נו יופי

הישרדות בתנאים בלתי אפשריים. אבדן של ילד. התמודדות לא רק עם השאלה איך ממשיכים מכאן, אלא גם עם התהייה בשביל מה להמשיך מכאן. מוטיב של לידה מחדש. צילום פנומנלי של עמנואל לובצקי. עבודת בימוי מרשימה של איך קוראים לו, המקסיקני ההוא. איזה סרט ענק זה "כח משיכה".

בערך שעה ורבע לתוך "האיש שנולד מחדש" התחלתי לחשוב על המכנים המשותפים לסרטו החדש של אלחנדרו גונסלס איניאריטו ולסרט האחרון של בן ארצו אלפונסו קוארון, ובדיעבד זה היה הרגע המדויק שבו איניאריטו איבד אותי. שבו "האיש שנולד מחדש" נכנס מבחינתי למגירה שבה אני שומר את "12 שנים של עבדות": סרט שלעולם לא אשכח שראיתי, ולנצח אתהה בשביל מה ראיתי.

אוקיי, זה קצת לא הוגן. "האיש" הוא סרט טוב בהרבה מ"12 שנים", וזה בגלל מרכיב שיש בשפע בראשון ונעדר מהשני: הקולנוע. אם שיתוף הפעולה בין איניאריטו ללובצקי היה מרשים ב"בירדמן", הרי שהוא לגמרי מטלטל ב"האיש שנולד מחדש" – או ליתר דיוק ברבע השעה הראשונה שלו, שהיא פיסה מושלמת של עשייה קולנועית. אני מתכוון לזה במובן המחייב ביותר: ההתחלה של הסרט הזה היא ללא פאקינג רבב. לובצקי, איניאריטו והעורך סטיבן מיריונה נותנים קונצרט של שליטה בקצב התרחשות, בעומק פריים ושדה, ביצירת מתח, בשאיבה של הצופה לתוך סיטואציה. מחיאות כפיים, אוסקרים אול אראונד. אלא שאחרי האקספוזיציה מתחיל הסרט, והוא ללא ספק החלק החלש של "האיש שנולד מחדש".

זה סיפור הישדרות, וככזה הוא הכי תמציתי שיכול להיות: לאונרדו דיקפריו הוא יו גלאס, איש שהיה באמת וגשש של משלחת ציידים שמסתובבת בהרי הרוקי ב־1823. כשדובת גריזלי תוקפת את גלאס ומשאירה אותו חצי מת, נלקחת החלטה: צייד אחד (טום הארדי) ובנו של גלאס יישארו במקום עד שיישאר רק לקבור את הגשש. אלא שהוא מבושש להתפגר, והצייד שאמור להגן עליו מחליט לעשות מעשה: הוא מחסל את הבן ונוטש את האב.

מכאן וכמעט עד לישורת האחרונה, "האיש שנולד מחדש" הוא כרוניקה של הישרדות בשלג. אם גם אימא שלכם אומרת "קר לי לראות אותך", אז זאת גם המחמאה הכי גדולה שמגיעה לסרט הזה: קר לראות אותו. אפילו לא צריך להכיר את כל הסיפורים שההפקה הזאת סיפקה, לרבות ההכחשה המשעשעת ביותר בהיסטוריה של הקולנוע – "לא, לאונרדו דיקפריו לא באמת נאנס בידי דובה" – כדי להבחין שיש כאן הרבה יותר משחקן שמגלם איש שורד. זה כנראה הדבר הכי קרוב להישרדות מתועדת של כוכב קולנוע שנראה אי פעם, ובסצנות הקיצונית ביותר שלו, "האיש שנולד מחדש" חוקק בזיכרון רגעים קשים מאוד (וכמובן גם מרהיבים מאוד, כי לובצקי הזה הוא גאון בסדרי גודל איינשטייניים).

אז גלאס קופא וגלאס שורד וגלאס ישן בתוך סוס – הו כן – ואיפשהו במחצית השנייה של 156 דקות האלה זה נהיה רעש לבן, תרתי משמע. כאמור, זה גם המקום שבו איניאריטו איבד אותי והתחלתי לחשוב על "כח משיכה" ואחר כך על "12 שנים של עבדות". הראשון עלה בדעתי כי באמת שיש המון קווים מקבילים, והשני מפני שגם הוא עוסק באיש שאוכל כל כך הרבה חרא שזה נהיה רעש לבן.

אני כותב את הביקורת הזאת כמעט שבועיים אחרי הצפייה. קיוויתי שהזמן יעשה אותי נחרץ יותר, אבל אני אמביוולנטי כשהייתי חצי דקה אחרי שנגמר: הסרט הזה מקזז פתיחה מושלמת עם סוף מקושקש, סינמטוגרפיה עילאית עם שעמום זוחל, (עוד) הופעה שבה דיקפריו לא מצליח לשכנע אותי שהוא קשוח ו(עוד) הוכחה לכך שטום הארדי הוא גדול השחקנים בדורו. הייתי מאושר אילו איניאריטו היה מלהק את שני התפקידים המרכזיים שלו בדיוק להפך – הארדי להישרדות, ליאו למניאק – אבל זה לא באמת היה משנה את סך כל החוויה.

הסרט הזה מרהיב, הסרט הזה זכיר, אבל הסרט הזה חלול. חלול כמו סוס שהוציאו ממנו את הקרביים כדי לבלות בתוכו את הלילה.

וכעת, 5 סרטי אדם־נגד־טבע שכל אדם צריך לראות

1) סירת הצלה, 1944. ג'ון סטיינבק כתב ואלפרד היצ'קוק ביים סיפור על תשעה שתקועים יחד בסירה לאחר שטורפדו הטביע את הספינה של שמונה מהם; התשיעי הוא אחד מאלה שהטביעו אותה. "סירת הצלה" הוא סרט שבו האדם מתמודד לא רק נגד הטבע אלא גם נגד טבע האדם, מוטיב שמיד ישוב בכותר הבא

2) לחיות, 1993. אינסטנט קלאסי בדרכו, הסרט הזה של פרנק מרשל על קבוצת הרוגבי מאורוגוואי שהמטוס שלה התרסק בהרי האנדים. זה סיפור מאוד אמיתי, ומרשל והתסריטאי ג'ון פטריק שנלי עושים את הדבר הנכון ולא שופטים את המעורבים באקט שבגללו הפך הסיפור הזה למפורסם כל כך – הישרדות באמצעות קניבליזם

3) להתחיל מחדש, 2000. רוברט זמקיס פורט את הקטע הקלאסי של אדם־על־אי לפרוטות של מכניקה, של התמודדויות קטנות ויומיומיות, וטום הנקס – באחד התפקידים הגדולים בקריירה המפוארת שלו – נטמע לגמרי בתוך האיש הזה שמאבד קשר למציאות דווקא ככל שההישרדות באה לו יותר בקלות. מאסטרפיס

4) עד קצה העולם, 2007. הסרט הכי טוב של שון פן כבמאי. זה הסיפור האמיתי של כריסטופר מקנדלס, סטודנט שהחליט להתבודד באלסקה בלי להבין את ההשלכות של ההרפתקה הזאת, אבל פן מפתיע ומדגיש דווקא את בני האדם המעטים שמקנדלס פגש בדרכו בבחינת "אנשים טובים באמצע הדרך". אמיל הירש פגז בתפקיד הראשי

5) שטח פראי, 2011. וזה הסרט הטוב ביותר בסדרה הלא מוכרזת "ליאם ניסן הזה הוא בחור קשוח". ג'ו קרנהן ביים סרט שמזכיר את "גברים במלכודת", רק עם זאבים במקום רדנקס: אנחנו שוב באלסקה, וניסן מוביל קבוצה של קודחי נפט שהמטוס שלה התרסק בלב טריטוריה של להקת זאבים. כמעט גנרי, אבל לעזאזל, כל כך טוב

פורסם בפנאי פלוס, 21.1.16

לעולם בעקבות האור

איזה טיימינג. שבועות אחרי הטראומה של 9/11 פרסם ה"בוסטון גלוב" את אחד הסיפורים הכי קשים לעיכול בהיסטוריה של ארה"ב: לא רק מאות מקרי התעללות מינית של כמרים בילדים, אלא גם טיוח שיטתי של הנ"ל בידי פרנסי הכנסייה הקתולית בבוסטון. "ספוטלייט" הוא שמו של צוות התחקירנים שחשף את הסיפור, ושל הסרט על החשיפה הזאת.

אוקיי, תראו: 22 שנה אני כותב על סרטים, וספק אם הצטברו שלושה מקרים שבהם השיקול העיקרי שלי בהמלצה על סרט היה עולם התוכן שלו. סיפור, תמה, מסר – כבודם במקומם והכל, אבל להכתיר אותם כסיבה לצאת מהבית פירושו לומר "הנה סרט חשוב", ואני מכיר מעט מאוד סרטים חשובים (כלומר, עלילתיים. העולם הזה חרא, אז דוקומנטריים חשובים יש כמו זבל). הבינג סד דט, "ספוטלייט" הוא סרט חשוב. אבל אולי לא במובן הראשון שעולה בראש כשחושבים על חשיפה של התעללות סדרתית בילדים.

כמו שאני רואה את הדברים, הבמאי טום מקארתי ("אנשי התחנה", "האורח") נדרש להחלטה קריטית בבואו לתקוף את הסיפור הזה: בהינתן שפדופיליה בקרב כמרים היא כיום תופעה מוכרת לכל אדם באמריקה ולרוב אדם בעולם, כל ניסיון ליצור מתח סביב שאלת ההיה־או־לא־היה נדון מראש לכישלון. זה השאיר מרחב בחירה בין יצירה קשה מנשוא על אנשים רעים שעושים לנגד עיניך דברים איומים, או יצירה מרתקת – גם אם מעט דידקטית – על אנשי מקצוע שחושפים דברים שקרו לפני שהסרט התחיל. השם "ספוטלייט" לבדו מסביר במה בחר מקארתי, ולטעמי בחר נכון. כמו הסרט־על־עיתונות האהוב עליי (טוב, ועל רוב העולם המערבי), "כל אנשי הנשיא", "ספוטלייט" לא שואל מה קרה אלא מה אפשר  להוכיח.

הארבעה שצריכים להוכיח הם עורך "ספוטלייט" בובי רובינסון (מייקל קיטון) ושלושת העיתונאים החוקרים שאיתו: מייק רזנדס (מארק רופאלו), סשה פייפר (רייצ'ל מקאדאמס) ומאט קרול (בריאן ד'ארסי ג'יימס). מי שצריך להחליט עד כמה מוכן ה"גלוב" להיכנס בכנסייה הוא העורך הראשי החדש – והיהודי – מרטי בארון (ליב שרייבר). ומי שגונב את הסרט, כי זה מה שהוא עושה קריירה שלמה, זה סטנלי טוצ'י בתפקיד אדיר של עורך דין שמתמחה בייצוג ילדים.

כן, זה סרט חשוב, וזה גם סרט טוב. הבמאי מקארתי קנה את עולמו ב"אנשי התחנה" – הסרט שעשה את הקריירה של פיטר דינקלג' – ואותי הוא קנה אפילו יותר ביוקר ב"האורח", הסרט הכביר ההוא עם ריצ'רד ג'נקינס והיאם עבאס וכל התופים ההם. למקארתי יש טאץ' טוב לסיפור ונטייה למלודרמה שאינה סוחטת דמעות, והוא מנווט את "ספוטלייט" הרחק מהמקומות שעלולים להפוך סרט על התעללות בילדים לכל הדברים הרעים שהוא יכול להיות. כבר אמרתי, זה לא סרט כזה. אנחנו כאן כדי להבין המכניקה של החשיפה, את מה שצריך לעשות כשגוף בעל כוח אבסולוטי מנסה להסתיר משהו. ושוב, כמו אלן ג'יי פקולה ב"כל אנשי הנשיא", מקארתי לא מתעסק בפשע אלא בניסיון לחטא אותו באמצעות אור השמש.

טום מקארתי הוא שחקן במקור, וזה אולי הסבר חלקי לדברים שהוא מוציא מהקאסט שלו. הקריירה של האיש מעידה על כך שהוא המקבילה הקולנועית למה שמכונה בספורט "מאמן של שחקנים", וזה מתבטא גם ב"ספוטלייט" – סרט אנסמבל קלאסי שבו כל שחקן בקבוצה מביא את מה שהאמריקאים קוראים ה־A-Game שלו. רופאלו משדר איזו איכות עצבנית שאף פעם לא ראיתי אצלו, שרייבר עושה את ההפך ויוצא אנליטי וקר במלוא המובנים של קול, ולגבי מקאדאמס – יודעים מה, אני אנסח את זה בדיוק כמו שחשבתי את זה, הרי כולנו אנשים בוגרים: רייצ'ל מקאדאמס ממלאת בהצלחה תפקיד שהיה צריך ללכת לשחקנית פחות יפה ממנה. זאת לא אמירה על המראה של סשה פייפר, כן? זאת בעיה קבועה עם יופי הוליוודי בסרטים על אנשים אמיתיים. איכשהו, בין הסטיילינג שלה למימיקה שלה, מקאדאמס מצליחה לעשות את זה אמין.

סיכום ביניים: ל"ספוטלייט" יש סיפור חזק, כתיבה חפה מסנסציות, משחק נהדר ובימוי נבון ובוטח. מה שאין בו, מה שחסר לו כדי להיות סרט גדול, נמצא איפשהו בין סאבטקסט לקונטקסט. אחלוק איתכם תיאוריה: נדמה לי שהיה כאן חשש אמיתי מיצירת אנטגוניזם בקרב אלמנטים דתיים, ונדמה לי שהחשש הזה הרחיק את "ספוטלייט" מכל אמירה אנטי דתית. "כל אנשי הנשיא" הוא יצירת מופת שחושפת בפניך לאט אבל בטוח את פירוש הביטוי "השלטון משחית", וככזאת היא כמעט אנרכיסטית; "ספוטלייט" הוא סרט טוב מאוד, אבל חסר לו האומץ להצטרף לג'ון לנון ולשיר לנו על עולם ללא דת. עם הפשע הספציפי שהוא מתאר, ברגע הספציפי שבו הוא נחשף, זאת כמעט בגידה מצידו לא ללחוש לנו ככה בין השורות: "פססס, דת זה חרא".

אחרי כל היתרונות והחסרונות שלו, אני חוזר לנקודת המוצא: "ספוטלייט" הוא סרט חשוב. לא בגלל הפשע שהוא עוסק בו, אלא בגלל החשיפה שמוטמעת בשמו. בגלל שזה סרט על עיתונות חוקרת שנעשה באחת התקופות הכי קשות של העיתונות מהסוג הזה ובכלל. בגלל שהוא עשוי להזכיר לחלק מהצופים בשביל מה יש בכלל עיתונות במדינות דמוקרטיות. ובגלל שבהקשר הזה, חלק מהצופים זקוקים לא לתזכורת אלא לשיעור למתחילים.

ברור, התקשורת מעצבנת. היא דוחפת את האף שלה למקומות, היא מכוונים זרקורים לדברים והיא עושה את כל זה בשביל למכור עיתונים – או גרוע מזה, פרסומות. "ספוטלייט" לא מסתיר את זה; הוא רק מזכיר לנו למה זה חשוב שמישהו יציף את החרא. למה ספרי האזרחות מדברים על התקשורת במונחים של "הרשות הרביעית". יצא לי פעם לכתוב במקום אחר שעיתונאים הם כמו פסי האטה – אף אחד לא אוהב אותם, אבל לפעמים הם הדבר היחיד שמונע מאנשים מסוימים לדרוס אנשים אחרים. בהרבה מובנים, גם הסרט החדש של טום מקארתי אומר את זה.

"ספוטלייט" הוא סרט על עיתונאים אמריקאים שחשפו כמרים אמריקאים שהתעללו מינית בילדים אמריקאים, אבל חשוב שיראו אותו גם במדינות אחרות. מדינות שבהן משכתבים ספרי אזרחות, מדינות עם משטרים שיותר נוח להם ללמד דת מאשר דמוקרטיה, מדינות שבהן עיתונאים מוקעים ומאוימים רק כי הם עושים את העבודה שלהם ומבקרים את בעלי השררה. אם אתם חיים במדינה כזאת, אז הנה סרט שאתם צריכים לראות.

**הביקורת המורחבת הזאת מורכבת מטקסט שכתבתי בגיליון ינואר של בלייזר ומביקורת שפורסמה בפנאי פלוס ב-21.1  

 

 

 

 

הרע והנערה

"התיאוריה של הכל" היה סרט לא רע בכלל, ואדי רדמיין היה אחלה סטיבן הוקינג. בשלבים המתקדמים של "התיאוריה" ושל ה־ALS, אני זוכר שהתפעלתי מהיכולת של רדמיין להביע כל כך הרבה בהעוויות שפתיים ועיניים בלבד. "עלייתה של ג'ופיטר" היה סרט פחות רע ממה שעשו ממנו, ואדי רדמיין היה ביי־פאר הדבר הכי גרוע בו. כלומר, יש אובר־אקטינג ואז יש אקסטרים אובר־אקטינג ואז יש רדמיין ב"ג'ופיטר". אני זוכר שחשבתי להגנתו: טוב נו, הרי הכל בסרט הזה מוגזם ואופראי, וחוץ מזה מדובר בזוכה אוסקר טרי שאפשר לפרגן לו מידה של תעופה עצמית. עכשיו מגיע "הנערה הדנית", וסופסוף נפל לי האסימון: זה לא שרדמיין סיגל לעצמו ארסנל של העוויות כדי לגלם את הוקינג. זה שככה הוא משחק. מביע כל דבר, באמצעות כל שריר בפניו, כל הזמן, בכל תפקיד. זה שירת את "התיאוריה", זה הגחיך את "ג'ופיטר", ואת "הנערה" זה הרס לי לחלוטין. הפך את הסרט לבלתי נסבל ממש ברמה הפיזית של להתפתל במושב. צפייה מענה.

הקטע המבאס הוא שזה סיפור מעולה. מומצא במובנים רבים – הספר מאת דיוויד אברסהוף לקח במוצהר חירות אמנותית בכל הנוגע לסיפור האמיתי של איינר וגרטה וגנר – אבל באמת מצוין. רדמיין הוא איינר, צייר מצליח שמגלה כמעט במקרה שהוא אישה כלואה בגוף של גבר במובן הכי מילולי של המצב הזה, ויוצר לעצמו אלטר־אגואית בשם לילי. אליסיה ויקנדר ("אקס מכינה", "שם קוד מלאך") היא גרטה, ציירת בתחילת דרכה, ומי שתצטרך להתמודד עם המטמורפוזה הג'נדרית של בעלה. העסק נעשה מורכב יותר כשגרטה זוכה להכרה אמנותית בזכות הפורטרים של לילי שהיא מציירת, ומה שהתחיל כמשחק תפקידים מיני מקבל טוויסט דרמטי/ היסטורי כשאיינר מתחיל לשקול פרוצדורה כמעט חסרת תקדים בשנות ה־30 של המאה ה־20: ניתוח לשינוי מין.

מ.ש.ל, נראה לי – גבר שהופך לאישה שהופכת למוזה האמנותית של אשתו זה סיפור מעולה לסרט. וזה לא נשאר רק על הנייר: שיתוף הפעולה בין הבמאי טום הופר והצלם דני כהן ("נאום המלך", "עלובי החיים") שוב מייצר שילוב אפקטיבי של אסתטיקה ייחודית ותקופתיות שלא עסוקה מדי בלזעוק "שימו לב לאותנטיות, לא חסכנו בהוצאות". חוץ מזה, הכריזמה של ויקנדר מצליחה איכשהו להושיע את הדמות שלה מהמקום של אישה־סמרטוט שתלך אחרי בעלה באש ובמים וברומן שלו עם גבר (בן ווישו). אבל מה כל זה שווה כשהכוכב שלך על רטט?

צריך – הגם שלא מומלץ – לראות את רדמיין בסרט הזה כדי להאמין ששחקן זוכה אוסקר עושה דברים כאלה, ושבמאי זוכה אוסקר אומר עליהם "יופי, יש לנו את זה". זה אובר־אקטינג ברמות כאלה שמתגלה כאן יקום שמעבר למשחק: רדמיין מעפעף, מפלבל, מלעלע, רועד, זועק, דומע, מחייך ביבושת, ממצמץ בהפתעה, מרים גבה שואלת, מניף אצבע עונה. כל זה במהלך שוט אחד – סתם שוט ממוצע, לא דרמטי במיוחד – מתוך הפריק שואו של "הנערה הדנית".

"טרנס אמריקה" הנהדר של דאנקן טאקר היה ונשאר בעיניי דוגמה ומופת להתמודדות קולנועית עם שינוי מין. לצד מעלות אחרות שהיו בסרט ההוא ונעדרות מ"הנערה הדנית" – למשל מידה של הומור – טאקר הבריק כשליהק לתפקיד הגבר־שבדרכו־להיות־אישה את פליסיטי האפמן. זה הייתה הברקה מפני שהאפמן גילמה את הגיבור של "טרנס אמריקה" כפי שהוא תופס את עצמו – אישה לכל דבר ועניין – ולא כפי שהוא נראה לדמויות האחרות, ולצורך העניין אולי גם לצופים. מלכתחילה חשבתי שיש משהו שגוי בליהוק של גבר לתפקיד הראשי ב"הנערה הדנית", אך אלליי, לא היה לי מושג עד כמה שגוי.

איינר וגנר מצטייר בסרט הזה פחות כטרנס־ג'נדר ויותר כמפוצל אישיות. זה נראה לי מעליב מנקודת מבטה של הקהילה הטרנסית, אבל כמו כל דבר אחר ב"הנערה הדנית", זה משמעותית פחות נורא מכל הדברים האלה שהפנים של אדי רדמיין עושות.

לא, אני לא מאמין שהאיש הזה מועמד לאוסקר על התפקיד הזה. באותה נשימה, אליסיה ויקנדר צריכה לקבל לפחות איזה כינור דויד. אם Acting is reacting, אז אין פרס גדול מדי על זה שהיא הגיבה סרט שלם לאדי רדמיין בלי להתפוצץ מצחוק.

וכעת, 5 סרטים שדווקא התמודדו יפה עם מיניות לא קונבנציונלית

1) סקס, שקרים ווידאוטייפ, 1989. רוב הדברים שקורים בסרטו של סטיבן סודרברג קשורים לסקס, אבל דווקא האימפוטנציה־מבחירה של גרהאם (ג'יימס ספיידר) מניעה את הגלגלים העלילתיים. זאת דמות של גבר שמצלם וידויים אירוטיים של נשים, ואנחנו מצופים להבין שהם משמשים לו תחליף לחיי מין סטנדרטיים; בהתחשב בזה, העובדה שסודרברג וספיידר הפכו את גרהאם למובן ואהוד היא הכל חוץ ממובנת מאליה

2) הטבח, הגנב, אשתו והמאהב, 1989. בסרט האחרון שבו פיטר גרינוויי תקשר עם הקהל שלו, או לצורך העניין עם המין האנושי, יש סטיות מיניות מלוא השולחן ונגיעה מפורשת בטאבו המוחלט: קניבליזם. אלא שאסתטיקה מפוארת והומור בריא (גם אם מאוד גרוטסקי ומאוד מקברי) מרחיקה את הסרט הזה מאזורים סנסציוניים והופכת אותו ליצירה סופר־מעניינת על תאווה – בכל מובן אפשרי של המילה

3) עיניים עצומות לרווחה, 1999. הצוואה האמנותית של סטנלי קובריק היא יצירה לא קלה לפענוח או בכלל, אבל מה שעובר ד"ר הרפורד (טום קרוז) הוא בבירור מסע אל גבולות המיניות – של עצמו ושל שותפים ושותפות אחרים לאודיסיאה האירוטית הזאת. הבחירה בקרוז ובניקול קידמן היא רק אחת מסדרה של הברקות ליהוק, בראשן סידני פולאק בתפקיד האחרון שהיית מצפה ממנו: סקס מניאק בדגש על המניאק

4) בושה, 2011. סרטו של סטיב מקווין עוסק בגלוי בהתמכרות של הגיבור שלו, ברנדון (מייקל פסבנדר), לסקס בכל אופני הביצוע האפשריים שלו. ברובד אחר ונסתר הוא גורם לנו לתהות מה לעזאזל דפוק אצל ברנדון ואצל אחותו סיסי (קרי מאליגן), שבאה עם סדרת מוזרויות מיניות ואחרות משלה. יש הטוענים שאלה אח ואחות עם רקע של גילוי עריות; אני טוען שהעריות הם האח והאחות בעצמם, ומכאן "בושה"

5) דון ג'ון, 2014. סרט הביכורים של ג'וזף גורדון־לוויט כבמאי, ואחד התפקידים המורכבים שלו כשחקן: הוא מגלם דושבג מבחיל עם מקרה קיצון של התמכרות לפורנו, ואז הוא מגלם את מה שקורה לדושבג דנן כשהחיים מתחילים להסתבך לו עם נשים בשר ודם. בתור בונוס, סקרלט ג'והנסון עושה כאן עבודה נהדרת בגירסה שלה לתפקיד האחרון שהייתם מצפים ממנה: פרחה מהגיהנום

פורסם בפנאי פלוס, 14.1.16

5 שאלות לא מחייבות על "קרול"

1) אולי נתקדם? לא, כי העולם יהיה מקום טוב יותר כשיפסיקו לעשות סרטים כמו "קרול". אני לא מתכוון רק לסגנון המלודרמטי שלו, שבו הדגש הוא על המלו ולא על הדרמה; אני מדבר בראש ובראשונה על הסיפור. ליתר דיוק על הנושא, שזאת בדיוק הבעיה: יותר משהוא סיפור, "קרול" הוא סרט־נושא. סרט אישיו.

האישיו, אותו אחד שהבמאי טוד היינס עשה ממנו יצירת מופת ב"הרחק מגן עדן", הוא יחסים חד־מיניים בתקופה שזה היה הס מלהזכיר אפילו בליברליות של ניו יורק – שנות ה־50. רוני מארה היא תרז, זבנית במחלקת הצעצועים של חנות כלבו גדולה, וקייט בלאנשט היא לקוחה רגעית שלה והאישה שהעניקה לסרט את שמו (הרומן מאת פטרישיה הייסמית' נקרא "מחיר המלח"). בניגוד לזבנית הצעירה והסטרייטית עד כה, אנחנו למדים שהלקוחה הייתה בעבר עם אישה (שרה פולסון); אנחנו למדים גם שזה לא הכי הועיל לנישואיה (את הבעל מגלם קייל צ'נדלר). הרומן שמתפתח עכשיו על אש קטנה בין קרול לתרז מזרז את קריסת הנישואים המדוברים, ושאלת החסות על בתה של קרול הופכת לעניין שלם בעידן שבו בעל יכול להאשים משפטית את אשתו בפאק המוסרי של דו־מיניות.

עכשיו, העניין הוא כזה: מוציא אותי מדעתי שבשנת 2016 עדיין מופקים סרטים שעושים עניין מהעדפות מיניות. אני לא אומר את זה לגנות הסרטים; זה, כאמור מפורשות, נאמר לגנות העולם שאנחנו חיים בו. "קרול" הוא אכן סרט אישיו, והאישיו הוא מיניות לא קונבנציונלית, ואני מעדיף לחיות בעולם שבו לא עושים סרטים על אהבות בין נשים לנשים – או בין גברים לגברים, כפי שהיה במקרה של "הרחק מגן עדן" – פשוט כי זה כבר לא סיפור. כבר לא אישיו. אני כל כך מקווה שאתם מבינים למה אני מתכוון.

2) מה רע בדרמה? זאת בכל זאת ביקורת קולנוע, ולגנותו של "קרול" ייאמר שהוא משעמם רצח. כבר אמרתי: היינס עושה הכל כדי להימנע מרגעי אין־יור־פייס דרמה. הכל מרומז, הכל בקטנה, להוציא סצנת מיטה אחת וסצנה אחת בכיכובו של אקדח. משום מה חקוקה בזכרוני ביקורת שנכתבה בישראל על "תייר מזדמן" של לורנס קסדן, וששיבחה את הסרט ההוא לאמור "שום דבר לא מתפוצץ". אלא שבין הילד המת והאישה החוקית והאישה האחרת, הדבר האחרון שסרטו של קסדן נזקק לו היה פיצוצים. ל"קרול" דווקא היו עוזרים כמה בומים.

3) באת לעזרה? אני לא יודע באיזה שלב בהפקת "קרול" נכנס לתמונה המלחין קרטר בורוול, אבל המוזיקה של האיש הכל כך מוכשר הזה – המלחין הקבוע של האחים כהן מאז "רציחות פשוטות" – יושבת על סרטו של היינס כנזם באף חזיר. הדיסוננס בין הדרמטיות המובנית של בורוול למדיניות האין־דרמה של היינס בולט עד כדי כך שהתיאוריה שלי אומרת ככה: מתישהו בפוסט פרודקשן של "קרול" נקרא בורוול להזריק מעט צבע בלחייה של היצירה החיוורת הזאת, והתוצאה היא פסקול שמאפיל על הסרט.

לחלופין, ייתכן שהיינס תכנן מלכתחילה על סרט שבו המוזיקה דרמטית יותר מהסצנות. זה לא משנה את התוצאה.

4) וויל יו מריל מי? טוב, זהו, קייט בלאנשט היא כנראה היורשת האפשרית היחידה למריל סטריפ. זה בראש ובראשונה עניין על מנעד – כמו המלכה־האם, גם בלאנשט יכולה לעשות כמעט כל דבר מלבד סטרייט־אפ קומדיה – וזאת גם היכולת לצאת בסדר אפילו מסרטים ככה־ככה. לראיה, בלאנשט היא הדבר הכי טוב גם בסרט משמים כמו "קרול" וגם בסרט כביר כמו ב"יסמין הכחולה".

אפרופו מגרעותיו של העולם, הסיכוי הכי טוב של שחקנית להישאר רלוונטית בהוליווד אחרי גיל 40 טמון דווקא בניהול העבר שלה – אם מעולם לא היית על תקן הכוסית, זה יחסוך ממך את שלב ה"איבדה את זה". קייט בלאנשט בת 46, ונראה שהיא רק נעשית מכובדת ומועסקת יותר.

עכשיו אני קורא לאחור את ההרהור הרביעי הזה ותוהה בפעם השנייה אם אתם מבינים למה אני מתכוון. זה העולם שמשליכן לעת זיקנה, זה העולם שמתקשה להתמודד עם רבגוניות מינית. אל תהרגו את השליח.

5) האם רוני מארה מסוגלת לחייך? די, חאלס עם הפרצוף תחת. תעשי קומדיה עם וויל פארל או משהו. את במרחק חצי סרט מלהיות המעצבנת התורנית של הקולנוע האמריקאי – לטיפולך אודה.

פורסם בפנאי פלוס, 7.1.16

יאללה מקברי

שמונה סרטים בתוך קריירת הבימוי של קוונטין טרנטינו, אפשר לחלק בגסות את הפילמוגרפיה שלו לשני הילוכים שמייצרים בהתאמה שני סוגים של סרטים. בהילוך הראשון, טרנטינו הוא תסריטאי מחונן שיש לו סיפור טוב לספר ודרך מגניבה לספר אותו. זה טרנטינו של "כלבי אשמורת" ו"ספרות זולה", "ג'קי בראון" ו"ממזרים חסרי כבוד". בהילוך השני, האיש הוא גיק קולנוע שמתלהב מסרטים שרק הוא מכיר. בהילוך הזה נולדו "להרוג את ביל" ו"ג'אנגו ללא מעצורים", סיפורים שמחזיקים בקושי את מחצית דקות המסך שלהם, אבל עוד לא סיימתי עם הבדיחות הפנימיות והרפרנסים התרבותיים המעורפלים, אז אנא הישארו במקומותיכם. אני לא אוהב את הטרנטינו הזה – כי הוא מתיש, כי הוא מלא בעצמו, כי הוא מתנשא על הצופים שלו – ואני מודה שבדיוק אותו חששתי לפגוש ב"שמונת השנואים", ולו בשל הטראומה הטרייה של "ג'אנגו". ובכן, צפירת הרגעה: "השנואים" הוא לגמרי טרנטינו־הילוך־ראשון.

בניכוי האקספוזיציה (המיותרת למדי) שלו, שמלווה כרכרה אל מקום המסתור היחיד בסביבה שבו ניתן להעביר את סופת השלג הקרבה, "שמונת השנואים" הוא מחזה. ואפילו לא מהמחזות המורכבים האלה אלא תיאטרון קאמרי, עם אתר התרחשות יחיד – תחנת אספקה לכרכרות שבה מבלות יחד שמונה דמויות את הסופה המדוברת, עד יעבור זעם – ומלא אקדחים שתלויים על הקיר מהשנייה הראשונה ומתחילים לירות הרבה לפני המערכה האחרונה. הסרט האחרון של טרנטינו שהיה כל כך אנטי־אפי נקרא "חסין מוות", אבל שם היה מסע ומרדף וסט שלם של שחקנים שמתחלף באמצע. "השנואים" יותר מזוקק אפילו מזה: הוא מזכיר את סרטי/ מחזות ה"ארוחת ערב ורצח", עם מתח שנבנה בעיקר סביב השאלה מי יהיה הבא שיתפגר.

השמונה המדוברים הם קצין לשעבר בצבא הצפון שמתגאה במספר הלבנים הדרומיים שהרג (סמואל ל. ג'קסון), צייד ראשים והפושעת שהוא מוביל לגרדום בעיירה רד רוק (קורט ראסל וג'ניפר ג'ייסון לי), ברנש שונא־שחורים שטוען שהוא השריף החדש של העיירה (וולטון גוגינס), בריטי שמציג את עצמו כתליין האזורי (טים רות'), מקסיקני שמתפקד זמנית כמארח הרשמי של הבקתה (דמיאן ביצ'יר), קאובוי מסתורי (מייקל מדסן) וגנרל בדימוס מצבא הדרום שמסרב להכיר בתבוסת הצד שלו (ברוס דרן). עכשיו כשאני חושב על זה, אלה רק השמונה שאפשר למנות בלי להיכנס לספוילרים; כשהאורות יעלו תוכלו להחליט שהשנואים הם שמינייה אחרת שחופפת רק חלקית לרשימה דלעיל.

אחד הדברים שהדאיגו אותי בקשר ל"השנואים" הוא ההחלטה לצלם אותו ב־70 מ"מ, כלומר לא רק בפילם אלא בפורמט אולטרה־רחב שפחות או יותר פס מן העולם. זה, פלוס פסקול מאת אניו מוריקונה, הריח כמו עוד סרט־מחוות בלתי נסבל. ולמרות ש"השנואים" אכן חושף כמה מאניירות טרנטינואיות – למשל חלוקה לפרקים שמרגישה מאולצת וסטייה אחת מציר הזמן שאין לה שום סיבה – הסרט הזה החזיק אותי לכל אורכו ובעיקר לאורך מהפכי מצב הרוח שלו. בהתחלה הוא אווירתי־דברני, אחר כך הוא אלים־גרוטסקי, ובישורת האחרונה הוא בעיקר מקברי. משפריץ הומור בריא ושחור משחור, מהסוג שטרנטינו הביא איתו זהב טהור מהסרט הבאמת־קאמרי הקודם שלו ולטעמי יצירת המופת הכי גדולה שלו – "כלבי אשמורת".

בכלל, "שמונת השנואים" מהדהד סרטים קודמים של הבמאי שלו. סצנה קריטית אחת מזכירה רגע אינסטנט־קלאסי מתוך "ממזרים חסרי כבוד", לפחות פעמיים חוזר הסרט לסצנה שכבר ראינו רק מזווית ראיה/ צילום אחרת כמו ב"ג'קי בראון", הקשר ל"ג'אנגו" מובן מאליו, ועל "כלבי אשמורת" דיברנו ממש עכשיו. אלא שבגיל 52 ואחרי שמונה סרטים, יותר כיף לראות את קוונטין טרנטינו מצטט את עצמו מאשר מצטט אחרים.

"שמונת השנואים" הוא סרט שהולך ומשתפר, הולך וצובר מומנטום ככל שהוא מתקדם. לאור הרקע הלבן־קפוא שלו, ממש מפתה להשתמש בקלישאת כדור השלג. זאת לא יצירת מופת, ועד עכשיו לא הבנתי מה הקטע בלצלם סרט קאמרי בפילם 70 מ"מ, אבל אני לא יכול לחשוב על חווייה יותר מתקנת לקשקוש הלא נגמר שהיה "ג'אנגו ללא מעצורים".

5 טוויסטים מעולים על העיקרון של מערבון

1) באפלו ביל והאינדיאנים, 1976. רוברט אלטמן עשה טוויסטים אחרים על מערבון – הזכור מכולם הוא "הקלפן והיצאנית" – אבל "באפלו ביל", שמבוסס על מחזה מאת ארתור קופיט, הוא הברקה שמעולם לא זכתה לכבוד הראוי לה. פול ניומן הוא באפלו ביל, אבל לא האקדוחן הנודע אלא שחקן שמגלם אותו בקרקס נודד שהוא כל מה שנותר מהמערב הפרוע. סרט מטורלל, סרט נהדר

2) אוכפים לוהטים, 1974. סרט בן גילי ועדיין אחת הפרודיות הטובות ביותר שנוצרו אי פעם. מל ברוקס הצליח לנעוץ סיכות בכל הנקודות הנכונות של הז'אנר, ואז עוד עשה רייז לעצמו והתחיל לדקור את הוליווד ולבסוף את אמריקה כולה. 93 דקות שמצדיקות לבדן את כל הקריירה של ג'ין וויילדר, ולא כדאי שאני אתחיל בכלל עם סצנת ה"השריף הוא ני -"

3) אאוטלנד, 1981. יותר רעיון מצוין מסרט מצוין, ועדיין מגיע לו אזכור של כבוד, מפני ש"אאוטלנד" הוא אחד לאחד "בצהרי יום" – רק בחלל. שון קונרי מצוין בתפקיד מרשל וויליאם או'ניל, השריף שנשאר אחרון לשמור על העיירה, רק שהעיירה היא תחנת כרייה על אחד מירחיו של יופיטר. ביים פיטר היימס, שכעבור שלוש שנים יעשה עוד סרט מד"ב מוצלח שאיש לא יזכור: "2010"

4) שומרי הגלקסיה, 2014. חבורת האקדוחנים שפועלת יחד בשם האידאל המעורפל של "הדבר הנכון לעשות" תמיד הייתה תת־ז'אנר נכבד של המערבון (תחשבו "שבעת המופלאים"), וסרטו של ג'יימס גאן ממשיך במסורת המפוארת הזאת. הסלוגן העברי המקורי של "מלחמת הכוכבים" היה "מערבון בחלל"; מה שהיה נכון רק חלקית לגביו הוא בול לגבי "שומרי הגלקסיה"

5) Bone Tomahawk (אולי פעם עוד יהיה לו שם עברי, הינט הינט ל"יס 3"), 2015. עם כל הכבוד ל"שמונת השנואים", זה המערבון־עם־קורט־ראסל הכי טוב של השנה. ס. קרייג זאהלר רקח פה גם סרט אימה וגם קומדיה וגם מערבון, אבל בלי לעשות קומדיית אימה או מערבון בכאילו; איכשהו זה גם וגם וגם. הסיפור הוא על מסע בעקבות אישה שנחטפת בידי קניבלים, אבל עזבו: נצלו את העובדה שהסרט לא הופץ בארץ כדי ליפול עליו הכי בהפתעה

פורסם בפנאי פלוס, 7.1.16

הכוח מתעורר

חבל שהשמועות מארה"ב הגיעו הנה לפני "קריד". הביקורות החיוביות (ממוצע של 82 מתוך 100 ב־MetaCritic), הצופים המבסוטים (8.3 מתוך 10 ב־imdb נכון לכתיבת שורות אלה), הדיבורים על אוסקר משנה לסילבסטר סטאלון – אם אחרי כל אלה עדיין הופתעתי מ"קריד", אני יכול רק לנחש כמה מופתע הייתי בלי הייפ מוקדם. ואגב הייפ, מעניין כמה קווי דמיון אפשר למצוא בין "קריד" לבין "הכוח מתעורר": שניהם פרקים מס' 7 בפרנצ'ייז משנות ה־70, שניהם מחזירים אל המסך את הכוכבים המקוריים שלהם, שניהם נמצאים איפשהו על התפר שבין סרט המשך, סרט אתחול וסרט העברת לפיד לדור הצעיר – ושניהם לגמרי מגניבים.

הקריד המדובר הוא אדוניס קריד (מייקל בי. ג'ורדן), בנו של אפולו קריד, מי שהכרנו בתחילה כיריב הגדול של רוקי בלבואה ואחר כך כחבר וכמאמן שלו. סטאלון מצידו חוזר לתפקיד של בלבואה, אלא שהפעם הוא בתפקיד שמילא ברג'ס מרדית' ב"רוקי" הראשון: המאמן שכבר ראה הכל. אז לכאורה יש לנו כאן סידור עבודה מוכר עד לזרא – המתאגרף הטירון והמאמן הווטרן, שכמובן לא מעוניין בכלל בתפקיד המאמן ובטח שלא בתפקיד המנטור. אלא ש"קריד" מביא לשולחן שני אלמנטים שהופכים אותו מעוד סרט איגרוף לסרט על מתאגרף, מסרט מונע־ספורט לסרט מונע־דמות: אבא מת ובחורה חיה.

"קריד" הוא סרט של שני קרבות איגרוף. זה הכל. עיקר האנרגיה שלו מושקעת בשתי מערכות יחסים של אדוניס קריד – עם האב המאומץ שלו, רוקי, ועם הבחורה שהוא מאוהב בה, ביאנקה (טסה תומפסון). מערכת היחסים הראשונה היא כמובן הדהוד של האב הנפקד אפולו, שמת לפני שאדוניס נולד. אבל זה לא סיפור המצוקה המצופה: בהברקה הכי גדולה של הבמאי/ תסריטאי ריאן קוגלר, אדוניס אמנם התגלגל כילד למשפחות אומנה ומוסדות, אבל אומץ על ידי גרושתו של אפולו (פיליסיה רשאד) וגדל כנער שיש לו הכל. כלומר, במקום הקלישאה של מתאגרף שנלחם על מנת לשרוד, זה המקרה ההפוך: מתאגרף שהאימא המאמצת שלו מפוצצת בכסף, ולכן נחשב רכרוכי כברירת מחדל. תוסיפו את צלו של האב המנוח וקיבלתם דמות שנלחמת ממש מילולית בשדים שלה – עובדה שקוגלר מאוד ער לה, וגם מעיר אותנו אליה עם התייחסויות חוזרות ונשנות ל־Shadow Boxing ולטענה שהיריב הגדול של אדוניס קריד הוא אדוניס קריד.

ביאנקה היא בכלל קטע. זאת דמות של זמרת שהולכת ומתחרשת, ומהבחינה הזאת היא דימוי מושלם לקריירה של אתלט: מה שהיא לא תעשה, היא לא יכולה לשאוף ליותר מאשר תהילה זמנית. בת חלוף. בסופו של דבר יכריע הגוף שלה את הכישרון שלה – בדיוק השלב שבו אנחנו פוגשים את רוקי בלבואה, פעם ההוא שדפק ספרינט במעלה המדרגות ועכשיו ההוא שבקושי מגיע לפסגה ומעיר בקוצר נשימה: "נראה לי שהם הוסיפו כמה מדרגות". בהקשר הזה, מאמר מוסגר הכרחי: סטאלון עושה כאן את התפקיד המוצלח ביותר בקריירה שלו. פגיע, משעשע, נבון באופן מאוד לא שנון – זה שיעור בהפיכת החסרונות שלך ליתרונות, כאילו שהאיש בכלל לא הודרך כשחקן אלא כלוחם שעולה לזירה. כמה הולם.

אגב הדרכה, קוגלר והכוכב שלו ג'ורדן עשו את העצמות שלהם ביחד ב"תחנת פרוטוויל", סיפור אמיתי על צעיר שחור שנורה בלי סיבה זולת טמטום של שוטרים. שני הצעירים השחורים האלה מסתערים על האתוס של "רוקי" עם כל קרדיט הרחוב שהביא להם האינדי המוצלח ההוא, ומוסיפים למעלות האחרות של "קריד" תחושה אמינה מאוד של סביבה אורבנית קשה – אותה אחת שברוס ספרינגסטין שר עליה ב"רחובות פילדלפיה". "סטריט קרד" אומרים האמריקאים; מפתה לקרוא לכל הסרט הזה "סטריט קריד". החל במוטיבציה של הגיבור וכלה בחיבור האותנטי של האנשים מאחורי הקלעים לחומר שבו הם עוסקים.

כל התמות שהזכרתי – הקשר בין סביבה וסיבה ומסובב, האם הביולוגי המת והאב המאומץ החי, האירעיות של התהילה – הופכים את "קריד" ליצירה סגורה בתוך עצמה ועל עצמה, תסריט אינטליגנטי שמבוים באנרגיה עצומה ומצליח לסחוף כמו שבחיים לא הייתי מצפה מסרט איגרוף עם כולה שני קרבות.

חשבתי ש־Straight Outta Compton יהיה הסרט של־שחורים־על־שחורים הכי טוב שנראה ב־2015. בשבוע האחרון שלה הגיע "קריד", ועכשיו אני כבר לא חושב ככה.

פורסם בפנאי פלוס, 7.1.16

מספר הרהורים ומתנה אחת במלאות 10 שנות "סינמסקופ"

**נכנסתם רק בשביל המתנה? גללו ישר לפסקה האחרונה**

ביקורת הקולנוע הראשונה שלי פורסמה ב־1993. אני מסתכל בשעון לראות מה השנה, וזה פסיכי: 23 שנים של כתיבה על סרטים. לא רצופות – בין 94' ל־97' הייתי בדימוס – אבל בכל זאת נטו 20. אם לא שום דבר אחר, זה לכל הפחות נותן קצת פרספקטיבה.

מה נשתנה מאז שאני בעסק המוזר הזה של לקבל כסף בשביל להגיד מה חשבתי על סרט? המון דברים טכניים, זה בטוח. למשל, כשהתחלתי לא היה אינטרנט (והיום, כמה חזק שאני מנסה להיזכר, אין לי מושג איך ידענו דברים). מתבקשת פה בדיחה על זה שהיום אין פרינט, אבל זאת עדיין הפרנסה שלי, אז זה לא מצחיק. ומכל מקום הפרינט עוד כאן, וכמוהו גם מבקר הקולנוע של הפרינט, אבל ברור שמשהו דרמטי השתנה במעמדה של המילה המודפסת. בהגדרה הכי קצרה, היא נעשתה פחות חשובה. זה כמעט מובן מאליו, בבחינת האינטרנט הרג את המבקר המודפס, אבל זה לא מדויק; מה שהאינטרנט הרג זה את חשיבותו של המבקר באשר הוא.

מה שמזכיר לי, רגע זן:

כשהתחלתי לכתוב על סרטים, אנשים פנו למבקרי קולנוע כדי לברר אם כדאי להם להוציא כסף על סרט נתון. התהליך היה פשוט: סימנת את המבקר עם הטראק־רקורד שהכי הולם את טעמך האישי, והלכת איתו. האלטרנטיבה הייתה להחליף מבקר, או לקרוא את כל העיתונים – לא היו המון, אבל מצד שני לא חילקו את אף אחד מהם בחינם – ולנסות ליצור איזה ממוצע. היום יש לנו בשביל זה את טבלאות המבקרים, אבל מעשה שטן, היום אין ממש צורך בהן. וזה בדיוק מה שהאינטרנט שינה, בטח לגבי האופן שאני בעצמי צורך סרטים: היום אתה נכנס ל־imdb ול־Rotten Tomatoes או Metacritic, ויש לך את חוכמת ההמונים לצד חתך רוחב של כל מבקרי הקולנוע בארה"ב. אני מעריך ומוקיר את הקולגות שלי בישראל ואין לי שום דבר נגד הצופה הישראלי, אבל המסות האמריקאיות הן כמעט מדד מדעי. לצורך העניין, אני ממש לא מצליח להיזכר בנפילה עם סרט שהציון המשוקלל שלו הוא 75 וצפונה (כלומר סביב 7.5 ב־imdb וסביב 75% אחוזי "טריות" ב־Rotten).

אז זהו. כבר אין לנו צורך במבקרים כדי להחליט איזה סרטים לראות. כמבקר קולנוע זה משמח אותי מאוד: כתבתי לא פעם שאני לא מבין אנשים שקוראים ביקורת לפני שהם רואים את הסרט, וכתבתי מספר דומה של פעמים שאידיאלית, הייתי שמח לכתוב רק למי שכבר צפה. הרי רק מהצד השני של ארץ הספוילר אפשר באמת לפרק סרט לחתיכות, לא?

דבר אחר שהאינטרנט שינה, ומספיק להעיף מבט על דף הקשר של פורום מבקרי הקולנוע בישראל כדי להבין את גודל השינוי, הוא שזאת כבר לא מדינה – כבר לא עולם – של שלושה וחצי מבקרים חורצי גורלות. בלוגר עם קהל קוראים נאמן יכול להיות משמעותי יותר ליצירת הייפ סביב סרט מאשר מבקר בתקשורת הממוסדת, וסתם מישהו עם 50 אלף עוקבים בפייסבוק יכול להיות משמעותי יותר משניהם. אז לסיכום ביניים, מבקרי הקולנוע אינם נחוצים יותר מצד אחד ואינם חשובים יותר מצד שני. איזה מזל שהג'וב העיקרי שלי הוא מוצר פרינט, אה?

דאגות קיומיות בצד, אני כותב את הטקסט הזה בגלל הדבר האחד שלא השתנה מאז שאני בביזנס הזה: מהפרינט של "זמן תל אביב" ועד האוויר של "מאקו", יאיר רוה היה ונותר בעיניי המבקר הישראלי שכולנו נמדדים לפיו ומולו. אולי לא נציגי דור הנפילים – מאיר שניצר, נחמן אינגבר, אורי קליין והפייבוריט האישי שלי יהודה סתיו – אבל בוודאי כל מי שנכנס לעניינים מאז ש"סינמסקופ" הפך לחלק מהחיים התרבותיים שלנו.

יאיר רוה (ומימין: שיסל!). צילום: אלירן קנולר

כשמבקר הקולנוע אינו נחוץ ואינו חשוב, הדבר היחיד שנותר לו הוא להיות מעניין. את זה יש לרוה באופן טבעי, או לפחות נונשלנטי, ואני מאמין שזה מסביר למה הוא צלח את התנודות הטקטוניות שעברו על המקצוע המשותף שלנו ב־20 השנים שחלפו מאז שהלוגו של "סינמסקופ" הודפס לראשונה. הוא היה מעניין בביקורות־האלף־ומשהו־מילה הבלתי נשכחות של "סינמסקופ" המודפס, והוא מעניין כבר עשר שנים – בדיוק עשר שנים – בגירסת האונליין המיידית יותר.

אם תיכנסו עכשיו ל"סינמסקופ", תוכלו לספר לעצמכם שדבר לא השתנה בביקורת הקולנוע בישראל או בכלל. הנה, עדיין יש פה מבקר משפיע שמוכן להילחם (ומהיכרות אישית אני מעז לומר גם שש להילחם) במפיצים ויח"צנים שבאים לו לא טוב, שאפשר לא להסכים איתו ומעת לעת גם להתעצבן עליו, אבל אי אפשר לא להעריך את שלושת הקבועים שהוא מציג כבר 20 שנה במשוואה שהיא "סינמסקופ": ידע, להט והכישרון להפוך אני שני המרכיבים הקריטיים האלה למעניינים. בשיא הרצינות, לפעמים אני נכנס לראות מה חדש בבלוג של יאיר רק בשביל להרגיש מה ישן. בשביל התחושה של ביקורת כמו פעם, כשהיינו נחוצים וחשובים ואי אפשר היה לקרוא אותנו בחינם.

אז יאיר רוה מציין עשר שנות אונליין ל"סינמסקופ", ואני שמח להיות אחד מאלה שיחגגו לו ואיתו. זה יקרה השבוע, ביום רביעי ה־6.1, בסינמטק תל אביב בשעה 18:00 – פרטים מלאים כאן. בתפריט: פאנל בלוגרים בהשתתפות בעל השמחה, שלושה קולגים מובחרים – אורון שמיר ואור סיגולי מ"סריטה" ודורון פישלר מ"עין הדג" – והח"מ, שינסה לעמוד בקצב (ולעזאזל, בגובה. סיגולי ושמיר הם משכמי ומעלה ברמה של מערכות אקלימיות שונות). השוס הגדול של הערב הוא הקרנת עותק חדש לגמרי של "מציצים", מהסרטים הישראליים הבודדים שצולמו בפורמט שהעניק למדור/ בלוג של יאיר את שמו, והשוס העוד יותר גדול: אתם יכולים להיכנס בחינם. כל מה שצריך לעשות הוא להיות בין 50 הראשונים שיגידו בקופת הסינמטק את מילת הקסם: סינמסקופ.

יאללה, נתראה שם.

שלא תחיו בסרטים מעניינים

בניסיו דל טורו הוא ממברו, אחראי ביטחון מטעם ארגון סיוע של האו"ם שמסתובב בבלקן רגע אחרי המלחמה ומנסה להכשיר מחדש בארות נטושות – לרבות כאלה שהושלכו לתוכן גופות. לצורך העניין שלשמו התכנס "יום מושלם", זאת באר ספציפית עם גופה ספציפית של איש שמן ספציפי שבגלל כובד משקלו נקרע החבל שמשמש למשייתו מהמים.

החבל הזה הוא לא רק המניע העלילתי של הסרט, אלא במובנים רבים גם תמצית העלילה. 106 דקות נמשך "יום מושלם", ורובן ככולן קודש למציאת חבל חלופי תחת זה שנקרע בסצנת הפתיחה. השותפים לחיפוש הם אמריקאי בשם בי (טים רובינס), גם הוא שליח של ארגון סיוע; סופי (מלאני תיירי), צרפתייה שזאת הפעם הראשונה שלה כסייעת בינלאומית; והחל משלב מסוים גם קטיה (אולגה קורילנקו), בעלת הג'וב המעורפל "מעריכת קונפליקטים" והעבר המיני המאוד לא מעורפל עם ממברו. שותפים משניים הם מתורגמן מקומי וילד שנקלע לתוך הסיטואציה, אבל הסירו דאגה – זה לא המקרה הקלאסי של "אתם יודעים מה יקרה לילד/ מתורגמן המקומי בסרט עם רקע של מלחמה".

בכלל, ייאמר לזכותו של הבמאי/ תסריטאי־שותף פרננדו לאון דה ארנואה ("ימי שני בשמש") שמעט מאוד דברים ב"יום מושלם" מתנהגים כמו סרטים שאנחנו מכירים. העלילה כאמור מספיקה בקושי לסרט סטודנטים שנה ב', ובכל הנוגע להתרחשויות דרמטיות, לא אגזים אם אעריך שמשהו כמו עשרה אחוזים מזמן המסך מוקדשים לשאלה "מאיזה צד עלינו לעקוף את הפרה המתה הזאת על מנת לצמצם למינימום את הסיכוי שנעלה על מוקש". יש בזה צדדים חינניים, וההיעדר המוחלט של התפתחות עלילתית משאיר המון מקום לאווירה – אלא שכאן אנחנו מגיעים לכל הדברים שצריכים להיאמר לגנותו של דה ארנואה.

אמרתי ש"יום מושלם" הוא סרט לא קונבנציונלי, אבל אספקט אחד שלו קונבנציונלי לחלוטין: זה שוב סיפור על מערביים טובים ומיטיבים ועל פרימיטיבים מקומיים שלא מעריכים את העזרה. זה לכאורה נעשה כאן בהפוך־על־הפוך, כי הביורוקרטיה של האו"ם מתבררת כמכשלה גדולה יותר בדרך אל החבל הנכסף מאשר חוסר ההיענות של האוכלוסייה המקומית, אבל זה רק לכאורה. תכלס, תושבי הבלקן יוצאים פה חבורה של סתומים. עכשיו, אתם עלולים לחשוב שיש לי עם זה בעיה מתחום המוסר, אבל ממש לא: יש לי עם זה בעיה מתחום הכתיבה. אם אתה עושה סרט כמעט נטול עלילה, סרט שכל הקטע שלו זה להיות "משהו אחר", אתה לא יכול להרשות לעצמך את היציאות המתנשאות של (כמעט) כל סרט קודם שעסק בנושאים כאלה. קולנוע קולוניאליסיטי, קוראים לזה אנשים שמלמדים דברים כאלה.

הדבר השני והחמור יותר שנזקף לגנותו של "יום מושלם" הוא שכבר ראינו סרט על שני טיפוסים שאיכשהו משייטים להם באזור מלחמה ומאירים את האבסורדים הנלווים כמעט כבדרך אגב, תוך התעסקות באלף דברים אחרים וזוטות אחרות. לסרט הזה קראו "מ.א.ש", ביים אותו רוברט אלטמן, והוא באמת היה סרט לחלוטין לא רגיל שהצליח לבוא בהפוכה לכל מה שהגדרנו עד אז – ולמען האמת, גם מאז – כסרט מלחמה.

"יום מושלם" מבוסס על רומן מאת פאולה פריאס שלא קראתי, אז אני לא יודע אם הניסיון לעשות מ.א.ש בלקני קיים כבר במקור, אבל זה גם לא משנה. לא מזמן כתבתי את זה כאן אפרופו "היורד למעלה", ועכשיו אני כותב את אפרופו "יום מושלם": אם הסרט שלך יומרני מספיק כדי להכריז "אין לי צורך בעלילה", שומה עליך להוכיח באותות ובמופתים שיש לך תחליף הולם למצרך הבסיסי הזה – קולנוע פנומנלי, הברקת כתיבה מייתרת־עלילה או אידיאלית שניהם. מה שיש ל"יום מושלם" זה חיקוי חיוור של יצירת מופת וכמה דיאלוגים מעוררי חיוך; זה משהו, אבל צריך סטנדרטים נמוכים מאוד בשביל לראות במשהו הזה סיבה לצאת מהבית.

גם את זה כבר כתבתי: סרט נמדד ב"איך", לא ב"מה". לכן יוצאים השבוע בישראל סרט איגרוף מצוין עם מיליון דברים שכבר ראינו, ודרמת מלחמה שראינו כמוה רק פעם אחת והיא חתיכת בזבוז זמן.

פורסם בפנאי פלוס, 28.12.15