ארכיון חודשי: פברואר 2015

על אשמה לבנה ומאגיה שחורה

"אוקיי, מי חיפש מטען?"

"אוקיי, מי חיפש מטען?"

פי, כמה משעמם ה"סלמה" הזה. אווה דוברניי לקחה פרק מרתק בהיסטוריה האמריקאית – שלוש הצעדות של מרטין לותר קינג מהעיר סלמה למונטגומרי, בירת אלבמה – ועשתה ממנו עוד סרט עייף ומעייף על קדוש מעונה שחור־עור. עוד "12 שנים של עבדות". עוד "המשרת". עוד "הוריקן". עוד "הצבע ארגמן". אתם שמים לב לאיזה דפוס פה?

מדי פעם צצים ב"סלמה" ניצוצות של עניין. זה קורה כשאנחנו נחשפים לאינטריגות הקטנות שמאחורי הצעדות הגדולות, לפוליטיקה שמאחורי ההיסטוריה. ברגעים הנדירים האלה נכנס סרטה של דוברניי לטריטוריה של "לינקולן", שעשה את ההפך הגמור מגלוריפיקציה של אייב קשישא: הוא הראה לנו בלי בושה שכדי לעשות מהלכים היסטוריים צריך ללכלך את הידיים בשיא הגועל הפוליטי. ואתם יודעים מה? נדמה לי שסטיבן ספילברג יכול היה להרשות את זה לעצמו בעיקר מפני שלינקולן לא היה שחור.

הוליווד מנוהלת בידי אנשים לבנים עשירים, ואנשים לבנים עשירים מסתובבים עם מה שהאמריקאים מכנים White Guilt. קצרה היריעה מלתאר את השפעתה של האשמה הלבנה על תרבות הפוליטיקלי קורקט בכללותה, אבל תשמעו: חרא של סרטים היא עושה.

מתוך 128 דקות המסך של "סלמה", בדיוק עשר שניות מוקדשות לצד שלילי באישיותו של ד"ר מרטין לותר קינג: מה אתם יודעים, היו לו נשים מהצד. אבל זהו, בכל המובנים האחרים מדובר במלאך צחור כנפיים ורקורד. אפילו כשהוא עושה פוליטיקה, דוברניי מקפידה להסביר מי נגד מי: זה הדוקטור הטוב נגד הנשיא הרע לינדון ג'ונסון. אז מה אם איש הקונגרס לשעבר אנדרו יאנג – אדם שחור ופעיל בתנועה לזכויות האזרח, כן? – אמר ל"וושינגטון פוסט" שלהצגה של ג'ונסון כנבל בהקשר הזה אין שום אחיזה במציאות. העיקר שאמריקה הלבנה לא תשליך בוץ חום על אדם שחור.

השורות האלה נכתבות ברבע לאוסקר. "סלמה" המיותר מועמד לפרס הסרט על חשבון יצירות נהדרות כמו "חיית הלילה" ו"פוקס־קצ'ר", וזה קורה שנה אחרי ש"12 שנים" זכה בפרס הגדול – משום סיבה שאני יכול להעלות בדעתי זולת אשמה לבנה. בטח מול מועמדים כמו "כוח משיכה", "היא" ו"מועדון הלקוחות של דאלאס" (אגב, סרט על חולה איידס שבהחלט לא הוצג כקדוש – אבל אחרי הכל, רון וודוורף המנוח היה לבן). ואם כבר מדברים, אז השנה מלאו 13 לזכייתה המונפצת של האלי בארי בפסלון על "מונסטר בול".

שלא תטעו: מצבם של השחורים בהוליווד אינו שונה מזה של כלל השחורים באמריקה. הם סובלים מאלף ואחד סוגים של קיפוח וגזענות גלויה וסמויה. אבל הא לכם מעגל סגור: הקיפוח רק מגביר את האשמה הלבנה, וזו מצידה רק מקטינה את הסיכוי שנראה אי פעם סרט הוליוודי על גיבור שחור שעשה בחייו משהו רע.

חשיפה בלעדית: שער "את" לפני הפוטושופ

חשיפה בלעדית: שער "את" לפני הפוטושופ

לפני רבע מאה – איך הזמן רץ כשמזדקנים – הגעתי לפגישת "מבוכים ודרקונים" עם רעיון של מיליון מטבעות זהב. למה שלא ניקח את כל ספרי וסרטי הפנטזיה ונעשה מהם משחק תפקידים אחד גדול? תחשבו על זה, אמרתי: אחד מאיתנו ישחק את רובין הוד ואחד יהיה טרול. אחד סופרמן ואחד לוק סקייווקר. נקרא לזה "פנטזיה", הצעתי, כמו ארץ הדמיון ב"הסיפור שאינו נגמר". הבנתם, חנוניי ורבותיי?

כן, הם בהחלט הבינו. ולא, הם בהחלט לא רצו לשחק "פנטזיה".

נזכרתי בזה בדקות הראשונות של "אל תוך היער", סרט מבוסס־מחזמר שלוקח ארבע אגדות של האחים גרים ומערבב אותן לכדי פנטזיה אחת. הארבע הן סינדרלה (אנה קנדריק), רפונזל (מקנזי מאוזי), כיפה אדומה (לילה קרופורד) וג'ק (דניאל הוטלסטון) ואפון הפלא. את הדבק העלילתי מספקים אופה ואשתו (ג'יימס קורדן ואמילי בלאנט) שקללה מונעת מהם להביא ילדים, עד שהם נתקלים במכשפה (מריל סטריפ) שמבטיחה להם שירותי הסרת קללה בתמורה לארבעה דברים שעליהם למצוא ביער. אחד מכל אגדה.

אז אנחנו עוד לא רבע שעה בתוך הסרט, וכבר יש לנו חמישה קווי עלילה – ארבע אגדות וטיפול פוריות אחד. עוד חצי שעה קדימה, ותנו לי לסכם את זה ככה: כריס פיין הוא הנסיך של סינדרלה, ביל מגנוסן הוא מקבילו מ"רפונזל", אימו של ג'ק היא טרייסי אולמן, אימה החורגת של סינדרלה היא כריסטין ברנסקי, אחיותיה החורגות הן תמי בלנשרד ולוסי פאנץ' והזאב הרע הוא ג'וני דפ. עוד ועוד דמויות שצריכות לקבל את הזמן שלהן ואת הנאמבר המוזיקלי שלהן.

בערך באמצע הסרט אני זוכר שחשבתי, אוקיי, אז זה כישלון מפואר. מקרה קלאסי של תפסת מרובה. אבל אז, בדקה ה־75, קרה משהו שאני לא זוכר שראיתי: כל חמש העלילות הגיעו לכדי סיום והסרט התחיל מחדש. לא אתאר כאן את הטוויסט העלילתי המדויק, אבל גם לא אהרוס דבר אם אגלה לכם שההארכה הביזארית הזאת הופכת את "אל תוך היער" מכישלון מפואר לסתם כישלון. לסתם.

אם הבעיה העיקרית ב־75 הדקות הראשונות היא דחיסת יתר של חמש עלילות שאנחנו כבר מכירים ארבע מהן – ושלסרט אין שום דבר לחדש לגביהן – הרי שב־30 הדקות הנותרות יש קו עלילה אחד ומיותר לגמרי (שאולי, מה אני יודע, עובד במיוזיקל המקורי מאת סטיבן סונדהיים. אבל את הסרט הוא הורג). כל הזמן חיכיתי שיקרה משהו שיצדיק את הכיוון החדש הזה, שאולי עכשיו יישפך איזה אור ייחודי על כתבי האחים גרים או שלפחות תיווצר סיבה לאיחוי שלהם, ונאדה. חצי שעה של כלום ושום דבר.

הבעיה עם זמן הפציעות של "אל תוך היער" הוא שעכשיו יש סיפק בידך לחשוב על מה שראית עד כה, ומתברר שזה לא הרבה. המון שירים יש בסרט הזה, אבל אף אחד מהם לא באמת נותר בזיכרון; המון נאמברים כוריאוגרפיים, אבל אפילו לא אחד סוחף; והמון־המון יער מהאגדות שלא קורה בו שום דבר בכלל. לא ויזואליה מיוחדת, לא אווירה מכושפת. סתם יער. בהקשר הזה, אני לא יודע איזו השארה אלוהית נחה על רוב מרשל כשביים את "שיקגו", אבל ניכר שהשכינה כבר לא שוכנת אצלו. ביד כבדה, בלי טיפת השראה, הוא פחות מביים ויותר מנווט את הסרט בין העצים.

אני אוהב אגדות והייתי בעד "אל תוך היער". מתישהו ב־75 הדקות הראשונות ההן ניסחתי לעצמי משהו כמו "לא עובד אבל שווה צפייה"; לקראת הסוף זה התכנס לכדי "שוין".

לפחות עכשיו אני מבין למה אף אחד מהחברים שלי לא רצה לשחק "פנטזיה".

פורסם בפנאי פלוס, 19.2 ("סלמה" במדור הדעות, "אל תוך היער" בסרטים) 

אוסקר: 16 מועמדים שמגיע להם

"וככה אנחנו מוצאים את מר דגדגן"

אין לי מושג מה יקרה בטקס האוסקר, בסדר? הרי אתם יודעים למי ניתנה הנבואה, ואני תמיד הייתי פחות שוטה ויותר אהבל. אבל אני כן יכול להגיד לכם למי מהמועמדים הסופיים מגיע לזכות — "אם יש מגיע", כמאמר פרשני הספורט. הבנו את כללי המשחק? אז הנה 16 כתובות ל־16 פרסים ב־16 קטגוריות מרכזיות, כי גם לכם לא אכפת מי ייקח על מיקס סאונד.

1) סרט: "התבגרות". זה בינו לבין "בירדמן" לפי ההימורים, ולגמרי בצדק (כלומר, מבין המועמדים. אבל זאת כתבת "אם יש מגיע", אז יצוין גם שמגיע ל"פוקס־קצ'ר" ו"חיית הלילה" להיות מועמדים בקטגוריה הזאת על חשבונם של "משחק החיקוי" המטופש ו"סלמה" המפוהק).

כבר כתבתי: "התבגרות" מנצח לטעמי את "בירדמן" בנקודות, וכולן מהמחלקה האחת שבה סרטו של ריצ'רד לינקלייטר משאיר אבק למתחרה של אלחנדרו גונזלס איניאריטו: מחלקת הלב. הרגש. מכל הבחינות האחרות זה תיקו עם רוטציה, הקולנוע העדיף של "בירדמן" מול הראשוניות המסעירה של "התבגרות".

2) בימוי: אלחנדרו גונזלס איניאריטו, "בירדמן". זה לא פרס ניחומים. הרגע אמרתי: הקולנוע של "בירדמן" — בעיקר, אבל לא רק, בימוי המצלמה — מנצח בגדול את זה של המנצח הגדול. כל הקרדיט על זה הולך לחזון של איניאריטו, שעשה סרט בכאילו־שוט־אחד עם זרימה של סרט באשכרה שוט אחד.

"את רצינית, הוא קרא לזה מר דגדגן?"

"את רצינית, הוא קרא לזה מר דגדגן?"

3) שחקן ראשי: מייקל קיטון, "בירדמן". בכל קונסטלציה אחרת זה היה הולך לסטיב קארל על ההופעה מקפיאת הדם שלו ב"פוקס־קצ'ר", אבל מה לעשות — קיטון דפק השנה הופעה של פעם בקריירה (ואם כבר מדברים, אז פרס מיוחד בקטגוריית דפוקותי הולך לג'ייק ג'ילנהול, שהתפקיד שלו ב"חיית הלילה" שווה לכל הפחות מועמדות).

4) שחקנית ראשית: רוזמונד פייק, "נעלמת". התפקיד התובעני ביותר בקטגוריה, ופייק פשוט טורפת אותו. איימי דאן היא דמות שאמורה לגרום שילוב של סלידה, משיכה, הזדהות ודחייה, ודייויד פינצ'ר הוציא את כל זה מפייק בלי שזה נראה כאילו מישהו מהם נאלץ להתאמץ בשביל זה. כמו כן, הרשו לי לשלוח מעל במה זו ניחומים לסגנית הראשונה, ריס ווית'רספון. בהחלט, "הולכת רחוק", אבל לא רחוק מספיק.

5) שחקן משנה: ג'יי.קיי סימונס, "וויפלאש". טוב, זה בלי תחרות בכלל (ברצינות, אקדמיה? רוברט דובאל ב"השופט?"). סימונס, שלאורך קריירה מדהימה הראה טווח כמעט לא נתפס — החל בשילינגר של "אוז", עבור בפסיכולוג הסימפטי של "חוק וסדר" וכלה בעורך המטורלל מ"ספיידרמן" — מביא את כל המנעד שלו לדמות כפוית הטובה של המורה לתיפוף טרנס פלצ'ר. כך שזה קצת פרס מפעל חיים והרבה פרס וואו איזה תפקיד.

boyhood_3

"וזה סוף האגדה על דיור בר השגה"

6) שחקנית משנה: פטרישיה ארקט, "התבגרות". גם זה בלי תחרות בכלל, ולא מפני שאמה סטון הייתה פחות ממצוינת ב"בירדמן" או שלורה דרן הייתה פחות ממרשימה ב"הולכת רחוק". מה שארקט עושה בסרט של ריצ'רד לינקלייטר זה מעבר למשחק; זה צ'אנלינג של כל אישה שהייתה אי פעם "הבת המזוינת של מישהו ואז האימא המזוינת של מישהו". איזו הופעה, רבנן.

7) תסריט מקורי: דן גילרוי, "חיית הלילה". כן כן, על חשבון "בירדמן" ו"התבגרות". סיפור מבריק, דיאלוגים חדים, טון אכזר/ משועשע — "חיית הלילה" הוא סרט הביכורים של גילרוי כבמאי, אבל כתסריטאי היו לו מספר שנים ומספר סרטים (לרבות ההפתעה "פלדה אמיתית") להתבשל לקראת ההברקה הכבירה הזאת.

8) תסריט מעובד: דמיאן צ'אזל, "וויפלאש". צ'אזל עיבד כאן את הסרט הקצר של עצמו ליצירה באורך מלא שמפליאה לרקוד בשתי חתונות — מצד אחד, אי אפשר באמת להאמין ליחסי הקצין האכזר/ החפ"ש הנרמס שמתפתחים בין המורה לתיפוף והתלמיד שלו, ומצד שני זה רק תורם לחוויית הצפייה. "וויפלאש" הוא אגדה, וצ'אזל הפליא לכתוב אותו ככזאת.

9) סרט זר: אנדריי זבייגינצב, רוסיה, "לוויתן". הלב נשבר, כי זה כל כך קרוב בינו לבין "אידה". אבל על קוצו של שוט וודקה, סרטו הכביר של זבייגינצב עוקף את נציג פולין ולדעתי גם מבטיח את מקומו בנצח של הקולנוע המודע־חברתית. סרט גדול, סרט חשוב.

"אוי, הטיול למוחרקה!"

"אוי, הטיול למוחרקה!"

10) צילום: לוקאש זאל ורייזארד לנזבסקי, "אידה". עצם המועמדות של השניים האלה הפתיעה אותי מאוד — נדיר למצוא סרט זר בקטגוריית הצילום — ומאפשרת לי לאזן את הזוכה הקודם עם הפרס שבאמת־באמת מגיע ל"אידה". תגידו שגם עמנואל לובצקי ("בירדמן") עשה עבודה ששווה זהב, ואגיד שברור. אבל הוא קיבל את הנקודות שלו בשנה שעברה על "כוח משיכה", אז היקום הגיוני שוב.

11) עיצוב אמנותי: אדם שטוקהאוזן, "מלון גרנד בודפשט". ברוב הסרטים של ווס אנדרסון יש לטעמי משהו מעוצב מדי, אבל כמו ש"בודפשט" הוא היצירה הכי מאוזנת ומתקשרת שלו, ככה מגיע הקרדיט לשטוקהאוזן על יצירת סביבה מרהיבה שכל הזמן מפלרטטת עם המוגזם. פשוט שיעור בהליכה על הסף.

12) עיצוב תלבושות: מילנה קנונרו, "מלון גרנד בודפשט". מה שאמרתי על שטוקהאוזן? אז גברת קנונרו, הכל עובר עלייך ופרס מוזהב בידייך.

13) עריכה: טום קרוס, "וויפלאש". זה סרט על קצב עם וואחד קצב, וזה אומר שהעבודה של קרוס מפרה את הכלל ההיסטורי של המקצוע — תערוך ככה שלא ישימו לב לעריכה. קרוס עובד ככה שישימו לב ועין ואוזן, והתוצאה היא חגיגה של כלל חשוב בהרבה מהמוזכר לעיל: קשר בין צורה ותוכן. בין "על מה זה" ל"איך זה".

14) פסקול: אלכסנדר דספלאט, "מלון גרנד בודפשט". זוכה מובהק בקטגוריה משמימה למדי, אבל זה לא מוריד מאיכות העבודה של דספלאט. לא באמת מפתיע מצד מלחין שמאחוריו רקורד — כן, אני יודע,מצחיק — כמו "קרוב להפליא ורועש להחריד", "ארגו" ו"ונוס בפרווה".

how-to-train-your-dragon-2

"ואז נעשה חילופי שטחים ונדבר על זכות השיבה"

15) סרט אנימציה ארוך: דין דבלואה ובוני ארנולד, "הדרקון הראשון שלי 2". כן, גם אני התפלאתי לראות ש"סרט לגו" לא מועמד. אבל לא, זה לא היה משנה את הבחירה שלי. לא עם אחד מסרטי ההמשך הטובים של השנים האחרונות, מצוירים או לא.

16) סרט עלילתי קצר: מיכל ברזיס ועודד בינון, "איה". לא באמת צריך להסביר לכם למה, נכון?

שידורי אוסקר: חי בכל ערוצי הסרטים של yes, בין ראשון לשני (23.2־22) בשעה 03:30 (שטיח אדום מ־01:00). yes VOD: למחרת, 23.2. שידור ערוך ומתורגם: ערוץ yes1, יום שלישי ה־24, 21:30

אוסקר אונליין: הכי כיף בלייב בלוג המסורתי של יאיר רוה ב"סינמסקופ"

*פורסם בפנאי פלוס, 19.2.15

עוד 16 דברים שאני לא מבין*

15-300x74 1) אני לא מבין את המשמעות השלילית של הביטוי "רעה חולה". אם היא רעה, זה לא אמור להיות חיובי שהיא חולה? זה צריך להיות "טובה חולה". או "רעה בריאה", אני לא קטנוני.

2) אני לא מבין אנשים שיכולים להחזיק כלב ולא מחזיקים כלב.

3) ואני לא מבין אנשים שיכולים להחזיק חתול ומחזיקים חתול.

4) אני לא מבין למה נורא חשוב לנו שראש הממשלה יידע לנאום באנגלית, ולא חשוב לנו בכלל שהוא יידע לנאום בערבית.

5) אני לא מבין למה לא הופכים את כל החצרות בתל אביב לחניות. בסדר, נודניק, אז אצלכם ספציפית יש עץ שסק. אבל שאר התל אביבים מחזיקים בחצרות שלהם רק אטבים שנפלו מהחבל.

True-Detective-Episode-3-Bad-Men (1)

6) אני לא מבין איך אנשים לא קלטו את האובר־אקטינג של מתיו מקונוהיי לכל אורך העונה הראשונה של "בלש אמיתי". למען השם, הבנאדם יצק כל כך הרבה משמעות לאופן שבו ראסט יונק את הסיגריות שלו שסטניסלבסקי השתעל בקברו.

7) ואני לא מבין את הרעיון של גינה קהילתית. אם עוד לא צמחה כזאת בסביבתכם המיידית, אז זה עובד ככה: לוקחים גינה ציבורית או חלק ממנה, מחלקים את השטח לערוגות ומזמינים את תושבי האזור לאמץ ערוגה ולגדל בה מה שהם רוצים חוץ ממה שלא חוקי. נשמע מקסים, אני יודע. אבל בפועל זה אומר שמפקיעים שטח ציבורי מידי הציבור ומחכירים פיסות ממנו לבודדים, כי הערוגה שלך היא שלך: כמו שאף אחד אחר לא ישקה אותה בשבילך, ככה אני לא אמור לקטוף את הפלפלים שלך. אז בתכלס, גינה קהילתית פירושה שמעכשיו אסור לחברי הקהילה להסתובב בגינה הזאת (שלא לדבר על כלבי הקהילה. מי שלא ראה חובק עצים קולט פינצ'רית מעורבת שמרחרחת לו את הבזיליקום, לא ראה טבעוני זעמני). מה אני מפספס פה?

sheka-teka

8) אני לא מבין חברה שלפחות פעמיים בשנה ממליצה לצרכנים לצרוך כמה שפחות מהמוצר שלה. אבל זה בסדר, כי שאר הדברים שקשורים לחברת החשמל הם לגמרי הגיוניים.

9) אני לא מבין למה ילדים תמיד מניחים שילדים אחרים משקרים. יצא לי בטעות לצותת בכוונה לדיאלוגים של הבת שלי עם החברות שלה, וזה פשוט לא ייאמן איזה מידע נחשב חשוד בגיל שמונה־תשע. במו אוזניי שמעתי אותה טוענת "אמת דיברתי" על זה שהיא הלכה אתמול לסרט ("שקרנית"). בקניון ("כן בטח"). בשבע ("תישבעי").

10) שלא לדבר על הקטע שלהם עם להקליט מונולוגים בווטסאפ. מכירים את הסטייה החדשה הזאת? כשמתעורר הצורך להחליף אינפורמציה בכמות בלתי־קלידה, ילדינו לא מנהלים דיאלוג: הם מחליפים ביניהם הודעות קוליות חד־צדדיות. בעיניי זה מוזר בפני עצמו, אבל עוד יותר מוזר לגלות כמה מהר זה הכחיד אצלם את אמנות השיחה הטלפונית. הקטע הבא מבוסס על שיחה אמיתית:

– "הלו?".

– "היי זאת רונה".

– "הלו?".

-"בר?".

– "מי זאת?".

– "רונה".

– "מה?".

– "היי בר, זאת רונה".

– "רונה?"

– "היי".

-"זאת בר".

-"אני לא יכולה לדבר עכשיו".

– "הלו?".

– "טוב אז ביי".

11) אני  לא מבין למה הבת שלי לומדת תורה שלוש פעמים בשבוע ואנגלית רק פעם אחת. בעצם נכון, דברים כמו סנה בוער חשוב להטמיע מוקדם.

12) אני לא מבין למי מיועד הטקסט הבא:

20141225_104433

13) אני לא מבין בני 18 שמתכוונים להצביע ליכוד. הבית היהודי — מבין. יש עתיד — האמת, לא מבין, אבל לצורך הוויכוח. העניין הוא שבגיל 18 אתה אמור לשנות את העולם, לזעזע, לטלטל, להצטרף לדאע"ש. לא לתת את קולך לאדם שכבר בניינטיז ישב על משבצת הדוד המביך שלך.

14) אני לא מבין איך שזה שלאף אחד אין כסף לשום דבר. לא רק לאף אחד בארץ ולשום דבר בישראל: לכולם בכלל ולכלום בכלל. כאילו, אם הכל יקר מדי לכולם ואף אחד לא קונה, המחירים לא אמורים לרדת כדי שנחזור לקנות עד ששוב לא יהיה לנו כסף לשום דבר?

15) אני לא מבין למה המעצבת נעמה נחושתאי החליטה חד צדדית לשדרג לי את הבלוג. אבל היא בכל זאת עשתה את זה: פשוט באה בוקר אחד והודיעה שהיא עיצבה בשבילי Header חדש. אז עכשיו אתם יודעים מה הסיפור עם "החמישייה הקמרלינג" האלגנטי הזה שם למעלה.

16) והכי אני לא מבין איפה פרופ' אסא כשר כשצריך אותו. נגיד, אני מדווש באופניים אולד־סקול, בעלייה ובניגוד לכיוון התנועה שמראה החץ של שביל האופניים. מולי מגיע אחד על אופניים חשמליים. האם הוא צריך לסטות הצידה ולפנות לי את רוב השביל כי אני בעלייה על אופניים רגילים, או שאני צריך לפנות לו כי הוא נוסע בכיוון החץ? ואם במקרה דנן הוא זה שאמור לפנות לי — האם שמורה לי הזכות לעשות לו את הפרצוף של ה"ססס"? עם כל הכבוד לצה"ל, פרופ' כשר, מי שבאמת זקוק לקוד אתי זה רוכבי האופניים.

*"עוד" במובן שהפוסט הזה הוא המשך של זה  

כמו ג'יימס בונד, רק כיף

"עכשיו בטח תגיד לי שהן מתרחבות בהליכה"

"עכשיו בטח תגיד לי שהן מתרחבות בהליכה"

מתיו ווהן נולד ב־1971. הוא היה בן שש כש"מלחמת הכוכבים" יצא לאקרנים, והג'יימס בונד של ילדותו היה רוג'ר מור. כשהאורות עלו על "קינגסמן: השירות החשאי", שיחקתי עם עצמי במשחק החברתי "בן כמה מתיו ווהן" והימרתי על 42; אז בסוף פספסתי בשנה, אבל עם רוג'ר מור פגעתי. לא היה לי ספק שאפגע, כי גם אני גדלתי על רוג'ר מור, והיה לי ברור כמו שתיים ושתיים שהגעגועים של "קינגסמן" ל"סרטי הריגול הכיפיים של פעם" הם געגועים ל־007 של מור. לימים הכי כיפיים — ובסדר, גם הכי אידיוטיים — של סרטי הסוכן החשאי.

את ההוכחה לצדקת דרכי מצאתי אצל רודי אוביאס מהאתר moviepilot.com, שכתב על  "שישה דברים שלמדתי בארוחת בוקר עם מתיו ווהן"; סעיף #1 מכריז ש"ווהן הוא מעריץ של 'המרגלת שאהבה אותי'", והבמאי אומר שם במפורש ש"קינגסמן" הוא מחווה לתקופת מור, וספציפית ל"המרגלת".

נחמד להיות צודק, אבל במקרה הזה גם לא חוכמה: "קינגסמן" מציג בדיוק את המינון של ג'נטלמניות, שטותניקיות וגרוטסקיות שאפיין את הבונד ההוא. יותר מזה: קולין פירת', הסוכן החשאי הראשון שהסרט חושף בפנינו, הוא הכי רוג'ר מור שהיה מאז רוג'ר מור. בהחלט לא הטיפוס הכי גברי בעולם, גם לא הטייפקאסט של גיבור הפעולה, אבל ג'נטלמן אנגלי מושלם עם חיוך קטן שמסתיר משהו. זה תמיד היה הקטע של בונד, אבל מור הוא השחקן היחיד בתולדות הפרנצ'ייז שאשכרה שידר את זה.

קינגסמן היא סוכנות חשאית שלא שייכת לשום מדינה ספציפית. המפקדה שלה ממוקמת באנגליה — ספציפית בתוך חנות חליפות — אבל המטרה שלה היא שמירת הסדר העולמי. הסוכנים שלה קרויים על שם אבירי השולחן העגול, ואנחנו מתחילים כשגלהאד (פירת') מחפש סוכן חדש. הוא שם עין על ילד בשם אגי (טארון אגרטון), בנו של סוכן מנוח שגלהאד חש אחראי למותו. אגי הוא הכל חוץ מג'נטלמן, אבל גלהאד משוכנע שזה לא יעמוד בדרכו לאבירות ("ראית את 'ניקיטה'?", הוא שואל את הבחור).

בד בבד עם תהליך הגיוס והאימון של אגי נפרשת בפנינו עלילת־העל: ולנטיין (סמואל ג'קסון), מלך האינטרנט העולמי, זומם לעשות משהו נורא ואיכשהו מעורבים בזה לפחות חלק ממנהיגי העולם. כלומר, אגי צריך לגבור על המוצא כחול הצווארון שלו, על פקפוקי המלך ארתור (כלומר הבוס של "קינגסמן", מייקל קיין) ועל תחרות מצד מועמדים אחרים וטבעיים יותר לישיבה סביב השולחן העגול — ואז, אולי, גם על ולנטיין.

ככה זה: אם ג'יימס בונד הוא האימא של "קינגסמן", הרי שאימא שלו היא הגברת מארמון בקינגהאם. הסרט הזה כל כך אנגלי־אסלי שהקונפליקט המלווה את אגי אינו סביב שאלת הכניסה לנעליים של אביו, אלא סביב השאלה איך פרחח כמוהו יסתדר במסדר של ג'נטלמנים מובחרים. אבל אז נכנס לתמונה ארכי־נבל וצריך להציל את העולם עכשיו ולתקן את החברה המעמדית אחר כך.

הנה הכללה לא גסה מדי: הסרטים והסדרות ששואבים השראה מפרנצ'ייז ג'יימס בונד נחלקים לשניים. פרודיות כמו "אוסטין פאוורס" ו"קזינו רויאל" המקורי, וניסיונות להמציא 007 חדש — למשל ג'ייסון בורן וג'ק באוור, שראשי התיבות של שמותיהם מככבים בסצנה מתוך "קינגסמן" שבה נעשה ניסיון לנחש מה מקור שמו של הכלב ג'יי.בי (רמז: לא ג'יימס בונד).

אין לי הוכחה, אבל יש לי השערה, שווהן כלל בסרטו את הסצנה המדוברת מפני ש"קינגסמן" הוא לא פרודיה ולא ניסיון לזנב ב־007, אלא משהו חריג בכל העסק הזה של הסרטים־המודעים־לסרטים־אחרים. כלומר, תחשבו על זה רגע: כמעט כל המטא־קולנוע הולך לאחד משני קצוות, או פרודיה פרועה או מחווה מחוכמת. או "טיסה נעימה" או "להרוג את ביל". החידוש של "קינגסמן", ובעיניי גם סוד קסמו, הוא שזאת פשוט מחווה אוהבת. לא בדיחה על חשבונו של בונד וגם לא הומאז' אובר־חוכם שצריך להיות מבקר קולנוע כדי להבין אותו (כן, ק' טרנטינו, אני מדבר אליך).

KSS_JB_D27_02661.CR2

"אז גם אני לא אשתף אתכם במשחקים שלי"

"קינגסמן" הוא גם סרט Origin קלאסי, וככזה ברור למה ווהן הוא הבמאי המושלם עבורו: "קיק אס" ו"אקס מן: ההתחלה" שלו היו בני זונות של סרטי התהוות־גיבור־על. אם זה לא מספיק, אז סרטו הראשון Layer Cake היה מותחן קומי אדיר שכלל את כל המרכיבים הנחוצים לסרט כמו "קינגסמן": אקשן טוב, אנגליוּת שאין לטעות בה וסירוב להתייחס לכל העניין ברצינות.

אלא שווהן, במאי חכם עם רקורד מושלם (מאחוריו לא רק שלושת הנ"לים אלא גם "אבק כוכבים" היפהפה), בא עם יותר מסרט Origin בראש. אני יודע את זה כי הוא ליהק לתפקיד משנה – של פרופסור סקוטי! – את מארק המיל, לשעבר ותכף גם לשעתיד לוק סקייווקר. אני לא יכול לחשוב על דרך ברורה יותר להגיד, חברים, אני פה בשביל להזכיר לכם איזה כיף זה סרטים. למה אתם חושבים שדחפנו פרחח כחול־צווארון לשולחן העגול?

יש כאן רגעים אפלים וגם לא מעט ביקורת חברתית על גבול האנרכיזם, אבל לפני הכל ומעל לכל, הסרט הזה הוא כיף ענק. עם פיצוצים ומכות והומור בריטי דק והומור קוקני גס ואישה מכה שעומדת בכל הסטנדרטים המחמירים של קלואי מורץ ב"קיק אס": גאזל (סופיה בוטלה), הסייד קיק של ג'קסון. שקלתי להדביק ל"קינגסמן" את התואר Good clean fun, אבל הוא מדורג R; זה רחוק מלהיות נקי. וכמובן שזה עוד יותר כיף, כי דמיינו סרט בונד שמותר להגיד בו "פאק" ולהראות דם או לצורך העניין כל נוזל גוף אחר.

בכלל, "קינגסמן" העלה בדעתי שאנחנו חיים באחת התקופות הכי כיפיות בתולדות הקולנוע. תראו את הסרטים של מארוול, תראו מה עשה ג'יי.ג'יי אברמס ל"מסע בין כוכבים", תראו כמעט כל סרט אנימציה מהעשור האחרון: הבמאים המובילים בדורנו גדלו על לוקאס ועל ספילברג (ולפעמים על רוג'ר מור), והם יודעים כמה חשובה תחושת הרייד. הלונה פארק.

"קינגסמן" מבוסס באופן חופשי על רומן גרפי מאת מרק מילר ודייב גיבונס, ואני לא מכיר אותו כך שאין לי מושג אם הוא כזה כיף במקור; אני רק שמח שהוא זכה לעיבוד דווקא עכשיו, כשאנחנו מצפים ללכת לסרטי קומיקס וקודם כל ליהנות. לצחוק. לבלות בלונה פארק. אני מת על דניאל קרייג וחושב ש"סקייפול" היה סרט גדול, אבל "קינגסמן" הזכיר לי משהו: הסוכן החשאי לא אמור להיות עמוק. הוא אמור להיות כיף, משהו שפרנצ'ייז בונד די שכח איך עושים.

לסוף השארתי את הסוף. אל תדאגו, לא בקטע של ספוילרים: אני פשוט רוצה להשאיר אתכם עם שאלה שהתשובה עליה תבוא כשהאורות יעלו. תגידו, אתם ראיתם פעם סרט שעשה שימוש מושכל יותר בשוט של תחת?

*כמבקר הקולנוע של פנאי פלוס ובלייזר, כמעט לא יוצא לי לכתוב לשני העיתונים על אותו סרט. במקרה הזה יצא, והטקסט שקראתם כאן הוא הכלאה בין מה שפורסם בגיליון פברואר של בלייזר ומה שהופיע בגיליון ה־12.2 של פנאי פלוס

17 אוסקרים שצריכים להיות

1

1) המערבון הטוב ביותר: "שומרי הגלקסיה". בחודש שעבר המלצתי לכם על המערבונים האירופיים The Salvation ו־The Dark Valley, ובשנת הבציר 2014 גם יצא מאוסטרליה המערבון הפוסט־אפוקליפטי המצוין The Rover. אבל תכלס, סרט הקאובויים הכי טוב של השנה שחלפה מתרחש בחלל החיצון.

"מלחמת הכוכבים" המקורי הופץ בישראל תחת הסלוגן "מערבון בחלל — סרט שכולו 'כיף'" (המרכאות במקור), אבל שומרי הגלקסיה הוא־הוא המערבון בחלל, ספציפית מתת־הסוגה שבה חבורת אקדוחנים מצילה את העיירה. קבוצה של לוחמים שהדבק העיקרי שלה הוא הדבר הנכון לעשות, גם אם במקרה הזה אין עיירה להציל אלא גלקסיה להושיע.

סרטו של ג'יימס גאן גרם לי לפתח תיאוריה שלמה על זה שסרט הסופר־הירו הוא היורש החוקי של המערבון, בדיוק מפני שהמשותף לכל גיבורי העל הוא גם המשותף לכל הקאובויים: יש להם יכולת שאין לכלל האוכלוסייה, והם ממנפים אותה כדי לעזור לה מתוקף אותו ציווי מוסרי — הדבר הנכון לעשות. מהבחינה הזאת, תודו שיש דמיון עצום בין השריף שנותר לבדו בצהרי היום לסופרמן שעושה ברבאקונץ והופך את גופו לחלק ממסילת הברזל כדי שהרכבת תעבור בשלום.

GONE GIRL, from left: Ben Affleck, Rosamund Pike, 2014. ph: Merrick Morton/TM & copyright ©20th

2) פרס הליהוק: לארי מייפילד, "נעלמת". שנים אני טוען שצריך להיות אוסקר על ליהוק, ואחרי העבודה הזאת של לארי מייפילד — המלהק הקבוע של במאי "נעלמת" דייויד פינצ'ר — ממש נמאס לי להיות צודק. פשוט תראו איזו סדרה של פגיעות בול: רוזמונד פייק, ניל פטריק האריס, פטריק פוגיט, טיילר פרי (כן כן, טיילר פרי ההוא) — ומעל כולם בן אפלק, האיש שבפירוש נולד לשחק את ה"גבר שמתחשק לך לפוצץ לו את הפרצוף".

3

3) פרס ע"ש יאיר לפיד לתסתמו כבר עם הדת שלכם: "לוויתן". המועמד הרוסי לאוסקר האמיתי הוא כתב אישום נגד רוסיה הפוסט־קומוניסטית, וזה נמצא שם חד וברור (בכל זאת, סיפור על גבר כחול צווארון נגד מיני־אוליגרך). אלא שהבמאי אנדריי זוויאגינצב מגיש סעיפי אישום חמורים לא פחות נגד הכנסייה — ספציפית הפרבוסלבית, אבל תכלס נגד הנצרות בכלל. טקסטים אנטי דתיים לא שווים כלום כשהם באים מאנשים שלא יודעים כלום על דת, וזוויאגינצב הוא המקרה ההפוך: בתוך "לוויתן" שזורים רפרנסים לברית הישנה — בעיקר, אבל לא רק, לספר איוב — וכמובן גם החדשה, שמעידים על היכרות עמוקה עם החומר. וקשה להפריז בעוצמתם של אתיאיזם כשהוא מלומד ופסימיזם כשהוא מנוסה.

4a

4) פרס מפעל חיים ע"ש נפתלי בנט: "צלף אמריקאי". סרטו החדש של קלינט איסטווד, על הצלף שהותיר אחריו הכי הרבה גופות בהיסטוריה של הצבא האמריקאי, הוא משהו שלא רואים כל שנה — סרט מלחמה אנטי־אנטי־מלחמתי. ממש ככה: ברדלי קופר מגלם אדם שהרג 160 איש על הלבן בעיניים, ולא הדמות שלו ולא הבמאי שלו מתכוונים להתנצל על זה.
תראו, אני עובד בעיתון שצריך לשלם כסף בשביל לקרוא אותו. אתם יכולים לנחש מאיזה צד של המפה הפוליטית אני כותב את השורות האלה. אבל אפילו בשביל עוכר שכמותי יש משהו מרענן בסרט שאין לו עניין לספר לנו שוב שהמלחמה היא גיהינום. שמציג גיבור מלחמה במובן המיושן של המילה.

5

5) פרס תפקיד הקול בסרט שאינו מצויר, אבל הוא כן על צייר: "מר טרנר". לא סרט גדול, הביופיק של מייק לי על הצייר וויליאם טרנר, אבל ההופעה של טימותי ספול בתפקיד הראשי שווה לבדה את מחיר הכרטיס. אני מתכוון, ההופעה הקולית של ספול: האיש גונח, נאנק, משתעל, משתנק, משהק, משתלבק ולרגע אחד אפילו מזמר. בי נשבעתי, מעולם לא האזנתי למנעד כזה. תזמורת של גוף אחד.

6

צילום: עמית יסעור

6) הסוף הכי טוב: "את לי לילה". הסרט הזה מצוין, אבל באמת שהסוף שלו עובר את הגבול אל הפנומנלי. ברור, ברור, לא תשמעו ממני מילה על מה שקורה שם. רק התפעמות כללית מהברקת הכתיבה, הבימוי והמשחק של התסריטאית־שחקנית לירון בן שלוש, בעלה הבמאי אסף קורמן ושחקנית המשנה — והזוכה בפרס אשת השנה ביקום בכלל — דאנה איבגי.

7

7) הסרט הכי טיפש על האיש הכי חכם: "משחק החיקוי". הביטוי Dumbing Down — אני מניח שבעברית אפשר ללכת על "הטפשה" — ממש נברא בשביל הסרט הזה. אלן טיורינג פחות או יותר המציא את המחשוב, אבל לא מנסים אפילו להסביר לנו מה בכלל עושה מכונת החישוב שלו; טיורינג הוא גם האיש שפיצח את צופן האניגמה, אבל לא טורחים לתת לנו מושג ירוק על פיתוח צפנים. דמיינו את "אפולו 13" בלי שום התייחסות לאתגרים ההנדסיים, או את "נפלאות התבונה" מינוס המתמטיקה. וחוץ מזה, אם עוד מישהו יגיד עוד משהו טוב על ההופעה של בנדיקט קמברבאץ', אני אצווח.

8

8) פרס מיוחד של חבר השופטים לסרט הכי טוב בהשוואה לאיך שהוא נראה בטריילר: "התיאוריה של הכל". אין ספק, "משחק החיקוי" הוא התאום המרושע של הביופיק על סטיבן הוקינג — סרט עם נתוני פתיחה הרבה פחות מבטיחים וטריילר הרבה יותר נורא.
ל"התיאוריה" יש בעיות משלו, אבל התסריטאי אנתוני מק'קרטן הצליח בדיוק איפה שכשל גרהם מור, תסריטאי "משחק החיקוי": בסעיף האמינות. זה די חשוב בסרט על איש שאתה אמור להאמין שהוא אמיתי.

_AF_6405.CR2

9) פרס הכוריאוגרפיה: "בירדמן". זאת בעצם השנה השנייה ברציפות שאני מעניק לצלם עמנואל לובצקי את הפרס הזה, ובדיוק מאותן סיבות — השוט בן השעתיים שהוא "בירדמן" נראה כמו המשך ישיר לדברים הלא נתפסים שלובצקי עשה בשנה שעברה ב"כח משיכה".
נכון ש"בירדמן" הוא לא באמת שוט אחד — יש כאן שימוש מושכל בכמה קאטים בלתי נראים, ואני בטוח שעם צאת המייקינג־אוף נגלה שהשימוש הזה נרחב יותר מכפי שנדמה — אבל זאת סתם התקטננות. זה אגם הפאקינג ברבורים מה שלובצקי עושה עם המצלמה שלו.

10

10) פרס ה־Comeback Line: עדיין "בירדמן". ארבעה אנשים חתומים על התסריט הזה, אבל לבמה אני מזמין את הבמאי־כותב אלחנדרו גונזלס איניאריטו ואת שחקנית המשנה שלו, נעמי ווטס. וזה האוסקר־קליפ הזוכה בפרס שורת ההחזר, או פאנץ' התגובה או איך שלא תקראו לו: ג'ייק (זאק גאליפנאקיס) שואל את השחקנית האנונימית לזלי (ווטס) מאיפה לעזאזל היא מכירה שחקן מפורסם כמו מייק שיינר (אדוארד נורטון). כאן לוקחת ווטס פאוזה, מגלגלת עיניים ומשיבה: "אנחנו חולקים פות".

11

11) אות שיתוף הפעולה בין הצורה והתוכן: "וויפלאש". אין דבר שמקסים אותי יותר מאשר עשייה קולנועית שנובעת מתוך הסיפור שהיא מספרת. נגיד, המצלמה בגובה עיני ילד ב"אי.טי". נגיד, אותו מחול בשלושה ממדים של לובצקי ב"כח משיכה", מצלמה נטולת אוריינטציה בסרט על אישה שמאבדת את כל האוריינטציות האפשריות. והשנה נגיד העריכה של "וויפלאש".
זה סרט על מתופף, כלומר סרט על קצב, וגם סרט שכולו קצב. שכולו עריכה. עכשיו, עורכים מחונכים לחשוב שהם כמו שופטי ספורט — אם אף אחד לא שם לב לעבודה שלהם, סימן שהם עשו אותה כמו שצריך — אלא שזה היוצא מן הכלל. העריכה האדירה של טום קרוס מושכת את מלוא תשומת הלב, וזה בדיוק מה שצריך לעשות מכתיב הקצב בסרט על מכתיב קצב. פשוט לא נתפס שזה כמעט הקרדיט היחיד של קרוס כעורך ראשי — עד היום הוא עבד כמעט רק כעוזר לעורך או כעורך שני — ועוד יותר פסיכי שזה רק קרדיט הבימוי־אורך־מלא השני של דמיאן צ'אזל.

12b

12) מדליית הקונץ: "פוקס־קצ'ר". שלושה עורכים חתומים כאן — ג'יי קסידי, סטיוארט לוי וקונור או'ניל — והראשון הוא מהבכירים בתחומו ("חלום אמריקאי", "עד קצה העולם"). אבל אין לי מושג מי מהם המציא את הטריק הכי נבון ב"פוקס־קצ'ר", אז קרדיט לכולם.
שימו לב לזה כשאתם צופים בסרטו של בנט מילר: כל שוט בו נמשך טיפה יותר מכפי שמחייבת עריכה מסורתית. סטיב קארל כבר הגיב, אבל אנחנו נשארים איתו עוד רגע קל; קרב ההיאבקות כבר הסתיים, אבל הנה עוד שבריר שנייה ממנו. להשהיה הזאת, ההיפך הגמור מההיפר־קצב של "וויפלאש", יש חלק גדול באווירה המלחיצה־משונה של "פוקס־קצ'ר". חבל שהסרט הזה לא מקבל את הכבוד הראוי לו, שלא לדבר על איך שהשם שלו נראה בעברית.

K72A3451d.tif

13) עיטור הטון: "חיית הלילה". מבחינתי מדובר ביצירה־אחות הן ל"פוקס־קצ'ר" והן ל"נעלמת", אם כי הקשר בין שלושת הסרטים האלה אינו נושאי או סיפורי; הקשר הוא הקור שמנשב מהם. זה תפס אותי כבר בשנה שעברה עם "ספרינג ברייקרס" ו"הורג אותם ברכות", והשנה זה אפילו הקצין עם שלושת הנ"לים: אופל מאוד לא אופייני לקולנוע האמריקאי. אופל וציניות ומנה גדושה של ייאוש.
"חיית הלילה", עוד סרט שהיה צריך לקבל הרבה יותר רספקט, הוא תמצית השחור הזה: ג'ייק ג'ילנהול מגלם (להפליא) אדם ללא מוסר, מצפון או אלוהים שעושה בוננזה מצילום — ואז כמעט בימוי — טרגדיות של אחרים. זאת סאטירה מצוינת על החברה והתקשורת האמריקאית, והיא מצטיינת במיוחד בדבר החמקמק הזה שנהוג לכנות "טון". אתם יודעים: הסך הכל שיוצרים הקצב, קשת הצבעים, סגנון הכתיבה ובימוי השחקנים. ללמד את זה אי אפשר, אבל דן גילרוי — ועוד בסרט הביכורים שלו — עשה בית ספר בדיוק לאמנות העדינה הזאת.

14

14) עדליון הכזה עוד לא היה: "מועד לפורענות". אם לא תפסתם אותו בפסטיבל הסרטים בחיפה או בשידור ב"יס 3", תעשו לעצמכם טובה. לכאורה מדובר בסרט כלא עם טוויסט — בן (ג'ק או'קונל) נכנס לכלא שבו אביו (בן מנדלסון) הוא האסיר הכי מפחיד — אבל הטוויסט האמיתי הוא שזה בכלל לא סרט כלא, לא משנה כמה Life Hacks של אסירים אנחנו רואים רק בחמש הדקות הראשונות.
"מועד לפורענות" (במקור Starred Up) הוא סרט על אריה וכפיר, על זכר אלפא שבכלוב שלו מסתובב פתאום איזה טוען לכתר, וכדי לסבך את העניינים זה דווקא הגור שלו. הבמאי דייוויד מקנזי קנה את לבי לפני כמה שנים עם יצירת המד"ב המופתית, הלירית והמאוד יוצאת דופן Perfect Sense; הייתי כמעט מתאכזב אם הוא לא היה פורץ גם את גבולות המעטפת של סרט הכלא.

15

15) פרס הסרט הלא דובר שפה זרה: "השבט". שלושת הסרטים דוברי הלא־אנגלית הטובים ביותר שראיתי השנה מגיעים כולם ממזרח אירופה: "אידה" מפולין, "לוויתן" מרוסיה ו"השבט" מאוקראינה. אלא שבניגוד לשניים הראשונים, השלישי אינו דובר שפה זרה. כלומר, הוא אינו דובר בכלל: כל הדיאלוג בסרטו של מירוסלב סלאבושפיטסקי (כן, מצטער על זה) מתנהל בשפת סימנים וללא תרגום.
"השבט" הוקרן כאן בפסטיבל הסרטים בחיפה ואין לי מושג אם יהיו לכם הזדמנויות נוספות לצפות בו, אבל לא סתם הוא זכה בפרס הגדול של שבוע המבקרים בפסטיבל קאן האחרון. זה סיפור על פנימייה לכבדי שמיעה ומה שקורה לגלריה קטנה של דמויות בתוכה, תת־תרבות אלימה ומייאשת של נערים שמלכתחילה אין להם הרבה תקווה. סרט עצום עם הישג נלווה עצום: 130 דקות של שפת סימנים בלי תרגום, ומבינים הכל. הייתי אומר, אפילו יותר ממה שרוצים להבין.

16b

16) חור התולעת הכי מגניב: "6 גיבורים". טוב, האמת היא שזה לא בדיוק חור תולעת שגיבורי "6 גיבורים" נכנסים לתוכו בישורת האחרונה של הסרט. אבל ראשית, זה מאוד דומה. ושנית, זכותי להנפיץ קטגוריה רק כדי לרמז שכריסטופר נולאן הביא סתם חור תולעת מהתחת ב"בין כוכבים".

17

17) פרס המונולוג: "התבגרות". אני כל כך אוהב את הסרט הזה שאין לי לב לתת לו את "אוסקר האוסקר־קליפ", למרות שזה בדיוק מה שזה. אין מה לעשות: השיא הרגשי של "התבגרות" הוא בדיוק מהקטעים האלה שמקרינים בטקס כדי להמחיש על מה ולמה מועמד מאן דהו על מאן שלא יהיה.
אל תקראו הלאה אם עוד לא ראיתם, ואם כן, אז זוכרים? פטרישיה ארקט, שבדקות הראשונות של "התבגרות" עדיין לא רחוקה מאלבמה וורלי של "רומן על אמת", יושבת בדקות האחרונות שלו ושואלת איך זה שזה הכל. איך זה שרגע אחד את הבת של מישהו, וברגע הבא את אימא של מישהו שכבר עוזב את הבית.
איימי פולר וטינה פיי דייקו מאוד בטקס גלובוס הזהב: ב"התבגרות" מוכיחה ארקט ששחקנית כן יכולה למלא תפקידים בהוליווד אחרי גיל 40, כל עוד היא זכתה בהם לפני גיל 40. זאת בדיחה טובה על מציאות רעה, אבל זה גם המטען שהופך את המונולוג ההוא לחזק כל כך: הרי הוא בא לא רק מאישה שהרגע התבגרה על המסך לנגד עיניך, אלא גם משחקנית שלפני עשור וחצי הייתה כוכבת ענקית ועכשיו בקושי יש לה קריירה.
אני מקווה ש"התבגרות" של ריצ'רד לינקלייטר ייקח את האוסקר האמיתי (מבחינתי הוא מנצח בחוטם את "בירדמן", שלא נופל ממנו כהישג קולנועי, רק לא עובד כמוהו ברמה הרגשית), אבל זה לא באמת חשוב לי או בכלל. מה שכן חשוב, לי ובכלל, זה שפטרישיה ארקט תרוויח פסל קטן על תפקיד גדול.

פורסם בגיליון פברואר של בלייזר

תקועים בדרך*

WILD

"לינה כפרית עאלק"

אישה יוצאת לבדה למסע רגלי בן אלף מייל. היא לא נהנית ממנו; למעשה אנחנו למדים כבר בסצנה הראשונה שהדרך קורעת לה מילולית את הצורה. למה היא עושה את זה לעצמה? איך זה קשור לקרעי פלאשבק אל בעל־לשעבר, אם נוכחת־נפקדת וסצנות של הזרקת הרואין וסקס מזדמן?

"הולכת רחוק" הוא עיבוד מאת ניק הורנבי – כן, הסופר, כאן על תקן תסריטאי – לספר אוטוביוגרפי מאת שריל סטרייד. באמצע שנות ה־90 יצאה סטרייד לטרק סולו על שביל רכס הפסיפיק, דרך שנמתחת במערב ארצות הברית בין גבול מקסיקו לגבול קנדה דרך קליפורניה, אורגון וושינגטון; לא קראתי את הספר שכתבה על החוויה, אבל העיבוד הקולנועי שלו הוא מקרה נדיר ודי מוזר של סרט־דרך שנתקע בניוטרל.

המבנה פשוט וקבוע: אנחנו מבלים עם סטרייד בדרך, ואז אנחנו נזרקים איתה אל העבר וחוזר חלילה. בחלק גדול מדי מהמקרים מדובר בחיבורים מגושמים בין התרחשות על הדרך למשהו שקרה שנים לפני המסע, אבל זאת בעיה משנית; הבעיה העיקרית היא שכבר אחרי שליש סרט – באופן אבסורדי, דווקא בזכות כתיבה מדויקת של הורנבי ומשחק מצוין של ריס וויתרספון – אנחנו מבינים את כל מה שצריך להבין על הדמות הזאת. למען האמת, זה קורה כל כך מוקדם שאני יכול לספר לכם ללא חשש ספוילר: שריל סטרייד יצאה למסע של גילוי עצמי והענשה עצמית לאחר שהאבל על מות אמה (לורה דרן) דחף אותה לסמים ולסקס עם זרים, שני הרגלים רעים שפירקו את נישואיה.

סרטים שעוסקים בחקר דמות נופלים לעתים קרובות לספרותיות־יתר, אבל המקור האוטוביוגרפי של "הולכת רחוק" מציל אותו במובן הזה: קל מאוד להבין את מציאות הפירוק וההרכבה של שריל סטרייד. קל מאוד להתחבר אל, ובמובן הזה גם לסלוח על, השביל שמוביל מהאבל אל האסקפיזם. אלא שדווקא היסוד האיתן הזה תוקע את הסרט, כי מרגע שהבנו את זה – וכאמור, הבנו את זה די בהתחלה – בשביל מה בעצם אנחנו ממשיכים ללכת?

חוויית צפייה פגומה בגלל דמות שמתפענחת מהר מדי וברור מדי היא לא הפרדוקס היחיד בסרט הזה. משונה לא פחות ממנו היא העריכה, או ליתר דיוק הפער העצום בין עריכת הסיפור לעריכת הסרט: בעוד שהראשונה תוקעת כאמור את העסק כולו בהילוך סרק, האחרונה מרשימה ומלאת השראה. הבמאי ז'אן־מארק ואלה – שלא קיבל די קרדיט על "מועדון הלקוחות של דאלאס", אם כבר מדברים – נבון מספיק כדי להבין את הבעייתיות של השימוש התכוף בפלאשבקים, והוא מצא מזה מוצא יפהפה: עריכת הסאונד.

המוזיקה שאנחנו שומעים בסרטים נחלקת באופן גס בין פסקול חיצוני שמולבש על הסצנות למוזיקה שהמקור שלה מצטלם; ואלה בחר באופציה שלישית, והרוב המוחלט של המוזיקה ב"הולכת רחוק" הוא זיכרון. אנחנו שומעים שכבה אחת מרוחקת ומהודהדת של שיר, ומעליה שכבת זמזום או המהום – לעתים של שריל, לעתים קרובות יותר של אמה. זאת הברקה קולנועית אמיתית, ולטעמי גם תובנה פסיכולוגית תקפה. הרי פרט לריח, חוש שלא ממש ניתן לפרוט עליו בפורמט הזה של התמונות הרצות, ספק אם יש מעורר זיכרון חזק יותר ממוזיקה (במקרה הזה מוזיקה שהיא גן עדן לניצולי הניינטיז, פלוס רפרוף תמידי של El Condor Pasa לסיימון וגרפונקל. ואלה ידידי, לא יכולת ללטף לי את הפרווה בכיוון נכון יותר).

לצד ההופעה של וויתרספון והקונץ המוזיקלי, הברקה שלישית היא ההקפדה של ואלה על המכניקה של המסע. על פרטי הפרטים של הציוד, על האופן המאוד מסוים שבו עובדות תחנות העצירה לאורך רכס הפסיפיק, על המכשולים הפיזיים שממתינים להולכים. מהבחינה הזאת, אפשר לומר ש"הולכת רחוק" במיטבו כשאנחנו צופים באישה שהולכת רחוק.

ב"המשימה", התרגום העברי המטופש של The Mission, אנחנו עוקבים אחרי רוברט דה נירו במסע של גילוי והענשה עצמית. הוא אפילו מוצמד לחבילה ענקית שהופכת אותו לסיזיפוס מודרני. זה חזק מאוד כי זה נמשך סצנה וחצי; "הולכת רחוק", למרות מעלותיו, מתמוסס כי הוא נמשך סרט שלם.

פורסם בפנאי פלוס, 5.2.15

*הכותרת זרקה אתכם לתרגום העברי של Planes, Trains and Automobiles, סרט המסע הכביר מהאייטיז עם סטיב מרטין וג'ון קנדי? פי, איזה זקנים אתם

חלל הקסם

שרה נתניהו, השנים המוקדמות

שרה נתניהו, השנים המוקדמות

בשנת 1941 הכניס הסופר ווילסון טאקר את המונח "אופרת חלל" ללקסיקון התרבותי. ברדיו הושמעו באותם ימים "אופרות הסבון" המקוריות, שכמות יוצאת דופן של נותני חסות מענף הניקיון העניקה להן את שמן; בקולנוע הוקרנו "אופרות סוסים", שם כולל למערבונים מהזן הנחות. טאקר שיגר לחלל את כינוי הגנאי, והצירוף איבד עם השנים את הקונוטציה השלילית והודבק למנעד שלם של יצירות – מסדרת "המוסד" לאייזק אסימוב ועד לסדרת "מלחמת הכוכבים" לג'ורג' לוקאס. אבל ספק אם אי פעם הייתה יצירה שהצירוף "אופרת חלל" הלם אותה כפי שהוא הולם את "עלייתה של ג'ופיטר".

מילה קוניס היא ג'ופיטר ג'ונס. אביה נרצח לפני שנולדה והיא חיה עם אימה וקרוביה, מהגרים מרוסיה, בצד הלא נכון של המסילה האמריקאית. קאט לאי־שם ביקום: בני אדם מפותחים בהרבה מתושבי הארץ עסוקים במאבקי שליטה על פלנטות שלמות. עיקר האקשן הוא במשפחת אברסקס, שיורשיה מפנים עכשיו את תשומת ליבם אל הסלע השלישי מהשמש. לאחד מהם, באלם (אדי רדמיין) יש בבירור כוונות זדון; לא ממש ברור מה זוממים השניים האחרים, טיטוס (דגלאס בות') וקאליק (טופנס מידלטון).

כששליחיו של באלם מנסים לחטוף את ג'ופיטר – לא היא ולא אנחנו מבינים למה בישורת הראשונה – מתברר שלפחות על־איש אחד דווקא מעוניין לעזור לה. שמו קיין (צ'אנינג טייטום) והוא הכלאה גנטית בין זאב לאדם, מין וולברין גלקטי. אבל רגע! גם המניעים שלו אינם לגמרי מובנים, כי לצד ההגנה על ג'ופיטר יש לו גם חוב של כבוד למפקדו לשעבר, סטינגר (שון בין).

אוקיי, תראו: אני כותב ב"פנאי פלוס" כבר שלושה רבעונים, זה התקציר הכי ארוך שיצא לי, ואנחנו רק בעיצומה של האקספוזיציה. אז כן, בהחלט אפשר לומר שסרטם החדש של האחים לשעבר והיום האח והאחות וושובסקי סובל מגודש עליליתי. אבל זה בטל בשישים – לעזאזל, כבר בשלושים זה בטל – מול הגודש הדמיוני שהסרט המסחרר הזה נהנה ממנו.

כלי טיס. יצורים. תלבושות. פלנטות. גלקסיות. מבנים צבאיים ואזרחיים. דברי מאכל ומשקה. טכנולוגיות מתקדמות ומפגרות. לוושובסקים ולאמנים שעובדים איתם יש כל כך הרבה דמיון, והם כל כך נהנים להשתמש בו, ש"עלייתה של ג'ופיטר" הוא בראש ובראשונה חגיגה של יצירתיות. של המצאתיות, אם יש מילה כזאת, ואם אין אז הסרט הזה דורש שתהיה. אין לתאר את הקנאה באמני הקונספט, מעצבי האפקטים, אנשי האיפור ומעצבי התלבושות שעבדו על היצירה הזאת; בפריים אחד יש כאן יותר דמיון מאשר ב"בין כוכבים" שלם.  כאילו, תראו:

download

תראו גם את זה:

Jupiter-Ascending-2 (1)

וכמעט שכחתי את זה:

jupiter-ascending

אמרתי שזאת אופרה לטוב ולרע, והחלק הרע הוא זה שרוב האופרות נופלות בו: מה שנקרא במוזיקאית ליברטו ובקולנועית תסריט. למרות שהוא נראה כמו עיבוד לקומיקס, הסיפור של "ג'ופיטר" הוא חומר מקורי – ולא חומר טוב במיוחד. הגודש העלילתי הולם אמנם את הגודש האסתטי, אבל כל הסבך הזה של התככים האינטר־גלקטיים איבד אותי כבר במערכה הראשונה. זה קצת כמו לנסות לעקוב אחרי פרק של "משחקי הכס", רק שכל שנייה קורה משהו כל כך מרהיב שנשימתך נעתקת. משימה בלתי אפשרית.

בעיה חמורה לא פחות מהווה אדי רדמיין, שלפני שתי דקות הרשים אותי מאוד ב"התיאוריה של הכל"; הוושובסקים ביימו אותו לכדי אחד מהבד־גאיז המגוחכים של העשור, וכל שניית מסך שלו מעוררת אי נוחות במקרה הטוב או גיחוך רבתי במקרה הרע. מילה קוניס נהדרת בתפקיד מלכת הלילה, אם להמשיך את הרפרנס המוצרטי מהכותרת; אין לי מושג איך היא לא התפוצצה מצחוק בפרצוף של רדמיין.

אבל חברים, זאת אופרה. זה מה שהיא עושה. היא מספרת לך סיפור שאפילו מי שכתב אותו לא באמת מתעניין בו, מציגה לך דמויות מופרכות בביצוע מוגזם, אבל אז עולה הסולנית ונותנת אריה שעושה לך עור ברווז. המעצב יו בייטאפ, אחראי האפקטים דן גלאס, מעצב האפקטים ג'ון גייטה, מעצבת התלבושות קים בארט, הצלם ג'ון טול והמלחין מייקל ג'יאצ'ינו – כולם אנשים שעבדו עם הוושובסקים בטרילוגיית המטריקס ו/או ב"ספיד רייסר" ו"ענן אטלס" – אלה הסופרנים והאלטים של "ג'ופיטר", וכל אחד ואחד מהם נותן את רגע העור־ברווז שלו.

השתאות, השראה, תדהמה. הסרט הזה מעורר כל כך הרבה דברים טובים שזה לגמרי לגיטימי שאיפשהו באמצע הוא מעורר קצת פיהוקים, ואיפשהו בקליימקס הוא מעורר קצת צחקוקים. הרי זה לילה באופרה.

פורסם בפנאי פלוס, 5.2.15

זאת ציפור!

"בבקשה בבקשה שכפר סבא יוציאו תיקו"

"בבקשה בבקשה שכפר סבא יוציאו תיקו"

וואו. זאת רק השנייה הראשונה של "בירדמן", סרט שחמקתי בכישרון של גולש סלאלום מכל פיסת מידע מוקדמת עליו, וכבר אני חושב: וואו. זה מייקל קיטון והוא מרחף באוויר. יושב ברגליים משוכלות מטר וחצי מעל הרצפה. וואו, אני כל כך אלונג פור דה רייד.

וואו היא מילת מפתח בשבילי בהקשר של הסרט הזה, ואין ספק שהבמאי אלחנדרו גונסלס איניאריטו ("21 גרם", "בבל") והצלם שלו עמנואל לובצקי ("כח משיכה") הלכו בדיוק על הוואו הזה. ראשית, אנחנו מדברים פה על סרט שצולם בשוט אחד; נכון שהוא לא באמת אחד ויחיד, כי נעשה כאן שימוש בקאטים בלתי נראים, אבל התחושה היא במובהק של פלואו רציף בן 119 דקות. זוכרים את המחולות המשוגעים של לובצקי סביב סנדרה בולוק? אז דמיינו את הכוראוגרף המטורף הזה בשוט של שעתיים.

אותן שעתיים מכסות כמה ימים אינטנסיביים בחייו של השחקן ריגן תומסון (מייקל קיטון), שתהילתו כגיבור־העל בירדמן כבר מזמן מאחוריו והוא מנסה לחזור למרכז תשומת הלב בברודווי, דרך מחזה על פי "על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אהבה" מאת ריימונד קארבר. לאחר שאחד השחקנים הראשיים נפצע מגייס תומסון בעזרת שחקנית המשנה שלו (נעמי ווטס) את הכוכב מייק שיינר (אדוארד נורטון), ועכשיו יש לו שלוש יציקות על הראש. מחזה שיש להעלות, מאבק אגו שיש לנהל בינו ובין שיינר, ובת (אמה סטון) שיש לוודא את הישארותה מחוץ למרכז הגמילה.

לפני כמה ימים כתבתי על הבעיות שלי עם "הגננת", והנה יש לי הזדמנות להסביר איך עושים אמנות בלי לוותר על הקהל. כלל #1: הנמקות. סיבות. ניקח כמקרה לדוגמה את "בירדמן": למה זה בשוט אחד? מפני שזה מתאר מהלך נואש אחד בחייו של תומסון, שבו הכל קשור בכל – ספק עצמי והאדרה עצמית, עבר והווה, קריירה ואהבה. אוקיי, אבל למה קיטון מרחף ומזיז דברים בכוח המחשבה? כי לסרט הזה יש שני רבדי התרחשות – אחד בתוך האגו המוטרף של תומסון ואחד במציאות שסביבו. לראיה, צריך להיות אטום במיוחד כדי לא לתפוס את המפתח: כוחות־העל של תומסון עובדים רק כשהוא לבדו.

אפשר לבתר ככה כל פריים ושעל, ותסמכו עליי: לא תתפסו את איניאריטו בגחמות. יש סיבה טובה לכל מה שקורה כאן, והבמאי גם מצ'פר את הצופה הנבון שמנסה לתפוס אותו בקטנות (לדוגמה שחשבתי שהיא לא פחות מנאצלת, הקאטים הבלתי נראים אינם בלתי מורגשים למי שמחפש אותם; זה כאילו שאיניאריטו מסרב לרמות אותנו).

מעל "בירדמן" מתנוססת כותרת גג ברורה: זאת סאטירה. בדיוק כמו שתיים מהיצירות הכי חזקות של השנה הקולנועית החולפת – "נעלמת" ו"חיית הלילה" – הסרט הזה הוא סאטירה על תהילה ועל החברה שהפכה אותה לאלוהים האחד והיחיד שלה.

רבים מוצאים ש"בירדמן" מזכיר בסגנונו את הסרטים של פול תומאס אנדרסון, והוא אכן מהדהד כמה מהם (סגנונית בעיקר את "מגנוליה"), אבל לי הוא הזכיר יותר את רוברט אלטמן. את הגאון המנוח שנהג לקחת פיסות אמריקנה – המערב הפרוע ב"באפלו ביל והאינדיאנים" ו"הקלפן והיצאנית", הצבא ב"מ.א.ש", הוליווד ב"השחקן" – ולפרק אותן לכדי פיסות קטנות של מראה ששום דבר טוב או אמיתי לא נשקף מהן (אגב, האם זה מקרי שתומסון ממחיז את ריימונד קארבר, המקור הספרותי של "תמונות קצרות?").

המחיר הבלתי נמנע של סאטירה – של כל סרט שמכריז על עצמו כמשל – הוא פגיעה באימפקט הרגשי. הרי אי אפשר להזדהות עם דמות שרק מסמלת משהו, להיסחף בתוך סיפור שהוא בדיחה. אלטמן תמיד פיצה על זה בעשייה קולנועית מסחררת, ואיניאריטו שוב מזכיר לי את המאסטר המנוח בעבודה הקולנועית הביי־פאר הכי מרהיבה של שנת הייצור 2014. מאידך, זה בדיוק סעיף הרגש שגורם לי להעדיף את "התבגרות" כזוכה בפרס האוסקר על הסרט הטוב ביותר, אבל זה ניצחון בחוטם. אם איש הציפור יילך הביתה עם הפרס הגדול, לא תשמעו אותי מתלונן.

מייקל קיטון שפעם היה באטמן מרחף מטר וחצי מהרצפה בתור ריגן תומסון שפעם היה בירדמן. אלחנדרו גונסלס איניאריטו, יו הד מי אט הלו.

פורסם בפנאי פלוס, 29.1.15