מי זה שם לצד מלי לוי ועמוס תמם?

צילום: אילן ספירא

צילום: אילן ספירא

מרץ 2015. הודעה לעיתונות אומרת שהחלו צילומי הסרט "ילד טוב ירושלים" של הבמאי רועי פלורנטין, ואני אומר וואלה, רועי פלורנטין! כמה זמן עבר? יכול להיות שזה 20 שנה?

כמעט. הפעם האחרונה שנפגשנו הייתה ב־1997, בדירה־שהפכה־לאולפן של "מירב הפקות" בצפון תל אביב. אני באתי לערוך שם סדרה שביימתי, ופלורנטין — אז עוזר עריכה בתחילת דרכו — מחק לי אותה. פשוט לחץ על כמה כפתורים לא נכונים והעלים את הפרויקט כולו מהמחשב. בכלל לא זכרתי את הקטע הזה, אבל הוא לא שכח. אפקט החשש להפוך לעוזר עריכה בסוף דרכו, אני מניח.

אנחנו מכירים מהתיכון. פלורנטין למד שנתיים מתחתיי, וכשנפגשנו מחדש במרתף הטחוב של "מירב" הוא כבר ניסה להתברג לתוך תעשייה שבמובנים רבים קמה רק ארבע שנים קודם לכן, כשערוץ 2 עלה לאוויר. והתברג הי דיד: רועי "פלורנס" פלורנטין הפך מעוזר עריכה לעורך ("שידורי המהפכה", זום"), מעורך לבמאי ("מאסטרו", "האקדמיה לצחוק"), ובעשור האחרון לאחד מבמאי הטלוויזיה הפורים והעסוקים ביותר בישראל. על החגורה שלו תלויות קרקפות כמו מערכונים ב"ארץ נהדרת" וב"שבוע סוף", שתי העונות הראשונות (ולאחרונה גם פרקי סיום של העונה האחרונה) בלהיט הנוער "החממה", ושלל סדרות על הקשת הקומית — ביניהן "מעצר בית", "המובילים" ו"כאן גרים בכיף". לכאורה, זה הכי מובן שהמפגש המחודש שלנו קורה על הסט של קומדיה רומנטית קולנועית בבימויו. אלא שבתכלס, אין שום דבר מובן ב"ילד טוב ירושלים" כסרט ביכורים.

החריגוּת של "ילד טוב" כפרויקט ביכורים היא רב־מערכתית. ראשית מדובר כאמור בקומדיה רומנטית, שזה כבר יוצא דופן בנוף הקולנועי הישראלי. שנית, פלורנטין הוא לא אחד שסיים את לימודי הקולנוע שלו והנה הוא בא להגשים לאלתר את כל חזונו האמנותי: האיש הוא לא בוגר של כלום זולת האוניברסיטה של החיים בטלוויזיה, ו"ילד טוב ירושלים" הוא בכלל חזונו של התסריטאי רן אפלברג. שזה עוד קטע חריג, מפני שהקולנוע הישראלי הוא בעיקרו זירה של במאים־כותבים. ובאשר לחריגות החריגה מכולן, היא מסתכמת בתשובה של פלורנטין לשאלתי מה הוא מקווה שיקרה כשהסרט ייצא לאקרנים: "אני מת שמיליון איש יבואו לראות את זה. אין, אני יודע שזה לא סרט שיזכה בפרס אופיר. אני רוצה קהל".

אז זאת המוטיבציה של פלורנטין, ובמובנים רבים גם שלי: בשנה האחרונה הייתי זבוב על הקירות של "ילד טוב ירושלים" כי אני מעריץ גדול של סרטים שנעשים להנאת הצופה. לא להפלצת הבמאי.

"ילד טוב ירושלים" לא זכה לתמיכה של קרנות הקולנוע השונות. ההפקה היא של "ארצה הפקות", המימון של משה ולאון אדרי מ"יונייטד קינג". זה מכתיב תקציב צנע, שמצדו מכתיב לוח זמנים קשוח. 17־18 ימי צילום, קצב עבודה של שבע־שמונה דקות מסך ביום. האידיאל בתעשיית הקולנוע הוא ארבע דקות גג, אבל זה מה יש, וממילא זה טוב יותר מקצב העבודה בטלוויזיה — הדיי ג'וב של רועי פלורנטין, גבר בן 40 שמאחוריו כבר כמעט 20 שנה של מסכים קטנים.

כשאני מגיע לסט, הצוות נמצא בעיצומם של צילומי השלמה. בקצה של הקצה של הכסף, ב"טוב נו" האחרון של ההפקה. אבל זה רק משהו שאני יודע כי אמרו לי, לא משהו שאני מרגיש באווירה. אגף של בית החולים וולפסון, בתפקיד עצמו, הוא הסט המדובר; זה אומר נוכחות של עוברי אורח, עובדים וחולים, הדבר האחרון שאתה רוצה בחלק הכי לחוץ של הפקה לחוצה מלכתחילה. אלא שהעניינים מתנהלים על מי מנוחות למרות כל האמור לעיל, ואני מייחס את טמפרטורת המים לאופן שבו פלורנטין מנווט את הספינה. בזמן אמת אני מתקשה להגדיר במדויק את אופי העבודה שלו; שנה אחר כך, כשנשב לסכם את החוויה המשותפת, הוא יפתור לי את הבעיה כשיגיד: "לפעמים אני קצת מקנא בבמאים האלה שיש סביבם מין חרדת קודש. הסטים שלי זה שכונה".

הדבר הכי בולט בשכונת פלורנטין הוא קווי התקשורת הפתוחים בין כולם לכולם. יש במאים שממדרים לחלוטין את השחקנים שלהם או מקפידים לנהל דיאלוג ישיר עם מספר מצומצם מאוד של אנשי צוות; על הסט של "ילד טוב ירושלים", אחרי שהוא נותן את האקשן, רועי פלורנטין מניח על הראש רק צד אחד של האוזניות. אוזן שמאל מקשיבה לדיאלוג בין עמוס תמם למלי לוי; ימין קשובה ללחישות של הסאונדמן, של הצלם, של עוזרת הבמאי.

IMG_1223

צילום: אילן ספירא

האידיליה עומדת למבחן כשלוי ותמם מנהלים דיאלוג מהוסה מדי, והסאונדמן מתבאס ואומר לפלורנטין: "שלא ילחשו. זה לא נכון לעשות בקולנוע".

"אה, אז עכשיו אתה בא ללמד אותי מה זה קולנוע? אתה יודע מי אני?!", מגיב הבמאי בחיקוי מושלם של, איך קוראים לזה, במאי. הצוות צוחק בקול רם. אני מניח שכולם חושבים מה שאני חושב: ירחם האל על נשמתם של אנשי צוות ששומעים את הגרסה הרצינית של המילים האלה.

אז אמרנו קומדיה רומנטית. "ילד טוב ירושלים" הוא סיפורו של עדי (תמם), שכילד איבד את אביו במלחמת לבנון. לפני שהלך למלחמה השביע האב את בנו להפסיק להתפרע ולהיות ילד טוב, צוואה שהופכת לקוד האתי של עדי, שגדל להיות גבר אחראי־מתחשב־רגיש־פראייר. בהתאמה, כשאנחנו פוגשים אותו שוב כבוגר, הוא נשוי לאישה שלא ממש סופרת אותו (לוי) ואב לילד שבכלל לא סופר אותו (ארי נשר, בנו של הבמאי אבי נשר).

הסרט מכניס הילוך כשטעות אנוש מובילה את עדי להאמין שיש לו סרטן סופני. במצב נפשי של בלבלה מוחלטת הוא דורס את — ומיד מתאהב ב — דוג ווקרית בשם נטליה (מיטל גל סויסה), טיפוס אימפולסיבי ולא דופק חשבון וההפך המוחלט מכל מה שהוא. ואם כך, הרי ששאלת המפתח היא מה יעשה גיבורנו תחת גזר דין מוות: ימשיך לעשות מה שאבא אמר לו, או ינצל את ההזדמנות האחרונה שלו לצאת קצת ילד רע.

זה הסיפור שעלה בראש של רן אפלברג כשפלורנטין פנה אליו בבקשה לכתוב לו תסריט. אם שמו של אפלברג מוכר לכם, זה כנראה מפייסבוק: האיש מפרסם שם סיפורים קצרים שהפכו לתופעה תרבותית של ממש (55 אלף עוקבים, וזה עוד לפני שהארץ נמלאה פוסטרים של "ילד טוב ירושלים" עם שמו לצד זה של פלורנטין). גם את אפלברג אני מכיר מפעם־פעם, כשלשנינו הייתה מישהי שאגדיר ברשותכם כידידה משותפת, אז אני מזהה אותו בקלות על הסט. כל כך בקלות שקודם אני חושב "היי, אפלברג" ורק אחר כך "וואלה, אפלברג".

IMG_1246

צילום: אילן ספירא. הבנתם לבד שזה אפלברג משמאל, כן?

לא מובן מאליו לראות את התסריטאי על הסט, על אחת כמה וכמה כשההפקה רצה על אדי הדלק שלה וצריך לגמור וללכת. אבל גם זה קורה פה בשכונה: פלורנטין לא חושש לשמוע דעה שנייה, ואפלברג מצדו יודע להעריך את הכבוד שנותן הבמאי למילים שלו — גם כשהוא מחליט לזרוק אותן לפח וללכת עם אלתור של מלי לוי (בהערת סוגריים, כל זה קורה ממש ימים אחרי ש"חשודה" עולה לאוויר ורוגל אלפר מ"הארץ" מוצא לנכון לכתוב על לוי משפטים ענייניים כמו "לעולם לא תהיה שחקנית" ו"אין לה טיפת כישרון". אני רוצה לנצל את הבמה שניתנה לי כדי לציין עניינית שמלי לוי היא אחלה של שחקנית ורוגל אלפר הוא חרא של מבקר).

"אין לך מושג כמה אני שמח שדווקא רועי מביים את התסריט שלי", אומר לי אפלברג אחרי סשן בלתי נמנע של העלאת זיכרונות מההיא. "הרי כתבתי סרט ז'אנר, ובשביל לעשות כאלה לא מספיק במאי מוכשר. צריך מישהו מיומן. צריך מקצוען".

שני דברים קורים אחרי הביקור שלי על הסט. אחד, אני מגיע למסקנה ש"המקצוען" זאת כותרת מעולה לכתבה בבלייזר על רועי פלורנטין. מכירים את הדיבור הזה של "אני עובד מנופאי, אני עובד נגר, אני עובד קונסול ישראל בפריז"? אז פלורנטין עובד במאי. "נו בולשיט", כתבתי לעצמי במחברת הצהובה של הרשימות תוך כדי השתופפות בוולפסון. וחצי עמוד אחר כך: "הוא פשוט עובד. לא מתלבט ולא מתקשקש. מבצע". הדבר השני שקורה הוא שפלורנטין מבטיח לי גישה חופשית לשלבי הפוסט פרודקשן, עריכה וכאלה. אנחנו מסכמים בתקיעת כף שהוא יזעיק אותי כשיהיה בשביל מה, וביני לביני אני מפקפק באפשרות שזה יקרה; אם גישה לסט זה נדיר, הרי שגישה לחדר עריכה זה כמעט חסר תקדים. אבל שור אינאף, בקיץ שעבר התיישבתי מאחורי הגב של פלורנטין והעורך ניר נחום כאילו שמדובר בפרלמנט של יום שישי ולא באחד האקטים הכי אינטימיים שיש בעשיית סרטים.

בגלל שהכתבה הזאת מתעקשת להיות "חיים שכאלה", גם את נחום אני מכיר מפעם. ליתר דיוק מכיר היטב מפעם־פעם, ובכלל לא מהשנים האחרונות. אבל אני יודע שהוא עורך ותיק ומנוסה ("היהודים באים"), ותוהה איך זה בשבילו לעבוד עם במאי שהוא עורך ותיק ומנוסה בעצמו. "חרא", עונה פלורנטין בשמו של נחום, שמצדו מהנהן בכובד ראש. "עורכים שונאים לעבוד איתי", מפרט פלורנטין. "איך שהם יוצאים מהחדר אני מתחיל לגעת להם במקלדת. חוץ מזה, אני תמיד מסביר להם מה לעשות ברמה הטכנית. תוריד שני פריים מפה, תוסיף פריים כאן. אבל ניר איכשהו מסתדר".

"טוב, יש לי שיטה", מסובב אליי נחום את הראש. "אני מתעלם".

הם בוחרים טייקים. זה שלב מוקדם מאוד בתהליך העריכה, וככזה הוא גם רגיש מאוד. במיוחד במצבי משפט שלמה קלאסיים שבהם הטייק הכי טוב של השחקן הוא הכי גרוע של הצלם, או להפך. איך ברור שהטייק זה הטייק, שואל עורך הטקסטים את שני עורכי הווידאו. הם עונים שאין דרך בעולם לנסח כללי אצבע, ושזה פשוט עניין של ניסיון: כשיש לך מספיק, אתה פשוט יודע.

שני דברים קורים אחרי הביקור שלי במשמרת העריכה: אחד, אני מגיע למסקנה מחודשת ש"המקצוען" זה אחלה כותרת. שתיים, שבוע שלם לא יוצא לי מהראש קטע מ"כשהארי פגש את סאלי". זה הגיוני גם כי מדובר באחת מהקומדיות הרומנטיות הכי טובות שנעשו אי פעם, וגם כי בקטע הספציפי שמסרב לצאת לי מהסיסטם, אישה זקנה מסבירה איך היא ידעה שבעלה יהיה בעלה. "פשוט ידעתי", היא אומרת, "כמו שיודעים לגבי אבטיח".

צילום: רן מנדלסון

צילום: רן מנדלסון

כל תל אביב על הרגליים כשאנחנו נפגשים שוב. מחפשים את נשאת מלחם, שמסע ההרג שלו הכניס את העיר להסגר. במצב הדברים הזה, אולי מתבקש לשאול אם קומדיה רומנטית בפרט או קולנוע אסקפיסטי בכלל הם הדבר הנכון למדינת ישראל. אני לא הולך לעשות את זה.

כרגע יש יותר מדי אקשן בחדר בשביל לחשוב על האקשן בחוץ. זאת משמרת פוסט סינק, קרי הקלטה בתנאי אולפן של דיאלוג שההקלטה שלו בשטח לא עלתה מספיק יפה, ומי שבאה לדברר את עצמה היא ענת וקסמן. יש לה תפקיד קטן — בפרסומים הוא מוגדר כתפקיד אורח — ו"מה אתם גוררים אותי בשביל שני משפטים". היא מתה מעייפות של בוקר, אבל השגעת המפורסמת שלה מעירה את החדר. וקסמן מגלמת מורה, ואחת הילדות בסצנה בהשתתפותה מוציאה ממנה את האבחנה שהיא שתי טיפות מים אילן לוקאץ'. חצי שנייה אחר כך היא חולקת איתנו סוד מההיסטוריה של הקולנוע הישראלי: כל הקליימקס של "גט", האפיזודה בכיכובה מתוך "סיפורי תל אביב", הוקלט גם הוא בפוסט סינק ו"אף אחד לא שם לב".

"סיפורי תל אביב" יצא ב־1992, דקה לפני ערוץ 2 וכל זה. כאילו כדי להמחיש את כברת הדרך שעשתה מאז התעשייה המקומית, פלורנטין מנצל הפוגה בהקלטות ואומר לי "בוא תראה משהו מגניב". ומה אני יודע, מאחורי החדר שבו אנחנו יושבים מתגלה גן עדן של פוליז. כמו ב־Foley, כמו בג'ק דונובן פולי, טכנאי הקול שפיתח בתחילת המאה שעברה את האמנות של הקלטת אפקטים אווירתיים — נגיד, חחחק של נעל על חצץ או קליפטי־קלופ של פרסות סוס על עפר — וזכה לכך שכל העוסקים בתחום הזה אחריו נקראים עד היום אמני פולי. ובכן, באולפני "די.בי" יש חלל ייעודי לאמנות פולי עם מלאי שלם של חומרים וחפצים מייצרי צליל. זה אכן מגניב, ואני אומר את זה לפלורנטין, ואחר כך נושא נאום קצר על זה שהוא חלק מהדור הראשון של מקצוענות קולנוע בישראל. כמו אהוד ברק, החייל הראשון שעשה את כל המסלול מהבקו"ם אל הרמטכ"לות, ככה פלורנטין ובני דורו הם הראשונים שעשו את כל הסיבוב ממגמת קולנוע בתיכון עד לסרט הראשון.

"והשני", אומר פלורנטין, ואני עונה אינשאללה, והוא מתקן שזה כבר סגור: הוא תכף יוצא להפסקה מהפוסט פרודקשן של "ילד טוב ירושלים" כדי לצלם את הסרט השני שלו. "גידי גוב משחק שופט", הוא עושה לי את הקטע של "אני יכול לגלות לך אבל אז אצטרך להרוג אותך". ואני חשבתי שחדר פוליז זה קטע.

מספיק להכיר את הקולנוע הישראלי באופן שטחי כדי להבין עד כמה התרחיש הזה לא שגרתי. מן המפורסמות והמבאסות בתעשייה המקומית היא שבין סרט ראשון לשני יכולות לעבור שנים, לפעמים עשורים. זה הקצב. אבל פלורנטין? הוא מייצר שניים גב־אל־גב מעשה וודי אלן. שניהם קומדיות. שניהם בשביל הקהל. איך אומר אלן בסצנה הנצחית ההיא מ"הרומן של עם אנני" שבה הוא שולף את מרשל מקלוהן כדי להוכיח למומחה במרשל מקלוהן שהוא לא מבין כלום במרשל מקלוהן? "לו רק זה היה עובד ככה בחיים האמיתיים".

IMG_1192

צילום: אילן ספירא

אנחנו בסוף של הסוף. עורך הסאונד יוסי אפלבאום הוא האפנדי בשתי ההצצות האחרונות שלי אל מעבר לכתף של פלורנטין, זאת של הפוסט סינק וזאת של המיקס. אנחנו חודש וחצי לפני הפרמיירה של "ילד טוב ירושלים", ואפלבאום מאזן דיאלוג ומוזיקה ואפקטים. לידו מנצח פלורנטין על הפסקול בהתלהבות מפתיעה, אם מביאים בחשבון שהוא כבר שמע את המוזיקה הזאת כ־32 מיליון פעמים. אולי זה המקום לומר שמקצוענות אין פירושה היעדר מעורבות רגשית; פירושה הוא פשוט ההפך מלזיין את השכל.

עמוס תמם מסכם את זה יפה. הוא מגיע למשמרת הפוסט סינק אחרי שווקסמן מסיימת את החלק שלה, ולפני ששלו מתחיל הוא מדבר איתי על צילומי סצנות הסקס: "רוב הבמאים נמנעים מלהיכנס לדקויות בסצנות כאלה, אולי מתוך מחשבה שזה עניין לחדר עריכה. רועי עשה איתנו חזרות ממושכות על דגשים שהיו חשובים לו, ממש על ניואנסים. כשחקן אין תחושה טובה יותר מאשר לעבוד עם מישהו שפשוט יודע מה הוא רוצה". פלורנטין בתגובה: "שחקנים, כמה שהם Free Spirits, צריכים מישהו שיכוון אותם. אחרת הם מתפזרים". את הכוונון המדובר הוא השיג בשבועות ארוכים של שיחות עם השחקנים על הדמויות שהם מגלמים, תהליך שהחדיר לתוך התסריט של אפלברג לא מעט חומרים מהחיים, המחשבות והרעיונות של עמוס תמם, מלי לוי ומיטל גל סויסה.

האחרונה שולטת לגמרי בסצנה שאפלבאום עושה לה עכשיו את הפיין טיונינג, רגע קריטי בסרט שבו עדי ונטליה באחד על אחת. פלורנטין מגלה לי רז מקצועי: במקור הוא פנטז לשלב כאן שיר של בלר, אבל לא הסתייע. בסוף נבחר שיר של רוני אלטר, כלומר של זמרת במקום של זמר, ו"פתאום יצא שהסצנה הזאת היא על נטליה ולא על עדי. איך אני מבסוט מזה". לנצח אחי אזכור אותך תמיד מגלה לי שהתפלק לך משהו. צריך הרבה אופי כדי להודות שגם פוקסים נחשבים. אבל אולי הייתי צריך לצפות לזה מבמאי שהרגע סיפר לי שהשחקנים נכנסו לו לתסריט.

מרץ 2016. אנחנו נפגשים כדי לסגור כמה קצוות שנותרו פתוחים, כמו מצב משפחתי (נשוי ואב לשני בנים, חמש וחצי ושמונה) ומה לעזאזל זה פלורנטין (במקור מסלוניקי, וכן, ממקימי השכונה התל אביבית). כשהשיחה גולשת לעתיד הקרוב, מתברר שההוא שמחק לי את הסדרה הולך לביים את הגירסה האמריקאית של "החממה". חוץ מזה יש כבר דיבורים על סרט שלישי. עובד במאי, אין אפס.

אולי בגלל שאני לא מסתיר ממנו את ההתפעלות שלי מהאטיטיוד נטול החארטה שלו ואולי מפני שאני פשוט מראיין עד כדי כך טוב, בשיחה הזאת עולים פתאום כמה סממנים של חוסר ביטחון. אני מספר על כתבה שעשיתי עם אהרן קשלס ונבות פפושדו, שנימקו בפני קוראי בלייזר את החלטות הסינמטוגרפיה של "מי מפחד מהזאב הרע", והוא אומר שהלוואי עליו להיות כזה מחושב. כזה מנומק. "אצלי הכל זה אינטואיציה", הוא מנסח את זה ומוסיף שלפעמים הוא שואל את עצמו אם הוא "מספיק במאי". אני מציע את האפשרות שהוא סוחב איזה תסביך מכך שאין לו השכלה גבוהה בקולנוע — חצי סימסטר קולנוע באוניברסיטת תל אביב, זה הכל — והוא עונה ברצינות שהוא לא חשב על זה ושיש מצב.

עכשיו מתחשק לי לצעוק: אר יו שיטינג מי? אתה מביים בלי הפסקה כבר עשר שנים! סטודנט שכל מה שהוא עשה עד היום זה סרט של 14 דקות על הגירושים של ההורים שלו ואיך הם הובילו אותו להתיידד עם השכנה הצ'רקסית זבבינה, זה מי שצריך להרגיש חסר ביטחון בסרט הביכורים שלו! שהוא יתהה אם הוא מספיק במאי! אבל זה בית קפה ואי אפשר לצעוק, אז כתחליף אני שולף כמה שמות של במאי קולנוע ענקים שבית הספר שלהם היה הטלוויזיה (ר' מסגרת). אבל האמת, אני לא צועק גם מפני שבשלב הזה עוד אין לי מושג איך יצא "ילד טוב ירושלים", ולך דע — אולי ביליתי את השנה האחרונה במעקב אחרי פיסת חרא.

את המושג שלי אני משיג שבוע אחרי שיחת הסיכום שלנו, בהקרנה אינטימית בנוכחות מבקר אחד נוסף וזהו. אני מזכיר את הקולגה דנן מפני שמבין שנינו, הוא היחיד שמוסמך לבקר את "ילד טוב"; הרי אי אפשר באמת לשפוט סרט שליווית את תהליך העשייה שלו, שנחשפת לשיקולים שמאחוריו ומלפניו ומצדדיו, שראית את הקליימקס שלו לפני שצפית באקספוזיציה שלו. אז בדרך מהאולם למכוניות אני מדובב את הקולג, והוא אומר דברים כמו "פשוט כיף", "קומדיה רומנטית כמו שצריך", "מיטל פשוט גונבת את הסרט" ובעיקר־בעיקר "פיל גוד מובי". וכמו שהוא מדבר, אני חושב שזאת בדיוק הביקורת שהייתי כותב.

כן, "ילד טוב ירושלים" הוא מקרה מובהק של סרט־מרגש־טוב. את זה אני יכול לומר ללא חשש הטייה פשוט מפני שלא היה לי מושג שהוא כזה. מאז מרץ שעבר ברור לי שאני צופה בהתהוות של קומדיה רומנטית פאר אקסלנס; מה שאני מגלה רק במרץ הנוכחי הוא שהחבר שלי מבית ספר עשה את אחד מהסרטים הנדירים האלה שגורמים לך לצאת מהאולם עם חיוך רחב ובלתי נשלט. "קראוד פליזר" אומרים באנגלית, והשאלה היא אם אומרים את זה לגנאי או לשבח. נראה לי שכבר הבנתם באיזה צד אני עומד.

צילום: אילן ספירא

צילום: אילן ספירא

תראו, אני כותב פה על חבר. אתם לא יכולים לצפות לאובייקטיביות. חוץ מזה, אני כותב על במאי שהגישה שלו לקולנוע הוא בדיוק מה שאני מזיין עליו את השכל לאורך כל שנותיי כמבקר. במאי שאני יודע שגם את הסרט השלישי שלו יעשה לא בשבילו אלא בשבילכם.

כשנפגשנו ב"מירב הפקות", הח"מ חשב שאוטוטו הוא כובש את הוליווד ורועי פלורנטין חשב שאוטוטו מפטרים אותו כי הוא מחק לח"מ את הסדרה. בסוף יצא שאני הלכתי אל הכסף הגדול של העיתונות, והוא הולך לעשות פרויקט בטלוויזיה האמריקאית. אין לי מושג מה זה אומר עליי, אבל הוא מעלה אצלי את קלישאת הספורט "אם יש מגיע". אני נזכר בפלורנטין של התיכון ואז בזה ממרתפי "מירב", ומחליט שתמיד ידעתי לגביו כמו שיודעים לגבי אבטיח.

בסוף יצא גם שהכתבה על רועי פלורנטין היא האחרונה שלי בבלייזר. לא תכננתי את זה, אבל אני מבסוט אש שזה מה שיצא. ללוות הפקה של פיל גוד מובי כהלכתו? לשבת שנה מאחורי הכתף של במאי שכל מה שהוא רוצה זה קהל? לקדם בלי בושה את האג'נדה שלו מפני שהיא גם האג'נדה שלי? אני חושב שעבודתי כאן הסתיימה.

*"ילד טוב ירושלים" יוצא ב־21.4. לכו לראות אותו, עשו אותו בשבילכם

וכעת, 5 במאים ענקים שבאו מהאוניברסיטה של הטלוויזיה (אתם לא מוכרחים לקרוא את זה, אבל רועי פלורנטין חייב)

 

1) סטיבן ספילברג. מן המפורסמות והאירוניות היא שספילברג לא התקבל לתוכנית הקולנוע של אוניברסיטת דרום קליפורניה, ובמקום זה הלך ללמוד אנגלית באוניברסיטת קליפורניה סטייט. תוך כדי הלימודים שם הוא ביים את הסרט הקצר "אמבלין", שהרשים את סגן נשיא "יוניברסל" סידני שיינברג עד כדי כך שספילברג הפך לאלתר לבמאי הצעיר ביותר שקיבל אי פעם חוזה לטווח ארוך מאולפן הוליוודי גדול. ספילברג פרש מהלימודים והחל לביים בהפקות הטלוויזיה של יוניברסל –  ביניהן Night Gallery, "שם המשחק" ו"קולומבו". אחר כך בא סרט טלוויזיה בשם "דואל", ואחר כך באה ההיסטוריה.

2) רוברט אלטמן. את ההשכלה הגבוהה שלו השיג אלטמן באקדמיה הצבאית וונטוורת'. הוא שירת בחיל האוויר במלחמת העולם השנייה, וכשהשתחרר ניסה את כוחו כתסריטאי. הוא אכן מכר תסריט אחד לאולפני RKO, אבל בשנים הבאות התפרנס בעיקר כבמאי של סרטים תעשייתיים, מה שנקרא היום סרטוני תדמית. את הצ'אנס הרציני הראשון שלו כבמאי בהוליווד הוא קיבל על המסך הקטן, שהיה הבית שלו ובית הספר שלו במשך כ־15 שנים — בין היתר ב"בוננזה" ו"מאווריק".

3) סידני לומט. אפשר לקבוע קטגורית ש"12 המושבעים", יצירת הביכורים־מופת של לומט כבמאי קולנוע, לא הייתה נוצרת אלמלא בילה האיש זמן רב כל כך בבימוי טלוויזיה — וספציפית טלוויזיה בשידור חי, שהייתה האופציה היחידה בתחילת שנות ה־50. התקציבים הדלים של הטלוויזיה הבראשיתית, הצורך לתכנן הכל מראש וההכרח להסתדר בלי מעברי לוקיישן — את כל החסרונות האלה הפך לומט ליתרונות של "12 המושבעים", ועד היום הוא מוזכר כדוגמה ומופת ליתרונות החינוך הטלוויזיוני.

4) מל ברוקס. הבמאי של "אוכפים לוהטים" ו"פרנקנשטיין הצעיר" למד פסיכולוגיה בברוקלין קולג' לפני שהתגייס לצבא בעיצומה של מלחמת העולם השנייה. הוא נבדל מהחברים האחרים ברשימה הזאת בכך שהיסטוריית הטלוויזיה העשירה שלו הייתה בצד של הכתיבה ולא של הבימוי, אבל מצד שני, תבינו כמה עשירה: האיש עבד בטלוויזיה ברציפות משנת 1949 ועד 1970.

5) ג'יימס ל. ברוקס (אין קשר משפחתי, כן?). האיש שביים את "תנאים של חיבה", "משדרים חדשות" ו"הכי טוב שיש" — ועל הדרך יצר מיני סדרה בשם "משפחת סימפסון" — מעולם לא סיים את לימודיו ב־NYU, שמלכתחילה היו לא יותר מקורס ביחסי ציבור. אבל הוא תמיד ידע לכתוב, וזה עזר לו להתקבל ל־CBS ככותב במשדרי החדשות של הרשת. אחר כך באו עבודות כתיבה בקלאסיקות טלוויזיניות כמו "לו גרנט", "טקסי" ו"המופע של מרי טיילור מור". זה היה מספיק חינוך בשביל לייצר את זוכי המולטי־אוסקרים דלעיל.

הכתבה הזאת פורסמה בגיליון אפריל של בלייזר, אבל לא עם הכותרת "המקצוען"

 

מודעות פרסומת

42 הסרטים הכי טובים שראיתי בחיים

ET

זאת כנראה צריכה להיות רשימת הפתיחה של כל מבקר קולנוע, בבחינת דעו עם מי יש לכם עסק. אצלי היא יוצאת דווקא האחרונה: זה טור הפרידה שלי מ"פנאי פלוס", מקום שנהניתי והתגאיתי להיות איש הסרטים שלו בשנתיים האחרונות.

למה דווקא 42? אולי כי בדיוק מלאו לי 42, ואולי כי אמרו לי לכתוב "על משהו כמו 15 סרטים לפי סדר עולה", אבל אני באווירת סוף קורס אז כתבתי על 42 לפי שום סדר בכלל. על כל פנים, אלה לא הסרטים הכי טובים בכל הזמנים, כי לא ראיתי את כל הסרטים שנעשו בכל הזמנים. תכלס, הרשימה שלפניכם היא לא יותר – אבל בהחלט לא פחות – מאשר ה"אני מאמין" שלי. כלומר, האני מאמין שאתם חייבים לראות.

1) מפגשים מהסוג השלישי, סטיבן ספילברג, 1977

בסוף, כשהאנשים והחייזרים מדברים באור ובמוזיקה, זאת התמצית הכי מרוכזת של קולנוע שמישהו הצליח אי פעם לזקק.

2) בלייד ראנר, רידלי סקוט, 1982

עברו 34 שנים, ואף אחד עוד לא ברא עתיד נורא־הוד יותר מבתי פירמידה שחורים שברקע שלהם אפשר לשמוע את ונגליס מקונן Memories of Green.

3) הסנדק, פרנסיס פורד קופולה, 1972

החומים העמוקים מהמצלמה של גורדון וויליס, הליטוף בלחי של מרלון ברנדו, הוואלס של נינו רוטה. אין יותר קלאסה מזה.

THE GODFATHER PART II

4) הסנדק 2, פרנסיס פורד קופולה, 1974

כל כך הרבה ניסו להעביר דמות אל הצד האפל, ורק פרנסיס פורד קופולה באמת הצליח. מייקל קורליאונה, נפילתו ונפילתו.

5) אי.טי, ספילברג, 1982

אם לבחור את הסרט של חיי – את התשובה לשאלה למה אני אוהב סרטים – זה האחד על הילד שמוצא חבר מכוכב אחר.

6) אמריקן ביוטי, סם מנדז, 1999

אז איך זה שדווקא אלן בול, תסריטאי גיי, כתב את הגבר הסטרייט במשבר אמצע החיים הכי מדויק בכל הזמנים?

amadeus

7) אמדאוס, מילוש פורמן, 1984

כילד חשבתי שזה סרט על גאונות שנגמרת והיה לי עצוב. כבוגר הבנתי שזה על בינוניות שלא נגמרת, ונהיה לי עוד יותר עצוב.

8) החבר'ה הטובים, מרטין סקורסזה, 1990

אמרתי את זה כבר ואגיד את זה שוב: אם ללמד דרך סרט אחד בלבד את כל רזי העשייה הקולנועית – צילום, עריכה, סאונד, משחק – אז זה האחד הזה.

9) השור הזועם, סקורסזה, 1980

הביופיק הכי טוב, סרט הספורט הכי טוב, בעיקר היצירה הכי משכנעת שראיתי על המקום המדויק שממנו באה האלימות.

10) שמונה וחצי, פדריקו פליני, 1963

כנראה הסרט־על־סרטים הנבון והמטורלל ביותר שראיתי. פליני יצא איכשהו מהאופנה של יצירות המופת העל־זמניות, אבל הסרט השמיני וחצי שלו זה לנצח.

Sunset_Boulevard

11) שדרות סאנסט, בילי וויילדר, 1950

התפקיד המצמרר פיזית של גלוריה סוונסון. הקריצות העגומות אל נפגעי המעבר מהראינוע לקולנוע. מניסיון, יש כל כך הרבה ב"סאנסט" שצריך שלוש צפיות רק כדי להקיף את כולו עם הראש.

12) פשעים ועבירות קלות, וודי אלן, 1989

אינגמר ברגמן אמר פעם שכל הסרטים שלו היו אטיודים, ורק "פאני ואלכסנדר" היה סימפוניה. עכשיו, עזבו את האחרים של וודי אלן: "פשעים" הוא הסימפוניה שלו.

13) הרומן שלי עם אנני, אלן, 1977

הנה, זה בדיוק העניין עם האחרים של וודי אלן. בסך הכל דקונסטרוקציה של סיפור אהבה, כולה קומדיה רומנטית. אבל איזה שפריץ של קולנוע, של הומור ושל שכל.

good_ugly

 

14) הטוב, הרע והמכוער, סרג'יו ליאונה, 1966

אולי נכתבו תסריטים מושלמים יותר, אולי היו עבודות בימוי מהודקות יותר, אולי היו הופעות מבריקות יותר מזאת של אלי וולך. אבל אני בספק.

15) המטריקס, הוושובסקים, 1999

אני יכול לתאר מה עבר עליי בפעם הראשונה שהזמן קפא וקארי־אן מוס דפקה את הבעיטה המסובבת שלה, אבל זה לא ישאיר מקום לסרטים אחרים. ה"בלייד ראנר" של הניינטיז, זה מה שזה.

16) חלון אחורי, אלפרד היצ'קוק, 1954

כמה חכם הסיפור על הצלם שבור הרגל שנעשה מציצן ואז עד לרצח. המון משמעויות אפשר למצוא ב"חלון אחורי", אבל גם בתור סתם מותחן הוא סתם מושלם.

17) רקוויאם לחלום, דארן ארונופסקי, 2000

בבית, באיכות חרא, לפחות שלוש שנים אחרי שהופץ בבתי הקולנוע. זאת לא דרך לראות סרט, וזה לא הפריע ל"רקוויאם" להפוך כבר בצפייה ראשונה לאחד משני הסרטים הכי עצובים שראיתי.

Midnight cowboy

18) קאובוי של חצות, ג'ון שלזינגר, 1969

בבית, באיכות עוד יותר חרא, וזה הסרט העצוב השני (או הראשון, עניין של מצב רוח) שלי. עוד מעט בן 50, ועדיין נראה פרש. מאסטרפיס של קולנוע אורבני.

19) צ'יינה טאון, רומן פולסקי, 1975

בקלות אחד מחמשת התסריטים הכי גדולים שנכתבו, בקלות אחת משלוש ההופעות הכי גדולות של ג'ק ניקולסון, והכי בקלות סרט הבלש הטוב ביותר שראיתי מימיי.

20) צומת מילר, האחים כהן, 1990

ייתכן שהכהנים עוד יעשו אחד שיבוא לי יותר טוב מזה, אבל לא נראה לי. מילא שזה אחד מסרטי הגנגסטרים הכי מושלמים שנעשו: זאת גם פרודיה! וזה אפילו לא סותר!

memories

21) זכרונות מרצח, בונג ג'ון־הו, 2003

אני מאוהב בקולנוע הנקמה של קוריאה הדרומית, אבל זה לא סרט נקמה אלא סיפורה של חקירת רצח שגומרת את החוקרים בה. אב רוחני ל"זודיאק" ויצירת מופת בכל המובנים של שתי המילים.

22) שבעה צעדים, פארק צ'ן־ווק, 2003

וזה כבר הכי סרט נקמה, וגם הכי זכיר והכי מטלטל מהגל המטורלל שהגיע בעשור שעבר מקוריאה. בסרטים טובים יש סצנה־שתיים שהולכות איתך; בלי לחשוב אני יכול להיזכר פה בארבע־שמונה.

23) ראיתי את השטן, קים ג'י־וון, 2010

שוטר תופס רוצח סדרתי על מנת לנקום בו ואז לשחרר אותו וחוזר חלילה. בתוך המבנה המקברי הזה יש סרט שהוא מצד אחד אלים להחריד, ומצד שני אנטי־אלים במובהק. אונלי אין קוריאה.

24) אחר צהריים של פורענות, סידני לומט, 1975

האנטי־גיבור עם מעשה האנטי־גבורה שלו, הריאליזם האבסולוטי, הבוז לממסד ולכל מה שהוא מייצג, אל פצ'ינו במיטבו. כל מה שגדול בקולנוע של הסבנטיז, דחוס ל־125 דקות.

all_the_presidents_men

25) כל אנשי הנשיא, אלן ג'יי פקולה, 1976  

אי אפשר באמת לדחוס את הגדולה של הסבנטיז לשעתיים, אז הנה גדול סרטי הפרנויה. וגדול הסרטים־על־עיתונאים. וגם גדול הסרטים על שני גברים שדווקא לא נהיים חברים.

26) קיד וקסידי, ג'ורג' רוי היל, 1969

וזה הסרט הכי טוב על שני גברים שדווקא כן. פול ניומן ורוברט רדפורד, הילכו שניים יחדיו.

27) מת לחיות, ג'ון מקטירנן, 1988

סרט האקשן האמריקאי המושלם. זאת לא אמירה לגנותה של אמריקה, זה כדי ליצור חיץ בינו ובין הכותר הבא.

raid

28) הפשיטה, גארת אוונס, 2011

סרט האקשן הלא־אמריקאי המושלם. "שירה בתנועה" זה לא תיאור נפוץ לאינדונזים שמפרקים אחד את השני במכות, אבל זה כל כך מה שזה.

29) 400 המלקות, פרנסואה טריפו, 1959

סיפור התבגרות שהוא גם נפלא, גם נורא, גם מדכא נשמה וגם מעורר השראה.

30) מלתעות, ספילברג, 1973

סרט שצריך ללמד בבתי ספר לקולנוע, ואני מתכוון בשלל קורסים: עריכה, צילום, סיפור, ואולי מעל לכל מה שנקרא "מבע קולנועי", שזה תכלס הדקדוק של הקולנוע.

Cool-Hand-Luke

 

31) המורד, 1967, סטיוארט רוזנברג

אני סאקר של סרטי כלא, אבל זה הרבה יותר מזה: הדמות של פול ניומן היא מצד אחד סמל לכל מה שאנטי־ממסדי, ומצד שני אלגוריה די ברורה לישו מושיעם. ככה או ככה, סרט אגדי.

32) במהלך הזמן, וים ונדרס, 1976

אני גם סאקר של סרטי מסע, וזה הטוב ביותר שראיתי. גרמנית, שחור־לבן, 176 דקות, והוא רץ כמו אספלט מתחת לגלגלים.

33) מלאכים בשמי ברלין, ונדרס, 1987

אין לי מושג למה הסרט הזה לא מככב תדיר ברשימות "הגדולים בכל הזמנים" שמתפרסמות מעת לעת, אבל האמת? לא אכפת לי. זה עדיין השיר הקולנועי שאני הכי אוהב לשמוע.

34) אפוקליפסה עכשיו, קופולה, 1979

טוב, זה סרט המלחמה המושלם (הגירסה המקורית! לא גירסת הבמאי עם כל הצרפתים ההם). בראש ובראשונה מפני שהוא יותר שואל "פאק, מה זה החרא הזה" ופחות מנסה לענות על השאלה הזאת.

one-flew-over-the-cuckoos-nest

35) קן הקוקייה, פורמן, 1975

לא מזמן צפיתי בו שוב, והזמן נותן את אותותיו ב"קוקייה": אחרי 41 שנים אני חושש שהוא הידרדר למעמד של מאסטרפיס.

36) נהג מונית, סקורסזה, 1976

הסרט האולטרה־אלים השני הכי חביב עליי.

37) כלבי אשמורת, קוונטין טרנטינו, 1992

אוקיי, וזה הראשון.

jackie-brown

38) ג'קי בראון, טרנטינו, 1997

אבל בינינו, זה הטרנטינו שאני הכי אוהב. סרט מהסבנטיז שפער חור בזמן־חלל ויצא בניינטיז.

39) האימפריה מכה שנית, אירווין קירשנר, 1980

עדיין הכי טוב בסאגה, עדיין סרט הפנטזיה האהוב עליי בכל הזמנים. ושאני לא אתחיל לי עכשיו עם "למה 'מלחמת הכוכבים' זה פנטזיה ולא מדע בדיוני", אני שומע?

40) אני והחבר'ה, רוב ריינר, 1986

בפרפראזה פרועה למדי על קריינות הסיום של ריצרד דרייפוס: "מעולם לא ראיתי סרט ילדים טוב כמו זה שראיתי בגיל 12. ישו, האם זה קרה למישהו?"

touch_of_evil

41) מגע של רשע, אורסון וולס, 1958

בגלל הצילום של ראסל מטי, בגלל התפקיד של וולס, בגלל כמה שה"איך" של סרט גדול יותר מ"מה" (רבאק, תקראו את התקציר. בידיים של במאי אחר זה "נשק קטלני 3").

42) האזרח קיין, וולס, 1941

די נו, אחרי רשימה שכוללת את "הפשיטה" מותר לי לצאת קצת פלוץ.

וכעת, 8 אזכורים של כבוד*

Back-to-the-Future

*כי זה גם סוגר 50 סרטים וגם מאפשר לי לענות על השאלה "מה עם הנסיכה הקסומה". כאילו, הנה:

1) הנסיכה הקסומה, רוב ריינר, 1987/ מחוץ ל־42 רק מפני שאם אני מכניס אותו, ישר מתנפלים עליי "שודדי התיבה האבודה" ו"מלחמת הכוכבים" ושואלים מה איתם.

2) בחזרה לעתיד, רוברט זמקיס, 1985/ תסריט כמעט מושלם ויצירה שהיא הדוריאן גריי של הסרטים: שום דבר בה לא מזדקן לעולם. לכו דעו לגבי הפורטרטים בבית של זמקיס.

3) זמנים מודרניים, צ'רלי צ'פלין, 1936/ אולי הקריאה האנטי־קפיטליסטית הכי מדויקת, אבל גם הכי מעודנת, שראיתי בסרט.

4) השחקן, רוברט אלטמן, 1992/ האלטמן האהוב עליי, ומיד תראו שזאת תחרות קשה.

5) שלום לנצח, אלטמן, 1973/ אמרתי לכם.

6) הקלפן והיצאנית, אלטמן, 1971/ אמרתי לכם שאמרתי לכם.

7) אישה תחת השפעה, ג'ון קסווטס, 1974/ הזכרתי אותו כאן ממש לאחרונה בהקשר של סרטים על נפשות סדוקות, אבל הוא בטופ־50 מאיזו זווית שלא מסתכלים על השיגעון של ג'נה רולנדס.

8) היו זמנים במערב, ליאונה, 1968/ עם 175 דקות מסך בגירסה האולטימטיבית, התלונה היחידה שתשמעו ממני היא "יותר מדי דבר טוב". אשכרה עומס יותר של קולנוע, היצירה המונומנטלית הזאת.

ו־4 מסקנות מהסיפור הזה

pnai

* 50 זה מספר מעולה. לפני כמה שנים ניסיתי ליצור רשימה של 100 הגדולים, ועצרתי מחמת המיאוס העצמי ב־512 סרטים (הקובץ עדיין שמור אצלי. אם אני מעדכן אותו עכשיו זה קופץ לכ־621). איכשהו, טופ 50 מאפשר לך – או לפחות אפשר לי – להפריד בין הנערים לגברים.

* אף קובריק. מה אני אעשה. כמעט כל הסרטים שלו נמצאים בקובץ ה־512, אבל יוצא שאני יותר מעריך אותו כבמאי מאשר אוהב את הסרטים שלו. זה הגיוני?

* קצת פחות סבנטיז משחשבתי. קצת יותר אייטיז משחשבתי. הרבה פחות ניינטיז משחשבתי.

* רוצים להיות כותבים? תכתבו בשבועון. במשך רוב חיי הבוגרים התפרנסתי מכתיבה, אבל של חלשים – בירחון, כשתמיד יש זמן והדדליין אף פעם לא באמת נושף בעורף. שנתיים ב"פנאי פלוס" עשו ממני   כותב טוב יותר, פשוט מפני שהן עשו ממני כותב. אחד שמתיישב עכשיו ומייצר טקסט, אין תירוצים ואין מאניינה. זה לבדו הפך את החוויה למתגמלת, אבל כרגיל בדברים האלה, הערך המוסף האמיתי היה אנושי – ספציפית עורך התרבות האגדי יוני בינרט, העורך הראשי לשעבר אור קניספל שקיבל אותי לעבודה, וליאת לוי־קופלמן שהחליפה את קניספל, אבל משום מה לא אותי.

תודה חברים, נעמתם. מקווה שגם אני.

פורסם בפנאי פלוס (חוץ מהקטע של המסקנות, כן?), 10.3.16

אמנותי אך לגיטימי

1401x788-068-ANOMALISA-008R

מבקר מוזיקה ישראלי – שאלוהים יעזור לי, לא זוכר מי – כתב פעם על לאונרד כהן שכשהוא במיטבו, הטקסטים שלו מתארים בן בזמן מציאות, פנטזיה, חלום, זיכרון ותפילה. זה תיאור מדויק להפליא של כהן כשהוא בזון, וזה תופס (טוב, אולי זולת התפילה) גם לגבי "אנומליסה", סרט האנימציה שהאנגימטיות המסוימת שלו הייתה עולה לי על העצבים אלמלא הייתה כל כך מסוימת. כל כך מדויקת.

מייקל סטון (קולו של דייויד תוליס), מחבר של ספר עזרה עצמית בנושא שירות לקוחות, נמצא בדרכו להרצאה בסינסנטי. כשאנחנו מלווים אותו בטיסה, בשדה התעופה ובמלון, מתברר שסטון עובר חוויה דיסאסוציאטיבית: כולם נראים ונשמעים לו כמו עותקים של אותו גבר לבן (טום נומן). כולם כולל אשתו ובנו, שמדברים איתו בטלפון מהבית בלוס אנג'לס.

סטון מחדש קשר עם אישה בשם בלה, שפיסות האינפורמציה שאנחנו מקבלים עליה מספיקות כדי להבין שהיה לו איתה רומן שהסתיים ביוזמתו. בלה נאותה להיפגש איתו, אבל כשהוא שם על השולחן הצעה מפורשת לסקס, היא עפה עליו ואז עפה הביתה. טיול לילה מוביל את סטון לחנות צעצועי מין, שם הוא קונה בובת אנימטרוניקה יפנית, וכשהוא חוזר איתה למלון נשמע לראשונה קול אחר מלבד אלה של תוליס ונומן: ג'ניפר ג'ייסון לי היא ליסה, בחורה בעלת פנים מצולקות שלרגע מצליחה לגרום לסטון לצאת מהתרדמת הנפשית שלו. אולי אפילו להתאהב.

חבל שאני לא יכול לפרוש כאן את העלילה עד תומה, כי כבר אמרתי: צ'רלי קאופמן כתב וביים (במשותף עם דיוק ג'ונסון) יצירה רב־רבדית לכל אורכה. מצד אחד, קשה להסביר איך כל המרכיבים שלה מתחברים לתוך הפאזל; מצד שני, אין לטעות בתמונה הגדולה. כמו בפירות עטו "שמש נצחית בראש צלול", "אדפטיישן" ו"להיות ג'ון מלקוביץ'", קאופמן מכניס אותנו לתוך הראש של גבר שחווה שבר נפשי. או ליתר דיוק במקרה הזה, גבר שנפשו יוצאת להרגיש משהו. להתרגש ממשהו. ממישהי.

"אנומליסה" הוא הכינוי שמדביק סטון לליסה, מי שהוא מגדיר כאנומליה בתוך שגרת חייו. אז לזה יש הסבר בגוף הסרט, אבל המון דברים אחרים נותרים לא לגמרי מפוענחים, או בהפוך־על־הפוך למה שעובר על הגיבור, אסוציאטיביים. למה ליסה שרה את Girls Just Want to Have Fun של סינדי לאופר? למה לרגע אחד, שבהחלט לא אספיילר כאן, אנחנו רואים את העולם לא מתוך הראש של מייקל סטון אלא מתוך העיניים שלה? ויודעים מה, בואו נלך אחורה: למה הסרט הזה עשוי באנימציית סטופ מושן?

אני מניח שאפשר להתפלפל ולהתפלסף בניסיון למצוא תשובות, אלא שאין טעם לעסוק ב"למה התכוון המשורר" כשהשיר כל כך צלול. קאופמן נכנס לתוך הראש של גבר שמשתוקק להשתוקק, שחייו הצטמצו לכדי סדרה של שגרות וחרטות, שבפרפראזה על פינק פלויד נעשה Uncomfortably Numb. וכשסרט נמצא בתוך ראש שנמצא במצב הזה, הוא בהגדרה לא יכול להיות מסודר לגמרי. לוגי לגמרי. אבל באותה נשימה, העובדה ש"אנומליסה" נותר לא מפוענח בחלקו לא מונעת ממנו להיות מרגש לכל אורכו. ומעשה שטן, גם לגמרי מובן. הרבה יותר מובן מאלף סרטים אחרים שלגמרי עושים שכל, אבל אין לך מושג מה הם רוצים מהחיים שלך.

אני לא נוטה לקולנוע אמנותי, או לאמנות־לשם־אמנות בכלל, כי רוב מוחלט של האמנות הוא חרא יומרני ללא כיסוי. אבל אפילו אחד כמוני, שתמיד מוכן להשמיע את נאום ה"תנו לי קולנוע שהוא קודם כל בידור", לא יכול לעמוד בפני הקסם של אמנות טובה. אמנות שעושה את הקונץ, את הפלא, של ללכוד משהו מרוחו של האדם.

אני לא יודע על מה לאונרד כהן חשב כשכתב "אם תרצה איתה לנסוע, כעיוור איתה לנוע/ בסוזאן תוכל לבטוח, כי נגעה בך באצבעות רוחה" (תרגום: נעמי שמר), אבל נדמה לי שאני יודע מה הוא הרגיש. ונדמה לי שאני יודע מה צ'רלי קאופמן הרגיש כשהלחים יחד בובת מין יפנית, אנשים שנשמעים אותו דבר, ספרי עזרה עצמית ואנימציית סטופ מושן. ואני אוהב אוהב אוהב את זה.

5 סרטים גדולים על נפשות סדוקות

BTWR93.tif

1) אישה תחת השפעה, 1975. הסרט האהוב עליי מהארסנל של ג'ון קסווטס. ג'נה רולנדס, בתפקיד של פעם במילניום, היא עקרת בית שהולכת ומאבדת את שפיותה בזמן שבעלה (פיטר פאלק) לא יכול לעשות שום דבר חוץ מלראות את זה קורה. העובדה שרולנדס לא לקחה על זה אוסקר היא שערורייה בסדר גודל של "עזבו אי.טי, בואו נלך עם 'גנדי'"

2) אפוקליפסה עכשיו, 1979. בסופו של סרט, "אפוקליפסה" הוא על איש שהתחרפן. הלם קרב, תסביך אלוהות, פסיכוזה או כל הנ"ל: תקראו לזה איך שתרצו, קולונל קורץ (מרלון ברנדו) יצא שפוי למלחמה ששיגעה אותו, ופרנסיס פורד קופולה הוא במאי מספיק נבון כדי לאפשר לנו להחליט בעצמנו אם זה קרה באשמתו או באשמתה. יא אלוהים, איזה סרט

3) לשבור את הגלים, 1996. אני יודע, להמון אנשים יש בעיה עם סרטו של לארס פון טרייר. אבל אני אוהב אהבת נפש את הסיפור על הבתולה שהופכת לזונה (אמילי ווטסון), שמאבדת לחלוטין את דרכה ואת שפיותה אחרי התאונה שמותירה את בעלה משותק. זאת יצירה אדירה על אמונה ועל אשמה, ומי שאומר אחרת זכאי לדעתו המטופשת

4) זה ייגמר בדם, 2007. אוי, וואו, ההתפרקות הזאת של דניאל דיי לואיס בסוף סרטו של פול תומאס אנדרסון. ההשתוללות הטוטאלית הזאת של אדם שנושא חתיכת אשמה, חתיכת אגו וחתיכת הון. זה סרט נהדר, ונאום ה"אני שותה את המילקשייק שלך" הוא אולי הדבר הכי נהדר בו. הוא ושתי המילים האחרונות בו: "אני סיימתי"

5) מרטירים, 2008. אם ניקח את הביטוי "קדוש מעונה" ונהפוך אותו על הראש, נקבל קדוּשה שמקורה בעינוי עצמו. זה (בערך) הרעיון שבבסיס סרט האימה הנדיר והאדיר של פסקל לוגייה, חוויית צפייה אשכרה קשה אפילו בסטנדרטים של הז'אנר. בעיקר – אומר ולא אוסיף – כשאנחנו עדים למה שקורה לנפש המעונה בדרכה אל הקדושה הזאת

פורסם בפנאי פלוס, 3.3.16

5 המוזרויות של "טרמבו"

trumbo

1) הקומוניסט הקפיטליסטי. "מאז שאני מכיר אותך", אומר הקולגה ארלן הרד לדלטון טרמבו, "אתה מדבר כמו אדם רדיקלי אבל חי כמו אדם עשיר". זאת הגדרה מדויקת להפליא של הגיבור שאנחנו לומדים להכיר לאורך 124 דקותיו של "טרמבו", אבל זה לא שהסתירה מתיישבת באיזשהו שלב; היא פשוט סתירה, ונראה שהבמאי ג'יי רואץ' אפילו מתפנן עליה.

טרמבו, תסריטאי שהיה באמת, הרוויח את הביופיק שלו ביושר. האיש היה הכותב בעל השכר הגבוה ביותר בהוליווד כשנכנס הן לרשימה השחורה והן לקבוצה שזכתה לכינוי "העשירייה ההוליוודית" – עשרה תסריטאים ובמאים קומוניסטים שסירבו למסור שמות של חברים לוועדה לפעילות אנטי־אמריקאית, ושילמו על זה בתקופות מאסר. טרמבו עצמו ישב 11 חודשים, תקופה שהוציאה מהסרט את הסצנה הכי טובה שלו, עם בחור שחור שתופס על חם את כל הסטיגמות שבראש של התסריטאי הלבן.

אז מה היה לנו שם? מליאן, קומוניסט, אידיאליסט. וגם תחמן בלתי נלאה: האנרגיות הקולנועיות הכי טובות של "טרמבו" מושקעות באופרציה שהקימו התסריטאים מושחרי־השם כדי להמשיך לכתוב תחת שמות בדויים (קונץ שתואר יפה גם ב"שם בהשאלה" של מרטין ריט מ־1976, עם וודי אלן בתפקיד קופאי שמאמץ זהות של תסריטאי).

עכשיו, תראו: אני בהחלט מוכן לקנות את הרעיון של אדם עשיר עם נטיות רדיקליות. אבל למה ללחוץ כל כך חזק על דוושת החמדנות? אם לא מספיקה האמירה של הרד, גם פרנק קינג מ"האחים קינג" – אחד המעסיקים של טרמבו בתקופה המושחרת, תפקיד סולידי של ג'ון גודמן – מדבר כל הזמן על תאוות הבצע של התסריטאי. הוסיפו מונולוג שבו טרמבו עצמו מעיד על אהבתו לאמריקה ואמונתו בממשלה שלה (!), וקיבלתם את האמירה "כן, קומוניסט, אבל פטריוט אמריקאי חובב כסף כמו כולנו". מה הקטע?

2) האמת הבדויה. ארלן הרד שהוזכר לעיל הוא הקומוניסט־מצפוניסט האמיתי של "טרמבו". אבל מה, הוא גם איש שלא היה באמת: לואי סי.קיי מגלם תסריטאי שהולחם לו יחדיו מכמה חברים בעשירייה ההוליוודית.

דמות פיקטיבית זה לגמרי לגיטימי בסרט על התרחשיות אמיתיות, אבל יש משהו לא נעים ולא נכון בכך שדווקא בין הקורבנות של המקרתיזם יש איש מומצא. ב"טרמבו" אנחנו נתקלים בין השאר בג'ון ויין, קירק דגלאס, אדוארד ג'י רובינסון ואוטו פרמינג'ר; העובדה ששחקנים בני זמננו לוהקו לתפקידים של אייקונים שהיו באמת רק מדגישה כמה נפסדת הבחירה להמציא תסריטאי.

3) המלהק שלא רואה טלוויזיה. הביוגרפיה המומצאת של ארלן הרד כוללת מחלה כרונית מומצאת, וככה יוצא שבשלב מסוים אנחנו בוהים בוולטר ווייט מנחם את לואי על סרטן הריאות שלו. והנה שאלה: למה? בדיחה פנימית לא קשורה מעולם הטלוויזיה? משהו שאף אחד לא באמת חשב עליו? יהא ההסבר אשר יהיה, הקטע הזה זרק אותי החוצה מהסרט ולא היה לי קל לחזור.

ב"דדפול" יש קטע שבו ריאן ריינולדס משמיץ את כישורי המשחק של ריאן ריינולדס. זה העולם שאנחנו חיים בו, מטא־עולם שבו כולם מודעים להכל כל הזמן. רק החלטות הליהוק של "טרמבו" לא מודעות לשום דבר.

4) האנטישמית המיותרת. מקרתיזם? זה לחלשים. הנבל הכי מובהק כאן הוא נבלית, הלן מירן בתפקיד הרכילאית הדה הופר. כן, היא הייתה באמת, וכן, היא מסרה שמות. אבל הרגע שבו היא נחשפת כאנטישמית – מה אני אגיד לכם, שוין. עזבו נכון/ לא נכון; זה פשוט מיותר. זה להוריד את הפוקוס מהחטא שבבסיס המקרתיזם, ולו אין שום קשר לדת. רק למדינה.

5) הביקורת הטובה הגרועה. בקרב הסרטים־על־אדומים שיצאו השנה מהוליווד, "טרמבו" מהנה יותר ומעצבן פחות מ"יחי הקיסר". אבל בפני עצמו הוא סרט בינוני־פלוס, וככזה הוא גם פספוס־פלוס.

קל ומתבקש להשליך מהמציאות של "טרמבו" על זו שלנו, עם נאמנות בתרבות וכל החרא הקדוש הזה, אבל לסרט הזה אין ביצים ללכת עד הסוף עם האג'נדה של עצמו. אז הוא בידור לא רע בכלל, שיעור היסטוריה לא רע בכלל ובריאן קרנסטון לא רע בכלל, אבל הסרט הנכון לעכשיו של עונת האוסקרים הזאת – הסרט שבאמת רלוונטי לחיים שלנו, למה שדפוק בממשל שלנו – היה ונותר "ספוטלייט".

ו־5 סרטים בלתי נשכחים על אדומים

reds2

1. "נינוצ'קה", 1939. הקומדיה הנצחית של ארנסט לוביטש, עם גרטה גרבו הנצחית בפני עצמה, הייתה כנראה נחשבת היום למופת של טעם רע. אחרי הכל, גרבו היא שגרירת ברית המועצות הקרה כקרח שנמסה בחומו של המערב, וספציפית של הרוזן לאון (מלווין דגלאס). אבל עזבו קורקטיות מגדרית: זה אחד הסרטים הכי גדולים, ובטח הכי מצחיקים, בכל הזמנים. לא במקרה הוא שווק תחת הסלוגן "גרבו צוחקת"

2. "פלישת חוטפי הגופות", 1956. כל המדע הבדיוני האמריקאי של שנות ה־50 היה מאוד מושפע פוליטית, אם לא מהרוסים עצמם אז מהנשק הגרעיני שלהם, אבל "חוטפי הגופות" הוא מקרה קיצון. סרטו של דון סיגל על העיירה שתושביה מוחלפים בידי קולקטיב של חייזרים נטולי רגשות היה אנלוגיה כל כך שקופה לחרדות האמריקאיות שאפשר היה לתת קרדיט על הפקה לג'וזף מקארתי. ודווקא בגלל זה, סוג של חובה לראות

3. "השליח ממנצ'וריה", 1962. יש אלף ואחת סיבות לצפות בסרט של ג'ון פרנקנהיימר – אחת הראשונות היא שזה סרט של ג'ון פרנקנהיימר – אבל לעניין שלשמו התכנסנו, "השליח" עוסק במזימה סובייטית להתנקש במועמד לנשיאות ארה"ב. וזה יותר מסובך מאיך שזה נשמע, כי הרוצח המיועד הוא חייל אמריקאי שהותנה לכך נפשית בשבי, ומטרת העל היא הכתרה של שתול סובייטי בבית הלבן. מותחן על־זמני, זה מה שזה

4. "אדומים", 1981. סרטו של וורן בייטי על חלוצי הקומוניזם האמריקאי הוא כזה כיתת אמן לצילום – אנחנו מדברים פה על ויטוריו סטורארו בשיאו – ששווה לצפות בו רק כדי לצפות בו. אבל הוא גם סרט סבנטיז מובהק שהתפלק לאייטיז, רחב יריעה וחכם ולוקח את הזמן (194 דקות!), עם קאסט פנומנלי שכולל את בייטי עצמו, דיאן קיטון, ג'ק ניקולסון ומורין סטייפלטון. שיעור היסטוריה ואסתטיקה בכרטיס אחד

5. "חיים של אחרים", 2006. סרטים שאתה בוכה בהם זה דבר אחד; סרטים שטוענים אותך לכל אורכם ככה שאתה בוכה בדיוק בסוף זה דבר נדיר. יצירת המופת של פלוריאן הנקל פון דונרסמארק על איש השטאזי שליבו יוצא אל זוג שנמצא תחת מעקב עשתה לי בדיוק את זה, וזה מבחינתי צל"ש לנצח. אולי בראש ובראשונה לאולריך מיהה האדיר, השחקן הראשי שהלך לעולמו בדיוק שנה אחרי שהסרט הזה טלטל את עולמי

פורסם בפנאי פלוס, 25.2.16

"דדפול", טיעוני ההגנה

deadpool-dmc_2670_v068_matte.1045_rgb_wide-1a6509acc4d6759a0ae466905cc75396e151b233-s900-c85

הנה שלושה דברים שלא אהבתי ב"דדפול":

1. בפרפראזה על ההוא מ"אמדאוס" שמתלונן על "יותר מדי צלילים", בסרט הזה יש יותר מדי בדיחות. ספציפית בדיחות מילוליות: הן תוקפות אותך פעמיים־חמש בדקה, וזה נהיה מתיש. חוץ מזה, יותר מדי גאגים מזכירים את הרפרנסים התרבותיים של "איש משפחה" ו/או את הומור הכולם־נשמעים־כמו־גיקים האופייני לג'וס ווידון. זאת בעיה בסרט שכל הקטע שלו זה להיות משהו אחר לגמרי. משהו פרש.

2. למעט סצנת פתיחה שהיא לא פחות מאינסטנט־קלאסיקה – לראיה, אני לא זוכר מקרה אחר של כותרות פתיחה שמהוות ספוילר – הקולנוע של "דדפול" רחוק מלהיות מסעיר. צילום סטנדרטי, עריכה סאב־סטנדרטית, אפקטים אשכרה רעים (לא כולם, אבל דמות ה־CGI של קולוסוס היא ממש להתעורר בצווחות בשנת 2003). זה הגיוני בהתחשב בכך שזה סרט ביכורים של הבמאי טים מילר, ולא הגיוני כי מילר הוא איש אפקטים מיוחדים. על כל פנים, לא אהבתי את הקולנוע של דדפול. לסרט עם גרוב כל כך חריג מגיע משהו מיוחד גם באופן שהוא הגרוב הזה מוגש לנו.

3. מה, מה מוזיקת אייטיז. זאת הייתה הברקה חד פעמית ב"שומרי הגלקסיה", ואפילו בפרנצ'ייז ההוא זה יעצבן אם יעשו את זה שוב. אנא.

הבינג סד דט, כשנתבקשתי למסור לטבלת המבקרים של "סינמסקופ" את הציון שלי ל"דדפול", מסרתי ארבעה כוכבים. הייתי בטוח שזה יהיה קרוב מאוד לממוצע, אבל זה כוכב שלם מעליו. אז הנה כאמור הסנגוריה שהסרט הזה ראוי לה למרות כל האמור לעיל, ואת טיעוני ההגנה ניתן לסכם בשתי מילים בשפת אימו: It delivers.

"דדפול" מציג את עצמו מהשנייה הראשונה כסרט אנטי־גיבור־על. זה דבר שראינו גם ב"כרוניקה בזמן אמת" האדיר, סרט שכל הקטע שלו זה חבר'ה שמקבלים כוחות־על ולא עושים איתם שום דבר גיבורי, אבל אי אפשר להשוות סרט קטנטן כמו "כרוניקה" – ג'וש טראנק הרים אותו ב־12 מיליון דולר – לסרט על גיבור מהארסנל של מארוול בהפקת 60 מיליון דולר של אולפני פוקס. יודעים מה, עזבו את ה־60 מיליון, דגש על פוקס: "דדפול" הוא ספין אוף של פרנצ'ייז אקס־מן, שזה כל מה שיש לפוקס למכור בתחום סרטי הקומיקס. לסכן את טוהר המידות שלו עם סרט בעל דירוג R זה קטע בפני עצמו; ללכת עד הסוף עם ה־R, זה בכלל לא נתפס.

אני לא רוצה לעשות ספוילרים בלתי נסלחים, אבל את זה אגיד: זוכרים את "הנקוק", הפעם האחרונה שהפקה הוליוודית מרכזית ניסתה למכור את עצמה כסרט על אנטי־גיבור קומיקס? אז שם זה החזיק ככה 40 דקות עד שהפרסונה הרגילה של וויל סמית השתלטה על העניינים והכל התחרבן. בסופם של קרדיטים, פיטר ברג עשה סרט על סופר־הירו לא מאוד מנומס. אבל טים מילר? הוא הלך ועשה סרט על לא־גיבור. עד הסוף. עד הסצנה שבה כל הצ'יפים מונחים על השולחן, האופי של ווייד/ דדפול עומד למבחן האולטימטיבי, ו – אל תדאגו, אמרנו בלי ספוילרים – וואלה עומד.

"דדפול" הצחיק אותי בקול רם, אבל רק חלק מהזמן; "דדפול" סחף אותי, אבל בעיקר בשליש האמצעי שלו, בשלב סיפור ההתהוות; ו"דדפול" כאמור אכזב אותי לפחות בשלושה אופנים שונים. אבל לכל אורכו הרגשתי את הפייאוף על ההבטחה, את התחושה של צ'מע, זה באמת אחר. באמת סרט עם רייטינג R על כל המשתמע מזה, ומה לעשות שמשתמע מזה יותר מהחירות להשתמש במילים מהשורש פ.א.ק.

אני רוצה לצפות שוב ב"דדפול". זה לא קרה לי בסרט קומיקס מאז "שומרי הגלקסיה", ובגלל זה נתתי לו ארבעה כוכבים. באתי כי הבטיחו לי בפוסטר שזה על גיבור מזוין, וזה בדיוק מה שקיבלתי. כל השאר פרטים שוליים.

הימורי אוסקר! מאת זה שחזה ש"עולם היורה" יהיה פלופ!

1) הסרט

room

אם יש מגיע: "חדר". הקולנוע הכי מלהיב של השנה בא בפורמט של "מקס הזועם: כביש הזעם", אבל "חדר" הוא מבחינתי חוויית הצפייה המרגשת ביותר מבציר 2015. ובניגוד למה שניתן אולי לצפות מסרט בהשראת סיפורה של משפחת פריצל, אלה לא רק רגשות שליליים: בסרטו של לני אברהמסון יש גם מידה כמעט לא סבירה של חמלה ותקווה.

אם יש היגיון: לפי יחסי ההימורים המוצעים נכון להקלדת האותיות האלה, יש כמעט תיקו משולש בין "האיש שנולד מחדש", "ספוטלייט" ו"מכונת הכסף". שאר המועמדים לא באמת במשחק.

אז זה בטח יהיה: "ספוטלייט". התיאוריה שלי אומרת שהזכייה הוודאית של ליאורנדו דיקפריו דופקת את סיכויי הסרט שלו לפרס הגדול, ותיאוריה אחרת גורסת שתיווצר מראית עין של שיוויון בין שני סרטי האנסמבל – "ספוטלייט" ו"מכונת הכסף". אלא שבהימור הספציפי על הפרס הגדול אני דבק בסרט היותר אוסקרי.

2) הבמאי

FRD-DS-00668

אם יש מגיע: ג'ורג' מילר, "כביש הזעם". הרגע אמרתי – הווטרן האוסטרלי סיפק לנו את המפץ הקולנועי הכי גדול של השנה.

אם יש היגיון: יחסי ההימורים מעדיפים את אלחנדרו גונסלס איניאריטו על "האיש שנולד מחדש", ובהפרש די גדול. הבעיה של איניאריטו היא הסטטיסטיקה – רק שני במאים בהיסטוריה, ג'ון פורד וג'וזף ל. מנקייביץ', זכו בשני אוסקרים גב אל אב. כלומר, גם ההיסטוריה וגם "בירדמן" אומרים שזה לא יהיה הוא.

אז זה בטח יהיה: אדם מקיי, "מכונת הכסף". וזה עושה שכל, כי מבין שני סרטי האנסמבל, רק ב"מכונת הכסף" יש ניצוצות קולנועיים זכירים. אני לא אהבתי את ההחלטה לתת לסלבריטאים אורחים להסביר דברים לצופים, כי זה גרם לי להרגיש שמקיי חושב שאני מטומטם, אבל זה בדיוק מסוג הדברים שעושים אוסקרים.

3) השחקן

Film Title: Steve Jobs

אם יש מגיע: מייקל פסבנדר, "סטיב ג'ובס". כולנו הספקנו לשכוח מזה, אבל בעצם יש סרט אנסמבל שלישי באוסקרים האלה. ההופעה של פסבנדר כחבר המוביל בקאסט של "סטיב ג'ובס" היא בעיניי לא פחות מפנומנלית, ובהעידר מועמדויות גדולות אחרות לסרטו הלא מספיק מוערך של דני בויל, זה באמת מקרה מובהק של "אם יש מגיע".

אם יש היגיון: אז ברור שהאוסקר הזה הוא של דיקפריו. רק כדי לסבר את העין, סוכנות ההימורים וויליאם היל נותנת לו יחס של 1/50, כלומר החזר של דולר עלוב אחד על כל 50 שתשים עליו. הבא בתור? פסבנדר עם 16/1, שזה 16 דולר על כל דולר ששמתם. אם שתמם.

אז זה בטח יהיה: ליאו. כאילו, ברמה של הסיכוי שהשמש תזרח וביבי ייקח.

4) השחקנית  

room

אם יש מגיע: ברי לארסון, "חדר". הסרט הנפלא הזה יושב על ארבע כתפיים דקות, השתיים של ילדון הפלא ג'ייקוב טרמבליי והשתיים של לארסון, אבל הדמות שלה עושה מן הסתם סיבוב מורכב בהרבה מזה שעוברת הדמות של בנה. לארסון מפליאה להשתנות בהתאם, בניואנסים ולא בפטיש חמש, ועושה תפקיד ראוי־אוסקר שני אחרי Short Term 12 הפגזי.

אם יש היגיון: מה אתם יודעים, המזל הולך עם הטובות. נכון לשורות אלה, לארסון היא הימור בטוח וגרוע של 1/20.

אז זאת בטח תהיה: שרלוט רמפלינג, "45 שנים". כי לארסון עוד די צעירה (26), כי רמפלינג כבר די מבוגרת (70), וכי משהו צריך לאזן את הפיהוק שתעורר הזכייה של דיקפריו.

5) שחקן המשנה

Stanley-Tucci-Spotlight-movie

אם יש מגיע: סטנלי טוצ'י, "ספוטלייט". אבל הוא בכלל לא מועמד, כי באקדמיה יושבים אנשים שהם לא רק לבנים מאוד אלא גם סתומים מאוד, אז סילבסטר סטאלון על "קריד". זה יותר פרס מפעל חיים מכל דבר אחר, והמפעל הזה – שהחל בסרט אדיר והשנה חזר בסרט אדיר נוסף – בהחלט ראוי לפרס.

אם יש היגיון: גם ההימורים אומרים סטאלון, ובאופן שמרגיז אותי באופן אישי, לא אומרים בשום אופן טום הארדי – השני ברשימת הפייבוריטים שלי בקטגוריה הזאת, והשחקן היחיד מ"האיש שנולד מחדש" שמגיע לו פרס על משהו.

אז זה בטח יהיה: מארק רופאלו, "ספוטלייט". כי יש מסורת של שחקנים נהדרים שמקבלים את האוסקר בדיוק על התפקיד הכי פחות טוב שלהם, וכי כל הקטע של סרטי אנסמבל זה לעשות פסלונים לחברי האנסמבל.

6) שחקנית המשנה

kate-winslet.jpg

אם יש מגיע: קייט ווינסלט, "סטיב ג'ובס". ווינסלט מגלמת את ג'ואנה הופמן, אשת סודו של ג'ובס (היו שקראו לה "אשתו בעבודה") בתפקיד משנה לפי הספר. מצד אחד גונבת סצנות בלי טיפת מצפון, מצד שני עושה את זה בשקט של פנתר ורוד.

אם יש היגיון: אז יש לנו בעיה, כי על סמך אתרי ההימורים יש מרוץ די צמוד בין אליסיה ויקנדר על "הנערה הדנית" ורוני מארה על "קרול".

אז זה בטח יהיה: רוני מארה. ויקנדר הספיקה להרוויח מעמד של איט גירל למרות שפרצה רק לפני דקה, עם "אקס מכינה" ו"שם קוד מ.ל.א.ך", אבל זה עדיין לא ברמות ג'ניפר לורנסיות. לעומתה, רוני "יש לי פרצוף תחת ולא אהסס להשתמש בו" מארה יושבת כבר כמה שנים על משבצת השחקנית האינטליגנטית/ רגישה/ לא מחייכת גם תחת גז צחוק.

7) התסריט המקורי

BridgeofSpiesReviewHeader

אם יש מגיע: מט צ'רמן והאחים כהן, "גשר המרגלים". אין, כבר לא כותבים ככה היום. סרטו של סטיבן ספילברג הוא כמעט פליט מהסבנטיז – עלילה רזה, פיתוח דמויות מפואר, דיאלוגים מבריקים (אבל לא מדי, לא ארון־סורקיניים) ומעל הכל זיגוג דקיק של הומור.

אם יש היגיון: אז זה נראה כמו "ספוטלייט". ג'וש סינגר והבמאי טום מקרתי הם לא רק המועמדים המובילים אלא גם מועמדים ראויים, עם תסריט שמסרב ללכת לפרובוקציות או סחיטת דמעות למרות חומר הגלם שלו – התעללות סדרתית של כמרים בילדים.

אז זה בטח יהיה: "הקול בראש". כלומר, אם מוסכם על כולנו שלהימור אחד מותר להיות סתם "איזה קטע זה יהיה אם", אז איזה קטע זה יהיה אם התסריט המקסים הזה יקח אוסקר.

8) התסריט המעובד

Bone Tomahawk

אם יש מגיע: ס. קרייג זאהלר, Bone Tomahawk. כן, מגיע לאיש הזה אוסקר על התסריט הזה למרות שהוא לא מועמד אפילו לכינור דויד. אבל אם אתם מתעקשים על אשכרה מועמד, אז כמובן שזה העיבוד של אמה דונהיו לרומן של עצמה, "חדר".

אם יש היגיון: צ'רלס רנדולף ואדם מקיי על פי רומן מאת מייקל לואיס, "מכונת הכסף". זה לא רק המועמד המוביל (וויליאם היל נותן 1/8) אלא גם המועמד ההגיוני בשם האיזון שהוזכר לעיל בין שני סרטי האנסמבל המובילים.

אז זה בטח יהיה: הו, זה יהיה בוודאות "מכונת הכסף". תסמכו עליי, אני הימרתי ש"עולם היורה" יהיה פלופ.

ועוד 3 הימורים בטוחים על קטגוריות משניות

SonofSaul

עריכה: "מקס הזועם" הוא המועמד המוביל, ואני מיישר פה קו עם חוכמת ההמונים כי זה גם מאוד סביר וגם מאוד מגיע. אז האוסקר הולך למרגרט סיסקל, שזה רק הסרט השני שהיא משמשת בו עורכת ראשית. והקודם היה "תזיזו ת'רגליים"!

צילום: עמנואל לובצקי, "האיש שנולד מחדש". זאת עומדת להיות הזכייה השלישית שלו ברציפות אחרי "כוח משיכה" ו"בירדמן", ולובצקי הוא בדיוק מספיק גאון בשביל שזה יגיע לו, אבל לי חבל על ג'ון סיל. עבודת קודש הוא עשה ב"כביש הזעם". וחוץ מזה, 200 שנה הוא מצלם סרטים – לרבות "העד" ו"הכישרון של מר ריפלי", למשל – והאוסקר היחיד שלו הוא על הפצוע הפאקינג אנגלי.

סרט זר: אתם עושים צחוק? זה "הבן של שאול" וכולם יודעים את זה מאז שלהי המלחמה. רוצים את זה במספרים? אז "שאול" יחזיר דולר על כל 25 שתשימו עליו. במקום השני – אם תהמרו על Embrace of the Serpent היפהפה, ואיזשהו קרע בזמן־חלל יוצא אתכם צודקים, תעשו פי 25 על הכסף. אבל אם זה אשכרה יקרה, אני משנה את שמי לגידי אורשר וקונה סולם.

פורסם בפנאי פלוס, 25.2.16

 

 

 

הבן של מריה

hail-caesar-heroאם ברני סנדרס עוד עשוי איכשהו לזכות במרוץ לנשיאות ארה"ב, הרי שלאג'נדה שלו אין שום סיכוי  לנצח. זה הלקח שלי מ"יחי הקיסר" של האחים כהן, לכאורה קומדיה מטורללת על הוליווד של שנות ה־50, ובתכלס שיעור די מדכא בנושא "למה לעולם לא תהיה מהפכת פועלים בבית האמיצים".

פייר, הטריילר הדאיג אותי. הפילמוגרפיה של האחים כהן משובצת בקומדיות בורגניות, סרטים מתחכמים לצופים מחוכמים, מסוג האנשים שהולכים להצגות יומיות בקולנוע לב. "לקרוא ולשרוף", "לחסל את הליידי", "אכזריות בלתי נסבלת" – מבחינתי מדובר בקומדיות הצרפתיות של הכהנים. סרטים מדושני עונג, מלאי חשיבות עצמית, משעשעים רק אנשים שצוחקים ב"חו חו חו". ובכן, ז'ה סווי שמח לבשר ש"יחי הקיסר" הוא רק קצת כזה.

אדי מניקס (ג'וש ברולין) הוא מנהל ההפקות של אולפני "קפיטול", מותג שמיטיבי לכת לסרטים של האחים כהן יזכרו מ"ברטון פינק". אנחנו פוגשים את מניקס כשהוא מחזיק המון כדורים באוויר: שחקנית אחת שלו, כוכבת של סרטי שחייה צורנית (סקרלט ג'והנסון), בהריון מחוץ לנישואים; שחקן אחר, כוכב מערבונים (אלדן ארנרייך), מתקשה להתמודד עם תפקיד בדרמה רצינית של הבמאי הנודע לורנס לורנץ (רייף פיינס); לשחקן שלישי, כוכב מחזות זמר (צ'אנינג טייטום), יש דעות והרגלים שהשתיקה יפה להם בארה"ב של הפיפטיז; וחוץ מזה, שתי אחיות־רכילאיות (טילדה סווינטון בתפקיד כפול) מרחרחות תדיר בחצר האחורית של האולפן. זה הרקע למהלך העלילתי העיקרי: חטיפה של הכוכב הכי גדול של "קפיטול", בירד וויטלוק (ג'ורג' קלוני), בידי קומוניסטים.        

"יחי הקיסר" נראה כמו מכתב אהבה של האחים כהן להוליווד הישנה. חלקים גדולים ממנו הם סצנות מתוך סרטים של "קפיטול", רגעים שהכהנים נהנים בבירור לביים הכי אולד סקול שיש (לרבות צילום בפילם 35 מ"מ) – כאן נאמבר מוזיקלי אה־לה גינג'ר ופרד, שם סצנת שחייה צורנית שלא הייתה מביישת את אסתר וויליאמס. כל כך הרבה מחוות יש כאן שמפתה לחשוב על העלילה כתירוץ קלוש, דרכם של הכהנים לספק איזה דבק שיחבר את הכל. אבל האחים הם יוצרים כל כך מיומנים ומיודעים שאין סרט שהאמירה של "יחי הקיסר" סתם התפלקה להם.

שני צדדים יש לאמירה הזאת, ואחד מהם מוגש באופן שלא ניתן לפספס. הוליווד של "יחי הקיסר", כפי שטוענים החוטפים־קומוניסטים, היא מהדורה מזוקקת של הקפיטליזם. המכונה מ"ברוך בואך אל המכונה" של פינק פלויד. אלא שלא במקרה נחטף וויטלוק מסט של סרט על חייו של ישו, וזה גם לא מקרה שהסצנה הכי מצחיקה ב"קיסר" היא ויכוח יהודי־נוצרי על מהותו של האל. במילים אחרות, האחים כהן מעבירים קו ישר בין שתי הנקודות הכי בסיסיות של הקולנוע האמריקאי ושל התעשייה והתרבות שמייצרות אותו: הנצרות והקפיטליזם. הבן ורוח הקודש.

"יחי הקיסר" לא מחדש כלום בהצגה של הקפיטליזם כדת או של הוליווד כמכשיר תעמולה, אבל הוא מפתיע במסקנה שלו – מסקנה שהאמונה של אמריקה בשתי הדתות שלה, זאת עם סמל הצלב וזאת עם סמל הדולר, חזקה יותר מכל טיעון מוסרי או לוגי נגד האמונות האלה. אז מה אם הקומוניסטים אומרים דברים נבונים על פגעי השיטה, אז מה עם הרב היהודי פוגע בול בחורים בעלילה הנוצרית ("אז לאלוהים יש בן? מה עוד יש לו, כלב?"). לאמריקאים יש – נו, איך קוראים לזה, אפילו קלוני שוכח בשיאו של מונולוג – אמונה.

אז לעולם לא תהיה מהפכת פועלים באמריקה, מפני שאמריקה מאמינה עד כדי כך בבולשיט של עצמה, באשלייה שהיא מייצרת ואורזת ומוכרת לשאר העולם. זאת אמירה חכמה, פסימית ומדויקת, שמפרידה בין "יחי הקיסר" לקומדיות הצרפתיות של הכהנים. חבל רק שכל כך הרבה סצנות מתוכו הן לגמרי בהילוך המדושן עונג, המרוצה מעצמו והמתעסק בעצמו, שמאפיין את הכהנים במירעם.

5 סרטים מושלמים על עיר הסרטים

TROPIC THUNDER

1) שדרות סאנסט, 1950. יצירת מופת של בילי וויילדר שפשוט מסרבת להתיישן. כנראה שהזמן פשוט לא יכול על הסרט הזה, שכל הקטע שלו הוא השפעת הזמן על כוכבת הקולנוע של פעם (גלוריה סוונסון בתפקיד חייה). העיסוק בטרגדיה של כוכבי הראינוע העידן הסאונד, ההופעות של הבמאים אריך פון שטרוהיים, באסטר קיטון וססיל בי. דה מיל – אם יש סרט חובה לתלמידי קולנוע, זה זה

2) שיר אשיר בגשם, 1952. טוב, וגם זה. כמו "סאנסט", גם המחזמר של סטנלי דונן וג'ין קלי עוסק בהשלכות המעבר מראטינוע לקולנוע מדבר – והעובדה שזה קורה בסרט מהסוג שפעם־פעם היה נהוג לכנות "מדבר לגמרי, שר לגמרי" היא בונוס אדיר. אפילו במונחים של היום, האופן שבו מתוארת כאן הצביעות ההוליוודית היא כמעט כנה מכדי להיות אמיתית

3) ברטון פינק, 1991. לא בדיוק סרט על הוליווד – אפשר לנהל דיונים שלמים בשאלה על מה הוא כן – אבל עיר הסרטים כפי שעיצבו אותה כאן האחים כהן היא פשוט מושלמת. בחיי, "פינק" שווה שתי צפיות רק בשביל הסצנה שבה התסריטאי (ג'ון טורטורו) מקבל על הראש מפני שגרם למנהל האולפן ממש להתעניין בסרט האיגרוף שהוא כותב

4) השחקן, 1992. לטעמי הסרט הטוב ביותר של רוברט אלטמן, על אפם ועל חמתם של "הקלפן והיצאנית" ו"שלום לנצח". מייקל טולקין הפליא לכתוב סיפור על מפיק־רוצח (טים רובינס), ואלטמן מצידו הפליא לסגנן אותו כקומדיה שחורה משחור עם סדרה שלמה של סצנות אינסטנט קלאסיות – החל ממש בסצנה הראשונה, שוט רציף בן שמונה דקות שבו המצולמים משוחחים בהרחבה על שוט הפתיחה בן שלוש וחצי הדקות מ"מגע של רשע"

5) רעם טרופי, 2008. כל כך מצחיק, כל כך מדויק, כל כך פסיכי. בן סטילר מעולה בתפקיד הסופרסטאר אכול הבולשיט ועוד יותר מעולה בתפקיד הבמאי של הבלגן הזה, וכמעט מרגש לראות איך הוא מפנה מקום הן להתעלות של רוברט דאוני ג'וניור בתפקיד השחקן הלבן שבתפקיד של שחקן שחור, והן של ג'ק בלאק בתפקיד של ג'ק בלאק, רק יותר. איזה סרט

פורסם בפנאי פלוס, 18.2.16

גשר ברוקלין מט לנפול

66fc2672-8e3e-11e5-9893-4457865eb50c-1020x549

איזה סיבוב משונה עושה "ברוקלין". כל כך הרבה זמן לוקח לסרט הזה להיסגר על עצמו, להחליט מה הוא רוצה להגיד ולמה הוא רוצה להגיד את דווקא דרך סיפורה של אייליש לייסי, שבשליש הראשון הרגשתי כאילו אני צופה בעניינים דרך משקפת על הטיילת של ברוקלין הייטס. עכשיו אתה רואה את זה, עכשיו אתה לא. בשליש השני הוא התחיל להתאפס, התחיל להתפקס, ועד שהבנתי למה התכנסנו מלכתחילה, "ברוקלין" כבר היה בשלהי הטרימסטר האחרון שלו. פספוס, אבל לאו דווקא במובן הכי שלילי של המילה.

אייליש (סירשה רונאן) היא צעירה אירית שחיה עם אמה (ג'יין ברנן) ואחותה (פיונה גלסקוט) בעיירה קטנה ושמרנית, על הטוב והרע שהולכים עם ההגדרות האלה. כשאייליש רואה הזדמנות לקו אופק קצת יותר מבטיח, היא עולה על ספינה לאמריקה ולומדת כבר על הסיפון איזה כיף ענק זה להיות מהגרת.

כאמור, הבמאי ג'ון קרולי והתסריטאי/ בדרך־כלל־סופר ניק הורנבי מנחיתים את אייליש בארצה החדשה הרבה לפני שהם מספקים לנו חצי סיבה להתעניין בגיבורה שלהם. שליש סרט בפנים, זה נראה כמו סיפור ההגירה הגנרי ביותר שניתן להעלות על הדעת. ודווקא אז נוצרת איזו מסה קריטית של פרטים ספציפיים, נולדת דמות ונוצר סיפור.

אייליש היא דיירת זמנית בפנימייה קתולית קטנה למהגרות איריות, ומי שמנהלת שם את העניינים (ג'ולי וולטרס התמיד מצוינת) הופכת הן לאם חלופית והן לסיסמוגרף דתי/ מצפוני של הסרט כולו; אני לא יודע אם זה טריק מובנה בספר מאת קולם טובין או קונץ של הורנבי, אבל זה עובד מצוין. פתאום אייליש היא חלוצה בדרכה השקטה, מישהי שרק כמעט בדיעבד אנחנו יכולים להעריך את האומץ הכרוך בכמעט כל מהלך שלה.

אפילו שמץ של דידקטיות היה הופך את "ברוקלין" לבלתי נסבל, אבל בחלוף כמחצית מ־110 הדקות שלו מתברר היתרון של כל גישושי הפתיחה: ראינו כל כך הרבה מהרקע האישי/ דתי/ לאומי של אייליש שאין צורך להטיף לנו לגבי המשמעות של הדברים. אותו הדבר נכון גם לגבי ההתפתחות הכי משמעותית שעוברת עליה בעולם החדש: ההיכרות עם טוני, עוד מהגר (במקרה הזה איטלקי) שעושה רושם לגמרי גנרי עד שמוכח אחרת, ויצויין שההופעה של אמורי כהן לא עוזרת עם זה. על כל פנים, גם לגבי המשמעויות הנלוות לרומן בין אירית ואיטלקי לא צריך להציק לנו. וככה יוצא ששני שליש סרט בפנים, יש סרט להיות בו.

אז "ברוקלין" מתחיל גנרי וגולש לתוך שלב אלגנטי מאוד של התמקדות, אלא שבישורת האחרונה ניתן להאשים אותו בדיוק במילים שהטיח פרופ' הנרי ג'ונס בבנו אינדיאנה (כן נו, ב"אינדיאנה ג'ונס ומסע הצלב האחרון"): "עזבת בדיוק כשנעשית מעניין".

בסיכומו של חקר דמות, אייליש לייסי יוצאת פמינסטית בעל כורחה. זה לא שהיא נסחפת שלא מדעת לפריצות דרך חברתיות; זה יותר כאילו היא פורצת דרכים שהשכל הישר שלה אומר שאין סיבה לא לפרוץ. זאת דרך מקסימה להטיף לזכותה של אג'נדה בלי לומר עליה מילה: הרי אם הפמיניזם עושה שכל, אז מה עוד נשאר להגיד עליו. אבל אמרתי כבר ש"ברוקלין" עושה סיבוב, ובסופו יוצאת דמות שאולי כן הייתה גנרית אחרי ככלות הכל. שאולי כל הספציפיות סביבה הייתה רק הרמה מתוחכמת לשורה של הנחתות. בהופעה של רונאן, שתמיד משדרת משהו מאוד מרוחק, אין רמזים לכאן או לכאן.

מעניין אם "ברוקלין" הוא הפייבוריט של מישהו לאוסקרים. יש לי הרגשה שכמו הגיבורה שלו, הוא משאיר מעט מאוד סיבות מוחשיות להתעניין ספציפית בו.

5 סרטים על מהגרים שכל תושב קבע צריך לראות

The-Visitor

1) הסנדק 2, 1974. ילדותו של דון ויטו קורליאונה בסציליה, ואחר כך התבגרותו כמהגר חסר כל בניו יורק, היו חלק אינטגרלי מהספר "הסנדק". אלא שהמחבר/תסריטאי מריו פוזו החליט במשותף עם הבמאי פרנסיס פורד קופולה שזה טו מאץ' אינפורמיישן לגירסה הקולנועית, וככה יצא שהרקע הגיע רק בסרט ההמשך. ב"הסנדק 2" האפי שמשרטט קו ברור וחסר רחמים בין הגירה, כבוד ואלימות

2) האורח, 2007. סרטו של טום מקרתי, המועמד לאוסקר על בימוי "ספוטלייט", מניח את הגיבור שלו על הזדמנות מקרית להכיר מהגרים: הוא מגלה ששניים מהם פלשו לדירה שבבעלותו בניו יורק. זהו, זה הצוהר שדרכו יוצאת הדמות של ריצ'רד ג'נקינס מהשגרה האקדמית שלה אל מה שנהוג לכנות "שולי החברה". היאם עבאס מצוינת בתפקיד משנה, אבל מי שגונב את ההצגה זה התופים. נסו ותיווכחו

3) נהר קפוא, 2008. שתי מועמדויות לאוסקר, תסריט ושחקנית ראשית למליסה ליאו, אבל הסרט איכשהו נשכח. וחבל, כי הוא מין גירסה מחוספסת של "תלמה ולואיז": שתי נשים, לבנה ואינדיאנית, משלימות הכנסה בהברחה של מהגרים לא חוקיים מקנדה לאמריקה. המתח בא כאן במידה, המלודרמה בקטנה והאקשן במשורה, ומה שמחזיק את כל העסק הוא החיבור בין שתי הגיבורות. חתיכת הברקה, סרט הביכורים של הבמאית/ תסריטאית קורטני האנט

4) ללא שם, 2009. קונטרה מקסיקנית מושלמת ל"עיר האלוהים" הברזילאי. קארי פוקונאגה עשה סרט דחוס וחזק על הניסיון של משפחה לברוח מהעוני של דרום אמריקה אל הרווחה של הצפון, ועל מה שקורה כשהמסע מצטלב עם זה של נער כנופיות שעשה טעות והצמיח מצפון. כל זה אלים מאוד ומדכא מאוד, אבל "ללא שם" הוא בהחלט לא קינה על הקיום האנושי: הוא כולו אמונה בכך שדווקא מהפשע יכולה לצמוח גאולה

5) הים הצהוב, 2010. סרטו של נה הונג-ג'ין (The Chaser) נקרא כמו שהוא נקרא על שם הים שבין מזרח סין למערב הקוריאות, והסיפור מתרחש במחוז יאנביאן, אזור מלא גולים קוריאנים שמנסים להתחיל חיים חדשים – בדרך כלל חיי פשע – בסין. זאת הסיטואציה של הגיבור, נה המונית גו־נאם (הא ג'ונג־וו), מהגר בעל כורחו שמצבו מכריח אותו לקחת על עצמו משימת חיסול. לגמרי שייך לקאנון של סרטי הפשע הקוריאניים

"הבן של שאול" ב־5 שאלות קשות

Son-of-Saul-

1) שאלת ה־100 מיליון דולר. כש"לבנון" שלו הגיע לבתי הקולנוע, הייתה לי זכות יוצאת דופן לשבת עם שמוליק מעוז מול הסרט שלו ולהציק לו לגבי שלל הבחירות שעשה כבמאי. בראש ובראשונה על הבחירה בה"א הידיעה: ההחלטה להעביר סרט שלם בתוך טנק. תגיד שמוליק, שאלתי, מה אם היה לך כסף לעשות את ה"טוראי ראיין" של הבוץ הלבנוני? עדיין היית מתעקש להראות את מה שקורה בחוץ אך ורק דרך הכוונת של התותחן?

השאלה הזאת הציקה לי מאז שראיתי את "לבנון" ועד שהצגתי אותה לבמאי שלו. מה אם ההחלטה המכוננת הזאת, בחירה שהכתיבה לא רק את הסגנון של הסרט אלא גם את האפקט הפסיכולוגי שלו על הצופה, נבעה לא מחזון אמנותי אלא פשוט מחוסר תקציב? ובכן, הנה מה שהיה למעוז להגיד: "עם 100 מיליון דולר הייתי עובד יותר בנחת, פורש את ההפקה על יותר ימי צילום, ובסופו של דבר עושה בדיוק את הסרט הזה. אבל הייתי מושך לעצמי משכורת שחבל על הזמן".

גם את לאסלו נמש מתבקש לשאול את שאלת ה־100 מיליון דולר. אחרי הכל, גם במאי "הבן של שאול" בחר להציג את הסיפור של הגיבור שלו – איש זונדרקומנדו באושוויץ 1944 – באופן שמגדיר את הסרט כולו. במקרה של נמש, ההחלטה המכוננת היא האופן שבו אנחנו נחשפים לזוועות של מחנה ההשמדה: כמו במשחק יריות בגוף ראשון. אני לא מתכוון לזה במובן של זילות הנושא; זאת פשוט האסוציאציה הכי טבעית שלי למיקום הכמעט קבוע של המצלמה מאחורי כתפו של שאול. זה אומר בהגדרה שאנחנו רואים רק את מה שהוא רואה, ובמקרים רבים עוד פחות מזה, מפני שהמצלמה של מתיאס ארדלי אוהבת לעבוד בעומק שדה מינימלי, קרי פחות פוקוס ככל שהאובייקטים רחוקים יותר מהעדשה. זה לא עניין של לחסוך זוועות מהצופה – הסרט הזה ברוטאלי אפילו בסטנדרטים של סרטים קודמים שהתרחשו באושוויץ – אלא של הליכה עד הסוף עם נקודת המבט של הגיבור. כשהוא לא ממוקד במשהו, גם אנחנו לא. כשהוא לא מרוכז במי שפונה אליו, גם אנחנו לא נראה את פניו.

הצילום הוא בוודאי לא הדבר החריג היחיד ב"שאול". בכלל, מעטים הדברים בסרט של נמש שנענים לאיזשהן קונבנציות קולנועיות. אבל האם הסרט הזה היה נראה ככה גם לו הייתה לנמש היכולת הכלכלית לשחזר לפרטי־פרטים את אושוויץ־בירקנאו במקום לחשוף את הגיהנו ההוא רק בשברי פריימים וקרעי סצנה? בראיון שהעניק למבקר הקולנוע אבנר שביט מ"וואלה" טען נמש שהוא תמיד דמיין ככה את הסרט, ואני מאמין לו בדיוק כמו שהאמנתי לשמוליק מעוז. ל"לבנון" היה סיפור לספר ודרך לספר אותו, ובדיעבד אי אפשר כמעט להפריד בין הצורה והתוכן שלו; גם "הבן של שאול" הוא יצירה שכל האספקטים שלה שזורים זה בזה ותלויים זה בזה. הייתי קורא לזה סרט על הישרדות הנפש.

2) שאלה של אמונה. "הבן של שאול" הוא סרט ללא סיפור. לא במובן הקונבנציונלי: הדבר היחיד שאנחנו יודעים על הגיבור שלו הוא שאתרע מזלו להשתייך לזונדרקומנדו, קרי לעבוד פיזית בתעשיית המוות של אושוויץ, והמהלך הדרמטי הכמעט יחיד הוא החלטה של שאול להביא לקבורה ילד ששרד – רק לדקות אחדות ולנשימות אחדות – את תא הגזים. נמש לא מסביר לנו מה יש בילד הזה שמביא את שאול לסכן את חייו בניסיון לארגן לו קבורה יהודית כהלכתה; למען האמת הוא מבלבל אותנו במכוון, מפני שבשלב מסוים מתחיל שאול לטעון שמדובר בבנו. "אין לך בן", אומר לו אסיר אחר, ולנו נותר רק לתהות.

בשליש האחרון החלטתי שזה לא משנה. יהיה אשר יהיה, בעצם אין שאלה על המשמעות של הילד הזה עבור שאול: תקראו לזה תקווה, תקראו לזה אנושיות, תקראו לזה אמונה, "הבן של שאול" מתאר אדם ש – איך אמר מורפיאוס ב"המטריקס" – מקבל את מה שהוא רואה רק מפני שהוא מצפה להתעורר. שחווה סיוט הלכה למעשה, לרבות ההיגיון הלא באמת הגיוני של חלומות באשר הם. "פלנטת אושוויץ" קרא לזה ק. צטניק, ומעולם לא ראיתי סרט שהיטיב כל כך להמחיש את המשמעות של הביטוי הזה. בתוך הפלנטה הזאת, בתוך הסיוט־אבל־לא־חלום הזה, אימוץ של גופת ילד הוא לא אקט של היגיון. הוא – שוב – אקט של הישרדות הנפש.

אבל האם אני מאמין לנמש? האם אני מקבל את הרעיון שנפש יכולה להיסדק באופן הספציפי הזה? כן. לגמרי כן. דווקא בהיעדר מידע על הגיבור, דווקא בהיעדר קונטקסט. שאול הוא לא גבר על סף שבירה נפשית; הוא אחרי הסף, והילד הוא הסף הזה. דרך הפריזמה הזאת, זה באמת לא משנה אם מדובר בבנו המת או בילד שהוא מעולם לא ראה קודם לכן. לשרוד את הגזים ולו לרגע זה מספיק מופלא, גופה של ילד זה מספיק נורא. אין צורך בקונטקסט.

son-of-saul-03

3) האם אפשר ללמד הבעה? כנראה שלא. או שאולי אפשר, אבל נמש לא ניסה. זה מה שגיליתי בדיעבד כשקראתי על עשיית "הבן של שאול": שהוא בחר את השחקן הראשי שלו, שבכלל אינו שחקן, בגלל היכולת של פניו וגופו להביע. כל הזמן, בכל ניואנס.

אם הדבר הכי זכיר ב"שאול" הוא הצילום, הרי שהדבר השני הכי זכיר הוא פניו של גזא רוהריג – משורר הונגרי שמתגורר בניו יורק, ושעבודת המשחק הקודמת היחידה שלו הייתה בסדרת טלוויזיה הונגרית מ־1989. "האיש שראה יותר מדי" הוא לא רק סרט של היצ'קוק, אלא גם תיאור מוצלח למדי של הבעת פניו: רוהריג משדר את האנרגיה של קפיץ פקוע. הוא נוכח ונפקד, מתבונן ובוהה, אבוד ונחוש. ולרגע אי אפשר להסיר ממנו את העיניים.

אחד השיעורים המאלפים שלומדים סטודנטים לקולנוע הוא "אפקט קולשוב", על שם הקולנוען הרוסי לב קולשוב. האפקט המדובר הוא תוצאת ניסוי שבו הוצגו לקהל פניו של שחקן הראינוע איוון מוז'וחין כשהוא מגיב לדימויים חזותיים שונים – פנים של נערה, צלחת מרק, ארון מתים של ילד. הקהל התרשם מהיכולת של מוז'וחין להביע מגוון של רגשות, אלא שהוא לא הביע שום דבר: מוז'וחין שמר על הבעה קבועה. זאת העריכה שיצרה את הרושם של מנעד תגובה.

אני מזכיר את הסיפור הקלאסי הזה מפני שאפקט קולשוב כנראה אחראי לפחות חלקית להופעה של רוהריג. אבל רק חלקית, ולראיה הרגע היחיד שבו נמש הרשה לו לחייך. ממש לחייך, למרות שהסצנה שבה זה קורה אינה משעשעת בשום אופן. זה רגע אנושי אדיר בסרט שכל הקטע שלו הוא גבולות המעטפת של האנושיות.

SonOfSaul2

4) וסאונד, אפשר ללמד סאונד? כן, ברור שכן, ואת הסאונד של "הבן של שאול" צריך ללמד בבתי ספר לקולנוע. כל כך הרבה מתרחש בסרט הזה רק ברמת השמיעה שזה שוב הזכיר לי את הראיון עם מעוז: הוא סיפר על תגובות של אנשים ל"סצנה עם ההליקופטר", למרות שאין הליקופטר ב"לבנון". רק צליל של הליקופטר.

אני מעריץ במאים שמכניסים את הקול לקולנוע, והשימוש של נמש בסאונד הוא לא פחות מפנומנלי. זה בא לידי ביטוי מקסימלי כבר בפתיחה, בסצנה שבה מובלים אסירים לתא הגזים: המצלמה של ארדלי לא נכנסת פנימה. אנחנו רק עומדים בחוץ עם שאול ומאזינים לזוועה. אני זוכר מבקרי קולנוע שנכנסו באימא של סטיבן ספילברג על החוצפה להכניס מצלמה לתא גזים (ויצאו סתומים, כי כל הקטע בסצנה ההיא מ"שינדלר" היא שזה לא היה תא גזים); אני לא חושב שיש בעיה מוסרית או אחרת לצלם אנשים נחנקים למוות מציקלון בי, אבל אני בספק אם נראה אי פעם תא גזים שמשתווה בעוצמתו לאיך שנשמע תא הגזים של נמש. ככה זה כשאתה יכול רק לדמיין.

5) הקטע הזה שאתה נשאר בחוץ. את "הבן של שאול" ראיתי לא עם עיתונאים אלא עם אנשים אמיתיים, ובערך עשרה אחוזים מהם נטשו במהלך ההקרנה. נורא סקרן אותי לדעת למה: האם זה האופן הכמעט אגבי שבו נמש חושף אותנו לכמה מהמראות האיומים ביותר בתולדות האנושות? האם זה הקושי לעקוב אחרי האין־עלילה? לעולם לא אדע, אבל אולי בצפייה שנייה אצליח לפחות להסביר לעצמי את החווייה החריגה שהייתה לי עם הסרט החריג הזה.

"הבן של שאול" הפנט אותי וסקרן אותי לכל אורכו, אבל הוא לא ריגש אותי לשנייה. חלק מזה נובע ממדיניות האפס־סנטימנטליות של נמש, מהסירוב שלו להציג את האסירים כקדושים – כמה מההתנהגויות הדוחות ביותר כאן הן של הקורבנות ולא של הפושעים – אבל זה יותר מזה. ככל שבימוי המצלמה גרר אותי יותר פנימה, ככה מצאתי את עצמי יותר בחוץ. יותר מנותק ופחות מעורב. צפיתי בסרט הזה בעיניים קרועות לרווחה, אבל זה שוב היה הסיפור ההוא של מורפיאוס – נדמה לי שקיבלתי את מה שראיתי רק כי ציפיתי להתעורר.

עכשיו כשאני חושב על זה, אולי "הבן של שאול" מצליח כל כך ביצירת תחושה של סיוט חי שזה אכן כמו לראות חלום של מישהו אחר. מעניין כל הזמן, לא תמיד מובן, ולרגע לא נוגע בך.

עוד 5 סרטי ביכורים שזה פשוט לא ייאמן שהיו סרטי ביכורים

lloyd_bridges

1) "האזרח קיין", אורסון וולס, 1941. אפילו היום – אחרי שנות הקונצנזוס סביב "האזרח קיין" כסרט הגדול בכל הזמנים, ואחרי שהוא קצת יצא מהאופנה במשאלים מהסוג הזה – לא נתפס איך ילד בן 26 הצליח לדחוס לתוך סרט אחד את כל מה שהקולנוע ידע לעשות עד לאותו רגע, ואז להוסיף דברים שאף אחד לא ידע שהקולנוע יכול בכלל לעשות. לא יעזור, התעלומה הגדולה ב"קיין" אינה משמעות המילה "רוזבאד"; היא איך גדל כישרון כמו אורסון וולס.

2) "400 המלקות", פרנסואה טריפו, 1959. הפעם האחרונה שהזכרתי כאן את "400 המלקות" הייתה אפרופו "התבגרות" של ריצ'רד לינקלייטר, שעשה בסרט אחד את מה שטריפו עשה עם הדמות של אנטואן דואנל לאורך שני עשורים. ובכן, הנה מה שלא אמרתי אז לגבי הסרט הראשון של טריפו על דואנל: זאת יצירת מופת שאין דברים כאלה, והיא באה ממישהו שרגע לפני ה"אקשן" הראשון שלו עוד כתב ביקורות ל"מחברות הקולנוע". אין דברים כאלה.

3) "טיסה נעימה", ג'ים אברהמס ודייויד וג'רי צוקר, 1980. מעצם הגדרתה, פרודיה עניין של היכרות עמוקה עם קונבנציות ז'אנריות. נכון שאפשר ללמוד את הנושא גם כצופה – הרי כולנו יודעים לצחוק על קלישאות קולנועיות – אבל "טיסה נעימה" נראה כמו עבודה של אנשים שעשו בעצמם אלף ואחד סרטי אסונות רציניים לפני שהחליטו לעשות אחד מצחיק. אני אומר לכם, רק על ההחלטה ללהק שחקנים עם רקע של דרמה ולא של קומדיה הגיע לחבר'ה האלה פרס ישראל.

4) "רציחות פשוטות", האחים כהן, 1984. כל מה שגו'אל ואיתן כהן יודעים לעשות, הם ידעו לעשות כבר בסרט הביכורים האדיר שלהם. בימוי המצלמה, ההומור, הטאץ' הסוריאליסטי, פרנסס מקדורמנד – יו ניים איט, זה היה שם כבר ב"רציחות". לא מזמן צפיתי בו שוב, והסרט הזה לא מפסיק להפתיע בחוכמה שלו ובבגרות שלו. שלא לדבר על הפסקול מאת קרטר בורנוול, עוד יצירת ביכורים שאיך לעזאזל היא יצירת ביכורים בכלל.

5) "כלבי אשמורת", קוונטין טרנטינו, 1992. הטרנטינו האהוב עליי הוא "ג'קי בראון", אבל תחת הקסקט של מבקר קולנוע, אני חושב שהסרט הראשון של האיש הזה הוא הטוב ביותר שלו. כלומר, המיטב הקולנועי שלו: פשוט תחשבו כמה רגעים אינסטנט־קלאסיים נולדו ביצירת הביכורים הזאת, ובכמה מובנים – משחק, צילום, פסקול, עריכה, בוודאי כתיבה. וזה שהסרט הזה מהווה לבדו את מלוא ההצדקה הקיומית של טים רות', זה בכלל בונוס.

פורסם בפנאי פלוס, 11.2.16

למה בהעלבות למה

THE BIG SHORT

אין אפס, "מכונת הכסף" מסדר את הראש לגבי מה שקרה לארה"ב – ובסופו של דבר לכולנו – בשנת 2008. והוא מסדר את זה נוח, בחתיכות בגודל ביס, עם הרבה הומור וגישה כללית של "וול סטריט למתחילים", בהתאמה מושלמת לדור מופרע קשב שאין לו כוח שיסבירו לו דברים מסובכים עכשיו. זה היתרון הגדול שלו והחיסרון העוד יותר גדול שלו.

ד"ר מייקל בורי (כריסטיאן בייל, בהופעה פשוט בלתי נסבלת) הוא מנהל של קרן גידור פרטית שחוזה שנים מראש את נפילת שוק הנדל"ן האמריקאי. בורי שם כסף גדול בשורט – מכירה בחסר – על המשכנתאות בסיכון גבוה, ומחכה לנפילה שתבוא. גם מארק באום (סטיב קארל) הוא מנהל קרן גידור, אבל תחת מורגן סטנלי, כלומר עובד אצל הרעים. גם הוא מחליט להמר נגד שוק המשכנתאות, ואצלו זה מלווה בזעם נגד המערכת כולה – באום מאשים את וול סטריט במותו בטרם עת של אחיו.

ג'ארד ונט (ראיין גוסלינג) הוא איש דויטשה בנק שחוקר את התיאוריה של ד"ר בורי, מגיע למסקנה שהאיש צודק ופועל בהתאם. ג'יימי שיפלי וצ'ארלי גלר (פין וויטרוק וג'ון מגארו) הם מנהלי השקעות צעירים שנחשפים למחקר של ונט, מבינים את הפוטנציאל לבוננזה ופונים לסוחר ותיק עם עודף מצפון בשם בן ריקט (בראד פיט, שחברת ההפקות שלו עומדת מאחורי "מכונת הכסף") שפותח להם את הדלת אל הכסף הגדול והופך גם אותם למשקיעים ב"ביג שורט" – השורט הגדול ושמו המקורי של הסרט.

שתי פסקאות לקח לי התקציר הזה, אבל סרטו של אדם מקיי לא ארוך במיוחד: 130 דקות, לגמרי סטנדרטי במונחים של סרט אוסקר ("מכונת הכסף" מועמד לחמישה, כולל הסרט והבמאי). זה בטח נשמע כאילו המשפט הבא שלי יכיל את הצירוף "תפסת מרובה", אבל לא. מקיי מצא פתרון אלגנטי לפיתוח מקביל של כל הסיפורים הנ"ל, פלוס הנחלת הרקע הכלכלי הדרוש, פלוס הצגת שלל מוטיבציות פרטיות של הנפשות הפועלות, למשל היותו של בורי ילד כאפות שגדל להיות מבוגר מאוד מוזר: במקום לתת לנו לתהות על קנקנם של הגברים האלה ושל פועלם, "מכונת הכסף" מסתכל למצלמה ומסביר לנו את כל מה שאנחנו צריכים לדעת כשאנחנו צריכים לדעת את זה.

אני מתכוון לזה כמו שזה. לא רק שהכוכבים של מקיי שוברים את הקיר הרביעי המפורסם ופונים אל הצופה בקטעי מפתח כדי להשאיר אותו בעניינים, אלא שברגעים הכי זכירים שלו, הסרט מציג לנו מין פינה קבועה של "איש מפורסם מסביר בפשטות דבר מסובך": סלבס לא קשורים כמו סלינה גומז והשף אנתוני בורדיין פשוט צצים להופעת אורח כדי ללעוס עבורנו נושאים מורכבים – למשל אג"ח על משכנתאות – ולהציג את זה לא רק בגודל ביס אלא במצב מעוכל.

בכל פעם ש"מכונת הכסף" עושה את זה, הוא מרוויח הרבה ומפסיד המון בעת ועונה אחת. מרוויח כי קשה מאוד לאבד את העלילה כשמסבירים לך אותה בצורה כזאת, ומפסיד פעמיים. פעם אחת כי לא יכול להיות אימפקט רגשי לסרט שכל הזמן מזכיר לך שהוא רק סרט, אז מעט הסצנות שאמורות לגעת הן לגמרי נזם באף חזיר. ההפסד השני של "מכונת הכסף" הוא בסאבטקסט המצטבר שהוא משדר אל הצופים: כולנו אידיוטים. לא רק שנתנו ל־2008 לקרות במשמרת שלנו, אלא גם אין מצב שנבין מה קרה שם בכלל אם לא יסבירו לנו את זה כמו לחבורה של דבילים.

אדם מקיי עשה קריירה נהדרת מסרטים על אנשים סתומים, על פי רוב כאלה שנראים כמו וויל פארל – ר' "לילות טלדגה", "אחים חורגים", "והרי החדשות" ו"החבר'ה האחרים". "מכונת הכסף", הסרט הכי רציני שלו ביי פאר, עוסק באנשים נבונים ומוציא דווקא את הצופים סתומים. ייתכן שזה כל הרעיון – כאמור, אנחנו האידיוטים שאפשרו את 2008 וכל זה – אבל התוצאה היא סרט שמרגיש כמו אינפוגרפיקה, כמו פינה בתוכנית לייט נייט, כמו הרדדה והטפשה ועוד מילים שאני לא בטוח שיש בעברית.

במשבצת סרט האנסמבל העוסק במשהו חשוב ומועמד להמון אוסקרים, "מכונת הכסף" מפסיד מבחינתי בגדול ל"ספוטלייט". אבל האם נהניתי? כן, כשלא נעלבתי.

פורסם בפנאי פלוס