ארכיון חודשי: אפריל 2013

הרגע הזה שאנחנו הורים

"עאלק נטוס לדיסני וורלד, את יודעת כמה משלמים היום לעיתונאים?"

"עאלק נטוס לדיסני וורלד, את יודעת כמה משלמים היום לעיתונאים?"

כן, ברור, משהו צריך להשתנות בכל הסיפור הזה של החופשות. כל בר דעת מבין את זה, וההצעה הכי חכמה שאני שמעתי היא זאת שמדברת על הזזה של החופש הגדול לאוגוסט־ספטמבר, שזה שלוש ציפורים במכה אחת (פחות ימי חופש בשנה; ביטול הפיקציה של לימודים בחודש החגים; הופעת האופציה של חופשה משפחתית באירופה במחירי לא־יולי־אוגוסט). אבל משהו מציק לי בדרישה לקצץ את זמן הבטלה של ילדינו, או ליתר דיוק שני דברים מציקים: הלוגיקה והפרקטיקה.

בצד הלוגי, הדרישה לקצץ בחופשות מזכירה לי את הדרישה לגייס את כולם. זה כאילו שהחזון שלנו כאומה הצטמצם עד כדי כך שאנחנו אפילו לא שואפים לאיזושהי אידיליה — נגיד לתת להורים יותר חופשות במקום לתת לילדים פחות, או נניח לגייס את אף אחד במקום את כולם — אלא הולכים ישר לפיתרון האפור, המדכא, העדרי. במאמר הזה בדה מארקר כתובים הדברים לגמרי ברור: התלמידים בישראל לומדים יותר שעות שנתיות מאשר ב(כמעט) כל מקום במחצית הפלנטה המערבית. הבעיה הגדולה שלנו היא הפער העצום בין ימי החופשה של הילדים (79) לאלה של ההורים (29), ואני שוב שואל: איזה מין היגיון זה לצעוק "שילמדו יותר", ואפילו לא ללחוש "שנעבוד פחות"?

אני יודע, זאת גישה אוטופיסטית לבעיה בוערת, אבל תיזכרו רגע בתגובות להצעה של סילבן שלום בדבר סוף שבוע ארוך: הבון טון היה לצחוק עליו, התגובה הרפלקסיבית שלנו לכל רעיון שמציע שינוי מהול בתקווה — ממזרח תיכון חדש ועד בכלל. כשזה הראש, אין פלא ששר אוצרנו מקבל צל"ש על שימור הסדר הקיים בעודו נואם על פוליטיקה חדשה. ואגב פוליטיקה, שלא תטעו, זה לא שיש לי משהו מיוחד בעד סילבן שלום; זה שאני שונא את המנטליות של "כן בטח, יכול להיות פה יותר טוב, אני אעשן את מה שאתה עישנת". כן, לעזאזל, יכול להיות פה יותר טוב. יכול להיות שנעבוד פחות ונתגייס פחות ונעשה פוליטיקה חדשה במזרח תיכון חדש. זה בסך בכל כרוך בהליך הכירורגי של הפרדת הראש מהתחת וכיו"ב דברים שצריך להיפרד מהם, מי לשלום ומי לקיבינימט.

אוקיי, אני סוטה. אמרתי לוגיקה ופרקטיקה, והאמת היא שהצד השני של המטבע מציק לי אפילו יותר: אתה שומע הורים מתלוננים על זה שהם שוב צריכים למצוא זמן לבלות עם הילדים בעוד יום חופש מיותר. אתה לא שומע אותם מברכים על ההזדמנות להיות הורים.

תעשו רגע את החשבון הזה. הזמן שלנו להיות הורים כמו שחלמנו — לפני שאנחנו מתחילים להביך אותם, לפני שהם מתחילים לאכזב אותנו — תחום איפשהו בין הלידה לגיל 13־12, וזה עוד בהנחה שאתם מהמוזרים האלה שנהנים מהשלב הטרום־דיבורי. אחרי הבר/ בת מצווה, תנו או קחו שנה, זה נגמר: בהתחלה הם נשטפים בהורמונים שדופקים להם את השכל, אחר כך אנחנו נהיים האויבים שלהם ואז הם עוזבים את הבית. כשהם חוזרים — באמת חוזרים, לא רק בשביל לכבס — זה כשיש להם יש ילדים משלהם ואנחנו כבר לא אימא ואבא; אנחנו הסידור.

כנראה שצבעתי את הפסקה האחרונה הזאת במברשת רחבה מדי, וברור שיש רגעים של אושר הורי גם אחרי שהשעון מורה חצ'קון ראשון, אבל השנים המוקדמות האלה הן היחידות שאין בהן שום חשבונות. בלי מי רצינו שהם יהיו, בלי איך הם ציפו מאיתנו להיות. פשוט הוויה של ­ — תסלחו לי על הביטוי — אהבה.

אשתי היא העובדת המסורה ביותר שאני מכיר. בואו נגיד שאם היא הייתה מגיעה לבלייזר, היינו מפטרים אותה תוך חודש רק בגלל איך שהיא הייתה גורמת לכולנו להיראות. הל"ג־ל"ד בעומר הזה שנחת עלינו השבוע — והופה, כבר הוכרז שלא ישוב עוד לעולם  — הכריח אותה לקחת יום חופש, ואני חושב שהשעות שהיא בילתה בבריכה עם רונה היו הראשונות שלה ברבעון הנוכחי בלי סלולר צמוד לאוזן או לכף היד. אני חושב שזה היה טוב בשבילה, ואני חושב שהיה טוב לרונה לבלות יום חופש מיותר לחלוטין עם אימא שלה.

אז כן, משהו צריך להשתנות בכל הסיפור הזה של החופשות, אבל בואו נחשוב שנייה לפני שאנחנו חותכים בימי ההורות שלנו. זמן איכות זה תחליף חיוור מאוד לזמן כמות.

והנה סרט שאני מסרב למות לפני שאצפה בו

Snowpiercer

"מניאק המפקד הזה, לא היה יכול להצמיד אותי למאג?"

אני מאוהב בקולנוע הנקמה של קוריאה הדרומית, וכתבתי על זה בשנה שעברה בהרחבה יתרה, אבל האמת היא שהבמאי הדרום קוריאני האהוב עלי לא עשה סרט נקמה מימיו: לזכותו של בונג ג'ון־הו נזקפות שתי יצירות מופת חוץ־ז'אנריות (Mother, Memories of Murder) וקומדיית אימה/ מד"ב ענקית אחת (The Host. זה עם הפרי־ים שיצא משליטה, לא זה שמסתובב פה עכשיו בבתי הקולנוע).

2013 הייתה אמורה להיות שנת הפלישה הקוריאנית לאמריקה, עם הסרטים דוברי האנגלית הראשונים של בונג ושל שני יוצרים מטורללים־נפלאים אחרים ממולדתו, פארק צ'אן־ווק ("שבעה צעדים", שהרימייק שלו בבימוי ספייק לי ייצא בסתיו) וקים ג'י־וון (I Saw the Devil). אלא שמהבכורה האמריקאית של קים יצא כולה "עומד אחרון" עם ארנולד שוורצנגר, ואילו התגובות הראשונות ל־Stoker של פארק, דרמת אימה עם ניקול קידמן ודרמוט מולרוני — תסריט מאת וונטוורת' מילר, ואשתי לא הייתה סולחת לי אם הייתי משמיט את הפרט הזה — לא מייצרות אצלי ציפיות גבוהות במיוחד. שזה בול ההפך מ־Snowpiercer של בונג, כי כל דבר נוסף שאני רואה וקורא עליו הופך אותו לסרט שהכי בוער לי לראות עלי אדמות. וכאילו, אני מזכיר לכם שעובדים ממש עכשיו על "מלחמת הכוכבים פרק 7".

אם אתם גיקים של קומיקס — לא, כי אני גיק מסוג אחר לגמרי — אולי יש לכם היכרות מוקדמת עם הרומן הגרפי Le Transperceneige מאת ז'ק לוב. על כל פנים, מעשה שהיה: בשנת 2004, במהלך הפרה־פרודקשן של The Host, בונג נכנס לחנות קומיקס בסיאול ונתקל שם בעותק של היצירה הזאת. האגדה מספרת שהוא נתקע שם מול המדף עד שסיים לקרוא את העסק כולו, ואז רץ לספר לחבר'ה. ספציפית לפארק צ'אן־ווק שהוזכר לעיל, שראה כי טוב ורכש לאלתר את זכויות ההסרטה דרך חברת ההפקה שלו, Moho Films. וזאת נקודה קריטית, כי Snowpiercer איננו סרט אמריקאי אלא קופרודוקציה קוריאנית־אמריקאית־צרפתית דוברת אנגלית.

אני אוהב את הוליווד, אבל יש לה נטייה לייבש את הבמאים שהיא מייבאת. זה קרה ממש עכשיו עם אולה בורנדל הדני, שצנח מהפסגות של Just Another Love Story ו־The Substitute ל"הדיבוק", וזה קרה עוד אלף פעמים בעבר. אבל מאחורי תקציב ה־39 מיליון דולר של Snowpiercer לא עומד אף ינקי עם סעיף פיינל קאט, וזה עושה אותי מאוד אופטימי לגביו. גם הקאסט עושה אותי אופטימי — כריס אוונס, טילדה סווינסון, ג'ון הארט, אד האריס וג'יימי "בילי אליוט" בל זה משהו לנעוץ בו שיניים איך שלא מסובבים את זה — אבל מה שבאמת גורם לי לבייץ מרוב ציפייה זה הפרמיס.

יש לי חולשה ליצירות פוסט־אפוקליפטיות, והסינופסיס של Snowpiercer לוחץ לי בכל המקומות הנכונים: הניצולים האנושיים היחידים מעידן קרח שגרמה ההתחממות הגלובלית הם יושביה של רכבת שמעניקה ליצירה את שמה. אלא שגם בתוך הרכבת — המונעת, אגב, בכוחה של מערכת פרפטום מובילה — לא שוררת אוטופיה אלא מתפתחת חברה מעמדית ונפיצה במיוחד. יש? אז עכשיו תוסיפו לזה את התמונה הבאה, הקונספט־ארט הרשמי הראשון ששחררה ההפקה:

Snowpiercer concept art

לא יודע. אולי זאת רק החולשה שלי לפוסט־אפוקליפסות ולקוריאה הדרומית באופן כללי ולבונג ג'ון־הו באופן ספציפי. מה שזה לא יהיה, אני פשוט חייב לראות את הסרט שלוקח את שני הדימויים החזותיים הכי מובהקים של השואה — הדרגשים והרכבת — וזורק אותם לשנת 2031.

תאריך הפצה רשמי עדיין אין, גם לא איזה טיזר טריילר, אבל ההערכה המקובלת היא ש־Snowpiercer ייצא בסוף הקיץ או בתחילת הסתיו. בינתיים הוא מדמם ממש את מינימום המידע ההכרחי, ועושה את זה בסטייל. החודש למשל הופצו דרכונים של העושים במלאכה, נגיד זה:

snowpiercerpassp-chris-evans

וגם זה, של בונג עצמו:

snowpiercerpassp-bong-joon-ho

ואילו כאן נחשפה דגימה מהפסקול מאת מרקו בלטראמי, שמברווז לי את העור בזכות עצמו:

קשה לנחש איך יעמוד Snowpiercer בפרץ הפוסט־אפוקליפטי של השנה, שהתחיל עם האבדון של "אבדון" ויימשך ב־World War Z ו־After Earth ולפחות במובן מסוים גם ב־Elysium ואפילו בקומדיה This is the End — אין, פשוט שנה גדולה למחשבי קיצין שכמוני — אבל אני סומך על בונג. אם בוחנים את זה פאונד פור פאונד (או איכות פור דקת סרט, אם אתם לא אוהבים ביטויים מענף המכות), הרי שהאיש הוא גדול במאי תבל. אי לכך ובהתאם לזאת, אני מסרב להתפגר לפני שאראה מה קורה כשנותנים לו לשחק עם רכבת.

דברים שילדות צריכות לדעת על גברים

"יבוא לך דינה, יבוא לך"

"יבוא לך דינה, יבוא לך"

אז רונה הודיעה שהיא מאוהבת. לא אחשוף כאן את שמו של המושא כדי להגן על פרטיותו — וגם על חירותי, למקרה שהלה ישבור את ליבה הקטן ואיאלץ לשבור את מפרקתו הקטנה — ולצורך העניין אכנה אותו מפיסטופלס. זה נראה הולם לאור הנסיבות.

לא צריך לייחס חשיבות מוגזמת להתאהבות של גיל שבע, אבל האמת היא שהאקט הרומנטי הראשון בחיי נרשם בדיוק בגיל הזה. אני הייתי בכיתה א', היא הייתה בכיתה ג', ובמדורת ל"ג בעומר החזקנו ידיים. האמת היא שנתקיימו בה דבריו של מאט דיימון ב"להציל את טוראי ראיין" — גם היא "נפלה מעץ הכיעור ופגעה בכל ענף בדרך למטה" — אבל לי זה לא הפריע. בדיוק כמו רונה, גם אני הכרזתי שאני מאוהב.

ל"ג בעומר כבר ממש מעבר לפינה, ויש חשש סביר שרונה ומפיסטו יערכו שחזור של מאורעות תש"ם. אם אכן כך, זאת לא תהיה הפעם הראשונה שאראה אותם מקיימים מגע גופני טרום־אינטימי — הוא חולה על התחת שלה ומחבק אותה בכל הזדמנות — אבל זאת תהיה הפעם הראשונה מאז ההצהרה המחייבת ההיא, ופתאום אני מרגיש צורך לגונן על בתי מפני המין שאינו מינה.

פעם, לפני חצי חיים, כתבתי סדרת כתבות מנקודת מבטו של גבר בהיריון. אחד הפרקים היה "עשרה דברים שאני חייב להגיד לבת שלי", מין צרור עצות למקרה שחיי יסתיימו לפני ששלה יתחילו, והזהרתי אותה שם מפני גברים שנראים טוב מדי, מדברים טוב מדי או מזיינים טוב מדי (מה, היא לא הייתה אמורה לקרוא את זה לפני גיל 18. או, אידיאלית, 70).

כמעט שמונה שנים עברו מאז שניסחתי את ההתראה ההיא, ואני עדיין עומד מאחוריה, אבל נדמה לי שבלהט הרגע שכחתי להזהיר את רונה מפני שלוש סוגות גבריות מסוכנות בהרבה: אלה שמפחדים יותר מדי, אלה שעושים מעט מדי ואלה שמגיעים שלמים מהבית.

את שני הזנים הראשונים אני מכיר היטב: הם אני. כתבתי על זה כאן, ואני חושב שמציתי בפוסט ההוא את הטיעונים נגד גברים כמוני, שחרדתיות ופסיביות משמשות אצלם בערבוביה. ובכל מקרה, יותר מהמלוקקים והעצלנים והזיינים יש לי בעיה עם גברים מהסוג השלישי.

אתם מכירים אותם. הם ידעו מגיל אפס במה הם טובים, והחיים היו אדיבים מספיק בשביל לאפשר להם לעסוק בזה. תסריטים או תחריטים, רובים או שושנים, יש משהו בעולם הזה שעושה להם את מה שג'רי מגווייר התכוון אליו באומרו "את משלימה אותי". וזאת בדיוק הנקודה, כי גבר שמגשים את ייעודו — או שנדמה לו שהוא מגשים את ייעודו, אין הבדל במובן הזה — לא זקוק למישהי שתשלים אותו. הוא זקוק למישהי שתכבד את השריטה שלו, שתבטיח לא לנסות לאחות אותה, שתקבל את זה שמשהו באג'נדה שלו קודם לרצונות שלה. אלה גברים שאתה רוצה בתור חברים ובני שיחה, גברים שמגשימים חלומות ששאר בני מיני בקושי מעזים לחלום, אבל הם בני הזוג האחרונים שהייתי מאחל למישהי שאכפת לי מהאושר שלה.

אני מסתכל על החברים שלי ועל זוגות אקראיים שיוצא לי לפגוש, וזה תמיד אותו סיפור: בני הזוג הכי טובים הם אלה שחסר להם חלק. לא האומללים וחסרי הכיוון חלילה — אלה מאצילים לנשותיהם תפקיד שאף אחד לא אמור למלא — אלא גברים שתמיד חשו בהיעדרו של משהו, משהו שאיכשהו מנע מהם להיות מאושרים ושלמים, ורק כשמצאו אותו אצל השותפה הנכונה הם גילו מה זה היה.

כנראה שאני אוהב את "מוכת ירח" יותר ממה שמגיע לו, אבל הראש שלי הולך עכשיו אוטומטית לשאלה שמציקה שם לאולימפיה דוקאקיס לאורך כל הסרט: למה גברים רודפים אחרי נשים. "ישנו הסיפור התנ"כי", מציע דני איילו. "אלוהים לקח מאדם צלע ויצר את חווה, ואולי גברים רודפים אחרי נשים כדי להשיג בחזרה את הצלע. כשאלוהים לקח אותה הוא השאיר חור גדול איפה שפעם היה משהו, ועכשיו זה אצל הנשים. אז אולי, רק אולי, גבר אינו שלם בלי אישה".

אולי. רק אולי. בתור אבא שהבת שלו הכריזה שהיא מאוהבת, אני פשוט מקווה בשבילה שבסוף — בגיל 18, או אידיאלית 70 — היא תמצא את עצמה עם מישהו (או מישהי, זה בכלל יהיה פגז) שימצא את הצלע החסרה שלו אצלה.

כל הסרטים בכרטיס אחד

"לא יודעת, מילא הדוד"ש, אבל לפחות שבעל הבית יתקין וילונות"

"לא יודעת, מילא הדוד"ש, אבל לפחות שבעל הבית יתקין וילונות"

העיר ציון מ"מטריקס רילודד". המחשב מ"2001: אודיסאה בחלל" וגם המשימה מאותו סרט, כולל שינוי יעד הטיסה מפלנטה במערכת השמש אל עצם חייזרי שצץ פתאום לצד אותה פלנטה. האסטרונאוטית שישנה כמה עשורים יותר מדי מ"שובו של הנוסע השמיני". האסטרונאוט שפוגש את עצמו מ"ירח". כדור הארץ החרב, לרבות האייקונים הניו יורקיים, מתוך "כוכב הקופים". מתקפת המשובטים מתוך, ובכן, "מתקפת המשובטים", ואם כבר מדברים אז גם וול־E מתוך "וול־E". אלמנטים עלילתיים שלמים (וספוילריים באופיים, אז פשוט תאמינו לי שהם שם) מ"ארמגדון". זאת רשימה חלקית מאוד; יו ניים איט, ג'וזף קוסינסקי גנב את זה והשתמש בזה בעלילה או בעיצוב האמנותי של "אבדון". ואיזה קטע זה לראות סרט שסעיפי השוד הם בכלל לא העיקר בכתב האישום נגדו.

הסיפור של "אבדון", במקור רומן גרפי גנוז מאת קוסינסקי והמאייר ארוויד נלסון, הוא פוסט־אפוקליפסה קלאסית: ג'ק הרפר (טום קרוז, שלהערכתי שובר כאן את השיא של עצמו מ"ונילה סקיי" בכמות הדקות שלו על המסך מתוך הטוטאל של הסרט) הוא בערך הגבר האחרון עלי אדמות, חלק מצוות מצומצם שנשאר על הפלנטה כדי לאסוף את שארית משאבי הטבע לפני שהמין האנושי כולו מהגר אל טיטאן. כל זה בעקבות מלחמה איומה שבה תקפו את כדור הארץ חייזרים תבוניים, הכריחו את האדם להשתמש בנשק גרעיני, אפשרו לקוסינסקי לגנוב את מוטיב ה"זה אנחנו שחרכנו את השמיים" מהמטריקס הראשון ושלחו אותנו אל הגלות דלעיל. רגע לפני שהאנושות מסתלקת לנצח מתרסקת על הארץ חללית ישנה של נאס"א, לרבות היפהפייה הנמה המון זמן (אולגה קורילנקו), ופתאום קרוז ואנחנו מתחילים לגלות שלא כל האמור לעיל הוא בדיוק כצעקתו.

ההתרסקות של החללית, שנקראת "אודיסאה" לטובת מי שמתקשה להיזכר איפה בדיוק הוא ראה חללית עם משימה זהה, הוא הרגע שבו מתחברים כל הדברים — החל בפרמיס הפוסט־אפוקליפטי וכלה בחלומות/ זיכרונות של הארפר מהעולם הטרום־אפוקליפטי שהוא לכאורה בכלל לא הכיר (וכן, תוסיפו לרשימת קורבנות השוד את "בלייד ראנר" ואת "זיכרון גורלי"). אי אפשר לתקצר את "אבדון" מעבר לנקודה הזאת בלי למסור פרטי עלילה משמעותיים, אבל גם לא ממש צריך, כי זה גם הרגע המדויק שבו הסרט מאבד כיוון ועניין באופן מוחלט. ומה שמפליא הוא שזה בדיוק הרגע שבו קוסינסקי מפסיק לגנוב ומתחיל להמציא.

בשלב הזה אני מניח שראוי לומר מילה על המילה גניבה. במקרה הזה היא לכאורה ניתנת להמרה במילה מחווה, והאמת היא שבמחצית הראשונה שלו, "אבדון" מטעה אותך לחשוב שזה מה שהוא: מחווה רחבת היקף למדע הבדיוני לדורותיו. אבל — וזה אבל עצום ורב — שלא כמו המטריקסים או "אווטאר", אין סכין בעולם שינתח את הרעיון או את העלילה של "אבדון" כאמירה על קולנוע, מד"בי או אחר. בכלל, לסרט הזה אין איזה סאבטקסט מחוכם זולת העיסוק בשאלת הזהות (או ליתר דיוק ה"מה הופך אותנו לעצמנו"), שגם היא לא בדיוק חידוש בתולדות הז'אנר או הבכלל.

אני משתמש במילה גניבה כי מחווה היא קריצה, וג'וזף קוסינסקי מגושם מכדי לקרוץ. אז הוא פשוט עשה קופי־פייסט למיטב ההיסטוריה של הז'אנר, תפר את הקטעים הכי טובים לכדי סיפור שלא הולך לשום מקום על גיבור שלא מעניין אף אחד, צילם את זה יפה ופשוט הסתפק בזה (אוקיי, למען ההגינות יירשמו לזכותו גם פסקול חזק מאת אנתוני גונזלס מההרכב M83 ויופי של לוקיישן סקאוטינג באיסלנד ובצפון ארצות הברית). קודם שוד ואז שבר.

ב"פארק היורה" יש רגע נהדר שבו ד"ר מלקולם (ג'ף גולדבלום) קובל על עצם שיבוט הדינוזאורים; פשוט נעמדתם על כתפי ענקים, הוא מאשים את היזם ג'ון האמונד, ועשיתם את מה שאתם יכולים לעשות בלי לעצור ולשאול אם זה מה שאתם צריכים לעשות. גם קוסינסקי נעמד על כתפי ענקים, גם הוא לא שאל, והתוצאה היא סרט שהמחצית הראשונה שלו כמעט מעניינת והשנייה כמעט מעליבה. בעיקר אם אתה סאקר של מד"ב קולנועי, ואני בהחלט סאקר.

הייתי רוצה לשחרר אתכם עם מסר אופטימי, אז הנה: הסרט הקודם של קוסינסקי היה "טרון 2". אם עקומת השיפור שלו תישאר עקבית, תוך שלושה־ארבע סרטים הוא יעשה אחד לא רע.

איך להבהיל את הבת שלך בשני צעדים פשוטים

"דווקא מושקעים הזיקוקים השנה"

"דווקא מושקעים הזיקוקים השנה"

הייתי בערך בגיל של רונה היום, פלוס מינוס שבע, כשאיתמר הצלם אמר שהוא לא מבין איך מתרגלים ליצור שנדחף לך בין הרגליים ומכנה אותך "אבא". הוא אמר את זה לאבא שלי כשביקרנו בסטודיו שלו, בקול רם וברור שהוא הניח כנראה שיחלוף מעל לראש שלי, וזה העליב אותי עד מעמקי נשמתי. יצור! נדחף! בין הרגליים!

בשלושים־פלוס השנים שעברו מאז יצא לי להיתקל שוב ושוב בטיפוס הזה — גבר בלי הכנה לילדים, אני מתכוון, לא אהבל חסר טקט — והיום אני מבין בדיוק למה התכוון איתמר בסגנונו הססגוני: לזה שגבר ערירי לא יכול לדמיין את היומיום האבהי. פשוט אין לנו את זה. שים תינוק בידיים של ילדה בת 14, והיא כבר תסתדר איכשהו. שים ילד בן שבע בסטודיו לצילום של גבר בוגר, והוא יצלק את נשמתו הרכה בהערה נבזית.

טוב, איתמר לא באמת צילק אותי. אבל הזיכרון נשאר, ועם השנים השתנה ממשהו לא נחמד שאמרו לי בתור ילד למשהו שאני מזדהה איתו בתור גבר. זה בעיקר היה נכון בשנה וחצי הראשונות לחייה של רונה, או התקופה הסיעודית כפי שאני מכנה אותה ללא חיבה; התינוקות־פעוטות שעממה אותי במקרה הטוב וביאסה אותי במקרה השכיח, ואז גם אני נכנסתי לבלבלה לאמור "איך מתרגלים לזה". אחר כך רונה אושפזה ועברה ניתוח ראש ולי התהפך הראש והתאהבתי בה, ומאז הפך הלך הרוח האיתמרי למשהו שאני מזהה אצל גברים אחרים, טרום הוריים או מטופלי תינוקות. מולם אני מחייך חיוך יודע־כל או לפחות יודע־רוב ומנסה להסביר להם כמה שלמים הם ירגישו כשתסתיים ההסתגלות, והאהבות תגדיר אותם יותר מכל אספקט אחר של הגבריות.

זה לא קורה לכולנו, אבל זה קורה לרובנו המוחלט. יום אחד אנחנו בועטים וצורחים נגד עצם הרעיון של יצור בין הרגליים, ובמשנהו אנחנו כבר לא יכולים לזכור את החיים לפניו. מלוא העוצמה של המהפך הזה התייצבה לי מול הפרצוף רק השבוע — וישר הזכירה לי את הסטודיו של איתמר, וישר שלחה אותי לכתוב את החלק הראשון של הפוסט הזה — כשאחד החברים של רונה ראה אותי מחכה לה בכניסה לבית הספר ופנה אלי בשם "תומר".

עם שמי על שפתיו של הזאטוט תרשו לי לעצור רגע את הסרט, ולהבהיר שבדיוק כמו איתמר ירום טקטו, גם לי יש בעיה היסטורית עם היצור שמכנה אותך אבא. כלומר לא עם הבת שלי, אלא עם כל הילדים האלה שמכנים אותי "אבא של רונה". אני לא אוהב שמסכמים את ההצדקה הקיומית שלי כאקססורי של ילדה בת שבע, מה גם שזה גורם לי להרגיש איפשהו על הסקאלה שבין דוד לסבא, כך שאין דרך בדוקה יותר להביא לי את הסעיף — או שככה חשבתי עד שההוא קרא לי בשמי המפורש, וכל מה שעבר לי בראש זה "יא גמד קקמייקה, תומר תקרא לאבא שלך".

רק אחרי כמה דקות טובות של "מה הוא חושב לעצמו" ו"איזה מין חינוך הוא מקבל בבית" נפל לי האסימון והבנתי איזה סיבוב עשיתי, כמה האבא־של הפך חלק ממי שאני. וכנראה שזה הולך יד ביד עם דרישה לרף מינימום של כבוד — איך אמר ג'רי סיינפלד, "אני יכול ליצור אנשים משלי" וכל זה — מה שמסביר למה יצא קצפי על הגמד המדובר.

אז זהו איתמר, כלומר אם אתה עדיין חי מספיק בשביל לשמוע את זה: ככה מתרגלים ליצורים האלה שקוראים לך אבא, או בתרחיש החמור יותר "אבא של". זה פשוט הופך לטבע שני ומגדיר את מי שאתה יותר מכל דבר אחר.

או שמא. אני מוסיף את ההסתייגות הזאת כי בדיוק יומיים אחרי אינסידנט התומר עברתי עם רונה את הכביש, ושני צעדים בתוך מעבר החצייה כמעט עלתה עלינו איזו סתומה ביונדאי, אז דפקתי לה ביד פרושה על החלון הסגור ושאגתי עליה את כל מה שאני חושב עליה ועל המשפחה הגרעינית שלה, ורונה פרצה בבכי איום שלקח לי אולי חצי שעה להרגיע. לא בגלל שהמטומטמת ההיא הייתה ככה קרובה לדרוס אותנו, אלא בגלל שהיא ראתה — לא יודע אם לראשונה, אבל בטח באופן הכי בוטה — איך אבא שלה מתנהג כשהוא חוזר להיות קודם כל גבר. אין מה לעשות, גברים הם יצורים בהמיים ומטופשים. בגלל זה אנחנו מעליבים ומבהילים ילדים ונשים, ובגלל זה מוטב לכולנו להשאיר מאחור את הגבר וללכת הלאה עם האבא.

ילדים עושים גברים טובים יותר, זה מה שאני מנסה להגיד פה. רק צריך לתת להם.

והנה סרט שכלום לא עובד בו חוץ מהכל

"מהר, כסו את העיניים, הוא מעלה את פלאניניץ'!"

"מהר, כסו את העיניים, הוא מעלה את פלאניניץ'!"

לא יודע אם זה באמת שווה התראת ספוילר, כי מה שיסופר להלן קורה עוד לפני כותרות הפתיחה, אבל למען הסדר הטוב ראו הותראתם: גבר שרצח את פרודתו חוטף את שתי בנותיהם ויוצא איתן לנהיגה מוטרפת על כבישים קפואים. כשהרכב יוצא משליטה ומשימוש ממשיכים השלושה ברגל ומגיעים לבקתה נטושה, שם מנסה האבא להשלים רצח משולש. ברגע האמת מסתערת עליו רוח רפאים, עוצרת את חיסול התא המשפחתי ומאמצת את הבנות כאילו היו שלה.

אחרי הכותרות אנחנו למדים ש"מאמה" הוא לא סיפור על מה שקורה לבנות אצל האימא המאמצת שלהן, אלא דווקא על חייהן אחרי שהן נמצאות מחדש וגם מאומצות מחדש — הפעם בידי הדוד שלהן ובת זוגו — אבל אני מבקש להתעכב על האקספוזיציה כי הסרט הזה עשה לי את מה שרנה זלווגר סיכמה פעם במילים האלמותיות "יו הד מי אט הלו". עוד לא התחיל, ואני כבר הייתי שבוי לגמרי בתוך הרעיון של רוח מאמצת. איזה ראש.

"מאמה" הוא במקור סרט קצרצר, כולה שלוש דקות, של הבמאי־תסריטאי הארגנטינאי אנדרס מושטי. עלילה של ממש אין לו, רק פרמיס: שתי ילדות שאימא שלהן היא רוח רפאים, והיא כועסת. הנה היצירונת הזאת בגירסה שבה מספר המפיק גיירמו דל טורו — מי שביים בין היתר את "ילדים של אף אחד" המשובח, גם הוא סרט אימה שנקודת המוצא שלו היא יתמות — למה החליט לבקש ממושטי לפתח את הסרטון שלו לפיצ'ר:

לא יודע איך תופס אתכם המקור, אבל העיבוד הוא אחד מסרטי האימה דוברי האנגלית היותר טובים של השנים האחרונות. וזה קטע, כי מושטי כשל במשימת האדפטציה העצמית שלו ברוב המובנים האפשריים.

הבעיה העיקרית של מושטי היא היעדר מוחלט של ייחוד. מההבהלות שלו כבר נבהלנו באלף סרטים אחרים, והפעילות העל־טבעית היא כל הג'אז הזה של דברים שזזים מוזר, אנשים שמציצים לתוך החושך, ארונות שלא רצוי לפתוח וקירות עם כתמים שחורים (אגב, מה לעזאזל הקטע של סרטי אימה עם נזילות? יש מצוקת אינסטלטורים בעולם שמעבר?). גם התסריט סובל מתחלואי פיתוח קלאסיים כמו דמויות מיותרות לגמרי — בראשן אחותה של האם הנרצחת, מין הרפיה קומית שלא עלתה יפה — ולמעט ג'סיקה צ'סטיין כזוגתו הקיק־אס־רוקרית של הדוד הטוב, קשה לדבר על הברקות ליהוק. כאמור, כישלון ברוב המובנים. ושוב כאמור, זה בכלל לא משנה.

לא מזמן עשיתי צפייה חוזרת ב"הבלתי משוחדים", שם מתבאס קווין קוסטנר לשמוע ממפקד הפרשים הקנדי ש"הפתעה היא חצי מהקרב". "הרבה דברים הם חצי מהקרב", עונה קוסטנר. "גם ניצחון הוא חצי מהקרב". נזכרתי בזה כי גם "מאמה" שולף אצבע משולשת מול קלישאה שנביבותה נחשפת ברגע שחושבים עליה טיפה: ההיא עם אלוהים והפרטים הקטנים. אלוהי הסרטים, רבותי, נמצא בפרטים הגדולים. בעיקר הוא נמצא בפרט הכי גדול, קרי הפרמיס. הנחת היסוד, נקודת המוצא, הרעיון שמתוכו נובטת העלילה. כשהוא עובד, אפילו תסריט מחורר או משחק מחורבן לא יצליחו להשמיד את הסרט. כשהוא לא עובד, שום דבר לא עובד.

התסריט והמשחק של "מאמה" אינם מחוררים  או מחורבנים, אז זה כמעט עניין מתמטי שהסרט כולו עובד. כמו "ילדים של אף אחד" ו־The Orphanage, עוד הפקה של  דל טורו — וגם כמו Let the Right One In השוודי, שלעולם לא נמאס לי לדבר בשבחו — "מאמה" עובד כי יש לו לב גדול שהפעימות שלו מכסות עם ריבית על החסרונות שלו. אשכרה מרגש הסרט הזה, ואז למי לעזאזל אכפת שהוא לא מקורי מבחינה ויזואלית וגם לא מפחיד אם  אי־פעם ראית סרט אימה (לא, כי באולם שישבתי בו היו בתולי־זוועות שצווחו כמו הכבשים של ג'ודי פוסטר). "מאמה" נוגע ללב, וכשסרט נוגע שם, אין יותר פרטים רלוונטיים. קטנים או גדולים.

שמונה בעקבות משהו לראות

"איזה שטויות, רות קלדרון ועוד איך הייתה צריכה לנאום שם"

"איזה שטויות, רות קלדרון ועוד איך הייתה צריכה לנאום שם"

אם אתם קצת כמוני, אתם בטח מחפשים בנרות סרטים טובים שנזלו מתחת לרדאר. בדיוק בשביל זה אני מריץ בבלייזר את התת־מדור "נראה בבית", שמוקדש לכותרים שלא מגיעים לבתי הקולנוע בישראל (ובדרך כלל גם לא לשלוש ספריות הווידאו שנותרו כאן, אבל מתי זה עצר אתכם מלראות משהו בבית).

להלן שמונה סרטים שאירחתי בחודשים האחרונים במדור. הראשונים טריים לגמרי בפורמטים הביתיים — למעשה, שתי ההמלצות הראשונות לקוחות מהבלייזר החדש שמופץ ממש היום — והאחרונים כבר הספיקו לצבור קצת אבק על המדף. כך או כך, כולם נעים על המנעד שבין "תנו לזה צ'אנס" ו"תעשו לעצמכם טובה". ממיעוט־עד־היעדר ההתייחסות אליהם בתקשורת הקולנוע המקומית, יש מצב שאני מקיים פה מצוות והגדת לקוראיך.

1) Funeral Kings (בתמונה למעלה). שלושה נערי מזבח מנצלים את ההלוויות שהם משובצים אליהן כדי להבריז מבית הספר ולהסתבך עם כל מי שאפשר. סרט הביכורים של האחים קווין ומתיו מקמנוס הוא אמנם בוסרי מאוד, אבל הסיפור כובש והיחסים בין שלושת הגיבורים מזכירים באמינותם את — הו כן, אני עומד להשתמש פה בשם המפורש — "אני והחבר'ה" (כאילו, חוץ מזה שנערי המזבח האלה מקללים כמו מלכים). איזה יופי.

2) Chained. רוצח נשים סדרתי חוטף ילד בן תשע ומאמץ אותו כשוליה. מה שקורה מכאן ואילך נע בתוך גבולות הגזרה של האכזרי, עוכר השלווה והביזארי — בדיוק הסחורה הצפייה מסרט של ג'ניפר "הבת של דייויד" לינץ', ההיא מ־Boxing Helena ואחת הנשים המוזרות בתבל בזכות עצמה — אבל אם ניחנתם בקיבה, אז הוא לפחות שווה צפייה.

3) The Bay. בחיי, בכלל לא ידעתי שבארי לווינסון ביים סרט אימה. לא כל שכן סרט פאונד־פוטג' (אתם יודעים, במקרה התגלגלה לידינו קלטת של אנשים שכבר הרגה אותם מכשפה/ מפלצת/ מישהי בלי חולצה). במקרה דנן זה פוטג' מאפוקליפסה שנפלה על עיירה במרילנד, מין סערה מושלמת שכל־כולה באשמת השטויות של המין האנושי. ומה אני אגיד לכם? לגמרי לא רע. אולי אפילו הסרט הכי טוב של לווינסון מאז ההפלצה האובר־רייטד ההיא עם הלכשכש והכלב.

4) Pieta. קים קי־דוק ("להרגיש בבית") הוא כנראה הבמאי המוערך ביותר שעובד בקוריאה הדרומית. עד היום הוא לא השתייך לקליקה שיוצרת את סרטי הנקמה האולטרה־קשים שהפכו למזוהים עם הקולנוע של ארצו, אבל תראו מה הוא שמר בקנה: סרט אכזרי כל כך עד שאונס של אם על ידי בנה הוא אפילו לא בחמישיית הרגעים המזוויעים הפותחת שלו. ממש לא לכל אחד, אבל בהחלט לכל אחד כמוני, שמחזיק מעצמו מעריץ של קוריאנים עם סעיפים נפשיים.

5) Excision. נערה מתבגרת. אימא בלויה. אחות חולת סיסטיק פיברוזיס. אבא סמרטוט. זאת המשפחה שעומדת בלב דרמת האימה של ריצ'רד בייטס, אבל לא במובן של הבהלות אלא של משהו איום ונורא שעומד לקרות במציאות בגלל דברים שקורים רק בראש של המתבגרת הנ"ל (אנאלין מק'קורד המעולה). שוב לא לכל אחד, ובטח לא לכל אחד שיש לה בת מתבגרת. כלומר, ראיתם את "חייבים לדבר על קווין"? אז כזה.

6) Into the White (הופץ גם בשם Cross of Honour). מטוס אנגלי ומטוס גרמני מפילים זה את זה מעל אדמת נורווגיה. שני הצוותים, משני צידי המתרס של מלחמת העולם השנייה, מגיעים לאותה בקתה שוממה באותה סערה ועכשיו הם יזקקו זה לזה כדי לשרוד. רק בסרטים? כן, רק שזה סיפור אמיתי. והוא משוחק היטב, מבוים בשכל בידי פטר נס, וכל הזמן מעניין.

7) Wild Bill. ביל (צ'רלי קריד־מיילס) הוא פושע קטן שחוזר מהכלא ללונדון ומגלה שאישתו נטשה את שני הבנים שלהם. הם מצידם כבר הספיקו להסתבך עם אותם גורמים שהובילו למאסר שלו מלכתחילה, ועכשיו יש לו שלוש נפשות להציל. סרט הביכורים כבמאי של הבדרך־כלל־שחקן דקסטר פלטשר לא חף מבעיות, אבל הלב שלו נמצא במקום הנכון וזה כל הקטע בדברים האלה. מה גם שיש תפקיד קטן של אנדי סרקיס, אז בכלל.

8) Rose. "רוז'ה" (אל תטעו בתעתיק האנגלי, זה מה שזה) הוא סרט על אישה אחת, גבר אחד ומה שקורה לשניהם בקיץ 1945, כשהצבא האדום מחליף את הנאצים בתפקיד הכוח הכובש של חבל מאזוריה שבפולין. נשמע כמו דרמת מלחמה כבדה ומדכאת, שאפילו לא עוסקת בסבלות היהודים ובנוסף לכל הצרות גם מדברת פולנית? אז בצדק. ותאמינו לי שלא הייתי מטריח אתכם אם זה לא היה אחד מהסרטים הטובים ביותר — ובקלות גם המטלטל ביותר — שראיתי השנה. במובן מסוים הוא אח חורג לסרטים הגרמניים שכתבתי עליהם כאן, ובמלוא המובנים הוא סרט שחייב להיכנס לסירקולציה של ערוצי הסרטים ביום השואה, ללמדנו שהיו עוד כמה עמים שאכלו 50 גוונים של חרא. ביים וויצ'ך סמרז'ווסקי, שאשכרה גייסתי את אימא שלי כדי לתעתק את שמו.

הילדה שלא רצתה לגדול. היי, שם טוב לספר ילדים גרוע

"מיד אציע לך מוצרים פטורים ממכס"

הן תוקפות אותה רק בלילה ורק כשהיא הולכת לישון עייפה מדי. מחשבות רעות היא קוראת להן, והאמת היא שזאת הגדרה מעולה, כי המכנה המשותף של הדברים שמטרידים את רונה לפני השינה הוא שהם לא טובים. פעם אלה מחשבות על מוות; פעם זה משהו שהיא עשתה בניגוד לחינוך או לצו המצפון שלה, ולעת לילה בא לייסר לה את הכליות; בחודש שעבר זה היו שני טושים שהיא קלקלה לחברה שלה, אבל אז אמרתי לה שיש גבול לכמות המילים שאני מוכן לשמוע על שני טושים. והחודש זאת פנטזיה על מכונת זמן שתאפשר לה לשוב ולהיות תינוקת.

החלק הרע במחשבה הנוכחית הוא הטייק של רונה על ההווה: כמו ששרו לנו לפני עידן גיאולוגי ב"רגע עם דודלי", היא משוכנעת שהכי כדאי להיות קטנה. כששאלתי אותה למה היא הסבירה שלהיות גדולה — ורק כדי לוודא שכולנו על אותו דף, מבחינתה בת שבע זה גדולה — פירושו רק דרישות ואחריות ושיעורי בית וגערות. כמובן שזאת רק פאזה חולפת, אבל כרגע היא עוד כאן, ולפחות בשני לילות זה הוציא מרונה את הבכי הכי מר ששמעתי ממנה מאז לא זוכר מתי. וגם לנו היא לא באה טוב, המחשבה הרעה הספציפית הזאת. אימא של רונה חושבת שכל הדיבורים על לסובב לאחור את הזמן הם סממן של חרדת מוות; אני מתייחס לזה יותר אז־איז וחושב שהבת שלי פשוט הגיעה לשלב הפיטר־פני הזה של לא לרצות להתבגר, וזאת בעיה בשבילי, כי כשאני מנחם אותה — כשאני מפרט באוזניה את היתרונות הגלומים בבגרות, "גדולה הכל מותר לה" כמאמר השיר — אני משקר לה כמו מניאק.

אחד הזיכרונות הראשונים שלי, ובטח הזיכרון החזק הכי קדום שלי, הוא מהיום הראשון של כיתה א'. אחותי הבכורה כבר הייתה לבושה ומוכנה ליום הראשון של כיתה ג' כשאני עוד שכבתי על אחד מכדורי הקפיצה העצומים האלה עם הידית (הוא היה כתום, ואני יכול לתאר לכם את המרקם המדויק של ידית הגומי אם יש לכם שנייה) וחשבתי שאולי אימא תשכח מזה שגם אני אמור ללכת לבית הספר. היא לא שכחה ואני מצידי לא סבלתי בכיתה א', או לצורך העניין בכיתות הבאות אחריה, אבל הרגע המדויק הזה של קץ הילדות המוקדמת נחקק אצלי עמוק בתודעה. הוא שב וקפץ לפרונט שלה כשהתגייסתי, כשחתמתי על החוזה שהפך אותי לשכיר, כשזומברתי בבנק למשכנתאות ובכל רגע אחר שהרגיש כמו טבעת חנק של מסגרת חדשה.

הכדור הכתום הזכיר לי את עצמו שוב ביום הראשון של רונה בכיתה א'. גם לה יש כדור קפיצה, והייתי נורא סקרן לראות אם גם היא תנסה להיעלם עליו מהתודעה של אימא ואבא ומחלקת החינוך של עיריית גבעתיים, אבל היא זינקה על החוויה החדשה כמו פנתרה. זה לא מנע ממני לפתח גוש בגרון שנשאר שם לפחות בחודש הראשון, כי המחשבה שהקטנטונת שלי היא כבר לא כזאת קטנטונת — פחות במובן שאני עומד לאבד משהו מהחוויה האבהית, יותר במובן שהיא עומדת לאבד משהו שלא יחזור — סירבה לצאת לי מהראש. ואני בטוח שזה לא יותר מהקצנה קלה של הלך רוח משותף לרוב מוחלט של הגברים והאבות: ילדותי זה הכי, אחי.

נשים נוטות לסכם גברים כתינוקות מגודלים, אבל אני חושב שאנחנו יותר כמו ילדים בני שבע מגודלים. ילדים בגיל הנפלא ההוא של "כל הדברים שנראים חשובים עד שמגלים נשים" — נו, "אני והחבר'ה", אל תגידו לי שלא זיהיתם את זה — שכבר גילו את הנשים ובכל זאת חושבים שגם כל הדברים ההם, כמו צעצועים וספורט וקומיקס ומי יותר חזק, נורא חשובים. כנראה  שבדיוק בגלל זה, הרגע היחיד ב"הוק" של ספילברג שאני באמת אוהב (ואני לא לבד, לראייה המשועמם שטרח להעלות את תשע השניות האלה ליוטיוב) הוא זה שבו מגי סמית מרצינה מול רובין וויליאמס ואומרת לו "פיטר, הפכת לפיראט". פיטר פן, עורך דין. תגידו לי שזה לא הסיפור של שלושה מכל ארבעה גברים שאתם מכירים.

אז עכשיו רונה בוכה כי היא רוצה להיות קטנה. כי היא רוצה גן ילדים במקום בית ספר ומשחקים במקום שיעורים. כמובן שזאת פאזה חולפת, מה גם שהיא פורחת בבית הספר כמו גיקית לעתיד לתפארת, אבל בכל פעם שתוקפת אותה המחשבה הרעה הספציפית הזאת אני נחמץ יותר מהרגיל שלי לנוכח הבכי שלה. זה פשוט זורק אותי ישר לכדור הכתום ההוא ולילד שאני לא רציתי להפסיק להיות.