צאצאים של אחרים. הצד השני של הסעיף הקודם הוא שלילדים יחידים אין ילדים להתמודד איתם בבית. כשהם יוצאים למסגרות חינוכיות לוקח להם זמן להבין איך אוכלים את היצורים האלה שמתחרים איתם על תשומת לב וצעצועים וכל זה, ועד שהם קולטים את הטריק נחסכות ממך כמה שנים טובות של אירוח זבי חוטם זרים.

אתם עשויים לחשוב שאת הסעיף הנוכחי יכול לכתוב רק מיזנתרופ, או שהוא נכתב כדי להסוות את זה שלילד יחיד יש חיסרון חברתי מולד. אז לא, אני לא מסווה את זה: ראשית, ברור שאני מיזנתרופ. שנית, בהכללה לא גסה מדי, ילדים יחידים הם אכן ילדים שקצת יותר מסובך להם לחלוק ולהתחבר. אבל זה נוטה להסתדר עם הזמן — הנה, בימים אלה אני רואה לנגד עיניי איך זה מסתדר — ועד אז, קשה להפריז בחשיבות היתרון שבאי־קבלת אחריות זמנית על ילדים של אחרים.

6) זאת שיטה בדוקה לגידול זכרי אלפא. נכון שבבית החד־ילדתי שלי גדלה דווקא נקבת אלפא, אבל העיקרון תופס: העובדה שילדים יחידים רגילים לעמוד במרכז תשומת הלב מעניקה להם יתרון מסוים בכל הנוגע לעמידה בספולייט — בין אם במובן של מנהיגות או של פרפורמנס. זה עשוי לעצבן לפעמים, כמו שיודע כל אחד שהבן של מישהו אחר הכריח אותו פעם לשמוע אותו שר את ההמנון, אבל בין הנחבאים אל הכלים ואומרי ה"אני אנווט", תסכימו איתי שעדיף להיות מאחורי וילון מספר 2.

7) וזאת שיטה מושלמת לגידול אינדיבידואליסטים. משפט יפהפה שקראתי פעם, לא זוכר איפה: "בגלל שלילדים יחידים אין קרובים בני גילם, הם לומדים איך להיות ילדים בעצמם". אני מחרה, מחזיק ומוסיף: ילד שלימד את עצמו איך להיות ילד יהיה מבוגר מעניין. אולי קצת מרוכז בעצמו וקצת מפונק וכל הדברים האלה שתמיד אומרים על ילדים יחידים — ואתם יודעים איך זה, אין סטיגמה בלי אש — אבל אני חושב שזה מתקזז עם להיות אינדיבידואל.

8) לעולם לא מסריטה אותך המחשבה שאתה אוהב אחד יותר מאשר את האחר. אני שומע את זה תמיד בחצי פה, תמיד מהורים לילדים הרבה יותר גדולים מהיחידה שלי: הרגע הזה שאתה תופס שיש לך צאצא/ית מועדף/ת. שלא לדבר על התרחיש הבאמת מסריח, וזה הילד האחד יותר מדי. מכירים, ההוא שנולד אחרי שלאבא או לאימא כבר לא היה כוח לזה אבל הם אמרו יאללה?

כל הביצים שלי נמצאות בסל אחד. זה משהו ששמעתי אלף פעם מהורים רב־ילדיים, והתשובה שלי תמיד זהה: כן, אבל גם כל הלב שלי נמצא בסל הזה. מחשבה מפחידה? בטח. אבל גם מה זה מנחמת.

*מוקדש לכל מי שסיפר לי אי פעם על הנזק שאנחנו גורמים לבת שלנו בכך שאנחנו לא מביאים לה אחים. יש רע וטוב בכל דבר, אנשים

 

 

כשהיה הילד ילד

"נו, כמה זמן לוקח לשלוח חילוץ מוסק?"

טוב, זאת יצירת מופת. אני לא המבקר הראשון ובטח גם לא האחרון שמחבר את צירוף המילים הזה לסרטו החדש של ריצ'רד לינקלייטר, אבל חשוב לי להבהיר שההגדרה שלו היא בעיניי חמקמקה לא פחות משהיא מחייבת. במקרה של "התבגרות" אני לא מתכוון שזה סרט מושלם — אי אפשר לומר את זה על יצירה מצוינת שהייתה עוד יותר מצוינת אחרי הידוק של איזה רבע שעה — אלא לכך שהוא מביא לקולנוע משהו שלא היה בו קודם. בדימוי שסטיבן ספילברג אוהב להשתמש בו, הוא מכניס כלי חדש לארגז של הבמאי. הכלי של הזמן.

ההפקה בת 12 השנים של "התבגרות" היא מקרה מובהק של קשר בין תוכן וצורה: לינקלייטר לא רק עשה סרט על השנים המעצבות בחייו של ילד אלא גם עקב בפועל אחרי השנים האלה מעשה דוקומנטריסט. זה בלתי נמנע כשאתה מצלם סרט בתשלומים, כל שנה עוד קצת, כל שנה עם גיבור בוגר יותר ואחות גדולה יותר ואימא ואבא מבוגרים יותר. הכתיבה הותאמה פה ושם למהלכי החיים של השחקנים, בעיקר של הכוכב אלר קולטריין, ויש לזה בוודאי חלק גדול באותנטיות של האפוס הקאמרי הזה, אבל הנקודה היא ש"התבגרות" לא רק עוסק בזמן. הוא ממש נבנה ממנו.

טוב, אתם בטח רוצים תקציר. קבלו: קולטריין הוא מייסון, פטרישיה ארקט היא אימא שלו, איתן הוק הוא אביו הביולוגי ולורליי לינקלייטר — בתו של הבמאי — היא אחותו. אנחנו עוקבים אחרי מייסון מגיל שש ועד 18, ובדרך קורה מה שקורה לנערים ולמשפחות שלהם. לספר יותר מזה יהיה פשע, ולא בגלל שיש כאן מי יודע כמה הפתעות, אלא כי למה לעשות ספוילר לחיים.

עכשיו עזבו שטויות ובואו נדבר על דברים חשובים באמת, כמו שלושה במאים לא קשורים.

1) טריפו. אוף, כמה חבל שפרנסואה טריפו מנוח מדי בשביל לראות את "התבגרות". כמה הוא היה אוהב את הסרט הזה. הרי היה לו מייסון משלו: אנטואן דואנל, דמות שחזרה והופיעה אצלו בארבעה סרטים באורך מלא ועוד אחד קצר. דואנל בגילומו של ז'אן פייר לאו היה האלטר־אגו המובהק של טריפו, לרבות דמיון חיצוני לא מבוטל, והבמאי חזר אליו בדילוגים — מגיל 12 ב"400 המלקות" ועד לפוסט־גירושים ב"אהבה במנוסה" — לאורכן של 20 שנות יצירה. בכל הנוגע לחתיכת חיים, זה שמונה יותר ממה שלינקלייטר הלך עם מייסון. באפקט על הצופה, זה הרבה פחות.

הדבר המפעים בחוויית הצפייה ב"התבגרות" הוא שהשחקנים מתבגרים מולך על המסך. מפעים זאת המילה כי זה הולך לאלף ואחד מקומות רגשיים בעת ובעונה אחת: קולטריין הופך לטינאייג'ר כל כך שונה מהילד שפתח את הסרט שזה מעורר השתאות; מנגד הופכת ארקט מאימא צעירה לתכף־סבתא, וזה מעורר חמלה. רבאק, הרי זאת פטרישיה ארקט. בעשר הדקות הראשונות היא עדיין לא רחוקה מאלבמה וורלי של "רומן על אמת". ב־20 האחרונות היא כמעט שחקנית לשעבר, כי ככה זה בהוליווד.

ואז — דלגו פיסקה אחת קדימה אם אתם אלרגיים לכל סוג של ספוילר — ארקט שואלת איך זה שזה הכל, שרגע אחת את הבת של מישהו וברגע הבא את אימא של מישהו שכבר עוזב את הבית, ואם היא לא לוקחת אוסקר ולו על הסצנה הזאת, אני מאבד סופית את האמון שלי באומה האמריקאית הגדולה.

2) ונדרס. פעמיים במהלך 165 הדקות של "התבגרות" חשבתי על וים ונדרס. פעם אחת זה היה הרהור על כך ש"במהלך הזמן" — השם העברי לסרט המסע הנהדר שלו Kings of the Road — היה יכול להיות יופי של שם ל"התבגרות". בפעם השנייה זה היה זיכרון מ"מלאכים בשמי ברלין".

הציטוט החוזר ונשנה מ"שיר ילדות" של פיטר הנדקה נצרב אצלי בתודעה כבר בצפייה הראשונה ב"מלאכים". הייתי בן 13 או 14 ולא ידעתי מילה בגרמנית, אבל השורה הפותחת שחוזרת על עצמה — Als das Kind Kind war, בעברית "כשהיה הילד ילד" — נלכדה לי בראש ולא קיבלה חנינה עד היום.

הקטע הכי יפה בשיר הולך ככה (בערך, אני מתרגם פה מאנגלית): "כשהיה הילד ילד הוא זרק מקל כמו רומח אל העץ/ והמקל עדיין שם, עדיין רוטט". הדימוי הזה תמיד הדהים אותי בפשטות שבה הוא מתאר את הרף העין שאנחנו מכנים החיים, ומשהו בסיום של "התבגרות" — אל דאגה, גמרנו עם הספוילרים — זרק אותי אל הנדקה ואל ונדרס. תמיד חשבתי ש"שיר ילדות" לוהק ל"מלאכים בשמי ברלין" כי הוא תופס כל כך נכון את הבאסה ואת היופי שבלהיות בן תמותה, הדבר האחד ששני המלאכים של ונדרס כל כך מייחלים לו. עכשיו אני חושב שגם "התבגרות" של ריצ'רד לינקלייטר עושה עבודה לא רעה במחלקה הזאת של פרשנות אמנותית לכל ההוד והחרא של חיים עם תאריך תפוגה.

3) בסון. "הייתי בטוח שטרילוגיית 'לפני' תהיה הפרויקט הכי יוצא דופן שייצא לי להיות מעורב בו", אמר איתן הוק שנה לפני ש'התבגרות' יצא לאקרנים, "אבל עכשיו ריצ'רד הכניס אותי למשהו עוד יותר מוזר".

אני אוהב את טרילוגיית "לפני" ואוהב לא פחות עבודות אחרות של לינקלייטר — כולל "הכי גרועים בליגה" ו"רוק בבית הספר", סרט שאני חולה עליו ברמות מדאיגות — אבל אחרי שלושת הסרטים עם דלפי והוק, ועכשיו הסרט עם אלר קולטריין, אני נוטה לחשוב שלא קלטתי נכון את הבמאי המוכשר הזה. שבעצם מה שמעניין אותו זה הזמן החולף, הרגעים המוחמצים והמנוצלים, וזה הקו שמקשר בין סרטי "לפני" ו"התבגרות" והצ'אנסים השניים של גיבורי "הכי גרועים בליגה" ו"רוק בבית הספר", וגם הנוסטלגיה המקסימה של Dazed and Confused. אולי. אצטרך לראות אותם שוב ולחשוב על זה. אבל בנוגע ל"התבגרות", לא צריך להיות מבקר קולנוע בשביל להבין מה התמה שלו. מספיק לקרוא את שאמר לינקלייטר בעצמו: "הזמן הוא הדמות המרכזית בסרט הזה".

רק לפני שבוע התפעלתי כאן מ"לוסי" של לוק בסון. התפעלתי וסירבתי להתייחס בביטול לפילוסופיה שלו, שחלק מרכזי בה גורס כי הזמן הוא שמעניק משמעות לכל מה שאנחנו עושים. לא חשבתי על זה אפרופו "לוסי", אבל אחרי שני סרטים רצופים שמדברים על זה, אפילו לאהבל כמוני נפל האסימון: זאת אמירה על הקולנוע לא פחות מאשר על החיים. הרי קולנוע לא קיים ללא זמן.

קולנוע ללא זמן, ללא שניות שאפשר לדחוס לתוכן 24 פריימים, הוא לכל היותר המון צילומי סטילס. בדיוק אותם צילומי סטילס שהם חלק אינטגרלי מעלילת "התבגרות", וכשהבנתי את מוטיב הזמן הבנתי למה (או לפחות חשבתי שהבנתי, פעמיים). היופי הוא שזה עובד גם להפך, כי מהו הקולנוע אם לא רצף של צילומי סטילס — רצף של רגעים מנוצלים ומוחמצים — על ציר זמן. לינקלייטר עשה מזה את יצירת המופת הראשונה של השנה; בסון עשה מזה את הסרט השני הכי מגניב של הקיץ. ורק עכשיו אני תופס, באורח שקצת מעיף לי המוח, שגם הראשון — "קצה המחר" — עסק כל כולו בזמן.

פורסם בפנאי פלוס, 4.9.14

לואץ' צריך גיבור, וזה כלום לעומת מה שדיקנס צריך

"אבל עברתי על זה שוב ואני עדיין לא מבין למה הפלסטינים לא חתמו"

בין סרטי הקיץ במשקל קרטיב צצות כאן השבוע שתי יצירות שעושות רושם סתווי בהרבה: גיבור לאומי אירי מול גיבור תרבות אנגלי, קן לואץ' מול רייף פיינס, סיפור אמיתי על קומוניסט נלהב מול סיפור אמיתי על סופר מאוהב. על פניו מדובר בשני סרטים שאין להם מה לבוא לפה בחום הזה, אבל ראו זה קטע: לואץ' ביים רימייק ל"פוטלוס" תחת השם "המועדון של ג'ימי", ואילו פיינס נדרש לצרות של סלבריטאים תחת האצטלה המכובדת של חיי צ'רלס דיקנס ב"האישה הנעלמת". אז אולי זה בכל זאת הגיוני שהם יוצאים כאן בסופ"ש האחרון של העונה המזיעה.

בחור צעיר שבסך הכל רוצה לתת לצעירי העיירה לרקוד, כומר חמור סבר שרואה בו ובמוזיקה שלו סכנה למוסריות הציבור — איי שיט יו נוט, שיר הנושא מתוך "המועדון של ג'ימי" היה צריך להיות I Need a Hero.

ההבדל הגדול בין הסיפור של ג'ימי גארלטון לזה של קווין בייקון — חוץ מזה שהראשון הוא אמיתי והשני הוא אגדה, כפי שהזכירו לנו ממש לאחרונה ב"שומרי הגלקסיה" — טמון במוטיבציה של הגיבור. רן מק'קורמק מ"פוטלוס" הוא לא יותר מהתשובה הגברית לשורה האלמותית Girls Just Want To Have Fun; גארלטון (בארי וורד) היה קומוניסט שהקים מועדון ריקודים/ לימודים/ דיבורים לצעירים אירים בתחילת שנות ה־20 של המאה הקודמת ונאלץ לברוח לאמריקה מאימת השלטונות. הסרט מתחיל כשהוא חוזר למולדת, מקים מחדש את המועדון ובא ממש לא טוב לאב שרידן (ג'ים נורטון), שבניגוד לאביו הקולנועי ג'ון לית'גו, צריך באמת לדאוג ממה שמייצג הצעיר הזה עם מוזיקת השטן שלו.

לא הכרתי את סיפורו של ג'ימי גארלטון או את המחזה מאת דונאל או'קלי שעליו מבוסס "המועדון", וייאמר מיד: הסרט הזה שווה צפייה ולו בשל הטיפול שלו ברגע מאוד מסוים ומאוד נפיץ בהיסטוריה האירית. רגע אחרי שנסגרו שעריה של ארצות הברית, וצעירי האומה מצאו את עצמם כלואים בארץ שעדיין ליקקה את פצעי מלחמת האזרחים. על הרקע הזה נבט בתוכה הגרעין הקומוניסטי, וברגעים הטובים שלו, "המועדון של ג'ימי" הוא אכן יותר "אדומים" מאשר "פוטלוס".

ברגעים הרעים שלו, לואץ' מריץ כאן רומן אסור ומיותר לחלוטין בין גארלטון לאהובתו הנצחית אונה (סימון קירבי), שבמובן מסוים מייצגת את מחיר האידיאליזם של הגיבור — רוצה לומר, אם לא הגלות באמריקה, אולי היא לא הייתה עכשיו נשואה עם ילדים וכל זה — אבל הנה אנחנו חוזרים לרמות הסטורי־טלינג של "פוטלוס". צריך רומן, אז הנה הרומן שלכם.

"המועדון של ג'ימי" יוצא בישראל על רקע עוד סיבוב במלחמת ההתשה של קן לואץ' נגד מדינת ישראל, ויש לי הרגשה שמול הקריאות שלו להחרים אותנו יוטל כאן חרם דה־פקטו על סרטו החדש אפילו בלי שמישהו ירים את נס ההכל־עובר־עליך. לואץ' של היום הוא אולי אקטיביסט קולני אבל במאי שולי ועצל, וזאת הבעיה הכי גדולה של "המועדון": הוא עשוי בצורה כל כך חסרת השראה שבמקום לדווח לכם על סיפור מרתק אודות גיבור מעמד הפועלים, אני משתעשע בהשוואות ל"פוטלוס".

יש לי חבר שמתפרנס מללמד את שייקספיר, והוא סיפר לי משהו שלא ידעתי על וויל קשישא: האיש היה ביזנסמן ממולח על גבול הנוכלות. אשכרה רכש תבואה בתקופות שפע כדי למכור אותה במחיר מופקע לעת מגפה. אני ראיתי בזה אנקדוטה חביבה, אבל ידידי הספרותי סיפר לי שזה תמיד מעורר אי נחת בהרצאות. הרי שייקספיר זה רוח האדם, זה שירה, זה נשגב. מה לו ולאיך קוראים לזה, כסף?

במובנים רבים, "האישה הנעלמת" הוא על עסקי התבואה של צ'רלס דיקנס. לא רק שבסצנה הראשונה בהשתתפותו אנחנו נחשפים לכך שהאיש דאג יפה מאוד למכירות שלו, אלא שהעלילה כולה יכולה בנקל להתיישב תחת הכותרת "דיוקן האמן כאיש חרמן". אנחנו פוגשים כאן את דיקנס (פיינס) רטרואקטיבית, בתוך הזיכרונות של הפילגש נלי (פליסיטי ג'ונס), ואין איך לעשות הרבה ספינים על הגבר שהיא זוכרת: האמן הדגול מאס באשתו המזדקנת, כבדת הגוף, והתאהב בצעירונת מצודדת ודקת גזרה. אלא שאפילו איתה הוא לא יצא בסדר, כי הרומן עם נלי הכניס אותה למשבצת מאוד לא נעימה של ידועה לשמצה בציבור. כך ש"האישה הנעלמת" — במקור The Invisible Woman, ולדעתי "האישה השקופה" היה תרגום מדויק יותר — היא כותרת שתופסת הן לגבי הרעייה והן לגבי הגיבורה.

אז צ'רלס דיקנס, שוביניסט מסריח? לא, זה יותר מעניין מזה. אני לא יודע כמה מהקרדיט מגיע למחברת הרומן קלייר טומלין וכמה לתסריטאית המצוינת אבי מורגן (בין היתר היא כתבה עם סטיב מקווין את "בושה" האדיר), אבל אין כאן כתב אישום נגד דיקנס. זה סיפור על גבר שעמד בפני פיתויים שספק אם ישו בעצמו היה עומד בהם, על אדם שהיה מפורסם כמו הביטלס כשהחיים זימנו לו את מה שנעדר מהם: אהבה. לא תאווה, מיינד יו; אשכרה אהבה.

פיינס הרשים אותי מאוד כבמאי בסרט הביכורים שלו "קוריולאנוס" — תראו מה זה, שוב שייקספיר — ועכשיו הוא עושה את זה בשנית, גם אם מ"האישה" נעדרת ההעזה הכמעט אקספרימנטלית של קודמו. פיינס לא שופט את הדמויות — לא את הגבר הבוגד ולא את הנערה שהייתה יכולה לעשות יותר כדי לא להרוס משפחה. באופן גלוי לגמרי, בטקסט ולא בסאבטקסט, פיינס אומר לנו שלאהוב ולהיות נאהב זה מה שאנחנו מתכוונים אליו כשאנחנו מדברים על משמעות החיים. אז הוא לא מאשים את הסלב שעשה את מה שכל הסלבס עושים, והוא בטח לא בא בטענות לנערה שמוצאת את עצמה נחשקת על ידי הגבר הכי נחשק של תקופתה.

הטענה היחידה שלי לפיינס, הסיבה היחידה לכך שאני מסכם את סרטו בחצי כוכב פחות מארבעה, היא ביושבו בחדר העריכה: השעה הראשונה של "האישה הנעלמת" ממש מסרבת לפתח קצב, והסרט מתרומם ממש רק בישורת האחרונה. מה שקורה במחצית השנייה הספיק כדי להתעורר איתי למחרת הצפייה, אבל בזמן אמת יש כאן בילד־אפ מסורבל מדי לקראת הקליימקס, מה גם שאנחנו מבינים היטב מי נגד מי וממש יושבים ומחכים שהעלילה נוע תנוע. אז נו־נו־נו פיינס ונו־נו־נו ניקולס גסטר. מהאיש שערך את "ירח" ציפיתי ליותר.

מילה אחרונה מגיעה לכוכבת של פיינס: בין היתר, פליסיטי ג'ונס מגלמת כאן בחורה שפרשה מעסקי המשחק כי מה לעשות שהיא שחקנית מחורבנת. ג'ונס, ירחם עליה האל, נאלצת להדגים את זה הלכה למעשה בשתי סצנות שונות — ותשמעו, לא ראיתם מישהי משחקת כל כך טוב מישהי שמשחקת כל כך רע. אני מניח ש"האישה הנעלמת" הוא סרט קטן מכדי לזכות מישהו מהמעורבים בו במועמדות לאוסקר, אבל ג'ונס בהחלט ראויה לזה. גם בזכות 111 דקות של תפקיד תובעני וגם בזכות שני רגעים כפויי טובה.

פורסם בפנאי פלוס, 28.8.14