ארכיון חודשי: מאי 2013

למה אני לא מצביע חולדאי

איור: Alexandra Zubritskaya ,backbone flute (מקור: Flickr)

איור: Alexandra Zubritskaya ,backbone flute (מקור: Flickr)

כי אני לא תושב תל אביב, זה למה. אבל לו הייתי — לו הייתה לי זכות הצבעה בעיר שבה נולדתי וגרתי רוב חיי — הייתי נותן את קולי לראש העיר המכהן בלי לחשוב פעמיים. לא מפני שהוא חף מטעויות ולא מפני שיש לי בעיה עם מי שמסתמן כיריב העיקרי שלו, ניצן הורוביץ (רבאק, אני מצביע מרצ. הבעיה היחידה שלי עם הורוביץ זה שהוא חסר לי אצל לונדון וקירשנבאום). אני בעד חולדאי כי האיש הזה הציל את העיר שלי.

אני אוהב את תל אביב ואהבתי להיות ילד תל אביבי, אלא שבשנים הארוכות של צ'יץ' והקצרות של רוני מילוא היא הייתה בשבילי גירסת הנדל"ן של "משפחה לא בוחרים". לא יכולתי לדמיין את עצמי גר בשום מקום אחר — האמת היא שגם היום אני לא יכול, וזה אחרי עשור בגבעתיים — אבל גם לא סבלתי את מה שנהיה מהעיר העברית היחידה. מדיזנגוף ועד שינקין, מכיכר אתרים ועד התחנה המרכזית החדשה, היא הייתה מופת של פוטנציאל לא ממומש במקרה הטוב, ומימוש של אי־פוטנציאל במקרה המטלטל מבחינה סמנטית. ובעיקר זאת הייתה עיר שהלכה והאפירה בכל מובן אפשרי. החלקים הצבעוניים היחידים שלה היו חיקויים חיוורים של טכניקולור ממקומות אחרים — שינקין חשב שהוא הסוהו, הטיילת חשבה שהיא הריביירה — וכל השאר הלך ושקע לתוך התפוררות רבתי. מתשתיות ועד מתחמי בילוי, הכל סבל מבלאי מואץ או חלילה מהטאץ' של יעקב אגם.

אני אומר לכם, אנשים לא זוכרים כמה מבאסת הייתה תל אביב לקראת סוף שנות ה־90. אני זוכר ועוד איך, כי אלה היו שנות הטיולים הראשונים שלי בחו"ל, ובכל פעם שחזרתי מעיר אירופית גדולה הייתי נטרף מהפספוס המתמשך של עיר מחצבתי. ים, אקלים נוח תשעה חודשים בשנה, חתיכת היסטוריה ארכיטקטונית, ונאדה. עיר בלי הצדקה.

ואז בא חולדאי. בא ועשה את שני הדברים שראש אמור לעשות לעיר: שיפץ את הטעון שיפוץ, ועשה את הקונץ המכונה התחדשות אורבנית — שזה מילים של ביורוקרטים ללהבין שסביבה עירונית זה עסק חי, ואם הוא גוסס אז יש להחיותו. בהתאם נחלקו התוצאות לבלתי נראות אך קריטיות (תשתיות רקובות שהוחלפו בחדשות), ולנראות אך נראות קצת מגלומניות, כמו פרויקט שיפוץ השדרות והסיפור של שבילי האופניים וכל מתחמי הבילוי החדשים האלה בנמל, במתחם התחנה ולאחרונה ביריד המזרח. והיום, אחרי כמעט 15 שנות חולדאי, כל זה מתחבר לכדי אחת מהמגניבות שבערי תבל. כן, עד כי כך. הייתי במספיק מתחרות על התואר כדי להגיד את זה בלב שלם. ואני לא לבד, אם להתרשם מהמאמר הלא חדש אך העדיין מדויק הזה.

ייאמר מיד, חלק גדול ממה שקרה פשוט קרה במשמרת של חולדאי. אני לא חושב שהייתה לראש העיר איזושהי השפעה ישירה על הפיכתה של תל אביה למעצמה קולינרית בכל רמות המחיר האפשריות; אני לא מאמין שהוא באופן אישי הפך אותה לליברלית כל כך שזוג חרדים וזוג הומואים יכולים לפסוע בשדרותיה המחודשות במידה זהה של תחושת שייכות; ואני בטח לא עיוור לזה שכל האמור לעיל פסח לחלוטין על דרומה של העיר ועל יפו, אזורים שחולדאי אשם במידה רבה בהזנחתם. אבל לצד הדברים המקריים והדברים הרעים, צריך לתת קרדיט לאדם שבזכותו יש היום לתל אביב את הדבר האחד שחסר לה מאז הימים התמימים של העיר הלבנה: קטע.

לעיר שלי, שתמיד תהיה העיר שלי, יש היום קטע. קטע ליברלי ופרוע וים תיכוני ונהנתני ותוסס של אופניים ומסעדות וסיפוני עץ שמשקיפים על ים כחול ובחורות בשמלות פרחוניות שמסתובבות בשדרות מוריקות. במונחים אורבניים, זה לא פחות מרשים מההישגים של ג'וליאני מול הפשיעה בניו יורק.

תראו, אני מכיר מצוין את הטענות נגד חולדאי. בעיקר אני מכיר את התלונות החוזרות ונשנות על הבנייה לגובה — פיזית ותמחירית — שלכאורה שודדת את העיר מתושביה. אבל תשמעו, אנשי ה"חולדאי מוכר את העיר לטייקונים": זה הנדל"ן הכי מבוקש במזרח התיכון. מי ציפיתם שיקנה אותו, פלבאים? והסכיתו, אנשי ה"למה לא עוד גינה במקום עוד בניין": בגלל שככה זה באזור הביקוש היחיד בין הים לירדן (תסמכו עלי, אני גר בגבעתיים. גם היא נחשבת אזור ביקוש, אבל אף אחד בהיסטוריה של ההיסטוריה לא ביקש לגור בגבעתיים).

רון חולדאי לא אחראי לזה שהעיר שלו היא היחידה בארץ שלנו, ואין גם שום סיבה לייחס לו את פגעי הקפיטליזם. מהצד השני, צריך כאמור לתבוע ממנו שיעשה את הקסם שלו גם דרומית לבוגרשוב. אבל להחליף אותו זה להמר נגד סוס מנצח, ועם כל החיבה שלי לניצן הורוביץ, במקרה דנן זה גם לשים את הכסף על סייח בלתי מוכח. אז תל אביבים, אנא מכם, תעשו את מה שנבצר ממני ותדאגו שהראש יישאר בראש. את המדינה איבדנו מזמן, ואין לנו עיר אחרת.

*למתלהבים מהמאיירת, יש עוד הרבה ממנה כאן

מודעות פרסומת

מריח כמו רוח

בית זניה במילאנו. אנא עארף, אולי היה להם שת"פ עם ביורן בורג וגרבר תפוחים

בית זניה במילאנו. אנא עארף, אולי היה להם שת"פ עם ביורן בורג וגרבר תפוחים

בקיץ שנת 1987 איבדתי את מאור אפי. ייתכן שזה קרה עוד קודם בלי ששמתי לב — היעילות של חוטמי תמיד עמדה ביחס הפוך לגודלו — אבל בחופש הגדול שבין כיתה ז' ל־ח' תפסתי שאני פשוט לא מריח כלום. הטעות שלי הייתה לספר על זה לחברי, שהחליטו לבחון את העניין באופן האמפירי ביותר שעמד לרשותם והפליצו לי על הראש. בתום מטח טילי יוסוף הוכרז שאכן כצעקתי.

מעולם לא בדקתי לעומק את הגורמים להיעלמות חוש הריח שלי. זה קרה בתקופה שתקפו אותי אלרגיות, והרופא דיבר על אפשרות של פגיעה זמנית או סופנית בקולטני הריח, אבל הטיפול המוצע — פרוצדורה פולשנית וממושכת של כרייה במערות האף — שכנע אותי שמוטב לי פשוט להסתגל לחיים של תתרן. קיוויתי שהיכחדותו של חוש אחד תתבטא בתגבור של חוש אחר, אבל עם משקפיים שנתמכים בידי זרבובית שאין לה הופכין ואוזניים שמעולם לא עברו בדיקת שמיעה בהצלחה מסחררת, אני נאלץ להיאחז בתקווה שיש לי חוש מישוש פנומנלי.

בשנותי הראשונות כתתרן עוד חוויתי פה ושם הבזקי ניחוח, אבל כשהתחלתי עם הסיגריות הם נעלמו בעשן. לפני ארבע שנים, כשהפסקתי עם הסיגריות, הם חזרו בפורמט חדש ומוזר: צפה לבלתי צפוי. אני יכול לבשל סיר עצום של רוסטביף ולגלות שזה מריח טוב רק כי ככה אומרת הבת שלי, להעניק לה חיבוק אבהי־אגבי, ופתאום לחטוף מנת יתר של ניחוח תלתלים חפופים. בפעם הראשונה שזה קרה הרגשתי כמו ההוא שהגיע לשמוע את המטיף על כיסא גלגלים וחזר הביתה בדילוגים. בפעם השנייה שזה קרה נולד רעיון ששלח אותי למילאנו.

שלחנו תתרן להשקה של בושם. הנה קרקפת אחת שעוד לא יצא לנו לתלות על החגורה של בלייזר. אבל האמת היא שטסתי להשקה של ה־Zenga Uomo לא כדי לדפוק את השיטה אלא כדי לבחון אם אני יכול לזמן את שאריות חוש הריח שלי לכדי רגע אחד של הסנפה רצונית. בסדרת "המצמררים" מאת משה יהלום, שקראתי שנים אחדות לפני שחוטמי טח, היה סיפור קצר על נער משותק שמצליח לגבור לרגע על "השיתוק הנורא" — אני זוכר עד היום את הצירוף הזה — ובכוחותיו האחרונים קורא לחברה שלו, שזה עתה ניתקה את מכונת ההנשמה שלו במקום את המאוורר. במילאנו רציתי לבדוק אם גם אני יכול לנצח את הבלתי מנוצח.

אנחנו מגף הכסף

אחרי האפוקליפסה, כשנסתובב בין החורבות העשנות בחיפוש אחר עשבים אכילים, יהיה לי די קשה להצדיק באוזני בתי המפויחת את ההשקות כדוגמת זו שערכה זניה ל־Uomo שלה. אירוח של חמישה כוכבים פלוס ארוחת ערב בביצוע שף שכוכבו דרך כבר פעמיים במישלן זה לא עניין יוצא דופן בהשקות בינלאומיות של, נניח, מכונית חדשה, אבל במכונית חדשה יש לעיתונאים מה לבדוק. בכל הנוגע לתוכן של ממש, את שלושת הימים האלה במילאנו היה אפשר לדחוס לכדי שתי שניות  —"הנה, תריח" — וקומוניקט אחד.

אני כותב את הדברים האלה לא כדי לגרום לכם לשנוא את החיים הטובים של העיתונאים — להזכירכם שפינוקים זה מה שאנחנו מקבלים במקום כסף — אלא מפני שהשקה רבת רושם של מוצר מותרות מובהק נראית בימים אלה כאקט מנקר עיניים ומנכר לב. בטח בארץ המגף, שבמצבה הנוכחי זקוקה לחתיכת סנדלר.

אלא שאנחנו מדברים פה על זניה, חברה שיודעת דבר או שלושה על מותרות. חברה שהמשיכה לייצר אריגי פרימיום אפילו במלחמת העולם השנייה, הגם שחלק ניכר מהתוצרת שלה הלך למדי הצי האיטלקי (ביום האחרון של ההשקה ראיתי ז'קט כזה במו עיני. לכבוש את פאקינג יוון היה גדול על החיילים של מוסוליני, אבל איזה סטייל היה להם). וזה היה הדבר הראשון שהפתיע אותי במסיבת העיתונאים שספתחה את שלושת הימים האלה: ג'ילדו זניה, מנכ"ל היצרנית המשפחתית, דיווח שדווקא בשנים האחרונות חל גידול עקבי ב"שוק המותרות" — שם כולל לדברים שאנשים מוכנים לשלם עליהם יותר רק כי הם אמורים להיות טובים יותר. כאילו כדי לחזק את התאוריה, כמו שחזרתי לארץ נתקלתי בידיעות על כך שפורשה רשמה בשנת 2012 גידול במכירות כמעט בכל מקום בעולם, לרבות ביבשות מוכות המיתון, אמריקה ואירופה.

שאלה מי ששאלה איך מסתדרת העלייה במכירות של דברים לא נחוצים עם העובדה שלאנשים יש פחות כסף לבזבז. ענה מר זניה בלי להתבלבל שעל כל מדינה שנפלטת אל מחוץ לשוק המותרות, כמו יפן וספרד, נכנסת מדינה אחרת — סין, רוסיה, וייטנאם, הודו. "חוץ מזה", אמר האיש בחליפה שנושאת את שמו, "אנחנו רואים גידול במכירות אפילו במדינות שסובלות מהמשבר".

מאוחר יותר, במשרדה של אנה זניה — אישה שמוגדרת כ"מנהלת תדמית" ושמפיצה לכל עבר את הארומה המאוד ספציפית של כסף טוב וישן — אשאל את המארחת אם ייתכן שדווקא בתקופה קשה חשוב יותר לאנשים להיראות מצליחים. לשדר עסקים כרגיל כשהדבר הראשון שאנשים שואלים את עצמם זה אם אתה בכלל עדיין בעסקים. אני לא חושבת שאנשים קונים מותרות כדי למכור אשליות, השיבה מרת זניה. אני חושבת שקונים אותן כי הן מעוררות השראה. כי הן משהו לשאוף אליו.

אולי אנה זניה היא אשפית תדמית שפשוט מצאה דרך מתוחכמת להשחיל לעיתונאי את הקטע של ה־Uomo — בושם בבקבוק שמעוצב כגרם מדרגות, מוטיב שמככב גם בסרטון הפרסומת שלו ושאמור לייצג את "מסעו של גבר להגשמה עצמית". אולי, אבל משהו בחברה הצפון־איטלקית הזאת באמת הידהד לי את מה שתמיד הגניב אותי בצפון איטליה. לכל אורכה של המדינה הזאת אתה נאנח ש"אלה יודעים לחיות", אבל ממילאנו וצפונה יש אנשים שיודעים לחיות טוב כבר המון זמן. ככל שאתה מסתובב שם יותר — והסתובבתי שם המון, כי אני איטלופיל חשוך מרפא — זה אכן מעורר השראה לא פחות משזה מעורר קנאה (או אנטגוניזם. בכל זאת, יש להם כסף). איך אמרה ההיא? משהו לשאוף אליו. זה לא מנכר את הלב; בעידן הזה, שבו הזול הוא חזות הכל, ההתעקשות על איכות דווקא מחממת אותו. לפחות את הלב הבורגני שלי.

אין גברים כאלה

באנו להריח בושם, אבל החלק הכי טוב היה כשלקחו אותנו למשש חליפות. אפילו אנשי זניה ושותפיהם לפרויקט ה־Uomo, האנשים רמי המעלה והחוטם של אסתי לאודר, הבינו שתיאור מעלותיו של בושם חדש לא ממלא שלושה ימים וסידרו לנו טיול מאורגן למפעלי זניה. שעה צפונית־מזרחית למילאנו, היכן שהאלפים כבר ממסגרים את האופק והשמש מאירה אבל לא מחממת והאוויר פריך עד אל־דנטה.

20121113_113020

יודעים מה זה ויקוניה? אז אני לא ידעתי שזאת חיה ממשפחת הגמליים שנראית קצת כמו למה — החיה, לא השאלה — וגדלה אך ורק בדרום אמריקה, שם גוזזים ממנה את הצמר היקר ביותר בעולם. לפי אומדן משנת 2007, מחיר יארד רבוע של צמר ויקוניה נע בין 1,800 ל־3,000 דולר, צעיף ויקוניה תומחר בממוצע ב־1,500 דולר, ומעיל ויקוניה ב־20 אלף דולר.

המחירים האלה, שגורמים לקשמיר להיראות כמו משהו מהמדף של הסוג ב', הם תולדה של היצע נמוך מאוד — אפילו עם תוכנית בינלאומית לשימור הוויקוניה יש בקושי 200 אלף לא־למות כאלה, ומכל אחת אפשר לגזוז רק חצי קילו צמר בשנה — ואיכות גבוהה מאוד. "הצמר העדין ביותר בעולם" זה סתם מילים שאומרים לך, אבל כשיוצא לך למשש אותו כי נפלת בפוקס על היום שהגיעה נגלה למפעל ("אני עובדת פה שלוש שנים וזאת בסך הכל הפעם השנייה שאני רואה ויקוניה", צהלה המארחת שלנו, שכדי לדעת יותר ממנה על צמר צריך להיוולד כבשה), אתה מבין שיש צמר ויש את הדבר הזה. אנשים, זה לא רך; זה נימוח. זה הנמס בפה של הדברים שלובשים.

אם לתחוב יד לתוך שקיק ויקוניה זה לא שיעור מספיק באיכותה של איכות, אז ממש בסוף המסע בין קולבים הגיע הקוץ הספרדי. קוץ, אשכרה קוץ שזניה מייבאת במיוחד מספרד ושותלת בתוך מברשות עץ ענקיות שמעניקות לצמר שלה ליטוף אחרון. מעולם לא מצאנו תחליף סינתטי שמעניק לצמר גימור דומה, הסבירה המארחת.

יש מפעלים שכל הקטע שלהם זה "ללא מגע יד אדם". זניה מתגאה בכך שלא פחות מ־500 ידיים (לא כולל זרועות רובוטיות, כן?) נוגעות בכל חליפה שיוצאת מהמפעל בטריוורו, אבל אני במקומה הייתי מתגאה בקוץ. בזה שהיא משקיעה לא מעט משאבים בפיניש אורגני שאיש מהלקוחות לא מודע בכלל לקיומו.

אותו ראש עובד גם כשזניה באה לייצר בושם. את צמח הברגמוט שהוא מכיל היא לא סתם קונה אלא מגדלת במיוחד בשדה בקלבריה; את הפרסומת היא לא סתם מצלמת אלא משתלטת על קאסה מלפארטה באי קאפרי, אחוזה שאי אפשר להגיע אליה אלא בסירות קטנות או ברגל. 80 אנשי צוות הסתובבו על הסט, סיפר לנו הארט־דיירקטור, עם כל הציוד על הידיים. כולל במעלה ובמורד המדרגות ההן שמככבות בסרטון ועל הבקבוק.

"תגיד גורגונזולה"

"תגיד גורגונזולה"

אחרי האפוקליפסה יהיה קשה להסביר גם את זה לבתי, אבל כל עוד הציוויליזציה שלנו מקרטעת קדימה, דברים כאלה הם־הם מה שאלפא רומאו התכוונה אליו בסיסמתה "זה שאתה נושם לא אומר שאתה חי". נזכרתי בה כי זניה מצאה את הכביש היחיד בקאפרי שאשכרה אפשר לנהוג בו ושינעה לשם אלפא משנות ה־60 המוקדמות. שאלתי את דוגמן/שחקן/פרזנטור הבית, ראיין ברנס האמריקאי והחביב להפתיע (הנה, בתמונה למעלה), אם הוא ממש נהג בה שם. הוא אמר שכן ושזה היה הדבר הכי מגניב בעולם. שאלתי אם היא התקלקלה כל הזמן. הוא אמר שלא, היא הייתה נהדרת והוא הרגיש כמו נסיך. כי איכות שכזאת לעולם, אני מניח.

מדד הנחירים לצרכן

טוב, שנריח בושם? אז כמה שעות לפני ארוחת הערב של השני כוכביא, יום לפני הצמר השווה מיליונים, חילקו לנו מין מדחומים כאלה מקרטון ואמרו לנו שהנה, אנחנו הראשונים שזוכים להסניף את ה־Zegna Uomo. גייסתי את כל תעצומות הגוף והנפש, שאפתי מלוא הריאות מהמדבקה שכתוב עליה Uomo — ונאדה.

"הצד השני", לחש הזקן שישב לצדי. "מריחים את הצד השני".

"איך אתה יודע?", שאלתי.

"ובכן, אני הבשם".

מבט בקומוניקט העלה שוואלה, זה אלברטו מורילס, מהבכירים שבנחירי תבל. והנה אני, מסניף את היצירה האחרונה שלו מהצד הלא נכון.

שוב תעצומות, שוב ריאות — והופה, יש משהו.  תה? כן, תה טוב באמת, אם אני זוכר נכון מלפני קיץ 87'. ארל גריי. ברור שארל גריי, הרי יש בזה ברגמוט. ברגמוט מקלבריה. אני מריח! רצונית! איפה התלתלים של רונה כשצריך אותם!

לצד ניחוח ארל גריי נחקק אצלי בראש משפט אחד ממעמד ההרחה. השמיעה אותו טרודי לורן, מעצבת ניחוחות במקצועה: אין נכון ולא נכון בעסק הזה, אמרה לורן. העבודה שלי היא לנסות ולהגשים משהו שראיתי בנחירי רוחי.

הרבה דברים מעניינים אמרה לורן. היא הסבה למשל את תשומת ליבנו לכך שאנשים מתארים ניחוח במונחים של טעם (מתוק, חריף, חמוץ) וקישרה את זה להיותו של הריח החוש הפרימיטיבי ביותר שלנו; והיא דיברה על הקשר בין ריח לזיכרון, אותו קשר ששלח את מרסל פרוסט למסע בעקבות הזמן האבוד בעטייה של עוגיית מדלן, וגרמה לי לתהות אם זה שאני לא זוכר שמות
ופרצופים של אנשים קשור איכשהו לזה שאני לא מריח אותם. אבל מכל דברי הטעם שאמרה לורן על ריח, החלק שהכי תפס אותי היה האזכור של נחירי רוחה — קצת בגלל מצבם של נחירי גופי, ויותר בגלל שזה היה כל הקטע בגיחה הזאת לצפון איטליה.

הטיסו אותי ואירחו אותי והאכילו אותי והזליפו עלי וקשקשו לי על הגשמה עצמית וריחות שמשדרים שאפתנות, ובמקום שכל העסק ייראה לי מגוחך, הוא נראה לי נהדר. אני מת על זה שיש אנשים שמתפרנסים מלדמיין איך משהו יריח, ועל זה שהם משתפים פעולה עם אנשים שמייבאים קוצים בשביל להבריש צמר של סופר־למות, כי זאת איכות. כי זה אומר שאתה חי. אז מה אם לא נוכל להסביר את זה אפילו לעצמנו כשנסתובב בין החורבות ונחפש עשבים אכילים.

*פורסם בגיליון מאי של בלייזר

אבא ופרפקציוניסט. בהצלחה עם זה

"נו, כבר שלוש ולפיד עוד לא אמר משהו מרגיז"

"נו, כבר שלוש ולפיד עוד לא אמר משהו מרגיז"

מכל התשובות שאדם יכול לספק כששואלים אותו על החסרונות שלו, אין מעצבנת יותר מ"פרפקציוניזם". כאילו, על מי אתה בא לעבוד. שלא לדבר על תיבת הפנדורה הסמנטית שזה פותח: פרפקציוניסט אמיתי לא יגדיר את עצמו ככזה, כי הוא תמיד ירגיש שהוא לא עושה מספיק בשביל להיחשב שואף לשלמות, לא כל שכן משיג אותה. ואם משהו ישכנע אותו שהוא בכל זאת שואף אליה — ובוודאי אם הוא משיג אותה — הוא, בהגדרה, לא יראה בזה חיסרון אלא יתרון.

מצטער על הנפתול דלעיל, אבל בדקתי את זה והוא חסין מבחינה לוגית, ומתנצל מראש על החפירה שלהלן, אבל יש לי עניין אישי רב בנושא. אתם מבינים, אני פרפקציוניסט. או ליתר דיוק — ולא רק בגלל שהתיאוריה שלי אוסרת עלי להגדיר את עצמי ככזה, אלא בגלל שזה באמת יותר מדויק במקרה שלי — אני קום־איל־פואיסט.

מכירים קום איל פו? לא רשת האופנה, הביטוי הצרפתי (Comme il faut, מקרה נדיר בשפת המקור שבו מתקיים יחס סביר בין מספר האותיות שכותבים למספר האותיות שהוגים)? אז וובסטר מתרגם את זה ל־As it should be, ובעברית אפשר ללכת על "כמו שצריך", אבל רוח הדברים האמיתית היא "כמו שזה צריך להיעשות". אז זה מה שאני, כמושזהצריךלהיעשותיסט. ואתם יודעים מה? זה אחושלוקי חיסרון.

ייאמר מיד, יש בזה גם יתרונות. בטח בדיי־ג'וב שלי, שהוא עריכת טקסטים: עורך טוב הוא עורך בעל גישה נאציונל־סוציאליסטית. ב־12 שנות בלייזר לא חמק מתחת לרדאר שלי אף "ניצחנו את המשחק", אף "נמנה על", אף "רכבים" ואף "מרצדס החליטו" (כאילו, תחליטו, או שמרצדס החליטה או שאנשי מרצדס החליטו); כותרות הביניים תמיד יצרו ועודן יוצרות חלוקה לפרקים אחידים באורכם, תן או קח 50 מילה, והן תמיד באו ועודן באות אחרי קליף־האנגר טקסטואלי משל היו סוף פרק ספרותי; בזבזתי במצטבר עשרות שעות עבודה רק כדי להימנע מחזרה על אותה מילה הן בכותרת והן בכותרת המשנה; עמדתי בפני דורות של גרפיקאיות שהלינו על ההתעקשות ההיסטורית שלי על שימוש במקף המחבר־העליון (הנה, זה שבין המחבר לעליון) במקום בגירסה המקובלת והנפסדת, המחבר-אמצעי (לא, כואב לי פיזית לראות את זה); ומעולם לא שברתי פסקה רק בשביל לשבור פיסקה — או כמו שקוראים לזה באינטרנט, עריכה — אלא שמרתי מכל משמר על עיקרון הפיסקה אחת = רעיון אחד.

אני תמיד מספר לעורכים חדשים בבלייזר את הסיפור של בריאן אפשטיין על הביטלס: כששאלו אותו למה הוא התעקש לחנוט אותם בחליפות בשנים הראשונות, אפשטיין השיב שהמראה המחויט איזן את החוצפה שלהם. על אותו משקל, אני אומר לעורכים חזור ואמור, בלייזר צריך להיות מוקפד כדי שבכל פעם שנחליט להיות עילגים, הקורא הנבון יידע שזה כי החלטנו. מה שמעולם לא אמרתי לעורכים זה שבלייזר צריך להיות מוקפד בלי שום קשר לכל זה, ואפילו בלי קשר להיותו מגזין חודשי בעולם של שבועונים ויומונים ו־NRG, אלא פשוט בגלל שבמשמרת שלי, על טקסט עובדים רק בדרך אחת: כמו שזה צריך להיעשות. ועוד דבר שאני לא חולק עם עורכים זה עד כמה הגישה הזאת מחרבנת כמעט כל תחום אחר של החיים.

קום־איל־פואיסט לא מסוגל לאחר לשום דבר, אז אני מקדים או מגיע בול בזמן או שואג על עדר הנקבות שחולקות איתי מרחב מחייה שיאללה נו ולמה אי אפשר פעם אחת לצאת בזמן. קומבינות וטלאים עושים לי כל כך רע שפעם שקעתי לתוך דיכאון קיומי רק כי נאלצתי למתוח כבל מאריך מהסלון לחדר העבודה. כשאני שומע את התשובה האישית שלי ל"מה ישראלי בעיניך" — הביטוי "יהיה בסדר" או אחיו המרושע, "מה הבעיה" — אני חווה את מה שאימא שלי מתכוונת אליו כשהיא אומרת שנהיה לה חלש. דברים שנעשים חפיף מוציאים אותי מדעתי, ומכאן שאני נטרף כבר חמש שנים על כל אספקט של השיפוץ היסודי שעשינו ב־2008 (אוקיי, אז לא כל אספקט. השניים סינים ההם עשו סבבה של עבודה עם הקרמיקה באמבטיה. כלומר, חוץ מהחצי סנטימטר בין הרצפה לקיר שהם הלכו על מילוי בטון. עולה לך כסף לנסר עוד רבע בלטה, לינג?).

אני מניח שיש פתרונות למצוקתו של שוחר שלמות במדינה שוחרת בערך — נניח לעבור לגרמניה — אבל זה לא יספק מזור לתחום החיים שבו הקום־איל־פואיזם מסב את הנזק העיקרי שלו: הקטע של להיות אבא לילדה בת שבע.

ילדים, ככלל, לא עושים דברים כמו שצריך. הם יוצאים מהקווים, או שיוצא להם עקום או מלוכלך, והכי גרוע זה שהדמיון המפותח שלהם מחליק את רוב הפספוסים. כלומר, לא נדיר לראות ילד בוכה בגלל שלא יצא לו טוב, אבל מראה שכיח יותר הוא ילד שמתגאה בציור או בעבודת יצירה — כן, ככה קוראים היום לקטע הזה של להכין משהו דקורטיבי מגליל נייר טואלט ותפוח אדמה — שאפילו אימא לא מסוגלת לאהוב.

רונה, שתהיה בריאה, מציגה מעת לעת יצירות דקורטיביות להחריד משלה. בקטעים האלה אני יודע לשלוט בעצמי, מתעלם ממה שמעפן ומחמיא על מה שסבבה, אבל כשאנחנו עושים דברים ביחד — אופים, מציירים, מייצרים חנוכיית בובספוג מחמר או בונים בית בובות מתוצרת עצמית — אני לא מסוגל, פשוט לא מסוגל, להניח לאצבעות הלא מיומנות שלה לחרב משהו שיש לו סיכוי בר קיימא להיעשות כמו שצריך. אני לא אימבציל, אז זה לא שאני רודה בה על איך שהיא מפשלת; אני פשוט עושה את הדבר השני הכי גרוע, שהוא לעשות את זה בעצמי.

כן, ברור לי שזאת טעות. אבל אני, איך אומרים באנגלית, לא יכול לעזור לזה. הגנטיקה הרבע־יקית שלי או האופי הלגמרי־אנאלי שלי פשוט לא מאפשרים לי להיות מעורב בדברים שנראים כאילו ילד בן שבע היה מעורב ביצירתם. ברור שהביטחון העצמי של רונה ניזוק מזה, אבל פאק אם הידיעה הזאת משנה משהו בהתנהגות שלי.

אני לא חושב שיש לרונה יותר קטעי בכי־לא־יצא־לי־טוב מהממוצע, אבל בכל פעם שיוצא ממנה אחד כזה — וביתר שאת, בכל פעם שאני מפקיע ממנה את הזכות לעשות משהו עקום כדי לעשות אותו ישר בעצמי — ברור לי שאני יוצר מפלצת. שזה רק עניין של זמן עד שגם היא תלקה במקרה קלאסי של כמושזהצריךלהיעשותיזם.

בתשעה מכל עשרה טקסטים שכתבתי בחיי על אבהות הצלחתי להנדס איזה הפי־אנד, אבל פה אני פשוט לא מסוגל לסכם את הדברים במסר חיובי. אפילו השימוש בביטוי "שואף לשלמות" מוציא אותי מדעתי, כי זה אמור להיות שואף למושלמות, בדיוק כמו שמטריפים אותי אנשים שכותבים "מסתבר" כשהם מתכוונים למתברר, ותסמכו עלי שבתשעה מכל עשרה מקרים הם מתכוונים למתברר. כשככה עובד השכל שלך, אין לך שום יכולת להתמודד עם פנדה שיצאה מהקווים.

רונה תמיד אומרת שכיף להיות בת של מישהו שעובד בעיתון בלייזר. אני מקווה שהנפש שלה לא תינזק מזה שהאבא הספציפי שלה מת מבפנים בכל פעם שמישהו מכנה את בלייזר עיתון במקום מגזין.

הוא דווקא גבר רומנטי

"אין אוכל היום וזהו. רוצים לדעת למה, תשאלו את לפיד"

"אין אוכל היום וזהו. רוצים לדעת למה, תשאלו את לפיד"

קהילה כחולת צווארון, כמעט אדומת צוואר, שמתקיימת סביב נהר המיסיסיפי בארקנסו. גבר מבוקש שמוצא מקלט מהחוק על אי קטן. שני ילדים בני 14 שמסייעים לו לשרוד שם ומאמצים אותו כמודל, אולי מפני שאחד מהם גדל בלי אב והשני הוא בן לגבר שהגבריות שלו הולכת ונכחדת. בגדול, זה הסיפור של "הסיפור של מאד".

אני מניח שזה לא נשמע גדול, אבל בשבילי, הפיצ'ר השלישי של ג'ף ניקולס הוא הסרט הגדול הראשון של 2013. גדול מהתקציר שלו, גדול מסכום חלקיו וגדול בשלוש מידות על כל דבר שעשה מתיו מקונוהיי בעשור האחרון, לרבות "סנגור במבחן" המגניב (אגב, כל הביקורת הזאת היא לא יותר מתירוץ לאמבד את החיקוי ההוא של מאט דיימון. יש לפחות עוד שלושה כאלה, כולם באיכות גבוהה יותר, אבל זה המקור).

שובה לב, אלא שתי המילים הכי מדויקות שאני יכול לסכם באמצעותן את "הסיפור של מאד". וכשהאיבר הספציפי הזה הוא זה שנשבה, קשה מאוד לתאר בכלים אינטלקטואליים — נגיד, מילים — איך בדיוק זה קורה. אינטלקטואלית, הצופה המיודע ימצא כאן בלי סוף רפרנסים ומחוות ליצירות אחרות שעניינן גבריות, אבהות, פשע ו/או מים זורמים. אני אינטלקטואל קטן מאוד, ועדיין מצאתי כאן את "האקלברי פין" ואת "שיין", את "עולם מושלם" ואת "נרדפי החוק", את "גברים במלכודת" ואת "הנהר" (השיר של ספרינגסטין, לא  הסדרה של ספילברג), אפילו את אדם וחווה (או לפחות את הנחש). אבל כל זה הוא רק ערך מוסף. הרי זה לא את השכל שהסרט הזה שובה.

אם לפרוט את זה, אז את הלב שלי קנו חמישה מרכיבים. השניים הראשונים הם הילדים טיי שרידן וג'ייקוב לופלנד, שניהם ביחד וכל אחד לחוד; השלישי הוא הפסקול של דייויד ווינגו, שכישף לניקולס גם את "סערת רוחות" הנהדר; הרביעי הוא הצילום של אדם סטון, עוד אחד מהעושים במלאכת המחשבת של "רוחות", שמוציא מהנהר דברים שלא ראיתי מאז שרובי מולר הגדול צילם לג'ים ג'רמוש את "נרדפי החוק" שהוזכר לעיל; והחמישי, אבל בתכלס הראשון, הוא הטייק של "מאד" על גבריות.

כמעט כל הגברים של "מאד", ובטח כל הגברים שמניעים את העלילה, הם רומנטיקנים חסרי תקנה. יש כאן לפחות ארבע דמויות — או, אם רוצים לראות אותן ככה, ארבע נקודות על ציר הזמן של דמות אחת — שנפשם נשרפה או לפחות נכוותה בלהבה של אהבה לאישה הלא נכונה. חלקם יודעים מראש שהיא לא נכונה, אחרים מגלים את זה על הדרך, ולאף אחד מהם זה לא משנה. הם יהרסו את עצמם בשבילה ככה או אחרת. מעניין, סרט שכל כך הרבה ממנו מתרחש במים ובבוץ אבל בגברים שלו נתקיים דווקא הקטע של הפרפר והאש (אגב, חלק מהנשים הלא נכונות דנן הן דמויות פעילות ואפילו מרכזיות, ומהבחינה הזאת אפשר לייחס לסרט מידה של מיזוגיניה. בהחלט ייתכן שככה הייתי רואה את זה לו הייתי אישה, אבל כגבר אני לא רואה כאן נשים הרסניות אלא אהבה הרסנית, וזה רחוק מלהיות אותו דבר).

יש הרבה דברים אחרים שצריך לומר לזכות "הסיפור של מאד", החל בהופעות בלתי מעצבנות של שניים מהמעצבנים שבשחקני תבל — מקונוהיי וריס וויתרספון, בתפקיד אישה לא נכונה #1 — וכלה בהומור הטוב שמציל את הסרט בכל פעם שנדמה כאילו הנה־הנה הוא נופל למלכודת של סנטימנטליות או קלישאתיות. אבל סוג הגבריות הספציפית שהוא מציג, לראווה ולפעמים קצת ללעג, זה בעיני הייחוד הכי גדול שלו.

גבר רומנטי הוא לא רק אחד שאוהב עד כלות: הוא גם החלוץ שהולך לכבוש את הערבה כי היא שם, והמלחין בן המאה ה־19 שהופך את פלאי הטבע לסימפוניה, והיזם שמוציא מהאדמה לחם או נפט. קולנועית הוא קאובוי שעושה את הדבר הנכון רק כי זה הדבר הנכון לעשות, או לחלופין כי זה מחלץ נערה במצוקה ממצוקתה. בהקשר הזה, יותר מכל היצירות דלעיל זרק אותי הנהר של "מאד" דווקא לצחיחות של "שיין": סיפור על מה שקורה כשילד נוח להתרשם פוגש גבר גדול מהחיים, לטוב ולרע.

מה אני אגיד לכם, כמעט חבל לי שזה סרט כל כך טוב. אם הוא היה חרא, יכולתי ללכת עם הכותרת "נו שיין".

*עדכון: דקות אחרי שפרסמתי את הפוסט עלה ב־ynet הראיון הזה עם ניקולס. גם הוא, מתברר, חושב שהלב של הסרט הוא הלב של הגבר

זה קטע לצאת לרחוב נגד מישהו שהיית אצלו בסלון

למצולם אין קשר לכתבה, אבל יש לו די הרבה קשרים בשיער (צילום: חן קצ'קו)

למצולם אין קשר לכתבה, אבל יש לו די הרבה קשרים בשיער (צילום: חן קצ'קו)

במהותה, ההפגנה אתמול בתל אביב הייתה נגד המדיניות הכלכלית בישראל לאורך כל שנות שלטונו של בנימין "שלפשטונדה" נתניהו. בתכלס היא הייתה נגד יאיר לפיד, אדם שעבדתי איתו וערכתי טקסטים שלו ופעם או פעמיים גם התארחתי בביתו.

מוזר להפגין נגד מישהו שאתה מכיר ברמת שם פרטי. אמרתי לאנשים שאני צועד שם בגלל ביבי, אבל ביני לביני היה לי ברור שזה בגלל יאיר. ספציפית בגלל שלפני כשנה, לא זוכר בעקבות איזה התקף ייאוש, שלחתי לו מייל ארוך שניתן לסכם במילה אחת: רוץ. זה היה לפני ההודעות הרשמיות, בשלב הניחושים לגבי איך ומה הוא יעשה, והרגשתי שאם אני יכול להניח ולו מיליגרם על הכף הנכונה של המאזניים, אז אני חייב לעשות את זה. והמחשבה שאולי הנחתי ולו מיקרוגרם היא זאת ששלחה אותי אתמול לכיכר הבימה.

למען הסר, לא הצבעתי "יש עתיד". חשבתי על זה, אבל נאום ה"ירושלים שייכת לעם ישראל" שנשא יאיר רגע לפני הקלפיות הבהיר לי שאין סרט. אלא שעד לבחירות וגם אחריהן המשכתי להאמין באיש הזה. להאמין שלבו במקום הנכון, ושהוא רואה נכוחה את המציאות של הארץ הזאת, שהיא הרבה יותר פשוטה משנדמה לרוב האנשים. גם היום אין לי ספקות בקשר ללבו  — אני אומר לכם מתוך ידיעה, כוונותיו טהורות — אבל את תפיסת המציאות שלו אני לא מסוגל לקבל.

זה לא הגזירות שהופכות לי עכשיו את הבטן. כלומר, אני מתנגד אליהן נחרצות — לעזאזל יאיר, אם נשיא ארצות הברית יכול לקחת מהמאיון העליון כדי לסגור גירעון אז גם אתה יכול — אבל זה כלום, באמת כלום, לעומת מה שיש בליבי ובדעתי ובכל נימי נפשי על הברית הטמאה הזאת עם נפתלי בנט.

מבחינתי הכל התחיל שם והכל גם נגמר שם. ההחלטה האסטרטגית ללכת עם המתנחלים למלחמה בחרדים היא האבן הראשונה בדומינו המחורבן הזה שמשחקים לנו עכשיו על הראש. כלומר כן, ברור שאי אפשר לסבול את הרעיון של קבוצת אוכלוסייה שחיה על חשבונה של אחרת. אבל בכל מדד אפשרי —  מוסרי, כלכלי, איזה שבא לכם — זה הרבה פחות בעייתי מקבוצה שחיה על חשבון עם אחר (או בעצם על חשבון שני עמים אם לספור את מה שזה עולה לנו, ואני בהחלט סופר).

ליאיר הייתה הזדמנות ללכת עם החרדים למלחמה בהתנחלויות. לסתום את האף ולהגיד חבר'ה, לא רוצים להתגייס? בואו נעשה שלא תצטרכו להתגייס. בואו נעשה מדינה שהכסף שלה מושקע בתוך גבולותיה, שהעולם עושה איתה עסקים במקום חרמות, שכל שקל מתקציב הביטחון שלה הולך על דברים שאשכרה צריך. זה לא אוטופי; זה פשוט עניין של החלטה. והרווח — המוסרי, הכלכלי, מה שבא לכם — הוא עצום. עצום כמו המשגה שבהליכה יד ביד עם בנט.

תראו, להיכנס בחרדים זה קל. לגרום לאנשים לראות את הקו הישר שמחבר בין המשך הישיבה בשטחים לעו"ש שלהם, זה קצת יותר קשה. באותה נשימה, לקחת מאלה שיש להם זה יותר קשה מלקחת לאלה שאין. אבל מנהיגות זה בדיוק זה, לעשות את הקשה.

יאיר מדבר על שוויון, אבל הוא לא מדבר על צדק. אלה שכן מדברים על צדק מוסיפים מהר מהר את ה"חברתי", לבל יטעה מישהו לחשוב על צדק מדיני או מוסרי. אבל לקחת מכולם זה לא שוויון, כי יש כאלה שיש להם לתת ויש כאלה שאין, וצדק זה פשוט צדק.

שנים חיכיתי למנהיג ישראלי שיבוא ויקשור את החוטים שצריך לקשור, בדיוק כמו שעשה ברק אובמה בנאום הכל כך מדויק שלו בירושלים. חיכיתי למישהו שיראה לנו איך צדק כלפי הפלסטינים וכלפי האדם העובד ואפילו כלפי החרדים זה הכל אותו דבר, כי מוסר הוא מוסר הוא מוסר. לפני שנה האמנתי שיאיר יכול להיות המנהיג הזה. אתמול הלכתי להפגין. היום אני ממשיך לחכות.

להיות ריבר פניקס

באמצע שנות ה־80 פורסמה ב"חדשות" המנוח כתבה תחת הכותרת "אלה כוכבי העשור הבא"*, הבטחה שיוחסה לקווין קוסטנר ולדניס קווייד. אין לי מושג למה אני זוכר בפרטי פרטים את הטקסט הקדמוני ההוא, אבל הוא ולקחיו עלו בדעתי החודש כשהרהבתי עוז להצביע בבלייזר על סופרסטאר עתידי: קוסטנר הפסיק להיות כוכב כשהחלו הניינטיז, קווייד מעולם לא נהיה הלידינג מן שבהחלט היה לו הפוטנציאל להיות, והלקח הוא שאתם יודעים למי ניתנה הנבואה. ובכל זאת, הנה המחווה הקטנה שלי לעיתון הגדול ההוא: זהו כוכב העשור הבא.

מתוך "מה שריצ'רד עשה". היי, רעיון לסרט רע: "מה שיאיר עשה"

מתוך "מה שריצ'רד עשה". היי, רעיון לסרט רע: "מה שיאיר עשה"

החודש ראיתי כוכב. לא תכננתי את זה: פשוט התיישבתי עם שני סרטים שנראו כמו מועמדים טובים למיני־ביקורות ב"נראה בבית", ואפילו לא שמתי לב שבשניהם מופיע אותו שחקן, שממילא לא שמעתי עליו.

ראשון ראיתי את What Richard Did של לני אברמסון. שמעתי עליו דברים טובים בשנה האחרונה, ועכשיו כשהוא הופץ במהדורות ביתיות הבנתי למה. הסיפור על נער שהורג חבר ברגע אחד של פיוז חשוף מצליח להפתיע כל הזמן בבחירות שלו, והיחסים בין הגיבור לאביו הם בכלל יצירת מופת קטנה. ועדיין, הדבר הכי שובה בסרט הזה הוא ג'ק ריינור. ילד בן 21, יליד ארצות הברית שגדל באירלנד (ניסיון קודם: שני סרטי טלוויזיה וסרט קצר אחד), שמצליח לקחת את הריצ'רד הזה לכל הקיצונים. חזק ופגיע, נבון ומטומטם, מעורר חמלה ומעורר בחילה.

למחרת לחצתי פליי על Dollhouse של קריסטן שרידן, שלפני חמש שנים קנתה אותי עם "ריקוד לאור ירח", סרט־לכל־המשפחה חביב להפליא. ותנו לי להגיד לכם שאין שום דבר לכל־המשפחתי בחדש שלה: מדובר ב"ספרינג ברייקרס" של האירים, סרט שבהתחלה מרוקן אותך מכל תקווה לגבי הדור הצעיר ורק אז מתחיל ממש לדכא אותך. בעיות לא חסרות לו, למשל סגנון מעט מקושקש והימרחות מוחלטת בשליש האמצעי, אבל צפייה הוא בהחלט שווה — וגם שם, מעשה שטן, זורח ריינור מעל הכל. הפעם לא בתפקיד ראשי (למעשה הוא הנער האחרון שמצטרף למסיבת ההרס המטורללת שהיא הסרט הזה), אבל וואו, איך שהוא גונב את המסך. וזה שוב אותו תמהיל בלתי אפשרי של פגיעות ועוצמה, בגרות וילדותיות.

באוקטובר ימלאו 20 שנה למותו של ריבר פניקס, שניחן בדיוק באותו איזון. אף אחד לא הצליח להיכנס לנעליים שלו מאז, ואנחנו נשארנו תקועים עם לאונרדו דיקפריו וכיו"ב מאותגרי טסטוסטרון. ובכן, אני מאמין שג'ק ריינור מוכן לרשת את פניקס. בתנאים מסוימים הוא יכול להגדיל לעשות ולהתיישב על המשבצת של החזק־פגיע־מת־צעיר הגדול מכולם, ג'יימס דין. הוא עד כדי כך — אין מילה אחרת — מכשף.

כמו שהתיישבתי לכתוב גיליתי שיוצרי "הרובוטריקים" הבא (2014) החליטו ללהק את ריינור לתפקיד שמהותו עדיין חשאית. אם זה לא יקרה לו עוד השנה עם הקומדיה Delivery Man —  הרימייק דובר האנגלית שמביים קן סקוט ל"סטארבק: תורם סדרתי" של עצמו — אני מוכן להתערב שעם פרוץ המפגע הרובוטריקי החדש, כולם ידברו על ג'ק ריינור. נו, רוצים להפוך את זה למעניין?

 *כן, קראתי עיתונים באמצע שנות ה־80. אני כל כך זקן שבילדותי, אם האש בכיריים הייתה נכבית, היינו מזמינים בלון של ארמישראגז

זאת לא ביקורת על "איירון מן 3"

מתוך הבלייזר החדש, שמגיע היום לדוכנים ולבתים ולאייפדים

"אמרתי לך שאנחנו צריכים מילת ביטחון"

"אמרתי לך שאנחנו צריכים מילת ביטחון"

קוראים לו יונתן. הוא נולד ב־1995, ועל סקאלת הערס־ילד כאפות הוא קרוב יותר לצד המקבל מאשר לצד המכפכף. זה חשוב, כי חבר'ה כאלה הם הקהל הכי טוב לסרטים על גברים חזקים.
בגיל עשר הוא הלך ל"באטמן מתחיל". זה בהחלט לא היה הביקור הראשון שלו בקולנוע, אבל זה היה האחד שנכנס לו לסיסטם. הסרט שהגדיר מחדש את סוגת גיבורי־העל הגדיר גם את הטעם הקולנועי שלו: ספקטקל, אבל עם שכל. פאן, אבל עם עומק. פנטזיה, אבל עם אופל.
בקיץ הבא, 2006, יצא ניסיון ההחייאה הקודם של "סופרמן". יונתן היה צעיר מספיק בשביל להתלהב מהקטעים הטובים ולא מספיק ציני בשביל לקלוט את הפאקים. המבול האמיתי התחיל ב־2008: "הלבוי 2" (את הראשון הוא ראה מבעוד מועד בבית), "איירון מן" ו"האביר האפל", שהוא ראה באיימקס בניו יורק, הפסגה החד־משמעית של טיול הבר־מצווה.

יונתן כבר כמעט בן 18. בקיצים האחרונים הוא רץ ל"קפטן אמריקה" ול"ת'ור", ל"X־מן: ההתחלה" ול"עליית האביר האפל", ויותר מכל חגג על "הנוקמים". שנים הוא עקב בשקדנות אחרי כל הרמזים־שאחרי־הכותרות והשמועות באינטרנט, וג'וס ווידון תיזמר לו את זה לקליימקס מושלם עם כל הגיבורים שלו ביחד.

החודש הוא ילך ל"איירון מן 3" בחששות מסוימים, כי הוא צופה מיודע שמבין את המשמעות של החלפת במאי. אבל שמע, יונתן: הסר דאגה. העזיבה של ג'ון פאברו היא הדבר הכי טוב שקרה לאיש מהברזל, כי זה הכניס לעסק את שיין בלאק. האיש שביים את "קיס קיס באנג באנג" וכתב את שני ה"נשק קטלני" הראשונים — האיש שהמציא את "אני זקן מדי בשביל החרא הזה", למען השם — עשה סרט פצצה שמבין בדיוק מה טמון בלב הפרנצ'ייז הזה: הכיף. לא הכובד של באטמן, לא המוסרניות של סופרמן, פשוט גוד קלין פאן. אז רוץ ילד. לאיימקס, כן? כבר לא צריך לטוס לניו יורק בשביל זה.

יונתן לא קיים, אבל רק במובן הזה שבדיתי אותו: יש בעולם הזה לא מעט צעירים שחייהם הקולנועיים מקבילים פחות או יותר למסלול שטוויתי פה. ואני שמח בשבילם, זה העניין. בתור אחד שגדל באייטיז — התקופה הכי טובה לסרטי ילדים שהייתה או תהיה, נקודה — אני מבסוט להכריז שהם גדלים בימים הכי טובים שהיו אי־פעם לסרטי גיקים. והאמת, אני קצת מקנא בהם.

מסנוקר דרך שון קונרי להיינריך בל ובחזרה ב־485 מילה

"מה זאת אומרת מזרחי מונה ליו"ר איגוד הכדורסל?"

אנשים שאוהבים כדורגל נוטים לראות בו בבואה של החיים. כנראה שיש בזה משהו — השפיץ המפורסם של הנעל המפורסמת, איי האושר הזעירים בתוך אוקיינוס הציפיות והאכזבות — וכנראה שזה חלק ממה שעושה אותי אדיש לכדורגל באופן מוחלט. אני אוהב סנוקר, שהוא בכלל לא כמו החיים.

סנוקר ברמה גבוהה הוא סדרה של פעולות נשלטות ומתוכננות, משחק טקטי ואסטרטגי שכמעט אינו מושפע ממזל, משפיצים ומנעליים. זה יותר כמו שחמט עם מקלות וכדורים במקום חיילים ופרשים, ועם אנגלים חמורי סבר במקום רוסים חמורי סבר. אבל מה שבאמת הופך את הסנוקר להפך הגמור מכדורגל (וגם מהחיים, אם כבר מדברים) זה מה שהאנגלים דנן עושים בין פעולה נשלטת אחת למשנתה: הם חושבים.

שחקני סנוקר חייבים לחשוב, מפני שכל מכה צריכה להביא בחשבון גם את זווית הפגיעה של הכדור הלבן בכדור המטרה וגם את המשך המסלול של הכדור הלבן לעבר המטרה הבאה, שזה קצת כמו לשחק טניס עם עצמך. צריך לעבד המון מידע במשחק הזה, והתוצאה הבלתי נמנעת היא שחלק ניכר מזמן השידור של הסנוקר מוקדש לגברים שעומדים וחושבים. שנים אני צופה בספורט הזה, ואיכשהו יצא שרק באליפות העולם הנוכחית — זאת שהחלה לפני שבועיים ומגיעה היום לקו הסיום, עם פתיחת משחק הגמר בין רוני אוסליבן לבארי הוקינס — נתתי את דעתי לקסם הטמון דווקא ברגעים המתים שלו. אני מתכוון, כמה כבר יוצא לנו לראות את הגלגלים מסתובבים?

האמת היא שהשאלה נשתלה לי בראש בהקשר אחר לגמרי. לפני כמה חודשים צפיתי באיזה בדל ראיון עם סטיבן ספילברג, והוא התלונן על זה שכבר לא רואים אנשים חושבים בסרטים. טריק מוכר של ספילברג הוא להראות לנו את התגובה של השחקן לפני שהוא מראה לנו את מה־שזה־לא־יהיה שהשחקן מגיב אליו, ואותו ראיון העלה בדעתי שזה מקרה קלאסי של נאה מקיים, כי את ספילברג אכן מעניין יותר האדם החושב "מה זה הדבר הזה" מאשר הדבר הזה. על כל פנים, זה תקע לי בראש את המחשבה על האדם החושב וניסיתי להיזכר בסרטים שעושים לו כבוד. היחיד שבאמת התיישב לי על המשבצת היה "שם הוורד", שאחד משיאיו הדרמטיים הוא הרגע שבו שון קונרי עוצר רגע באמצע השריפה שמשתוללת בספרייה כדי לחשוב מהי הדרך הקצרה ביותר לצאת ממבוך המסדרונות עמוסי הספרים. "שם הוורד" הופץ ב־1986. מזל שעדיין משחקים סנוקר.

בפרפראזה על היילי ג'ואל אוסמנט, אני רואה אנשים פועלים. בסרטים, בכדורגל, בחיים — הפעולה היא חזות הכל, ממש באופן מילולי, ואי־פעולה נתפסת כחטא כבד יותר מאי־מחשבה. לראיה, החיים הציבוריים והתרבותיים שלנו מלאים באנשים שעושים בלי לחשוב; תראו לי סלב אחד שתהילתו על כך שהוא חושב בלי לעשות. האחרון שהיה לנו מהזן הזה נקרא ליבוביץ. הוא הפסיק לרוץ שמונה שנים אחרי "שם הוורד".

בתיכון קראתי את הסיפור הקצר "שתיקותיו המקובצות של ד"ר מורקה", והיינריך בל גמר אותי עם טכנאי הרדיו שמקדש את השקט בעולם שמדבר את עצמו לדעת; הטורניר שמתקיים עכשיו בתיאטרון הקרוסיבל בשפילד גורם לי לקדש את המחשבה בעולם שמקדש את הפעולה, וזה כל מה שרציתי לומר. בחיי, לא התכוונתי להידרדר לפרשנות חברתית. רק להציע שתעבירו ליורוספורט, כי ממש עכשיו משדרים שם שני גברים שלובשים וסטים וחושבים.