ארכיון חודשי: יוני 2015

קץ הילדות

"רואים, היא אמרה במפורש 'קפוצי תחת'!"

בשנים האחרונות נדמה לי ש"פיקסאר" שכחו מה זה להיות ילדים, אם תורשה לי פרפראזה על מילותיו של מנהיגנו. האולפן שהפך למותג־על בזכות סרטים לקטנים שגם גדולים אהבו – עם כותרים כמו "צעצוע של סיפור", "מפלצות בע"מ", "מחפשים את נמו" ו"משפחת סופר־על" – עושה בעשור האחרון סרטים שהקהל הטבעי שלהם מתחיל בסביבות גיל עשר. תחשבו על "וול אי", על "רטטוי", אפילו על "אמיצה"; לילדי גן אין מה לחפש בהם.

הגבהת קהל היעד היא משהו שכנראה לא הייתי שם לב אליו אלמלא בת התשע הפרטית שלי. מצד אחד אני נמצא במצב מתמיד של פליאה על כך שהתמזל מזלה לגדול בתור זהב, אשכרה תור זהב, של סרטי אנימציה לזאטוטים; מצד שני, יש בי לא מעט השתוממות מצטברת על כך שפיקסאר משתתפת בחינוך הקולנועי של בתי רק בדיליי, אם בכלל.

"ראלף ההורס", "פראנורמן", "פיראטים", "הלורקס", "הקרודים", "הממלכה הסודית", "מפלצת של מלון" ו"מפלצת בפריז", "הדרקון הראשון שלי" ו"קונג פו פנדה" ו"מדגסקר" ו"גנוב על הירח" על המשכיהם – רונה עברה חוויות קולנועיות מכוננות עם כל הסרטים ברשימה הזאת, שלא כוללת ולו נציגות אחת של פיקסאר. זה די משוגע: ילדה שאבא שלה הוא מבקר קולנוע, שהולכת לכל הקרנת עיתונאים של סרט מותאם־גיל מאז 2010, והפיקסארים היחידים שלה בזמן אמת היו "אמיצה" שנורא הפחיד אותה בגיל שש, ו"בית ספר למפלצות" שנורא הצחיק אותה בגיל שבע. שלא במקרה, הסרט הזה הוא היחיד של פיקסאר בעשור האחרון שיצא מן הכלל המדובר והיה סרט ילדים לכל דבר ועניין. הוא גם היה בינוני מאוד.

כן, זה הצד השני של קורות פיקסק בעשור האחרון: רצף של סרטים לא משהו. חלקם חצאי סרטים, רעיונות שמחזיקים אולי 40 דקות ואז פג תוקפם והם מחמיצים, דוגמת "וול אי" ו"למעלה", החטאות כמו "אמיצה" וסטיות תקן כמו "מכוניות" על המשכיו וספין־אופיו. בעצם, הסרט הגדול האחרון של האולפן שפעם לא ידע לטעות הופק בשנת 2007. קראו לו "רטטוי" והוא היה יצירת מופת.

עם כל המטען הזה הלכתי עם רונה להקרנה של "הקול בראש". בשפת המקור, כי בגיל תשע מתחילים להתפדח ממדובבים. ואני שמח לדווח כבר עכשיו: שמונה שנים אחרי "רטטוי", אנשי פיקסאר שוב עשו סרט גדול באמת. אבל במה שנוגע לקהל היעד – יודעים מה, קודם הבה וארעיף שבחים.

גיבורי "הקול בראש" הם רגשות. רגשותיה של ריילי, ילדה בת כמעט 12 שנהנתה מחיים מושלמים במינסוטה עד שהוריה נאלצו לעבור לאיזה חור מסריח בסן פרנסיסקו. אנחנו חווים את ההתבגרות המוקדמת שלה דרך העיניים של שמחה (במקור "ג'וי", במקור איימי פולר), עצב (פיליס סמית), פחד (ביל היידר) כעס (לואיס בלאק המלוהק להפליא) וגועל (מינדי קלינג). דיאן ליין וקייל מקלאכלן הם ההורים. אין לי מושג מיהם העושים במלאכת הדיבוב, ומטעמים שיובהרו בהמשך זה גם לא משנה. לענייננו, משנה רק שכל תפקידי הקול מבוצעים נהדר בשפת המקור.

גם התסריט נהדר. זה נדיר בסרטים שכל־כולם רעיון אחד (ונשים בצד את העובדה שרעיון האנשים־שבראש הוא אפילו לא חדש, ר' הסיטקום "הראש של הרמן"), אבל הבמאי־תסריטאי פיט דוקטר וצוות הכותבים שלו עשו את זה. "הקול בראש" מתפתח, מתקדם, מסרב להיות סרט־של־רעיון־אחד. בכלל, אחרי כמחצית מ־94 הדקות כבר ברור לגמרי שהאנשת הרגשות היא רק פתרון טכני. רק פלטפורמה לתמה האמיתית של הסרט הזה, שהיא הכאפה של ההתבגרות. התהליך המייסר של לגלות שהעולם זה לא מה שמכרו לנו כשהיינו צעירים מדי בשביל לראות סרטים של פיקסאר.

דוקטר היה מעורב בשנים האחרונות בכתיבה של "וול אי" ו"למעלה". מוקדם יותר בקריירה הפיקסארית שלו הוא ביים את "מפלצות בע"מ". "הקול בראש" הוא העבודה הטובה ביותר שלו, ובהפרש ניכר: הכנות שבה מטפל דוקטר בתהליכים שעוברים על ריילי, הסירוב שלו לפזר זיגוג סוכר על החרא שהחיים יודעים להגיש, יוצרים סרט – אנימציה, אני מזכיר, של פיקסאר, אני מזכיר – שמכה בבטן לפחות באותה תדירות שהוא לוחץ על הכפתור של הצחוק.

אגב הצחוק, זאת כנראה החולייה החלשה של "הקול בראש". לא הבדיחות המתוסרטות – אלה נוגעות בשמיים – אלא הניסיונות הספוראדיים של דוקטר להקליל את האווירה במעט סלפסטיק, על פי רוב בהשתתפותם של כעס ופחד. אלה הקטעים היחידים בסרט שלא עובדים באופן גורף, שפשוט לא שייכים לעולם הזה. קטעי הסלפסטיק הם גם היחידים שניכרת בהם פנייה לילדים רכים יותר מהרכה האישית שלי, ותכף אחזור לזה ביג טיים.

היינו בבעיות, והשנייה של "הקול בראש" היא דמויות שלא הולכות לשום מקום. זה נכון בעיקר לגבי פחד, גועל וכעס, אם כי האחרון מקבל פטור מפיתוח מטעם שהוא פשוט עד כדי כך מצחיק. השניים האחרים לא ממש מצחיקים ובכלל לא מתפתחים, שזה כמעט חטא בסרט על התבגרות. על שינוי. גם בהיבט הקולנועי אין כאן יותר מדי כתרים לקשור – שום הברקה מסדר הגודל של ציורי הטעמים ב"רטטוי", נניח – אבל הכתיבה כל כך משוכללת שהיא לגמרי מפצה על זה. תראו את המוחות האחרים שהסרט הזה מבקר בהם ואני בטוח שתסכימו.

חשבתי על זה הרבה מאז שהאורות עלו, והגעתי למסקנה שאלו שלוש הבעיות המהותיות היחידות של "הקול בראש": סלפסטיק מיותר, שתיים וחצי דמויות בניוטרל והיעדר ממד של ספקטקל. מול זה אני מעמיד 94 דקות של סיפור כל כך סוחף ותובנות כל כך מדויקות על האופן שבו אנחנו מרגישים וזוכרים דברים ששלוש סצנות בתפזורת גרמו לי לבכות. הראשונה היא אפילו לא ספוילר, אז לא אכפת לי לגלות שמדובר בהחלקה על הקרח שמבצעות במקביל ג'וי וריילי, כלומר הזיכרון שלה.

לא בפעם הראשונה, דוקטר פשוט קולע כאן בול אל מהותה של הנוסטלגיה. לא בפעם האחרונה, זה משהו שלא הצלחתי לעמוד בו מרוב צער ויופי.

גם רונה לא עמדה בזה. היא לא אחת שתבכה בסרט, הגיבורה הקטנה שלי, אבל היה לה עצוב. נורא נורא עצוב. היא צחקה בכל המקומות הנכונים, ואני חושב שהיא עוד תזכור את "הקול בראש" בחיבה גדולה יותר מכפי שהיא מדברת עליו עכשיו, אבל עכשיו היא מדברת עליו במונחים של סמי־טראומה. זה סרט מלא לב, אבל זה לא אומר שהוא מלא ברחמים. והשטוזה הזאת, המעבר מסרטי ילדים שבהם הכל תמיד בא על מקומו בשלום לסרט שכל הקטע שלו הוא שבחיים האמיתיים זה לא עובד ככה, הייתה לה קשה מדי. כואבת מדי.

כשהייתי בדיוק בגיל של רונה, אבא שלי לקח אותי לקולנוע "אסתר" כדי לראות את "המקצוען" עם ז'אן פול בלמונדו. והנה אובר־ספוילר אם במקרה יתחשק לכם לצפות בסרט אקשן צרפתי מ־1981: בלמונדו מת בסוף. חוטף צרור שגרם לי לעשות לאבא שלי ברוגז רבתי כי מה אתה לוקח אותי לסרט עצוב, ועל הדרך מסדר לפסקול מאת אניו מוריקונה מקום בנצח (נו, הפסקול הזה:)

בחזרה לפיקסאר, יצא לי לבקר שם בדיוק בשלהי תקופת הילדים שלה, שנת 2006. החברה בדיוק נמכרה ל"אפל" תמורת 7.5 מיליארד דולר, אנשים הסתובבו בדשא המוריק בחיוך אפילו יותר גדול מזה שיש ברגיל לאנשים שעובדים במקום עם דשא מוריק, ואותנו העיתונאים הושיבו לראות את "מכוניות". אחר כך, בראיון־שולחן־עגול עם ג'ון לאסטר – כן, אותו אחד שבדיוק פגשתם אצל קמינר – שאלתי את הבוס הגדול של פיקסאר מתי הוחלט שהפעם הם לא יעשו קומדיה לילדים אלא דרמה למבוגרים. הוא ממש התבאס עליי. זאת לא דרמה והיא לא למבוגרים, אמר לאסטר, ואני ציינתי בפני עצמי שאולי "מכוניות" הוא פשוט סרט ילדים לא טוב.

אבל זה לא מה שהוא היה, אלא סרט לילדים שעשו אנשים ששכחו מה זה להיות ילדים. אולי בגלל שפיקסאר היא יחידה סגורה שלא מקבלת תסריטים מבחוץ, ומכאן שהסרטים שלה נידונים להתבגר עם עובדיה. אולי מפני שהשוק של סרטי הילדים מוצף בתחרות, ובאנימציה למתבגרים צעירים יש לפיקסאר כמעט בלעדיות. תהא הסיבה אשר תהיה, צינית או פרקטית או פשוט כרונולוגית, פיקסאר באמת לא זוכרים את הילדים. הכי נמוך שהם מגיעים זה מתבגרים.

אז "הקול בראש" הוא הסרט העצוב הראשון בחייה הקולנועיים של בתי. לא עצוב־לרגע כמו "במבי"; עצוב־שיברון־לב, כמו "המקצוען". אני שמח שהיא ראתה אותו, אבל חושב ביני ובינה – ואז שוב ביני וביניכם – שהחדש של פיקסאר צריך להיות מופץ עם סוג חדש לגמרי של אזהרת צנזורה: מוגבל לילדים שכבר מזמן יכולים לקרוא תרגום. או שאולי לא מוגבל, אבל בהחלט מומלץ, מגיל כמעט 12 ומעלה. מהגיל של ריילי. לא של רונה.

פורסם בפנאי פלוס, 18.6.15

מודעות פרסומת

איפה איפה איפה איפה איפה הסוגה

"כן, זאת עששת"

"כן, זאת עששת"

ב־22 ביוני ייערך בסינמטק תל אביב אירוע שמטרתו להציל את פסטיבל "אוטופיה". גיקים וגיקים בגופם, נא התייצבותכם. אם לא לטובת פסטיבל סרטי הז'אנר היחיד שיש לנו, אז לפחות לטובת הקרנת "אקס מאכינה", סרט המד"ב־אינדי הבולט של השנה החולפת.

"אקס מאכינה" נכנס לטריטוריה הכמעט מאוסה של האינטליגנציה המלאכותית, ומצליח להפתיע פעמיים: גם בשאלות שהוא מעלה וגם בפתרונות שהוא מציע. שאלת הספתח היא מבחן טיורינג המפורסם, כלומר האם מכונה אכן מסוגלת לחשוב. הבוחן הוא כיילב (דומהן גליסון), שהוזמן ספציפית לצורך הזה אל הבוס הסטיב ג'ובסי שלו, נתן (אוסקר אייזק). האיש פיתח ומחזיק באחוזה שלו את אווה (אלישיה ויקנדר), שמאחורי המראה הסייבורגי שלה מסתתר מה שנראה כמו אישיות. אבל האם היא באמת שם או רק מתוכננת להיראות ככה? ומה אם זה בכלל בעיני המתבונן, שבואו נגיד ככה, מאוד נהנה להתבונן?

אני לא יכול מן הסתם לחשוף את המקומות שבהם מפתיע סרטו של אלכס גארלנד — התסריטאי המוכשר של (בין היתר) "שמש", "השופט דראד" ו־Never Let Me Go, שזה פרויקט הביכורים שלו כבמאי. אני כן יכול להיתלות באילנות גבוהים, הכי גבוהים שיש בז'אנר, ולהגיד את זה: אין ספק שהסצנה מתוך "בלייד ראנר" שבה בוחן השוטר דקארד את הרפליקנטית הלא־מודעת־לעצמה רייצ'ל (זוכרים, מבחן "ווייט־קמפף"?) הייתה השראה משמעותית למפגש בין כיילב ואווה. ובאופן שאין לתאר אלא כחוצפה לא נורמלית, גארלנד לא יוצא רע מהרפרנס הזה ומההשוואה הבלתי נמנעת הזאת.

"אקס מאכינה", שלא יהיה ספק, הוא במובנים רבים יצירה פגומה. הבעיה העיקרית היא שצריך לצלוח יותר ממחצית דקות המסך לפני שדברים ממשפחת ה"היינו שם, עשינו את זה" מפנים את מקומם לאותן הפתעות מדוברות. אלא שבסופו של סרט הוא הלך איתי ימים ארוכים אחרי הצפייה, שזה הרבה בכל סרט, והמון בסרט ז'אנר.

אגב ז'אנרים, בחודש הקרוב יופץ בדי.וי.די ובבלו ריי אחד מסרטי האימה המדוברים של השנה. במקור קוראים לו It Follows, וכשהוא הוקרן בפסטיבל הסרטים בחיפה תרגמו את זה ל"משהו עוקב אחריי". חתיכת קטע הסרט הזה, שניחן ביכולת להפתיע מתוך פרמיס מוכר עד אימה (כן, אני יודע, חיח). תבינו, אנחנו מדברים על הקלישאה הנבובה ביותר בסוגה: דברים מלחיצים שמתנפלים עליך בהפתעה.

החוכמה בסרטו של הבמאי־תסריטאי דייוויד רוברט מיטשל טמונה בהחלטה הכי בסיסית שלו — לא מסבירים דברים. הם פשוט כמו שהם. אז ממש בסצנה הראשונה אנחנו למדים שאם המזל ישחיר לך פנים, אנשים ירדפו אחריך. אנשים ברבים: הקללה או הדיבוק של "משהו עוקב" באה כל פעם בתוך גוף אחר, לפעמים מוכר לקורבן ולפעמים בכלל לא, שפשוט תוקף את הביש גדא בלי שום סיבה. חוסר היכולת לצפות את זהות התוקף — ויותר מזה, חוסר היכולת של מי שאינו המותקף לראות אותו בכלל — הוא לב יכולת ההלחצה של הסרט הזה.

אני מניח שהצד השני של מדיניות האי־הסברה עשוי להיות תחושה מסוימת של שרירותיות. הרי הצופה האנאלי, קבוצת ההתייחסות הטבעית שלי, מצפה שיהיו סיבות לכך שהדברים קורים דווקא לאנשים שהם קורים להם. בהיעדרן אין חוקים והכל יכול לקרות, אבל מעשה שטן (שוב, חיח): זה לא מפריע ל"משהו עוקב" להלחיץ. להיפך; חלק גדול מהאפקטיביות של הסרט הזה טמון בידיעה שאנחנו לא יודעים כלום.

תמיד חשבתי שהמדד היחיד לאיכותו של סרט אימה מופיע אחרי שהוא נגמר, בפעם הבאה שאתה לבד בבית. במקרה של "משהו עוקב" הייתי לבד גם בצפייה עצמה, ורגע אחרי שנגמר הכתה בי ההכרה שאני עצבני. קופצני. מעבד איפשהו במאחורה של הראש את האפשרות שגם לי יבוא משומקום איזה מישהו, והוא יהיה כועס.

כמו ש"אקס מאכינה" נשאר אצלי בראש, ככה "משהו עוקב" עקב אחריי כמה ימים טובים אחרי הצפייה. זה כבר לא היה בגלל ההלחצה, אלא בגלל הכתיבה: ברוב מוחלט של סרטי האימה המודרניים יוצאים הכותבים מגדרם כדי לייצר סיבתיות. היגיון. רקע, ולו בשביל הסיכוי שיופק פריקוול. דייוויד רוברט מיטשל החליט שעזבו אותו מכל זה, ובעשותו כן חזר לתת־סוגה מוזנחת שהמייצג הטוב ביותר שלה הוא "דואל" של סטיבן ספילברג, אותו מרדף חסר סיבה של משאית אחרי בנאדם: אימת הככה.

גירסה מעט שונה של כל הנ"ל פורסמה בגיליון יוני של בלייזר 

פתאום נהיה קיץ

"אני אומרת לך, זה כמו לחוות מחדש את הבחירות"

"אני אומרת לך, זה כמו לחוות מחדש את הבחירות"

יש לי חברים שלא סולחים ל"איש הפלדה" על סעיף בגידה באתוס הסופרמני. לשיטתם, הקליימקס של הסרט הזה – זוכרים, קרב־רב שמשמיד חצי ניו יורק? – מנוגד לכל מה שסופרמן מייצג, כי איש הפלדה היה עושה הכל כדי שהקרב ייערך רחוק ככל האפשר מאיזושהי עיר אנושית. גם אני לא סולח ל"איש הפלדה", אבל על סעיף אחר לגמרי: הוא לא היה מלהיב. סופרמן יכול מצדי לשבור באופן אישי את המפרקות של כל אחד ואחד מתושבי ניו יורק, אבל אסור לו לא להלהיב.

נזכרתי בקטסטרופה ההיא בערך שליש לתוך "עולם היורה", כשמצאתי את עצמי ממלמל לעצמי שבוא'נה, הסרט הזה מלהיב. זאת לא מילה שהעליתי בדעתי שאעלה בדעתי במהלכו, לא אחרי הטריילרים המבאסים ולא אחרי שני הסרטים האחרונים בסדרה: "העולם האבוד" היה אחד מסרטי הקיץ הלא־מלהיבים היחידים בקריירת הבימוי של סטיבן ספילברג, ו"פארק היורה 3" – ובכן, נראה אתכם נזכרים ולו ברגע אחד מתוכו. ואותו עוד ביים ג'ו ג'ונסטון, שגדל ב־ILM של ג'ורג' לוקאס, יצר אפקטים מיוחדים לסרטים של ספילברג ומכיר את הראש של המאסטר. 14 שנה אחרי ההמשכון החלבי של ג'ונסטון, מה הסיכוי של קולין טרבורו הכמעט אלמוני לעשות פארק יורה מלהיב?

טרבורו עשה לעצמו שם ב־Safety Not Guaranteed, אינדי־מד"ב קטן שהרבה אנשים עפו עליו ב־2012. אני לא עפתי, אבל אנשי חברת ההפקה Legendary עשו עם טרבורו בדיוק מה שעשו לפניו עם גארת אדוארדס, שהוקפץ היישר מהאינדי Monsters אל "גודזילה" עתיר התקציב. וזה כמובן עשה אותי עוד יותר פסימי לגבי "עולם היורה", כי "גודזילה" של אדוארדס היה בעיניי בינוני במקרה הטוב – וזה מבמאי שאת האינדי־מד"ב שלו דווקא כן אהבתי. אז שוב, מה כבר ייצא מטרבורו?

סרט הקיץ האולטימטיבי, זה מה. ג'וי רייד בן 124 דקות שנשען על הפרמיס הכי פשוט והכי נכון לפרנצ'ייז הזה: מה אם פארק היורה עובד ומתפקד כבר עשור? ומה אם דינוזאורים הם כבר לא כזה גליק, אז תאגיד "אינג'ן" מחליט להשביח אותם גנטית ולייצר מפלצות?

"עולם היורה" מלהיב פעמיים: בשליש הראשון הוא מייצר תחושה מושלמת של "פאק, אני רוצה להיות בפארק הזה", ואז הוא מלהיב שוב כשהעניינים יוצרים משליטה, כי הפעם יש לנו סיטואציה שונה משטיק הדינוזאור־אחרי־בנאדם. גם מפני שיש פה משהו גדול ומפחיד יותר מדינוזאור, וגם בגלל שכמה מדמויות המשנה היותר מעניינות הן עדר קטן של ולוסירפטורים שעברו אילוף ויכולים לשמש צבא קטן ונאמן לבני האדם. או שמא?

גם על הדמויות הראשיות לא תשמעו אותי מתלונן. כריס פראט נהדר בתור מאלף הדינוזאורים והמצפון של הסרט; ברייס דאלאס הווארד עושה את המיטב מתפקיד של מנהלת קפוצת תחת שמארחת את האחיינים הצעירים שלה בפארק דווקא כשהכל מתחרבן; והילדים טיי סימפקינס וניק רובינסון (בחייאת, צפו ב־The Kings of Summer בכיכובו) אשכרה נוגעים ללב. יש כאן אמנם מסר בעייתי סביב הדמות של הווארד – "תראי מה קרה כשהיית עסוקה עם הקריירה שלך במקום לעשות כמו אישה ולהיות עם הילדים!" – אבל מצד שני יש רגע שבו הדמות שלה יוצאת כזאת קיק־אס שזה איכשהו מתקזז.

אז הסיפור עובד, וזה קרדיט לכתיבה, אבל מה שהכי מרשים ב"עולם היורה" הוא הכבוד העצום שלו ל"פארק היורה". זה כאילו שטרבורו, ואיתו כל מי שמעורב בהפקה הזאת, למד פריים אחרי פריים ושורה אחרי שורה את המקור, עד שפוצחו גם הקולנוע שלו וגם הקטע שלו. המהות. סרטו של ספילברג היה על שליטה, על אי היכולת של האדם להכניע את הכאוס; סרטו של טרבורו לוקח את התמה הזאת ועושה עליה מה ששחקני פוקר קוראים רייז. במובנים רבים זה בעצם ה"פארק היורה 2" שמעולם לא קיבלנו – לא רק סרט הקיץ המושלם, אלא גם ההמשכון האידיאלי. מי ידע?

חברים, חברות, ילדים, ילדות (בת התשע שלי מצטרפת לקריאה האחרונה הזאת): בואו ל"עולם היורה". קולין טרבורו הקים אחלה מתקן, וכולכם מספיק גבוהים בשביל לעלות.

פורסם בפנאי פלוס, 11.6.15

שירי חרפת כיבוש*

"תראו מה פלאפון נתנו לי בתור מכשיר חלופי"

"תראו מה פלאפון נתנו לי בתור מכשיר חלופי"

הרבה עשייה דוקומנטרית יש בישראל, ומעט מאוד עשייה דוקומנטרית מוקפדת. זה עניין מנטלי לא פחות משהוא תקציבי: חיסרון כיס לא יכול להסביר למה כל כך הרבה יצירות תיעודיות מקומיות מוותרות מראש על פריים שהוא פריים, תאורה שהיא תאורה, בעיקר תסריט שהוא תסריט. תחשבו על זה רגע: כמה מהדוקואים הישראליים שראיתם מסתמכים על קריין – על פי רוב הבמאי עצמו, מלא כוונה ונטול דיקציה – במקום לתסרט את הדברים כך שלא יהיה בו צורך? כמה יצירות אומרות לצופה "שמע, זה דוקו, אנחנו פשוט נשים את המצלמה על הכתף ונקווה לטוב"?

מכל הבחינות האלה, "שיח לוחמים: הסלילים הגנוזים" כמעט גרם לי למחוא כפיים. החל בעריכה (דניאל סיון), עבור בצילום (איתי רזיאל, אבנר שחף) וכלה בבימוי, סרטה של מור לושי הוא ההפך הגמור מכל האמור לעיל. מפגן של עשייה מחוושבת, מתוכננת ומהודקת, שיודעת לאן היא הולכת ומציגה נראטיב נהיר ואג'נדה מובהקת. אנחנו רואים וטרנים של מלחמת ששת הימים, מאזינים לקולות חיילים שהוקלטו ימים אחדים לאחר הניצחון ההוא; את ההקלטות אנחנו שומעים על רקע צילומים תקופתיים (שאני, לפחות, מעולם לא נחשפתי לרובם); וכחוט שני אנחנו עוברים מעת לעת לעיתונאי מרשת איי.בי.סי, שדיווחיו לאמריקה – בתקופת ההמתנה, תחת אש, בעת אופוריית הניצחון ולבסוף במחנה פליטים – מייתרים לחלוטין כל קריין שחוק ומאוס.

אמרתי אג'דנה, ואני רוצה להתעכב עליה לרגע. מכירים את האנשים שתובעים מעיתונאים להיות אובייקטיביים? אז הם סתומים. אין דבר כזה עיתונות אובייקטיבית, רק עיתונות הוגנת, ויצירה דוקומנטרית היא בהקשר הזה עיתונות לכל דבר. מור לושי באה להאיר צד ספציפי במורשת הקרב, והיא מכריזה על כך – בקולו של עמוס עוז, אבל זאת האג'נדה שלה בדיוק כמו שלו – מהרגע הראשון. כאמור, עיתונות הוגנת.

עוז הוא מיוזמי חוברת "שיח לוחמים" המקורית, שכתובית בתחילת הסרט מספרת לנו כי 70 אחוז מהחומרים שהוקלטו עבורה צונזרו ונחשפים כעת לראשונה. וכפי שאומר הסופר עצמו, מה שצונזר אז ונחשף כעת הוא האנטי־קונצנזוס. קולות של ייאוש בתוך האופוריה הגדולה. Uבגלל האספקט הזה שלו, "הסלילם הגנוזים" הוא מקרה אבוד מראש. סרט שמאלני מסריח, שלהערכתי יוציא מהצופים הממוקמים ימינה מהמרכז הרבה מאוד רעל. אפשר להבין אותם: יש כאן חבורה של גברים שהרגע היו שותפים לאחד הניצחונות הצבאיים הגדולים בהיסטוריה המודרנית, והם מזיינים את השכל על ערבים מסכנים ומקומות קדושים שאינם קדושים להם. סכין בגב האומה, עם סיבוב. אבל כמי שנמצא משמאל למרכז, התוכן של הסרט הזה ייאש אותי עד כדי כך שזה לגמרי התקזז עם האושר שהסבה לי העשייה שלו.

יצא לי להכיר את שמעון צבר ז"ל, שביוני 1967 פרסם את המשפט הבא: "כיבוש גורר אחריו שלטון זר, שלטון זר גורר אחריו התנגדות, התנגדות גוררת אחריה דיכוי, דיכוי גורר אחריו טרור וטרור נגדי". יצא לי להכיר את גם את סרבן המצפון הישראלי הראשון,  שלא אזכיר כאן את שמו כי הוא מסתובב בינינו, ובהלך הרוח הפוליטי הקיים לא הייתי רוצה להיות ההוא שסידר לו לינץ' רטרואקטיבי. חשבתי שזה הסתכם בשניים האלה, גיב אור טייק ישעיהו ליבוביץ'. אבל סרטה של לושי, בביטחון של סטירה בפרצוף, הוכיח לי שהיו הרבה יותר משלושה נביאים בעירנו. שגברים רבים חזרו מהמלחמה  ההיא בידיעה שהיה שם לא רק ניצחון אלא גם תבוסה איומה. תבוסה למי שאנחנו.

אני מצטער. באתם לקרוא ביקורת קולנוע ונפלתם על טור של גדעון לוי. אבל אם תצפו ב"שיח לוחמים" בראש פתוח, אולי גם בכם תכה האמת שמנוסחת שם במילים הפשוטות והחדות של ותיקי המלחמה אלישע ואמיתי שלם: כל זמן שאנחנו מחזיקים אחרים תחת כיבוש, לעולם לא נהיה עם חופשי בארצנו.

פורסם בפנאי פלוס, 4.6.15. אם הכותרת מוכרת לכם, זה כי היא כשם ספרו של שמעון צבר משנת 2000