ארכיון חודשי: מרץ 2016

42 הסרטים הכי טובים שראיתי בחיים

ET

זאת כנראה צריכה להיות רשימת הפתיחה של כל מבקר קולנוע, בבחינת דעו עם מי יש לכם עסק. אצלי היא יוצאת דווקא האחרונה: זה טור הפרידה שלי מ"פנאי פלוס", מקום שנהניתי והתגאיתי להיות איש הסרטים שלו בשנתיים האחרונות.

למה דווקא 42? אולי כי בדיוק מלאו לי 42, ואולי כי אמרו לי לכתוב "על משהו כמו 15 סרטים לפי סדר עולה", אבל אני באווירת סוף קורס אז כתבתי על 42 לפי שום סדר בכלל. על כל פנים, אלה לא הסרטים הכי טובים בכל הזמנים, כי לא ראיתי את כל הסרטים שנעשו בכל הזמנים. תכלס, הרשימה שלפניכם היא לא יותר – אבל בהחלט לא פחות – מאשר ה"אני מאמין" שלי. כלומר, האני מאמין שאתם חייבים לראות.

1) מפגשים מהסוג השלישי, סטיבן ספילברג, 1977

בסוף, כשהאנשים והחייזרים מדברים באור ובמוזיקה, זאת התמצית הכי מרוכזת של קולנוע שמישהו הצליח אי פעם לזקק.

2) בלייד ראנר, רידלי סקוט, 1982

עברו 34 שנים, ואף אחד עוד לא ברא עתיד נורא־הוד יותר מבתי פירמידה שחורים שברקע שלהם אפשר לשמוע את ונגליס מקונן Memories of Green.

3) הסנדק, פרנסיס פורד קופולה, 1972

החומים העמוקים מהמצלמה של גורדון וויליס, הליטוף בלחי של מרלון ברנדו, הוואלס של נינו רוטה. אין יותר קלאסה מזה.

THE GODFATHER PART II

4) הסנדק 2, פרנסיס פורד קופולה, 1974

כל כך הרבה ניסו להעביר דמות אל הצד האפל, ורק פרנסיס פורד קופולה באמת הצליח. מייקל קורליאונה, נפילתו ונפילתו.

5) אי.טי, ספילברג, 1982

אם לבחור את הסרט של חיי – את התשובה לשאלה למה אני אוהב סרטים – זה האחד על הילד שמוצא חבר מכוכב אחר.

6) אמריקן ביוטי, סם מנדז, 1999

אז איך זה שדווקא אלן בול, תסריטאי גיי, כתב את הגבר הסטרייט במשבר אמצע החיים הכי מדויק בכל הזמנים?

amadeus

7) אמדאוס, מילוש פורמן, 1984

כילד חשבתי שזה סרט על גאונות שנגמרת והיה לי עצוב. כבוגר הבנתי שזה על בינוניות שלא נגמרת, ונהיה לי עוד יותר עצוב.

8) החבר'ה הטובים, מרטין סקורסזה, 1990

אמרתי את זה כבר ואגיד את זה שוב: אם ללמד דרך סרט אחד בלבד את כל רזי העשייה הקולנועית – צילום, עריכה, סאונד, משחק – אז זה האחד הזה.

9) השור הזועם, סקורסזה, 1980

הביופיק הכי טוב, סרט הספורט הכי טוב, בעיקר היצירה הכי משכנעת שראיתי על המקום המדויק שממנו באה האלימות.

10) שמונה וחצי, פדריקו פליני, 1963

כנראה הסרט־על־סרטים הנבון והמטורלל ביותר שראיתי. פליני יצא איכשהו מהאופנה של יצירות המופת העל־זמניות, אבל הסרט השמיני וחצי שלו זה לנצח.

Sunset_Boulevard

11) שדרות סאנסט, בילי וויילדר, 1950

התפקיד המצמרר פיזית של גלוריה סוונסון. הקריצות העגומות אל נפגעי המעבר מהראינוע לקולנוע. מניסיון, יש כל כך הרבה ב"סאנסט" שצריך שלוש צפיות רק כדי להקיף את כולו עם הראש.

12) פשעים ועבירות קלות, וודי אלן, 1989

אינגמר ברגמן אמר פעם שכל הסרטים שלו היו אטיודים, ורק "פאני ואלכסנדר" היה סימפוניה. עכשיו, עזבו את האחרים של וודי אלן: "פשעים" הוא הסימפוניה שלו.

13) הרומן שלי עם אנני, אלן, 1977

הנה, זה בדיוק העניין עם האחרים של וודי אלן. בסך הכל דקונסטרוקציה של סיפור אהבה, כולה קומדיה רומנטית. אבל איזה שפריץ של קולנוע, של הומור ושל שכל.

good_ugly

 

14) הטוב, הרע והמכוער, סרג'יו ליאונה, 1966

אולי נכתבו תסריטים מושלמים יותר, אולי היו עבודות בימוי מהודקות יותר, אולי היו הופעות מבריקות יותר מזאת של אלי וולך. אבל אני בספק.

15) המטריקס, הוושובסקים, 1999

אני יכול לתאר מה עבר עליי בפעם הראשונה שהזמן קפא וקארי־אן מוס דפקה את הבעיטה המסובבת שלה, אבל זה לא ישאיר מקום לסרטים אחרים. ה"בלייד ראנר" של הניינטיז, זה מה שזה.

16) חלון אחורי, אלפרד היצ'קוק, 1954

כמה חכם הסיפור על הצלם שבור הרגל שנעשה מציצן ואז עד לרצח. המון משמעויות אפשר למצוא ב"חלון אחורי", אבל גם בתור סתם מותחן הוא סתם מושלם.

17) רקוויאם לחלום, דארן ארונופסקי, 2000

בבית, באיכות חרא, לפחות שלוש שנים אחרי שהופץ בבתי הקולנוע. זאת לא דרך לראות סרט, וזה לא הפריע ל"רקוויאם" להפוך כבר בצפייה ראשונה לאחד משני הסרטים הכי עצובים שראיתי.

Midnight cowboy

18) קאובוי של חצות, ג'ון שלזינגר, 1969

בבית, באיכות עוד יותר חרא, וזה הסרט העצוב השני (או הראשון, עניין של מצב רוח) שלי. עוד מעט בן 50, ועדיין נראה פרש. מאסטרפיס של קולנוע אורבני.

19) צ'יינה טאון, רומן פולסקי, 1975

בקלות אחד מחמשת התסריטים הכי גדולים שנכתבו, בקלות אחת משלוש ההופעות הכי גדולות של ג'ק ניקולסון, והכי בקלות סרט הבלש הטוב ביותר שראיתי מימיי.

20) צומת מילר, האחים כהן, 1990

ייתכן שהכהנים עוד יעשו אחד שיבוא לי יותר טוב מזה, אבל לא נראה לי. מילא שזה אחד מסרטי הגנגסטרים הכי מושלמים שנעשו: זאת גם פרודיה! וזה אפילו לא סותר!

memories

21) זכרונות מרצח, בונג ג'ון־הו, 2003

אני מאוהב בקולנוע הנקמה של קוריאה הדרומית, אבל זה לא סרט נקמה אלא סיפורה של חקירת רצח שגומרת את החוקרים בה. אב רוחני ל"זודיאק" ויצירת מופת בכל המובנים של שתי המילים.

22) שבעה צעדים, פארק צ'ן־ווק, 2003

וזה כבר הכי סרט נקמה, וגם הכי זכיר והכי מטלטל מהגל המטורלל שהגיע בעשור שעבר מקוריאה. בסרטים טובים יש סצנה־שתיים שהולכות איתך; בלי לחשוב אני יכול להיזכר פה בארבע־שמונה.

23) ראיתי את השטן, קים ג'י־וון, 2010

שוטר תופס רוצח סדרתי על מנת לנקום בו ואז לשחרר אותו וחוזר חלילה. בתוך המבנה המקברי הזה יש סרט שהוא מצד אחד אלים להחריד, ומצד שני אנטי־אלים במובהק. אונלי אין קוריאה.

24) אחר צהריים של פורענות, סידני לומט, 1975

האנטי־גיבור עם מעשה האנטי־גבורה שלו, הריאליזם האבסולוטי, הבוז לממסד ולכל מה שהוא מייצג, אל פצ'ינו במיטבו. כל מה שגדול בקולנוע של הסבנטיז, דחוס ל־125 דקות.

all_the_presidents_men

25) כל אנשי הנשיא, אלן ג'יי פקולה, 1976  

אי אפשר באמת לדחוס את הגדולה של הסבנטיז לשעתיים, אז הנה גדול סרטי הפרנויה. וגדול הסרטים־על־עיתונאים. וגם גדול הסרטים על שני גברים שדווקא לא נהיים חברים.

26) קיד וקסידי, ג'ורג' רוי היל, 1969

וזה הסרט הכי טוב על שני גברים שדווקא כן. פול ניומן ורוברט רדפורד, הילכו שניים יחדיו.

27) מת לחיות, ג'ון מקטירנן, 1988

סרט האקשן האמריקאי המושלם. זאת לא אמירה לגנותה של אמריקה, זה כדי ליצור חיץ בינו ובין הכותר הבא.

raid

28) הפשיטה, גארת אוונס, 2011

סרט האקשן הלא־אמריקאי המושלם. "שירה בתנועה" זה לא תיאור נפוץ לאינדונזים שמפרקים אחד את השני במכות, אבל זה כל כך מה שזה.

29) 400 המלקות, פרנסואה טריפו, 1959

סיפור התבגרות שהוא גם נפלא, גם נורא, גם מדכא נשמה וגם מעורר השראה.

30) מלתעות, ספילברג, 1973

סרט שצריך ללמד בבתי ספר לקולנוע, ואני מתכוון בשלל קורסים: עריכה, צילום, סיפור, ואולי מעל לכל מה שנקרא "מבע קולנועי", שזה תכלס הדקדוק של הקולנוע.

Cool-Hand-Luke

 

31) המורד, 1967, סטיוארט רוזנברג

אני סאקר של סרטי כלא, אבל זה הרבה יותר מזה: הדמות של פול ניומן היא מצד אחד סמל לכל מה שאנטי־ממסדי, ומצד שני אלגוריה די ברורה לישו מושיעם. ככה או ככה, סרט אגדי.

32) במהלך הזמן, וים ונדרס, 1976

אני גם סאקר של סרטי מסע, וזה הטוב ביותר שראיתי. גרמנית, שחור־לבן, 176 דקות, והוא רץ כמו אספלט מתחת לגלגלים.

33) מלאכים בשמי ברלין, ונדרס, 1987

אין לי מושג למה הסרט הזה לא מככב תדיר ברשימות "הגדולים בכל הזמנים" שמתפרסמות מעת לעת, אבל האמת? לא אכפת לי. זה עדיין השיר הקולנועי שאני הכי אוהב לשמוע.

34) אפוקליפסה עכשיו, קופולה, 1979

טוב, זה סרט המלחמה המושלם (הגירסה המקורית! לא גירסת הבמאי עם כל הצרפתים ההם). בראש ובראשונה מפני שהוא יותר שואל "פאק, מה זה החרא הזה" ופחות מנסה לענות על השאלה הזאת.

one-flew-over-the-cuckoos-nest

35) קן הקוקייה, פורמן, 1975

לא מזמן צפיתי בו שוב, והזמן נותן את אותותיו ב"קוקייה": אחרי 41 שנים אני חושש שהוא הידרדר למעמד של מאסטרפיס.

36) נהג מונית, סקורסזה, 1976

הסרט האולטרה־אלים השני הכי חביב עליי.

37) כלבי אשמורת, קוונטין טרנטינו, 1992

אוקיי, וזה הראשון.

jackie-brown

38) ג'קי בראון, טרנטינו, 1997

אבל בינינו, זה הטרנטינו שאני הכי אוהב. סרט מהסבנטיז שפער חור בזמן־חלל ויצא בניינטיז.

39) האימפריה מכה שנית, אירווין קירשנר, 1980

עדיין הכי טוב בסאגה, עדיין סרט הפנטזיה האהוב עליי בכל הזמנים. ושאני לא אתחיל לי עכשיו עם "למה 'מלחמת הכוכבים' זה פנטזיה ולא מדע בדיוני", אני שומע?

40) אני והחבר'ה, רוב ריינר, 1986

בפרפראזה פרועה למדי על קריינות הסיום של ריצרד דרייפוס: "מעולם לא ראיתי סרט ילדים טוב כמו זה שראיתי בגיל 12. ישו, האם זה קרה למישהו?"

touch_of_evil

41) מגע של רשע, אורסון וולס, 1958

בגלל הצילום של ראסל מטי, בגלל התפקיד של וולס, בגלל כמה שה"איך" של סרט גדול יותר מ"מה" (רבאק, תקראו את התקציר. בידיים של במאי אחר זה "נשק קטלני 3").

42) האזרח קיין, וולס, 1941

די נו, אחרי רשימה שכוללת את "הפשיטה" מותר לי לצאת קצת פלוץ.

וכעת, 8 אזכורים של כבוד*

Back-to-the-Future

*כי זה גם סוגר 50 סרטים וגם מאפשר לי לענות על השאלה "מה עם הנסיכה הקסומה". כאילו, הנה:

1) הנסיכה הקסומה, רוב ריינר, 1987/ מחוץ ל־42 רק מפני שאם אני מכניס אותו, ישר מתנפלים עליי "שודדי התיבה האבודה" ו"מלחמת הכוכבים" ושואלים מה איתם.

2) בחזרה לעתיד, רוברט זמקיס, 1985/ תסריט כמעט מושלם ויצירה שהיא הדוריאן גריי של הסרטים: שום דבר בה לא מזדקן לעולם. לכו דעו לגבי הפורטרטים בבית של זמקיס.

3) זמנים מודרניים, צ'רלי צ'פלין, 1936/ אולי הקריאה האנטי־קפיטליסטית הכי מדויקת, אבל גם הכי מעודנת, שראיתי בסרט.

4) השחקן, רוברט אלטמן, 1992/ האלטמן האהוב עליי, ומיד תראו שזאת תחרות קשה.

5) שלום לנצח, אלטמן, 1973/ אמרתי לכם.

6) הקלפן והיצאנית, אלטמן, 1971/ אמרתי לכם שאמרתי לכם.

7) אישה תחת השפעה, ג'ון קסווטס, 1974/ הזכרתי אותו כאן ממש לאחרונה בהקשר של סרטים על נפשות סדוקות, אבל הוא בטופ־50 מאיזו זווית שלא מסתכלים על השיגעון של ג'נה רולנדס.

8) היו זמנים במערב, ליאונה, 1968/ עם 175 דקות מסך בגירסה האולטימטיבית, התלונה היחידה שתשמעו ממני היא "יותר מדי דבר טוב". אשכרה עומס יותר של קולנוע, היצירה המונומנטלית הזאת.

ו־4 מסקנות מהסיפור הזה

pnai

* 50 זה מספר מעולה. לפני כמה שנים ניסיתי ליצור רשימה של 100 הגדולים, ועצרתי מחמת המיאוס העצמי ב־512 סרטים (הקובץ עדיין שמור אצלי. אם אני מעדכן אותו עכשיו זה קופץ לכ־621). איכשהו, טופ 50 מאפשר לך – או לפחות אפשר לי – להפריד בין הנערים לגברים.

* אף קובריק. מה אני אעשה. כמעט כל הסרטים שלו נמצאים בקובץ ה־512, אבל יוצא שאני יותר מעריך אותו כבמאי מאשר אוהב את הסרטים שלו. זה הגיוני?

* קצת פחות סבנטיז משחשבתי. קצת יותר אייטיז משחשבתי. הרבה פחות ניינטיז משחשבתי.

* רוצים להיות כותבים? תכתבו בשבועון. במשך רוב חיי הבוגרים התפרנסתי מכתיבה, אבל של חלשים – בירחון, כשתמיד יש זמן והדדליין אף פעם לא באמת נושף בעורף. שנתיים ב"פנאי פלוס" עשו ממני   כותב טוב יותר, פשוט מפני שהן עשו ממני כותב. אחד שמתיישב עכשיו ומייצר טקסט, אין תירוצים ואין מאניינה. זה לבדו הפך את החוויה למתגמלת, אבל כרגיל בדברים האלה, הערך המוסף האמיתי היה אנושי – ספציפית עורך התרבות האגדי יוני בינרט, העורך הראשי לשעבר אור קניספל שקיבל אותי לעבודה, וליאת לוי־קופלמן שהחליפה את קניספל, אבל משום מה לא אותי.

תודה חברים, נעמתם. מקווה שגם אני.

פורסם בפנאי פלוס (חוץ מהקטע של המסקנות, כן?), 10.3.16

אמנותי אך לגיטימי

1401x788-068-ANOMALISA-008R

מבקר מוזיקה ישראלי – שאלוהים יעזור לי, לא זוכר מי – כתב פעם על לאונרד כהן שכשהוא במיטבו, הטקסטים שלו מתארים בן בזמן מציאות, פנטזיה, חלום, זיכרון ותפילה. זה תיאור מדויק להפליא של כהן כשהוא בזון, וזה תופס (טוב, אולי זולת התפילה) גם לגבי "אנומליסה", סרט האנימציה שהאנגימטיות המסוימת שלו הייתה עולה לי על העצבים אלמלא הייתה כל כך מסוימת. כל כך מדויקת.

מייקל סטון (קולו של דייויד תוליס), מחבר של ספר עזרה עצמית בנושא שירות לקוחות, נמצא בדרכו להרצאה בסינסנטי. כשאנחנו מלווים אותו בטיסה, בשדה התעופה ובמלון, מתברר שסטון עובר חוויה דיסאסוציאטיבית: כולם נראים ונשמעים לו כמו עותקים של אותו גבר לבן (טום נומן). כולם כולל אשתו ובנו, שמדברים איתו בטלפון מהבית בלוס אנג'לס.

סטון מחדש קשר עם אישה בשם בלה, שפיסות האינפורמציה שאנחנו מקבלים עליה מספיקות כדי להבין שהיה לו איתה רומן שהסתיים ביוזמתו. בלה נאותה להיפגש איתו, אבל כשהוא שם על השולחן הצעה מפורשת לסקס, היא עפה עליו ואז עפה הביתה. טיול לילה מוביל את סטון לחנות צעצועי מין, שם הוא קונה בובת אנימטרוניקה יפנית, וכשהוא חוזר איתה למלון נשמע לראשונה קול אחר מלבד אלה של תוליס ונומן: ג'ניפר ג'ייסון לי היא ליסה, בחורה בעלת פנים מצולקות שלרגע מצליחה לגרום לסטון לצאת מהתרדמת הנפשית שלו. אולי אפילו להתאהב.

חבל שאני לא יכול לפרוש כאן את העלילה עד תומה, כי כבר אמרתי: צ'רלי קאופמן כתב וביים (במשותף עם דיוק ג'ונסון) יצירה רב־רבדית לכל אורכה. מצד אחד, קשה להסביר איך כל המרכיבים שלה מתחברים לתוך הפאזל; מצד שני, אין לטעות בתמונה הגדולה. כמו בפירות עטו "שמש נצחית בראש צלול", "אדפטיישן" ו"להיות ג'ון מלקוביץ'", קאופמן מכניס אותנו לתוך הראש של גבר שחווה שבר נפשי. או ליתר דיוק במקרה הזה, גבר שנפשו יוצאת להרגיש משהו. להתרגש ממשהו. ממישהי.

"אנומליסה" הוא הכינוי שמדביק סטון לליסה, מי שהוא מגדיר כאנומליה בתוך שגרת חייו. אז לזה יש הסבר בגוף הסרט, אבל המון דברים אחרים נותרים לא לגמרי מפוענחים, או בהפוך־על־הפוך למה שעובר על הגיבור, אסוציאטיביים. למה ליסה שרה את Girls Just Want to Have Fun של סינדי לאופר? למה לרגע אחד, שבהחלט לא אספיילר כאן, אנחנו רואים את העולם לא מתוך הראש של מייקל סטון אלא מתוך העיניים שלה? ויודעים מה, בואו נלך אחורה: למה הסרט הזה עשוי באנימציית סטופ מושן?

אני מניח שאפשר להתפלפל ולהתפלסף בניסיון למצוא תשובות, אלא שאין טעם לעסוק ב"למה התכוון המשורר" כשהשיר כל כך צלול. קאופמן נכנס לתוך הראש של גבר שמשתוקק להשתוקק, שחייו הצטמצו לכדי סדרה של שגרות וחרטות, שבפרפראזה על פינק פלויד נעשה Uncomfortably Numb. וכשסרט נמצא בתוך ראש שנמצא במצב הזה, הוא בהגדרה לא יכול להיות מסודר לגמרי. לוגי לגמרי. אבל באותה נשימה, העובדה ש"אנומליסה" נותר לא מפוענח בחלקו לא מונעת ממנו להיות מרגש לכל אורכו. ומעשה שטן, גם לגמרי מובן. הרבה יותר מובן מאלף סרטים אחרים שלגמרי עושים שכל, אבל אין לך מושג מה הם רוצים מהחיים שלך.

אני לא נוטה לקולנוע אמנותי, או לאמנות־לשם־אמנות בכלל, כי רוב מוחלט של האמנות הוא חרא יומרני ללא כיסוי. אבל אפילו אחד כמוני, שתמיד מוכן להשמיע את נאום ה"תנו לי קולנוע שהוא קודם כל בידור", לא יכול לעמוד בפני הקסם של אמנות טובה. אמנות שעושה את הקונץ, את הפלא, של ללכוד משהו מרוחו של האדם.

אני לא יודע על מה לאונרד כהן חשב כשכתב "אם תרצה איתה לנסוע, כעיוור איתה לנוע/ בסוזאן תוכל לבטוח, כי נגעה בך באצבעות רוחה" (תרגום: נעמי שמר), אבל נדמה לי שאני יודע מה הוא הרגיש. ונדמה לי שאני יודע מה צ'רלי קאופמן הרגיש כשהלחים יחד בובת מין יפנית, אנשים שנשמעים אותו דבר, ספרי עזרה עצמית ואנימציית סטופ מושן. ואני אוהב אוהב אוהב את זה.

5 סרטים גדולים על נפשות סדוקות

BTWR93.tif

1) אישה תחת השפעה, 1975. הסרט האהוב עליי מהארסנל של ג'ון קסווטס. ג'נה רולנדס, בתפקיד של פעם במילניום, היא עקרת בית שהולכת ומאבדת את שפיותה בזמן שבעלה (פיטר פאלק) לא יכול לעשות שום דבר חוץ מלראות את זה קורה. העובדה שרולנדס לא לקחה על זה אוסקר היא שערורייה בסדר גודל של "עזבו אי.טי, בואו נלך עם 'גנדי'"

2) אפוקליפסה עכשיו, 1979. בסופו של סרט, "אפוקליפסה" הוא על איש שהתחרפן. הלם קרב, תסביך אלוהות, פסיכוזה או כל הנ"ל: תקראו לזה איך שתרצו, קולונל קורץ (מרלון ברנדו) יצא שפוי למלחמה ששיגעה אותו, ופרנסיס פורד קופולה הוא במאי מספיק נבון כדי לאפשר לנו להחליט בעצמנו אם זה קרה באשמתו או באשמתה. יא אלוהים, איזה סרט

3) לשבור את הגלים, 1996. אני יודע, להמון אנשים יש בעיה עם סרטו של לארס פון טרייר. אבל אני אוהב אהבת נפש את הסיפור על הבתולה שהופכת לזונה (אמילי ווטסון), שמאבדת לחלוטין את דרכה ואת שפיותה אחרי התאונה שמותירה את בעלה משותק. זאת יצירה אדירה על אמונה ועל אשמה, ומי שאומר אחרת זכאי לדעתו המטופשת

4) זה ייגמר בדם, 2007. אוי, וואו, ההתפרקות הזאת של דניאל דיי לואיס בסוף סרטו של פול תומאס אנדרסון. ההשתוללות הטוטאלית הזאת של אדם שנושא חתיכת אשמה, חתיכת אגו וחתיכת הון. זה סרט נהדר, ונאום ה"אני שותה את המילקשייק שלך" הוא אולי הדבר הכי נהדר בו. הוא ושתי המילים האחרונות בו: "אני סיימתי"

5) מרטירים, 2008. אם ניקח את הביטוי "קדוש מעונה" ונהפוך אותו על הראש, נקבל קדוּשה שמקורה בעינוי עצמו. זה (בערך) הרעיון שבבסיס סרט האימה הנדיר והאדיר של פסקל לוגייה, חוויית צפייה אשכרה קשה אפילו בסטנדרטים של הז'אנר. בעיקר – אומר ולא אוסיף – כשאנחנו עדים למה שקורה לנפש המעונה בדרכה אל הקדושה הזאת

פורסם בפנאי פלוס, 3.3.16