ארכיון חודשי: יולי 2014

יופיו של החטא

"לא קוראים לי מרקו אומרים לך"

"לא קוראים לי מרקו אומרים לך"

אז אני מבקר הקולנוע ההוא שמעולם לא ראה סרט של הייאו מיאזאקי. פשוט לא הצלחתי להביא את עצמי להתעניין ביצירתו. זה אפילו לא קשור אישית אליו אלא לאנימציה היפנית, שמשהו בה תמיד זורק אותי החוצה מהסרט. אין לי הסבר רציונלי לזה, אבל כמו שבתיאטרון אני פשוט לא מסוגל להשהות את אי־האמון — לא משנה כמה זה טוב, אני תמיד רואה מולי שחקנים על במה — ככה המראה הביזארי של הדמויות באנימציה היפנית משאיר אותי לגמרי מחוץ לעניינים. כך אירע ש"הרוח העולה", סרט שהבמאי/ אנימטור/ מפיק בן ה־73 הודיע מראש שיהיה האחרון שלו, היה המיאזאקי הראשון שלי.

מיד ניגש לעצם העניין, אבל חשוב לומר כבר עכשיו: טמבל. אני טמבל. הייתי צריך לראות לפני שנה עם הבת שלי את "המסע המופלא", סרטו זוכה האוסקר של מיאזאקי משנת 2001, במקום להשאיר אותה להתפעל לבד מול המסך. ואם לא את "המסע", הייתי צריך לראות משהו אחר של היפני הוותיק לפני שצפיתי ב"הרוח העולה" — מפני שאחריו אין כמעט שום סיכוי שאכריח את עצמי להתגבר על המנגופוביה שלי לטובת כותרים מוקדמים יותר שלו. הפעם זה כבר לא יהיה בגלל האנימציה, שלמען האמת הייתה הבעיה האחרונה שלי, אלא בגלל שהרוח העולה היא רוח רעה. כל כך רעה שהדבר האחרון שמתחשק לי לעשות הוא להכיר באיחור לא אופנתי את היוצר שמאחוריה.

ג'ירו הוריקושי, איש שהיה באמת, חולם להיות טייס. אלא שהוא נולד ביפן של ראשית המאה ה־20, ארץ כל כך נחשלת שהיא בונה את המטוסים המעטים שלה מעץ, והוריקושי לא יכול ממילא להטיס אותם: הוא קצר רואי כחפרפרת. אבל אז מופיע בחלומו של הילד מעצב המטוסים האיטלקי קפרוני, שבהיפוך תפקידים נחמד מופתע למצוא אבו־ארבע יפני בחלומו שלו. כאן נשתל אצל הוריקושי הרעיון שהייעוד האמיתי שלו הוא לעצב מטוסים שאחרים יטיסו.

קו העלילה העיקרי הזה מוביל אותנו דרך אירועי מפתח בהיסטוריה של יפן: החל ברעידת האדמה הגדול בקאנטו ב־1923, עבור בשפל הכלכלי הגדול ובמגפת השחפת ש — הידעתם? — תקפה את המדינה במהלכו, וכלה במלחמת העולם השנייה. מלחמה שבה עשה חיל האוויר היפני שימוש נרחב בשניים ממטוסיו של הוריקושי, המיצובישי A5M ויורשו המפורסם ה־A6M Zero, ש־420 חתיכות ממנו השתתפו בקרב בפרל הארבור. מאוחר יותר במלחמה שימשו מטוסי הזירו במתקפות הקמיקזה, טקטיקה שנולדה בסתיו 1944 ונמשכה עד שהפצצות ירדו על הירושימה ונגקסאקי. זה הרבה יותר פרטים ממה שתשמעו בסרט, אבל לעניינו חשוב לי שתכירו מעט מההיסטוריה שמאחורי הילד שחלם על מטוסים. ועכשיו תחזיקו שנייה את המחשבה הזאת.

ב"הרוח העולה" יש קו עלילה משני אך משמעותי, סיפור אהבה מפותל בין הוריקושי לבחורה בשם נהוקו שהופכת לאהבת חייו במובן המילולי: הוא מכיר אותה כילד ונותר נאמן לה עד כדי כך שמדי כמה דקות מסך אנחנו חוזים בעוד אקט אלטרואיסטי שהוא מבצע בשבילה. ולא רק בשבילה: הוריקושי הזה הוא אחלה גבר. תמיד נמצא שם כדי לעזור לחברים וקולגות, לעולם לא מונע־אגו, עושה דרך קבע את הדבר הנכון.

שעתיים ושש דקות נושבת הרוח, וחוויית הצפייה שלי נחלקה כמעט לשלושה שלישים מתמטיים: בראשון הייתי כולי נפעם מהוויזואליה של מיאזאקי, שהצדיקה כל מילה שקראתי על כל הסרטים שלא ראיתי. נגיד, זה בטח לא יחדש לכם כלום אם אתם ממעריציו, אבל היכולת של האיש להנפיש נופים היא כמעט על־טבעית. בשליש השני מצאתי את עצמי הולך ומאבד עניין ברומן נוטף השמאלץ בין הוריקושי החולמני לנהוקו השחפנית. ובשליש הסוגר בעיקר התעצבנתי. התעצבנתי כי "הרוח העולה" — המועמד לגלובוס הזהב, המעוטר בזיליון מועמדויות ופרסים — סובל מעיוורון מוסרי והיסטורי חמור כל כך שלהערכתי הוא עבר מתחת לרדאר, או במקרה הזה המכ"מ, רק בגלל שזה מיאזאקי.

ייאמר מיד, הוריקושי של "הרוח העולה" הוא לא הוריקושי של ההיסטוריה. מדובר בעיבוד בדיוני לסיפור שהיה, ומכאן שאי אפשר להאשים את מיאזאקי בהאדרה של איזה טיפוס שבנה מכונות מלחמה איומות — חלקן בשיתוף פעולה עם הלופטוואפה — בלי לתת את הדעת על השימוש שנעשה בהן. אלא שדווקא זה מרגיז אותי עוד יותר, מפני שעם דמות של איזה בעל חלומות מבריק שנמצא איפשהו על הקשת האוטיסטית או סובל מבעיה רגשית אחרת שמונעת ממנו להבין את התוצאות של מעשיו הייתי חי לגמרי בשלום. אבל הרומן מעורר הפיהוק עם נהוקו מלמד אותנו את ההפך: למעצב המטוסים יש לב טוב ורחב. פשוט לא אכפת לו, או שלא אכפת למיאזאקי, לאיזו מציאות הופכים החלומות שלו.

אני קורא את עצמי לאחור וחושש שאולי אני נשמע כמו הילד ההוא שראה את הטוסיק של המלך. שאולי הווידוי על אי־ההיכרות עם מיאזאקי נשמע כמו נאום תוכחה בהפוך־על־הפוך, כאילו העובדה שבאתי לראות סרט שלו טאבולה רסה אפשר לי לראות דברים שמעריציו הסומים לא רואים. אבל היו סמוכים ובטוחים שלא רק אני ראיתי למלך את הלבנונית: השמאל היפני מאוד לא אהב את ההצגה ההירואית של חיל אוויר שרבים ממטוסיו נבנו בידי פועלי כפייה סינים וקוריאנים, ובקוריאה הדרומית נעשה ניסיון להחרים את הסרט כליל. מיאזאקי עצמו אמר מצד אחד שהמיליטריזם היפני הוא תולדה של "שחצנות מטופשת", ומצד שני טען שמטוסי הזירו "הם מהדברים הבודדים בתקופה ההיא שהעם היפני יכול להתגאות בהם… וכן באנשים שהטיסו אותם". אנשים, אני מזכיר לכם, שהממשלה שלהם שכנעה אותם שטוב להתאבד בעד ארצם כל עוד הם לוקחים איתם כמה אמריקאים.

אל תטעו במה שאני אומר פה. סרט איננו שיעור היסטוריה ובמאי הוא לא שופט. מה שמציק לי כל כך בקשר ל"הרוח העולה" זה לא שהוא מחליק לגיבור שלו את התרומה המאוד פעילה לאחד הצבאות המחרידים שקמו למין האנושי, אלא זה שכל כך בקלות ניתן היה לצאת מהסבך המוסרי הזה. כבר דיברתי על האופציה של דמות נכה רגשית, אבל באותה מידה אפשר היה לברוא סיפור בדיוני על איש בדיוני שעיצב מטוסים בדיוניים. אפילו אם מיאזאקי נמשך לסיפור הזה מתוך רספקט מעורר אי־נחת לפרויקט הזירו, הוא היה יכול לנטרל בקלות את הבעייתיות שברספקט הזה.

לקראת סוף הסרט, בחלום נוסף בהשתתפות המנטור קפרוני, הוריקושי מביע צער על כך שהמטוסים שלו משמשים ככלי מלחמה. האיטלקי מנחם אותו בטענה שהוא בכל זאת הגשים את חלומו, ובכך מסתכמת ההתמודדות עם הקטסטרופה ההיסטורית. אז נכון, מיאזאקי מגדיר את עצמו כפציפיסט, אבל יצא לו סרט שכל כולו שיר הלל למיליטריזם חסר מעצורים ומצפון. וזה בדיוק מה שאני לא מצליח לעכל בקשר ל"הרוח העולה": איך יכול להיות שסרט כל כך יפה הוא כל כך מכוער.

פורסם בפנאי פלוס, 24.7

לשיר בטרלללה

"כן, מצחיק מאוד, הגדלנו ראש"

"כן, מצחיק מאוד, הגדלנו ראש"

לפני עידן גיאולוגי, כשחשבתי שיום אחד אהיה סטיבן ספילברג, ידידה אמרה לי שאני לא מספיק משוגע בשביל לעשות סרטים. אז חשבתי שזאת ההערה המעליבה ביותר שספגתי מימיי. היום נדמה לי שאולי היא צדקה. על כל פנים, זה בדיוק המנוע של "פרנק". לא בהכרח הלב שלו, אבל בהחלט המנוע: הנה ג'ון (דומנול גליסון), בחור צעיר שלא מרגיש מספיק דפוק בשכל בשביל להיות אמן. מה יקרה  לו בהינתן צ'אנס לנגן עם להקה שכל אחד מחבריה מטורלל עד לנקודה העשרונית?

בחיי, חשבתי שהסרט הזה יעצבן אותי. כלומר, תראו את הטריילר: מייקל פסבנדר בתפקיד מנהיג להקה בשם פרנק שאתה לעולם לא רואה את פניו כי הוא מסתובב עם ראש ענק מעיסת נייר? מוזיקה שנשמעת כמו יוקו פרה־ג'ון? מגי ג'ילנהול? אבל הייתי צריך לדעת שלני אברמסון יסדר את זה. הרי רק לפני שנה הוא שבה אותי לגמרי עם "מה שריצ'רד עשה". זה סרט שונה לחלוטין מ"פרנק", אבל הייתי צריך לזכור את היד הבוטחת של אברמסון. האיש לקח סיפור על צעיר עם ייסורי מצפון ועשה ממנו את סרט שהלך איתי שבועות. קטן עליו להפוך קומדיה שנראית מעצבנת ללא מעצבנת.

והיא גם לא בדיוק אול־אאוט קומדיה. היא בהחלט נראית ככה בחצי השעה הראשונה, אבל "פרנק" הוא סרט נורא חכם. בהתחלה הוא מצחיק כי משוגעים הם מצחיקים, בהמשך הוא נעשה כואב כי ככה זה מחלת נפש, וממש בישורת האחרונה — טוב, אני לא יכול להיכנס לזה. אולי רק לזה: עד לחמש הדקות האחרונות התקשיתי להבין למה דווקא פסבנדר יצא מהפרויקט הזה עם תשבוחות מקיר לקיר. מבחינתי, סקוט מקנרי בתפקיד דון חובב בובות חלון הראווה גנב את הסרט. אבל מה שפסבנדר עושה שם עם השיר I Love You All, זה רגע כל כך חזק שהוא שווה לבדו מועמדות לאיזה אוסקר. אני מצרף אודיו בסוף הפוסט; האזינו ותגידו לי אם זה רק אני או שפסבנדר עושה כאן צ'אנלינג מושלם של ניק קייב מסביבות סוף האייטיז.

ל"פרנק" יש יסוד כלשהו במציאות. ג'ון רונסון, העיתונאי הוולשי שכתב בין היתר את המקור הספרותי של "גברים שבוהים בעיזים", חשב בתחילה לכתוב את סיפורו של פרנק סיידבוטום — דמות של הקומיקאי כריס סייבי שהופיעה לא מעט בטלוויזיה הבריטית בשנות ה־80. רונסון היה חלק מהלהקה של סייבי, Oh Blimey Big Band, אבל התסריט התפתח מאוסף זיכרונות לכדי סיפור בדיוני על ברנש בעל ראש מזויף. אין לי מושג איך ומתי זה נעשה סרט על טירוף ויצירתיות, אבל זה מה שזה: קומדיה מאוד מצחיקה ולחלוטין לא מעצבנת שמתפתחת לכדי מבט מפוכח, עצוב ולירי על שני הצדדים האלה של נפש האדם. להיות דפוק נראה רומנטי רק כשאתה לא דפוק, אומר לנו אברמסון. כשאתה כן זה די  חרא.

אברמסון מתיר בישורת האחרונה את הקשר בין אמנות לשגעת, אבל אני הלכתי הביתה לא משוכנע. איפשהו בראש שלי, הידידה שלי עדיין צודקת. אבל אחרי "פרנק" אני מעדיף לא להיות ספילברג וגם לא להיות משוגע.

 פורסם בפנאי פלוס ב־17.7, בערך דקה אחרי שהוחלט לדחות את יציאת הסרט ל־24

דוקטור מנגלה ומיסטר אדם

TGD

אם הייתי צופה בסרט הזה בלי שום מידע מוקדם, כמה זמן היה לוקח לי לחשוב שאולי הגרמני המשופם הזה הוא ד"ר מנגלה? לעולם לא תהיה לי תשובה לשאלה הזאת, אבל יש לי הרגשה שזה לא היה קורה לפני ש"הרופא הגרמני" מתחיל לרמוז לאפשרות הזאת בעצמו. זה משהו כמו שליש סרט, ובעיניי זאת החלטה אמנותית נהדרת. לראיה, למרות שידעתי מי זה הדוקטור, בערך באמצע השליש הראשון ההוא תפסתי את עצמי חושב, "וואלה, דווקא בסדר המנגלה הזה". ואז באה פאוזה של רבע שנייה, ואז ניעור יסודי על הראש. ואני מעריץ את הכותבת־במאית לוסיה פואנזו על הניעור הזה.

אנחנו בפטגוניה ב־1960. ילדה בשם לילית (פלורנסיה באדו) קושרת שיחה עם רופא גרמני (אלכס ברנדמיל), ומפה לשם הוא מצטרף למסע אל האגם שבו עומדת משפחתה לפתוח בית הארחה. הדוקטור הופך ללקוח הראשון של המקום, ולמרות שאב המשפחה (דייגו פרטי) קצת חשדן לגבי הזר, בתו הולכת שבי אחרי הידע העצום שלו ואמה (נטליה אוריירו) נעזרת בו במהלך ההיריון שלה. 93 דקות סרט, ופעם אחת אנחנו לא שומעים מבני המשפחה את הצירוף "ד"ר מנגלה". לא כשאין להם מושג את מי הם מארחים, לא כשניצת אצלם החשד ולא כשהמרצע כבר לגמרי מחוץ לשק. הם לא אומרים את זה, כי להגיד את זה יהיה לשבור את הקוד האתי של לוסיה פואנזו. קוד האנדרסטייטמנט.

"משפחה ארגנטינאית מארחת את מנגלה" יכול להיות בסיס לסרט סנסציוני ו/או ספקולטיבי באופן שאינו הולם את הקונטקסט ההיסטורי. "הרופא הגרמני" הוא דרמה נבונה להפליא שאין בה מיליגרם של סנסציוניות, כי היא פשוט לא זקוקה לה. הרי יש לה אנדרסטייטמנט. בזכות הנשק הקר הזה אנחנו מקבלים סרט אחר לגמרי, שאמנם מתחזה לסיפור על משפחה אבל עובד בכלל כפירוק לגורמים של אחד הספסימנים המחרידים והמסקרנים שהוליד אי פעם המין האנושי. דגש על האנושי.

בשבילי, דה־הומניזציה זה הדבר הכי גרוע שאפשר לעשות עם דמות של נאצי. הרי כל הקטע עם הנאצים זה שהם היו בני אדם. זה בדיוק מה שאי אפשר לתפוס בקשר אליהם: לא איך מפלצות עשו דברים כאלה, אלא איך אנשים עשו דברים כאלה לאנשים אחרים. השאלה הזאת מתחדדת עוד יותר כשמדובר ברופא, ומכאן שהיא גם מציגה אתגר גדול יותר לכותב שמנסה לפצח את הדמות של מנגלה (ופואנזו עשתה את זה פעמיים, בנובלה פרי עטה "ווקולדה" ועכשיו בעיבוד הקולנועי שלה לעצמה).

פואנזו לא מתעסקת בכלל עם מי שהיה מנגלה לפני ארגנטינה; היא רק מציגה לנו אותו דרך סדרה של סיטואציות שכל אחת מהן מאירה מאפיין אחר שלו, ובסופו של סרט נוצרת דמות עם שלושה מפתחות. הראשון הוא סקרנות כמעט ילדותית להבין איך דברים עובדים; השני הוא דחף כמעט בלתי נשלט, ומאוד גרמני, להשביח כל מערכת שהוא נתקל בה; והשלישי הוא התעלמות מוחלטת מהמחיר ששתי התכונות הראשונות עלולות לגבות מכל מי ומה שהוא מנסה להבין או להשביח.

מנגלה של פואנזו אינו מפלצת. הוא אפילו מגלה חמלה פה ושם, ומכאן ה"דווקא בסדר" ההוא. אלא שהמדע שלו עומד מעל לכל דבר אחר, מוסרי או אישי או סתם אנושי. בשבילי זאת דמות מרתקת פי מאה, ואמינה פי אלף, מכל מפלץ על שתיים.

אני כותב את הביקורת הזאת ברגע מאוד מסוים בהיסטוריה שלנו, על רקע התבטאויות מאוד מסוימות בשיח הציבורי שלנו. מבקר הקולנוע שבי אמור לסכם עכשיו את חוויית הצפייה ב"הרופא הגרמני", אבל לישראלי וליהודי ולאדם שבי יש משהו דחוף יותר להוציא מהסיסטם: מי שמכניס את אויביו ואת שונאיו למשבצת של המפלצת לא יבין לעולם שהאמת הכי בסיסית לגבינו — ולכן גם התקווה הכי גדולה שלנו — היא שכולנו בני אדם.

פורסם ב"פנאי פלוס", 17.7.14

הבת שלי מחוננת, מה התירוץ שלכם?

בתמונה: ולנטינו רונה. צילום: אייל טואג

בתמונה: ולנטינו רונה. צילום: אייל טואג

אהבה זה לא חדש. אנשים שרואים אותנו ביחד אומרים לי כבר שנים שרואים כמה אני מאוהב בילדה שלי. אבל גאווה זה חדש. כלומר, ברור, גאווה אבהית חשתי מרגע שהיא יצאה לאוויר העולם ונדבקה כמו טיל מתביית לציץ ימין של אימא. מה שחדש זה גאווה לא במי שהיא, אלא באיך שהיא.

לפני כחודשיים קיבלנו את גזר הזין: הילדה מחוננת. משתייכת ל־2.5 האחוזים העליונים באוכלוסייה מבחינה קוגניטיבית. ותנו לי להגיד לכם כבר עכשיו, זה גורם לי פחות להתגאות בה ויותר לדאוג ל־97.5 האחוזים האחרים. כאילו, רונה לא פותרת משוואות בתשעה נעלמים ואפילו לא הלחינה שום סימפוניה שאני מודע לה. מה זה אומר על הרוב הדומם? יודעים מה, לא משנה. לא בגלל זה אני כותב. אני כותב על זה שאני גאה בה.

את המכתב שמכריז "הרי את מחוננת" רציתי להעלות לפייסבוק עם הכיתוב "מי גאון של אבא", אבל אימא של הגאונה עצרה אותי ברגע האחרון. הפרויקט הגדול של הקיץ הזה היה להוציא את הילדה מבית הספר שלה ולהעביר אותה ליסודי אחר בעיר, ואום רונה נבהלה מהמחשבה שהמוסד הננטש לא יזדרז לוותר על ילדה קטנה שזה עתה הוכרזה כמאור גדול. אז לא היה פוסט בפייסבוק ולא טקסט בבלוג — בחייאת, תזכירו לי לחזור לזה בסוף — ועם או בלי קשר לקשר השתיקה, בסוף נפרדנו לשלום מהכיתה הישנה. ביום הראשון של החופש הגדול הגענו לקייטנת־עולים־לכיתה־ג' של בית ספר בורוכוב בגבעתיים, וסופסוף אנחנו מתקרבים ללמה אני גאה בה.

עברתם פעם בית ספר? העברתם פעם ילד ממוסד חינוכי אחד לאחר? אם כן, אני לא צריך לספר לכם את מה שלמדתי באותו יום ראשון עם הכיתה החדשה: זה פי אלף יותר מלחיץ מהיום הראשון בכיתה א'. טוב, ברור למה; שם כולם חדשים. זה אחרת לגמרי כשהבת שלך היא החדשה היחידה. איכשהו הדחקתי את זה עד היום עצמו, ממש עד שנפתחה הדלת ומאחוריה הציצו בנו 30 ילדים שמכירים אחד את השני ונדבקים אחד מהמחלות של השני כבר שנתיים.

ואז רומי קמה. רומי שהייתה עם רונה בגן וכל כך שמחה לראות אותה שהיא פשוט התייצבה מול המורה ותבעה להיות המארחת הרשמית שלה. שתי ילדות אחרות שמכירות את רונה שמחו כל כך לשמוע שהיא הילדה החדשה בכיתה שהן פרצו במחיאות כפיים ספונטניות. חשבתי שאני עומד לפרוץ בבכי של הקלה כשהבת שלי סובבה את הראש לעבר ההורים שלה ואמרה: "טוב. תלכו הביתה".

speed2-shaar

בגיליון החדש של "ספיד", מוסף הרכב שנולד לאחרונה לבלייזר, מופיע טקסט שמתוכו נולדו השורות שאתם קוראים עכשיו. אני מביא אותו כאן בגירסה מקוצרת רק כדי להכניס אתכם לראש, ואולי גם קצת כדי שיהיה לי תירוץ לפרסם פה את השער הראשון בקריירה של הבת שלי:

"לפני כשנתיים ערכנו מרוץ בימבות בתוך הדיזנגוף סנטר. אולי אתם זוכרים את השטות הזאת, המרוץ המטופש הראשון מבית בלייזר ששותפו בו ילדים מבית אנשים שעובדים בבלייזר. אלא שרובם היו קטנים מאוד, והירידות בסנטר הן וואחד ירידות לבני שלוש עד חמש על ארבעה גלגלים, כך שמרוצים של ממש נערכו רק בין הגדולים. הפעם החלטנו שהגיע תורו של דור ההמשך לאחוז במושכות.

המרוץ בין הקטנים — כלומר, הקטנים מכדי לעלות על הכלים הממונעים — נערך בפועל בין ההורים שלהם, שלוהקו לתפקיד המנוע של בימבה שמתחזה למיני קופר. אחסוך מכולנו את המתח ואכתוב כבר עכשיו שהבוס ליאור נעמן ובתו יולי היו המנצחים המובהקים. אתם עשויים לחשוב שהעובדים נתנו לבוס שלהם לנצח במקצה המיני־מיני קופר, אבל האמת היא שהבוס נתן לעובדים שלו להפסיד. פייר, אף אחד לא ציפה לשום דבר אחר. כולנו מכירים את התחרותיות של האיש. את הנחישות. את הספורטיביות שלא נגמרת חוץ מכשהוא מפסיד. מה עם העשר בירות שלי על הדארטס מלפני שנתיים, זה מה שאני רוצה לדעת.

אחרי שהילדים בגילאים המתישים עשו את שלהם, עברנו לכלים הממונעים. על הגריד: רונה קמרלינג בכלי הירוק, יהונתן שאשו בכלי הירוק ונעם נעמן בכלי הירוק. שוב אחסוך זמן ואדווח שהפעם ליאור הפסיד, כלומר לא הוא גופא אלא הבכורה שלו, שלא עמדה בקצב של בתי יחידתי. לזכותה של העלמה נעמן ייאמר שהיא צעירה בשנתיים מקמרלינג הבת, ובכל מקרה הוחלט תוך כדי תנועה שהמקצה של הגדולים אינו תחרות. כלומר לא עשינו עניין ממי סיים ראשון וכל זה, וכך יצא שמרוץ הבימבות הממונעות הראשון של עיתונות הרכב בישראל לא היה בכלל מרוץ.

אבל רונה עדיין ניצחה, ביצ'ז.

אוקיי, הכתבה הזאת נגמרה. אתם יכולים לדפדף הלאה. נכון שיש פה למטה עוד כמה מילים, אבל אני לא בטוח שיש בהן עניין לציבור, אז באמת תרגישו חופשי להתקדם. אני אשאר כאן עוד רגע ואוציא מהסיסטם את כמה שהבת שלי מגניבה. כל כך הרבה יותר מגניבה ממי שאני הייתי בגילה, הילד הכי מבאס באירועים כגון לא־מרוץ בימבות. כשהמצלמה של אייל טואג חגגה לה על הג'ופרו — אתם יודעים, האפרו של היהודים — ניסיתי להבין איך הבת של ההוא שבוכה בצד נהייתה זאת שמככבת באמצע. ואז הכרחתי את עצמי להפסיק לחשוב על זה, ופשוט איחלתי לה בדיוק את מה שהייתי מאחל לנעם נעמן: רק אל תצאי כמו אבא".

המחשבה על כמה שהילדה הזאת מגניבה לא חדשה אצלי בראש. היא הסתובבה שם כשאשפזנו אותה בגיל שנה וחצי לניתוח ראש בהרדמה מלאה והיא לקחה את זה כמו גיבורה, כי גם לזה אין מילה אחרת שאני מכיר; היא הכתה בי באותו יום ראשון בכיתה א', שאותי הטביע בחרדות ולה עבר ממול; היא חזרה אליי ביום ההוא של הבימבות, כי באמת שאין פער גדול יותר בין איך שהייתי ואיך שהיא; אבל שום דבר מכל אלה לא היה בעוצמות של היום הראשון בבית הספר השני.

אני שוב שואל, עברתם פעם בית ספר? העברתם פעם ילד ממוסד חינוכי אחד לאחר? כי אני לא יכול לחשוב על הסתגלות קשה יותר. בטח בהתחשב בכך שהילדה הספציפית שלי לא הייתה אומללה בבית הספר המקורי שלה; היא רק לא מצאה שם את מקומה מבחינה חברתית, ולך תסביר לילדה בת שמונה וחצי — גם אם בעלת אינטלקט שמשאיר פס ל־97.5 אחוזים מבני גילה, ואני בטוח שפעם יימאס לי לציין את זה — שהיא צריכה ללמוד במקום אחר כי אימא ואבא הגיעו למסקנה שהיא זקוקה לאתחול חברתי. בכל זאת הסברנו, והיא בכל זאת הבינה, אבל זה לא האינטלקט שצריך להתמודד עם הקטע של להיות התלמיד החדש. זאת הנפש. ולבת שלי, אני מעז לכתוב, יש נפש רגועה.

כן, מעז זאת המילה. מעז רק בקושי, כי לפני תשע שנים — כשהמוח הכביר של רונה היה לא יותר מכמה תאים בבטן של אימא שלה — כתבתי בבלייזר סדרת כתבות מהזווית הגברית של ההיריון. לא ביקשתי יותר מדי בשביל הרכה שעוד לא נולדה, אבל כן התפללתי שתתקיים בה השורה שלאונרד כהן מאחל לעצמו בשיר Lover Lover Lover. ההיא שאומרת I want a spirit that is calm. אני תמיד שומע את השורה הזאת כאילו כהן מבקש להיות קול בהגדרה הישנה של המילה, לא מגניב אלא ההפך מלחוץ. אולי אני שומע את זה ככה כי אין עצם קולית בגופי, וזאת עבודה קשה להסתובב לחוץ בעולם הזה. פאק, בארץ הזאת. אז לבת שלי איחלתי נפש רגועה הרבה לפני שהיא נולדה, ובאותה נשימה אמרתי בטח, בהצלחה עם זה כשיש לך אבא נוירוטי. והנה, בכל זאת, רגועה. למרות אבא שלה. בגלל זה הוא כל כך גאה בה.

הדבר השני שיצא לי לאחל לבתי הוא שתהיה בת מזל. לא מכיר דבר יותר חשוב מזה. אני הרבה יותר מדי חרדתי בשביל להכריז שזה מה שהיא, אבל לא יכולתי לראות את החברות הישנות שלה מקבלות אותה כפי שקיבלו אותה בלי לחשוב שזה — נקודתית זה, בלי לנחס שום דבר אחר — מזל. המון מזל. רק כשהתיישבתי לכתוב חשבתי שאם רונה השאירה כזה רושם על הילדות האלה שהן זוכרות לה חסד פעוטותה, אז אולי זה בעצם פחות מזל ויותר עוד סיבה להתגאות בה.

לא מזמן כתבתי על הכפייתיות המסוימת שמאפיינת את משטר הכושר הגופני שלי, אבל מה שקורה אצלי לאחרונה בשרירי החזה לא קשור לזה בכלל. אם החזה הזה נפוח, זה רק כי אני מתפוצץ מרוב גאווה בילדה שנכון לעכשיו — טפו טפו וכל זה — היא בכלל, אבל בכלל, לא כמו אבא.

צילום: אייל טואג אומרים לכם

צילום: אייל טואג אומרים לכם

*נו, אמרתי לכם להזכיר לי: מאז שהפכתי למבקר הקולנוע של "פנאי פלוס", ג'וב שמצטרף למשרה הזהה שלי בבלייזר, ביקורות הקולנוע קצת השתלטו לי על הבלוג. אם אתם נכנסים לכאן רק בשביל הטקסטים ההוריים, אני מתנצל ומבטיח שלא נטשתי את העניין; רק נאלצתי לשנות מעט את המינון. אז בשמחות

 

 

 

עשו פשיטה, לא מלחמה

אז מתברר שצריך ממש הרבה אינדונזים בשביל להחליף נורה

אז מתברר שצריך ממש הרבה אינדונזים בשביל להחליף נורה

אם אתם שייכים למיעוט האיכותי אך הקטן אפילו בסטנדרטים של מיעוט שקורא אותי באופן קבוע, אתם מכירים את נוהל "סרטים שמותר לכם לראות בפסטיבל הקולנוע בירושלים". אנחנו בין חברים פה, ולא אשלח אתכם לראות סרטים מהסוג שרואים בפסטיבלים, אז בשנים האחרונות הקפדתי לשלוח אתכם להכי לא־סרטי־פסטיבל שהגיעו לירושלים. השנה אני חורג ממנהגי פעמיים: ראשית, נדון פה רק בסרט אחד. שנית, זה לא שמותר לכם לראות אותו: אם אתם חובבי אקשן, עם או בלי תת־סעיף סרטי מכות, אתם פשוט חייבים לעצמכם את "הפשיטה 2".

על "הפשיטה", שרשמית נקרא The Raid: Redemption אבל כולם מכנים אותו פשוט The Raid, כתבתי בהתפעמות בבלייזר יולי 2012. הייתי אחד מאלוהים יודע כמה מבקרי קולנוע שהסרט הזה — הפקה אינדונזית בתקציב של מיליון דולר בבימוי הוולשי האלמוני דאז גארת אוונס — העיף להם את הסכך בבעיטה מסובבת. גם עכשיו אני לא בדיוק ממציא את הגלגל; כל פוסטר של "הפשיטה 2" מרוצף בגזרי סופרלטיב שאני לא זוכר כמותם בסרט אקשן. הבעיה היא שאפילו חובבי מכות הארד־קור צוחקים לך בפרצוף כשאתה ממליץ להם לשנע את עצמם ירושלימה בשביל סרט, כל שכן אחד שממש עכשיו הופץ בדי־וי־די ובבלו־ריי, וכל ההקדמה הזאת באה לומר שיש אלטרנטיבה.

אם תאריכי ההקרנה שמופיעים כאן בסוף לא באים לכם טוב או שעלייה לרגל בשביל סרט גדולה עליכם, לכו לדף הפייסבוק "הביאו את 'הפשיטה 2' לבתי הקולנוע בישראל". הבמאי אהרון "מי מפחד מהזאב הרע" קשלס עשה מצווה ופתח את העמוד הזה, שנכון לכתיבת שורות אלה עומד על 367 לייקים רזים. המינימום שאתם יכולים לעשות זה לעזור לו להשמין קצת. משסיכמנו את זה, זוכרים את ספרי "אתה הגיבור" שהיו פופולריים בשנות ה־80? אז אם צפיתם ב"הפשיטה", לכו לכותרת הביניים "זה לא סרט אקשן: זה אפוס אקשן". אם לא צפיתם בסרט הראשון ו/או אין לכם מושג על מה אני מלהג, תמשיכו ליניארית.

"הפשיטה" היה פוקס. ולא סתם אלא פוקס רב־רובדי: נתחיל מזה שארבע שנים לפני צאתו לאקרנים, הבמאי שלו התפרנס מללמד וולשית דרך האינטרנט. הוא היה בן 27, והקשר היחיד שלו לסרטי מכות היה שהוא נורא אהב כאלה. חוץ מלימודי תסריטאות, הוא מעולם לא חשב להיעשות קולנוען בפועל. אבל, פוקס #1: אשתו של אוונס, אינדונזית־יפנית, שמעה שנמצא מימון לסרט דוקומנטרי על פנצ'אק סילאט, אמנות הלחימה האינדונזית שלדברי הדוקטור לענייני מכות, רם גלבוע (PHD, MMA, THC) היא כמו קונג פו לסינים. לא טכניקה מסוימת אלא מסורת שלמה, מטרייה שתחתיה חוסים אינספור תת־סגנונות מקומיים. אוונס השיג את הג'וב הדוקומנטרי, צלל לתוך הסילאט ושם נתקל בפוקס #2 : איקו אואייס. לוחם סילאט ואז שליח של חברת טלפוניה. אוונס ראה אותו מדגים את מה שהוא יודע, ו"כל הזמן מרפקתי את אשתי, שהייתה מנהלת ההפקה של הסרט הדוקומנטרי", הוא סיפר לבלוג הווידאו DP/30. "לאיקו לא היה שום ניסיון במשחק, אבל הרגשתי שיש לו איכויות של כוכב".

אואייס אכן היה לכוכב וגם לכוריאוגרף המכות של Merantau, הסרט העלילתי הראשון של אוונס. זה היה פרויקט קטנטן, אבל הוא צבר מעריצים בקהילת סרטי אמנויות הלחימה. עכשיו יכול היה אוונס להשיג מימון לסרט שאפתני יותר בכיכובו ובכוריאוגרפותו של אואייס, אלא שפוקס #3 : הוא לא השיג את הכסף. כלומר, לא לסרט המכות־בכלא שהיה לו בראש. רק מיליון דולר הצליח הוולשי לקושש, ובצר לו פנה לפלאן בי: "הפשיטה". סרט שכולו לוקיישן אחד וקו עלילה אחד על לוחם ימ"מ צעיר (אואייס) שצריך לחלץ את אחיו מידי ארגון פשע. הרבץ את דרכך אל הקומה העליונה, זה היה כל הסיפור. ויצא מזה סרט כל כך אינטנסיבי, כל כך מזוקק — אני מתפתה לכתוב "מופשט", או לפחות ערום מכל דבר שאינו סטרייט־אפ אקשן — שהשמועה עליו נעשתה ויראלית כמעט בן לילה. בקופות הוא קיצ'נג 15 מיליון דולר, החברה האמריקאית Screen Gems רכשה את הזכויות לרימייק אמריקאי, ולאף אחד לא היה ספק שיהיה גם סרט המשך. אבל קשה לי להאמין שמישהו ציפה למשהו בסדר גודל של "הפשיטה 2".

זה לא סרט אקשן: זה אפוס אקשן. שעתיים וחצי של קליימקס רודף קליימקס. אבל אלה 150 דקות שבנויות בתבונה, לא בום־בום־בום אחד גדול. בכלל, זה כבר לא מהאסכולה המופשטת. ראמה, הימ"מיסט מהסרט הראשון, מושתל הפעם בלב ארגון פשע במטרה להפיל לא רק אותו, אלא את העולם התחתון האינדונזי כולו. זה כולל קרימינלים מיובאים מיפן וערימה שלמה של שוטרים מושחתים, סיטואציה שדוני ברסקו בעצמו היה נמלט ממנה בצווחות. אבל זהו, לא תשמעו ממני יותר על העלילה. לא מחשש ספוילר, אלא מפני שיותר מהסיפור ואפילו יותר מהקרבות, זה הקולנוע של "הפשיטה 2" שאני לא מצליח להירגע ממנו.

זה חמק ממני בסרט הראשון, אבל באחד הקרבות מרובי המשתתפים של השני הסטתי את המבט מהאינדונזים שמפרקים אחד לשני את האימא של הצורה והאסימון נפל לי: הטמפו המטורף של הסאגה המתהווה הזאת הוא לא תוצאה של עבודת מצלמה תזזיתית ואפילו לא של עריכה קצבית במיוחד. להיפך; את התנועה יוצרים בעיקר השחקנים/ אמני לחימה/ סטאנטמנים. אוונס מצידו עובד בשוטים ארוכים מאוד וכמעט סטטיים. כלומר, הצלמים מט פלאנרי ודימאס אימאן סובהונו (שאלוהים יעזור לי עם התעתיק) מחזיקים מצלמות בידיים או על הכתף, אבל מזיזים אותן מעט מאוד ורק כשצריך. מפעם לפעם הם גם יוצרים קאט בתוך המצלמה, פשוט על ידי הסטה מהירה שלה למוקד עניין חדש, וזה חלק מהקונץ שגורם לעריכה להיראות מהירה בהרבה מכפי שהיא.

אני מתעכב על העניין הזה מפני שאוונס עובד בדיוק הפוך מהמקובל באקשן של היום. המקובל, כפי שציווה לנו פול גרינגראס בסרטי "ג'ייסון בורן", הוא מצלמה כל כך קופצנית ועריכה כל כך מהירה שקצב יש אבל גיאוגרפיה אין. לרגע אין לך מושג איפה עומד הגיבור ביחס לבד־גאי, או איפה שניהם ממוקמים בתוך הלוקשיין. אצל אוונס אתה תמיד יודע איפה הדברים עומדים, ויש לזה אפקט כפול: ראשית, ריאליזם. שנית, במקום התחושה האפילפטית שנוצרת מעת לעת אצל גרינגראס (או חמור מזה בהרבה, אצל מייקל ביי ועושי דברו), סרטי "הפשיטה" לא עושים לך עיסה מהמוח. זה מסביר את הפלא של "הפשיטה 2", עם 150 דקות ומספר דומה של קרבות, אבל אפס התשה מצטברת. לפחות אצלי; אם הייתה עוד חצי שעה מזה, לא הייתם שומעים אותי מתלונן.

אוונס יכול להרשות לעצמו לצלם בלי קונצים ולערוך בלי סטופר כי הוא מתוכנן עד לנקודה העשרונית. המשוגע מצלם כל קרב שלוש פעמים: פעם אחת בחזרות, בעצמו, במצלמת כתף. בפעם השנייה מייצרים שוט־ביי־שוט את הסרט, מינוס תפאורה ותאורה וכיו"ב. את זה עורכים לכדי רפרנס של הסרט כולו, ורק אז מצלמים על באמת. כל שוט גמור מושחל פיזית לתוך הרפרנס כדי לוודא שהכל זורם, ומכיוון שאוונס הוא העורך של עצמו, התהליך כמעט חסין טעויות.

הצורך הוא אבי ההמצאה, ואוונס הגה את שיטת העבודה הזאת כדי לחסוך בכסף שאין לו. התהליך מאפשר לו לצלם רק חומר שהוא אשכרה הולך להשתמש בו, והתוצר הנלווה הוא הדיוק האבסולוטי וההוליסטי הזה שבו הכל עובד ביחד — כוריאוגרפיית הקרבות, הצילום, העריכה. תנו לאיש 100 מיליון דולר במקום הארבעה שהיו לו ב"הפשיטה 2", וספק אם הוא ימשיך לעבוד ככה. חומר למחשבה.

וחוץ מזה קבלו את מרדף המכוניות הכי טוב של העשור. מרדף שיש בו רגע שגרם לי לשפשף את העיניים: המצלמה נמצאת בתוך רכב נוסע אחד, יוצאת דרך החלון שלו, פונה לעבר רכב אחר, נכנסת דרך החלון שלו, בודקת מה קורה בפנים ושוב יוצאת מהחלון, הפעם כדי לפנות אל רכב שלישי. מה לעזאזל?

זה בדיוק מה ששאלו אנשי HitFix כשערכו לאחרונה ראיון וידאו עם אוונס, והתשובה שלו הדהימה גם אותם וגם אותי: אין כאן שום טריק. הצוות המטורף שלו פשוט עשה את זה בפועל. "בסרט הראשון", מספר אוונס, "יש קטע שבו המצלמה עוברת מקומה לקומה על ידי העברה פיזית שלה מהידיים של צלם אחד לשני דרך חור ברצפה. אמרתי, בוא נעשה את זה שוב, אבל במכונית זזה". מכאן הוא ממשיך לפירוט מסמר שיער; תיעזרו בתמונות בשביל להתמצא.

בהתחלה יושב צלם על מכונית מצלמת שנוסעת במהירות זהה לזו של המצולמת. הוא מצלם את המכות במכונית אחת:

1

ואז מפנה את העדשה למכונית שמאחוריה:

2

כשהמכונית השנייה נצמדת למכונית המצלמת, הצלם דוחף פיזית את המצלמה פנימה דרך החלון הקדמי:

3

שם תופס אותה הצלם השני, שתופס תגובה של השחקן שברכב:

4

ומיד מוציא את המצלמה מהחלון האחורי:

5

בחור שלישי יושב על פלטפורמה שמחוברת לאוטו, קולט את המצלמה ומפנה אותה אל המכונית השלישית:

6

ראיתם מה זה? סימפוניה.

הסצנה הזאת היא רק דוגמה אחת ליצירתיות הטכנית והאמנותית של אוונס, שבמחי שני סרטים וחצי הפך מבמאי מעניין של מכות לבמאי סופר־מעניין, נקודה. עכשיו זהו, עופו לירושלים.

הפשיטה 2, 11.7, 22:30, סינמטק 3; 15.7, 21:45, סינמה סיטי 11

פורסם בבלייזר, יולי 2014

חדש: סרטים גרועים באורח מעניין

"נו  ילדים, נכון היה שווה לבוא לראות את כיפת ברזל?"

"נו ילדים, נכון היה שווה לבוא לראות את כיפת ברזל?"

איזה שבוע מתסכל להיות מבקר קולנוע. שלושה סרטים ראיתי, ואף אחד מהם לא גירד לי את הכוכב השלישי. מצד שני, איזה שבוע מעניין להיות מבקר קולנוע: כל השלושה גרועים מהסיבות הכי לא צפויות ובאופנים הכי לא סבירים. קומדיה ששכחו להוסיף לה את הממד הקומי, דרמה שבאה בילט־אין עם הביקורת הכי קטלנית ומדויקת שאפשר לכתוב עליה, סרט שואה מגוחך — תגידו לי מתי נתקלתם ביצירה שאפשר לשדך לה את אחד מההיגדים דלעיל.

טוב, הזמן קצר והמלאכה מבאסת. עכשיו תעשו פרצוף רציני, הולכים לחדש של אדם סנדלר.

לזכותו ולגנותו של סנדלר ייאמר שהוא עשה בשנים האחרונות סרטים הרבה יותר גרועים מ"תקועים בחופשה". לדוגמה, "ג'ק וג'יל". לשתי דוגמאות, "מגודלים". בכלל, אמצע־סוף העשור שעבר — עם "ואז הגיעה פולי" "זמר החתונות" ו־"50 דייטים הראשונים" — הוא קו פרשת המים של קומדיות הצחק־בקול שלו. אם בשנות ה־90 הוא היה אחד הקומיקאים הרעננים והבולטים של דורו, הרי שבשנים האחרונות, אם אתה רוצה ליהנות מאדם סנדלר, מוטב שתראה אותו בדרמה ("שמור עליי") או דרמה קומית ("מוכה אהבה", "אנשים מצחיקים"). אלא ש"תקועים בחופשה" הוא שפל חדש, וכאמור לא בגלל שהוא הו כה גרוע, אלא כי זאת הפעם הראשונה שסנדלר עושה קומדיה שאין לה שום יסוד קומי. שהוא לא בוחר תסריט שאיכשהו מתפקשש, אלא כזה שאין לו שום תקומה מלכתחילה.

התקציר ממחיש את הבעיה: סנדלר הוא אלמן ואב לשלוש בנות, מנהל של חנות ציוד ספורט שמתעקש להתכחש להתבגרות המינית של הגדולה שלו, טום בוי בעל כורחה. דרו ברימור היא מסדרת ארונות (של אנשים אחרים, סטארט־אפ שאשכרה קיים במציאות), גרושה ואם לשני בנים שהיא לא יודעת איך לאכול. בעיקר הגדול, שחווה התבגרות מינית אופיינית. כלומר, לאיך שחווים אותה בקומדיות אמריקאיות. אז יש לנו כאן שתי משפחות שבכל אחת מהן יושב החלק שחסר לשנייה, ובנסיבות שמיותר להסביר הן מוצאות את עצמן יחד בטיול באפריקה. נו, אנחנו כבר צוחקים?

קומדיה נבנית מחיכוך, מקונפליקט, מפער. מזה שההוא מאוהב בהיא שבכלל מאוהבת בחבר הכי טוב שלו, מזה ש־X מתחזה ל־Y ונתקל פתאום ב־M שמכיר אותו מעירוני ד'. בלי אג'נדות סותרות, בלי מידע שיש למישהו שלא יכול להשתמש בו או מידע שחסר למישהו וגורם לו לקרוא לא נכון את המציאות, פשוט לא נוצר הדבר הזה שגורם לנו לצחוק. הסיט שלפני הקום, נו. אדם סנדלר אמור לדעת את זה, אבל הוא הלך ועשה סרט שהקונפליקט היחיד בו הוא דייט רע בין האלמן לגרושה, מין מחווה בהפוך על הפוך לרומן סנדלר־ברימור מ"50 דייטים ראשונים". זה חיכוך שנגמר אחרי עשר דקות סרט, ואז זהו. כל השאר הוא סיפור על שתי משפחות שמשלימות אחת את השנייה פשוט פיקס. רבאק, סנדלר, זה לא בסיס לקומדיה טובה. זה בסיס לדרמה גרועה.

מעולם לא התלהבתי במיוחד מפול האגיס. אז בסדר, הוא כתב את "מיליון דולר בייבי", אבל "התרסקות" היה סרט טוב רק אם מעולם לא ראית שום דבר של רוברט אלטמן או אלן רודולף, "בעמק האלה" היה מופת של בינוניות ולאחרונה די התפלצתי מ"שלושת הימים הבאים" שלו. מזל; זה הכין אותי לחוויה של "גוף שלישי".

בואו נראה מה היה לנו כאן. רומן היסטרי בין סופר (ליאם ניסן) למוזה שלו (אוליביה ויילד); מאבק מלודרמטי על אפוטרופסות בין חדרנית במלון שלהם (מילה קוניס) לבעלה לשעבר (ג'יימס פרנקו); נתק טראגי בין עורכת הדין של החדרנית (מריה בלו) לבעלה (אדריאן ברודי), והזיגוג על העוגה: החלטה של הבעל דנן למנות את עצמו למושיע של צוענייה (מורן אטיאס) שבתה מוחזקת כבת ערובה. כל כך הרבה סיפורים, כל כך מעט אמינות. ומילא זה: כל כך הרבה דמויות, כל כך מעט סיבות לשזור אותן יחד.

סרטי "מעניין מה הקשר בין כל אלה" הם עסק טריקי. הם נפתרים יפה כשהקשר הוא אסוציאטיבי כמו ב"תמונות קצרות", או לחלופין כשמהות הקשר גומרת לך להחסיר פעימה ("21 גרם"). האגיס, בפעם השנייה אם סופרים את "התרסקות", אומר לא: אצלי הקשר יהיה עניין של מקריות. זה עבד חצי סביר בסרט זוכר האוסקר ההוא, כי אחרי הכל זה חלק מהתמה של "התרסקות" — בכל זאת, תאונת דרכים, מה יותר מקרי מזה — אבל ב"גוף שלישי", שהתמה שלו היא אבדן, זה לא עובד לרגע. פשוט אי אפשר להאמין ולו לדקה רצופה אחת של הקשקוש היומרני הזה.

נקודת האור היחידה כאן היא חד־משמעית מורן אטיאס. אני לא מקנא בה על התפקיד שנפל בחיקה — הצוענייה בעלת לב הזהב וכל זה — אבל תשמעו, הבחורה עושה חתיכת לימונדה מהלימונים שכתב לה האגיס. ראיתם את "סיפור האהבה של מיסטר מורגן"? אז אני לא יכול להמליץ לכם בשום אופן, אבל אם בכל זאת תראו, שימו לב כמה יפה צולח מייקל קיין את הקטסטרופה הזאת. הוא הבין את מי הוא משחק, ואף שורה אינה מחורבנת מספיק בשביל להפיל אותו. אטיאס, להבדיל כל ההבדלות המובנות מאליהן, עושה אותו דבר ב"גוף שלישי": מתעלה מעל סיפור אידיוטי ודמות מופרכת, ומצליחה לעשות אותה מובנת ואפילו כיפית. שחקנית שמסוגלת לעשות את זה היא בדיוק זה: שחקנית. אז אנא, מספיק עם דיבורי הדוגמנית־שעפה־על־עצמה האלה.

בסצנה הכי טובה ב"גוף שלישי" נפגש הסופר עם העורך שלו, שלאחר התפתלויות אומר לו את האמת בפרצוף: אתה כותב דמויות רנדומאליות, ננזף המחבר, והכתיבה הנוכחית שלך מביישת את עברך. עכשיו שמע, האגיס: בפעם הבאה שאתה כותב על כותב, עשה לעצמך טובה ותקשיב לעורך שלו.

ויקטור "יאנג" פרז (בעצם פרץ כפי שביטאו אתו השם בתוניס) היה מתאגרף יהודי שב־1931 הפך לאלוף עולם במשקל זבוב. ב־1942 עצרו אותו הנאצים בצרפת. ב־43' הוא נשלח לאושוויץ, שם השתתף בכ־140 קרבות ראווה במשך כשנתיים. הוא ניצח בכולם בנוק־אאוט. סרט שמחכה להיעשות, בזה אין שום ספק. אבל זה לא הסרט שעשה הבמאי הצרפתי ז'אק אואניש. אפילו לא קרוב.

בסרט של אואניש יש קרב אחד בלבד, זה שבו התמודד פרז (ברהים אסולום) עם מתאגרף גרמני במשקל כבד. מבחינת הצופים, זה הקרב היחיד שלו במדי אסיר; את כל מה שנכתב לעיל אני יודע מקריאה, לא מצפייה. יתר דקות המסך של "פרז הצעיר" מוקדשות לעלייתו ונפילתו של פרז כמתאגרף מקצועני לפני המלחמה וליחסים שלו עם אחיו והמאמן שלו, בנז'מה (סטיב סוויסה). זאת כמובן החלטה לגיטימית, אלא שכסרט ספורט זה יוצא חיקוי חיוור ובעיקר מוזר של "השור הזועם". גם ההחלטה להתמקד בקרב אחד היא לגיטימית, אלא שאואניש החליט להציג אותו כאפיזודה מסרט ג'יימס בונד. ממש ככה. לרבות הבד־גאי, במקרה הזה מפקד המחנה, שמציג בפני פרז, ויקטור פרז, את תכוניותיו הזדוניות. הוא אפילו מדבר ממש לאט, למען השם.

אני לא רוצה לדבר במונחים של זילות השואה, כי ברור ש"פרז" נעשה בכפיים נקיות מהבחינה הזאת (מדובר בקופרודוקציה צרפתית־ישראלית, לא יכול להיות יותר נקי בהקשר הזה). אבל התוצאה נלעגת, כמעט קומית, לגמרי גרוטסקית. זה קטע לכתוב על סרט שואה גרוע — אתם לא מבינים כמה אשם אני מרגיש עכשיו — אבל את האמת צריך להגיד. היה כאן סרט טוב, אפילו סרט חשוב. ז'אק אואניש בחר לא לעשות אותו.