יותם זמרי ונועם פתחי, צאו לי מהשטחים

המון זמן לקח לי להבין מה מעצבן אותי ביותם זמרי ונועם פתחי.

רגע, אתם יודעים מי אלה זמרי ופתחי, נכון? אושיות הפייסבוק? הקופירייטרים? המצחיקים? הימנים? אז הם מעצבנים אותי, והמון זמן לא הבנתי למה.

בניגוד לימנים סטנדרטיים, שמעצבנים אותי כי הם מתלהמים או גזענים או בורים או מתקרבנים או כל הנ"ל, את זמרי ופתחי לא תתפסו על אף אחד מהסעיפים האלה. להפך: אם יורשה לי לדבר עליהם כמקשה אחת, זמחי מתבטאים בשכל איפה שהימין נוטה לאמוציות, שולטים בחומר הנלמד, ולא נוטים לשכוח מי כאן החזק בעניינים שבין האדם לאדם הפלסטינאי. מכאן שהם לא אמורים לעצבן אותי, אבל הם כן.

גם ברמה האישית הם לא אמורים לעצבן אותי. את זמרי פגשתי כמה פעמים, לרבות ישיבה ממושכת בשש עיניים, והוא הותיר בי רושם של אדם חריף, מצחיק ולגמרי מחובר לקרקע — בהחלט לא מובן מאליו כשאתה הדבר הכי גדול בפייסבוק הישראלי ונפתלי בנט דופק איתך סלפיז. עם פתחי יצא לי לנהל ויכוח פוליטי עקר אחד וכמה שלום־שלום, אבל ראשית, הוא לא ניצל את אף אחד מהם כדי להגיד "קודם ביטחון". ושנית, לא צריך יותר מכמה שניות כדי לקלוט שמישהו הוא משלנו, ונועם פתחי הוא בהחלט משלנו. אחלה גבר לכל דבר ועניין. ועדיין, זמחי מעצבנים אותי.

אז ערכתי ניסוי ובדקתי איך אני מגיב כשצץ פוסט של מי מהם בפיד שלי. תוצאת הניסוי — אני צוחק ועושה "לא" עם הראש. אבל חכו רגע עם ניד הראש, כי לב העניין הוא הצחוק; מתברר שהדבר הראשון שמעצבן אותי בזמחים זה שהם מצחיקים. נגיד, הנה משהו שפייסבק זמרי בעקבות הפיגוע בבית הכנסת:

זה, ההפוך־על־הפוך הזה שזמרי שולט בו ללא עוררין או רחמים, הצחיק אותי ברמת הקול רם. שבועות קודם לכן, עם הדיבורים הראשונים על אינתיפאדה חדשה, פתחי כתב:

זה הצחיק אותי רק ברמת החחח, אבל לא משנה: זה לא אמור לקרות. בגלל זה אני עושה "לא" עם הראש.

סאטירה ימנית היא לא דבר חדש — מאיר עוזיאל התפרנס מזה עוד כשהייתי ילד — אבל סאטירה ימנית מצחיקה זאת בפירוש המצאה חדשה. והזמחים לא לבד בעניין הזה: קדם להם צוות "לאטמה" (בקרוב תוכנית הטלוויזיה, מספרים לי), וסביבם רץ מיזם "אין ימנים מצחיקים" — ליין הסטנדאפ־חובבים שמעלה על הבמה את מיטב הצייצנים/ פייסבוקאים מהצד ההוא של המפה. בעיתון "מקור ראשון" מתפרסם דרך קבע מדור סאטירה בשם "בריחת המוחות", שפתחי תורם לו לצד שתי בחורות (!) ימניות (!!) מצחיקות (!!!), נועה אנג'ל ורחלי רוטנר. ואני לא רוצה לדבר בכלל על הפאנצ'ים החדים כתער של עירית לינור, כי זה שהיא יישרה לימין עדיין טרי וכואב קצת.

אז יש ימנים מצחיקים. ומעצבן אותי שהם מצחיקים כי מצחיק זה כל הקטע שלנו השמאלנים, אבל זה לבדו לא מסביר למה דווקא זמחי — ספציפית הם — מוציאים אותי מדעתי עד כדי כך שאני מסוגל לנהל ויכוח קולני במסדרון של מערכת בלייזר רק בגלל משהו שכתב מישהו מהם. וכן, יש לנו במערכת רק מסדרון אחד.

נברתי בעומק דפי הפייסבוק של זמרי ופתחי, ומהר מאוד קיבלתי עוד חלק מהתשובה: זה איך שהם מצחיקים. לשניהם יש יכולת כמעט מסתורית להכות את השמאל בבטן הרכה שלו, בדיוק כמו ההברקה־לשעתה שפיתחה את רעיון ה"שלום עושים עם אויב" לשאלה המיתממת "ומלחמה עושים עם חבר?". דוגמה פתחית:

דוגמה זמרית, על רקע אירוע הירי בכפר קנא ובתוך רצף הפיגועים שהולך כאן:

לזהות את הכשל המובנה בטיעונים של הצד השני, לסובב אותו ולהשתמש בו נגדו זו מסורת שמאלנית מכובדת. ימנים לא אמורים לדעת לעשות דברים כאלה, בטח לא באופן מצחיק. בטח לא באופן שגורם לנו — לנו! נפגעי ה־4 בנובמבר, ניצולי מירי אלוני! — להיראות מקובעים, אטומים, עיוורים.

להוציא קדנציית רבין־פרס והקטע המצחיק ההוא עם אהוד ברק, הימין שולט בישראל ברציפות מאז 1977. בתקשורת — אותה אחת שהזמחים, ולא רק הם, אוהבים לצייר כשמאלנית — אנחנו במקרה הטוב פיטים, בטח מאז ש"ישראל היום" הפך לשקר הנפוץ במדינה ו"מעריב" התיישר עם "מקור ראשון" ורשות השידור וערוץ 10 נכנסו לדיר בלאק מהסוג שתמיד־תמיד מייצר צנזורה עצמית והתקרנפות כללית. ואני אומר, יש לכם את השלטון ואת הרוב הדמוגרפי ואיזה חצי מהתקשורת. אם תיקחו גם את השנינות, מה עוד נשאר לנו? משקפיים?

סיכום ביניים, אם כן: זמחי מעצבנים אותי כי הם מסוגלים לנסח טיעון ימני רהוט (!) ומצחיק (!!), וכי הם דוחקים את רגליי הקולקטיביות גם אל מחוץ לאזור הנוחות האחרון שנשאר לי ולשכמותי — עליונות אווירית בכל הנוגע לשימוש בשפה כנשק במלחמה על דעת הקהל. רק אחרי שהבנתי את כל זה, הבנתי גם שבעצם זה רק מה שקצת מעצבן אותי אצל הזמחים. מה שבאמת־באמת מעצבן אותי זה שהם צודקים.

שנייה, תנו לגמור משפט לפני שאתם מכריזים על עוד שמאלני שהתהפכה עליו דעתו: …צודקים כמו שרק ימנים מצחיקים ורהוטים יכולים להיות.

כן, הם צודקים. כשזמחי מתפלצים מאלימות כלפי יהודים — או מהיד הרכה של השלטונות בהקשר הזה, או ממה שהם תופסים כהטיה שמאלנית של התקשורת — הם תמיד צודקים, ותמיד רק לאותו רגע נתון. הטענה הנצחית של הימין היא שאי אפשר להתחיל לספור כל דבר מ־67', אבל הימין עצמו הוא האבא הגדול של ההיסטוריה הסלקטיבית: זאת שתמיד מתחילה לפני 5,000 שנה, אבל איכשהו מדלגת על כל מיני חלקים בין 67' לכל רגע נתון בהווה. והקטע הכי טוב הוא שאין לימין בעיה לעשות את זה, כי אפילו לשמאלנים נמאס לדבר על עוולות הכיבוש וכל זה.

תראו, אף אדם שפוי לא יכול להצדיק אלימות נגד אזרחים. אף אדם שפוי לא יכול להסכים עם רצח ממניעים דתיים או לאומיים, ואף אדם שפוי לא יכול פשוט לקבל את זה שהוא חש מאוים בביתו שלו — בין אם זה בית במובן של ארבעה קירות או במובן שמתכוונים לזה במפלגה של בנט. אבל לבטל את הקונטקסט של הדברים, לייחס את המעשים המבחילים האלה לאיזה צימאון־לדם וזהו, זה לא פחות מקומם מח"כית ערבייה שמביעה תמיכה באותה אלימות עצמה.

אנשים חושבים ששמאלנים כמוני באמת מתחילים לספור הכל מ־67'. שאנחנו באמת מייחסים הכל לעוולות הכיבוש. טוב, אז לא: אנחנו, קרי הח"מ ורוב מוחלט של אנשי השמאל שהוא מכיר, מחלקים את האשמה על מה שקורה כאן בדיוק פיפטי־פיפטי. הפיפטי שלנו הוא הכיבוש והאפרטהייד; הפיפטי שלהם זה שיש בתוכם חבורה של ברברים ארורים, ומעליהם מנהיגים שלא מחמיצים הזדמנות להחמיץ הזדמנות.

אני משוכנע שזמחי, כמו דוברים רשמיים של הימין, לא עושים סלקציה להיסטוריה רק בגלל שזה מסייע לטיעונים שלהם. אני משוכנע שהם באמת מרגישים קורבנות פוטנציאליים של תנועה לאומית־דתית חשוכה שרק מחכה להזדמנות להשקות את כולנו במים מליחים. כבר אמרתי: הם לא מעצבנים אותי כי הם טועים. הם מעצבנים אותי כי הם שוכחים שאנחנו בתוך מעגל.

יום אחד, כשהחיים של כולנו יהיו ספרי היסטוריה, המאבק הפלסטיני־ישראלי ייזכר כמקשה אחת. אני מניח שיקראו לזה מלחמת העצמאות הישראלית־פלסטינית או משהו בסגנון, ואני משוכנע שבחשבון הסופי תצא האיוולת הרגילה שיוצאת ממלחמות כשמתסכלים עליהן עם קצת פרספקטיבה. תלמידי העתיד ישתוממו מול ההתעקשות של ישראל לפעול ולבנות ולירות בניגוד לחוקים הבינלאומיים והחוקים שלה־עצמה, ויידהמו מהיכולת של הפלסטינים לעשות תמיד — אבל תמיד — את הדבר הכי מסריח, הכי אלים, הכי לא־ניתן־להגנה או למחילה. אבל בשורה התחתונה הם יראו שני עמים כל כך מסוממי דת ולאום שהם העדיפו "לנהל" סכסוך במקום לסיים אותו.

אחד הסרטים שהייתי מראה לכל בן אנוש הוא I Saw the Devil, מותחן נקמה קוריאני שבו אדם נוקם את רצח אשתו ההרה, אבל מחליט לא לחסל את הרוצח אלא להשאיר אותו חי למען המשך נקמה. ואז הוא מכסח אותו שוב, ואז הרוצח מכסח אותו בחזרה, וככה זה נמשך עד שאחד מהסרטים הכי אלימים שראיתי מימיי תוקע לך את זה בראש כמו בזנ"ט: נקמה זה מעגל. דם זה מעגל. אתה יכול להיות צודק ועדיין ייצא מזה רק חרא. הטריק הוא לצאת מהלופ.

התשובה הנכונה לשאלה "למה יותם זמרי ונועם פתחי מעצבנים אותי" היא שהם חלק משׂיח רהוט, מצחיק ואינטליגנטי שמנרמל את המיליטריזם שלנו ואת ההתקרבנות שלנו. זה שיח שלוקח את הטיעונים הרציניים של השמאל ואת הקיבעונות המטופשים של זהבה גלאון ועושה מהם קשקוש אחד גדול של יפי נפש שונאי־עצמם. אבל כמו שלא תיקחו מהימין את זה שבאמת צריך לשרוף אדם שהולך ורוצח תינוקת, ככה לא תיקחו מהשמאל את זה שאנחנו הכובש והחזק והריבון בשטח.

הדבר הכי קשה בלהיות שמאלני זה הערבים. אין אפס, הם לא מקלים עלינו את הקטע של להבין אותם. הדבר השני הכי קשה, ולא בהפרש גדול, הוא לעולם לא להיסחף לתוך הצדק החד־צדדי. הצדק של הרגע. תמיד לזכור שאין כאן באמת פעולות יזומות, רק סדרה אינסופית של אלימות וקונטרה אלימות, עוולות ופשעים, רצח וגזל.

אני מאמין שזמחי וכיו"ב ימנים שפויים יודעים עמוק בפנים שאי אפשר באמת להצדיק כיבוש, או בנייה איפה שהחוק הבינלאומי אוסר עליה, או הרג המוני של אזרחים במסגרת פעולה צבאית (לגיטימית לכשעצמה; זאת לא הנקודה). אבל מה, יותם זמרי ונועם פתחי לא גדלו על פייסבוק ולא על נפתלי בנט. הם גדלו עם הרשת החברתית ועם הפופולריות של הניאו־ימין, אבל הם יודעים היסטוריה. הדור שגדל פה עכשיו לא יודע היסטוריה וניזון מפייסבוק, והוא מקבל את האינסטנט־צדק של הזמחים כלשונו ומעטר אותו בלייקים ובתגובות תמיכה — על פי רוב מתלהמות הרבה יותר ונבונות הרבה פחות מלשון הפוסט. בהקצנה, אלה תגובות שתמיד מעלות בדעתי את שר המאה הרומאי הזה מ"אסטריקס באולימפיאדה":

בניגוד לחלק מקוראיהם, זמחי יודעים גם שתפקידה של התקשורת בדמוקרטיה הוא לבקר את השלטון. הם בוודאי יודעים גם שאילו היה כאן שלטון שמאל כמעט רציף בארבעת העשורים האחרונים, התקשורת הייתה מצטיירת כימנית לו רק הייתה ממלאת את תפקידה. אולי בגלל זה הם פחות נכנסים ישירות בתקשורת ויותר מגחיכים אותה, עושים ממנה ממים בבחינת תראו תראו את השמאלנים האלה. ושוב, הבעיה היה לא אצלם; היא אצל גולש הפייסבוק שבאמת חושב שהתקשורת מבקרת את השלטון רק כי היא שמאלנית.

אז זהו. יש לי תשובה. יותם זמרי ונועם פתחי מעצבנים אותי הם תורמים אקטיבית — בכישרון רב ובחן שאין להתכחש לו — להלך הרוח המסוכן ביותר שיכול להתפתח בצד החזק. לתחושה המוטעית, לאמונה המסמאת, שיש כאן רק צדק אחד.