ארכיון חודשי: דצמבר 2014

10 הרהורים קצרים על 3 סרטים ארוכים

באדיבות קמפיין "רק לא בילבו"

1) "קרב חמשת הצבאות" הוא לא סרט טוב. "ההוביט" אינה טרילוגיה טובה. היא נולדה בחטא, כי לייצר 474 דקות מסך מתוך סיפור בנפח של "מר שמח" זה חטא, והיא מתה ביבבה. בסתם סרט.

2) אבל אנשים שמייחסים לה בעיית אורך טועים בממד: לפני הכל, הטרילוגיה הזאת סובלת מבעיית רוחב. יש לנו כאן מלא גמדים והוביט אחד שיוצאים למסע "לשם ובחזרה", ובמקום לפתח את הדמויות, להראות לנו איך המסע משנה אותן, ג'קסון והכותבים־שותפים שלו כל הזמן מרחיבים את היריעה עם עוד ועוד דמויות ותת־עלילות לא קשורות ולא מעניינות. ב"מפלתו של סמאוג" היה כל הסיפור עם האֶלפים, וב"קרב חמשת הצבאות" זה שוב האלפים הארורים, ובארד קוטל הדרקונים, וראש העיר לייקטאון וכמובן אלפריד. אלוהים, אלפריד.

3) כן, בשעה רעה יש גם לפיטר ג'קסון את הג'אר־ג'אר בינקס שלו. אלפריד, הסיסי הרשמי של לייקטאון (זוכרים, העיר שסמאוג יוצא לתקוף בסוף "מפלתו"?). הוא מצחיק פעם אחת, ואז הוא מתאמץ להצחיק עוד 20 פעם, וזה נורא. אז נכון, "ההוביט" טובה משמעותית מהטרילוגיה השנייה של "מלחמת הכוכבים". אבל משהו בחוויה המצטברת מזכיר את אי־הנעימות ההיא.

4) לא, ברצינות עכשיו, אתה פשוט לא מוציא דמויות למסע אם אתה לא מתכוון לפתח אותן על הדרך. זה אנטי קולנוע וזה אנטי סיפור. אולי הנחת העבודה הייתה שדמויות הגמדים לא יחזיקו לבדן את הטרילוגיה, אבל המסקנה מזה אינה להוסיף פיגומי עלילה ודמויות משנה אלא לא לעשות טרילוגיה. לא יעזור, מסע זה קטע מחייב. אם אף אחד בחבורה של ג'קסון לא קרא או ראה את "הקוסם מארץ עוץ", אני די סגור על זה שהם קראו וראו את טרילוגיית "שר הטבעות". גם ממנה אפשר ללמוד איך מספרים מסעות.

5) בסיום הקרנת העיתונאים שמעתי כל מיני דעות על "חמשת הצבאות" – יותר טוב מהקודם, פחות טוב ממנו, יותר גרוע אפילו מהראשון. אני לא מוצא כאלה הבדלים תהומיים בין שלושת הפרקים; מבחינתי שלושתם בינוניים במידה די שווה. כתובים ברישול, נטולי נשמה זולת הדמות של בילבו – ויותר מזה, התפקיד הנהדר שעושה מרטין פרימן – ובעיקר זועקים תאוות בצע.

6) זה קטע שזה מה שהם זועקים, כי הקונפליקט העיקרי ב"קרב חמשת הצבאות" הוא תאוות הבצע שמסמאת את מלך הגמדים תורין – הדמות הנוספת מלבד בילבו שמשתנה לאורך הדרך (גם אם באופן זהה לחלוטין למה שעובר על בורומיר ב"שר הטבעות"). זה ממש נראה כמו דימוי או בדיחה פנימית: תורין מלך הגמדים, תכיר את קווין טסוג'יהרה מלך וורנר. הרבה סבל מיותר היה נחסך אם שניכם לא הייתם חזירים.

"אני אומר לך, פיטר הציע לי לשחק את העץ בטרילוגיית 'העץ הנדיב'"

"אני אומר לך, פיטר הציע לי לשחק את העץ בטרילוגיית 'העץ הנדיב'"

7) דברים שאני לא מבין בקשר לטרילוגיית ההוביט, #1: אוקיי, הבוס רצה טרילוגיה. אבל אין מצב שמישהו הכריח פיזית את ג'קסון לייצר פרקים באורך ממוצע של 158 דקות. כבר אמרתי שהאורך הוא לא הבעיה, אבל הוא בפירוש מחמיר אותה.

8) דברים שאני לא מבין בקשר לטרילוגיית ההוביט, #2: ג'קסון וחברת האפקטים שלו, Weta, הפגינו לכל אורך טרילוגיית "שר הטבעות" איפוק נפלא בכל הנוגע לשימוש ב־CGI. דווקא בעשור שכל הקטע שלו היה להגזים עם זה, "שר הטבעות" הראתה איך עושים זאת נכון. ועכשיו, דווקא כשהוליווד מראה סימנים של בגרות ומשתמשת באנימציית מחשב רק איפה שהיא באמת עובדת, "ההוביט" חוזרת אחורה לימים הרעים. "קרב חמשת הצבאות" נראה מעובד מדי, מצויר מדי, מזויף. כל הסדרה הזאת נראית ככה.

9) לרבות הקרב ההוא בנהר מ"מפלתו של סמאוג". אני זוכר איך אנשים התפייטו עליו, וכל מה שאני ראיתי זה פיקסלים.

10) אז מה, ג'קסון רוצה לעשות את "חולית", או שסתם בא לו לקחת את עקלתוני החולות המהוללים של פרנק הרברט, להראות אותם בסצנה אחת של "חמשת הצבאות" ואז לא לעשות איתם יותר כלום? לא יודע, אבל אני אומר בכיף. שפיטר ג'קסון יעשה את פרנק הרברט. אבל שיעזוב את ג'.ר.ר טולקין. מיצינו.

פורסם בפנאי פלוס, 25.12.14

מודעות פרסומת

אישה תחת השפעה

"יופי, איך אני אעביר את כל הנסיעה עם 5 אחוז סוללה?"

"יופי, איך אני אעביר את כל הנסיעה עם 5 אחוז סוללה?"

הדבר הראשון שקרה זה שהתעלפתי מהצילום, לא רחוק ממילולית: יש ב"אידה" פריימים שעשו לי היפר־ונטילציה. מבקרי קולנוע רבים (פרזנט קומפני אינקלודד) התלהבו מעבודת המצלמה של דיק פופ ב"מר טרנר", עם הקומפוזיציה ופלטת הצבעים הוויליאם־טרנרית, אבל הברקת השנה בסינמטוגרפיה היא מבחינתי חד־משמעית העבודה של לוקאש זאל ורייזארד לנזבסקי ב"אידה". לכן העליתי מיד לאחר הצפייה את הפוסט הזה; תעברו על 39 הפריימים האלה ותגידו לי מתי בפעם האחרונה ראיתם דבר כזה.

הדבר השני שקרה זה שהסרט תפס אותי בכל המקומות הנכונים. הטריילר משקר מהבחינה הזאת: הוא גורם ל"אידה" להיראות כמו קלישאה של סרט פוסט־שואה, והוא כל כך לא. זה אמנם סיפורה של נזירה יתומה (אגתה טרזבוקובסקה) שמגלה כי נולדה יהודייה, פוגשת לראשונה את דודתה (אגתה קולש) ויוצאת איתה לגלות מה עלה בגורלם של הוריה, אבל קלישאות? אני לא חושב שהבמאי פאבל פאבליקובסקי יודע מה זה.

לפעמים אני מתקשה להסביר מה ההבדל בין סרט מונע־עלילה וסרט מונע־דמות, אז הנה: "אידה" הוא סרט מונע־דמות. זה לא סיפור גנרי על יהודייה שלא ידעה שהיא יהודייה; זה סיפור מיוחד, נוגע ללב ולשכל, על אישה צעירה שמתמודדת עם השאלה "מי אני" במובן הכי גורף ועמוק של המילה.

אני כותב את הביקורת הזאת ישירות לבלוג, ומכאן שאני לא מעניק ל"אידה" כוכביא כמנהגי ב"פנאי פלוס", אבל הסכיתו: מועמד פולין לאוסקר הוא הסרט היחיד השנה זולת "התבגרות" שראוי לטעמי למלוא החמישה. זאת הכתיבה הנבונה, זה פיתוח הדמות, זה המשחק של טרזבוקובסקה וקולש — ממליץ לכם מאוד לצפות בשנייה גם ב"רוז'ה" —  ומעל לכל זה הוודו של הצלמים זאל ולנזבסקי.

כתבתי על זה בהרחבה בפוסט ההוא עם כל הפריימים: הדבר הכי בולט בקומפוזיציה של "אידה" הוא השימוש במה שנקרא הד־רום — אתם יודעים, החלל שמעל לראשן של הדמויות המצולמות — באופן כל כך נרחב שלא אחת יש לך ראש בשמינית התחתונה של הפריים והד־רום בשבע השמיניות העליונות. משהו כזה, בקיצור:

"נו מה ציפית, משרד הפנים"

"נו מה ציפית, משרד הפנים"

אני לא סובל גחמות אמנותיות מכל סוג שהוא, והקטע הזה עם חלל־הראש יכול להיראות כמו גחמה אחושלוקי, אבל בשבילי הוא אינהרנטי ל"אידה" לא פחות מהעלילה. בשבילי, ההד־רום הוא תא המטען שיושב על הכתפיים של הגיבורה. זאת אישה שאמורה לגזור על עצמה סגפנות בשמו של ישו ומגלה שהיא אפילו לא נוצרייה, אישה שחשבה שהיא לבד בעולם ומגלה שיש לה קרובה אחת מאוד־מאוד חיה, אישה שלא ידעה דבר על הוריה ופתאום מתברר שהם נפלו קורבן לפשע המאורגן הגדול בהיסטוריה. יש פה דמות עם חתיכת יציקה על הראש, זה מה שאני מנסה להגיד פה. כל צעד שהיא עושה סותר את האמונה שלה, את הידע שלה, את מה שתכננה לעשות, את מה שחלמה לעשות או כל הנ"ל. ואני מאמין שהחלל הזה מעל הראש בא להזכיר לנו, בלי שתיאמר על זה ולו מילה של דיאלוג, שזה סיפור גדול בהרבה מ־80 דקותיו.

כל זה יכול כמובן להיות הפלצת ענק של מבקר קולנוע, אבל האמת היא שזה לא נורא משנה: "אידה" הוא הסרט הקטן הכי גדול שראיתי השנה, וזה נכון גם אם כל ההד־רום הזה הוא חסר משמעות לחלוטין. פשוט רוצו לקולנוע ותגידו לפולני הזה שהוא טועה בקשר לפולנייה הזאת.

 

שלא תדעו נשים מעניינות

הלבשה: יאיר לפיד

יונה ואני #1: בשנת 1991, כשהייתי בן 17 ובירושלים התקיים פסטיבל הקולנוע, שכבתי על הדשא של גיא בן הינום ממש מתחת לסינמטק וקראתי שירים של יונה וולך. יכולתי לספר לכם כמה התחברתי ל"יונתן" ("יונתן הם קוראים/ קצת דם/ רק קצת דם לקינוח הדבש") או כמה שנים המשכתי לצטט את את השורה "כמה שתחלק את העולם לשניים/ הוא העולם יחלק אותך לשניים בחזרה" (מתוך "עוד בורגני"), אבל האמת היא שאני מזכיר את המעמד ההוא כי לקרוא יונה וולך מתחת לסינמטק ירושלים זה הכי פלוץ שיצא לי לצאת, ואני רוצה לנצל את הבמה הזאת כדי להתנצל על כך קבל עם ויקום. תודה.

יונה ואני #2: אבא שלי מוזכר בביוגרפיה מאת יגאל סרנה שעליה מבוסס "יונה". אבי היה חלק מעיתון סאטירי שתרמו לו וולך וכותבים אחרים, והיה מקורב באותן שנים גם למאיר ויזלטיר ויאיר הורביץ – הראשון נעדר אמנם מסרטו של ניר ברגמן אבל תמיד מוזכר לצד וולך בדברי ימי השירה העברית, והשני נוכח בסרט בדמותו של מיכאל מושונוב. אני מספר לכם את זה מפני שלראשונה בחיי צפיתי בביוגרפיה קולנועית שיש לה איזושהי נגיעה לביוגרפיה האישית שלי, ועכשיו תחזיקו שנייה את המחשבה הזאת.

"יונה" מפגיש אותנו עם וולך (נעמי לבוב) רגע לפני שהעורך גבריאל מוקד (שלום מיכאשווילי) מגלה אותה והחבורה של יאיר הורביץ מאמצת אותה. עיקר תשומת הלב של ברגמן הולכת לאפיזודה שבאה אחרי פרסום ספר השירים הראשון שלה: אשפוזים חוזרים בבית החולים לחולי נפש טלביה, לרבות טיפולים בכדור האז־ניסיוני אל.אס.די. בשיא השגעת לקתה וולך גם במחסום כתיבה בלתי עביר, ומכאן ש"יונה" הוא סיפור על משוררת שמוצאת את קולה, מאבדת אותו ו – אוי נו, זה לא ספוילר – זוכה בו בחזרה.

בדיוק לפני שבוע, אפרופו "מר טרנר", רטנתי כאן על הרקורד הרע של הביוגרפיה הקולנועית. בהכללה לא גסה מדי, סרטים נוטים לקרוס תחת נטל הפיצוח של דמויות היסטוריות. הבעיה טמונה בעצם הפיצוח: בני אדם אינם משוואות שיש לפענח, בעיות של נעלם אחד שיש למצוא. זה לא מקרי ש"רוזבאד", כנראה המפתח־לדמות הכי מפורסם בתולדות הקולנוע, הוא פיצוח של דמות בדיונית (כלומר, "האזרח קיין" אמנם נשען על דמותו של איל העיתונות ויליאם רנדולף הרסט, אבל הוא היה גרסה מומצאת של אדם ושל נפשו); אנשים הם פשוט לא עד כדי כך פשוטים. לזכותו של ברגמן ייאמר שבחלק הארי של סרטו הוא נראה כמי שמבין את זה לגמרי, אבל לגנותו ייאמר שהוא בכל זאת התפתה לפצח את יונה וולך.

אני לא רוצה להיכנס לפרטים שכן מהווים ספוילר, אז נגיד ככה: בפשטנות מבאסת למדי, ברגמן הולך על הפיתרון הקל ומאתר רגע בילדותה של וולך שאמור לפענח אותה. את השיגעון שלה, את הכישרון שלה. בהיבט הזה, "יונה" הוא ביופיק כושל במיטב המסורת. וההיבט הזה די השתלט לי על חוויית הצפייה.

אוף טופיק, אבל לא באמת: היה לי פעם מורה לקולנוע שהפציר בנו להישען לאחור במושב ולא לרכון קדימה אל המסך. התיאוריה שלו הייתה שהרוכן נוטה לפענח את הסרט במקום לעשות את הדברים בסדר הראוי, קרי לצפות תחילה ולחשוב רק לאחר מעשה. הוא אמר המון שטויות, המורה שלי, אבל הוא ממש נעץ מסמר עם הטיפ הזה: קודם צופים. אחר כך חושבים.

נזכרתי במורה ההוא למחרת הצפייה השעונה־לאחור שלי ב"יונה", כי הסרט הזה התעורר איתי בבוקר וגרם לי לחשוב – בזמן ובמקום הראויים, המורה – שהפיצוח הפסיכולוגי הוא חלק זניח ביצירה שרוב־רובה עוסק בפרק ספציפי בחייה של דמות שמגמדת את ההגדרה "מרתקת". ככה יצא שאחרי שישנתי על זה, זכרתי לא את מפח הנפש מהפסיכולוגיה בגרוש אלא את ההופעה המכושפת והמכשפת של נעמי לבוב כמשוררת מוכת שיגעון ורדופת כישרון.

"נו, איפה המועדי הדלקת נרות?"

"נו, איפה המועדי הדלקת נרות?"

בכל הנוגע לעשייה, "יונה"אינו סרט אחיד. ברגמן כאמור נופל מצד אחד למלכודת הפיצוח, ומצד שני עושה ממש כיתת אמן בנושא "סרט מונע־דמות";  הצלם הגרמני לוץ ריטמאייר לא עושה שום דבר שמצדיק את הייבוא של שחקן זר, אבל העורכת אילה בנגד מצדיקה משפט אחר שאמר לי המורה ההוא, "עורך מציל צלם"; ונעמי לבוב – מה אני אגיד לכם, רק בשביל החיוך הממזרי הזה שהיא סיגלה לעצמה שווה לצאת מהבית. זאת הופעה שמצדיקה לבדה את מחיר הכרטיס, חד וחלק.

בכל הנוגע למהות, הנה מה שהבנתי בבוקר שאחרי: "יונה" במיטבו וברובו הוא בכלל לא ביופיק. הוא פרשנות די חופשית לדמות שהיא חלק מהמיתולוגיה של כולנו ולאישה שכולנו מכירים, רק שלא תמיד קוראים לה יונה והיא לא בהכרח משוררת. אבל היא תמיד אישה יצירתית, ואחרת, ומצ'וגעת, ומסוכנת קודם כל לעצמה. אני תמיד ממליץ לגברים צעירים שלא יחפשו להם בחורות מעניינות, ויותר משהוא ביופיק או חתיכת ישראליאנה, "יונה" הוא סרט על בחורה הרבה יותר מדי מעניינת.

זוכרים את המחשבה שביקשתי מכם להחזיק? אז בגלל האופי הזה של "יונה", כל דעה מוקדמת על האישה האמיתית פסולה לעדות על הסרט הזה. אל תקשיבו לאנשים שהכירו אותה ואומרים שזאת לא היונה שהם הכירו, כי זה לא על יונה שהם הכירו. אני מצדי לא אקשיב לאבא שלי, כי הוא יצפה בסרט רכון אחושלוקי קדימה וינסה לזהות שם את החיים האמיתיים.

פורסם בגירסה מקוצרת בפנאי פלוס, 18.12.14

בעקבות הצייר הרומנטי

"אמרתי או לא אמרתי שגדעון סער יתנקנק?"

"אמרתי או לא אמרתי שגדעון סער יתנקנק?"

הביופיק, הביוגרפיה הקולנועית, היא כרוניקה של מפח נפש. בסדר, נכון, "השור הזועם". אבל מנגד מתייצבים "הטייס" ו"ג'יי אדגר", "מילק" ו"הוריקן", "גנדי" ו"ניקסון", "צ'פלין" והרלוונטי מכולם לענייננו, "פולוק". אין, מדהים כמה דמויות היסטוריות התפגרו בחדר הניתוחים הקולנועי. ושתבינו, כדי להיזכר ברשימה דלעיל נעזרתי בחיפוש Best Biopics; נחשו איך היא הייתה נראית אם הייתי מקליד Worst. איך אמר האיש בעל שש האצבעות לאיניגו מונטויה? "תתרגל להתאכזב".

עם ציפיות בהתאמה באתי לביופיק החדש של מייק לי, "מר טרנר". זה אותו לי מ"עירום" ו"נערות קריירה" ו"תקוות גדולות", עם כל הריאליזם כחול־הצווארון והתחושה החמוצה של במאי שמחויב יותר למצפון החברתי שלו מאשר להנאה שלנו. אני לא מעריץ גדול – למען האמת נמאס לי מהקדרות של לי כבר בתחילת העשור הקודם – אבל דווקא בגלל זה סקרן אותי לראות את האיש מחוץ לאלמנט שלו. ואיך שלא תסובבו את זה, צייר נוף שהלך לעולמו ב־1851 הוא לא באלמנט של מייק לי.

"מר טרנר" הוא סיפורו של וויליאם טרנר (ליתר דיוק ג'וזף מילארד וויליאם טרנר, כי ההיסטוריה חמדה לצון ובאותה תקופה באנגליה פעל צייר נוף אחר בשם וויליאם טרנר), אבל רק במובן הזה שהוא עוסק בשנות חייו האחרונות של אחד מגדולי הציירים בהיטוריה. מכל בחינה אחרת, "סיפור" היא לא מילה רלוונטית בהקשר של הסרט הזה.

אם תיכנסו לאתר של "לב", תמצאו תחת "מר טרנר" את התקציר הבא: "סיפורו של הצייר הבריטי האקסצנטרי ושל הסובבים אותו – אביו המסור, עוזרת הבית האוהבת שהוא לוקח כמובן מאליו, עמיתיו התככנים למקצוע, וגברת מיוחדת אחת שחיה במורד הנהר. בין כל אלה אנו מלווים את מר טרנר בעוד הוא מטייל, מבקר, מעליב, חוקר, ובעיקר – מצייר". מה אני אגיד לכם, לא יכולתי לנסח את טוב יותר (כאילו, חוץ מהשורה "עמיתיו התככנים למקצוע". זה קצת עילג). המתקצר האנונימי מתאר בנאמנות רבה את חוויית הצפייה בסרט הזה, שבו סיפורו של הגיבור איננו מסופר; הוא יותר כמו מתואר בראשי פרקים, בנקודות. במשיכות מכחול עבות, אם תרצו.

גם אם לא תרצו, אני חושב שזה בדיוק מה שעבר בראש של מייק לי. טרנר אמנם משויך אתנית לתקופה הרומנטית, אבל עבודותיו נחשבות למבשרות האימפרסיוניזם, ונדמה לי שזה נכון גם לסרט שניסה לי לעשות. התרשמות האמן מהאמן אפשר לקרוא לזה. לא ביופיק במובן המקובל, אלא סיכום כך וכך תכונות ומעללים של טרנר, ושהצופה כבר יחליט לבד איזה נרטיב – או דמות, או תמונה – עולים מכל זה.

טוב, הבעיה היא שלא עולים. "מר טרנר" הוא אוסף של רגעים מצוינים – לרבות קטע השירה הכי יפה שראיתי השנה בסרט, השימוש הכי מושכל בפיל מאז "אינדיאנה ג'ונס והמקדש הארור" וללא ספק סצנת התראי־לי־ציצים המוזרה של העשור – אבל הרגעים האלה לא מצטברים לכדי תמונה, אימפרסיוניסטית או אחרת. הם נשארים רגעים. משיחות צבע שלא יעזור לך להתרחק מהן, כי הן לא מייצרות שום שלם מכל מרחק שלא תתפוס.

מה שמוזר – מה שכמעט לא נתפס על פני 150 דקות – הוא שזה לא ממש גורע מחוויית הצפייה. מייק לי לא מציע לפצח את דמותו של טרנר, כי זה בדיוק סוג הפסיכולוגיה בגרוש (או הביוגרפיה בגרוש) שהביופיק המצוי מתרסק בתוכו. במקום זה הוא מצייר לנו את דיוקן האמן כאיש, נקודה. לפעמים איש גס, לפעמים איש רך, ולפעמים זה דיוקן האמן כאיש חרמן. שימו את זה מול הניסיון של אד האריס (כבמאי וכשחקן) לפצח את ג'קסון פולוק, ואני לוקח בשתי ידיים את האימפרסיוניזם של "מר טרנר" על חשבון הפסיכולוגיזם של "פולוק".

באדיבות סבבה 5

באדיבות סבבה 5

הבעיה בסרט שמציג לך חתיכות ומשיחות במקום שלמים וסיפורים היא שכל חתיכה צריכה להיות פיקס וכל משיחה על הכסף, אלא שלפחות 30 מתוך 150 הדקות האלה לא מצדיקות את עצמן. זה הרבה זמן מת ביצירה שאין בה ממש, איך קוראים לזה, עלילה. חזרות מיותרות, הרמות שמחכות לשווא להנחתות – הרגעים המתים גורמים לי לסכם את "מר טרנר" בעיקר ככישלון מעניין. ניסיון נאה לחשוב מחדש על הביוגרפיה הקולנועית. לא יותר מזה.

אז כן, כישלון. אלא שהרגעים הטובים – והצילום המצוין של דיק פופ עם הנאמנות המוחלטת לפלטת הצבעים ולקומפוזיציה של טרנר, וההופעה האינסטנט־קלאסית של טימותי ספול בתפקיד הראשי, והנוכחות השקטה והחודרת של דורותי אטקינסון כעוזרת הבית שהוזכרה לעיל – כל אלה הופכים את "מר טרנר" לכישלון מספיק מעניין כדי לקנות כרטיס בשבילו.

בעצם תנו לי לחדד את זה: רק בשביל הסדרה האינסופית של גניחות, אנחות, אנקות, שיעולים והמהומים שסיגל לעצמו ספול שווה לקנות כרטיס ל"מר טרנר". יש שחקנים שנהוג לכנות "פיזיים"; מה שעושה כאן ספול מוכיח שלפעמים, הצוהר לנשמתו של אדם הוא פשוט סך הצלילים שמפיק גופו.

פורסם בפנאי פלוס, 11.12.14

איזה הומואים

"ב' זה ביסקסואל!"

סיפור אמיתי על חיבור בין אקטיביסטים הומואים מלונדון לכורים וולשים השובתים במחאה על תנאי העסקתם. סיפור מימי מרגרט תאצ'ר, בסרט שכבר בדקות הראשונות ממצב את עצמו קרוב יותר ל"ללכת עד הסוף" מאשר ל"זקוף ת'אוזן". זה "גאווה", ונתוני הפתיחה שלו בהחלט לא עודדו אותי. ראשית, זה סרט עולץ ואני לא מת על סרטים עולצים. שנית, יש בעיניי משהו לא נכון בדמויות שמוגדרות אך ורק על ידי המיניות שלהן. הרי זה גול עצמי שאין כדוגמתו, לטעון שכל הנטיות נולדו שוות בעודך מגדיר קבוצה של דמויות על סמך נטייתן. בנושא קשור, האם ראיתם פעם סרט על הטרוסקסואלים?

כל זה טוב ויפה על הנייר, אבל "גאווה" הוא סרט שקילף ממני כל גרם של ציניות. כמעט בניגוד לרצוני מצאתי את עצמי נסחף לתוכו, ובנסחף אני מתכוון שרגע לפני כותרות הסיום הייתי במתח נוראי כי היה ברור שעכשיו יכתבו לנו מה נגמר עם האנשים האלה בחיים האמיתיים, ובהתחשב בכך שמחציתם הומואים שחוו את פרוץ מגפת האיידס, היה ברור גם שלא כולם זכו להפי אנד. אלה היו שתי פסקאות שאפשר לסכם במילה "הופתעתי".

אז כן, באמת היה דבר כזה. באמצע שנות ה־80, כשכורי הפחם נלחמו בקפיטליזם התאצ'ריסטי, הם מצאו שותפים דווקא במצעדי הגאווה. וכן, ברור שזה לא היה שידוך משמיים: חצי מהעניין ב"גאווה" הוא הקושי של הכורים לספוג סולדריות מצד הקבוצה הספציפית הזאת, על אחת כמה וכמה על רקע בהלת האיידס. החצי השני הוא ההתעקשות של ההומואים להתייצב לצד החבר'ה האלה ויהי מה; זה שם אותם בעמדה של קדושים מעונים, ואני לא אוהב דמויות של קדושים מעונים. כלומר, בתיאוריה. בפרקטיקה דווקא אהבתי מאוד את הגלריה של הבמאי מתיו וורקס.

הומו צעיר ודעתן בשם מארק (בן שנצר) הוא המחולל של העניין כולו: עולה בדעתו שהמאבק על זכויות ההומואים אינו שונה במהותו ממאבק הכורים על הזכות לתנאי העסקה הוגנים. הגיבור הוא ג'ו (ג'ורג' מק'קיי), שעוד לא יצא מהארון וכבר מוצא את עצמו בחוד החנית האקטיביסטית; את הקונפליקטים הדרמטיים, וביתר שאת את הרגעים הקומיים, מספק הפער הלא־נתפס בין הליברליות הססגונית של ההומואים לשמרנות כחולת־הצווארון של הכורים הוולשים שהם נזעקים לעזרתם. אה, ואת רגע הזן מספק דומיניק ווסט: עד שלא ראיתם את מקנולטי מ"הסמויה" בדראג חלקי, לא ראיתם – ובכן, את מקנולטי בדראג.

איך הייתם מתרגמים Feel-good movie? סרט־מַרְגָּשׁ־טוב? אז כבר אמרתי ש"גאווה" מכריז על עצמו ככזה ממש מהרגע הראשון, עם העדפה ברורה לבדיחה טובה על פני מהמורה דרמטית ואווירה כללית שהיא יותר "פרסיליה מלכת המדבר" מאשר – לדוגמה אנגלית כחולת צווארון טובה –  This is England החזק והקשה של שיין מדוס. בחצי השעה הראשונה זה אכן נראה לי כמו ניסיון רדוד להמתיק את הגלולה, אבל ככל שנקפו הדקות קרו שני דברים: אחד, לא יכולתי להפסיק לצחוק. ושניים, לא יכולתי להפסיק לגאות מרוב רגש.

צולם בהפגנה של "נשים בשחור ואדום וכחול ובורדו וכתום ומין סגול כזה"

צולם בהפגנה של "נשים בשחור ואדום וכחול ובורדו וכתום ומין סגול כזה"

"גאווה" הוא מהסרטים האלה שלובשים את ליבם על שרוולם. הוא ממש מטיף לסובלנות, לסולידריות, לפתיחות אישית וחברתית, ועושה את זה כל כך תמים שאי אפשר לא להאמין לו; בה בעת הוא מציג את הקבעונות של כולנו בשילוב של הומור אמיתי וייאוש טוטאלי. דרך הפריזמה הזאת, אני חושב שהוא סרט־מרגש־טוב כי האופציה השנייה הייתה סרט של מייק לי. אתם יודעים, משהו כה מלנכולי שאחר כך אתה רוצה לקרוא את העיתון של היום בשביל להתעודד. ושלא תטעו, הסרט הזה בהחלט לא מתחמק מהמקומות האפלים שהתמה שלו מובילה אליהם; באורח הולם, הוא פשוט מסרב לתת להם להכתיב את מצב הרוח שלו.

נקודה נוספת לזכותו והפתעה נוספת בשרוולו של "גאווה" היא הגלריה הנשית שלו. הסרט הזה מציג חתיכת אנסמבל גברי (ביל ניי, אנדרו סקוט ופדי קונסידיין הם השמות הבולטים ביותר בין שחקני המשנה), אבל כסרט על כורים והומואים – ורק לסבית אחת, כי שהלסבית האחת מקפידה לציין – משמח לגלות בו דמויות נשיות מעניינות ושחקניות שנועצות בהן שיניים. למשל ג'סיקה גאנינג בתפקיד עקרת בית שיהיה ספוילר לגלות מה נהיה ממנה בסוף; למשל ליזה פאלפריי בתפקיד כפוי הטובה של קפוצת התחת הרשמית; ומעל כולן אימלדה סטונטון, עם דמות שהיא המצפון החברתי של כפר הכורים הוולשי. לא דבר מובן מאליו בסרט על גברים, הקטע הזה של דמויות נשיות עגולות. לעזאזל, בימינו זה לא מובן מאליו אפילו בסרט על נשים.

הקולנוע שלו עני מאוד, הוא קראוד־פליזר חסר בושה, אבל לא תשמעו ממני מילה רעה על "גאווה". הלב על השרוול שלו פשוט כל כך גדול.

פורסם (בגירסה מקוצרת) בפנאי פלוס, 4.12

המדריך לאילוף אור

צילום: ערן כהן. איורים: גיא חרל"פ

צילום: ערן כהן. איורים: גיא חרל"פ

עשר דקות בתוך "לוויה בצהריים", סרטו של אדם סנדרסון על פי ספרו של ישעיהו קורן (4.12 בקולנוע), הבנתי שאני רואה משהו מיוחד. דגש על רואה: עבודה של שניים, הצלם נדב הקסלמן והתאורן הראשי אבי דסברג, בולטת בכל שנייה של 82 הדקות האלה.

לא אכנס איתכם פה לפרטי עלילה. מספיק לומר שזה סיפור על אישה נשואה ביישוב כפרי קטן ולא מזוהה, שזה מתרחש בשנה שיכולה להיות כל דבר בין 1950 ל־1965, ושהאור של הקסלמן ודסברג גורם לזה להיראות לא רק מזמן אחר אלא גם ממקום אחר.

נדב הקסלמן ניאות לשמש לי ולכם מדריך לתאורה של "לוויה בצהריים" בפרט ובקולנוע בכלל, ואני חייב לומר מראש: קיבלתי ממנו הרבה פחות ממה שחשבתי. "לוויה" הוא סרט כל כך מוקפד ויזואלית שהיו לי בראש עשרות פנסים באלפי ואטים, אבל שוט אחרי שוט חשף בפני הקסלמן מלאכת מחשבת של צמצום ועבודה עם הקיים — לא מתוך אילוץ של תקציב או של זמן אלא כהחלטה אמנותית שממקסמת את היתרונות של אמצעי הצילום הדיגיטליים.

"לוויה" צולם בעדשות Cook S2 שיוצרו במקור בשנות ה־40 של המאה ה־20, אבל התאורה שלו היא שיעור בעשייה קולנועית צנועה דווקא במאה הזאת. תציצו במד הוואטים הקטן שצמוד לכל פריים ותגידו לי שהגזמתי.

1) איך לכבות שמש1 copy

"לוויה בצהריים" צולם במצלמת Arri Alexa, שנבחרה בין היתר בגלל הרגישות הגבוהה שלה לאור. "עם מצלמה דיגיטלית סופר־רגישה כמו האלקסה", אומר הקסלמן, "אתה הרבה פעמים מחשיך במקום להאיר". במקרה הזה, כל צד ימין של הפריים מצולם דרך פילטר מכהה־בהדרגה בשם ND Grad, כלי פשוט ויעיל לכל צלם שמחפש להבליט פרטים בשמיים וכיו"ב שטחים בוהקים. מימין ניצב מתקן בשם Gobo Floppy, מסגרת גדולה עטופה בד שחור. הוא שם כדי לחתוך החוצה את כל האור המיותר ולהשאיר רק את הקרן שנותנת היילייט על השיער של הילה וידור.

אני מתפלא לגלות שאין כאן מקור אור מלבד השמש, והקסלמן מתקן: "זה לא השמש, זה השמיים. ככל שמקור האור גדול יותר ביחס לאובייקט, כך הוא נראה רך יותר. והשמיים גדולים יותר מהשמש".

2) אהיל בראש שלך

2

פנס מצטלם, בניגוד לפנס שעובד רק מאחורי הקלעים, מכונה בתאורנית "פרקטיקל". ב"לוויה בצהריים" הרבה הקסלמן להשתמש ביצור כלאיים: פרקטיקל שאינו מצטלם, אבל כזה שקיומו וצורתו משתמעים מהאור שהוא מפזר. במקרה הזה מנורה בעלת אהיל עגול שתלויה במטבח; היא עצמה לא נמצאת שם בכלל ובמקומה תלויה נורת ליבון פשוטה בת מאה ואט, מכוסה אלומיניום גמיש בשם Black Wrap שנותן לה את ה"אהיל" הדרוש (בתמונה הקטנה: פריים שממחיש את אפקט האהיל העגול). התאורה הנוספת היחידה היא פנס קוורץ נמוך שמאיר דרך קלקר על הילה וידור; Gobo Floppy חותך ממנו שאריות שפוגעות בקיר ושומר על אפלוליות כללית. "שני פנסים בסצנה זה די הרבה בשבילי", מעיר הקסלמן.

3) שמיים זה נייד

3

התאורה ב"לוויה בצהריים" מתבססת הרבה על מקורות זמינים — מה שנקרא Available Light, כלומר אור קיים בניגוד למיוצר — אבל הטריק הוא לא לעבוד עם מצב נתון אלא לגרום לו לקרות. לזמן את האור. במקרה הזה על ידי שימוש בבלנדה — לוח מחזיר אור גדול — בצבע כסף־מט, שמזמנת את אור השמיים מהצוהר בדלת. בלנדה שנייה מאירה את קו המתאר של וידור; זה נראה כמו אור שמגיע ישירות מהחלון, אבל בעצם מדובר בהחזר שלו.

4) ציוד מקצועי: נורה וקלקר4

מקור האור המרכזי בכל סצנה נקרא Key Light. פנס שמאיר את האובייקט מאחור על מנת להפריד אותו מהרקע נקרא Back Light. נורת הליבון של הקסלמן ממלאת כאן את שני התפקידים: היא גם מקור האור המרכזי וגם זאת שמאירה את הילה וידור מהגב. האור על פניה הוא רק החזר של נורת הליבון דרך קלקר שמוחזק קרוב מאוד לפניה של כוכבת "לוויה בצהריים".

5) תן לי פחות קיר

5

מחוץ לחלון יש בלנדה עצומה (3×3 מ') שמשקפת את השמיים ומספקת מקור אור לפנים של מתן אברבך ולגב של הילה וידור. אור מגיע גם כהחזר מקיר הקרמיקה, והקסלמן משתמש בזה כדוגמה לשינוי שהביא איתו ציוד הצילום הדיגיטלי: "במצלמת פילם ישנה, סביר להניח שאי אפשר היה לראות בכלל את החזר האור הטבעי מהקיר. אנחנו היינו חייבים להציב משמאל Gobo Floppy כדי לוודא שלא יגיע יותר מדי החזר וכדי לייצר קונטרסט בניגוד לפריים שטוף אור"

6) הבדל של יום ולילה 6

גם כאן מככבת בלנדה, אלא שבמקרה הזה היא מחזירה לא את השמש אלא פנס שמתחזה לה — האור הבהיר שבוקע מכיוון הדלת הוא בעצם החזר של פנס דרך מסגרת לבנה ולא אור יום כפי שניתן לחשוב. זה נעשה מפני שיובל ינאי והילה וידור צולמו בלילה, ואילו התגובות של רוברטו פולק (בתמונה הקטנה, ובתפקיד היד בתמונה הגדולה) צולמו באור יום. כך התאורה נראית המשכית בחיתוכים בין שני השוטים.

הפנס ניצב מאחורי מסגרת לבנה שמרככת אותו, והבלנדה מחזירה אותו לא ישירות אלא דרך הרצפה. זה מה שמאיר את פניהם של וידור וינאי. "5,800 ואט, כולל הפנס שמגיע מכיוון הבלנדה לחיזוק", מחשב הקסלמן. "זה כנראה השוט הכי מחושמל בסרט".

7) זה ייגמר בגראד7

את מירב גרובר מאיר "צ'ייניז", פנס שהוא לא יותר מנורת ליבון (במקרה הזה 500 ואט) בתור אהיל נייר עגול מהסוג שקונים באיקאה. את הצ'ייניז אפשר להתקין כמו מיקרופון על מקל של בום, והקסלמן מציין ששימוש נרחב בו ב"שבעה חטאים" הפך אותו לפייבוריט בתעשיית הקולנוע. כאן הוא עטוף במין שמלה שחורה שמונעת מממנו לפזר אור איפה שאין בו צורך.

פרקטיקל שלא באמת מצטלם, זוכרים? אז אחד כזה מימין מאיר את הרקע, ופילטר ND Grad על העדשה עוזר לחדד את הקונטרסט בין הפנים המוארים לחדר החשוך. הקסלמן מזכיר את "זה ייגמר בדם" של פול תומס אנדרסון כמקור השראה ויזואלי ל"לוויה בצהריים", ובמקרה הזה מהנהן לאות דוגמה.

8) טול בריסטול

8

צילומי הסצנה הזאת הוזזו בהתראה קצרה מחדר כיתה בקומה הראשונה לאחד שממוקם בקומה השנייה. במקום להרים פנסים לגובה דרך החלונות, הקסלמן שוב זימן את האור הקיים.

על תקן Key Light דו צדדי מגיע אור טבעי דרך החלונות שמימין ומשמאל. עכשיו, זוכרים את כלל האצבע "ככל שמקור האור גדול יותר, כך הוא נראה רך יותר?". אז זה עובד גם הפוך: כאן נחתכה באמצעות בריסטולים כל השמש המיותרת שחדרה דרך חלונות נוספים מצד שמאל. זה הקטין וחידד את מקור האור הטבעי למצב דמוי־פנס שמייצר את האלומות על הקיר מאחור.

9) במקרה של מנורת אמת

9

מנורת הקיר שם מימין היא מקרה נדיר של פרקטיקל שממש מצטלם ב"לוויה בצהריים". זה הופך את הדרישות ממנה לכפולות, כי חוץ מלספק תאורה לשוט הזה (בעצם כל התאורה, חוץ מצ'ייניז מאה ואט שנוגע בקיר משמאל) היא גם צריכה להיראות סבירה בתוך התקופתיות הלא ממש מוגדרת — אבל המאוד מורגשת — של הסרט הזה.

"גופי תאורה מצטלמים הם נקודת מפגש של צילום, תאורה ועיצוב אמנותי", אומר הקסלמן ומתאר שיחות פינג־פונג שלו עם המעצבת האמנותית כרמלה סנדרסון בחיפוש אחר פרקטיקלים לסרט של בעלה. כל זה בשביל לייצר סילואטה של בחורה על מיטה, כן?

10) עקוץ כדבורה, רחף כתאורן

10

נורת הליבון חוזרת למעמד שמאתגר אותה: יובל ינאי והילה וידור אמורים לקום ולזוז הצידה, אבל מקור האור צריך להמשיך להיראות קבוע. כדי להשיג את האפקט הזה באופן הכי טבעי מלווים כאן שני תאורנים חמושים בבלנדות קטנות את תנועת המצלמה והשחקנים, ובכך מאריכים את האלומה הטבעית של נורת הליבון. כשהשחקנים מחליפים מקומות ועוברים למנח שנראה בתמונה הקטנה, התאורנים מחליפים תפקידים בלי לזוז: מי שסיפק לינאי את ה־Back Light מספק לו עכשיו את ה־Key, ולהיפך.

השוט הזה הוא הזדמנות להכיר מקור אור נוסף — ה־Fill Light, שכשמו כן הוא, ממלא אזורים חשוכים. הקלקרים שבידי התאורנים עושים במקרה הזה גם את עבודת המילוי, ומאפשרים לראות פרטים בסביבה שללא Fill Light הייתה מתקבלת כגוש שחור.

11) צהוב צהוב מתוך האפלה

11

לא רק למצלמות יש עדשות: מקור האור העיקרי על פניהם של גרובר ואברבך הוא פנס עדשה (במקרה הזה "טוויני" 650 ואט), כלומר פנס שגוף התאורה שלו ממוקם מאחורי עדשת זכוכית שמרככת אותו. את מעט המילוי לשאר החדר מספק צ'ייניז, שוב בתוך שמלה שמצמצמת את הנוכחות שלו.

אנחנו מתבוננים יחד בפריים הדרמטי הזה כשהקסלמן מספק תובנה להרהר בה: "קונטרסט הוא הדבר הראשון שהעין האנושית מבחינה בו, הדבר הראשון שתינוקות רואים. אנחנו מחווטים להימשך לאזורים הבהירים, להיי־לייטים, והתאורה לא צריכה להיות יותר מנגיעה כדי שזה יקרה".

12) קטע של פנים

12

בסוף בסוף, אור זה גם השחקנים שלך. לקראת סוף הסרט, בנסיבות שלחשוף אותן יהיה ספוילר קטלני, הילה וידור צריכה להיראות קצת אחרת. שונה מאיך שראינו אותה עד עכשיו, מנותקת גם מהקיבוץ שמסביבה. הקסלמן מיקם מחוץ לחלון בלנדת מראה שמחזירה לחדר את האור הטבעי דרך מסגרת גדולה של מרכך (חומר דמוי נייר צלופן); משהו בחלביות הזאת באמת הוציא אחרת את וידור והקסלמן סגר עוד פריים של אפס ואט, אבל הוא מסביר שזה לא היה בהכרח עובד עם אובייקט אחר. "לפעמים אתה בונה תאורה שנראית נפלא על שחקן אחד, אבל גורמת לשחקן אחר להיראות חולה צהבת", אומר העיניים של "לוויה בצהריים". "אנחנו חייבים לזכור שגם עור מחזיר אור".

*פורסם בגיליון דצמבר של בלייזר, בעיצובה של מרינה מרמר האגדית (מצטער שקצת חירבתי לך את העבודה בהמרה לבלוג, מרינה). ולמקרה שפספסתם את הלינק למעלה, עוד עבודות של גיא חרל"פ אתם יכולים למצוא כאן. כדאי לכם