ארכיון חודשי: יולי 2013

מונסטר בול

"לא מאמין שאכלתי את הפקקים האלה בגלל הפאקינג מכביה!"

"לא מאמין שאכלתי את הפקקים האלה בגלל הפאקינג מכביה!"

בשורה שמאחורי, בכיסא שמאחורי, ישב מתלהב מהסוג המתלהב ביותר. ב"פסיפיק רים" יש שני סוגים מנוגדים של סצנות — רובוטים מרביצים למפלצות או מפלצות מרביצות לרובוטים — והמתלהב היה שותף פעיל בכל אחת ואחת מהן. הוא פלט "וואו" ו"שיט" ו"ג'יזס" ו"פאק" ו"שיואו", הוא שחרר פולסים של אוויר בעיצורים שורקים וגרוניים — ססס, ששש, פפפ, חחח — והוא צחק והוא שאג והוא חרחר. ברגיל הייתי שולח לו מבט מצמית אחרי ה"וואו" השני ועיצור שורק משלי אחרי ה"שיואו" הראשון, אבל עם המתלהב קרה לי משהו שלא חשתי מאז שהסתנכרנתי עם מישהי על איזה קרטון: הוא נתן קול מדויק להפליא לרגשות שעלו וצפו בתוכי.

ייאמר מיד, "פסיפיק רים" אינו סרט גדול. העלילה דקה כחינמון (מפלצות ענק עולות מהים, אז האדם בונה רובוטים שיילחמו בהן. זה לא התקציר, זאת העלילה), הדמויות חפות מפיתוח והדיאלוגים לגמרי לא זכירים זולת כמה בדיחות טובות. ואתם יודעים מה, זה לא משנה כלום. זה לא משנה כי גיירמו דל טורו, גאון מטורף שכמותו, יצר כאן את המפלצות המופלאות ביותר שנראו אי־פעם בסרט. מופלאות יותר מהסיוטים של פיטר ג'קסון וג'ורג' לוקאס ביחד. ואז הוא הלך והביא גם כמה מהמכונות המלהיבות ביותר שעוצבו לאיזשהו מסך, ואז הוא צילם את כל זה באופן שמתעכב ומתענג על כל ניב חשוף וכל ציר מסתובב. הוא עשה, בקיצור, אנטי סרט של מייקל ביי. עשה את "הרובוטריקים" כפי שהפרנצ'ייז הזה היה נראה תחת במאי עם תיבת הילוכים שכוללת עוד אופציה מלבד אובר־דרייב.

אתה יכול לסמוך על דל טורו שיביא לך יצורים מגניבים (שני סרטי "הלבוי" ו"המבוך של פאן" הבהירו את זה היטב, והאמת היא שכבר ב־Cronos מ־1993 הוא הפגין יצירתיות מהסוג הזה), אבל "פסיפיק רים" הוא יותר מרובוטים־נגד־מפלצות ויותר מסרט אסונות שבו דברים מושמדים באורח משביע רצון מבחינה גרפית: הוא החוויה הוויזואלית הכי מסחררת שיצאה השנה מהוליווד. לא פחות. זה מסביר למה המתלהב ואנוכי לא יכולנו שלא לגנוח, מי בפרהסיה ומי בגרון רוחו.

ההישג של דל טורו גדול במיוחד בשנה קולנועית מלאה חוויות ויזואליות, וממש אתמול הורדתי לדפוס מדור שמוקדש בדיוק לעניין הזה. עד שהבלייזר החדש יגיע לדוכנים ולפני שאעלה את החומרים משם לכאן, תעשו לעצמכם טובה ענקית ותתפסו את "פסיפיק רים" על מסך כמה שיותר גדול. אם לשפוט על סמך הלך הרוח של המתלהב משורה 8, ייתכן גם שכדאי לכם להגיע אחרי שעישנתם משהו כמה שיותר ירוק.

חברים, זה לגמרי בסדר ללכת לסרט כמו למתקן בלונה פארק. זה בידור, לכל הרוחות, ולפעמים זה גם הדבר הכי טוב שבמאי רציני יכול לעשות (לראיה, "פסיפיק רים" הוא סרט טוב יותר מ"המבוך של פאן". הרבה יותר, בעיקר כי הוא מתאמץ הרבה פחות להיות חשוב). תראו, מבקרי קולנוע ואנשים אמיתיים נוטים לזלזל במה שהאמריקאים מכנים ממתקי עיניים, אבל להיות סנוב כלפי הצד הוויזואלי של הקולנוע זה להיות סנוב כלפי לב־ליבו של המדיום. מבקרים ואנשים נוטים לזלזל במיוחד באפקטים מיוחדים, שנתפסים כנחותים או כמלאכותיים או השד יודע מה, כאילו שהדברים האחרים שאנחנו רואים על המסך אינם אשליה אחת גדולה. זה כל כך מגוחך בעיני, האפליה על רקע מפוקסל הזאת.

ראיתי החודש את "פארק היורה" בתלת ממד, ומה שקורה אחרי הריאקשן־שוט ההוא — אתם זוכרים, הפעם הראשונה שלורה דרן וסם ניל וג'ף גולדבלום רואים דינוזאור — חרש אותי בצמרמורת מכף רגל ועד גב ואחר כך הקפיץ לי מידה לגמרי לא צפויה של לחלוחית לעיניים. הסיקוונס הזה כבש אותי לפני 20 שנה, והחודש הוא עשה לי את זה שוב. הדברים האלה שרק סרט יכול לעשות, זה מה שבא לי פתאום לעיניים. וזה שהכל שם לא אמיתי, לא חשוב, לא רציני? זה, ותסלחו לי אם אני נשמע כמו נמרוד לב, כל הקסם.

אפקטים מיוחדים. אנימציה ממוחשבת. רובוטים. דינוזאורים. אל תתנו לדברים האלה להתבזבז על ילדים.

מודעות פרסומת

בואי ילדה, בואי לפנטזיה

"עבודה בעיניים התקציב הזה"

"עבודה בעיניים התקציב הזה"

אז סיימתי להקריא לרונה את — משחק מילים לא מכוון — "הסיפור שאינו נגמר". זה לקח כמעט שלושה חודשים, אבל ליווינו את בסטיאן בלתזאר בוקס לארץ פנטזיה ובחזרה. וכמו בסטיאן, גם אנחנו הגענו אל הפרק האחרון רק אחרי שהתגברנו על כמה מכשולים. הראשון היה שהספר של מיכאל אנדה מתאים ברמתו לילדים בחלק הסוגר של בית הספר היסודי, לא לכאלה שהרגע סיימו את השנה הראשונה שלו. מכשול #2, פועל יוצא של הראשון: לצפות מילדה בת שבע וחצי לעקוב אחרי סאגה של 350 עמודים זה לצפות להרבה. אבל בינינו, אני חושב שבגלל זה הכנסתי את שנינו להרפתקה הזאת. כי עדיין בינינו, חלק גדול מ — מילה גדולה — פילוסופיית ההורות שלי היא "ואתגרת את בתך".

מאז שהיא נולדה יש בי איזה חוסר סבלנות של "נו, תגדלי כבר". חשבתי שזה יעבור אחרי שלב ה"נו, תדברי כבר" או לכל היותר "נו, תתקלחי עצמאית כבר" (אני גבר. גברים רוצים לקבל מיידית את כל הפיצ'רים של הצעצועים שלהם), אבל האמת היא שגם היום, כשרונה היא יחידה אוטרקית, יש ערימה שלמה של דברים שאני כבר לא יכול לחכות שהיא תדע לעשות או תרצה לעשות.

אפשר לארוז את כל זה תחת הגדרה סטרייט־פורוורדית כמו חוסר סבלנות, רק שזה לא עד כדי כך פשוט, כי הדבר האחרון שאני רוצה לראות אצלי בבית זה עוד נקבה בוגרת, שלא לדבר על מתבגרת. הו לא: זה יותר כמו לרצות שרונה תהיה תמיד בגיל המושלם הזה שבו בנות כבר מבינות הכל, אבל עדיין לא אובססיביות לגבי דברים מחרידים כמו דימוי גוף או בנים. בראש שלי זה בערך גיל 12, אבל יש להניח שבקצב ההתבגרות של ימינו, זה יותר כמו עשר וקצת עודף. על כל פנים, את הרצון שהיא גם תגדל וגם תישאר קטנטונת אפשר באמת לארוז תחת הגדרה סטרייט־פורוורדית: ציפיות לא ריאליות.

אומרים שילדים מסוימים כורעים תחת נטל הציפיות של ההורים. לא יודע לגבי כריעה, אבל תוך כדי קריאה על בסטיאן ואטריו ודרקון המזל פלקור חווינו כמה מהמשברים היותר מבאסים שאני זוכר איתה. פעם היא איבדה סבלנות לגבי הסיפור, אז אני איבדתי סבלנות לגביה. פעם היא התעקשה להיות זאת שמקריאה, אז התקדמנו בקצב שהוציא שם טוב לתהליך השלום. ויותר מפעם מצאתי את עצמי נוטר לה — ממש ככה, במלוא מובן הטינה — על זה שהיא לא מעריכה מספיק את מה שאנחנו עושים פה. את מה שזה מעולל לגרון שלי מצד אחד, ואת מה שזה עושה לה מהצד השני.

אוי, ומה שזה עשה לה. זה חלק ממה שהפך את העסק לכל כך אמביוולנטי: העובדה שלצד המשברים חווינו כמה מהרגעים היותר יפים שאני זוכר איתה. היה למשל הציור ההוא שהיא ציירה של הקיסרית הילדותית, בת ירח. היה הפלקור הקטן ההוא, עשוי בד וממולא צמר גפן, שהיא פקדה על סבא שלה להכין לה. היה היום ההוא שהיא חזרה מבית הספר עם יצירה פרי עטה בשם "הסיפור שנגמר מהר", ואני נקרעתי מצחוק ושאלתי אותה אם מדובר בפורמט מחוכם של מחאה, והיא הבינה בדיוק מה אני שואל ואמרה לא והתכוונה כן. ובעיקר היה הרגע שדיברנו על הקונפליקט הגדול שמוביל את המחצית השנייה של הספר.

"אז הבנת, רונה? בכל פעם שבסטיאן מבקש משאלה בפנטזיה, הוא שוכח משהו על החיים שלו בעולם של בני האדם. הוא מרוויח משהו ומפסיד משהו".

"זה כמו מחדד, אבא".

"איך כמו מחדד?".

"העיפרון נהיה יותר חד, אבל גם יותר קצר. הוא מרוויח משהו ומפסיד משהו".

אחרי הקטע הזה הסתובבתי ימים שלמים עם חיוך מי־גאון־של־אבא, וכשנמוג החיוך צצה מיני־תובנה: גם ההתבגרות של הילדים שלנו היה כמו מחדד. הם נהיים יותר חדים, אבל גם פחות ילדים.

אז מה הסיפור שלך, אבא? מה כל כך דחוף לך לראות אותי גדלה אם הדבר האחרון שאתה מאחל לעצמך זה בת מתבגרת?

אין לי מושג, ילדה. אולי הסתירה הזאת היא פשוט המשהו שאת מרוויחה ומפסידה מהציפיות הלא ריאליות של אבא.

*לא, פשוט לא יכולתי להתגבר על הפיתוי של הקליפ הזה

או סרט המשך טוב או סרט ששמו משהו נקודתיים משהו

"ועכשיו אתה אומר לי שאין אנשובי?"

"ועכשיו אתה אומר לי שאין אנשובי?"

אחרי בערך 20 שנה כמבקר קולנוע ובערך 35 שנה כמבקר בקולנוע, שמתי לב שבסרטים יש דברים שפשוט לא יכולים ללכת ביחד. כאילו, או או. נגיד,

או

או

סרט מצחיק עם ג'ונה היל

סרט שבו ג'ונה היל נראה ממש רזה

סרט שהטריילר שלו נראה הרבה יותר מצחיק

סרט שלא ראית את הטריילר שלו

סרט קומיקס

סרט שהאנשים שקראו את הקומיקס חושבים שהוא ממש טוב

סרט על נער מתבגר אי־שם באירופה

סרט ללא סצנה שחושפת גם את הציצים של מישהי די מבוגרת וגם את העובדה שהיא לא מגלחת את בתי השחי

סרט אקשן

סרט שבו אף אחת מהדמויות לא אומרת אף פעם "אנחנו בפנים"

סרט אקשן מגניב

סרט בכיכובו של מישהו שעשה סרטי אקשן מגניבים באייטיז

סרט שיש בו כלב

סרט שאין בו סצנה שבה משהו נורא קורה לכלב

סרט עם דנזל וושינגטון

סרט ללא מונולוג ארוך של מישהו שצודק

סרט שמתאר את המציאות האורבנית באמריקה

סרט שיש בו תפקידים די גדולים גם לשחקנים לבנים

סרט שהפסקול שלו מכיל קטע ג'זי קצבי כזה

סרט בלי סצנת שוד

סרט שישראל מוזכרת בו

סרט שהקהל בסינמה סיטי לא צוחק בו פתאום כמו פעוט בשם יונתן ששאלו אותו איפה יונתן

סרט המשך טוב

סרט ששמו משהו נקודתיים משהו

סרט שבמרכזו גבר רציני שאתה ממש מרגיש שהוא גבר רציני

סרט שבמרכזו ליאונרדו דיקפריו

סרט של פיטר ג'קסון

סרט שנגמר ואתה שואל "מה, כבר נגמר?"

סרט של ג'ורג' לוקאס

סרט עם פחות מחמש סצנות שבהן מישהו מוצא את עצמו תלוי מעל משהו ביד אחת

סרט של טים ברטון

סרט שלא נראה בול כמו 15 הסרטים האחרונים של טים ברטון

סרט עם דמויות משנה בעלות נפח

סרט עם טום קרוז

סרט עם מישהי שהייתה נורא חמודה לפני ארבעה סרטים

סרט שאתה יוצא ממנו בלי לציין ביבושת ש"נהייתה מעצבנת זאתי"

סרט בונד טוב

סרט הבונד הבא אחרי סרט הבונד האחרון שהיה קונצנזוס שהוא טוב

סרט שעמד יפה במבחן הזמן

סרט עם שלי ווינטרס

סרט עם ג'וני דפ

סרט בלי הלנה בונהם קרטר

סרט אימה יפני

סרט בלי ילדה מלחיצה

סרט טוב של רוב ריינר

סרט שנוצר לאחר 1996

סרט שאתה פשוט יודע שהבמאי שלו קיבל בתפקיד הראשי בדיוק את מי שהוא תמיד רצה

סרט בכיכובו של ראיין ריינולדס

סרט בתלת ממד

סרט שהבמאי שלו עשה את הדבר הנכון כשבחר בצילום כתף

סרט שיהיה מעניין לראות בתוספות המיוחדות שלו את הקטע שעוסק בתהליך הליהוק

סרט עם ניקולס קייג'