ארכיון חודשי: אוקטובר 2014

זעף

"עזוב, תן לבוגדים ליהנות מהמילקי שלהם"

"עזוב, תן לבוגדים ליהנות מהמילקי שלהם"

"אידיאלים הם שלווים. ההיסטוריה אלימה". לא הצצתי בשעון, אבל המשפט הזה נאמר בול באמצע 134 הדקות של "זעם". אם לא מתמטית אז מהותית: עד שבראד פיט עושה את הבעה מהורהרת #3 שלו ומשמיע את השיעור דנן, הסרט הולך בדיוק על הגבול שבין האינטנסיבי לפתטי (במובנו המקורי, נגזרת של פאתוס, וגם במובנו המקובל, נגזרת של נלעג). מרגע שהמילים האלה נאמרות, "זעם" כולו חוצה את הגבול בלי למצוא עוד את הדרך בחזרה. כאילו בפקודה, המשפט האומלל הזה פותח את הסכר ומכאן והלאה אנחנו נידונים לדיאלוגים קלישאתיים והתפתחויות דרמטיות צפויות.

הקו הדק שבין האינטנסיבי לפתטי הוא אזור מחייה טבעי לסרטי מלחמה. מהבחינה הזאת, הבמאי־תסריטאי דיוויד אייר נכנס לטריטוריה מוכרת: סטיבן ספילברג חזר בדיוק מאותו גבול עם "להציל את טוראי ראיין", שהאינטנסיביות האדירה שלו מושכת אותו הרחק מהנלעג. בסגנון מנוגד לגמרי ולדוגמה הרבה יותר טרייה, "השורד האחרון" הוא סרט אקשן כל כך אפקטיבי שהקטעים הפתטיים החטופים שלו בטלים בשישים יריות. מצד שלישי, תמיד אפשר לצפות שוב ב"פלאטון" ולראות מה קורה כשהפתטי משתלט על העניינים.

אז כן, דיוויד אייר הלך לאן שהמון הלכו לפניו, וכמה חבל שהוא בחר לפסוע לא בעקבות "ראיין" אלא בנתיב של "פלאטון". כמו שזה, המלצה בת חמש שנים בעינה עומדת: אם אתם רוצים לראות סרט טוב על טנק, עופו על "לבנון" של שמוליק מעוז.

אז בראד פיט הוא מפקד טנק בשלהי מלחמת העולם השנייה. האמריקאים מתקדמים בעומק גרמניה, והיטלר משליך למערכה את כל מה שנשאר לו — מצד אחד הפלוגות הנאמנות ביותר של האס.אס ומצד שני זקנים וילדים שבקושי מסוגלים לשאת נשק. לתוך הסיטואציה הנפיצה מושלך חייל צעיר ונטול ניסיון קרבי (לוגאן לרמן), שצריך איכשהו להפוך לחלק אינטגרלי מצוות הטנק.

לחפ"ש הצעיר יש בעיה משולשת: הוא צריך ללמוד להילחם, הוא צריך לשכנע את המפקד שאפשר לסמוך עליו, והוא צריך למצוא דרך לליבם של חברי הצוות האחרים. וזאת בעיה, כי ההרכב האנושי כולל ערס (ג'ון ברתנאל), אנאלפבית (מייקל פנייה) ונוצרי יותר קדוש מהאפיפיור (שיה לבוף). בנוסף, ניכר שהדמות של פיט סוחבת טראומה. כבר בישורת הראשונה ברור שהיא הקשיחה את ליבו ואולי גם דפקה את שכלו.

בכל הנוגע לפוטנציאל דרמטי, קשה לבקש יותר ממה שמציע הפרמיס של "זעם". אחווה גברית, ילדים־חיילים (משני הצדדים), אומץ תחת אש, וואחשים — ואם זה לא מספיק, אז גם מעמד משונה שבו המפקד והטירון מוצאים את עצמם בדירה אחת עם שתי גרמניות שלא נורא מתנגדות לרעיון של כיבוש אמריקאי. אבל אז פיט דופק את היציאה שלו על אידיאלים והיסטוריה, והסרט מת לי בידיים.

טוב, מת זה מעט מוגזם. האקשן של "זעם" כל כך חזק שהוא המשיך לעבוד לי גם אחרי שהסרט איבד אותי, גם אחרי שדמויות המשנה המעניינות־לרגע תפסו כל אחת את הכיוון הכי צפוי וגם אחרי שבראד פיט הוכיח בפעם האלף שאסור לתת לו משפטים של אדם חושב. אבל אם כבר הגעתי לקאסט של "זעם", עזבו הכל ובואו נדבר רגע על שיה לבוף.

פיט הוא הכוכב, לרמן הוא הגיבור, אבל שיה לבוף הוא ללא ספק הפנים של "זעם". ליתר דיוק, הוא מה שקוראים בספורט הברומטר. לבוף, שבשנים האחרונות דיבר את עצמו החוצה ממעמד של כוכב, קיבל כאן צ'אנס להוכיח שלשחק הוא עדיין זוכר, גם אם להתראיין הוא עוד לא למד. וראו זה קטע, לבוף עושה בדיוק את מה שעושה הסרט סביבו: נופל ללא תקומה ממחוזות האינטנסיביות אל תהומות הפתטי.

האמונה היא הקטע של בוב "בייבל" סוון, וככל שהסרט מתקדם נראה שהבחור אפילו מתחזק. כל כך מתחזק שבשליש האחרון קשה למצוא פריים שלו בלי מידה כזאת או אחרת של לחלוחית בעיניים. לבוף תמיד שידר משהו לחוץ, נוירוטי, על סף פיצוץ, אבל זה מעולם לא הידרדר עד כדי אובר־אקטינג. ב"זעם", אם לשאול ביטוי מעולמן של ההריוניות, הוא משחק בשביל שניים.

ראיתם את "סוף המשמרת", הסרט שביים וכתב אייר ושסימן את ראשית התחייה של ג'ייק ג'ילנהול? אז דבר ראשון, לכו תראו: זה אחלה סרט אקשן. ודבר שני, לכו תבינו: גם ג'ילנהול נטה בעבר לשדר נוירוטיות מוגזמת, ואצל אייר הוא מצא באלאנס. לא במקרה הוביל "סוף המשמרת" לתחייה הנוכחית בקריירה שלו, שנסקה הלאה עם "אסירים" ועכשיו בכלל מגביהה טוס עם "חיית הלילה". איך זה שאותו במאי מביא שחקן אחד בדיוק לזון שלו, ואת השני דוחף אל הרבה מעבר לנקודת הרתיחה?

הנה עוד שאלה: אייר, תסריטאי במקור, כתב בעשור הקודם את "יום אימונים מיוחד מסוכן". לא יודע אם אתם זוכרים, אבל דנזל וושינגטון הגיע לסרט הזה אחרי שרשרת של תפקידי תנו־לי־פסלון ופתאום נראה משוחרר כמו כוכב אן־בי־איי במשחק האולסטאר. כמו אחד שבא ליהנות. בתמורה, בהפוך על הפוך, יצא לו מזה אוסקר. תהרגו אותי, עם פגז של טנק, אבל אני לא מבין איך אותו אדם יצר דמות כל כך מגניבה בשביל וושינגטון דווקא בשלב כל כך מנופח בקריירה שלו — ודמות כל כך מעצבנת ושתלטנית בשביל לבוף דווקא כשהאגו המקצועי שלו אמור להיות במצב הכי נוח ללוש.

"נו, איפה שמתי את המשקפיים?"

"נו, איפה שמתי את המשקפיים?"

"זעם" לא מכעיס אותי מפני שהוא כל כך גרוע, אלא מפני שהוא שייך למיעוט ההולך וקטן של סרטים גדולים למבוגרים — דרמות עוד עושים בלי סוף, אבל לא דרמות תקופתיות ב־70 מיליון דולר — והקלישאתיות שלו מרדדת דווקא את הפרוסה האחרונה בעוגה ההוליוודית שעדיין אמורה להיות עשירה.

הייתי מסתפק באקשן המצוין של אייר ואפילו מוחל לו על המחצית השנייה של "זעם" אם היה בסרט הזה מעט הומור. הרי מספיקים שניים־שלושה רגעים שמוציאים ממך חיוך או בדל גיחוך בשביל לסלוח לסרט על כל מה שהוא עשה ויעשה לך. אלא שכמו רבים לפניו, אייר מתייחס לנושא שלו בחרדת קודש ולא מעז אפילו לנסות להצחיק.

קולנוע דרמטי עובד במיטבו כשהוא מותח ומרפה. מלחיץ ומשחרר. אחת הסצנות הכי טובות ב"להציל את טוראי ראיין" היא זאת שבה נזכר ראיין באחים שלו ובאותה נערה ש"נפלה מעץ הכיעור ונחבטה בכל ענף בדרך למטה"; הצחוק המשוחרר של מאט דיימון, שמצידו גורם לך לחייך אפילו אם אתה לא רוצה, הוא בדיוק מסוג הדברים שהיו מונעים מסרטו של אייר לקרוס תחת המשקל של עצמו.

אני מניח שצופים מסוימים, בעיקר צעירים שלא ראו את הקלישאות של אייר באלף סרטים קודמים, לא יחושו בגלישה אל הפתטי. הרי גם אני חשבתי ש"פלאטון" הוא רק אינטנסיבי כשצפיתי בו לראשונה בכיתה ז'. איזו אכזבה חיכתה לי, איזו אכזבה מצפה להם, בצפייה השנייה המקרית ההיא שהחיים איכשהו תמיד מזמנים.

פורסם בפנאי פלוס, 30.10.14

מודעות פרסומת

כתף קרה מאמריקה

"זאת השיננית הכי גרועה אבר!"

"זאת השיננית הכי גרועה אבר!"

"רשת שידור" ו"מלך הקומדיה" הזכירו לי עצמם ברוטציה במהלך "חיית הלילה", שהוא סאטירה נטולת רחמים כמו הראשון, סביב דמות של גבר חסר מעצורים כמו השני. "רשת שידור" הוא לטעמי אחד משיאיה של התקופה הכי יפה בתולדות הקולנוע האמריקאי ואת "מלך הקומדיה" אני נורא אוהב למרות שהוא מעולם לא נחשב לחלק מהקנון של מרטין סקורסזה, אז אתם כבר מבינים שזה לא פתיח לטקסט על איך התבאסתי מ"חיית הלילה". לא ולא. אבל כן יש "אבל".

זירת ההתרחשות היא תחתית שרשרת המזון של תעשיית הטלוויזיה: הצלמים רודפי האמבולנסים שמכסים זוועות בזמן אמת. לצורך העניין, זוכרים את צלמי הפפראצי שרדפו אחרי הנסיכה דיאנה אל מותה? אז עכשיו תחשבו על הראשונים שהגיעו לזירת התאונה כדי לתפוס תמונה מדממת של ליידי דיי. כאלה. וסיפורנו מתחיל כשכלומניק מטונף בשם לואיס בלום מחליט שהוא יהיה זנב לשועלים. יעשה קריירה מלרדת הכי נמוך, הכי צהוב והכי אדום־דם.

בלום (ג'ייק ג'ילנהול) מוצא בקלות קונה לסחורה שלו, אשת חדשות מזדקנת עם מטען מינימלי של אתיקה (רנה רוסו בתפקיד שכולו מחווה לפיי דאנוויי ב"רשת שידור"), ולוקח איתו עוזר־מתלמד (ריז אחמד) שיעזור לו לשאת בנטל. מהר מאוד הוא גם פוגש את הנמסיס שלו, צלם ותיק (ביל פקסטון) שכבר הגיע לפסגות שבלום שואף אליהן אבל עוד לא צלל לתהומות שגיבורנו עומד לצלול לתוכם.

"חיית הלילה" הוא סרט אפל. מאוד אפל. חשוך בסאטירה שלו, שחור בהומור שלו, שחור משחור בעיצוב הגיבור שלו, כמעט מייאש בזווית שלו על אמריקה ועל התקשורת שלה. אלו תכונות נדירות מאוד בקולנוע האמריקאי בן זמננו, שממעט בסאטירה וממעט עוד יותר להציג אנטי־גיבורים. ליתר דיוק, אלו תכונות נדירות בקולנוע האמריקאי מאז סוף שנות ה־70 ועד לימינו אנו: "חיית הלילה" ו"נעלמת" מתייצבים כתף אל כתף כשניים מהסרטים הכי מדוברים של השנה, ובשניהם יחד יש שלושה גיבורים עם אפס מצפון ואפס מוסר.

כן, הרוח נושבת קרירה בעשור הקולנועי־אמריקאי הנוכחי. כתבתי על זה בשנה שעברה אפרופו "ספרינג ברייקרס" ושוב אפרופו "הורג אותם ברכות", אבל אפילו שני הסרטים נטולי התקווה ההם נראים כמו נייר מכתבים של "הולי הובי" בהשוואה ל"חיית הלילה". ואני מתכוון לזה במובן הכי חיובי שאפשר, כן?

זה סרט הביכורים כבמאי של דן גילרוי, תסריטאי שלפני שלוש שנים הצליח לחלץ אחלה דבר מתנאי הפתיחה הצ'יזיים של "פלדה אמיתית", וב־2005 הראה משהו מפוטנציאל הציניות שלו ב"כוח הכסף" (זוכרים, עם פצ'ינו ומקונוהיי ושוב רנה רוסו?). גילרוי תרם גם לכתיבת "מעבר לכל חלום" שמעולם לא הבנתי את ההייפ שנקשר בשמו, אבל ההפך הוא הנכון לגבי פרויקט הביכורים שלו כבמאי. "חיית הלילה" הוא בדיוק המכה בבטן שכולם מספרים שהוא.

ההחלטה הכי נכונה של גילרוי היא בתחום ניהול המידע. כמעט בכל סרט, ובטח בכל סרט שיש בו אלמנט של מתח, המון יושב על השאלה מה ומתי אנחנו יודעים — יותר ממה שיודע הגיבור או רק את מה שהוא יודע, לפני שהוא מגלה את זה או יחד איתו. ב"חיית הלילה" לא קורה שום דבר לפני או מסביב לתודעה של לואיס בלום; אנחנו כאילו צופים בסרט כולו מעבר לכתף של האיש המרושע הזה, רואים את העולם כמוהו ונחשפים לכל ההתפתחויות יחד איתו. זה לא מייצר הזדהות, כי אי אפשר להזדהות עם האנליטיות מקפיאת הדם של הסוציופת הזה, אבל זאת הדרך היחידה ללכת עם גיבור שכל הקטע שלו זה שהוא צעד אחד לפני כולם, ושלא רואה ממטר אף אחד ושום דבר. בפרפראזה על האחים כהן, "חיית הלילה" הוא בתוך לואיס בלום.

כל הסרט הוא לואיס בלום וכל הסרט הוא ג'ייק ג'ילנהול, שההרזיה הקיצונית עשתה אותו מבהיל. מפחיד. בלום מתפרץ רק פעם וחצי ב־117 דקות, אבל כשזה קורה יושב על זה מטען שלם של טירוף שיושב עמוק בעיניים של ג'ילנהול מהשנייה הראשונה. ראינו את מתיו מקונוהיי וכריסטיאן בייל בפורמט מוזלמן, אבל הם היו מעוררי רחמים. ג'ילנהול מבעית. אפשר לומר שהוא ממשיך פה גרף עולה שראשיתו ב"סוף המשמרת" והמשכו ב"אסירים" וב־Enemy המרשים שלא הופץ בישראל, אבל האמת היא שהתפקיד הזה הוא בסקאלה אחרת. זאת היטמעות מהסוג שאפשר לראות אצל דניאל דיי לואיס, שצצה מעת לעת אצל כריסטיאן בייל, שלפני 30 ומשהו שנים עשתה את הקריירה של רוברט דה נירו.

דמות ראשית ללא מוסר ודיאטת כריסטיאן בייל הן די והותר בשביל להעלות בדעתך את "אמריקן פסיכו", וזה אכן הסרט השלישי שהזכיר לי את עצמו במהלך הצפייה. הוא הרבה (הרבה) פחות טוב מ"חיית הלילה", אבל בשני פרמטרים — הקור האבסולוטי של הגיבור והעבודה הכבירה של השחקן הראשי — אלה כמעט יצירות אחיות. וזה מביא אותי אל ה"אבל" שהבטחתי במערכה הראשונה.

"איזה כיף לעבוד ביחידת ההסרטה של המוסד לבטיחות וגיהות"

"איזה כיף לעבוד ביחידת ההסרטה של המוסד לבטיחות וגיהות"

"חיית הלילה" הוא סרט מצחיק וחד כתער, והוא מרתק מהשנייה הראשונה ועד האחרונה. אבל צפיתי בו ממרחק, מבחוץ, מפני שכל האופל הזה לא נותן לך שום אילן רגשי להיתלות בו. אחד מהטריקים הכי בסיסיים של הקומדיה הוא שימוש בסטרייט־מן, בדמות הנורמלית האחת שמקצינה את הטירוף של הדמויות המצחיקות; על אותו משקל, יש לי הרגשה שסרט הביכורים של דן גילרוי רחוק סטרייט־מן מוסרי אחד מלהיות יצירת מופת. זה כמעט קיים בדמות המאוד משנית של הקולגה המזועזע־תמידית של אשת החדשות, זה מבליח לרגע אצל המתלמד הביש מזל של בלום, אבל לא יותר מזה.

הלוזריות המוחלטת של רופרט פאפקין ב"מלך הקומדיה", הרגע המאוד אמיתי שמחלץ מפיטר פינץ' את נאום ה"אני רותח מזעם ואני לא מוכן לסבול את זה יותר" ב"רשת שידור" — אלה איים של רגש שמאזנים את הקור המובנה של הסאטירה. שעושים אותה אנושית. במובן הזה, "חיית הלילה" אינו אנושי. באותו מובן, הולם אותו מאוד הזוחל בשמו המקורי, Nightcrawler, והחיה בשמו המתורגם.

טוב, אז מה שבתכלס עשיתי הרגע זה להתלונן כי ראיתי סרט מצוין אבל לא יצירת מופת. תמיד הייתי מאלה שנותנים להם אצבע והם רוצים את כל הסולייה.

 

יהודים שלי

Columbia Records Leonard Cohen Popular Problems cover

שירים נתקעים לי בראש כמו לכל אחד, אבל מה שקורה לי עם האלבום החדש של לאונרד כהן זה לא נורמלי: הוא תקוע לי בראש בשלמותו. השירים מתנגנים לי ברוטציה, יום My Oh My ויום A Street, יום Nevermind והיום ספציפית Born in Chains. זה פסיכי.

במקום לחגוג 20 שנה ל"ספרות זולה" כמו אדם מן היישוב, אני חוגג 20 שנות לאונרד כהן. הייתי מודע לקיומו כבר בשנות ה־80, כש־First We Take Manhattan ו־Dance Me to the End of Love היו להיטים, אבל לא האזנתי לו וולונטרית עד חורף 1994. סבא שלי נפטר, ולמרות שלא היה בינינו קשר הדוק במיוחד — האיש לא ידע מילה עברית, ובטוויסט אופייני איבד את השמיעה ברגע שהתחיל ללמוד את השפה — משהו בפרידה הזאת שלח אותי לארון התקליטים המאובק של הוריי.

הלאונרד כהנים הראשונים שלי היו Songs of Love and Hate ו־Songs From a Room על וינילים שרוטים, ומצאתי את עצמי בתוכם תוך האזנה אחת. אחר כך קרה מה שתמיד קורה שנייה אחרי שאתה מוצא קול ששר את המחשבות שלך: פתאום הוא מופיע בכל מקום. במקרה דנן, אוליבר סטון וטרנט רזנור הכניסו לפסקול של "רוצחים מלידה" את Waiting For the Miracle ו־The Future, ובהשפעת הירוקת שהפכה את צפיית הבכורה שלי בסרט ההוא לאירוע נפשי־פסיכדלי ממדרגה ראשונה, זה ננעל. יהודי מקנדה הפך למשורר הלאומי שלי. אתם יודעים מה, נראה לי שנשים ברקע משהו מתוך Popular Problems לפני שנמשיך. כן, זה מה שנעשה.

1994 הייתה בשבילי אנוס מירביליס של מוזיקה. יצאתי עם מישהי שחייתה עמוק בסצנת המוזיקה של תל אביב, היה מלא ירוקת ונפתחה לי צ'קרה מוזיקלית שהייתה סגורה הרבה שנים. באופן טבעי, את הדברים שהכי אהבתי ב־94' שמעתי פחות ופחות עם הזמן, למרות שמדי פעם עוד יוצא לי לחזור למאסיב אטאק וטריקי והפוגיז'. רק את לאונרד כהן אני מנגן 20 שנה רצוף. לא כל יום, אבל אין חודש בלי הרגע הזה שאני חייב אותו באוזניים. אני מניח שבגלל זה לא היססתי לשנייה לפני ששילמתי 2,400 שקל לא כולל בייביסיטר כדי לראות אותו עם אשתי ברמת גן. אני מניח שבגלל זה, מרגע שהוא חזר מההפסקה שלו ועד ברכת הכוהנים שהוא נתן בסוף בכיתי כמו ילד קטן. אני מניח שבגלל זה הוא תמיד יהיה אצלי לאונרד כהן, למרות שכבר 15 שנה לפחות אני משנן לעצמי שזה לנארד.

20 שנה זה בקטנה בהשוואה לקול אחר שמלווה אותי רצוף מאז שגיליתי אותו. הייתי בן 11 והלכנו בהרכב משפחתי מלא ל"שושנת קהיר הסגולה", אבל זה היה רק השלום־שלום. ב־1986, כשמלאו לי 12 ולו מלאו "חנה ואחיותיה", וודי אלן הפך לבמאי ההוא שאני לא מפספס סרט שלו, לרבות כל הפילמוגרפיה שהייתי צעיר מכדי לצרוך בזמן אמת. אחר כך הוא גם הפך לקומיקאי ההוא שאני שומע את הסטנדאפ העתיק שלו בקסטות שסופן להסתבך בתוך הטייפ מרוב שימוש.

מבחינתי, אחרי כל כך הרבה שנים, וודי אלן גדול בהרבה מסך סרטיו. ולא שזה סך רע, אלא שבדיוק כמו היכולת של כהן לכתוב ולשיר את מה שאני אפילו לא מצליח לנסח בראש — "אנחנו מכוערים, אבל יש לנו את המוזיקה" — ככה אלן הוא המדריך שלי להכל. לדוגמה, בהום פייג' של הבלוג הזה, במורד העמודה השמאלית, יש לינקים לפרויקט בשם "כל סודות החיים ב־142 סרטים"; זה אוסף ציטוטים עצום שמחולק לקטגוריות עאלק־פילוסופיות כמו "מהי משמעות החיים" ו"האם יש אלוהים", וכל אחת ואחת מהן מסתיימת בציטוט מתוך "מלחמה ואהבה". לא תכננתי את זה מראש; פשוט קלטתי תוך כדי עבודה שהקומדיה המטורללת ההיא מ־1975 מפליאה לכסות את כל הסודות. כמו הדיאלוג הבא, שסיים לי את קטגוריית "האם יש מוסר אבסולוטי":

מחזר רוסי: "מי יכול לומר מהו מוסר?".

סוניה: "מוסריות היא סובייקטיבית".

רוסי: "סובייקטיביות היא אובייקטיבית".

סוניה: "רעיונות מוסריים מייחסים תכונות לחומרים שקיימים רק בדואליות רציונלית."

רוסי: "לא כשלוחה הכרחית של קיום אונטולוגי".

סוניה: "אולי מספיק כבר לדבר על סקס?".

זה לא רק אלן המצחיק שמדריך אותי. זה גם אלן החכם עם התובנה האדירה שלו על המזל של הילדים שלך, וגם אלן המסוכסך עם עצמו ב"לפרק את הארי" (- "אתה יהודי ששונא את עצמו!". – "אני שונא את עצמי, אבל לא בגלל שאני יהודי!"), וכמובן גם אלן הפילוסוף המריר־משועשע ("החיים נחלקים בין הנורא והאומלל. הנוראים הם מקרים סופניים, עיוורים, נכים, והאומללים הם כל האחרים. אז אתה צריך להיות אסיר תודה אם אתה אומלל"). שנייה, לא נשמע עוד איזה לאונרד כהן?

אני לא יודע אם הייתי מדרג את וודי אלן בין חמשת הבמאים הגדולים אי פעם אם מישהו היה מסובב לי את היד לכדי שרבוט של רשימה כזאת. כנראה שלא, וממילא אני מרגיש מחובר אליו במובנים אחרים לגמרי. זה חיבור שיש לי גם עם הקול קורא השלישי שלי, אלא שהוא שייך לאדם שאני מדרג כגדול הבמאים בכל הזמנים בלי למצמץ בכלל.

על סטיבן ספילברג כתבתי כל כך הרבה עם השנים שאני לא רואה טעם בלעשות את זה שוב. שום דבר שאכתוב עליו עכשיו לא יסביר מאיזה מקום בנפש העקומה שלי בא הסיפור הזה, או הטקסט הזה על המלחין הקבוע שלו ג'ון וויליאמס, הדבר הכי קרוב שכתבתי ל"מה יש לי מספילברג". אבל בשם הכרוניקה והסדר הטוב, זה הולך ככה: ב־1981, כילד בן שבע, ראיתי את "שודדי התיבה האבודה". זה היה השלום־שלום. כעבור שנה ראיתי את "אי־טי", ופשוט הלך עליי. לכל החיים. לכל הסרטים.

ספילברג. אלן. כהן. רק עכשיו, רק בגיל 40, אני מבין ששלושת הקולות הכי עקביים בחיי התרבות שלי שייכים ליהודים. אני חילוני כמו הזעקה ההיא של מתי כספי ב"היא חזרה בתשובה", כתבתי את הטקסט הזה ל־ynet, אבל שלושת הגברים שהכי יודעים לספר לי את עצמי הם לא רק יהודים אלא כאלה שהדת היא אישיו אצלם. אצל כהן זה מתבטא בין היתר ב־The Partisan המצמרר ובשירי התפילה האדירים שלו, כמו Who By Fire הקלאסי ו־Born in Chains החדש והאינסטנט־קלאסי. אצל אלן זה נוכח מרמת הבדיחה ועד לרמת הסרט, לרבות כמה מהתמות במגנום־אופוס שלו, "פשעים ועבירות קלות". מספילברג זה הוציא את "רשימת שינדלר". יהודים עם קטע.

וקטע איט איז, כי אין לי מושג מה לעשות עם התובנה הזאת. לא יודע מה זה אומר עליי שאני סאקר של שלושה יהודים. אולי זה גניוס, אולי משהו מיסטי, אולי צירוף מקרים. אבל כבר כמה ימים אני מסתובב עם הידיעה המשונה הזאת בראש, איתה ועם המילים ששר לאונרד כהן בין השלשלאות (התרגום חופשי, המקור פה למטה): "השם יתברך, ישתבח השם/ כתוב על לבי באותיות בוערות/ זה כל מה שאני יודע, את השאר אני לא מצליח לקרוא".

 

השלישייה הקאמרית

"תביא פה שניים לימבו"

"תביא פה שניים לימבו"

קולנוע קאמרי הוא עסק של איזונים עדינים. זה ממש עניין מתמטי: ככל שהדרמה קטנה יותר, ככה יש חשיבות גדולה יותר לכל ניואנס. כל הגזמה היא הגזמה פראית, ואילו אנדרסטייטמנט הוא שביל שתמיד עלול להוביל אל השומקום של השעמום.

השבוע יוצאים בישראל שלושה סרטים קאמריים שניכר כי יוצריהם בהחלט מבינים את חשיבות האיזון. ניכר גם שהם בהחלט לא מצליחים להשיג את האיזון הזה.

"אהבה היא מוזרה" — מה הייתה האופציה השנייה שלהם, "שמות הם בעיה"? — הוא הסרט הטוב מבין השלושה. איירה זקס, שחתום גם על התסריט במשותף עם מאוריציו זכריאס, מניע פה עלילת "היזהר במשאלותיך": בן (ג'ון ליתגו) וג'ורג' (אלפרד מולינה) זוכים להתחתן אחרי ארבעה עשורים ביחד, אבל חופה וקוץ בה, בית הספר הקתולי שבו מועסק ג'ורג' בהוראת מוזיקה אומר לו שילך לחפש. החור בהכנסה החודשית מכריח את בני הזוג לוותר על דירתם המשותפת, ובהיעדר דיור בר השגה הם נאלצים להתפצל ולהתנחל אצל קרובים וחברים.

אז בן וג'ורג' לא יכולים לחיות ביחד דווקא מפני שמדינת ניו יורק אימצה את הנישואים החד־מיניים. זה לב הדרמה של "אהבה היא מוזרה". זה והעובדה שהאחיין של בן (דארן בורוז) ואשתו (מריסה טומיי) לא ממש מבינים למה הם נכנסים בהצעה לארח בביתם את הדוד הזקן, הפטפטן והדעתן.

"שום דבר לא מתפוצץ". אלוהים יודע למה אני זוכר את זה בבהירות כזאת, אבל זאת הייתה הכותרת והשורה התחתונה של ביקורת שנכתבה ב־1988 — לא זוכר בידי מי, זה היה בפאקינג 1988! — על "תייר מזדמן", סרטו הקאמרי של לורנס קסדן שדווקא הפליא למצוא את האיזון הקדוש. מכאן הכותרת המדויקת ההיא: "תייר מזדמן" ניצב על יסוד מלודרמטי, מותו של ילד, אבל קסדן רק יוצק מעליו את הסיפור. ואכן, שום דבר לא מתפוצץ; המלודרמה היא רק הרקע, והתכלס הוא דרמה קומית עם אופק רומנטי.

גם ב"אהבה" לא מתפוצץ שום דבר, אבל בו אין מלודרמה שתצדיק את מדיניות ההליכה על הסף. כלומר יש בו התפתחות מלודרמטית אחת, אבל רק בישורת האחרונה, וגם בה אנחנו לא צופים אלא לומדים עליה בדיעבד במסגרת המדיניות דנן. בסופו של דבר מתקבל סרט ראוי לצפייה, אבל כזה ששיאו הדרמטי מגיע בכלל בסצנה שולית ששייכת בלעדית למריסה טומיי (לעזאזל, זה כל כך ברור שהקריירה שלה תיגמר הרבה לפני הפוטנציאל שלה). "אהבה היא מוזרה", בקיצור, הוא סרט שהיה הרבה יותר אפקטיבי אם משהו בו כן היה מתפוצץ.

תתפוצץ או לא תתפוצץ, זאת השאלה שמניעה את עלילת "דיפלומטיה". אנחנו באוגוסט 1944, והיטלר נתן למושל הצבאי של צרפת, הגנרל דיטריך פון קולטיץ (נילס ארסטרופ), הוראה להחריב את פריז. אלא שבחדר המלון של הגנרל צץ הקונסול השוודי ראול נורדלינג (אנדרה דוסולייה) ומצהיר כי בכוונתו לגרום לגנרל לסרב פקודה. עכשיו, ספוילר: פריז לא הוחרבה. אין צופה שלא יודע את זה, ואם יש, אז הוא לא צופה בסרט הזה. הדרמה האמיתית, אם כן, היא לא סביב השאלה "מה יקרה בסוף" אלא "איך קרה מה שקרה בסוף". אבל נדמה שדווקא הבמאי פולקר שלנדורף לא מבין את זה.

לא צריך לחכות לכותרות הסיום כדי להבין ש"דיפלומטיה" מבוסס על מחזה (באותו שם, מאת סיריל גלי), ושלנדורף היה עושה בשכל לו אימץ את הגישה של רומן פולנסקי בשני המחזות האחרונים שעיבד לקולנוע, "ונוס בפרווה" ו"אלוהי הקטל" — גישת ה"תשאיר את זה מחזה". אבל שלנדורף, שהודה לאחרונה בראיון לאבנר שביט כי לא האמין שבכלל רוצים לעשות סרט על היסודות התיאטרליים האלה, לא משאיר את זה. באופן שאין לתאר אלא כמגוחך, הוא מריץ את העלילה עם אקדח מכוון לרקה — ממש ככה, השניים מתדיינים כשברקע אשכרה מניחים מטענים מתחת לגשרים של הסן — ובאופן שאין לתאר אלא כחוסר אמון בעלילה שלו־עצמו, הוא יוצא מעת לעת מחדר המלון לטובת סצנות אקשן מופרכות ומיותרות לחלוטין.

העדויות ההיסטוריות בדבר מידת ההשפעה של נורדלינג על שיקול דעתו של פון קולטיץ רחוקות מלהיות חד־משמעיות, אבל הדיוק ההיסטורי או היעדרו הוא הבעיה האחרונה של "דיפלומטיה". הבעיה הראשונה שלו היא במאי שיורה בתוך הנגמ"ש ומחרב כליל את האיזון המפורסם שאני חופר לכם עליו כבר שעה.

תראו, האמת היא ש"דיפלומטיה" הוא לא סרט רע; הוא יותר כמו סרט בינוני עם שני תפקידים ראשיים מרשימים והמון דקות מיותרות (מתוך כולה 84. זה חייב להיות איזשהו שיא). אבל מבחינתי הוא המאכזב ביותר בטרויקה הזאת, כי אותו שלנדורף חתום על שתיים מהאדפטציות היותר בעייתיות לביצוע — והיותר מוצלחות — שראיתי מימיי. ב־1979 הוא הפך חצי מ"תוף הפח" המופתי לסרט שלם נהדר, וב־1985 עיבד לטלוויזיה באופן פשוט מושלם את "מותו של סוכן" עם דסטין הופמן בתפקיד הראשי. עיבד במובן של השאיר את זה מחזה. למה הו למה הוא התעקש להפוך את "דיפלומטיה" לסרט?

טוב, די מעצבן אותי ש"מכאן אני ממשיך" מופץ בישראל. מעצבן כי אני מבין את הראש, ולצורך העניין לא משנה אם הוא יושב ב"וורנר" העולמית או ב"גלובוס" המקומית: זה סרט על משפחה יהודית, מאוד־מאוד לא דתית, שמוצאת את עצמה יושבת שבעה כהלכתה. לא נפיץ בארץ? בטח נפיץ בארץ. אז מה אם יש מיליארד סרטים אמריקאיים משנת הבציר הנוכחית שלעולם לא יראו מסך גדול בישראל למרות שהם הרבה יותר טובים. יש בזה בדיחות רבי, למען השם!

בקיצקוץ נמרץ, ג'ייסון בייטמן מנסה להתאושש מהבגידה של אשתו בדיוק כשאביו מת, ואימו — ג'יין פונדה, או ליתר דיוק תמונת ה"אחרי" של הפציינטית הפלסטית ג'יין פונדה — ממש מכריחה את המשפחה לשבת שבעה. המשפחה זה האחות התומכת טינה פיי והאחים־יריבים אדם דרייבר וקורי סטול, וכתוסף טימותי אוליפנט (פגוע ראש ועובד בחנות הספורט של המנוח) ורוז ביירן (הבחורה שבייטמן הוא האחד שחמק לה, ושבאופן נוח נשארה בעיירה הישנה).

"מכאן אני ממשיך", עיבוד של הבמאי שון לוי לרומן מאת ג'ונתן טרופר, הוא ערימת קלישאות שאין לה תקומה. הדמות המעניינת היחידה היא בכלל של אוליפנט וההפתעה היחידה היא ספוילר שאין דברים כאלה, אז נלך ישר לסיכום העניינים ולסגירת המעגל מהפסקה הראשונה: הכל בסרט הזה מתפוצץ. מיחסים בין אחים ועד ריבים בין נאהבים, כל דבר הולך או בכוח או בעוד יותר כוח. לפני שלוש שנים הפליא לוי כשיצר מהקשקוש שבבסיס "פלדה אמיתית" סרט מקסים ואינטימי על יחסי אב־בן (טוב, ורובוט); והנה, דווקא על שלד עלילתי עתיר פוטנציאל כמו משפחה בשבעה הוא לא הצליח להעלות אפילו גרם אחד של בשר. לכו תבינו.

עכשיו חלאס עם כל הקאמריות הזאת, ואיך אמרה יונה וולך? קצת דם לקינוח הדבש.

דברים נמוכים בסדר נומך עולה: דובי גל; בדיחות של נאור ציון; ציפיות מסרט אימה שבמרכזו בובה מלחיצה. אין מה לעשות, סדרת "צ'אקי" הרסה את זה לכולנו. אולי בגלל זה הופתעתי לטובה מ"אנאבל", או לפחות משני השלישים הראשונים שלו. לפני שהקלישאות הז'אנריות מקלקלות לו.

מה אפשר לספר בלי לחרב? מעט מאוד: בעיקר שיש לנו כאן זוג צעיר (וורד הורטון ואנאבל ווליס) שאנחנו פוגשים לקראת סוף ההיריון, כשהחבר'ה של צ'רלס מנסון מלחיצים את אמריקה של סוף הסיקסטיז והבובה המלחיצה דנן נוחתת בחדר הילדים המתהווה.

העניין עם בובה מלחיצה הוא שאתה מצפה ממנה לעשות דברים מלחיצים, שזאת דרך אחרת לומר מגוחכים, וההחלטה הכי טובה של התסריטאי גארי דוברמן והבמאי ג'ון ר. לאונטי (בדרך כלל צלם, בין השאר של "המסכה") היא שהבובה הזאת היא בובה. לא צ'אקי ולא "כלתו של צ'אקי".

"אנאבל" רחוק מלהיות סרט טוב, אלא שהוא רחוק באותה מידה מלהיות האסון שעלה בדעתי כשראיתי את הפוסטר ההוא עם הבובה ההיא. אבל אל דאגה, הסיקוול יהיה ממש חרא.

פורסם בפנאי פלוס, 23.10.14

אוסקר על ליהוק עכשיו, ויכוחים על מיזוגיניה אחר כך

בתיאוריה, סרטים צריכים להתחיל חזק ולהיגמר עוד יותר חזק. את החלקים החלשים רצוי להחביא באמצע, כי שם הם לא ממש מפריעים, כמו כרס קטנה בעיצומו של איש גבוה. כל זה טוב ויפה על הנייר, אבל "נעלמת" של דיוויד פינצ'ר מתחיל חלש מאוד, צובר המון מומנטום דווקא באמצע ומסתיים במערכה שלישית אדירה. זה כמה שווה התיאוריה.

"צ'או בובה, אני הולך להסריח את באטמן"

"צ'או בובה, אני הולך להסריח את באטמן"

זה יום הנישואים החמישי של ניק (בן אפלק) ואיימי (רוזמונד פייק) דאן, והם עמוק בגירוד־שבע־השנים למרות שרשמית יש להם עוד שנתיים בשביל זה. ואז איימי נעלמת.

אם לא קראתם את הספר מאת גיליאן פלין, אני מפציר בכם לא להגיע לבית הקולנוע עם יותר מידע מזה. אם כן קראתם, מה יש לכם? זאת דרך בדוקה להרוס לעצמכם את הסרט. תקראו אחרי שראיתם, זה ישפר את חייכם ללא היכר.

אז לעניינו, הגברת נעלמת וזה מסדר את הכלים על הלוח: לצד ניק ניצבת אחותו מרגו (קארי קון), שלרגע לא חושדת שידו של אחיה במעל; סביב איימי מרחף המאהב מן העבר (ניל פטריק האריס), שלכו תדעו מה ואיך הוא קשור; ואת כל הסבך צריכים לפתור בלשית (קים דיקנס המצוינת) והשותף הזוטר שלה (פטריק פוגיט, ולפני שזה יחרפן אתכם, אתם מכירים אותו כי הוא היה הילד ב"כמעט מפורסמים"). תזרקו פנימה את טיילר פרי בתפקיד עורך הדין של ניק, ותקבלו גם הסבר טוב להצקה הקבועה שלי על כך שצריך להיות פרס אוסקר על ליהוק, וגם סיבה למה לאריי מייפילד — מי שעובד עם פינצ'ר באופן קבוע מאז "מועדון קרב" — צריך לקבל אחד.

אני לא מפסיק להתפעל מהליהוק מפני שיש כאן סדרה שלמה של פגיעות בול. ראשית, ניק: מצד אחד הפרוטגוניסט המובהק, מצד שני גבר שאמור בגדול לעשות לך בחילה. היש מושלם לזה מבן אפלק? או איימי: לא אכנס להסברים למה, אבל זאת מישהי שחייבת להקסים ולהלחיץ אותך בעת ובעונה אחת. בחיים לא הייתי מנחש שרוזמונד פייק מסוגלת לפצח את זה, אבל וואו, איך שהיא פיצחה את זה. ככה זה נמשך עם המיניות האמביוולנטית של האריס והתדמית המפוקפקת של פרי והחיוך המעט פסיכוטי של פוגיט. זה לא סתם ליהוק טוב; זה ליהוק חכם שמשחק על התחושות הקיימות שלנו לגבי השחקנים, וזה מושלם בסרט שכל־כולו — טוב, אז רוב־רובו — עוסק בתדמיות.

למרות השליש הראשון החלש שלו, המבנה של "נעלמת" נראה לי בדיעבד לא לקוי אלא נבון. אני חושב שפלין, שעיבדה בעצמה את הספר שלה, בכוונה תפרה לדאנים סיפור רקע שממצב אותם כזוג בלתי נסבל — היא עשירה ומתוחכמת וקונטרול פריקית, הוא סמרטוט חסר חוט שדרה — כי כל הכיף פה הוא שבישורת האחרונה אתה מתעב את ניק ואת איימי במידה די שווה. כמו ב"מלחמת רוז ברוז", רק ביתר שאת, הקליימקס כאן בנוי על התחושה שהשניים האלה מגיעים אחד לשני. ייגמר איך שייגמר, נרצחה או נחטפה או מה, אתה בפנים כדי לראות את שניהם סובלים.

אמרתי שהסרט מתרומם באמצע, אבל הנסיקה האמיתית היא כאמור במערכה האחרונה. ספציפית בסצנה האלימה ביותר, שבה דיוויד פינצ'ר משחרר רסן ומזכיר שגם אחרי היציאה המתמיהה של "בנג'מין באטן" וגם אחרי האכזבה מ"נערה עם קעקוע דרקון", הוא עדיין האיש ששם את הראש של גווינת פאלטרו בקופסה. באופן אישי, הסצנה המדממת האחת הזאת הזכירה לי את ראיון־השולחן־העגול שיצא לי לשבת בו עם פינצ'ר, ספציפית הרגע שבו הוא הסביר למה פנו דווקא אליו עם "קעקוע דרקון": "היי, יש בזה פשעי מין, תביאו את הסוטה".

עכשיו כשאני חושב על זה, גם ב"הרשת החברתית" לא היה שום דבר דיוויד פינצ'רי עד שהגיעה הסצנה של תחרות השיט והאיש כאילו אמר, עכשיו כולם מפסיקים לירות משפטים לא־נגמרים של ארון סורקין ונותנים לי לדבר. אני מייחס את זה לבגרות: פינצ'ר כבר לא צריך להוכיח כלום לאף אחד. כמו מתאגרף מנוסה הוא שומר אנרגיה ותוקף בדיוק כשזה אפקטיבי. כנראה שככה יצא לו סרט שמתחיל הכי סתם, ונגמר כשאני ממלמל "בוא'נה, איזה כיף זה היה".

"וואי, אני חייבת להחזיר למיכל ינאי את העט שלה"

"וואי, אני חייבת להחזיר למיכל ינאי את העט שלה"

אני כותב זמן קצר מאוד אחרי הצפייה ב"נעלמת", ותופס שאני חושב עליו ועל האמירות המרירות־מצחיקות שלו הרבה יותר משהייתי מצפה. זוגיות מודרנית, תקשורת המונים, קונבנציות ג'נדריות — שום דבר לא יוצא טוב או טהור מהסיפור הזה. כלומר, לא רק שפלין ופינצ'ר מקפידים לגרום לך לשנוא את הגיבורים שלו, אלא שבדרך הם מדרבנים אותך לתעב את העולם ומלואו.

אגב שנאה, נראה שהגיע הזמן לדבר על הפיל שבחדר: "נעלמת" כבר מושך אש בעוון מה שנתפס כמיזוגיניה. לא יעזור שאישה חתומה על הסיפור הזה; אם רק רוצים, קל מאוד לראות בו תצוגת תכלית של שנאת נשים. ואני מבין איך אפשר לפרש ככה את הדמות של איימי דאן, אבל לא מבין למה לעשות את זה. האם חניבעל לקטר, דארת' וידאר או הג'וקר גרמו למישהו — איפשהו, מתישהו — לזעוק "שנאת גברים"? אז אנא. הגברת דאן היא לא "כל אישה" ולא "כלל הנשים"; הביוגרפיה, הפסיכולוגיה ואפילו הפתולוגיה שלה מרמזות כולן על מקרה סופר־פרטי. להתייחס אליה כמייצגת של מגדר שלם זה לא פמיניזם, אלא תגובה פאבלובית. ובמקרה הזה, הכלבים נובחים במעלה עץ שבכלל לא קיים.

עזבו שטויות ולכו ל"נעלמת", זה מה שאני אומר פה. אתם לא מבינים איזה כיף זה יהיה.

*זאת הייתה גירסת במאי לביקורת שלי מתוך פנאי פלוס

6 דברים לראות בחיפה*

"אני אומרת לך, לא מכירה בנאדם אחד שקורא את הבלוג הזה"

"אני אומרת לך, לא מכירה בנאדם אחד שקורא את הבלוג הזה"

מוזרים חייו של מבקר קולנוע לקראת פסטיבל הסרטים בחיפה: ההיצע גדול כל כך שאתה מתבקש לאתר מראש את הכותרים שמעניינים אותך, ואז לקוות שמארגני הפסטיבל יוכלו לאפשר לך לצפות בהם מבעוד מועד. אני מספר לכם את זה כדי להבהיר שאין לי מושג אם הרשימה הבאה מייצגת את המיטב של הפסטיבל או מה; אלה פשוט שישה סרטים שנשמעו לי מגניבים והתבררו כנפלאים, שמצדיקים גיחה מיוחדת לעיר של יונה יהב. כן, עד כדי כך.

כדי לשוות לעסק מידה של קונספציה, מופיעים כאן רק סרטים שלא אמורים להיות מופצים מסחרית בישראל ומכאן שהפסטיבל הוא כנראה ההזדמנות היחידה שלכם לראות אותם על מסך גדול; הקליקו על השמות בלעז כדי לראות מתי.

1) פני הדור: "אויב הכיתה" (Class Enemy, סלובניה 2013)

רוברט, המורה החדש לגרמנית, לא בא טוב לכיתה שלו. לא רק שהוא מחליף מורה אהובה שיצאה לחופשת לידה, אלא שהוא גם ההפך המוחלט ממנה: קפדן איפה שהיא קלה, דורש איפה שהיא מחפפת. זה איכשהו בסדר עד שסבינה, פסנתרנית מוכשרת וילדה קצת שברירית, מתאבדת דווקא אחרי שיחה אישית קשה עם מי שכבר מכונה "הנאצי".

בשלב הזה, משהו כמו רבע שעה בפנים, הדברים הסתדרו לי בראש: רוברט הוא האיש הרע בסיפור הזה ואני צריך להיות בעד המרד המתהווה של הכיתה. טוב, זה מה שקורה למי שחושב שהוא חכם גדול: הבמאי רוק ביצ'ק, ביצירת ביכורים בשלה ובוגרת שאין דברים כאלה, מצליח להפוך על הראש את הקונבנציות וליצור סרט שאין בו טובים ורעים וכתבי אישום נגד המערכת הזאת או השיטה ההיא. רק תמונת ראי כנה להפליא של חינוך בדור שבו — אני מצטט — המורים חוששים מהלמידים במקום שהתלמידים יחששו מהמורים. עיטור העוז לשחקן איגור שמובור, שמפליא לפצח את התפקיד הראשי הכה כפוי טובה.

2) פני הכלב: "האל הלבן" (White God, הונגריה/ גרמניה/ שוודיה 2013)

ילדה רוכבת על אופניים לגמרי לבדה בעיר נטושה. מאחד הרחובות צצה להקה עצומה של כלבים ומתחילה לרוץ בעקבותיה. האם הם רודפים אחריה? האם זאת סצנת חלום? איך לעזאזל צילמו את הדבר הזה?

אל הזוכה בפרס הגדול של מסגרת "מבט מסוים" בפסטיבל קאן האחרון, שהסצנה דלעיל היא רק הפתיח שלו, עדיף להגיע עם מינימום מידע מוקדם. מספיק לדעת שזה סיפור על ילדה בת 13 ועל מה שקורה לה ולכלב שלה אחרי שאביה מחליט להיפטר ממנו. יש לי כזה סופט־ספוט לכלבים שאני די משוכנע שבגלגול הקודם הייתי פשפש, אבל אני מבטיח לכם שלא צריך אפילו לחבב כלבים בשביל להישאב לתוך סרטו של קורנל מונדרוצ'ו. וזה שהוא גרם לי לבכות, פעמיים — זאת כבר בעיה שלי.

3) בשם האב: "כמו גדול" (Starred Up, בריטניה 2014)

לפני כמה שנים פרסמתי רשימה ובה 16 סרטי הכלא האהובים עליי, ו"כמו גדול" מכריח אותי לפתוח אותה מחדש. זה סיפור על בן (ג'ייק או'קונל) שנכנס לכלא שבו אביו (בן מנדלסון העילאי) הוא האסיר הכי מפחיד, סיפור על אריה צעיר בכלוב של אריה זקן, וזה גם סרט כלא שהחירות או היעדרה הם בכלל לא העניין בו. בעצם זה בכלל לא על אסירים; זה על גברים.

הבמאי דיוויד מקנזי הרג אותי לפני שלוש שנים עם Perfect Sense, יצירת המד"ב העצובה והמופתית שלו. הייתי צריך לדעת שגם בכלא הוא יביא משהו שפשוט עוד לא ראינו. אני אומר לכם, רק על קומבינות האסירים שהוא מגולל פה בחמש הדקות הראשונות מגיע לו איזה כינור דוד.

4) בשם שווילי: "פגישה עיוורת" (Blind Dates, גיאורגיה/ אוקראינה 2013)

הסרט הכי קטן בחבילה הזאת הוא דרמה קומית מרירה ומקסימה שאפשר לסכם עם עודף מ־25 מילים: סנדרו, בן 40 שעדיין גר עם ההורים, מתאהב דווקא באישה נשואה שבעלה עומד להשתחרר מהכלא. נשארו לי מילים להוסיף "אופס"?

הבמאי לבאן קוגושווילי נכנס כאן ביודעין לסיפור שנורא קל לנחש איך ולאן הוא הולך, וזה משאיר לו המון מקום לפתח דמויות עם בשר וסיטואציות סופר־ספציפיות במקום ארכיטיפיות. הלב הפועם של הסרט הוא זה של סנדרו (אנדרו סקוורלידזה המצוין), האנטי־גיבור שבגללו אני מזמזם כבר יומיים את "הילד בן 30". כשאני חושב על זה, מכל הדברים שקרו לי השנה, הכי לא צפוי זה שהתאהבתי בגרוזיני.

5) ללא עקבות: "בסדר ההיעלמות" (In Order of Disappearance, נורווגיה 2014)

מישהו הרג את הבן של נילס, ועכשיו נילס הולך לטפל בו. נשמע כמו מלודרמת נקמה, נכון? אז בגלל זה חשבתי ש־IMDB ירד מהפסים כשסרטו של הנס פטר מולנד קוטלג כקומדיית פשע. אבל הפסקתי לחשוב ככה בפעם השלישית שהמסך השחיר כדי להספיד את הממזר האחרון ששילם בחייו על העלילה הזאת.

סטלן סקארסגארד (כאן בשיתוף פעולה שני עם מולנד אחרי "ג'נטלמן בנשמה") נהדר כהרגלו בתפקיד האבא/ נהג מפלסת שלג/ מלאך נקמה, אבל את ההצגה גונב ברונו גנץ בתפקיד גנגסטר סרבי עם קול של עורב מוכה דלקת ריאות. אני בכוונה לא מרחיב יותר מדי, כי צריך פשוט לזרום עם השגעת שהולכת ונבנית כאן. והכי כיף: סוף סוף קומדיית פשע מטורללת שבמקום לחקות את גאי ריצ'י ממציאה לעצמה שפה משלה.

6) ללא מילים: "השבט" (The Tribe, אוקראינה 2014)

את הטוב ביותר, וביי־פאר הקשה ביותר, שמרתי לסוף. קשה לא מפני שהבמאי מירוסלב סלאבושפיטסקי מציע לכם לצפות ב־130 דקות נטולות מילים ואפילו לא מתרגם בשבילכם את שפת הסימנים ששולטת בו, אלא מפני שהוא מתאר תת־תרבות של נערים שמלכתחילה אין להם הרבה תקווה. ואז מתחיל הייאוש.

זוכה הפרס הגדול של שבוע המבקרים בפסטיבל קאן האחרון הוא בשבילי לא פחות מיצירת מופת. בהתחלה הייתי עסוק בהתפעלות מכך שאני מבין הכל למרות שזה, מילולית, דו־שיח של חירשים — הבנתי שזאת פנימייה לכבדי שמיעה, הבנתי שהגיבור הוא התלמיד החדש, הבנתי שהנערות המקומיות משלימות הכנסה בזנות והבנתי שההוא מתאהב עד מעל לראש באחת מהן — אבל ככל שנקפו הדקות, תפס אותי לא רק האיך אלא גם המה.

לא אספיילר לכם כאן לאן זה מתפתח, אבל השקט המוחלט הופך את האלימות והסקס הברוטאליים של "השבט" לכל כך אינטנסיביים שזה כמעט יותר מדי. וזה בסדר, כי סלאבושפיטסקי מציג כאן סיפור שאין לו זכות קיום בלי שהצופה ירצה לתלוש את שיער ראשו מרוב צער וזעם. שלושה ימים עברו מאז שצפיתי בסרט, שתמונה מתוכו עומדת בראש הפוסט הזה, ואני עדיין בהתאוששות. אמרתי שש סיבות לנסוע במיוחד לחיפה? אז בשביל האחת הזאת שווה לעלות לשם ברגל.

~

עוד שלושה סרטים ששווה לנסות לתפוס בפסטיבל אם אתם בסביבה, למרות שהם פחות כסף בבנק ויותר טעם נרכש: "עיוורת" (Blind, בימוי: אסקיל ווגט) הוא מין "מעבר לכל דמיון" נורווגי, כולו סביב התרחשויות נפשיות משונות שעוברות על כותבת שהתעוורה; "קר ביולי" (Cold in July, בימוי: ג'ים מיקל) הוא מותחן אמריקאי פרוע למדי שלוקח את מייקל סי. הול וסאם שפרד ודון ג'ונסון למקומות שבחיים לא תנחשו לפי עשר הדקות הראשונות; ו"יום מפרך" (A Hard Day, בימוי: קים סונג־הון) הוא קומדיית פשע אינטנסיבית מקוריאה הדרומית על שוטר שעובר עליו — חכו לזה — יום קשה.

~

*כן, אני יודע שביחד עם ההמלצות המסויגות זה יוצא תשעה דברים לראות בחיפה. ואם כבר, אני מזכיר גם שנהרסתי מ"אידה" (Ida, פולין 2014) עד כדי כך שישבתי והכנתי לכם את זה. אז אלה היו עשרה דברים טובים לראות וכותרת גרועה אחת לקרוא.

פורסם בפנאי פלוס, 9.10.14

 

 

 

 

 

 

 

39 פריימים מתוך "אידה"

מפתה לקרוא לזה "אידה ב־39 פריימים", אבל לא מדויק: האסופה הזאת לא כוללת פריימים שמהווים ספוילר, ומכאן שהיא יותר לקט מאשר סיכום הוויזואליה של הסרט הנהדר הזה.

"אידה", שיוקרן בפסטיבל הסרטים בחיפה ומאוחר יותר יופץ מסחרית בישראל, הוא סיפורה של נזירה יתומה (אגתה טרזבוקובסקה) שפוגשת לראשונה את דודתה (אגתה קולש) ויוצאת איתה לגלות מה עלה בגורלם של הוריה. אלא שבמובנים רבים, השחקנים הראשיים בסרטו של פאבל פאבליקובסקי הם הצלמים לוקאש זאל ורייזארד לנזבסקי: אני לא זוכר מתי ראיתי עבודת מצלמה כל כך דומיננטית, לא רק באיכותה — לרבות איכות התאורה, ובהקשר הזה מגיע קרדיט עצום לתאורן הראשי מארק ווייטשבסקי — אלא גם בסגנון המובהק שלה.

המוטיב הוויזואלי המרכזי כאן — חוץ מהשחור־לבן, מן הסתם — הוא שימוש אקסטנסיבי במה שנקרא הד־רום, החלל שמעל לראשי המצולמים, שאצל זאל ולנזבסקי גדול במקרים רבים מהמצולמים עצמם. יש לי תיאוריה שלמה סביב הבחירה הזאת, אבל זה כבר נושא לביקורת מסודרת. כרגע רציתי רק להראות לכם תוצאה של ניסוי: "אידה" הוא מהסרטים האלה שגורמים לך לחשוב שבכל פעם שתלחץ Pause ייצא לך משהו ראוי למסגור. ובכן, הנה מה שקרה כשלחצתי 39 פעמים.

vlcsnap-2014-10-03-21h37m50s74 vlcsnap-2014-10-03-21h40m11s224 vlcsnap-2014-10-03-21h41m21s145 vlcsnap-2014-10-03-21h42m39s159 vlcsnap-2014-10-03-21h42m59s112 vlcsnap-2014-10-03-21h44m15s63 vlcsnap-2014-10-03-21h45m57s84 vlcsnap-2014-10-03-21h47m15s87 vlcsnap-2014-10-03-21h48m34s139 vlcsnap-2014-10-03-21h49m31s134 vlcsnap-2014-10-03-21h50m13s106 vlcsnap-2014-10-03-22h01m56s209 vlcsnap-2014-10-03-22h04m46s108 vlcsnap-2014-10-03-22h05m06s73 vlcsnap-2014-10-03-22h07m07s231 vlcsnap-2014-10-03-22h08m19s201 vlcsnap-2014-10-03-22h08m32s70 vlcsnap-2014-10-03-22h09m31s161 vlcsnap-2014-10-03-22h10m37s36 vlcsnap-2014-10-03-22h13m30s244 vlcsnap-2014-10-03-22h17m25s26 vlcsnap-2014-10-03-22h18m19s43 vlcsnap-2014-10-03-22h19m39s93 vlcsnap-2014-10-03-22h20m36s157 vlcsnap-2014-10-03-22h23m09s83 vlcsnap-2014-10-03-22h25m12s94 vlcsnap-2014-10-03-22h26m23s36 vlcsnap-2014-10-03-22h27m05s208 vlcsnap-2014-10-03-22h29m57s111 vlcsnap-2014-10-03-22h32m00s73 vlcsnap-2014-10-03-22h33m18s91 vlcsnap-2014-10-03-22h34m15s131 vlcsnap-2014-10-03-22h36m12s23 vlcsnap-2014-10-03-22h37m40s145 vlcsnap-2014-10-03-22h37m49s203 vlcsnap-2014-10-03-22h40m27s12 vlcsnap-2014-10-03-22h41m07s182 vlcsnap-2014-10-03-22h49m18s210 vlcsnap-2014-10-03-22h51m26s212