ארכיון חודשי: מאי 2014

מחר לנצח

"איך נשמע לך 'דגניה'?"

"איך נשמע לך 'דגניה'?"

העתיד הקרוב. פלישה חוצנית מאיימת לחסל את הציביליזציה האנושית. וויליאם קייג' (טום קרוז), קצין ללא עבר קרבי שבתכלס מתפקד כיחצן, מושלך לתוך קרב בלימה בנוסח הפלישה לנורמנדי. לרגע הוא רואה שם את הלוחמת ריטה ורטסקי (אמילי בלאנט), שנעשתה סלב עולמית כשהובילה לניצחון הצבאי הראשון על הפולשים. חצי דקה אחר כך שניהם מתים. עוד שתי שניות, וקייג' מקיץ רגע לפני שכל הבלגן הזה התחיל. ועכשיו זה מתחיל מחדש.

האדם שנידון לחיות שוב ושוב רצף אירועים שהוא לא יכול לשנות, או יכול לשנות בו פרטים אבל לא את התוצאה הסופית, הוא הכל חוץ מחדש בקולנוע. הרולד ראמיס המנוח עשה ממנו את "לקום אתמול בבוקר" המצוין, ובמדע הבדיוני ראינו אותו רק לפני שלוש שנים ב"קוד מקור" של דאנקן ג'ונס. אלא שהתקציר דלעיל הוא רק המצע שעליו מונח "קצה המחר": בעוד שהגיבורים של ראמיס וג'ונס לכודים בלולאה סטטית, הסרט של דאג ליימן מוצא ממנה את הדרך החוצה אל הרפתקה נבונה להפליא שמצליחה לזגזג בנונשלנטיות בוטה בין רגעי צחק־בקול־רם לקטעי שב־על־קצה־הכיסא.

יש לי המון מה להגיד על הסרט הזה ומעט מקום להגיד את זה, אז ברשותכם נעשה את זה ברשימה בת חמישה סעיפים. ראש וראשון: המצ'וגע, אלא מי.

1) קרוז. האיש הזה הוא גדול כוכבי הקולנוע של דורו, ומדי כמה שנים הוא עושה תפקיד שמזכיר לנו למה: בגלל מה שהאמריקאים קוראים ריינג'. טווח. במיטבו, קרוז יכול לקרוע אתכם מצחוק (ר' "רעם טרופי") באותה בקלות שהוא יכול לגרום לכן להתאהב בו (תחשבו על עוד שחקן שאפשר להגיד לו בפרצוף רציני את המילים המפורשות "You had me at hello"). ראינו את הטווח הזה לאחרונה ב"משימה בלתי אפשרית" האחרון, והנה זה שוב. הופעה של כוכב במלוא המובן המילה.

או בעצם בפחות ממלוא המובן, וטוב שכך: ביותר מדי סרטים השתלט קרוז על המסך באופן מוחלט. זה בלט לראשונה ב"ונילה סקיי", וחזר על עצמו ביתר שאת בשניים האחרונים שלו, "ג'ק ריצ'ר" ו"אבדון". הפעם הוא לוקח רבע צעד אחורה ומשאיר מקום למשהו שלא ראינו בסרט שלו כבר שנים: תפקיד משנה דומיננטי. זה הופך את "קצה המחר" לחוויה מתקנת כפולה על "אבדון" האיום והנורא, וגם מוביל אותי באורח אלגנטי לסעיף הבא.

2) בלאנט. אחרי "לופר" הנפלא, "נגד כל הסיכויים" המקושקש ועכשיו "קצה המחר", אמילי בלאנט היא רשמית יקירת המדע הבדיוני. מהבחינה הזאת קל להבין את החלטת הליהוק. אבל מי הגאון שקלט את פוטנציאל הקיק־אס שלה? מה, בגלל הקטע ההוא ב"לופר" שהיא נלחמת בגזע עץ באמצעות גרזן?

מה שזה לא היה, בלאנט היא אס בשרוול של דאג ליימן. הוא כבר הוציא קיק־אסית מאנג'לינה ג'ולי ב"מר וגברת סמית", אבל לג'ולי היה רקורד קודם בתחום הזה. בלאנט באה בלאנקו, ואיזה יופי היא גונבת את הסרט מתחת לאף של טום קרוז.

לא, לא באמת. אף אחד לא בא וגונב סרט מטום קרוז. אם בלאנט היא הסקס־אפיל של "קצה המחר", היו סמוכים ובטוחים שזה באישור האנשים של מר קרוז. באותו הקשר, זה הסרט הראשון מאז לא זוכר מתי שקרוז נשאר לכל אורכו בתוך החולצה שלו, והראשון שבו האיש נראה בערך כמניין שנותיו. קטונתי מלנחש מה כאן הסיבה ומה התוצאה, אבל בשורה התחתונה קיבלנו סרט שבו טום קרוז משאיר את רוב קטעי המשימה הבלתי אפשרית לבחורה מלונדון. חייבים לתת לו קרדיט על זה.

ואגב קרדיט:

3) ליימן. זהו, אני רשמית חולה על הבמאי הזה. דאג ליימן, אני מזכיר לכם, היה הבמאי המקורי של סרטי ג'ייסון בורן. עד היום מצער אותי שלא נתנו לו להמשיך את הקו הנקי, האלגנטי והשנות־השבעימי של הסרט הראשון בסדרה. זאת בניגוד ל"יוניברסל", שממש הכריחו אותו לצלם קטעי אקשן שלא תוכננו אחרי שהגירסה המקורית שלו קרסה בהקרנות המבחן. כך או כך, את השני והשלישי בסדרה כבר ביים פול גרינגראס.

ליימן התחיל רחוק מאוד מאקשן, כשביים את "סקס או אהבה" (נו, "סווינגרס". ההוא עם ג'ון פאברו, שגם כתב את התסריט וגם זכה לאזכור של כל זה כששיחק את עצמו ב"הסופרנוס". מצטער על זה, כשאני נופל לטריוויה אני נופל חזק). בשנים האחרונות ביים ליימן את "משחק הוגן" האנדר־רייטד ואת "ג'אמפר" העלוב. טוב לראות אותו חוזר לכושר שיא בדיוק כשנופל לו לידיים התסריט הכי טוב בקריירה שלו. תסריט שבשנת 2010 כיכב ב"רשימה השחורה", אותו סקר שנתי שבו בוחרים אנשי תעשיית הקולנוע בתסריטים הכי טובים שעדיין לא הופקו.

אגב כתיבה, "קצה המחר" הוא עיבוד של רומן — או ליתר דיוק "רומן קל", הגדרה יפנית לספרים קצרים שמיועדים על פי רוב לבני נוער והופכים על פי רוב לסדרות מנגה, לא לסרטים — מאת הירושי סקורזאקה. זה ראוי לאזכור גם כי עכשיו אני יודע מה בא לי לקרוא, וגם כי בשבועות הקרובים תשמעו לפחות לחשושים על כך שהקרדיט האמיתי על מה שקורה ב"קצה המחר" מגיע למישהו אחר לגמרי:

4) הסיינטולוגיה. אני יודע מעט מאוד על הדת של טום קרוז, אבל אחד הדברים שאני כן מכיר ממנה הוא המושג "קליר". היושר האינטלקטואלי מונע ממני להעניק לו פרשנות של ממש, כי בשביל זה צריך להיות סיינטולוג, אבל ההגדרה המקובלת במקורות הפתוחים מדברת על ה"קליר" (Clear) כמצב תודעה נעלה שבו האדם נקי מרגשות שליליים שהם תולדה של טראומות מהעבר. עכשיו קחו משפט ישר מוויקיפידיה: הקליר יכול "לחשוב בבהירות אפילו כשהוא מתמודד עם מצב שבעבר גרם לו קושי". זה יושב בול על הלופ של "קצה המחר", ואני מוכן לשים כסף טוב שבשבועות הקרובים נשמע שוב על "סרט עם מסרים סיינטולוגיים חבויים". בדיוק כמו שקרה לוויל סמית עם "העולם אחרי" ולקרוז עצמו עם "ונילה סקיי".

תראו, באמת שאין לי חצי דבר עם הכנסייה של קרוז, אבל יש לי בעיה עם אנשים שיש להם בעיה עם הסיינטולוגיה. ליתר דיוק, יש לי בעיה עם זה שאין להם בעיה עם זה שרוב מוחלט של הסרטים שאנחנו רואים מעבירים לנו מסרים נוצריים גלויים לחלוטין. בפעם האחרונה שבדקתי, לנצרות היה רקורד קצת יותר גרוע מאשר לסיינטולוגיה בכל הנוגע לרעיונות שגורמים לאנשים לעשות דברים רעים. אז אנא, בואו נרד כבר מהעץ הזה. דת היא דת, וככזאת היא תמיד תיראה מסוכנת ו/או מטופשת למי שמשקיף עליה מבחוץ. וכן, זה בהחלט נכון גם לגבינו היהודים. אמרתי את זה בעבר והנה אני אומר את זה שוב: מי שמאמין בסנה בוער, אל לו לתפוס תחת על מי שמאמין בחייזרים. בסוף עוד יתברר שהם צודקים, ואז איזה פרצוף יהיה לנו?

5) מדע בדיוני. צירוף המילים הזה משודך להרבה דברים שלא קשורים אליו — נגיד סאגת "מלחמת הכוכבים", שהיא בכלל פנטזיה — וגם בין הסרטים שראויים להגדרה, נדיר למצוא כאלה שהמדע הבדיוני בתוכם הוא לא רק הרקע אלא לב העניין. המפתח העלילתי. "קצה המחר" שייך למיעוט נדיר שכולל את "בחזרה לעתיד" ואת "קונטקט" (שניהם של רוברט זמקיס), את "2001" ואת "מפגשים מהסוג השלישי", את "בלייד ראנר" ואת "המטריקס". כתבתי עכשיו כמה שמות ששייכים מבחינתי לטופ־100 הקולנועי של כל הזמנים, כי אני סאקר של הארד קור מדע בדיוני. ייתכן שזה מעלה בעיניי את ערכו של "קצה המחר" באיזה חצי כוכב אקסטרה, אבל על הארבעה האחרים שהדבקתי לחזה שלו בעיתון אני מתחייב בלי למצמץ.

פורסם בפנאי פלוס, 29.5.14

מודעות פרסומת

אבל הסרט השלישי ממש טוב

"ברצינות, הסינים קנו את תנובה?"

"ברצינות, הסינים קנו את תנובה?"

יש אנשים שהולכים לסרטים רומניים בקולנוע לב, ויש אנשים שמעדיפים לעבור קולונוסקופיה מאשר ללכת לסרט רומני בקולנוע לב. אם אתם משתייכים לסוג הראשון, סביר להניח שתרוצו ל"בן יחיד" בלי לחשוב פעמיים. והאמת, סיבותיכם עימכם. למשל פרס דב הזהב מפסטיבל ברלין 2013, ולמשל האישה שבתפקיד הראשי, לומינטה גיאורגיו. השחקנית המשובחת הזאת, שעובדת הרבה בקלנוע הרומני והרבה מחוץ לו — בין היתר בערמה שלמה של סרטים מאת מיכאל האנקה — זכתה לשבחים מקיר לקיר על תפקידה כאם שתעשה הכל כדי לחלץ את התכשיט שלה מצרה. ושבחים מוצדקים: אני לא זוכר מתי ראיתי תפקיד נשי מרשים יותר, בכל שפה.

הצרה המדוברת, ובעצם כל מה שניתן להגדיר כעלילה של "בן יחיד", היא תאונת דרכים שבה מעורב הבן (בוגדן דומיטרך): הבחור דורס ילד שקופץ לתוך כביש ראשי, אבל עושה את זה תוך ניסיון עקיפה במהירות מופרזת, מה שמשאיר איפשהו באוויר את שאלת האשמה. אלא שסוגיית החפות לא מטרידה את אימא'לה. למרות יחסים סבוכים ומרים עם בנה ועם אשתו, היא מסתערת על השוטרים — ובהמשך גם על העד המרכזי ועל משפחת הקורבן — בניסיון להציל את התכשיט.

אם מערכת היחסים בינינו עומדת להתפתח, הנה משהו שאתם צריכים לדעת עלי: ריאליזם, וספציפית ריאליזם קודר, לא בא לי טוב. כשמתארים לי סרט בביטויים ממשפחת "כמו בחיים", אני ישר מרגיש כמו מוות. מבחינתי, בשביל החיים יש לנו את החיים. לכן אני משתייך לקבוצת הקולונוסקופיה, כי ריאליזם מצמית זה כל הקטע של הקולנוע הרומני בן זמננו. אני מדגיש את עמדתי העקרונית בנושא מפני ש"בן יחיד" — מקרה קיצון של סרט רומני בקולנוע לב — הצליח גם להפתיע אותי וגם לבאס אותי. להפתיע כי הוא השאיר אותי מרותק לכל אורכו, ולאכזב כי קאלין פטר נצר עשה סרט שיש לו טון אחד ויחיד. אני מעריך עקביות ובעד סרטים שיש להם מרגש מובהק, אבל "בן יחיד" הוא כמו שיר באקורד אחד. לא מתפתח, לא מפתיע, לא זז.

אמרתי שאני לא זוכר תפקיד נשי מרשים יותר מזה של גיאורגיו, אבל עכשיו אני נזכר. זאת הייתה ההופעה של קים הי־ג'א ב"אימא" של בונג ג'ון־הו, עוד סרט על אם שתעשה הכל כדי לחלץ את בנה היחיד מצרה. סרט שנע בין ריאליזם לפנטזיה, בין צער מייאש לצחוק בקול רם, ויצירת מופת במלוא מובן הביטוי. אז אוקיי, הנה מגיע מרומניה סרט די מרשים על אימא. אבל בשורה התחתונה הוא בעיקר עשה לי חשק לצפות שוב בסרט על אימא שהגיע ב־2009 מקוריאה הדרומית.

אני לא אוהב במיוחד את "מר באום". השאלה בסרט שתפור סביב רעיון אחד — במקרה הזה, "אדם מגלה שנותרו לו 90 דקות לחיות" — היא לאן מתפתח הרעיון הזה, והתשובה שנתן אסי דיין הייתה מאוד לא מספקת. "באום" היה יותר תרגיל מאשר סרט, עם עומס יתר של סצנות פנטזיה ועשייה ענייה עד כדי סטודנטיאליות. מבחינתי זה הופך את "האיש הכי כועס מברוקלין" לרימייק מעניין, כי הוא מציג אפשרות של חוויה מתקנת.

רובין ויליאמס הוא עו"ד הנרי אלטמן. מילה קוניס היא ד"ר שרון גיל, ולמרות שהיא בכלל לא אמורה לטפל באלטמן, יוצא שהיא מבשרת לו על מפרצת שנתגלתה במוחו. היא גם קוצבת לו 90 דקות לחיות, אלא שבניגוד לרופא של מר באום, היא סתם ממציאה את זה כדי לנפנף את הפציינט. ההבדל בין הרימייק למייק טמון לכאורה כבר כאן, אבל האמת היא שזה כמעט חסר משמעות: השאלה אינה אם הגיבור חושב שנותרו לו 90 דקות או שזה באמת מה שנותר לו, אלא מה הוא יעשה עם הזמן הזה.

ההבדל הגדול בין "באום" ל"האיש הכי כועס" הוא שהאחרון מאמין באפשרות של גאולה. הבמאי שלו, פיל אלדן רובינסון, הראה כבר ב"שדה החלומות" שעם החומר הזה — פנטזיה שנוגעת בשאלות של אמונה — הוא יודע לעבוד. אבל איפה ש"באום" היה לא מספיק מפותח, "האיש הכי כועס" לא מספיק ממוקד. יש כאן רגעים יפים ובדיחות טובות, אבל הם צפים בים של קלישאות מסוג "הדברים הבאמת חשובים בחיים". זה קורה מפני שהסרט הזה הוא על הרופאה הצעירה לא פחות משהוא על עורך הדין המזדקן, והם מציבים זה מול זו מראות ששופכות החוצה את הקלישאות דנן באורח כמעט בלתי נמנע. שלא תטעו, זה לא סרט רע; זאת רק הוכחה לכך שיש יותר מדרך מוטעית אחת לפתח רעיון.

אני לא יכול להניח ל"האיש הכי כועס" בלי מילה אחרונה על האיש שמשחק את אחיו של ד"ר אלטמן, וגם את הממציא של מכונות האנטי־מוטציה ב"אקס מן: העתיד שהיה" שיצא כאן באותו יום, וגם את טיריון לאניסטר. אין מה לדבר, זה שבוע פיטר דינקלג' בישראל.

שני הסרטים בהשתתפות דינקלג' הם הזדמנות להיזכר בשחקן שהוא. שחקן שקנה את עולמו ב"אנשי התחנה" הנהדר ובשנים האחרונות נטמע לתוך שתי ישויות: הכבשה הנמוכה של משפחת לאניסטר והפופ־סטאר שמככב על שער גיליון הסטייל של מגזין "אסקווייר". אבל הסרטים האלה הם יותר מהזדמנות לראות אותו: הם גם הזדמנות להיזכר בזה שבמקור אין לו מבטא בריטי מאולץ. כן, פיטר דינקלג' הוא יליד ניו ג'רזי, ויש לו מבטא מגניב כשנותנים לו להתבטא. אם גם אתם סובלים מהבריטיות המיותרת של טיריון לאניסטר, הנה סיבה טובה לראות שני סרטים בינוניים.

"ציידי הראשים" (בתמונה למעלה־למעלה) הוא סרט בן שלוש. הסנוב התרבותי שבי אמור להתרעם על ההפצה ההו־כה־מאוחרת, אבל במקרה הזה שומה עלי להתעלם מאינסטינקט ה"אוי נו, זה כל כך 2011". נכון, לא מעט סרטים מגיעים לבתי הקולנוע בישראל אחרי שהם מופצים במהדורות ביתיות בשאר העולם. אלא שאם הסנוביות מצווה לראות בזה איחור לא אופנתי, השכל הישר מזכיר שזאת פשוט הזדמנות לראות משהו על מסך גדול. ובמקרה הזה, משהו מעולה.

"ציידי הראשים" הוא מותחן נורווגי שמבוסס על רומן מאת יו נסבו. זה מתחיל עם שודד אמנות (אקסל הני, מי שכיכב בסרט המלחמה המצוין "מקס מאנוס"), נמשך בבחירת הנשדד הגרועה בהיסטוריה של סרטי ההייסט ומסתיים במקומות שבחיים לא תנחשו על סמך עשר הדקות הראשונות. מצורף חינם: תפקיד עתיר בשר של ניקולאי קוסטר־וולדו, ההוא שקורא לעצמו ג'יימי לאינסטר ב"משחקי הכס". שורה תחתונה: עיטור הגבורה לבמאי מורטן טילדום על יצירה מצחיקה, אפלה, מותחת וגרוטסקית במובן הכי נפלא של המילה.

אני מניח שזה לא המסר הכי משמח שאפשר להשמיע בעיצומה של שנה קולנועית נתונה, אבל השבוע זה המצב ואין מה לעשות: הסרט הכי טוב שיצא לאקרנים בישראל של ה־22.5.14 הוא אחד שהקרנה הבכורה שלו נערכה בנורווגיה ב־26.8.11.

*הביקורת שלי על "בן יחיד" לא פורסמה בפנאי פלוס האחרון כי אני לא יודע לספור (עזבו, סיפור ארוך). השתיים האחרות כן

 

 

הכי גרוע ב"אקס מן" החדש זה הקטע עם הכריש

"ספר לי עוד על מדי הכותנה, ג'ורג'"

"ספר לי עוד על מדי הכותנה, ג'ורג'"

אוי, בריאן סינגר. אוי על קריירה שהתחילה באוויר הפסגות של "החשוד המיידי", הנמיכה טוס עם "תלמיד מצטיין מדי" ושני סרטי "אקס מן" הראשונים, צללה עם "סופרמן חוזר" ולאחרונה התרסקה עם "ג'ק צייד הענקים". אוי על החדשות בדבר כתב אישום על ניצול מיני של נער, שאם יבשיל לכדי הרשעה יהפוך לדבר הראשון שנזכור מהאיש הזה. ואוי על האקס מן החדש שלו.

כמו "מסע בין כוכבים: דורות" בשעתו, "העתיד שהיה" מפגיש בין קאסט מקורי ליורשו (במקרה של האקסמנים זאת הגווארדיה של הסרטים הראשונים, עם פטריק סטיוארט ואיאן מק'קלן כפרופ' אקסבייר והנמסיס שלו מגנטו, שפוגשת את החבורה מהפריקוול "אקס מן: ההתחלה" עם צ'רלס מק'אבוי ומייקל פסבנדר בהתאמה). גם התירוץ למפגש הזה נשמע קצת מסע־בין־כוכבימי: החבר'ה המבוגרים שולחים את וולברין אל העבר כדי למנוע את המצאת המכונות שישמידו בעתיד לא רק את האקסמנים, אלא גם את בני התמותה הרגילים שמסייעים להם. אבל האמת היא שאם יש כאן מסע בזמן, הוא אל ראשיתו של הפרנצ'ייז הזה. כלומר, זוכרים שכל העסק הזה התחיל בתור משל מעניין על שנאת השונה? אז הנה אנחנו מקבלים עוד מאותו הדבר. בול מאותו הדבר.

החל ביחסי המלקולם אקס/ מרטין לותר קינג שבין מגנטו לאקסבייר וכלה בזעקת ה"אתם שונאים אותנו רק כי אנחנו שונים", "העתיד שהיה" הוא לגמרי העבר שהיה. זה לא אסון גדול כשמדובר בפרנצ'ייז, אבל סינגר אפילו לא מציע אקשן ראוי לשמו כפיצוי על הכתיבה חסרת ההשארה. תכלס, אני לא זוכר מתי הרגשתי כל כך מטופש בתוך זוג משקפי תלת ממד. זולת סצנה אחת בכיכוב האקס מן האורח קוויקסילבר — סצנת אקשן קומית כל כך היסטרית שהיא ממש שווה לבדה את היציאה מהבית — אין כאן שום דבר מסעיר, מצית דמיון, לצורך העניין סתם מגניב. לעזאזל, אפילו הקליימקס גנוב כולו מ"המטריקס". וכדי להוסיף חטא על סתם סרט, יש פה בירא עמיקתא תסריטאי שאחריו אני לא רואה איך איזשהו כותב יחזיר את הסדרה הזאת לאיגרא רמא.

נדמה לי שהביטוי "לקפוץ את הכריש" נשחק מרוב שימוש: מבקרים אוהבים להשתמש בו כדי לתאר כל סדרה שהגיעה אל מעבר לשיא, אבל הם נוטים לשכוח שהצירוף הזה מתייחס ספציפית לרגע כל כך מגוחך — במקור זה פונזי מ"ימים מאושרים" שקופץ מעל כריש אגב סקי מים — שהוא מבטל ברגע את השעיית אי האמון. לא שצריך המון כדי להחזיר את האי אמון מהשעיה; מספיקה שטות אחת שאחריה כבר אי אפשר להתייחס ברצינות אפילו לסיטקום. או לצורך העניין, אפילו לסדרת סרטי קומיקס.

אקס מן, על שבעת פרקיה ושני דורותיה, דופקת סלטה מעל הכריש ב"העתיד שהיה". זה קורה ברגע שיש בו משום ספוילר, אז אתם יותר ממוזמנים לעצור פה. אבל אם אתם עדיין כאן, אז באחד משיאיו הדרמטיים של הסרט לובשת רייבן (או "מיסטיק", או "ג'ניפר לורנס") את דמותו של ריצ'רד ניקסון. כן, הריצ'רד ניקסון ההוא. ואני חוזר: זה אמור להיות שיא דרמטי. לא שפל קומי.

כסרט שלם, "העתיד שהיה" עדיין עולה על "אקס מן 3" ועל "וולברין". יש בו לא מעט הומור, ורוב הזמן זה מציל אותו, אבל הבדיחה הכי טובה שלו היא על חשבון עצמו.

אוי, בריאן סינגר.

פורסם בפנאי פלוס, 22.5.14 

עדיף הבן של החמאס על האח של קלייב אוון

"לא בא לי טנגו אני אומר לך!"

"לא בא לי טנגו אני אומר לך!"

בילי קרודופ הוא פרנק, שוטר בניו יורק של שנות ה־70. אחיו כריס (קלייב אוון) הוא פושע מועד שיוצא מהכלא אחרי תשע שנים. בזמן הזה הספיק פרנק לפתח רומן עם בחורה שחורה (זואי סלדנה) שהיא לא רק נשואה אלא לבחור שהוא עצמו הכניס לכלא, ואילו אביהם של האחים — ג'יימס קאן הנהדר, שכמעט מצדיק לבדו את מחיר הכרטיס — פיתח מחלת ריאות סופנית. אה, וזוגתו של כריס (מריון קוטיאר) פיתחה גם תלות בסמים וגם קריירה של זונת רחוב. יש עוד תת־עלילות, אבל היריעה קצרה והנקודה ברורה: "קשרי דם" סובל מעומס יתר. שתי עונות של סדרת דרמה אפשר לתפור ממה שנדחס לתוך 127 הדקות האלה. אולי אפילו סדרה לא רעה, כשחושבים על זה.

הבמאי/ שחקן גיום קנה הוכיח ב"אל תגלה" שהוא יודע לייצר מותחן ראוי לשמו, וקשה להאמין שהוא פשוט לא שם לב שיש לו כאן תסריט לאפוס מסדר אורך של "הסנדק 2". לא, "קשרי דם" לא נראה כאילו מישהו ניסה מראש לדחוס את כל העלילות האלה לתוך כל כך מעט דקות: הוא נראה כמו סרט שנשחט כליל בחדר העריכה. לוותר על חלק מקווי העלילה אי אפשר, כי הכל קשור להכל, אז עשו כל מה שאפשר כדי להאיץ עניינים. אפילו השתמשו בשטיח מוזיקלי כדי לטאטא מתחתיו דיאלוג קריטי בין סלדנה לקרודופ שבבירור היינו אמורים לשמוע. לראיה, קרודופ חוטף בו סטירה. אין סרט שקנה תכנן מראש שהקהל לא ישמע איך הוא הרוויח אותה, נכון?

קשה לתאר במילים כמה גרועה עבודת העריכה של הרווה דה לוז. דוגמה מסמרת שיער: סצנה שבה המשטרה דורשת מפרנק לסלק את כריס מביתו באה מיד אחרי הסצנה שבה פרנק מסלק את כריס מביתו. הו כן. אבל דה לוז הוא הכל חוץ מטירון (האיש ערך בין השאר את "הפסנתרן" ואת "אל תגלה"), כך שלא נותר אלא לתהות מה השתבש: האם קנה נבהל מחומר הגלם והחליט לנהוג בו במידת הקצבות? האם האנשים עם הכסף הכריחו לקצר בכל מחיר? הייתי שמח להיות זבוב על הקיר בחדר העריכה ההוא, כי מה שקרה שם יצר סרט שקורס תחת המשקל של עצמו.

"קשרי דם" הוא רימייק לסרט הצרפתי Les Liens du sang (שהוא בעצמו עיבוד של רומן מאת ברונו ומישל פפה), כך שהוא כבר נוסה בעבר על בני אדם. יותר מזה, קנה עצמו שיחק בו את האח כחול המדים. זה היה סרט בינוני, אבל לפחות הוא היה במובהק על שני אחים. למה לעשות מחדש סרט שלא עבד הכי טוב מלכתחילה אגב ניפוח של כל מה שמיותר בו? ז'ה נה סה פה.

אני אוהב את הרעיון של רימייק, כי אני אוהב את האופציה של קולנוע כאמנות מבצעת. אם במוזיקה זה בסדר לבצע בפעם האלף את החמישית של בטהובן, אז אין סיבה שבסרטים זה ייחשב נחות. אלא שאז מגיעים למסך שני רימייקים מיותרים באותו שבוע, ואני נאלץ לבחון מחדש את מערכת האמונות שלי.

מילה אחרונה אני חייב לקלייב אוון, שחקן שאני בפירוש מת עליו. מת ומחכה שנים שהוא יעשה משהו גדול באמת. אלא שפתאום הוא בן 49, ופתאום זה מאוד ניכר עליו, ופתאום אני מבין שהקריירה שלו תסתיים לפני שהתחילה. "עיר החטאים", "הילדים של מחר", "האיש שבפנים" — וזהו? זה מה שרשום על שמו של שחקן עם כל כך הרבה כריזמה, שלא לדבר על הקול הכי טוב בתעשייה? שלושה סרטים טובים ואחד "המלך ארתור"?

שנים אני טוען שאוון הוא הפספוס הכי גדול של פרנצ'ייז ג'יימס בונד לדורותיו. אחרי "קשרי דם" אני מוכן לצמצם את כל זה להיגד קצר יותר: קלייב אוון הוא פספוס גדול.

מדי פעם מגיע סרט דוקומנטרי שלגמרי מייתר אותנו, מבקרי הקולנוע. סרט שהסיפור שלו כל כך שובה שהוא דוחק כל דיון בדקויות העשייה, כי כשאתה צופה בו לא מעניין אותך כלום חוץ ממה יקרה עכשיו. זה המקרה של "הנסיך הירוק", וזה קצת מתסכל אותי, כי אף אחד לא אוהב להרגיש לא נחוץ.

"הנסיך הירוק", ולפניו הספר "בן החמאס", הוא סיפורו של מוסעב חסן יוסף — הבן הבכור של אחד מראשי חמאס בגדה המערבית, שייח' חסן יוסף — שהפך למקור אקטיבי מאוד של השב"כ ונותר כזה במהלך עשר שנים משוגעות אפילו בסטנדרטים של אזורנו (מוסעב היה פעיל בתקופת הפיגועים הגדולים של ראשית העשור שעבר, וגם במהלך מבצע "חומת מגן").

"הנסיך" אפקטיבי בשני רבדים. האחד הוא תחושת הפליאה הנלווית לכל תיעוד של מקרה קיצון אנושי — אתם יודעים, הרבע־חיוך הכפוי הזה של "לא ייאמן שזה קרה באמת" — והשני, העמוק יותר, הוא מערכת היחסים שנרקמה בין מוסעב למפעיל שלו בשב"כ, גונן בן יצחק. הראיונות עם השניים האלה, כל אחד בנפרד, מחזיקים את רוב 90 דקות המסך של הסרט והופכים אותו מעוד יצירה קודרת על הסכסוך לכמעט פיל־גוד־מובי. לא חסרים בו תיאורים קשים, אבל נדמה לי שהבמאי נדב שירמן ( "מרגל השמפניה", "חדר חושך")כיוון בדיוק למטרה הזאת. לתחושה שאפילו בתוך הסכסוך הפסיכי הזה שלנו, אי אפשר על האנושיות.

סיפור מרתק שמסופר כהלכה ומציע שורה תחתונה מחממת לב. ככה זכה "הנסיך" בפרס הקהל בפסטיבל סאנדנס האחרון, וככה הוא יהפוך אוטוטו לדוקו הזה שכולם בישראל כבר ראו או שמעו שהם חייבים לראות. על החתום: איש מיותר.

פורסם בפנאי פלוס, 15.5.14

ובפרס הגודזילה הכי טובה זוכה "פסיפיק רים"

תגידו לי שההוא משמאל זה לא אולמרט

תגידו לי שההוא משמאל זה לא אולמרט

גארת' אדוארדס הוא איש מולטי־מוכשר: בסרט הביכורים המצוין שלו, "מפלצות", הוא היה הבמאי, התסריטאי, הצלם, מעצב האפקטים המיוחדים ואחד השחקנים, ועשה אחלה עבודה תחת כל אחד מהכובעים שחבש. ראו אולפני "לג'נדרי" כי טוב, ופנו לאדוארדס עם הרימייק של "גודזילה". עסקה טובה לשני הצדדים, כי הבמאי הבריטי קיבל הזדמנות לעשות סרט במשהו כמו 160 מיליון דולר — זה בערך פי 320 מהתקציב שהיה לו בסיבוב הקודם — ואילו לג'נדרי קיבלה במאי עם יכולת מוכחת בתחום המפלוץ. אלא שהפרויקט יצא לדרך עם שני קופים על הגב: גודזילה הקודם (1998), וסרט מפלצות הים הקודם, "פסיפיק רים" (2013). כדי להצדיק את קיומו, גודזילה 2014 היה מוכרח לצאת פחות אידיוטי מהראשון ומרהיב לפחות כמו השני.

על המשימה הראשונה אפשר לסמן וי רבתי, ולא רק מפני שקשה לייצר סרט מטופש יותר מהגדוזילה הקודם ההוא. כלומר, הפעם יש בסיס סיפורי שאפשר ממש להתחבר אליו: הניסויים הגרעיניים שערכה ממשלת ארצות הברית בשנות ה־40 הקיצו איזה קו ייצור רדום של מפלצות ימיות, עובדה שהממשלה מסתירה במשך עשורים. אלא שהמפלצות דנן ניזונות מקרינה רדיואקטיבית, מה שגורם להן להסתער על כור גרעיני, מה שגוזל ממדען הגרעין ג'ו ברודי (בריאן קרנסטון) את אשתו, ושולח אותו לחפש הוכחות לקיומה של קנוניה. ודווקא כשהוא מוצא כאלה, הנטל עובר בבת אחת מאב לבן: מי שיצטרך אשכרה להילחם בתפלצות הוא פורד ברודי (ארון טיילור־ג'ונסון), חייל ביחידה מובחרת שעכשיו יש לו כבר שני חשבונות פתוחים עם המפלצות, ועוד אחד עם הממשלה שהוא נלחם בשמה.

שמתם לב שאני כותב מפלצות ולא מפלצת? אז זה מפני שהרימייק הנוכחי קרוב ברוחו לסרטי הגודזילה־נגד־משהו (למשל "גודזילה נגד קינג קונג" מ־1962, או "נגד מפלצת הים" מ־67'). למעשה, השליש הראשון של הסרט מתמקד בשתי מפלצות אחרות, וברור לכל בר דעת שהן יתייצבו לבסוף מול גודזילה על מנת לברר למי יש יותר ענק. כדי לא לחשוף דברים שמבאס לחושפם, אסכם את זה ככה: גודזילה החדש הוא סרט שכולו קודש לאוזלת ידו של האדם מול הטבע. הוא שם את ההיבריס שלנו בפרופורציות נכונות, ואומר לנו שאנחנו כאלה קטנים. שאת כוחות הטבע יכולים לנצח רק כוחות טבע אחרים.

עצם קיומה של תֶמה שם את אדוארדס קילומטרים לפני רולנד אמריך, שהתמה היחידה בגודזילה שלו מ־98' הייתה "ובכן, הבה נהרוס דברים". אדוארדס נמנע בבירור מאורגיות הרס — אפילו כשהמפלצות שלו כבר מכסחות מבני ציבור הוא מוצא סיבות ללכת עם המצלמה למקומות אחרים — ומגיעות לו מלוא הנקודות על הניסיון ליצור סרט מדע בדיוני של ממש, סרט ששואל שאלות על טבע ומדע ומותר ואסור, ולא מסתפק בלהראות יצורים חיים גדולים משמידים אובייקטים דוממים גדולים.

הבעיה של אדוארדס היא שבשורה התחתונה, גם הגודזילה שלו הוא סרט מפלצות. הרי עם כל הכבוד לאדם ולטבע וכל זה, אנשים קונים כרטיסים בשביל לראות יצורים מפחידים. זה היה מבחינתי הקסם הגדול של "פסיפיק רים", זה שגרם לי לכתוב על "המפלצות הכי טובות בסרט אי פעם, כולל העתיד". רגע אחרי שפרסמתי את זה עלה בדעתי שבעוד שנה יוצא רימייק של גודזילה, ואני עלול להתפדח אם ייצא שהעתיד נמשך כולה שנה. ואתם יודעים מה? לא התפחדתי. בכל הנוגע למפלצות — לרבות תת־סעיף מפלצות מים ענקיות זרחניות — פסיפיק רים לא רואה את גודזילה ממייל ימי.

אז כן, גודזילה 2014 הוא סרט טוב בהרבה מהביצוע האמריקאי הקודם. הוא גם עורך שלל מחוות למקורות היפניים של הפרנצ'ייז, שזה יפה, אפילו אם התפקיד של קן וואטאנאבי — תכלס, להגיד משפטים סתומים בפנים מודאגים — נראה יותר כמו עלה תאנה לכיסוי השוק האסיאתי ופחות הכרח תסריטאי. אבל כסרט מפלצות הוא לא מביא שום דבר חדש לשולחן. "פארק היורה" עשה קודם וטוב ממנו את הקטע של דיר בלאק להתעסק עם פריקים של הטבע, "פסיפיק רים" הראה לנו גודזילות יותר מגניבות. אצלי זה מסתכם לכדי הצירוף "אפשר לראות", שהוא טוב ממה שחששתי אבל מאכזב כשמדובר בספקטל הראשון של הקיץ הקולנועי הזה.

זוכרים את "הענק הירוק" של לואי לטרייה, שחמש שנים אחרי "הענק" של אנג לי בא ואמר לנו לשכוח ממה שהיה והנה מתחילים מחדש? אז 16 שנים אחרי הגודזילה של רולנד אמריך אומר גארת' אדוארדס אותו דבר, ומבחינתי מסיים בתוצאה די דומה: עם סרט שעולה בכל המובנים על קודמו, אבל שזאת גם המחמאה הכי גורפת שאפשר לזרוק לכיוון שלו.

פורסם בפנאי פלוס, 15.5.14

קוואנטום של נקמה

blue ruin

"כן, מצחיק מאוד, זכיתי באירוויזיון"

לפעמים אני מרגיש שניחסתי את קולנוע הנקמה של קוריאה הדרומית. אולי אתם זוכרים: לפני יותר משנתיים כתבתי על שלושה במאים — פארק צ'אן־ווק, קים ג'י־וון ובונג ג'ון־הו — שעשו עלייה מאסיה לאמריקה, ובאותה הזדמנות ערכתי רשימה של מיטב סרטי הנקמה הקוריאניים נכון לפברואר 2012. והנאחס על שום מה? ובכן, על שום שמאז נותרה הרשימה בעינה. "רחמים" של קים קי־דוק הוא הכותר היחיד מהשנתיים האחרונות שאיכשהו מזנב בטרילוגיית הנקמה של פארק צ'אן ווק, ב־I Saw the Devil ו־A Bittersweet Life של קים ג'י־וון, ב־The Chaser ו־The Yellow Sea של נה הונג־ג'ין ושאר שיאי הסוגה.

לאור האמור לעיל, החודש נרעשתי לגלות ששני כותרי נקמה חדשים הגיעו מקוריאה הדרומית אל המהדורות הביתיות. ראשון התנפלתי על Confession of Murder, ונהניתי ממנו מאוד, אבל מעשה שטן: הוא לא שבר לי את המנחוס. בקצרה, רוצח סדרתי מנצל חוק התיישנות מוזר כדי לפרסם את זיכרונותיו. בכך הוא נעשה סלב בן לילה וכמובן חושף את עצמו לפעולות נקם, בראש ובראשונה מצד בלש בשם צ'וי, שבמקום ללכוד את הרוצח דנן ספג ממנו צלקת סטייל איניגו מונטויה וכבר 15 שנה מת לסגור חשבון. אבל מה קורה כשפתאום צץ ברנש אחר ואומר שהסופר־רוצח הוא מתחזה?

Confession הוא פיצ'ר הביכורים של ג'ונג בונג־ג'יל, וזה ניכר: יש בו רגעי אקשן כבירים, פשוט כבירים, לצד בקעים עלילתיים וגאיות רגשיים. הכל בסרט הזה הוא אובר דה טופ, שזאת מדיניות נהדרת למרדפים ומכות, אבל בקידום עלילה זה טריקי. I Saw the Devil שהוזכר לעיל הוא מאסטרפיס בדיוק בגלל השימוש המושכל שלו בהפרזה; Confession הוא לא יותר מגוד טיים בגלל שבמחלקה הספציפית הזאת, הבוסריות של ג'ונג — סליחה על הביטוי — מתנקמת בו.

את הנקמון הקוריאני השני שלנו להחודש, Hwayi: a Monster Boy, אני חושב שעדיף לראות עם כמה שפחות מידע מוקדם. כדי להיות גם נאה וגם מקיים, הנה שלושה דברים שאפשר לדעת עליו מראש בלי שום חשש:

1. זה סרטו השני של ג'אנג ג'ון־האון, מי שביים לפני עשור את Save the Green Planet המהולל ודי נעלם מאז (בריאיון שהעניק לאחרונה הוא הסביר ששני פרויקטים שלו בוטלו ברגע האחרון, ו"חוץ מזה התחתנתי". לא אמרתי את זה, רק תרגמתי את זה).

2. זה סיפור על ילד שנחטף מהוריו על ידי חמישה גנגסטרים, שמאמצים אותו ומגדלים אותו כבן. אהבה קשוחה, אבל ללא ספק אהבה. הוא לומד מהם את כל מה שהם יודעים, וכשמגיעה העת ליישם, מתחיל הבלגן שלא אכתוב עליו ולו מילה.

3. מעורבת בזה מפלצת. נו, נראה אתכם לא רואים.

Hwayi, אני כה מבסוט לדווח, מזנק ישר לטופ־טן של הנקמונים הקוריאניים. כמו המיטב שבהם, הוא משתמש באלימות פסיכית כדי להגיד שאלימות זה פסיכי; כמו המיוחדים ביותר ביניהם, הוא מרגש לא פחות משהוא מותח. כבונוס, קים יון־סוק — ההוא מ־The Chaser ו־The Yellow Sea — עושה מהאבא המעניין ביותר מבין החמישה את אחד התפקידים המרשימים שראיתי בשנים האחרונות, בכל שפה.

בדיוק עם המילה הזאת, שפה, מגיע הטוויסט שלנו להחודש: Blue Ruin. אינדי דובר אמריקאית שוטפת, זוכה פרס הפדרציה הבינלאומית של מבקרי הקולנוע (FIPRESC) בפסטיבל קאן 2013 ואחד מסרטי הנקמה הטובים שראיתי מימיי — שוב, בכל שפה.

Blue Ruin הוא בסך הכל סרטו השני של ג'רמי סולנייר, איש שהוא חתיכת סיפור סינדרל (תבינו, הדבר האחרון שהוא ביים לפני Blue Ruin היה סרט תדמית ל־IBM), ודווקא בגלל שהוא סופר־צנוע מבחינה עלילתית רצוי לדעת עליו פשוט כלום לפני שמתחילים. סרט נקמה אדיר בשפה שאתם מבינים, זה כל מה שאתם צריכים לדעת.

*פורסם בגיליון מאי של בלייזר

**עדכון: מקורותיי מוסרים לי ש־Blue Ruin ישודר בהמשך השנה בערוץ yes 3. טוב, האמת שזה היחצ"ן שמסר לי, אבל תמיד חלמתי שיהיו לי מקורות

ואם ממש מצחיק זה לא מספיק?

"מה 30 שקל פטיש פלסטיק?"

"שכנים" מאוד מצחיק. את זה צריך להגיד על הסף. קומדיה זה מקצוע, והסרט הזה הוא בבירור עבודה של מקצוענים. שזאת גם הבעיה המרכזית שלו, ומיד אעשה סדר במסר.

סת' רוגן ורוז ביירן הם הורים טריים שמקבלים שכנים טריים: אחוות קולג', ובראשה הנשיא זאק אפרון, שוכרת את הבית הצמוד לשלהם. אז יש לנו בית אחד שיונקים בו מבקבוק ואחר שיונקים בו מבאנג, אבל המפתח הקומי טמון לא רק בפער אלא גם בדמיון. ברצון של בני הזוג המתברגנים להרגיש קצת צעירים, בידיעה של הסטודנטים שהם חוגגים על זמן שאול. שתכף מתחילים החיים האמיתיים, והם נראים כמו סת' רוגן.

על השלד העלילתי הזה העלה הבמאי ניקולס סטולר המון בשר קומי. האיש הוא חלק מחבורת ג'אד אפאטו — האחרון העסיק את סטולר כתסריטאי בסדרה Undeclared וב"דיק וג'יין עושים את זה", ומאוחר יותר הפיק את סרט הביכורים שלו "קח את זה כמו גבר" — וניכר ב"שכנים" שהוא בא מבית ספר טוב. הכי טוב: כמפיק וכבמאי, אפאטו אחראי כמעט במו ידיו לגל הקומי הנהדר ששוטף את הוליווד בשנים האחרונות. מ"בתול בן 40" ועד "סופרבאד", מ"אננס אקספרס" ועד "מסיבת רווקות", האיש המציא שפה קומית־אמריקאית חדשה שמרהיבה לדלג בין בדיחות פלוצים לרגעים אשכרה מרגשים, בין שנינות אמיתית לגועל נפש טהור (אוי, סצנת החליבה של "שכנים"). רק מה, אנחנו כבר מכירים בעל פה את השפה הזאת.

"שכנים" נראה ונשמע כאילו הופק ב־2007, כשאפטואית הייתה שפה חדשה וכולנו ייללנו מצחוק מול "הדייט שתקע אותי". אבל הוא הופק ב־2014, והסרט הזה עושה רושם של סרט נע. הכל עובד, רק שזה כמו פרק מסדרה; עוד מאותו הדבר. בהקשר הזה, מעניין שסטולר דורך במקום שדווקא אפאטו עצמו כבר ניסה לזוז ממנו כשהתחדש עם אלמנטים דרמטיים בסרטים (המצוינים לטעמי) "אנשים מצחיקים" ו"הכל יחסים". גם סת' רוגן כבר היה מעניין יותר כשלקח חצי צעד החוצה מאזור הנוחות שלו ושל אפאטו — ב"אנשים מצחיקים", ב"50/50", בכל פעם שהביא למסך קצת יותר מסטלן שמנמן. ב"שכנים" הוא שוב דובון גראס לי, וכמו הסרט כולו, התוצאה מצחיקה מאוד אבל לא מחדשת בכלל. לגמרי מספקת אבל בהחלט לא מפתיעה.

במחשבה שנייה, אולי הבעיה היחידה כאן היא שהתרגלתי לטוב. כאילו, הסרט הכי מצחיק של השנה, ואני מעז להתבאס מכך שהוא לא מספר את הבדיחות שלו אחרת. פשוט חזיר, אין מילה אחרת.

הביקורת הזאת היא תוספת למנה עיקרית שתוגש בגיליון הבא של פנאי פלוס (בדוכנים ב־15.5): ראיון עם סת' רוגן וזאק אפרון

 

על אנשים כתומים ועופות ממולאים

"איינס געהאלט און צוויי באהאלט"

זוהרה (ריטה שוקרון) היא "חולמת", רואת נסתר שמתפרנסת יפה מטראנס־ייעוץ. היא תמיד חשבה שיום אחד תירש אותה הבת שלה, סימון (אסתי ירושלמי), אבל זו מצידה מתעבת את הטראנסים דמויי הנרקולפסיה ומעדיפה לעסוק במסעדנות. בעלה השוטר, ז'קי (יורם טולדנו) לא מבין מה לה ולמסעדה, אבל הוא מעדיף את זה על התקפי שינה. יום אחד חוזרת מגלות בפריז אחותה של סימון, פאני (חנה אזולאי הספרי, שגם ביימה), וכל האיזונים העדינים במשפחה המרוקאית הזאת הולכים לעזאזל.

נו, אז איך "אנשים כתומים"? אני מניח שהמטאפורה התנחלה לי בראש רק מפני שהוא עוסק באופן כל כך בולט באוכל, אבל אני ניצב מאחוריה: הסרט הזה הזכיר לי את העוף הממולא הראשון שהכנתי. כשעוד לא ממש ידעתי איך לסגור אותו או כמה זמן בדיוק הוא רוצה להישאר בתנור, וכשפתחתי את שקית הצלייה גיליתי שחלק קצת נשרף וחלק לא לגמרי התבשל, חלק מהמילוי ברח החוצה וחלק התייבש, אבל החלקים הטובים — פאק, כמה טובים הם היו. גם לחנה אזולאי הספרי יצא חלק משוחק מדי וחלק לא לגמרי מפוענח, חלק מסורבל וחלק מיובש, אבל עם מספיק חלקים טובים בשביל לעשות את השלם הזה ראוי לאכילה.

ההופעה הכבירה של ריטה שוקרון, היחסים היפים והמורכבים בין בנות המשפחה, ההחלטה הנבונה לא להסביר יותר מדי באשר לטיבה של הקללה/ ברכה שמעניקה להן את השילוב של נרקולפסיה, עור בצבע קלמנטינה וראיית נסתר — כל אלה מפצים על הפלאשבקים התכופים מדי, על ההחלטות התסריטאיות הלא מנומקות (הג'וב של ז'קי למשל הוא אקדח שנתלה על הקיר ולעולם לא יורה), ועל הנטייה שהוזכרה לעיל למשחק־יתר, בעיקר מצד אסתי ירושלמי ואזולאי הספרי עצמה (באופן לא מפתיע, אולי, למי שממלאת תפקיד כפול ותובעני לפני ומאחורי המצלמה).

עוף צלוי בצבע כתום, קצת שרוף וקצת נא. זה מה שמציעה חנה אזולאי הספרי. לא ליקקתי את האצבעות, אבל גם לא ביקשתי את הכסף בחזרה.

פורסם בפנאי פלוס, 1.5

כנגד ארבעה אחים: "המחברת הגדולה" ו"רוץ ילד, רוץ"

זה המדור הראשון שלי כמבקר הקולנוע של "פנאי פלוס". אני מצטרף לצוות הכותבים כמחליף של יאיר רוה, שבמשך תשע שנים הריץ כאן את מדורו המצוין "סינמסקופ". אמרתי את זה לרוה עצמו ולעורך אור קניספל, ועכשיו אני אומר גם לכם: ביקשו ממני להחליף אדם שאין לו תחליף. רוה היה ונשאר מבחינתי בכיר מבקרי הקולנוע בישראל, ואני נכנס לנעליו בשילוב של ענווה וחרדה. אני רק מקווה שלא תרגישו, לפחות במרבית השבועות, שאני עומד על מדרסים.

Regie: Pepe Danquart, Kamera: Daniel Gottschalk,  Produktion : Bittersu?ss

משמאל: לא יודע, אבל חייבים לצרף אותו למם "אנשים לא צפויים שדומים למייקל סרה"

לא צריך לחפש הרבה כדי למצוא את המשותף ל"המחברת הגדולה" ו"רוץ ילד, רוץ" (בתמונה למעלה): שניהם עוסקים בסבלם של ילדים במלחמת העולם השנייה, בשניהם מככבים שחקנים שהם אחים בחיים האמיתיים, שניהם מבוססים על רבי מכר ושניהם יוצאים היום בישראל. כמעט בלתי נמנע לשפוט אותם זה לאורו של זה, אלא שהשוואה כזאת צריכה להביא בחשבון גם את ההבדלים: ראשית, "המחברת הגדולה" מאת אגוטה קריסטוף הוא יצירה בדיונית, ואילו "רוץ ילד, רוץ" מאת אורי אורלב מבוסס על סיפורו האמיתי של ניצול השואה יורם פרידמן. שנית, הסרטים שמבוססים על הספרים האלה הפוכים לגמרי בכל הנוגע לאיזון הייאוש/ תקווה, או ליתר דיוק רוע/ חמלה.

ההבדלים דלעיל נמצאים בלב השורה התחתונה שלי לגבי שני הסרטים הדומים־שונים האלה, אבל נלך אחד אחד. וקודם להונגריה.

תאומים צעירים נשלחים לגור בחווה של סבתא שלא מכירה אותם או בהם. הוריהם מניחים שהמלחמה לא תגיע לחלק המרוחק הזה של הונגריה, אבל מהריקושטים הרי אין לאן להימלט. בתחילה נדמה שהבעיה היא הסבתא — שמכונה "המכשפה", זה צריך לתת לכם מושג לגבי הטיפוס — ועם הזמן מתברר שלא. שהבעיה היא הרוע האנושי.

מתוך האלימות, הקור והרעב שמסביבם צומחת אצל הילדים החלטה מודעת לאבד צלם אנוש: להכות זה את זה עד אבדן הכרה כדי להתחשל מפני כאב, להשפיל זה את זה כדי להיעשות חסיני עלבון, ובסופו של דבר גם להמית כדי להתאמן בהרג. זה הסיפור שהפך את "המחברת הגדולה" לרב־מכר, ואני חייב לומר שהוא לא בא לי טוב. לא באותו ספר שאפשר לסיים במהלך טיסה, ליוון, ולא בעיבוד הקולנועי שלו.

שתי בעיות יש לי עם האחים שערכו לעצמם כריתת רגש. ראשית, זה קרוב מדי למשהו שיכול היה להתרחש. כלומר, זאת לא וריאציה או פנטזיה על נושא המלחמה ההיא כמו "ממזרים חסרי כבוד"; זאת מטאפורה שלקוחה ישר מתוך הזוועה העצמה. והנה הבעיה השנייה: הכתיבה של קריסטוף ועכשיו הבימוי של יאנוש סאס הם שחורים משחור. מצמיתים. נטולי תקווה.

"המחברת" הוא סיפור על התקופה האפלה ביותר בזיכרון האנושי, ובואו נהיה ברורים: זה לא שציפיתי ממנו להיות קומדיה רומנטית. אבל להיכנס לתוך סיפור מומצא שמתרחש בלב החושך ולמצוא שם רק עוד חושך — זה עושה לי רושם של מניפולציה רגשית. שזה כמובן חלק מכל סיפור שקראתם וכל סרט שראיתם, אבל לנצל לצורך זה דווקא את הסיפור המאוד אמיתי של מלחמת העולם השנייה בהונגריה זה בדיוק זה: ניצול. אם לא של קורבנות המלחמה אז בוודאי של הצופים.

הזכרתי את הבימוי של סאס, ובקולנוע נטו הוא החולייה החלשה כאן. הילדים לזלו ואנדרש גיאמנט נהדרים ופירושקה מולנר מהפנטת בתפקיד הסבתא, אבל סאס מביים הכל ביד כבדה מנשוא. גם אם הקולנוע חסר המעוף שלו הוא ניסיון להדהד את השפה הרזה של קריסטוף, זה לא תירוץ. רק על השימוש המסורבל בקריינות יורד לסרט הזה ציון שלם; כדי להמחיש את העניין, יש רגע שבו אנחנו רואים את הילדים מנצלים את חשכת הליל כדי להוציא אוצר מתוך קבר והקריינות מספרת ש"באותו לילה הוצאנו את האוצר מתוך הקבר". וואלה?

עם כל פגמיו, "המחברת הגדולה" הוא בכל זאת סרט חזק וראוי לצפייה. הבעיות שלו הן כמעט מהתחום הפילוסופי, אבל לזה תרשו לי לחזור אחרי שנבקר במדינת המוצא של אימי.

שרוליק בן השמונה מסתובב לבד בפולין הכבושה. הוא נודד מחווה לחווה, מבקש לעבוד תמורת מזון ומציג את עצמו בשם יורק סטניאק, יתום מלחמה נוצרי. וזה מצליח לו. אפילו אם לא קראת את הספר של אורלב, אתה יודע מהרגע הראשון שזה יצליח לו. הרי אם מישהו יעשה פעם סרט על ילד שמנסה לשרוד לבד את אימת המלחמה ההיא ולא מצליח, הוא לא ייראה כמו משהו מערוץ "הולמרק".

כן, זה המכנה המשותף האחרון בין שני הסרטים האלה: גם הבימוי של "רוץ ילד, רוץ" גורע במקום להוסיף. יש כאן דרמה אנושית אדירה, ובמקום לתת לה לספר את עצמה, פפה דנקארט מטביע אותה במוזיקה מיותרת וממוסס אותה בעריכה בנאלית ומקלקל אותה במשחק־יתר של הילדים־כוכבים אנדז'יי וקאמיל טקאש, שחולקים בנטל התפקיד של אותו שרוליק. בעצם, ההבדל היחיד בין העבודה של סאס לזו של דנקארט הוא שהראשון עושה מעט מדי והשני יותר מדי. אלא שבין הסרטים שלהם יש פער גדול בהרבה, והוא קשור לדבר הזה שיש בכמויות ל"רוץ ילד" ואין בכלל ל"המחברת": לב. פשוט לב.

"רוץ ילד" הוא סיפור שמציג מעט מאוד רוע. זולת רופא אחד שמפר את שבועתו וסצנה קשה אחת של שריפת כפר, רוב הדמויות שמוצגות בו נמצאות על הסקאלה שבין קורבנות של הסיטואציה לסף־קדושה. שרוליק שורד בזכות טוב ליבם של זרים, והתוצאה היא חוויית צפייה מטלטלת מבחינה רגשית: בכל פעם שהעין רוצה לדמוע בגלל הילד המסכן הזה שמסתובב לבד בישימון של המלחמה, הלב מתרונן בזכות עוד שומרוני טוב שמחליט להושיט לו יד.

לפני המון שנים יצא לי לראות את "אירופה אירופה" בנוכחות שלמה פרל, הניצול שסרטה של אניישקה הולנד סיפר את סיפורו. את "רוץ ילד" ראיתי בנוכחות יורם פרידמן האמיתי, וגם אם הסרט עליו נופל מ"אירופה" המצוין, התחושה הייתה דומה: הנה יצירה שמחפשת את האור בתוך החושך, כי זה בדיוק מה שהציל את הגיבור שלה.

היום, אם כן, יוצאים כאן שני סרטים על סבלם של ילדים במלחמת העולם השנייה. הראשון הוא סיפור מומצא בלי שמץ של תקווה, והשני הוא סיפור אמיתי שכולו חמלה. מה אני אגיד לכם? לא כוחות. בכלל בכלל לא.

 פורסם בפנאי פלוס, 1.5