עוד מקרה של סרט מתאבד נכנס לסטטיסטיקה

"אוף, הלך לי כל הערב, מה זאת אומרת השחקנים משביתים את הליגה?"

בעיות של סרטים נוטות לצוץ באמצע. בין האקספוזיציה לפינאלה, היכן שהשלד של הרעיון חייב לעטות קצת בשר, שם נוצרת באופן טבעי גם הכרס. קווי עלילה מיותרים, דמויות משנה שהן סרח עודף, סצנות שלא מקדמות שום דבר — כמעט בלתי נמנע שהתחלואים האלה יופיעו איפשהו ברווח שבין תליית האקדח לשריקת הכדור. אבל מה הקטע החדש הזה של סרטים שמחכים למערכה האחרונה כדי להוריד את האקדח מהקיר ולתקוע לעצמם כדור בראש, או חמור מזה, בלב?

שלושה סרטים התאבדותיים ראיתי בשלושת החודשים האחרונים. האחרון מביניהם הוא "תופעות לוואי" של סטיבן סודרברג, שמפאת טריותו אמנע מלחשוף פרטים על האופן המדויק שבו הוא שם קץ לחייו, אבל הנה משהו שאפשר לומר בלי לקלקל: במשהו כמו 90 מתוך 106 הדקות שלו, "תופעות" הוא סרט מרתק על אישה צעירה (רוני מארה האדירה, באמת אדירה) שהמערכת המשפטית והפסיכיאטרית צריכה להחליט אם הכדורים האנטי־דכאוניים שלה גרמו לה להרוג את בעלה. רק בישורת האחרונה אנחנו מקבלים סדרת טוויסטים שמבהירה כי הסיפור המתואר לעיל הוא בכלל לא הסיפור פה, והקטע המשוגע הוא שזה סיפור הרבה־הרבה פחות טוב מזה שחשבנו שאנחנו רואים.

גם אחרי קלקול החצות שלו, "תופעות לוואי" לא מצטבר לכדי סרט רע בשום אופן (בעצם אולי חוץ מהאופן של קתרין זיטה ג'ונס, שעושה כאן תפקיד פשוט איום ונורא). מה שקורה בסוף של "תופעות" הוא יותר כמו קריסה מאזורי ה"כדאי לראות" למחוזות ה"אפשר לראות", מפח נפש שאתה לא מצפה לו בסרט של וטרן מוכשר ונבון כמו סודרברג — והקטע הוא שבדיוק את הדברים האלה אפשר לומר גם על שני הבמאים האחרים שהתאבדו לאחרונה, רוברט זמקיס ב"הטיסה" וגאס ואן סנט עם "אדמה מובטחת".

"הטיסה", סיפורו של טייס שמבצע נחיתת חירום פסיכית תחת השפעת אלכוהול וסמים, הוא מקרה הקיצון בשלישייה הזאת. והנה בא ספוילר בגודל של טקסס, אז תדלגו לפסקה הבאה אם טרם הספיקותם ובכוונתכם להיספוק: לא רק שזמקיס נותן לאנטי־גיבור שלו לגדל מצפון בדיוק בחמש הדקות האחרונות, אלא שהוא עושה את זה באופן הנדוש ביותר המוכר למדע. על דוכן העדים, כשהטייס המכור־לכל־דבר אוטוטו חומק מעונש, הוא מרביץ את הווידוי קורע הלב שלו כמו בתסריט שהמפיקים של "חוק וסדר" דחו בטענה שהצופים מתקשרים להתלונן שנמאס להם כבר לראות את הקטע הזה. אחר כך זה עוד ממשיך להידרדר, אבל נקודת האל־חזור היא הרגע שבו דמות אדירה והופעה אדירה של דנזל וושינגטון הופכות פתאום למשהו שבסיומו אתה מצפה לראות כותרת לבנה על רקע שחור ולשמוע "פם־פם".

"אדמה מובטחת", סיפור על נציגיה של חברת גז גדולה (מאט דיימון ופרנסס מקדורמנד) שפושטים על עיירה נחשלת כדי לרכוש את אדמותיה ונתקלים שם בפעיל סביבה נודניק (ג'ון קרסינסקי), הוא יותר "תופעות לוואי" מאשר "הטיסה" — שוב ישורת אחרונה עם שורה מיותרת של טוויסטים שמסיטה את העסק הרחק מהסיפור שחשבנו שאנחנו רואים — אבל גם כאן יש דמות שברגע האחרון מצמחת מצפון ומרדדת את העסק כולו לכדי דרמת הולמרק. את התסריט כתב דיימון במשותף עם קרסינסקי והבימוי הוא כאמור של גאס ואן סנט, ופשוט לא ברור איך זה שאיפשהו בדרך לא עצרו השלושה האלה ואמרו לעצמם את המילים האלמותיות שמשמיע יואן מקגרגור ב"נקמת הסית'": רגע, אנחנו יותר חכמים מזה.

סורדברג חכם יותר מ"תופעות לוואי", זמקיס חכם הרבה יותר מ"הטיסה" והצוות דיימון־ואן סנט — שניים משלושת הקודקודים של "וויל האנטינג", מזכיר לכם — חכם יותר מ"אדמה מובטחת". איך זה שכל הנ"ל מצאו את עצמם מעורבים בסרטים שקצים בחייהם במערכה האחרונה? אין לי שום הסבר רציונאלי לזה, בדיוק כמו שאין לי מושג מה הוביל למקרה החמור ביותר של כדור־בלב־הסרט שראיתי מימי, "ארץ קשוחה". אנשים שקראו את המקור אומרים לי "מה, זה ככה בספר", אבל מבחינתי זה לא תירוץ לכך שהאחים כהן טוו לנגד עיני סיפור נפלא על חתול ועכבר רק על מנת להחליט ברגע האחרון שעזבו אתכם משני הדבילים האלה, מי שבאמת מעניין כאן זה הכלב.

אחרי שאמרתי את זה, הכהנים בכל זאת עיבדו חומר קיים ומכאן שעל הדק האקדח שלהם נמצאת גם האצבע של קורמאק מקארתי. "אדמה מובטחת", "תופעות לוואי" (מאת סקוט ברנס, שכתב לסודרברג את "המודיע" ואת "התפשטות" המצוינים) ו"הטיסה" (ג'ון גטינס, שכתב גם את "פלדה אמיתית" המגניב להפתיע) הם כולם תסריטים מקוריים שלא מחויבים לכלום זולת הקהל שלהם, וכולם בוגדים בו בדרגה כזאת או אחרת של חומרה. איך ולמה? כבר אמרתי שאין לי תשובה. כל מה שיש לי זה את ההבעה חמורת הסבר של אושרת קוטלר כשהיא מישירה מבט למצלמה, ואומרת לנו שמדובר בתופעה.

האמנות האבודה של הלהיות לבד בבית

"לא דוד מייקל, רק לא סוכרייה!"

פעם הייתי המלך של השכחו אותי בבית. בכל פעם ששרה הייתה עושה קפיצת סולו להורים שלה בלבנון — טכנית נאות מרדכי, אבל גיאוגרפית זה לבנון — הייתי רוכש אונקיה של מצב רוח ומרביץ מרתון תענוגות אשמה. בלב העניין היו סרטים, על פי רוב לא חדשים במיוחד או טובים בכלל; תמיד שמחתי להסתפק בצפייה האלף וארבע באיזה סרט אפקטים או כיו"ב שטות שהולכת טוב עם משככי תודעה. אחר כך הייתי מנצל את הזמן כדי לתקן את המדף כמו שהבטחתי לפני מספר שבועות — מה, גם 49 זה מספר — ובדרך כלל עושה משהו שיפתיע את שרה כשהיא תחזור, כמו לא להשאיר את הנעליים שלי באמצע הסלון. אם זה היה ממושך מספיק בשביל לכלול שנת לילה, המוזרות שבזה הייתה מתקזזת עם המותרות של לשכב באלכסון ובלי שפם של כלבה בתוך האוזן התיכונה. זה היה כיף, זה מה שאני מנסה להגיד. מי־טיים משובח וממלא מצברים שאחריו הייתי מרגיש חדש.

גם עכשיו אני לבד בבית. איכשהו יצא שאת החג הספציפי הזה אנחנו מעבירים במפוצל — שרה ורונה נסעו עם גיסתי לבקעת הלבנון והותירו אותי בערבות גבעתיים עם המשופמת — והנה אני שוב מלך האחוזה. אלא שכרגיל מאז שזה לא זמן בלי האישה אלא בלי שתיים, אני לא מצליח למצוא בזה הנאה. אולי חלקית מפני שלא רכשתי הנאה, אבל רק חלקית. אני יודע, כי לא ממש נהניתי גם כששתיהן לא היו כאן ואני התנחמתי עשבונית.

אני בהחלט מעמיד פני נהנה. אתמול יצאתי לרכיבה ארוכה־ארוכה מהסוג שאין זמן לעשות כשהבית מלא בנות ורשימות־עשה, שזה כיף, והיום אני מתכוון לא לסדר את הבלגן שלי עד עשר דקות לפני המועד המשוער של החבירה מחדש, שזה יותר גילטי פלז'ר מכל סרט אפקטים. אבל מתחת לכל זה יש אי־שקט אחד גדול שאני כבר מכיר מספיק טוב בשביל לדעת מה הסיפור שלו: זה לא פחות ולא יותר מהידיעה שהבת שלי רחוקה ממני 150 קילומטר. זאת החרדה העמומה — שמתחדדת עם השעות עד שלפנות ערב היא כבר באה בהיי־דפנישן — שתמיד מתבטאת ברקיחת תרחישים על כל מה שעלול לקרות בדרך לשם ושם ובדרך חזרה.

באחד הפרקים של "שלושים ומשהו", שראיתי יותר מעשור לפני שהייתה לי איזשהי אישה להיות בבית בלעדיה, הופ מאחרת הביתה ומייקל נכנס מזה לסרט וכשהיא סופסוף נכנסת הביתה הוא פורץ בבכי ואומר שכבר דמיין אותה זרוקה באיזו תעלה. אני זוכר שהרגע הזה ריגש אותי אול אובר דה פלייס, אבל בסוף שנות השמונים הוא התחבר לי יותר לדאגות שהיו תוקפות אותי כשאחד ההורים איחר הביתה. במיוחד אבא, ששני התקפי הלב שהוא הספיק לחטוף עוד לפני שהתחילו לשדר את "שלושים ומשהו" אולי מסבירים כמה אחוזים מהישות החרדתית שלי. על כל פנים, כשאני נזכר היום בסצנה ההיא זה ישר זורק אותי לסקודה פאביה הכחולה של גיסתי. ואז אני מבין בדיוק למה אימא שלי מתכוונת כשהיא אומרת שנהיה לה חלש.

אנחנו אמורים לקבל את מה שאין ביכולתנו לשנות ולשחרר את מה שאין ביכולתנו לשלוט בו, אבל חלק מהביזנס של להיות אבא — ובטח אבא חרדתי, הגם שלדעתי זה תקף אפילו לגבי השאננים שבין מגדלי הילדים — זה להיכנס בדיוק לסרטים האלה שאתה בכלל לא שם בשביל לראות אותם. למה היא נראתה עצובה כשאספת אותה אתמול אחרי הלימודים? מה בדיוק הקטע שלה עם הילד המוזר ההוא שבא לך לא טוב מאז הגן? יש לה בכלל מספיק חברים? והפחדים האלה שמשום מה תמיד נופלים עליה כשהיא הולכת לישון עייפה מדי, מה שהיא קוראת מחשבות רעות, מה אתה אמור לחשוב עליהם?

לא מזמן יצא לי לדבר עם אבא ותיק שהבן שלו חורש את המזרח הרחוק, ובין השורות הבנתי איך הוא מתמודד עם החרדות הרלוונטיות: האיש פשוט הפסיק לישון כהלכה לאיזה חצי שנה. אני ישנתי שלא כהלכה הלילה, ועכשיו אני כאילו סופר לאחור את שעות הלבד האחרונות שנותרו לי ובעצם סופר לאחור את הפעימות שעוד נשאר לי להחסיר עד שהראש הצהוב הזה יפציע כאן מחדש. שעה אחרי שזה יקרה סביר להניח שאמצא את עצמי מתחנן לקצת שקט, וכעבור יומיים כבר אזכר בערגה ביממת המי־טיים הזאת ואשאל את עצמי מתי אזכה שוב בבלעדיות על 70 מ"ר. כעבור עוד כמה חודשים, כששרה שוב תיקח את רונה לסבתא וסבא, אני בטוח שתהיה לי לפחות שעה של איזה כיף לי לפני שמאיפשהו בתודעה שלי תצוף הסצנה עם מייקל והופ והתעלה.

ארבע לב קפוא

"נו ביבי, תוריד את הז'קט"

אני מת על "רוצחים מלידה". מבקר הקולנוע שבי מכיר בכך שמדובר בגילטי פלז'ר ולא ביצירת מופת, אבל הסתם צופה שבי — אותו אחד שב־1994 ראה לראשונה את מסע הקטל של מיקי ומלורי נוקס בלי שום הכנה מוקדמת ותחת מרככי תודעה — עדיין לא התאושש מהארטילריה שהפעיל שם אוליבר סטון. הצילום המשוגע, העריכה הנון־לינארית, הפסקול ההיפר־אקטיבי של טרנט רזנור עם הנגיעות המהורהרות של לאונרד כהן — הסרט הזה היה ונותר לטעמי מפגן מושלם של זיקוקין דיקולנועין. לכן אני מכריז כמעט בחרדת קודש על "ספרינג ברייקרס" שיוצא ממש היום בישראל כ"רוצחים מלידה" של זמננו, אבל שנייה: זה לא בגלל, או לפחות לא רק בגלל, שיש כאן סט שלם של מלורי נוקסיות.

ראשית חוכמה, אל תתנו להייפ ולכתבה המשונה שפורסמה בשבוע שעבר במוסף הארץ להטעות אתכם: הרמוני קורין לא עשה סרט על ארבע נערות קולג' שחופשת האביב שלהן הופכת לרוד טריפ עקוב מנקמה סטון־סטייל. קורין עשה סרט על ארבע נערות קולג' שמבצעות שוד חובבני כדי לממן לעצמן את חופשת האביב, וכל מה שקורה איתן מאז וגם עד אז לא מונע משום דבר יצרי כמו נקמה. מלורי נוקס, כפי שאנחנו למדים בסיקוונס הכי חזק בקריירה של סטון, היא קורבן של התעללות מינית מתמשכת; ארבע השרלילות של קורין, ואני די בטוח שגם הוא היה מגדיר את הדמויות האלה כשרלילות, הן לא קורבנות של כלום זולת הריקנות האינסופית שהיא ההתבגרות בעוד עיירה אמריקאית בלי עתיד ועם ממש מעט הווה.

אני לא מבין באלילות נוער בנות זמננו, אז אני לא יכול לספר לכם עד כמה חריגים התפקידים של ונסה הדג'נס ("היי סקול מיוזיקל") וסלינה גומז ("עוד סיפור סינדרלה") בתוך קריירת הדיסני שלהן, ואת שרלילות 3 ו־4 (אשלי בנסון ורייצ'ל קורין) אני לא מכיר בכלל. לכן פוסח עלי לגמרי הדיסוננס שהופך את "ספרינג ברייקרס" לשערורייתי ביי דפנישן — היי, יש פה נסיכות של דיסני והן מזדיינות בלפחות שני מובנים —  וכל מה שנותר לי הוא סרט על ארבע בנות שרק רוצות לכייף. ככזה, המסע שעוברת הרביעייה הזאת הוא מהמרתקים, המגעילים, המחרמנים והמדכאים שראיתי מימי.

לצד ארבע הנסיכות יש ביד של קורין גם אס בדמותו של ג'יימס פרנקו, שעושה כאן תפקיד כה מטונף שהמסך נהיה דביק, אבל הג'וקר פה — האיש שחייב לקבל מועמדות לאוסקר על העבודה שלו, לא פחות — הוא העורך דגלאס קרייס. האיש ערך בין היתר את "אמון" ואת "עסקה מגונה", אבל ב"ספרינג ברייקרס" מרגישים הכי חזק את השנים שלו כעוזר ולעתים שותף של סטיבן מיריונה ב"בבל", "21 גרם", "טראפיק", סדרת דני אושן וכיו"ב סרטים שהקצב שלהם הוא לב־ליבה של האנרגיה שלהם.

"ספרינג ברייקרס" בנוי כולו מפלאשבקים ופלאש־פורוורדים, מחזרות מכוונות על חתיכות קול ותמונה, קליידוסקופ משוגע שמצליח לרומם את הנפש באותה קלות שהוא מסוגל לייאש. עורכים נוטים להתלונן על זה שאנשים מרגישים את התרומה שלהם לסרט רק כשהם עושים עבודה מחורבנת, אבל זה המקרה הנדיר שבו העריכה היא האספקט הכי מורגש בעשייה הקולנועית רק מפני שהיא כל כך טובה. בהשאלה מהעולם של טרנט רזנור, העורך הוא בדרך כלל המתופף בלהקה הזאת שעושה סרטים, האיש שמכתיב את הקצב. במופע של "ספרינג ברייקרס", קרייס הוא גם האיש שעל הסנייר וגם הבסיסט. זה שמעניק עומק ונשמה ליצירה שבידיים אחרות הייתה עלולה לצאת מגניבה, במלעיל.

ההיסטוריה של אמריקה מלאה בסרטים מדכאים טילים וערוכים להפליא שמהדהדים את מידת הניוון שלה ברגע נתון. החל ב"קאובוי של חצות", עבור ב"רקוויאם לחלום" וכלה ב"רוצחים מלידה", משהו ביצירות האלה מוציא את המיטב מהאנשים שבחדר העריכה. "ספרינג ברייקרס" הוא לא מאסטרפיס כמו השניים הראשונים, אבל כבר אמרתי שהוא מצח במצח מול הסרט של סטון: פצצה של אנרגיה קולנועית ומינית שאחריה משתרר לך בראש מין שקט כזה של ריק טוטאלי. "הווידוי הזה לא אמר כלום", מסיימת הקריינות של כריסטיאן בייל את "אמריקן פסיכו" וכמעט מצליחה להצדיק את הסרט המיותר הזה; "ספרינג ברייקרס", עם הרבה יותר כלום ובלי שום וידוי, הוא לטעמי הסרט הראשון של 2013 שייזכר היטב גם ב־2023.

הלך הרוח הנוכחי של אמריקה הוא כל כך עגום, עכור, אפוקליפטי ודאון־רייט מיואש שאני אופטימי בטירוף לגבי העשור הקולנועי שבתכלס מתחיל רק עכשיו (אני מתכוון, רק דמיינו את הסבנטיז הקולנועיות בלי ווטרגייט וסייגון). "ספרינג ברייקרס" הוא לא סרט מושלם — הדברים היחידים בו שבאמת עונים להגדרה הזאת הם העבודה של קרייס והפסקול —  אבל הוא הסרט המושלם למי שרוצה להציץ לתוך הנשמה של אמריקה. וכל כך קר שם כרגע שאפילו מחופשת אביב אתה יוצא עם צמרמורת.

"הקרודים" וסיבות אחרות לקנא בילדים שלנו

בתמונה: הגרושה הראשונה

שורה שלמה של כפות ידיים קטנות הושטו לעבר המסך. אף ילד לא הצליח לתפוס את הגיצים, אבל כולם ניסו עם כל הלב. גם רונה ובני גילה, שכבר יודעים היטב מה זה תלת־ממד ולא באמת ציפו לתפוס את הלהבות הזערוריות שטסו לעברם מהמסך. הפיתוי היה פשוט גדול מדי. ככה, באקט של השעיית אי־אמון טוטאלית — אקט שחזר על עצמו לפחות שלוש פעמים בהקרנת העיתונאים של "הקרודים" — ניסו כל היושבים מימיני ומשמאלי לתפוס בקצות האצבעות את הקסם.

הייתה לי הרגשה טובה בקשר לפרויקט הזה של דרימוורקס אנימיישן. משהו בטריילר נראה פשוט נכון, מה גם שאחרי "היפה והגלדיאטור" הגיע לנו (או בעצם לי; רונה חשבה שהגלדיאטור חמוד) איזשהו פיצוי קוסמי. מה שלא ציפיתי לקבל זה סרט שעובד במידה זהה — רק כמובן בדגשים שונים — על בני השש־שבע ועל ישישים כמוני. יותר נכון, לא צפיתי לעוד סרט כזה.

"ראלף ההורס". "פראנורמן". "מפלצת של מלון". "מפלצת בפריז". "פיראטים". "הלורקס". "קונג פו פנדה", שני החלקים. "מדגסקר", שלושתם. אפילו "מלכת השלג", למרות הבטן שיש לו שם באמצע הסיפור, ועכשיו "הקרודים" היפהפה הזה: חברים, אנחנו חווים תור זהב של סרטי אנימציה לילדים. ובמיוחד לילדות, שזה בכלל קטע כשיש לך אחת בילט־אין.

האמת הזאת הציגה את עצמה בפני במהלך הרוטינה הקבועה שלנו בהקרנות עיתונאים: רונה מנתה כהרגלה את כל הסרטים שראינו ביחד בקולנוע, ואני חישבתי ומצאתי שלמעט ההוא עם הגלדיאטור — אחד הדברים האיומים שראיתי מעודי, לרבות קטעים מהחיים עצמם — פשוט לא ראינו סרטים מחורבנים. הכי קרוב להגדרה הזאת היה "פו הדוב", שהוא לכל הפחות בינוני פלוס, והכי מוצלחים הם מהסרטים הטובים שראיתי בשנים האחרונות, בלי שום הנחת גיל וז'אנר.

אין לי מושג למה, אבל המשותף לכמה (וכמה) מהכותרים דלעיל הוא מה שמכנים העצמה נשית. זה מושג שאני לא אוהב ולא מבין — הרי להגדיר דמויות נשיות חזקות כ"מועצמות" פירושו המשתמע שהן מוגדלות בהשוואה למציאות, שזה ההפך הגמור ממה שהפמיניזם מתכוון — אבל עזבו סמנטיקה. "ראלף ההורס", "מלכת השלג", "מפלצת של מלון" ו"הקרודים" מציגים נשים וילדות שאני מבסוט טילים לראות את הבת שלי מגייסת כמודלים לחיקוי. במיוחד אמורים הדברים לגבי איפ, הקרודית הגאה והפראית שהיא יותר אנטי־תזה לנסיכת דיסני מכל מה שראינו ב"שרק" וב"אמיצה" ובכיו"ב סרטים שנחשבו ונחשבים לפורצי דרך בייצוג נשים.

אגב "אמיצה", מבחינתי מדובר בסרט השני־שלישי מהסוף בפילמוגרפיה המשותפת לי ולרונה. הוא גם הסרט היחיד של "פיקסאר" שאני מוצא לנכון להזכיר כאן, כי אני מרגיש שהפקודים של ג'ון לאסטר נטשו מזמן את הצופים בני התריסר ודרומה. בשנים האחרונות הם עושים סרטים נהדרים לבני מצווה פלוס ("רטטוי", "צעצוע של סיפור 3"), חצאי סרטים טובים עם אפיל למבוגרים ("למעלה", "וול־אי") וסרטים רעים ("מכוניות"); האחרון שלהם שהיה גם מצוין וגם הולם לגילים חד־ספרתיים הוא "משפחת סופר־על" בן התכף־עשר בעצמו. אני מעריך שזאת תוצאה ישירה של התבגרות העושים במלאכה — פיקסאר מייצרת את כל התסריטים שלה אין־האוס, ומטבע הדברים, העובדים שלה והילדים שלהם לא נעשים צעירים יותר — אבל לא באתי להלין על החברה רבת הזכויות הזאת שפעם אירחה אותי כל כך יפה בגן העדן שלה בפאתי סן פרנסיסקו. להפך: באתי להגיד שהתור נראה אפילו מוזהב יותר לנוכח העובדה שהוא מתקיים כמעט בלי שום תרומה מיצרנית האנימציה החשובה מכולן.

אחד הבילויים המועדפים עלי בשנתיים־שלוש האחרונות הוא ללכת עם רונה לסרטים, וזה נזקף לזכותם לא פחות מאשר לזכותה. אני התבגרתי בתוך תור זהב אחר — התור של סרטי הלייב־אקשן לילדים הטובים ביותר שנעשו אי־פעם, מ"אי־טי" ו"הגוניס" ועד "אני והחבר'ה" ו"הנסיכה הקסומה" — ומדי פעם אני בכל זאת מוצא את עצמי מקנא בבני דורה של רונה, בעיקר מפני שהם חווים בזמן אמת את בום האנימציית תלת־ממד. כלומר, זה דבר אחד להיסחף עם הגוניס או לצחוק עם איניגו מונטויה. לנסות לתפוס גיצים שעפים עליך מהמסך זה קסם מסוג אחר.

"הקרודים" הוא אחד הסרטים הסוחפים שראיתי בשנים האחרונות. הוא גם אחת החוויות האודיו־ויזואליות החזקות שחוויתי בעידן משולש הממדים — ואם זה לא מספיק, אז בשלב שבו אבא קרוד מוצא את עצמו מנותק משאר המשפחה ולך תדע מה יהיה, רונה נצמדה אלי ותפסה לי את היד חזק־חזק ושנינו היינו הכי מושעי־אמון ומעורבי־רגש שאפשר להיות.

כאמור, תור זהב. ואני מפציר בכם לאסוף את כל בני החמש־פלוס שבהישג ידכם וללכת איתם לצפות ביהלום החדש הזה שמנצנץ פה עכשיו עם כל הגיצים האלה.

למה הוליווד זקוקה לג'ייסון סטייתם

פורסם בבלייזר לצד ביקורת על "פארקר", שאסכם כך: רודני דיינג'רפילד סיפר פעם שהוא הלך לקטטה כשלפתע פרץ משחק הוקי. אני הלכתי לסרט אקשן בינוני עם ג'ייסון סטייתם כשלפתע פרצה קומדיה רומנטית מחרידה עם ג'ניפר לופז

"לא יודע, זה פשוט לא אותו קיבוץ מאז ההרחבה"

ג'ייסון סטייתם בן 45. מאז שנגנבנו מהמבטא הקוקני שלו ב"לוק סטוק" של גאי ריצ'י עברו 15 שנה; מאז סרט האקשן הראשון שנתפר למידותיו, "המשלח", חלפו 11. במילים אחרות, צירוף המילים "סרט של ג'ייסון סטייתם" זה משהו שחובבי האקשן מכירים מאז שנת 2002. מכירים ואוהבים, אם לשפוט על סמך ה־738,503,914 דולר שהכניסו הסרטים שלו בארצות הברית בלבד, גיב אור טייק כמה דולרים שהאנשים חולי הנפש של Box Office Mojo הוסיפו לנתון הזה מאז שהצצתי בו. אבל כל זה לא מספיק כדי שהוליווד תכיר בקיומו.

זאת עובדה שאיכשהו פוסחת על אנשים שאוהבים לראות אנשים מרביצים, אבל סטייתם — השחקן המערבי האחרון שעונה על כל ההגדרות של גיבור אקשן, היורש היחיד לבית שוורצנגר וסטאלון — מנהל את כל הקריירה שלו אוף־הוליווד. הוא התגלה בקולנוע הבריטי (ריצ'י חיפש מישהו עם קצת חוכמת רחוב ל"לוק סטוק", והעובדה שסטייתם התפרנס ממכירת סחורות בשוק השחור לפני שהפך לדוגמן שכנעה אותו שזה האיש); את הצ'אנס הראשון שלו להתפתח לכדי מותג אקשן עם "המשלח" הוא קיבל מהאנשים של לוק בסון ב־EuropaCorp, שאתם מבינים לבד שלא יושבת בלוס אנג'לס; שני סרטי Crank הם של Lions Gate ו־Lakeshore הקטנות־בינוניות; אפילו המיני־פרנצ'ייז "הבלתי נסבלים" — הו, סליחה, "הבלתי נשכחים" — הוא הפקה של Nu Image ו־Millenium, חברות שהן הכל חוץ מאולפנים גדולים.

עכשיו חוזר סטייתם ב"פארקר", סרט שממחיש את הבעיה השנייה שלו: זה לא רק שהוליווד מתעלמת ממנו. זה גם הסרטים שהוא כן עושה שמתחילים למתוח את העצבים.

האקשן מת כסוגה הוליוודית. זה המצב כבר כמה שנים טובות, ועכשיו — אחרי שנגמר הגז לניסיון להשיב מהקבר או מהנפטלין או מכס המושל את כוכבי האקשן של האייטיז — גם אין שום סיבה לחשוב שזה ישתנה. וזה רק מגביר את תחושת הפספוס סביב סטייתם, שצץ בזירה בדיוק כשדעך כוכבם של שוורצנגר וסטאלון. אגב, טוק אבאוט תחושת פספוס, תראו מה קרה ממש עכשיו: שוורצנגר התבזה עם "עומד אחרון", סטאלון נפל עם "כדור בראש", וברוס וויליס צלל עם "מת לחיות ביום האם" או איך שלא קוראים לזה. לכאורה שעת כושר מושלמת בשביל סטייתם למלא את החלל. בפועל, מה שהוא עשה השנה זה סרט של ג'ניפר לופז.

אוקיי, אולי לא צריך להיטפל דווקא לשנה הנתונה הזאת. אבל איך נשמעת לכם 2005, כשחברת ההפקה Eon חיפשה שחקן חדש שיוביל את הפרנצ'ייז הקטן שלה, ג'יימס בונד? סטייתם היה אז אחרי "המשלח 2", שחקן האקשן־צחוקים המוכח היחיד ברדיוס של שני אוקיינוסים, אבל הג'וב הלך לדניאל קרייג (הצעיר ממנו בסך הכל בשנה, רק כדי להבהיר שלא הייתה כאן אפליית גיל. אם כי לא הייתי פוסל אפליה מתקנת לטובת הסובלים מעודף אוזניים).

כמו השחקנים האלה שבכל קיץ מחדש מועמדים למכבי תל אביב, ככה סטייתם מוזכר לפני כל סרט בונד חדש כמועמד מטעם מגזין, אתר או מועדון מעריצים. האמת העגומה היא שזה מעולם לא הבשיל אפילו לכדי מבחן בד רשמי, ואחרי ההצלחה הכבירה של "סקייפול", אפילו המעריצים מתחילים לאבד תקווה. לראיה ניצחת, עמוד הפייסבוק Jason Statham for New James Bond עומד נכון לרגע זה על כולה 3,552 לייקים.

שלא תבינו, אין לי דבר וחצי דבר נגד קרייג. אני חושב שהוא עושה אחלה בונד. אני רק תוהה איך זה שג'ייסון סטייתם אפילו לא הוזמן להיבחן לתפקיד של גבר איקוני שמישהו בעמדת החלטה ליהק אליו פעם את טימותי דלטון.

יותר מעשור לאחר שהחלה, הקריירה של סטייתם כגיבור פעולה מזכירה יותר מכל את זאת של ווסלי סנייפס. כלומר, נכון שסנייפס מרצה כרגע שלוש שנות מאסר על העלמת מס, והכתם הכי רציני ברקורד של סטייתם הוא העובדה שהאיש היה פעם דוגמן הבית של French Connection, אבל זה אותו קטע. לא נמוך עד כדי סטיבן סיגל או ואן־דאם, אבל גם לא קרוב לספירות של וויליס ושוורצנגר וסטאלון מהאייטיז והניינטיז. סרט פעולה של 100 מיליון דולר לא היה דבר חריג בשנים ההן, ומהבחינה הזאת אפשר לומר שסטייתם הוא קורבן של סטיית טרנד, אבל אפילו גיבור־על — התחליף בן זמננו לרמבו ולטרמינייטור ולג'ון מקליין — אין בפילמוגרפיה של השחקן הזה, שפשוט נולד לגלם גברים גדולים מהחיים.

הכי גרוע, כאמור, זה שכבר אי אפשר לסמוך גם על הדברים שסטייתם כן עושה. נגיד, Safe בבימוי בועז יכין היה גדול — אולי סרט האקשן השני הכי טוב של 2012, סגן רק ל"סוף המשמרת" — אבל The Mechanic היה נורא ו־Blitz היה מעפן ואת Killer Elite נאלצתי לחפש עכשיו כדי להיזכר מה זה היה בכלל. "הג'וב הבריטי"? כן, זה היה סבבה. זה גם היה לפני חמש שנים.

תציצו בפסקה האחרונה ותלמדו את כל מה שצריך לדעת על הקריירה של ג'ייסון סטייתם משיירברוק, דרבישייר, חבר הילדות של ויני ג'ונס (הידעתם שהם שיחקו ביחד כדורגל לפני שמישהו שמע על מישהו מהם?) והאיש ששיחק ב"סנאץ'" את הטורקי: לרוב מוחלט של הסרטים שלו אין אפילו שם בעברית. וכאילו, כשכבר סופסוף יש אחד, אז הוא עם ג'ניפר לופז.

בהחלט ייתכן שכבר מאוחר מדי. בגיל 45, כשדניאל קרייג נעול על הג'וב של בונד לפחות לעוד סרט אחד, קשה לדמיין את סטייתם מביא פתאום את הקפיצה הגדולה שלו. מבט על הפילמוגרפיה העתידית־קרובה שלו נותן תחושה מובהקת של עוד מאותו דבר: Homefront, תסריט שסילבסטר סטאלון שותף לכתיבתו ועוד הפקה של Nu ו־Millenium; "היט" בבימוי סיימון ווסט, האיש שהמיט עלינו את The Mechanic ועוד לפניו את "טומב ריידר"; והמותחן Hummingbird בבימוי סטיבן נייט, האיש שכתב את "סימנים של כבוד" אם זה מעורר בכם תקווה.

לא יודע. אני עדיין מת להיתקל פתאום באיזה טריילר שיבשר אאוט אוף דה בלו כי אולפן הוליוודי גדול הניח 100 מיליון דולר על הכתפיים הרחבות של האיש משיירברוק. רק כדאי שזה יקרה מהר כי זמנו קצוב, ואחריו — בשממה שהיא דור ה־Y — אני לא מזהה ולו חצי שחקן עם רבע מהטסטוסטרון שלו.

הילדה והמוות

רונה הייתה בת ארבע כשלקחנו אותה לאזכרה של סבתא־רבתא פרידה, ובלילה שמעתי בכי חנוק מהמיטה שלה ובאתי לראות מה קורה, והיא אמרה אבא, אני לא רוצה להיות בבית קברות. כל הזמן שוכבים מתחת לאבן הזאת ואין מה לעשות בכלל.

היא הייתה בת חמש וחצי כשלקחנו אותה לקבר של פיצפץ, שנטמן באותו בוקר בחלקת בעלי החיים שמחוץ למושב בני ציון, והתגובה שלה הייתה כל כך שלווה שאמרתי לשרה, את רואה? בגלל זה היה שווה לחשוף אותה לקונספט לפני שנה וחצי. אז בסדר, היו לה קצת סיוטים והיא דיברה על זה קצת יותר מדי, אבל תראי איזה יופי היא מתמודדת.

רונה הייתה בת שש וחצי כשנפטרה סבתא־רבתא שושנה, ובלילה שמעתי בכי חנוק מהמיטה שלה ובאתי לראות מה קורה, והיא אמרה אבא, אני כל כך מתגעגעת לפיצפץ.

היא לא באמת התגעגעה לפיצפץ. הגמד הרשע פחד ממנה פחד מוות, והיא לא חוותה איתו שום דבר מהעונג שביחסי ילד־כלב. את הפיצוי היא מקבלת עכשיו מכלבה שהיא ההפך הגמור מקודמה בתפקיד, והאמת היא שכבר בלילה ההוא שאחרי שושנה היה לי ברור שזה פשוט הזמן שלקח לה לעבד את המוות. לא של הכלב שסרב להכיר בקיומה או של הסבתא־רבתא שהיא ראתה פעם בחצי שנה, אלא את הרעיון.

אין לי מושג כמה עיניים ישזפו את המילים האלה, אבל אני מניח שרובן יבואו בילט־אין עם לשון מצקצקת. רוב האנשים לא תומכים במדיניות של היכרות עם המוות בגיל ארבע, או אפילו עם ההכנה שעשיתי לרונה כעבור שנה, כשהיה ברור שהכלב הולך ודועך. כבר כתבתי על לילה אחר שבו עלה בכי מהחדר שלה, והיא שאלה אותי מה יקרה כשגם פיצפץ ימות, ומצאתי את עצמי מספר לה שמחכים לו שדות עוף לנצח. במובנים רבים האמנתי בזה, בדיוק כמו שאני מאמין באמת ובתמים שיש איזו נוכחות מכושכשת־זנב ליד הקבר שלו כשאני בא לבקר אותו. אבל זה לא משנה. בטח לא לאימא של רונה.

שרה לא אהבה את הטיול לאזכרה של פרידה. היא גם לא אהבה את ההכנה שעשיתי לרונה לקראת הסתלקותו הבלתי נמנעת של הגמד. הטיעונים הקבועים שלי הם שמעולם לא שיקרתי לה ושנטעתי בה את הרעיון של הפרדה בין חומר לרוח, משהו שפעם הייתי סקפטי בקשר אליו והיום אני מאמין בו בלי להתיימר להבין אותו או להתייסר בשאלה אם זה לא שפשוט נוח לי להאמין. הטיעון הנצחי של שרה הוא שהבת שלנו חושבת הרבה על המוות.

("העלמה המוות" של שוברט. גם ההשראה לכותרת של הפוסט מלא שמחת החיים הזה, וגם יצירה שאני פשוט לא יכול לשמוע מספיק)

שרה צודקת. רונה באמת חושבת על זה די הרבה. היא לא אובססיבית, אבל הנושא בהחלט צף בתדירות גבוהה. לפעמים היא מספרת ששתי הסבתות־רבתות, או איך שלא אומרים את זה ברבים, באו לבקר אותה. לפעמים אנחנו מטיילים עם הכלבה והיא אומרת שפיצפץ בא איתנו ושהוא קצת מקנא. לפעמים היא מנסה להבין איפה נמצאים אנשים שהיא אוהבת על בקבוק המים המינרליים. פעם השתמשתי בו כדי להדגים לה כמה מעט היא חייתה בהשוואה לסבא ולסבתא ולפרידה ולשושנה. זה עודד אותה, מדד הנביעות הזה.

אין לי מושג איפה הצדק בסיפור הזה. אני חושב שעדיפה חשיפה הדרגתית לסופיותם של החיים על פני ההלם שכרוך בהתמודדות איתה בזמן אמת, בלי הכנה מוקדמת, ושמוטב לסדר את הראש סביב הקטע הזה כשהילדים הם עדיין ילדים ולא טרום־מתבגרים שגם ככה מצויים במצב של בלבלה. שרה חושבת שאני מנסה לחסוך מרונה משהו שאי אפשר לחסוך מאף אחד; אני מזכיר לה שכל הילדים נעשים סקרנים וחקרנים לגבי המוות, ושהלא־נודע תמיד מפחיד יותר מהמדובר והמוסבר. היא אומרת שאי אפשר להסביר משהו שאנחנו בעצמנו לא מבינים; אני אומר שזה בכל זאת יחסוך לה חרדות. ואז שרה טוענת שלחשוף את רונה לדברים קשים זה טריק שאני משתמש בו כדי להתמודד עם החרדות שלי. לא שלה.

אני עצמי חרד לא מהמוות אלא מהחיים, אבל מכיר לא מעט אנשים שהולכים בגיא צלמוות. שהחרדה מפני הסוף מכתיבה חלק נכבד, אולי אפילו את החלק הארי, מהבחירות שהם עושים בדרך אליו. כשרונה הייתה בת ארבע אמרתי לעצמי שכדי להיות בגירה חרדתית פחות מהם, מוטב לה לחטוף את השטוזה בגיל שבו גם ככה נחשפים על בסיס יומיומי למידע חדש ומטלטל. היום אני בטוח במאת האחוזים שצדקתי, חוץ מבכל המקרים האלה שאני לגמרי לא.

למה אנשים שונאים מבקרי קולנוע

(באופן כללי. אתם יותר ממוזמנים להגיב ולפרט למה אתם שונאים ספציפית אותי, כפי שהפליא לעשות פעם הבחור הזה)

"זה כלום, אתם צריכים לראות את התנאים במעריב"

1) בגלל אלה שעדיין אוהבים קולנוע, אבל כבר מזמן שונאים סרטים. האבחנה המקובלת בנוגע למבקרים שאי אפשר להוציא מהם מילה טובה היא שמדובר ביוצרים מתוסכלים, אבל כמו שיודע כל מי שראה את "הרומן שלי עם אנני", אלה שאינם יודעים לעשות לא כותבים ביקורות; הם מלמדים.

כמו שאני רואה את זה, מבקרים שמצויים בסטריק שלילי הם כאלה שהולכים לסרטים באותו הלך רוח שבו פועלים הולכים למפעלים. מפתה לחשוב שזה תלוי ותק או קילומטרז' של פילם, והרי אין כמו לבעוט בדור הנפילים, אבל האמת היא שיש שונאי סרטים גם בין המאובנים וגם בקרב הזה־מקרוב־באו. המשותף להם הוא שאיפשהו בדרך, ממש בתחילתה או לקראת סופה, הקרנות עיתונאים הפכו אצלם לדבר הזה שהם קוראים לו עבודה.

אין מבקר קולנוע שלא אוהב קולנוע — לפחות לא יצא לי לפגוש או לקרוא אחד כזה — אבל באותה נשימה, אין זכות קיום למבקרי קולנוע שמרגישים אנוסים ללכת לסרטים. מבקר שהגיע לנקודה הזאת חייב לסדר לעצמו חוויה מתקנת, כמו באותו רגע ב"רטטוי" שבו מבקר המסעדות נזכר למה הוא אוהב אוכל. אותי זרק הפלאשבק של אנטון אגו ישר ליום שבו לקח אותי אבא ל"שובו של הג'די", ומול האוכל של אימא אגו מצאתי את עצמי בוכה דמעות טובות לזכר הרגע שבו התאהבתי בקול ובנוע. למען שאריות השם הטוב של המקצוע החבוט שלנו, אני מקווה שבמהרה בימינו יימצא רגע כזה בליבו של כל חובב קולנוע שונא סרטים.

2) בגלל אלה שצריכים ליטול מקל מבין עכוזיהם. ביקורת סרט אינה שיעור בתיאוריה של הקולנוע; היא לא פחות, אבל גם לא יותר, משיתוף של הקוראים בחוויית צפייה. לנתח את האימא של הסרט זה גם מתיש לגמרי וגם אבסורדי לחלוטין, כי מבקרים מייעדים את הביקורות שלהם לאנשים שמנסים להחליט אם הסרט המדובר שווה או לא שווה את כספם. ניתוח זה משהו שמעניין לקרוא אחרי שכבר הכרת את היצירה; זאת הזדמנות לקבל אינסייט על מה שראית (או קראת, או שמעת), ובמקרה הממוזל גם ללמוד משהו שלא ידעת ומשפיע על האופן שבו אתה מבין את מה שחווית. אבל פוסט־מורטום פרה־פקטום? מי לעזאזל רוצה לקרוא דבר כזה?

במצב אידיאלי — מצב שהקדשתי לו פעם כמה מילים בבלייזר — אנשים בכלל לא היו קוראים ביקורות על סרטים שהם עוד לא ראו. כדי להחליט אם ללכת הם פשוט היו בודקים את הציונים המשוקללים ב־imdb וב־Rotten Tomatoes (אבל לא ב־Metacritic. אני חושד שהם משקללים רק שונאי סרטים), ואת הביקורות היו קוראים בדיעבד. במצב כזה היה בהחלט הגיוני לנתח סרטים משל היו צפרדעים, אבל פייר, גם אז לא הייתי רוצה לקרוא אף אחד שכותב על קולנוע עם איזמל. ביקורת שכיף לקרוא היא ביקורת שנכתבת בדם הלב, לא בסינפטת המוח.

3) בגלל אלה שמבינים את הבדיחה. זה נפוץ בהקרנות עיתונאים כמו אנשים שמנסים להשתחל אליהן: התסריטאי הכניס בדיחונת פנים־קולנועית שמטרתה לעורר חיוך קל על פניו של יודע הדבר, וההוא בשורה 7 פורץ בצחוק תמרורים. "הא!", הוא נשנק לאמור "הבנתי את הרפרנס"; "הי!", הוא מתפוצץ לאמור "שלא תחשבו שזה פסח עלי"; "הו!", הוא רוטט לאמור "אני בעניינים ואתם לא".

אם הקטע הזה היה שמור להקרנות בלבד, ניחא. אבל טיפוס ההבנתי־את־הבדיחה הוא בדיוק אותו אחד שאחר כך הולך ומפציץ אותך בכל השנה השנייה שלו בחוג לקולנוע במקום לכתוב בתשוקה על מה שאהב או ברשף על מה ששנא. עמיתי וקולגותי, בחייאת: אנשים מאמינים שאנחנו מבינים בדבר הזה שאנחנו כותבים עליו. אין צורך לצאת פלוצים כדי להוכיח להם את זה.

4) בגלל אלה שיודעים איך נרגיש בקשר לזה. כל מבקר, קולנוע או לא, צריך לקרוא את ספר הכללים של רוג'ר איברט. כל מבקר רשאי גם לא להסכים איתו, אבל הסעיף הראשון שלו הוא באמת־באמת כלל הזהב של הביקורת באשר היא: אל תגיד לקורא שהוא עומד לשבת על קצה הכיסא. תגיד שאתה ישבת על קצה הכיסא. כאילו, אלא אם מטרת העל שלך בביקורת הזאת היא לצאת פוץ מתנשא.

5) בגלל אלה שיש להם משהו חשוב להגיד. מספיק לקרוא את הטוקבקים שמופנים למבקרי קולנוע — כל מבקרי הקולנוע, פרזנט קומפני אינקלודד — כדי להבין כמה אנטגוניזם מייצר משלח היד הזה. אחת התגובות הקבועות היא וריאציה כזאת או אחרת על התובנה "ביקורת רעה = סרט טוב"; אחרת ולא פחות שכיחה היא השאלה "תגיד, ראינו את אותו סרט?".

התשובה היא כן. ואנחנו צריכים לזכור שכן, כי מאחורי כל ביקורת — מושכלת ככל שתהיה — עומד הטעם הישן והטוב. האהבתי/ לא אהבתי, שהוא תמיד תלוי העדפות אישיות ותמיד משפיע על הניתוח שאנחנו מציעים לאחר מעשה, כי מהי ביקורת אם לא רציונליזציה של טעם אישי. אז קצת צניעות, זה מה שאני אומר כאן. הטעם שלנו לא שווה יותר או פחות משל כל ג'ו־שמו, ומכאן שאנחנו הכל חוץ מחשובים. במקרה הטוב אנחנו מעניקים ערך מוסף בזכות ידע או יכולת ניתוח, שהם היתרונות היחידים שלנו על פני חובבי סרטים שאינם מבקרים; במקרה הרע אנחנו פוצים שמגיע להם כל מה שהטוקבקיסטים מאחלים להם.

6) ובגלל אלה שישבו שורה מעלי בהקרנה של "ג'ק ריצ'ר". תמיד היה אלמנט כזה בהקרנות עיתונאים, אבל בשנה האחרונה (ואל תשאלו אותי למה דווקא, כי באמת שאין לי מושג) כבר לא מדובר בקומץ או במקרה חריג: כמעט בכל סרט הוליוודי יש לך את החבר'ה האלה שבאו להריץ קטעים בקול רם, כי איזה מפגרים האמריקקים האלה.

תראו, אני אוהב את הוליווד. מהבחינה הזאת ייתכן שאני מעט משוחד באומרי שהאנשים האלה — מ"ג'ק ריצ'ר" ומ"הטיסה" ומ"אדמה מובטחת", ואלה באמת רק קצות הקרחון — הם זוהמה אנושית מהסוג המצחין ביותר. מזמינים אתכם בחינם למשהו שבני תמותה אחרים צריכים לשלם תמורתו לא מעט כסף, חושפים בפניכם יצירה לפני שמישהו מבני ארצכם הספיק לחוות עליה דעה מטת־דעת, אתם יושבים בין אנשים שצריכים להיות מרוכזים מספיק בשביל לכתוב על חוויית הצפייה הזאת — ואתם מריצים דאחקות בווליום של באסטיונרים תוך השמעת נחרות צחוק מהסוג השמור לסטלנים ולבאטהד?

אני מבין אתכם. בחיי שאני מבין. ראשית, אנשים נוטים לזלזל בדברים שניתנים להם בחינם. זה פסיכולוגיה בסיסית, בדיוק כמו שבהפוך על הפוך, אנשים מייחסים משמעות עצומה למעשים שהם עושים ללא תמורה. מעבר לזה, רוב מוחלט של הישראלים תופס תחת על כל מה שבא מאמריקה. אבל ראשית, ידידי ירוקי הקססה, אתם לא סתם לא משלמים; אתם לא משלמים על הדבר הזה שאתם כל כך אוהבים, אחרת לא הייתם כותבים עליו מלכתחילה. ושנית, הוליווד מספקת בידור. לא אמנות, לפחות לא כערך. לשבת שם ולהסתלבט כי אתם כה מחוכמים שכל דבר דרומית לארטהאוס אירופי פוגע לכם באינטליגנציה זה לא פחות בבונאז' ממה שהולך ביציע המזרחי.

מצטער אם הקטע האחרון הזה גלש למחוזות האזוטריה, אבל הייתי חייב להוציא את זה מהסיסטם. כמעט 20 שנה במצטבר אני מבקר קולנוע, ולשמחתי אני עדיין להוט מספיק אחרי סרטים בשביל ממש להתעצבן כשהורסים לי אותם.

עשרים ואחד דברים ששווה לחיות בשבילם

(מחווה נטולת סיבה ל"מנהטן" של וודי אלן. אגב, הסעיף הראשון שלו זה גראוצ'ו מרקס)

בתמונה: רונה בסן ז'רמן, שניות לאחר שחשפתי בפניה את הנטו שלי

1) לראות את רונה מתבגרת, אולי רק בניכוי גיל 12 עד 21

2) התחושה הזאת של פלישת האנדורפינים בדיוק חצי שעה אחרי אימון

3) הצמרמורת הזאת בגב התחתון כשהג'וינט שאתה עדיין מפרגן לעצמך מדי פעם מתחיל לעלות

4) הסיכוי הזעיר, אך הלא לא קיים, לשמוע פעם את צרוף המילים "ראש הממשלה עפר שלח"

5) הסרט הבא של ספילברג

6) הפעם הבאה שמכבי תצא למשחק חוץ עם הגב לקיר, ובסוף תיתן 30 הפרש לאלופת אירופה

7) טקסט שמתלבש

8) בירה בצהריים

9) להתעורר בבוקר ולזכור חלום עם מלא אפקטים מיוחדים

10) השיחה המהוסה או הבדיחה המשותפת שמזכירה לך ש־12 שנות נישואים זה לא רק ריבים ושחיקה ושתיקה, אלא גם הבנה עיוורת מהסוג המזוהה עם סטוקטון ומאלון

11) הצפייה התקופתית ב"אי.טי"

12) וב"החבר'ה הטובים" וב"אמדאוס" וב"מפגשים מהסוג השלישי" וב"קאובוי של חצות" וב"אמריקן ביוטי"

13) איטליה וספציפית בלאג'יו

14) פריז וספציפית סן ז'רמן

15) מלחמת הכוכבים פרק 7

16) לשמוע בפעם האלף את התשיעית של ברוקנר, ושוב לא להבין איך מישהו הצליח להלחין בול את איך שהרגשתי בפעם הראשונה שראיתי את האלפים

17) לשמוע בפעם המיליארד את Memories of Green מהפסקול של "בלייד ראנר", ושוב לא להבין איך ונגליס הצליח להלחין עולם בלי ירוק

18) סיפור קצר חדש שכבר בוער באצבעות

19) לעלות לקבר של פיצפץ בדיוק בסייסטה של שישי ולהרגיש את הזנב שלו מכשכש בתוך הרוח שמבלגנת את העשבים

20) לאונרד כהן

21) ואחר הצהריימים עם החברים והילדים שלהם, כשאתה מרגיש כמו הגיבור של ג'ון אירווינג במילים האחרונות של "איש שיטת המים", אסיר תודה להיות מוקף בכל כך הרבה בשר טוב

המעריצה מספר אחת שלך

"מה זה אין לי כוח להכין עכשיו שניצלים"

כנראה שכל האבות חווים את זה. אפילו החארות, כמו האבא של טדי דושאמפ מ"אני מהחבר'ה", שהבן שלו מגן עליו בחירוף נפש כאילו שהוא מעולם לא שרף לו את האוזן. אני מעולם לא שרפתי לרונה את האוזן, ואני חווה את זה חזק וברור: הבת שלי מעריצה אותי.

זה שטח לא ממופה מבחינתי, הקטע של להיות נערץ. אודה ולא אבוש שזה שטח די נחמד — לפני כמה ימים היא הודיעה לי קבל עם וגינה שאני האבא הכי טוב בעולם, ועכשיו אני יודע איך נשמעות אימהות זרות כשהן מבייצות — אבל זה גם שטח מאוד בעייתי. ולא רק כי אני לא מושלם, ויום אחד היא תעלה על זה, ואז היא תהיה השמאל ואני אהיה אהוד ברק.

תראו, אני האדם האחרון שמישהו צריך להעריץ. אולי לא מר דושאמפ, אבל גם לא אבא תרזה. התכונות הנערצות היחידות שאני מזהה אצל עצמי הן כוח רצון — הפסיקו לעשן מיד, שאלו אותי כיצד — ואולי גם מידה נדיבה מהרגיל של מודעות עצמית. זה אפילו לא מתחיל להתקזז עם הפחדנות, הפסימיות והפסיביות (אני קורא לזה פטליזם, אבל זה פסיביות), תכונות שרונה בטח תזהה אצלי עוד לפני שתזכה למצוות. יש לה אינטליגנציה רגשית שחבל על הזמן שלי.

היבט אחר של העניין הוא שאבא זה מודל, ואין בת שהמודל הזה לא משפיע על יחסיה עם כלל המין הגברי. אחת מחפשת את אבא שלה בגברים שלה, אחרת מחפשת את ההפך הגמור, אבל הרפרנס הוא תמיד אותו גבר ראשון שפעם היא העריצה והיום עושה לה פדיחות. אין מאחורי שיעורי פסיכולוגיה לגבות את זה, אבל אני די בטוח שההבדל בין שתי האבטיפוסיות — בין הצעירונת שהולכת למיטה עם צ'רלי שין לזאת שאומרת לו "מצטערת אדוני, אין לי דדי אישיוז" ("שני גברים וחצי", עונה 4, פרק 15) — הוא פונקציה של הפער בין עוצמת ההערצה לעומק האכזבה.

חתיכת מחשבה, ההשלכות המשוערות של נוכחותי על הגברים בחייה. מצד אחד, הדבר האחרון שאני רוצה שהיא תחפש שם בחוץ זה אותי; הרי אני לא אמור לאחל לה שתפגוש גבר פחדן, פסימי ועצלן שהיתרון הבולט שלו טמון בכך שהוא יודע שהוא כזה. מצד שני, הדבר הלפני אחרון שאני רוצה לראות אותה מביאה לליל הסדר של 2026 זה את האנטי־תומר. הרי ההפך הגמור ממני, ממש ברמה מתמטית, זה ערס. ערס אמיץ, אופטימי וחרוץ שהחיסרון הבולט שלו זה שהוא לא יודע שהוא כזה.

אני יודע, זה ספקולציות. חמור מכך, זה שבלונות: עם כל הסימטריה שזה מייצר לי בטקסט, ברור לי שהקטע של המודלים לא עובד באופן כל כך פשוט ופשטני. ובכל מקרה, המחזרים העתידיים שלה לא באמת מטרידים אותי כרגע. מטריד אותי שהילדה שאני כל כך אוהב חושבת עלי דברים טובים מדי.

העניין, אתם מבינים — ואם אתם אבות אז בטוח שאתם מבינים — הוא שלמטבע הזה יש שני צדדים. הבת שלך מעריצה אותך, זה הפלי; ואתה מאוהב בה, שזה העץ. מכירים את הקלישאה על הילדה הקטנה שמסובבת גבר גדול על האצבע? אז היא נתקיימה בי במלואה, וכשאני מסתכל מסביב על אבות אחרים שיש להם מעריצות, אני מזהה גם אצלם את קלות הדעת האופיינית לגבר שמאוהב עד מעל לאוזניים במישהי שמגיעה לו עד המותניים.

אני שואל את עצמי אם יש איזה מנגנון מאזן גם בהמשך הדרך. אם לאכזבה הבלתי נמנעת שלהן מאיתנו יש קונטרה בדמות התפכחות שלנו מהן. כלומר, ברור שאף אבא לא רוצה לגלות שהוא יצר מפלצת או פקצה, אבל ברור גם שאף גבר לא רוצה לאכזב מישהי שהוא מאוהב בה. ככה יוצא, בהפוך על הפוך מהסוג שרק החיים האמיתיים מסוגלים לספק, שאני מקווה להיות קצת פחות חולה על התחת של הילדונת הזאת כשהיא תבין שאני אהוד ברק.

ברוב מוחלט של הימים אתה לא ההורה הכי טוב שאתה יכול להיות — היום אין לך כוח, מחר אין לך זמן — אבל אחד הפיצ'רים הכי מוצלחים של ילדים הוא שהם לא נוטרים טינה. לכן יש משהו מרסק לב בזה שהם מעריצים אותך, בטח אם ניחנת בשילוב הקטלני של מודעות עצמית ואשמה הורית: כי לך תחיה עם זה שהיצור שאתה אוהב יותר מכל סולח לך על דברים שאתה לא מסוגל לסלוח לעצמך. המוצא היחיד מהפלונטר הזה הוא דיפלציה בעוצמת הרגשות, כל הרגשות. ואז מגיע הרגע המשוגע הזה שבו אתה מייחל לאהוב קצת פחות.

זה בטח נשמע מוזר לאוזניים עריריות. מוזר כמו הקריינות שסוגרת את "אמריקן ביוטי", כשקווין ספייסי אומר שאנחנו עדיין לא מבינים למה הוא מתכוון ביופי שלא ניתן להכיל אותו, אבל יום אחד נבין. להתחרות עם המילים שכתב אלן בול אין לי סיכוי, אז את הקריינות שלי אסגור ככה: להפוך מגבר לאבא זה כמו לעצור באמצע יום גשם כדי להתבונן בקשת, ולגלות שפתאום אתה רואה גם את האולטרה סגול ואת האינפרא אדום. להרגיש דברים שלא רק שלא הרגשת, אלא שבכלל לא ידעת שהם חלק מהמנעד.

במיוחד המוקדמים, המצחיקים שלך

"אמרתי לך אלף פעם, אני קונה בלייזר בגלל הכתבות"

אני אוהב את ג'אד אפאטו. זאת בדיוק המילה: אוהב. מלאות לב הקומדיות של האיש הזה, ובפרפראזה על לאונרד כהן, איכשהו יוצא שהפעימות שלנו תמיד מתחרזות. נגעה בי העליבות המדויקת של סטיב קארל ב"בתול בן 40", התרגשתי מאדם סנדלר ב"אנשים מצחיקים", זיהיתי דראפטים מוקדמים של עצמי בגלריית האינפנטילים של Knocked Up (אתם יודעים, "הדייט שתקע אותי עם השם העברי הזה"). חצי גלגל קדימה זיהיתי דראפט עדכני יותר בהשתתפות פול ראד ולזלי מאן, שהפליאו לעשות את המבטא של זוג מוכה ילודה, ומכאן ש"הכל יחסים" קנה אותי כבר בשלב הטריילר: מבחינתי, ללכת עם הזוג הזה לתוך משבר גיל 40 הוא הספין־אוף המוצדק ביותר מאז "פרייז'ר".

"הכל יחסים" הוא פחות סיפור על שני הנ"לים ויותר תמונת מצב של חייהם, נפשם ונישואיהם בשבוע שבו שניהם חוגגים — במרכאות כפולות ונפולות — את ה־40 שלהם. הרגע המשברי הזה מבלגן באופן טבעי גם את החיים של שתי בנותיהם, וגלי ההלם מגיעים בסופו של דבר אל הוריהם (ספציפית אביו התפרן ואביה הביולוגי, בהתאמה אלברט ברוקס וג'ון ליתגו). ברקע עוברים זמנים קשים גם על לייבל המוזיקה שלו ועל חנות הבגדים שלה, ואנחנו מקבלים את הפסיפס המלא של החלום האמריקאי ושברו, או ליתר דיוק משברו.

את הלב הגדול שלו לובש הפעם אפאטו ישר על השרוול. זה די משתמע מהליהוק — ספוילר: חצי אולם ילחש לחצי השני שאפאטו ליהק לתפקיד האם ובנותיה את אשתו ובנותיו בחיים האמיתיים — וזה ברור לגמרי מהכתיבה. הכנות של הסרט הזה כל כך מוחלטת שחוויית הצפייה בו היא כמעט פולשנית, ואני מפנה אתכם בהקשר הזה ליאיר רוה, שהפליא לזהות שם גירסה קומית ל"אהבה" של מיכאל הנקה. אבל את המראה שלו מעמיד אפאטו לא רק מול עצמו אלא גם מולנו: הנשואים, ההורים, המעמד בינוניים. יש שם רגע אחד, מדויק כמו כל האחרים רק עוד יותר, שבו השניים מתוודים על כך שהם כבר לא צריכים לעשות שום דבר כדי לעצבן איש את רעייתו; לא זוכר מתי שמעתי גל קולקטיבי כזה של צחוק־מודעות־עצמית. "אנחנו צוחקים כי זה מצחיק או שאנחנו צוחקים כי זה אמיתי", לימד אותנו רוברט דה־נירו ב"הבלתי משוחדים", וג'אד אפאטו אמיתי (היי, כותרת טובה לפוסט הזה: ג'אד נאמן).

כן, "הכל יחסים" אמיתי. נורא אמיתי, נורא מצחיק, נורא מרגש וגם נורא ארוך. שלושה עורכים עבדו עליו, לרבות ברנט ווייט הקבוע של אפאטו, וחבל שאף אחד מהם לא התעקש לגרוע איזה 20 מה־134 דקות. לא שזה נורא מפריע, כי מדובר במקרה קלאסי של יותר מדי דבר טוב, אבל אי אפשר להתעלם מפיתוח היתר של עלילות הצד ודמויות המשנה.

ואי אפשר גם להתעלם מזה שה"הכל יחסים" לא מוצא קהל. הוא לא פלופ כמו "אנשים מצחיקים", אבל קופה אמריקאית של 67 מיליון דולר זה הכל חוץ מלהיט, ואולי זה גם לא צריך להפתיע בהתחשב בסיוט השיווקי שבא בילט־אין עם הסרט הזה: לך תמכור דרמה קומית למבוגרים שהיא "סוג של המשך" לסרט שפירק מצחוק את הצופים הצעירים. אלא שדווקא מהעז הזה — בעצם שני עזים, כי אחרי "אנשים מצחיקים" זה כבר שתי אי־הצלחות רצופות — יכול אפאטו להוציא מתוק.

"הכל יחסים" הזכיר לי סרט של ג'יימס ל. ברוקס. קצת את "תנאים של חיבה", קצת את "משדרים חדשות" (עם אלברט ברוקס, ולך תדע אם זה השפיע איכשהו על הליהוק של "יחסים"), הרבה את "ספנגליש" (סרט שמאוד אהבתי, ובכך הפכתי למבקר ההוא שאהב את "ספנגליש"). והשאלה היא לאן אפאטו הולך מכאן: בחזרה לסרטי הצחק־בקול־רם, או הלאה עם הקו הבוגר והמהורהר יותר של השניים האחרונים. הקו הג'יימס ל. ברוקסי.

את הכותרת של הפוסט הזה גנבתי בסופו של דבר מ"אבק כוכבים" של וודי אלן, סרט שההברקה הגדולה שלו היא הראנינג־גאג הזה: כולם, לרבות החייזרים שנוחתים לתוך הסצינה דלעיל, אומרים שם לאלן שהם אוהבים את הסרטים שלו "ובעיקר את המוקדמים, המצחיקים שלך". אני מת על המוקדמים המצחיקים של אפאטו, אבל הייתי רוצה לראות אותו תופס את המשבצת הברוקסית. כמפיק הוא פאוור־האוס קומי — בין 49 הכותרים הרלוונטיים נמצאים "סופרבאד" ו"פיינאפל אקספרס" ו"הולך חזק" ו"לשכוח שרה מרשל" ו" ו"בנות" — אבל כבמאי אני מעדיף אותו בטעם חמוץ־מתוק. בטעם של מצחיק כי זה אמיתי.