ארכיון חודשי: נובמבר 2013

הספר הכי טוב שערכתי בחיים*

עיצוב: מכשפת העטיפות נעמה נחושתאי

עיצוב: מכשפת העטיפות נעמה נחושתאי

"כמה מטרים לפני הכניסה לחניה ראינו להבה קטנה חגה במעגלים בחושך, מסתובבת ברדיוס קבוע על ציר נעלם שנוטה מדי פעם על צידו ומתהפך. ואז עוד להבה כחולה צהובה ומרצדת, מסתובבת על אותו מעגל במרחק מאה ושמונים מעלות. ועוד להבה על מעגל נפרד, ואז עוד אחת. ארבע להבות שנעו בשני מעגלים שרקדו והצטלבו וטיפסו כמעט עד הצמרות וחגו במקביל לכביש בגובה הדשא ואז נעצרו, התקרבו והאירו פנים של נערה. שיער חלק עד המותניים, עיניים כחולות ועור לבן מנומש מרצד בצהוב של האש. היא נשפה בחדות כדי לכבות את הלהבות שבערו בקצוות של שני מוטות מתכת, ונעלמה על רקע הירח הירוק שאליו עדיין לא הצלחנו להגיע. הצללית שלה הפכה את המוטות שהחזיקה ושאפה אוויר כדי לכבות את הלהבות שבצידם השני.

רק רגע, חכי. תסתכלי על הלהבה, איך היא רוטטת בדופק מהיר. שולחת טבעות־טבעות של בערה כחולה־כתומה על יריעת קבלר מגולגלת על קצה מוט. ואנחנו מהופנטים. וגם היא. מעגל של בחורים מטיילים ונערה אחת עם מקלות של אש. אחד מאיתנו צעד לאחור, קפץ לאוויר בפרץ השראה, זרק לאחור את ראשו המתולתל, התהפך בגלגול מושלם ונחת בחזרה על הרגליים בשקט מופתי.

חיפשתי זוגות עיניים שראו את זה. רצתי על הפרצופים שהיבהבו בחושך, וכולם היו מוקסמים והמומים כמו שאפשר להיות כשאתה בוהה בלהבה קטנה בתוך ים של חושך. רק אחד, בצד השני של המעגל, ראה את הסלטה־לאחור המושלמת. הבחור המתולתל שקפץ לא ידע על מה אנחנו מדברים. למחרת, על חוף הים, הוא ניסה שוב וכמעט שבר את הגב. כששכב דואב על החול הוא נשבע שזאת הפעם הראשונה שניסה משהו כזה. הוא לא זכר את אתמול בחושך".

את הקטע הזה, משלהי הפרק השני של "מקום טוב", רק אלי פנגס יכול היה לכתוב. רק פנגס מסוגל לייצר תיאור כמו "רדיוס קבוע על ציר נעלם שנוטה מדי פעם על צידו ומתהפך", ובאותה פסקה לגרום לך ממש לראות את העור הלבן המנומש המרצד בצהוב של האש. את זה — את השזירה הטבעית הזאת של המכאני והאורגני — אין לאף כותב אחר שאני מכיר. פנגס מפציץ כאלה בבלייזר על בסיס חודשי, ושנים לפני שמישהו מאיתנו דיבר במונחים של ספר, היה לי ברור שנפלה בחלקי הזכות לערוך כותב שניחן בדבר הנדיר הזה שלא ניתן ללמד ולא ניתן לזייף: קול. ייחודי, מובחן, לגמרי אישי ולגמרי נגיש.

כותבים שיש להם קול, שיודעים שיש להם, עלולים להיות צרה צרורה לעורכים. אבל פנגס בוטח בי כטכנאי הקול שלו, ו"מקום טוב" היה חוויה יצירתית של פעם בחיים. דרך משותפת של יותר משנתיים שהחלה בכתב היד ומסתיימת עכשיו, כשספר עם עטיפה כחולה משונע אל חנויות הספרים. "עריכה מלווה" קוראים לזה, כלומר בניגוד לעריכת שגר־ושכח שבה הכותב כותב והעורך עורך. אנחנו שיחקנו פינג־פונג גרסאות, עשינו "קבל" ו"דחה", ישבנו אצלו במרפסת או אצלי במטבח או משני הצדדים של שיחה סלולרית, ואני מאמין שלאורך התהליך הזה הפכנו כתב יד שהיה מצוין מלכתחילה למשהו מיוחד.

בעצם אני משקר פה לעצמי. פנגס אומר שזה בסדר — הנה, תקראו בספר — אבל האמת היא שכתב היד היה מיוחד מלכתחילה. מיוחד כמו הקטע של "רק רגע, חכי", שעשה לי צמרמורת כשקראתי אותו וגרם לי להרגיש כמו בפעם הראשונה שראיתי את "המטריקס" וקארי אן מוס הרביצה סיבוב באוויר ומצלמות הבוליט־טיים ריחפו סביבה ואני שאלתי את עצמי מה לעזאזל היה הדבר הזה. רק רגע, פנגס, חכה. היית בגוף שלישי, בתיאור של איזה זיכרון. איך זרקת אותי פתאום לגוף שני בזמן הווה?

אם לנסח את זה מדויק יותר, אז מה שעשינו במשך שנתיים היה למתוח ולכווץ: למתוח עד למקסימום את חומר הגלם, עד לרמת הטקסטים הספוראדיים שפנגס כתב לפני 14 שנה, ואז לצמצם הכל לכדי יצירה שיודעת לאן היא הולכת. ההחלטה הכי חשובה בהקשר הזה, הקשר של סיפור שמתאר שלושה מסעות לאוסטרליה, הייתה לג'נגל בין שני צירי זמנים — זה של המסע הראשון וזה של השלישי — ולהותיר את המסע השני כמין פרק־ציר באמצע הספר. ברגע שזה נפל למקום, הכל נפל למקום.

אני רוצה להתעכב עוד רגע על מעברי הזמן, כי אחת הסיבות להתמסרות שלי לפרויקט הזה הייתה אינטרסנטית לחלוטין: ספר כמו "מקום טוב", שמפליא ללהטט בין אוסטרליה הראשונה לשלישית באופן שיוצר דיס־אוריינטציה רק כשהיא מכוונת, גורם לך להיראות כמו בנזונה של עורך. ובכן, הנה סוד מאחורי הקלעים: זה לא אני, זה פנגס. באופן שהוא מיטיב לתאר בקטע שיתפרסם בבלייזר הבא וכבר מופיע בדף הפייסבוק שלו, העבודה שלנו התחילה עם קובץ שהוא הלחים לתוכו את כל הטקסטים הרלוונטיים, עם כל דילוגי הזמן־מקום הנחוצים. אני רק שייפתי פה ושם את הפינות.

במשך 12 שנות בלייזר — איך הזמן רץ כשמתבטלים — יצא לי לקבל לעבודה כמה וכמה עורכים. עם הזמן גיבשתי איזה מסמכון, מין כללי "עשה" ו"אל תעשה" לעורך המתחיל. את הסעיף הראשון בו גנבתי מהיפוקרטס — "ראשית, אל תעשה נזק" — והשני אומר שכלי העבודה של העורך הם ה־Copy, ה־Paste וה־Delete. ששכתוב זה משהו שעושים רק כשאין ברירה אחרת. בעבודה השוטפת קורה לא אחת שהסעיף השני הזה הולך לעזאזל ואני משכתב לאנשים את התחת, ו"מקום טוב" היה הזדמנות נהדרת לקיים את מצוות ה־Practice what you preach. לא שהייתה לי ברירה אחרת, כי כבר אמרתי שאת הקול של פנגס לא ניתן לזייף.

הבעיה היא שגם פנגס לא יודע לזייף את פנגס, ופעם אחת זה תקע אותנו ביג טיים. היינו ברגע שכל כובד המשקל של הספר יושב עליו, תיאור שמפענח את הבעיה העיקרית של הגיבור, והוא פשוט לא הצליח לייצר את זה. כלומר טכנית כן, הוא כתב משהו, אבל אני זוכר מצוין את הרגע שהוא החליט לדפוק ברקס: הוא אמר ש"אין שם כתיבה יפה".

בסוף פתרנו את זה, אבל הערת הכתיבה היפה עדיין מהדהדת לי בראש. גם כי היא הייתה נכונה לאותו קטע ספציפי שעשה לבסוף את דרכו אל סל המחזור, וגם כי היא פענחה לי את הבעיה העיקרית של המחבר: הוא אולי אומר שזה בסדר לשקר לעצמך, אבל קשה לו מאוד לשקר את עצמו. זה חלק ממה שהופך את "מקום טוב" לספר שיש בו יותר שאלות מתשובות, יותר נחמות קטנות מפתרונות גדולים. לפנגס האיש אין תשובות, אז גם לפנגס המחבר אין. אני חושב שזה בלב ההגדרה של צניעות. של ענווה.

אני מטרחן אתכם כבר כמעט 1,000 מילים ועוד לא הגעתי למסר, אז כפיצוי קבלו שני מסרים.  ראשית, אתם מצווים לרוץ ולרכוש את הספר. הדגש הוא כפול, גם על הרכישה וגם על הריצה, כי אנחנו נכנסים לחודש האחרון שבו מותר להוזיל ספרים חדשים, ו"מקום טוב" יתומחר כל כך נמוך במהלכו שזה גובל בפשע. משהו סביב 30 שקל בסטימצקי, חלק ממבצע של שלושה ב־96 ב"צומת" (לכו על שלושה מקום־טובים. הרי איזה שניים אחרים כבר תרכשו, התנ"ך והביוגרפיה של אנה ניקול סמית?).

המסר השני הוא קצת יותר פריצ'י, אבל נסו לזרום איתי: אומרים שבני ה־25 עד 40 של היום לא קוראים ספרים ולא רוצים לקרוא אותם. אבל הנה הציטוט של עורך בלייזר ליאור נעמן מתוך ההודעה לעיתונות, ואני חותם על כל מילה לא רק מפני שערכתי אותן: "אנחנו מאמינים בקול של אלי פנגס. לדעתנו הוא מדבר בדיוק אל הדור שלו, בני 25 עד 40 שרק מנסים למצוא את דרכם בעולם הזה. ואם לא, אז זאת לא תהיה הפעם הראשונה שאנחנו טועים".

*"מקום טוב" הוא גם הספר הראשון שערכתי בחיים. לא רואה איך זה סותר את הכותרת

מודעות פרסומת

אנו מצטערים להודיעכם כי בתכם מצוינת

בתמונה: עקדת יצחק פרלמן

בתמונה: עקדת יצחק פרלמן

אנשים שקפצו כיתה תמיד יספרו לך שהם קפצו כיתה. אני לא זוכר מתי פרסמנו בבלייזר את החוק הזה או אם ניסחנו אותו בדיוק ככה, אבל החודש הוא עלה לי באוב, כי החודש התברר שהילדה שלי מצוינת.

אנחנו עוד לא יודעים אם רונה מצוינת ברמת קפיצת כיתה, ברמת כיתת מחוננים, ברמת מעבדת הסילון של נאס"א או סתם בהשוואה לאהבלים שלומדים איתה. אנחנו יודעים רק שאינטלקטואלית היא בעשירון העליון של בני המחזור שלה, כי ככה קבע המבחן ששיגר אותה לתוכנית מצוינות מיוחדת. אני אומר מיוחדת כי פעם בשבועיים יוצאת כל הכיתה שלה לאיזה מרכז למצוינות, אבל זה כל הכיתה, ומכאן שזאת מצוינות רגילה. רונה, כאמור, היא מצוינת מיוחדת. בקרוב היא תיגש למבחן נוסף שמטרתו לאתר את המאיון העליון של בני גילה. אני מקווה שהפרס על ציון עובר הוא שדה כוח דוחה כאפות.

טוב, ברור שאני עושה מזה חוכא ואיטלולא ואספקלריה. הרי רונה עברה. הרי קיבלנו את תו התקן של ההצטיינות, ועכשיו מגיע החלק הכיפי: להתייחס לכל העניין בזלזול משועשע. וזה רק החלק הכיפי הרגיל, כי אחרי המבחן הנוסף יש סיכוי שאשכרה ירצו להקפיץ אותה כיתה או לשלוח אותה לנאס"א, ואז נזכה לכיף המיוחד. הכיף שבלהגיד לאנשים "כן, רצו לקחת אותה למחוננים, אבל העדפנו לחסוך ממנה את עול הציפיות ולהעניק לה ילדות רגילה". או, זה היה צריך להיות הניסוח של החוק ההוא. אנשים שקפצו כיתה זה כלום; מי שבאמת לא מסוגל לסתום את הפה הם הורים שאמרו לזה לא בזלזול משועשע.

זה בדיוק מה שההורים שלי עשו. פעמיים, כי גם אחותי וגם אני אותרנו כחומר מחוננות, ושנינו נשארנו בכיתה של הפרולטריון. לא יודע אם זאת הייתה החלטה נכונה, אבל אין ספק שהיא הייתה אבן דרך בגיבוש האישיויות הסנוביות שלנו — הכל מאהבה, קטיה — כי זה מה שעושה לך הידיעה שאתה מצוין מדי בשביל להיות בין המצוינים. אבל אני חושב שאותה החלטה תרמה גם לגיבוש חוסר הביטחון שלנו — עדיין מאהבה, קטיה — כי כשיכולת להיות מחונן ולא היית, כשיכולת להיות במאיון אבל ויתרו לך, תמיד יקנן בך איזה ספק. כן, בכיתה הרגילה נשארת בשפיץ. אבל מה היה קורה לך במסגרת שכולה שפיצים?

אני מכיר הורים שמתנגדים בכל תוקף לעצם הרעיון של מבחן מצוינות בכיתה ב'. יותר מזה: יש לי כאן מכתב מבית הספר שמצד אחד שמח להודיע לנו כי בתכם עברה את המבחן הראשון, ומצד שני מתריע מפני מבחן המאיון בזו הלשון: "השלב הבא נועד לאתר רק 2% מבעלי היכולות הגבוהות ביותר… אנא שקלו את מכלול ההשלכות על ילדכם, תסכול גדול מדי במהלך הבחינה או לאחר קבלת התוצאות עלול להסב לו נזק". אוי, כמה אני מצר על כך שאין בעברית מקבילה הולמת ל־No shit.

מה עדיף, לתת לילד לשאת את תווית ההצטיינות עם כל הציפיות שנלוות לזה או לסרב לשחק את המשחק? לחסוך ממנו את התחרות או לחשל אותו בתוכה? אין לי תשובות לשאלות האלה, וחוץ מזה יש לי רק ילדה אחת, ככה שאני לא יכול פשוט לדפוק אותה ולעשות מקצה שיפורים על הזקונים. אבל בחודש האחרון אני מוצא את עצמי חושב על הדברים האלה בתדירות גבוהה ולגמרי לא משועשעת, ולא רק בגלל האמור לעיל אלא גם כי רונה התחילה לנגן בכינור — היי, מישהו מכיר כירורג עם ניסיון עשיר בכריתת עור תוף? — וגם כי בתזמון כמעט שטני, יוצאי חטיבת הביניים שלי החליטו להרים כנס מחזור.

החטיבה שלי הייתה בית הספר לאמנויות בתל אביב. בהחלטה לשלוח אותי אליה ניתקו אותי ההורים מהמסלול של הפרולטריון, וככה יצא שבכל זאת טעמתי את חוויית השפיץ־בין־שפיצים. התוצאה הייתה שלצייר, דבר שנורא אהבתי לעשות עד לחטיבת הביניים וששלח אותי לחטיבת הביניים הספציפית הזאת, הוא משהו שלא עשיתי מאז כיתה ט'. משהו שלמדתי לשנוא, ושראיתי ילדים הרבה יותר מוכשרים ממני לומדים לתעב. הם, כמוני, לא עמדו במעמסה של הציפיות ובמתח של התחרות. אבל בחשבון המצטבר, בראיה של כמעט 25 שנה לאחור, האם הרווחנו או הפסדנו? ואחותי, שהחטיבה שלה הייתה סטנדרטית ואת הלם השפיצים שלה היא חטפה רק ב"תלמה ילין" — היא יצאה מורווחת או מופסדת מזה שהפסנתר שלה הוא היום יותר רהיט מאשר כלי נגינה? אני לא יודע, ובגלל זה אני כל כך סקרן לפגוש את כל החבר'ה האלה שלא ראיתי רבע מאה. רק מה, איכשהו ברור לי שגם אחרי המפגש הזה — גם אחרי שאראה מה נהיה ממלכת הכיתה ומפרח הקיר — לא תהיה לי שום תובנה סדורה בקשר למבחן המאיון שכבר מחכה מעבר לפינה, או מדיניות מגובשת בקשר למידת הרצינות שבה אנחנו אמורים לקחת את הכינור הארור הזה.

ככה זה דילמות הוריות, אני מסכם לעצמי אחרי כמעט שמונה שנות ניסיון בענף. אין נכון ולא נכון; יש רק שתי סיבות הפוכות לזה שאחרי 20 שנה, הבת שלך משלמת את הכסף שלך לפסיכולוג שלה.

יופי, עוד ביקורת משתפכת על "כח משיכה"

בבלייזר שעבר לא יכולתי להתאפק והמטרתי חמישה כוכבים, חודש מראש, על "כח משיכה". היום הוא על המסך, אז הנה הביקורת שפרסמתי באוקטובר ואחריה חמש הערות שפשוט לא היה לי בשבילן מקום בפרינט. יא אללה איזה סרט.  

"אני יכולה לעשות את זה, אני יכולה, זה כמו לנהוג קדימה רק הפוך"

"אני יכולה לעשות את זה, לא להילחץ, זה כמו לנהוג קדימה רק הפוך"

בטקסי האוסקר של שנות ה־30 הייתה קטגוריה בשם Dance Direction, שזה בתכלס כוריאוגרפיה. אני מזכיר את זה בהקשר של סרט לחלוטין לא מוזיקלי משנת 2013 כי אם יש צדק בעולם, האקדמיה תוציא מהנפטלין את הפרס ההוא ותעניק אותו לבמאי אלפונסו קוארון על העבודה הזאת. אני אדם מוגבל מטאפורית ויצא לי בעבר להגדיר כמה וכמה במאים כמי שמרקידים מצלמות, אבל מה שקוארון עושה כאן זה כבר בקטגוריה של שירה בתנועה. כל הסרט הזה כאילו יושב על ג'יירוסקופ, עם אובייקטים שצפים לתוך הפריים והחוצה ממנו, עם זוויות בלתי אפשריות שנוצרות בגלל המצלמה התמיד־נעה והאסטרונאוטים והציוד שצפים באפס כבידה, עם אקסטרה עומק של עבודת תלת ממד מעודנת מאין כמוה. פשוט פצצת ויזואליה.

ולא רק. התקציר של "כח משיכה" יחזיר לכם עודף מ־20 מילה — שני אסטרונאוטים, ג'ורג' קלוני וסנדרה בולוק, הם הניצולים היחידים מתאונת עבודה בחלל ועכשיו נראה אותם חוזרים הביתה — אבל זאת לא סתם מעטפת דקיקה לגחמות ויזואליות. הציפה בחלל היא לא רק חלק מהסיפור ולא רק הסגנון הוויזואלי, אלא אשכרה הדימוי האחד שמחזיק בכל החוטים של הסרט המיוחד הזה, שלוקח את התלישות של כולנו ומטיס אותה לחלל. תראו אותנו, אומר קוארון, משייטים כל אחד בתוך בועת החמצן של עצמו באפלה מוחלטת.

המפתח לדימוי הזה מצוי בדמות של סנדרה בולוק, ואני לא רוצה לחשוף יותר מדי, אז לטובת כולנו אסכם את זה ככה: נכון שכח משיכה זה משהו שמושך אותנו למטה ואנחנו צריכים להיאבק בו לא רק כדי לצאת לחלל, אלא גם סתם כדי ללכת זקוף? אז אני חושב שהסרט הזה הוא מטאפורה יפהפייה ועגולה לגמרי, סגנונית ונושאית, על מה שמניע אותנו להיאבק בגרביטציה גם כשהחיים עושים הכל כדי להשאיר אותנו מקורקעים.

לכו. לכו והרוח בגבכם. מוטב באולם הגדול ביותר שידכם משגת, וחד־משמעית בתלת ממד.

תוספות מיוחדות, חודש אחרי:

1) השם. מבקרי קולנוע נוטים לראות בסרטים דברים שאין בהם, אבל אני יודע שקוארון התכוון לאותו קשר צורה־תוכן שכתבתי עליו. אני יודע כי הוא קרא לסרט שלו Gravity, מילה שפירושה כח משיכה מצד אחד, אבל גם חומרה מצד שני. רוצה לומר, זה סרט על כל הדברים שמושכים את כולנו למטה. הדברים שאתה נאלץ להיאבק בהם רק כדי להמשיך לצוף, כוחות טבע או מכות גורל, עניין שמקבל ביטוי מושלם בסצנת הסיום שכמובן לא אספיילר כאן. על כל פנים, רציתי להגיד לכם שאמרתי לכם.

2) הצלם. קוראים לו עמנואל לובצקי, הוא צילם לקוארון גם את יצירת המופת "הילדים של מחר", והוא האוסקר־חובה השני של הסרט הזה. לגבי הראשון, ר' סעיף 3.

3) הגברת. פאק מי, סנדרה בולוק. מי ידע שיש בה תפקיד דרמטי כזה. ובאותה נשימה: מי ידע שיש בה תפקיד קומי כמו שהיא נותנת ב"עצבניות אש". זאת כל כל כך השנה שלה, והיא כל כך צריכה לקבל פסל של גבר עירום על תפקיד של אישה בחליפת אסטרונאוט.

4) האורך. עם 91 דקות והכנסות של 220 מיליון דולר בארצות הברית לבדה, הסרט הזה יכול לחסל באחת את טרנד הבוא־נלך־ארוך שמאפיין את הוליווד כבר יותר מעשור. אני דווקא מחבב אפוסים, ובאופן כללי אין לי בעיה לשבת שעתיים וחצי באולם קולנוע, אבל יש המון מה לומר לזכות סרטי ה־90 דקות, ולו על דרך השלילה: תחשבו כמה סרטים נדפקים על סעיף פיתוח־יתר.

5) האודיסיאה. תהרגו אותי, אין לי מושג למה יש אנשים שרואים ב"כח משיכה" אח קטן ל"2001". מבחינתי הוא בן דוד לשני סרטים אחרים לגמרי, שניהם של רוברט זמקיס: "קונטקט" ו"להתחיל מחדש". אחד שולח בחורה להתמודד בחלל עם השדים שלה, השני זורק אדם לשרוד על אי בודד. אלפונסו קוארון עשה כאן זמקיס יותר טוב ממה שזמקיס עושה זמקיס, בטח בשנים האחרונות, אבל אודיסיאה בחלל? אנשים, זה שיש בזה דברים שזזים לאט בחלל עדיין לא הופך את זה לקובריק.

הדבר הזה שאני לא מבין בקשר לצמחונים

צילום: באדיבות כלבוטק

צילום: באדיבות כלבוטק

הנה טיעון שאני אוהב להשמיע לכל אחד שמספר לי שהוא הפסיק לאכול בשר: ברכותי, בזה הרגע תרמת להחמרת מצבן של החיות שאתה כבר לא אוכל. הנה למה, אני נוהג להוסיף כשננעצות בי עיני הלא־נוגע־בעגל: מוסכם על כבודו שירידה בביקוש מובילה לירידה במחיר?

מוסכם.

ומוסכם שירידה במחיר מובילה את היצרן לחפש איך להפחית את עלויות הייצור?

נו, נניח שמוסכם.

אז הנה, הרגע הכרחת את זוגלובקי כל העולם להפוך את תהליך הייצור שלהם לזול יותר. מה אתה חושב שזה יעשה לתנאי המחייה של החיות?

הטיעון הזה מחורר למדי, אבל אני אוהב אותו כי עוד לא פגשתי צמחוני שזה לא גורם לו לפחות למצמץ, ואין כיף גדול יותר מלגרום למישהו שניצב כמה מדרגות מוסריות מעליך למצמץ. אבל יש לי פה כותרת של פוסט להצדיק, והקטע הפסאודו־כלכלי הזה הוא בפירוש לא הדבר שאני לא מבין בקשר לצמחונים. בפרפראזה על דברי החוכמה של א' איינשטיין, מה שאני לא מבין זה איך הצמחוני הקטן שלי קם בבוקר.

אוקיי, אני מניח שזה יוצא מעט סתום כשמציגים את ככה. הנה, אם כן, המהלך הלוגי: צמחוני משיקולי מוסר הוא אדם שהציץ אל מאחורי הקלעים, ראה מה הולך שם ונשבע שהוא בהצגה הזאת לא משתתף. זה סנטימנט יפהפה, כמעט תמצית האנושיות, אלא שהוא לא יכול להתקיים בלי הקונץ של הסרת המסך. בלי להישיר מבט אל מציאות שכל אדם בר־דעת מודע לה, אבל עושה את מה שכל אדם בר־דעת עושה עם מציאות שלא נוח להישיר אליה מבט: מדחיק אותה לאיפה שהשמש אינה זורחת. ומה שאני לא מבין בקשר לצמחונים זה איך יש להם ביצים — אוקיי טבעוניים, שיהיה זיתים או משהו — להפסיק להדחיק.

תעשיית הבשר היא לא העניין, לא של ההדחקה שאני מדבר עליה וגם לא של הפוסט הזה. העניין הוא שמאחורי כל תעשייה שאני מכיר, מאחורי השיטה הכלכלית הקיימת — לעזאזל, מאחורי כל צעד ושעל בבניין הציוויליזציה המערבית — קיים ניצול. קיימת תאוות בצע. קיימים פשעים נגד האנושות, נגד הטבע, נגד מיעוטים, נגד חסרי ישע, נגד המצפון החברתי ונגד השכל הישר. ומה שאני לא מבין בקשר לצמחונים זה איך הם קמים לעוד בוקר בעולם שהיה להם האומץ להציץ לו מתחת למכסה.

אני מדחיק הכל. מדחיק את סבלם של בעלי החיים ואת העסקתם של ילדים בסווט־שופס, את הפועלים שמתאבדים בקו הייצור של הגאדג'ט המגניב הזה ואת הזקנים שתקועים 50 קילומטר מכאן במחסומים, את מה שתעשיית הסרטים עושה לדימוי הגוף של נשים ואת השכר שמרוויח הבחור המוזר להלחיץ שמנקה לי את המשרד. אני מדחיק כי יש לי הרגשה יותר ממבוססת שאם אפסיק, ולו לרגע, באמת שלא אוכל יותר לצאת מהמיטה.

ב"אמריקן ביוטי", שאני כנראה מצטט לעתים הרבה יותר מדי קרובות, יש מונולוג מטורלל על אי היכולת להכיל את יופיו של העולם. אתם בטח זוכרים, ההוא שנישא ברקע של שקית הניילון המעופפת הזאת והטראק הנפלא הזה של תומס ניומן.

זה אחד הקטעים האהובים עלי בסרט שאני אוהב פחות או יותר את כל הקטעים בו, אבל כשצפיתי בו בפעם הראשונה לקחתי אותו פֶייס־ואליו: אוקיי, יש כאן בחור עם נפש של משורר שכל היופי הזה מאיים לפוצץ לו את הלב. אני לא זוכר באיזו צפייה נפל לי האסימון ותפסתי שזה בדיוק להפך. שזה לא יופי שלא ניתן להכיל אותו, אלא שלא ניתן להתמודד עם קיומו של יופי על רקע של כל כך הרבה כיעור.

לקום בבוקר אחרי שהפסקת להדחיק, ולו לרגע, פירושו לקחת את הריזיקה שהג'יני לעולם לא ישוב לתוך הבקבוק. שתדווש ברחוב המסגר ולא תוכל עוד להביט דרך האריתראי הזה שמדינת ישראל מעדיפה שהוא ישדוד מאשר יעבוד, שתקרא בפייסבוק איזה פוסט על השכר החציוני ולא תוכל עוד לשים באיזו מגירה את השאלה איך חיים מ־6,000 שקל בחודש, שתשלח את הילדה לבית הספר ולא תוכל עוד להמשיך לנשום את העובדה שלהיות ילד שמח ושבע זה להיות חלק ממיעוט.

אז זהו, זה מה שאני לא מבין בקשר לצמחונים. וגם מעצבן אותי שהם ניצבים כמה מדרגות מוסריות מעלי, אבל זה לא קשור עכשיו.