קטגוריה: הורות

הרגע הזה שהילדה שלך בת תשע

IMG_2906

"איזה למידה משמעותית בראש לך, בנט בחיים לא יקדם הרפורמות של פירון"

אם הייתם שואלים אותי מהו הגיל הכי טוב בחיים, עד ממש לאחרונה הייתי אומר 12. יש לי זיכרון של עצמי בכיתה ו', ובזיכרון הזה אני מרגיש נוח בתוך העור שלי, בין החברים שלי, בשנה האחרונה של בית ספר יסודי שבשלב הזה הסתכלתי מלמעלה על חמש שישיות מהלומדים בו. אבל מתוך התבוננות בזמן אמת, תשכחו מ־12: רונה בת תשע, וזה הגיל הכי טוב בחיים של שנינו.

לעולם לא יימאס לי לצטט את התובנה ההיא מ"אני והחבר'ה", כשהקריינות של ריצ'רד דרייפוס מגדירה את נושאי השיחה של החבר'ה סביב המדורה כ"דברים שנראים לך חשובים עד שאתה מגלה שיש בנות". אבל מצד שני, תמיד הציקה לי המחשבה שבגיל 12 אתה כבר לגמרי יודע שיש בנות; לראיה, אפילו חלק מהשיחה דלעיל עוסק בגודל הציצים של מגישת "מועדון מיקי מאוס". אבל רונה בת תשע, ובגיל תשע באמת לא יודעים שיש בנות (או בנים). זה מרכיב קריטי במתכון של הגיל המושלם.

"ילד עד גיל תשע לא חוצה כביש לבד", מכירים? אז בגיל תשע הוא כן. לפני שלושה חודשים, ולהערכתה כשנתיים מאוחר מדי, רונה עשתה את הליכת הסולו הראשונה שלה בדרך — הבהחלט ארוכה, ייאמר לזכותנו, זה לא (רק) שאנחנו היסטריים — מבית הספר הביתה. אבל בבקרים אני עדיין מתעקש ללכת איתה, וכשאנחנו עוברים כביש אני עדיין דורש יד, וברוב — טוב, בחלק — מהמקרים היא לא מתמרדת ולא מתפדחת. לעתים הולכות ומתרחקות, אבל עדיין לא נכחדות, היא עוד עושה לי את הליכת הסרטן. הרי היא רק, וכבר, בת תשע.

אתמול היא חזרה הביתה עם חברה. הן חיממו לעצמן קצת מהספגטי ומיט בולז של אבא, שיחקו והשתוללו, ואז הגיעה האימא של ההיא לאסוף אותה. בשעתיים שהן היו לבד בבית, לא נרשמו פגיעות בנפש או ברכוש. בעוד שנה זה יהיה מובן מאליו; השבוע זה היה קטע. תוכניות תוכננו. פתקי תזכורת נתלו. זה עוד חלק מהטריק של תשע: בגיל הזה עדיין יש דברים פשוטים שהם מסעירים, דברים מובנים מאליהם שהם הרפתקה. וגם הרפתקאות מובנות מאליהן, שזה בכלל קטע, כמו הנונשלנטיות הבוטה שבה היא הסתערה על הסרט שהיא שיחקה בו, זה שעל הסט שלו צילמתי אותה ככה, כי הרי זה אך טבעי שצוות שלם של אנשים משחק בשיער שלה:

IMG_0168

התמונה לא בחסות אף יצרנית שמפו, וזה די מעצבן אותי

בחול המועד פסח, כשבילינו המון באחד על אחת, היה יום שבו רונה ואני עשינו ביחד כלום. יום קודם שיחקנו שעות עם פריזבי בפארק, יום למחרת היו לנו כרטיסים לקרקס מדראנו, והיום לא רצינו לעשות שום דבר מיוחד. אז לא עשינו. קראנו, שיחקנו קצת מונופול, אכלנו, רבצנו. לא יודע אם זה מוכר רשמית בפסיכולוגיית ילדים, אבל כמו שאני רואה את זה, גיל תשע הוא הרגע המדויק שבו מצד אחד אתה כבר מעריך את הגדולה שברביצה, ומצד שני עוד לא סרוח כמו טינאייג'ר. עדיין יש לך מלא אנרגיה, אבל כבר לא חייבים להריץ אותך בחוץ כי אחרת לא תירדם בלילה או תלעס את הרהיטים. איזון, זה מה שאני מנסה להגיד פה.

בל"ג בעומר, תוך כדי צילום של בת התשע שלי עם החברות הכי טובות שלה, חשבתי על עוד קטע של הגיל הזה: היא עדיין גאה באבא שלה. אני יודע, זה הכי מעפן, אבל לזכותי ייאמר שלצד קטעי הגאווה יש כבר שלל קטעי התפדחות — נגיד, לשיר לידה אסור לי כבר שנתיים — ומכאן שברגע המדויק הזה של יחסינו המשותפים, אני חווה את שני הצדדים של הלהיות אבא. את הלהחזיק ואת הלאבד. וזה יקר, יקר כמו שגולום אומר My Precious.

לא מזמן ניסחתי לעצמי מין "בחן את עצמך: האם זאת אהבה?", קוויז זריז עם שאלה אחת בלבד — האם קורה לך שאתה יוצא מגדרך כדי לעשות ג'סטות בשביל מישהו למרות שהמישהו הזה לעולם לא יידע שיצאת מגדרך, או שבכלל עשית בשבילו ג'סטה, אבל זה לגמרי בסדר מצידך? (מה, אמרתי שאלה אחת. לא אמרתי שאלה קצרה). אם כן אז כן, זאת אהבה. ואני בטוח שבנוגע לילדים שלך זה נשאר נכון גם אחרי תשע, כמו שזה היה נכון הרבה לפני, אבל יש לי תחושה — תיקון, יש לי ידיעה — שהכאב הנלווה לזה, כאב ההתעלמות של מושא האהבה שלך מהאהבה שלך, נמצא עכשיו בשיא השפל. ומכאן, גם אם ייקח לו שנה־שנתיים לעשות את זה, הוא רק יילך ויגבר.

"הם גדלים כל כך מהר". רק עכשיו אני מתחיל להבין את המציאות שמאחורי הקלישאה. לפני דקה היא עוד הייתה בגן, בעוד דקה היא כבר תלך למסיבות כיתה. מצמצתי והיא הפכה מפעוטה לילדה, עוד מצמוץ והיא תהיה נערה. בת־עשרה, שלא נדע. וכמובן שגם זה חלק מהקטע, כי תשע זה סוף החד־ספרה.

ב"עולם מושלם" של קלינט איסטווד יש קטע נהדר שבו קווין קוסטנר מסביר למה מכונית נוסעת היא בעצם מכונת זמן: מה שמאחוריך הוא העבר, מה שלפניך הוא העתיד. ואז הוא עוצר את טנדר הפורד החבוט, הגנוב, ואומר לילד החטוף־מושאל שאיתו: "זה ההווה, פיליפ. תיהנה ממנו כל זמן שהוא נמשך". ואז פיליפ מציץ אל הנוף, ואז קוסטנר נותן גז.

זה ההווה, רונה. בואי נהנה ממנו כל זמן שהוא נמשך.

מודעות פרסומת

הרגע הזה שהבת שלך מפטרת אותך

"אין, אני כבר רואה את בנט ראש ממשלה"

"אין, אני כבר רואה את בנט ראש ממשלה"

"ילדה בת כמעט תשע", היא אומרת כשאנחנו מדוושים מפארק הירקון לתוך דרך נמיר, "לא אמורה לבלות את כל יום כיפור עם אבא שלה".

"את צודקת, את צודקת, אני יודע שאת צודקת".

אין לה מושג שזאת השורה של קארי פישר מתוך "כשהארי פגש את סאלי". אין לה מושג שלא אכפת לי שהיא צודקת. הבת שלי מעדיפה לרכוב עם החברים שלה, וזה לגמרי טבעי בגיל כמעט תשע, ולי לא אכפת. אני רוצה את הילדה שלי בחזרה.

יום כיפור תמיד היה שלנו. בראשון, או לפחות הראשון שאני זוכר, לימדתי אותה לדווש עם גלגלי עזר. בשני רכבנו, היא על ארבעת הגלגלים שלה ואני על השניים שלי, לבית של סבא וסבתא. היא נגמרה לי בשלושת־רבעי הדרך מגבעתיים לתל אביב, אבל היה מגניב. כעבור שנה לימדתי אותה לרכוב בלי גלגלי עזר והרגשתי סופר־אבא. בלי משקל העודף של שני הגלגלים הקטנים היא כבר סחבה עד לסבים, והרגישה סופר־רונה. בשנה שעברה זה כבר היה כל כך קטן עליה שסבא וסבתא היו רק נ"צ בתוך טיול ארוך־ארוך, מקיף תל אביב. ועכשיו היא אומרת לי, אבא, סע הביתה. אני רוצה לרכוב עם החברים שלי. זה מה שאני אמורה לעשות.

ראשית אני נעלב עד מעמקי נשמתי. אחר כך, כמו יוני רכטר ועלי מוהר בשיר על כבודה של האישה, גם אני מבין היטב שלא אני צודק. ואז אני מבין שלא אכפת לי. שכמו רכטר ומוהר, גם אצלי יש פער בין ההכרה בדרכו של עולם — ההתבגרות של בתי במקרה שלי, שחרור האישה במקרה של רכטר את מוהר — לבין העובדה שכמאמר השיר, אין לנו אל מי לחזור הביתה.

אני מגזים כמובן. אחרי הכל, רונה רק בת רבע לתשע. היא עדיין זקוקה לאבא שלה, ולו עדיין יש אל מי לחזור הביתה. אבל מאז הכרזת העצמאות ההיא ביום הכיפורים, מועקה משונה השתלטה לי על הנשמה ומלווה אותי כמו צל שאני לא יכול לנער. לקח לי זמן לנסח לעצמי את מה שזה גורם לי להרגיש, ואני חושב שההגדרה הכי מדויקת היא מיותר. עם האופניים ביום שמש על הכביש הריק והרחב של דרך נמיר, הבת רבע־לתשע שלי גרמה לי להרגיש מיותר.

להרגיש נחוץ זה חלק מההגדרה של גבריות. כמפרנס או כנהג, כפותח צנצנות או כשואב מים, יש בך צורך אמיתי תחת כל הכובעים שאתה חובש. בתור מפרנס זה מובן מאליו, בתור בעל זה חלק מאותו קיבעון מיושן שמוהר ז"ל ורכטר יבדל"א נדרשו אליו ב"כבודה של האישה", ובתור אבא זה טבע שני. הרי מי זקוק לך אם לא הילדים שלך.

אני לא מתכוון ליפייף את זה: הצורך הקבוע בך הוא גם מקור שופע לניג'וסים. אבא תעשה לי, אבא תבשל לי, אבא תקנה לי — כל זמן שזה נמשך, להיות נחוץ זה חתיכת מטרד. אלא שזה גם חלק ממך, חלק מתחושת העצמי שלך. לאבד את זה, ולו לרגע, זה מערער ומטלטל במידה שלא מפסיקה להפליא אותי. שלא מפסיקה לדכא אותי.

אני מוכרח לפתוח פה מאמר מוסגר שפונה באופן אקסקלוסיבי אל אבות לבנות, לאו דווקא יחידות כמו שלי אבל בהכרח צאצאיות: מה שאנחנו יודעים, מה שאבות לבנים לא יודעים, זה שמערכות היחסים עם הילדות שלנו דומות במובנים רבים למערכות היחסים שלנו עם נשים. בהתחלה אנחנו מתאהבים בהן, וזאת תחושה שאין שנייה לה. מה שנייה, אפילו שלישית אין לה. אחר כך הן משתנות וקשה לנו עם זה, אבל די באהבה שהן מרעיפות עלינו כדי לפצות על זה שהן כבר לא המלאכיות הקטנות שהרכבנו על הכתפיים כשהן היו בנות ארבע. ואז, כשהן מושיטות לראשונה רגל קטנה אל מחוץ לקן — כשהן טועמות בגניבה את האוויר מחוץ ליחידת המחנק של אימא־אבא — זה מפעיל אצלנו משהו שאין לו הגדרה אחרת מלבד חרדת נטישה.

בשלב הזה אני מזמן מחדש את האבות לבנים, ואת האמהות לצאצאים מכל המינים, על מנת לסייג נחרצות את המשפט האחרון ההוא: אם חרדת נטישה היא לא חלק מהמבנה הפסיכולוגי שלך, קשה לי להאמין שמשברון זוטא כמו הצהרת העצמאות הראשונה של הבת שלך יהיה מה שיעורר את זה אצלך. אבל אם אתה ממילא סובל מהתכונה המתישה הזאת, אין כמו מראה הגב של בתך כדי לעורר מרבצו את השד הספציפי הזה.

אני סובל מסוג כזה או אחר של חרדת נטישה, ובזמן שעבר מאז יום הכיפורים, הספקתי להכיר בכך שזה השד שעוררה אצלי רונה עם העצמאות הארורה שלה. אבל מעשה שטן, זה רק חלק מהעניין. רק חלק מהמועקה.

יהודית רביץ, השנים הראשונות

יהודית רביץ, השנים הראשונות

להרגיש נחוץ זה חלק מההגדרה של להיות צעיר. ואם לא ממש צעיר — בכל זאת, אני בן 40 — אז לפחות במיטב שנותיך. הרי היתרון הכי גדול של רגע אחרי השלושים־ומשהו זה שהגעת למשהו. שנהיית מישהו. ואם יש דרך בדוקה להבהיר לך כמה זמנית היא התחושה הזאת, כמה חדה הירידה שמסתתרת מאחורי המישור הזה, זאת טעימה מהתבשיל התפל של המי צריך אותך.

בפעם האחרונה שהתכתבנו בווטסאפ, רונה עשתה את השטיק הקבוע שלה וכתבה שאני "בן מעצבן". בתגובה הקלדתי: "אל תתחכמי, קוטן". בתשובה היא הקלידה: "אל תציק, זוקן". זה הצחיק אותי מאוד, השימוש המושכל הזה בעברית. ואז זה דכדך אותי, כי מתברר שגם הבת שלי וגם אני הגענו לאותה הכרה: ביום בהיר אפשר לראות את הזקנה.

ברגע הקולנועי הכי מרגש שראיתי השנה — רגע שלהערכתי יכריע לבדו את המרוץ לפרס האוסקר על שחקנית המשנה הטובה ביותר — פטרישיה ארקט יושבת במטבח שלה ואומרת בבכי, "הייתי בת של מישהו ואז הייתי האימא המזוינת של מישהו". צריך את הקונטקסט המלא של "התבגרות" כדי להבין מה מוביל לרגע הזה בשלהי סרטו של ריצ'רד לינקלייטר, אבל מספיק להיות בן של מישהו והורה של מישהו בשביל להבין למה החיים נראים ככה לפעמים. למה דווקא החיים העצמאיים של ילדיך — וארקט נותנת את המיני־מונולוג הזה כשבנה כבר עם רגל מחוץ לדלת — נותנים לך מושג אמיתי על השוונג המשוגע שבו חולפים חייך־שלך.

הבת שלי עוד רחוקה מלשלוח רגל החוצה, אבל עם כל יום שעובר היא יודעת לעשות יותר דברים שפעם היו כרוכים באבא־תעשה־לי. אבא־תבשל־לי עוד הולך חזק, אבל במובנים טכנולוגיים מסוימים, היא ואני כבר לא רחוקים מהמקום של רונה־תסדרי־לי. זה גורם לי להרגיש סופר־אבא, אבל זה גורם לי להרגיש גם כמו בשלהי הסרט. ולא ממש עוזר לי שזה היה סרט נהדר.

תבינו, אני טיפוס חרדתי. כל הקטע שלי זה לדמיין היום את התרחיש הכי נורא שעלול להתרגש עלי מחר, והאמת היא שהמועקה ממלאת רק מחצית מהתודעה שלי מאז דרך נמיר. החצי השני נחלק בין גאווה על איך שהילדה שלי גדלה, ושלווה הנובעת מוודאות מתמטית — ככל שזקוקים לך פחות, ככה מציקים לך פחות. והרי גם עזבי־אותי־באימא־שלך זה חלק מההגדרה של גבריות.

כן, הבת שלי גרמה לי להרגיש מיותר. וכן, לפחות לרגע היא גם גרמה לי להרגיש זקן. זה בסדר. אני יכול לחיות עם זה. גם עם המועקה, בוודאי לאור העובדה ששכרה בצידה. אבל מאז יום הכיפורים חזרה לראש שלי תמונה משונה שצצה בתוכו בערך כשמלאו לרונה ארבע, ומאז ועד עכשיו לא שבה לפתל את פיכחוני: גבר בן 60 לפחות שמרכיב על כתפיו אישה בת 20 לפחות. אבא שלא מסוגל להפסיק להיות אבאל'ה.

אין לי מושג מאיפה התגשמה לי בראש התמונה המעוותת הזאת. אולי היא חלק מאיזה סיפור שעוד אכתוב, אולי זה משהו שחלמתי ואולי זאת סתם התגלמות ביזארית של הקונפליקט ההורי הקלאסי — ההמתנה לרגע שהם יעזבו את הקן מול החרדה המשתקת מפני המחשבה הזאת. אבל בימים הפחות טובים שלי מאז כיפור, כשהמועקה נוכחת יותר מהגאווה והשלווה, הראש שלי מלא באיש זקן שהוא אולי אני, מרכיב על הכתפיים אישה צעירה שהיא אולי רונה. עד כדי כך הוא רוצה את הילדה שלו בחזרה.

 

10 טעויות של הורים שגם אתם עושים

IMG_6612

#11: תיעוד ברמת פולחן אישיות

1) אנחנו שואלים איך היה. בבית ספר, אצל חברה, במסיבה:

"איך היה?".

"כיף".

היכו אותה בסרגל או בנו לה טירה מצמר גפן מתוק, זה תמיד "כיף". וזאת עוד התשובה המנומסת, תשובה של בת רבע לתשע. תנו לה שנתיים וזה יצטמצם לנהמה גרונית. ואתם יודעים מה, מגיע לי. אתם הייתם רוצים לחזור מיום עבודה ל"איך היה"? אז מגיע גם לכם. אם יש להם מה לספר, הם יספרו את זה.

2) אנחנו מסבירים למה לא. ההורות בדור שלנו מסרבת להכיר בתקפותה של "ככה" כתשובה, אבל ילד אמור להסתפק ב"כי ככה אמרתי" בתשובה לשאלה "למה לא".

סמכות הורית מתחילה בפריווילגיה לומר לא, ומתחילה להתערער ברגע שאנחנו מתחילים להסביר. זה לא עניין של פסיכולוגיה אלא של קומוניקציה: הרי לכל טיעון שנשלוף יש קונטרה־טיעון בפוטנציה, ומכאן שכל הסבר שנספק יגרור שאלת המשך ואז הסבר המשך. כל טיעון חוץ מ"ככה".

3) אנחנו עושים מזה עניין. לא משנה איזה "זה" זה: כשאנחנו עושים עניין, נהיה עניין. כשאנחנו לא, לא נהיה. בקיץ האחרון ראיתי דוגמה מאלפת, או ליתר דיוק עשרות דוגמאות מאלפות — מצד אחד הורים שנכנסו ללחץ מהאזעקות עם ילדים לחוצי־אזעקות, ומצד שני הורים רגועים עם ילדים בסבבה שלהם.

מצוות ה"עשה" כאן היא כמובן לשקר כאילו אין מחר, כי הטריק הוא לאו דווקא להיות רגוע בקשר לדברים, אלא לשדר רוגע בקשר אליהם גם אם הם מכניסים אותנו לפאניקה טוטאלית. בכלל, אם יש דבר שלמדתי ברבע לתשע שנות הורות זה שהאמת היא אובר רייטד. הנה, גם הבחור הזה חושב ככה:

4) אנחנו נלחצים. הבינג סד דט, די מומלץ להיות באמת רגוע בקשר לדברים, ולו מפני שאין אומלל יותר מהורה לחוץ ואין נוירוטי יותר מצאצא של אחד כזה. כאדם מונע־חרדה אני יודע ש"תרגיע" זה מהדברים האלה שהרבה יותר קל להגיד מאשר לעשות, ועדיין: תרגיעו.

5) אנחנו לוחצים. רונה אוהבת לקרוא. היא גם מסוגלת לקרוא דברים קצת יותר מורכבים מהממוצע של גיל שמונה־תשע, ומאז שהבנתי את זה אני משדל אותה למה ששנינו מכנים "ספרים אמיתיים". בתגובה, היא מתבצרת עם חומרים בנוסח "יומנו של חנון". זאת דוגמה קלאסית של ללחוץ איפה שלא צריך, כי ילדה שקראה את "יומנו של חנון" בגיל שמונה תתקדם לדברים אחרים בגיל תשע, אבל אני מטומטם והבנתי את זה רק בדיעבד. ככלל, הפעלת לחץ על ילד מזמינה התבצרות. זאת אנרגיה מבוזבזת, בדיוק כמו הסעיף הבא.

6) אנחנו הולכים על פסיכולוגיה ישרה. וזה מאוד אופטימי ומלא יושרה מצידנו, אבל עם ילדים אפשר ללכת רק בהפוכה. נסו בוקר אחד את "אתה תאחר לבית ספר!" ולמחרת את "לי לא אכפת שתאחר לבית ספר", ותגידו לי שאני טועה.

לא שהח"מ תופס פה תחת חלילה: אני לא מסוגל לאחר לשום דבר (נצר לדם הייקי־אסלי של סבתי מצד  אבי, אני מניח), והאמור לעיל הוא בסך הכל תובנה מצטברת משנתיים־פלוס של השכמות היסטריות לבית הספר בשיטת הפסיכולוגיה הישרה.

7) אנחנו חולקים עכשיו דברים שאולי יהיו מחר. ילדים, למדתי על בשרי ובשרה, לא באמת מבדילים בין Wishful thinking לסתם Thinking. משפט כמו "אולי בשנה הבאה נטוס לארצות הברית" מיתרגם אצלם ל"בשנה הבאה טסים לארצות הברית!", "אני מקווה" נקלט כ"אני מבטיח". לשתף אותם בתוכניות, בכל דבר שאיננו סגור וחתום, זה להמיט עליהם מפחי נפש ועל עצמך סדרה אינסופית של "לא הבטחתי".

8) אנחנו לא יודעים להגיש את החרא שהחיים מבשלים. בהכללה לא גסה מדי, יש שלוש גישות הוריות לבשורות רעות: להגן על הילד מכל פיסת מידע שעלולה לצער אותו, לומר לו את הדברים כמו שהם, או להקצין אותם בבחינת להקדים רפואה למכה. הגישה הראשונה פסולה, השלישית מייצרת חרדות והשנייה נכונה.

אני אמנם אוהב לחשוב על עצמי כאחד מהאבות האלה שאומרים את הדברים ישר ולעניין, אבל בתכלס אני מאלה שבלי כוונה או שליטה מיישמים את הגישה השלישית. תסמכו עליי, היא גרועה. אבל פחות מהראשונה, כן?

9) אנחנו משווים. נדמה לנו שאנחנו לא, אבל אנחנו כן. כל הזמן. הישגים בלימודים, התפתחות פיזית וקוגניטיבית, טכנולוגיות שזה בסדר או לא בסדר שיהיו נגישות לילד בגיל כזה או אחר — כל הבסדר והלא בסדר שלנו נקבע בהשוואה לאחרים. שזה כמובן אנושי, אולי אפילו בלתי נמנע עם הילד הראשון או עם הבת היחידה שלך, אבל שאלה לי: אם אנחנו מגדלים אותם תוך פזילה מתמדת לצדדים, באיזו זכות אנחנו מתפלצים בכל פעם שהם שולפים את הטיעון "אבל אימא של רומי כן מרשה"?

אחת הבעיות הכי גדולות שלנו כבני אדם בוגרים היא שאנחנו לא יכולים להיות מרוצים בלי למדוד את עצמנו מול אחרים. אחד השקרים הכי גדולים שלנו כהורים הוא שזה לא בסדר שילדים עושים את זה.

10) אנחנו מתייסרים. הטקסט הזה, כמו כל אחד אחר שיצא לי לכתוב על רונה או על להיות אבא שלה, הוא הדרך שלי לומר שאני מודע לכשלים שלי כאב, ומכאן שאני לא צריך לעשות שום דבר בקשר אליהם. הרי אני מודע וכל זה. עכשיו תהיו כנים ותודו: מה שאני עושה בכתב, אתם עושים בשיחות עם חברים או אצל הפסיכולוגית. ואתם יודעים מה? זה חארטה. להיות מודע זה לא חצי ניצחון. זה לא רבע. הדרך היחידה לתקן היא תיקון. אם אני עושה עשר טעויות, אני צריך להפסיק לעשות אותן. לא לכתוב על זה שאני עושה אותן. זה תופס גם לגבי מי שקורא עליהן ואומר וואלה, מכיר מהבית.

מצד שני, אל תטעו: המסר החשוב כאן הוא לא להתחיל לתקן אלא להפסיק להתייסר. הרי אם אתם ואני נפסיק לעשות מחר בבוקר את עשר הטעויות הכי גדולות שלנו, מחרתיים כבר נעלה על עשר טעויות עצומות אחרות. אז בשביל מה לשבור את הראש. רק למה לא חשבתי על זה לפני שכתבתי 850 מילה על עשר טעויות.

 

8 יתרונות שלא חשבתם עליהם בלגדל ילד יחיד*

התמונה להמחשה בלבד

התמונה להמחשה בלבד

1) זה האקט האקולוגי המושלם. בכל פעם שאיזה פעיל גרינפיס מציק לי בגלל איזו כוס קלקר שלא מחזרתי, אני מפיל עליו פצצה דמוגרפית: אם להסתמך על שיעור הילודה בישראל, ברגע שהסתפקתי באחת והיחידה שלי חסכתי מהפלנטה את טביעת הרגל הפחמנית של כ־0.73 בני אדם. אתה באמת רוצה לבדוק של מי יותר ירוק?

כמובן שלהביא לעולם רק ילד אחד זה גם האקט הכלכלי המושלם, אבל אם ארחיב בנושא הזה אצטרך לשנות את הכותרת ל"10 יתרונות בילד יחיד שכבר חשבתם עליהם".

2) בכוחות משותפים ניתן לנצח אותם בוויכוחים. סצנת ה"בבקשה אבא/ לא!/ בבקשה אבא/ לא!" של משפחת סימפסון לא יכולה להתרחש במשפחה חד־ילדית. למבוגר בודד אין שום סיכוי לנצח ילד במלחמת התשה, אבל שניים על אחד — זה כבר מתחיל לאזן את שדה הקרב. לראיה, הבת שלי מקבלת רק כ־93 אחוזים ממה שהיא רוצה. זה נמוך בלפחות שני אחוזים ממה שאני רואה אצל משפחות דו־ילדיות ומעלה.

3) אין דבר כזה שאין סידור לילד. בין הלו"זים של שני מבוגרים אין שום בעיה להסתדר עם האיסופים־הסעות־מנהלות. רונה תכף בת תשע, ואני לא זוכר פעם אחת שנתקענו ברמה כזאת שהיה צורך להעיר את סבא מהשנ"צ או לבקש מאיזו אימא שתעשה לנו טובה שאחר כך רדפה אחרינו עד הקבר. זה שוב העניין הזה של הכוחות המשותפים: כל מה שצריך בשביל לגבור על ילד אחד זה שני מבוגרים.

4) אתה אף פעם לא צריך לתווך ביניהם לבין בגירים. לילדים יחידים יש שני מבוגרים להתמודד איתם בבית מגיל אפס. הם יודעים איך לדבר איתם, הם לא מתביישים מפניהם ואתה תמיד יכול לשלוח אותם לשלם על הארטיק של עצמם בלי לראות את המחווה הקלאסית הזאת של הכתף הנמשכת מעלה לאמור "אבל אני מפחד לדבר עם הדוד".

5) ואתה גם לא צריך להתמודד יותר מדי עם צאצאים של אחרים. הצד השני של הסעיף הקודם הוא שלילדים יחידים אין ילדים להתמודד איתם בבית. כשהם יוצאים למסגרות חינוכיות לוקח להם זמן להבין איך אוכלים את היצורים האלה שמתחרים איתם על תשומת לב וצעצועים וכל זה, ועד שהם קולטים את הטריק נחסכות ממך כמה שנים טובות של אירוח זבי חוטם זרים.

אתם עשויים לחשוב שאת הסעיף הנוכחי יכול לכתוב רק מיזנתרופ, או שהוא נכתב כדי להסוות את זה שלילד יחיד יש חיסרון חברתי מולד. אז לא, אני לא מסווה את זה: ראשית, ברור שאני מיזנתרופ. שנית, בהכללה לא גסה מדי, ילדים יחידים הם אכן ילדים שקצת יותר מסובך להם לחלוק ולהתחבר. אבל זה נוטה להסתדר עם הזמן — הנה, בימים אלה אני רואה לנגד עיניי איך זה מסתדר — ועד אז, קשה להפריז בחשיבות היתרון שבאי־קבלת אחריות זמנית על ילדים של אחרים.

6) זאת שיטה בדוקה לגידול זכרי אלפא. נכון שבבית החד־ילדתי שלי גדלה דווקא נקבת אלפא, אבל העיקרון תופס: העובדה שילדים יחידים רגילים לעמוד במרכז תשומת הלב מעניקה להם יתרון מסוים בכל הנוגע לעמידה בספולייט — בין אם במובן של מנהיגות או של פרפורמנס. זה עשוי לעצבן לפעמים, כמו שיודע כל אחד שהבן של מישהו אחר הכריח אותו פעם לשמוע אותו שר את ההמנון, אבל בין הנחבאים אל הכלים ואומרי ה"אני אנווט", תסכימו איתי שעדיף להיות מאחורי וילון מספר 2.

7) וזאת שיטה מושלמת לגידול אינדיבידואליסטים. משפט יפהפה שקראתי פעם, לא זוכר איפה: "בגלל שלילדים יחידים אין קרובים בני גילם, הם לומדים איך להיות ילדים בעצמם". אני מחרה, מחזיק ומוסיף: ילד שלימד את עצמו איך להיות ילד יהיה מבוגר מעניין. אולי קצת מרוכז בעצמו וקצת מפונק וכל הדברים האלה שתמיד אומרים על ילדים יחידים — ואתם יודעים איך זה, אין סטיגמה בלי אש — אבל אני חושב שזה מתקזז עם להיות אינדיבידואל.

8) לעולם לא מסריטה אותך המחשבה שאתה אוהב אחד יותר מאשר את האחר. אני שומע את זה תמיד בחצי פה, תמיד מהורים לילדים הרבה יותר גדולים מהיחידה שלי: הרגע הזה שאתה תופס שיש לך צאצא/ית מועדף/ת. שלא לדבר על התרחיש הבאמת מסריח, וזה הילד האחד יותר מדי. מכירים, ההוא שנולד אחרי שלאבא או לאימא כבר לא היה כוח לזה אבל הם אמרו יאללה?

כל הביצים שלי נמצאות בסל אחד. זה משהו ששמעתי אלף פעם מהורים רב־ילדיים, והתשובה שלי תמיד זהה: כן, אבל גם כל הלב שלי נמצא בסל הזה. מחשבה מפחידה? בטח. אבל גם מה זה מנחמת.

*מוקדש לכל מי שסיפר לי אי פעם על הנזק שאנחנו גורמים לבת שלנו בכך שאנחנו לא מביאים לה אחים. יש רע וטוב בכל דבר, אנשים

 

 

איך הפסקתי לפחד והתחלתי לאהוב את הסמארטפון של הבת שלי

"ששש, נותנים חדשות"

"ששש, נותנים חדשות"

אם ירצו השם והרקטות, בשבוע הבא תלך הבת שלי לכיתה ג' עם סמארטפון ביד. לא מעט הורים מקבלים פריחה דרגה 3 מהמחשבה על ילד בגיל כזה עם מכשיר כזה, אבל אני מבסוט לראות את רונה חמושה בו. ליתר דיוק, שמח בשבילה ומבסוט מההורים שלה דווקא בגלל אקט של כניעה ללא תנאים בפני רוח הזמנים. אבל נעשה את זה לפי סדר, וכרגיל, הגמדה תחילה.

את הקמפיין היא התחילה כבר בשנה שעברה, בכיתה ב'. הלוגיקה הייתה פשוטה וקשיחה: לילד בן תשע מותר לחצות כבישים, ומכאן שבגיל תשע היא תלך לבד לבית הספר, ומשם שמתנת יום ההולדת התשיעי שלה תהיה טלפון סלולרי, כי אחרת איך נדע שהיא לא נחטפה בדרך בידי אלמנטים משולי החברה. בכל זאת, גבעתיים. לא זוכר מתי זה הפך מסלולרי לסמארטפון, אבל זה מה ששמענו כל הקיץ האחרון. סמארטפון, צבע אדום, סמארטפון, הפסקת אש, צבע אדום, סמארטפון.

אז קנינו אותו. גלקסי S3, אם מישהו בסמסונג רוצה לממן לי את הפוסט. אימא של רונה אמרה שהיא לא ראתה אותה זורחת ככה מאז הפעם הראשונה שהיא יצאה מהבית בתחפושת (של שלגיה. בגיל ארבע). אני חושב שהיא אמרה את זה כדי לעשות לעצמה סדר בראש: אני לא מתה על זה, אבל לפחות הילדה מאושרת.

היא אכן לא מתה על זה. למען האמת, רונה זכתה בגלקסי שלה רק אחרי סקר בקרב הילדים בכיתה שהעלה כי מחציתם מצוידים בסמארטפונים ו/או טאבלטים, ואימא שלה החליטה לקבל את דעת הרוב. אצלי העלה הסקר מסקנה זהה, אבל מסיבה שונה: רונה היא הילדה החדשה בכיתה, ואם הבת שלך היא הילדה החדשה, אתה עושה מה שאפשר כדי שהיא תהיה בין המגניבים.

אני זוכר את המחשבה הזאת. לא זכור לי שגיבשתי דעה לכאן או לכאן עד שהיא התנחלה לי בראש, אבל אחריה הייתי סגור על עצמי: סמארטפון, ויפה שעה אחת קודם. אפילו שכנעתי את אום רונה ללכת במתווה של הפתעה לעת חופש גדול במקום לחכות עד לחורף וליום ההולדת.

למצולמת אין קשר, ומבחינתי גם לא יהיה לה קשר עד גיל 21

למצולמת אין קשר, ומבחינתי גם לא יהיה לה קשר עד גיל 21

השיוך האתני למגניבים, מה שבזמני קראו המקובלים, הוא מבחינתי מטרה שמקדשת את האמצעים. זה מקרה קלאסי של להצטרף אליהם כי אתה לא יכול לנצח אותם: כן, בעולם מושלם היה נחמד אם כל הילדים היו חברים של כל הילדים האחרים, אבל איך אמר אליוט לחבר האהבל ההוא ששאל למה אי־טי לא פשוט ממריא לחלל? "זאת המציאות, גרג". ובמציאות אתה עושה מה שאפשר כדי שהבת שלך תהיה מקובלת, כי זה יותר כיף מלהיות לא מקובלת.

ההורים שלי שומרים עד היום מכתב שכתבתי להם בערך בגיל שבו רונה התחילה לתבוע את הסמארטפון שלה. כל הילדים המגניבים הופיעו בבית הספר עם איזה פורמט חדש של מיץ — נדמה לי שבטעם תפוז או מבחיל, ונדמה לי גם שקראו לזה מיץ־מוץ — ואני שטחתי כתב תביעה להצטרפות אל העדר. אני לא זוכר אם תביעתי נתקבלה, אבל אני זוכר מצוין כמה בער בי ליישר קו עם חוג הסילון. אני אוהב לחשוב שתמיד הייתי אינדיבידואליסט, אבל תכלס נהייתי כזה בית ספר אחד מאוחר יותר. כשהזכרתי את זה לעצמי, לא היה סרט שאתייצב בין הילדה החדשה בכיתה לסמארטפון הראשון שלה.

אלא שזה היה הרבה יותר מזה. לא רק שאלה של מעמד הילדה, אלא גם קריאת השכמה בנוגע לקבעונות של הוריה. לא חשבתי על זה עד שחשבתי על זה, אבל אז זה הכה בי במלוא בהירותו: הורים, כמעט כל ההורים, מגיבים לשיגעונות של ילדיהם בזעזוע או בזלזול. אין באמצע. ההורים של ההורים שלי הזדעזעו מהתסרוקות של הביטלס, ההורים שלי זלזלו ב"אטארי" (כאמור, גם מיץ־מוץ לא בא להם הכי טוב), ואני מזדעזע מיובל המבולבל. כהורים, איטס וואט ווי דו. אבל זה רפלקס שצריך להילחם בו, לא להיכנע לו.

אגב להילחם, אחד הדברים ששמעתי שוב ושוב במהלך "צוק איתן" היה התפעלות מההתנהלות של חיילי דור ה־Y. פרשן צבאי אחרי פרשן צבאי שיבח את התושייה ואת האומץ של בני הדור הזה, שרבים ואני בתוכם האמינו שבמקרה הטוב הם מופרעי קשב חומרניים ושטחיים עם סט ערכים שגורם לסכו"ם להיראות כמו הרבה. שוב, איטס ווט ווי דו: נזכרים איך דברים היו בזמננו ומתחרפנים מאיך שהם עכשיו רק בגלל שהם לא אותו דבר.

הבת שלי, כמו הילדים שלכם, גדלה בעולם שבו סמארטפון וטאבלט הם טכנולוגיית הסף. במקום הסוציו־אקונומי שבו אנחנו נמצאים, ילד שלא נחשף לטכנולוגיה הזאת יהיה בפיגור מסוים — לא דרמטי אולי, אבל בהחלט נוכח — אחרי הרוב המוחלט של חבריו. בנושא שונה אבל הקשר דומה, כבר כתבתי פה פעם שזה לא משנה לאף אחד חוץ ממך שהילדים שלך יראו את הסרטים שאהבת בגילם. עכשיו אני עושה לעצמי רייז ושואל, למה להתחלחל כל כך מזה שהבת שלך שומעת את ג'סטין ביבר או מי שזה לא יהיה שם? היום אתה אולי צרכן של מוזיקה קלאסית ולאונרד כהן, אבל מי ישמע על מה אתה גדלת? סלואו צמוד עם "לחישה פזיזה", זוכר?

נהוג לעשות החלטות כאלה בשנה החדשה, אבל אני מרגיש צורך לחרוג מהנוהל לעשות אחת כזאת רגע לפני ה־1 בספטמבר: ההחלטה שלי לשנת הלימודים החדשה היא להפסיק להתחלחל מאופייה של התרבות, לרבות התרבות הדיגיטלית, שהבת שלי גדלה בתוכה. אחרת אני מונע ממנה לצאת סתם צעירה נורמלית, וחמור מזה: גורם לעצמי לצאת מה זה זקן.

 *צילם את התינוק שלמעלה: Josh Lewis (מקור: flickr). עוד ממנו יש כאן

 

 

 

 

הבת שלי מחוננת, מה התירוץ שלכם?

בתמונה: ולנטינו רונה. צילום: אייל טואג

בתמונה: ולנטינו רונה. צילום: אייל טואג

אהבה זה לא חדש. אנשים שרואים אותנו ביחד אומרים לי כבר שנים שרואים כמה אני מאוהב בילדה שלי. אבל גאווה זה חדש. כלומר, ברור, גאווה אבהית חשתי מרגע שהיא יצאה לאוויר העולם ונדבקה כמו טיל מתביית לציץ ימין של אימא. מה שחדש זה גאווה לא במי שהיא, אלא באיך שהיא.

לפני כחודשיים קיבלנו את גזר הזין: הילדה מחוננת. משתייכת ל־2.5 האחוזים העליונים באוכלוסייה מבחינה קוגניטיבית. ותנו לי להגיד לכם כבר עכשיו, זה גורם לי פחות להתגאות בה ויותר לדאוג ל־97.5 האחוזים האחרים. כאילו, רונה לא פותרת משוואות בתשעה נעלמים ואפילו לא הלחינה שום סימפוניה שאני מודע לה. מה זה אומר על הרוב הדומם? יודעים מה, לא משנה. לא בגלל זה אני כותב. אני כותב על זה שאני גאה בה.

את המכתב שמכריז "הרי את מחוננת" רציתי להעלות לפייסבוק עם הכיתוב "מי גאון של אבא", אבל אימא של הגאונה עצרה אותי ברגע האחרון. הפרויקט הגדול של הקיץ הזה היה להוציא את הילדה מבית הספר שלה ולהעביר אותה ליסודי אחר בעיר, ואום רונה נבהלה מהמחשבה שהמוסד הננטש לא יזדרז לוותר על ילדה קטנה שזה עתה הוכרזה כמאור גדול. אז לא היה פוסט בפייסבוק ולא טקסט בבלוג — בחייאת, תזכירו לי לחזור לזה בסוף — ועם או בלי קשר לקשר השתיקה, בסוף נפרדנו לשלום מהכיתה הישנה. ביום הראשון של החופש הגדול הגענו לקייטנת־עולים־לכיתה־ג' של בית ספר בורוכוב בגבעתיים, וסופסוף אנחנו מתקרבים ללמה אני גאה בה.

עברתם פעם בית ספר? העברתם פעם ילד ממוסד חינוכי אחד לאחר? אם כן, אני לא צריך לספר לכם את מה שלמדתי באותו יום ראשון עם הכיתה החדשה: זה פי אלף יותר מלחיץ מהיום הראשון בכיתה א'. טוב, ברור למה; שם כולם חדשים. זה אחרת לגמרי כשהבת שלך היא החדשה היחידה. איכשהו הדחקתי את זה עד היום עצמו, ממש עד שנפתחה הדלת ומאחוריה הציצו בנו 30 ילדים שמכירים אחד את השני ונדבקים אחד מהמחלות של השני כבר שנתיים.

ואז רומי קמה. רומי שהייתה עם רונה בגן וכל כך שמחה לראות אותה שהיא פשוט התייצבה מול המורה ותבעה להיות המארחת הרשמית שלה. שתי ילדות אחרות שמכירות את רונה שמחו כל כך לשמוע שהיא הילדה החדשה בכיתה שהן פרצו במחיאות כפיים ספונטניות. חשבתי שאני עומד לפרוץ בבכי של הקלה כשהבת שלי סובבה את הראש לעבר ההורים שלה ואמרה: "טוב. תלכו הביתה".

speed2-shaar

בגיליון החדש של "ספיד", מוסף הרכב שנולד לאחרונה לבלייזר, מופיע טקסט שמתוכו נולדו השורות שאתם קוראים עכשיו. אני מביא אותו כאן בגירסה מקוצרת רק כדי להכניס אתכם לראש, ואולי גם קצת כדי שיהיה לי תירוץ לפרסם פה את השער הראשון בקריירה של הבת שלי:

"לפני כשנתיים ערכנו מרוץ בימבות בתוך הדיזנגוף סנטר. אולי אתם זוכרים את השטות הזאת, המרוץ המטופש הראשון מבית בלייזר ששותפו בו ילדים מבית אנשים שעובדים בבלייזר. אלא שרובם היו קטנים מאוד, והירידות בסנטר הן וואחד ירידות לבני שלוש עד חמש על ארבעה גלגלים, כך שמרוצים של ממש נערכו רק בין הגדולים. הפעם החלטנו שהגיע תורו של דור ההמשך לאחוז במושכות.

המרוץ בין הקטנים — כלומר, הקטנים מכדי לעלות על הכלים הממונעים — נערך בפועל בין ההורים שלהם, שלוהקו לתפקיד המנוע של בימבה שמתחזה למיני קופר. אחסוך מכולנו את המתח ואכתוב כבר עכשיו שהבוס ליאור נעמן ובתו יולי היו המנצחים המובהקים. אתם עשויים לחשוב שהעובדים נתנו לבוס שלהם לנצח במקצה המיני־מיני קופר, אבל האמת היא שהבוס נתן לעובדים שלו להפסיד. פייר, אף אחד לא ציפה לשום דבר אחר. כולנו מכירים את התחרותיות של האיש. את הנחישות. את הספורטיביות שלא נגמרת חוץ מכשהוא מפסיד. מה עם העשר בירות שלי על הדארטס מלפני שנתיים, זה מה שאני רוצה לדעת.

אחרי שהילדים בגילאים המתישים עשו את שלהם, עברנו לכלים הממונעים. על הגריד: רונה קמרלינג בכלי הירוק, יהונתן שאשו בכלי הירוק ונעם נעמן בכלי הירוק. שוב אחסוך זמן ואדווח שהפעם ליאור הפסיד, כלומר לא הוא גופא אלא הבכורה שלו, שלא עמדה בקצב של בתי יחידתי. לזכותה של העלמה נעמן ייאמר שהיא צעירה בשנתיים מקמרלינג הבת, ובכל מקרה הוחלט תוך כדי תנועה שהמקצה של הגדולים אינו תחרות. כלומר לא עשינו עניין ממי סיים ראשון וכל זה, וכך יצא שמרוץ הבימבות הממונעות הראשון של עיתונות הרכב בישראל לא היה בכלל מרוץ.

אבל רונה עדיין ניצחה, ביצ'ז.

אוקיי, הכתבה הזאת נגמרה. אתם יכולים לדפדף הלאה. נכון שיש פה למטה עוד כמה מילים, אבל אני לא בטוח שיש בהן עניין לציבור, אז באמת תרגישו חופשי להתקדם. אני אשאר כאן עוד רגע ואוציא מהסיסטם את כמה שהבת שלי מגניבה. כל כך הרבה יותר מגניבה ממי שאני הייתי בגילה, הילד הכי מבאס באירועים כגון לא־מרוץ בימבות. כשהמצלמה של אייל טואג חגגה לה על הג'ופרו — אתם יודעים, האפרו של היהודים — ניסיתי להבין איך הבת של ההוא שבוכה בצד נהייתה זאת שמככבת באמצע. ואז הכרחתי את עצמי להפסיק לחשוב על זה, ופשוט איחלתי לה בדיוק את מה שהייתי מאחל לנעם נעמן: רק אל תצאי כמו אבא".

המחשבה על כמה שהילדה הזאת מגניבה לא חדשה אצלי בראש. היא הסתובבה שם כשאשפזנו אותה בגיל שנה וחצי לניתוח ראש בהרדמה מלאה והיא לקחה את זה כמו גיבורה, כי גם לזה אין מילה אחרת שאני מכיר; היא הכתה בי באותו יום ראשון בכיתה א', שאותי הטביע בחרדות ולה עבר ממול; היא חזרה אליי ביום ההוא של הבימבות, כי באמת שאין פער גדול יותר בין איך שהייתי ואיך שהיא; אבל שום דבר מכל אלה לא היה בעוצמות של היום הראשון בבית הספר השני.

אני שוב שואל, עברתם פעם בית ספר? העברתם פעם ילד ממוסד חינוכי אחד לאחר? כי אני לא יכול לחשוב על הסתגלות קשה יותר. בטח בהתחשב בכך שהילדה הספציפית שלי לא הייתה אומללה בבית הספר המקורי שלה; היא רק לא מצאה שם את מקומה מבחינה חברתית, ולך תסביר לילדה בת שמונה וחצי — גם אם בעלת אינטלקט שמשאיר פס ל־97.5 אחוזים מבני גילה, ואני בטוח שפעם יימאס לי לציין את זה — שהיא צריכה ללמוד במקום אחר כי אימא ואבא הגיעו למסקנה שהיא זקוקה לאתחול חברתי. בכל זאת הסברנו, והיא בכל זאת הבינה, אבל זה לא האינטלקט שצריך להתמודד עם הקטע של להיות התלמיד החדש. זאת הנפש. ולבת שלי, אני מעז לכתוב, יש נפש רגועה.

כן, מעז זאת המילה. מעז רק בקושי, כי לפני תשע שנים — כשהמוח הכביר של רונה היה לא יותר מכמה תאים בבטן של אימא שלה — כתבתי בבלייזר סדרת כתבות מהזווית הגברית של ההיריון. לא ביקשתי יותר מדי בשביל הרכה שעוד לא נולדה, אבל כן התפללתי שתתקיים בה השורה שלאונרד כהן מאחל לעצמו בשיר Lover Lover Lover. ההיא שאומרת I want a spirit that is calm. אני תמיד שומע את השורה הזאת כאילו כהן מבקש להיות קול בהגדרה הישנה של המילה, לא מגניב אלא ההפך מלחוץ. אולי אני שומע את זה ככה כי אין עצם קולית בגופי, וזאת עבודה קשה להסתובב לחוץ בעולם הזה. פאק, בארץ הזאת. אז לבת שלי איחלתי נפש רגועה הרבה לפני שהיא נולדה, ובאותה נשימה אמרתי בטח, בהצלחה עם זה כשיש לך אבא נוירוטי. והנה, בכל זאת, רגועה. למרות אבא שלה. בגלל זה הוא כל כך גאה בה.

הדבר השני שיצא לי לאחל לבתי הוא שתהיה בת מזל. לא מכיר דבר יותר חשוב מזה. אני הרבה יותר מדי חרדתי בשביל להכריז שזה מה שהיא, אבל לא יכולתי לראות את החברות הישנות שלה מקבלות אותה כפי שקיבלו אותה בלי לחשוב שזה — נקודתית זה, בלי לנחס שום דבר אחר — מזל. המון מזל. רק כשהתיישבתי לכתוב חשבתי שאם רונה השאירה כזה רושם על הילדות האלה שהן זוכרות לה חסד פעוטותה, אז אולי זה בעצם פחות מזל ויותר עוד סיבה להתגאות בה.

לא מזמן כתבתי על הכפייתיות המסוימת שמאפיינת את משטר הכושר הגופני שלי, אבל מה שקורה אצלי לאחרונה בשרירי החזה לא קשור לזה בכלל. אם החזה הזה נפוח, זה רק כי אני מתפוצץ מרוב גאווה בילדה שנכון לעכשיו — טפו טפו וכל זה — היא בכלל, אבל בכלל, לא כמו אבא.

צילום: אייל טואג אומרים לכם

צילום: אייל טואג אומרים לכם

*נו, אמרתי לכם להזכיר לי: מאז שהפכתי למבקר הקולנוע של "פנאי פלוס", ג'וב שמצטרף למשרה הזהה שלי בבלייזר, ביקורות הקולנוע קצת השתלטו לי על הבלוג. אם אתם נכנסים לכאן רק בשביל הטקסטים ההוריים, אני מתנצל ומבטיח שלא נטשתי את העניין; רק נאלצתי לשנות מעט את המינון. אז בשמחות

 

 

 

מבוא למשקפיים הראשונים של הבת שלך

IMG_6472

הם יהרסו לה את לונדון. אין בכלל ספק. המשקפיים הראשונים שלה יחרבו לה הטיול הגדול השני שלה. ישבנו שם בתור לרופאת העיניים, אחרי הטיפות מרחיבות האישון ולפני גזר הדין הידוע מראש, ויכולתי לראות באישונים המוגדלים של הבת שלי את הילד שהייתי כשאבא ניסה לנחם אותי: "הכי גרוע שיכול לקרות זה שיקראו לך תומר־משקופפר".

את הבכי ההוא אני זוכר מצוין. הוא התבשל מרגע שהבנתי מה מחכה לי, ודווקא הניחומים — בחירת מילים נאה, אבא'לה — פוצצו אותו החוצה. בגלל זה היה לי ברור, 30 שנה אחר כך והפעם בתפקיד האב המנחם, שתקופת האבל תבלע כליל את הטיול שאנחנו מתכננים כבר שנתיים. שהיא תזכור את לונדון לא רק מבעד מיסוך של ערפל אלא גם דרך דוק של דמעות.

רונה לא נתנה לי שום סיבה לחשוב אחרת ביום ההוא שאספתי אותה מוקדם מבית הספר כדי להספיק לבדיקת הראייה. הזכרתי לה שזה מה שמחכה בהמשך הלו"ז, והיא פרצה בבכי מאוד לא אופייני — לא לימים שאני אוסף אותה מוקדם ולא לביקורים אצל רופאים, שהיא מסורתית לוקחת בנונשלאנס מוחלט. וזאת אכן לא הייתה הבדיקה שגרמה לה לבכות, אלא התוצאות הבלתי נמנעות שלה. היא אמנם ניסחה את זה בפורמט שאלה — "מה אם הרופאה תגיד שאני צריכה משקפיים?" — אבל שנינו ידענו שזה לגמרי בסימן קריאה. הרי כבר לפני שנתיים, כשלקחנו אותה לפריז, התעורר החשד שיש לה עתיד אופטי של חפרפרת.

לאורכם של אחר הצהריים ההם במרפאה יצא לי להסתמס עם כמה אנשים, וכולם הגיבו בהשתתפות כנה בצערה ובצערי. הרי לא צריך להיות אבא, או אפילו אבו־ארבע, בשביל להבין את כובד הרגע על הכתפיים של בת שמונה. מה שהמשתתפים לא ידעו, ואני בחיים לא הייתי מנחש, זה שבת השמונה הספציפית שלי כבר הייתה עמוק בשלב החמישי של האבל. עם ההכחשה ("אבל אני תמיד רואה מה כתוב על הלוח") היא סיימה עוד לפני שנכנסו לאוטו, את הכעס ("זה לא פייר שיש לנו במשפחה עיניים לא טובות") היא הוציאה בפקק, את המיקוח ("אני אשתמש בהם רק מדי פעם") היא השלימה כשהתיישבנו על הספסל מחוץ לדלת של הדוקטור, לדיכאון היא נכנסה כשהתברר אורך התור ("זה היום הכי גרוע בחיים"), ומה שבאמת העיף לי את המוח זה שהיא דילגה ישר לשלב ההשלמה עוד לפני שהדלת נפתחה והרופאה איששה את מה שידענו שבא. "חשבתי על זה", היא אמרה לי, "והגעתי למסקנה שהמשקפיים לא יפריעו לי להמשיך כרגיל בחיי החברתיים".

יש לה אופן התנסחות בוגר מכפי גילה, למשקפופרית הקטנה שלי. זה לא דבר חדש. גם לא היכולת שלה לרקוח את הלימונדה עוד לפני שאלוהים מחלק את הלימונים. יש משהו כל כך חיובי באיך שהיא מתמודדת עם דברים — מפתה לכתוב, באיך שהיא רואה אותם דרך משקפיים ורודים — שתכלס הייתי צריך לנחש שזה לא ירסק אותה כמו שזה ריסק אותי לפני שלושה עשורים. אבל לא ניחשתי, ובסוף היום ההוא מצאתי את עצמי אומר לה דרך דוק של דמעות טובות שאני הכי גאה בה.

אני לא משלה את עצמי. ברור לי שההתמודדות שלה לא הסתיימה, אולי אפילו עוד לא החלה. כלומר כן, היא חמושה עכשיו במשקפיים חמודים עם מסגרת כחולה ויש לי תמונות שמוכיחות את זה עם הביג בן ברקע, אבל הטריק האמיתי בדברים האלה הוא לא לעמוד בפני זרים מוחלטים אלא בפני החברים. או כפי שאני אוהב לחשוב עליהם, החארות הקטנים. אלה שלא מפספסים הזדמנות לצלק אותך בעוון דברים שאין לך שום שליטה בהם. ברור לי שזה עוד יבוא, וברור לי שאותו הליך אבלות מואץ הוא לא חוכמה גדולה: הרי מניסיון אני יודע שהכאב טמון לא בזוג העיניים הנוסף שנגזר עליך, אלא בהשלכות של זה על — איך היא אמרה? — חייך החברתיים.

פעם, אחרי אחת המשימות העיתונאיות המיותרות ביותר שמילאתי מימיי, כתבתי על ההתמודדות הזאת כפי שאני חוויתי אותה. אני מניח שכבד עליכם להקליק אחרי כל המצות האלה, אז אסכם זאת כך: אני חי כבר עשורים עמוק בתוך ההשלמה. בקושי חודש אחרי שכתבתי אל הטקסט ההוא, אבא שלי עבר ניתוח לייזר וקיבל הזדמנות להיפטר מהמשקפיים; בצעד שנראה מוזר לאחדים, ונראה לי לגמרי טבעי, הוא ביקש שישאירו לעיניים שלו איזה מספר סמלי. בגילו הוא כבר לא יכול לדמיין את עצמו בלי משקפיים, ואני מבין את זה מצוין כי גם הבן שלו כבר לא יכול, והוא כולה בגילי.

IMG_6446

אני מאמין שאיפשהו במורד הדרך מחכה גם לרונה השלמה אמיתית, לא גירסת האינסטנט הפריכה שראיתי שם על הספסל במרפאה, אבל האמת היא שזה לא משנה. גם אם היא לעולם לא תחיה בשלום עם הזגוגיות — ואחרי הכל, רוב הבחורות הממושקפות שאני מכיר מנהלות איתן יחסי שנאה־שנאה — תמיד תהיה לנו לונדון. תמיד יהיו לי התמונות שלה עם המסגרת הכחולה הזאת והמבט השובב, השמח וטוב לב, שאף מרפאה לא יכול לכבות.

לא הייתי איתה כשאופטומטריסטית הבית שלנו, מיכל, התאימה לה את הפנים החדשות שלה. לא הייתי איתה רגע לפני לונדון, כשהיא ואימא שלה עפו ל"דוקטור אופטיקה" — זה הבלוג שלי ואני אתמוך בעסקים קטנים אם ארצה, לכל הרוחות — כדי לאסוף את המשקפיים הראשונים שלה. סביר להניח שגם לא אהיה שם בפעם הראשונה שאיזה שנוזל ינצל את קוצר הראייה שלה כדי לעלוב בה (ומוטב שלא אהיה, כי יש לי חשבון איתו ועם שכמותו מאז ה"תומר־משקפופר"). אין מה לעשות: חלק מהדיל ההורי זה לקבל את העובדה שהילדים שלך יקבלו את הכאפות שלהם כמו כולם. ואתם יודעים מה? נכון לעכשיו זה בכלל לא מטריד אותי.

בשנים האחרונות, עם ובלי קשר להורות, אני מאלף את עצמי לא להניח הנחות. לא לחשוב שאני חכם גדול. אלא שאני כן חכם גדול, אז לפני לונדון כבר סידרתי לי בראש מה מחכה לנו שם: העיר באפור, טבולה ביגון של ילדה קטנה על עדשות הבכורה שלה. ובפועל? בפועל חיכה לנו שבוע שלם של שמש. זאת לא מטאפורה; אני מדבר על שבוע אשכרה מופז במדינה שעליה כתבו לנון ומקרטני את השורה "אם השמש לא תגיע נשתזף בגשם האנגלי". אני סימבוליסט מטבעי, אז קל לי לראות בזה חלק מ — טוב נו, אני פשוט אכתוב את זה, סיפור המסגרת — אבל תגידו לי אתם שיש דרך אחרת לראות את זה. שאפשר לחזור מלונדון שזוף — שזוף! ולא מגשם! — עם תמונות של הבת שלך מחייכת דרך עדשות ורודות על רקע הביג בן, ולא לראות בזה סימן שאסור להניח הנחות. שכמאמר שיר אחר, צריך פשוט להסתכל בעיניים פקוחות.

אם אתה הורה ויש לך טיפת היגיון בריא, אתה יודע שהילדים שלך יאכזבו אותך בתדירות כזאת או אחרת, במידה כזאת או אחרת. אבל אחרי שמונה שנים, אתם יודעים מה גיליתי? שגם אם הם נושאים את הגנים הדפוקים שלך, וגם אם נדמה לך שאתה חכם גדול, מפעם לפעם הם גם יפתיעו אותך. יחייכו כשתצפה מהם לבכות, יתמודדו כשתצפה מהם להתרסק, וכל מה שיישאר לך לעשות זה לפלבל כמו אהבל. כמו אחד שכנגד כל הסיכויים והציפיות מסתנוור מהשמש של לונדון.

 

ואם אני טועה באיך שאני הורה?

"נו, איזה סתומים, הם לא קולטים שזה דווקא יעלה את מחירי הדירות?"

"נו, איזה סתומים, הם לא קולטים שזה דווקא יעלה את מחירי הדירות?"

אם הייתי כלב, הייתי חווה התקף חרדה בכל פעם שהבעלים שלי היה יוצא מהבית. מה אם ייגמר לי האוכל בקערה? מתי הוא יבוא להוציא אותי? איך אני יודע שהוא בכלל יחזור?

בהיפוך לוגי על המנטרה של ספיידרמן, עם אחריות גדולה בא כוח גדול. כשאתה אמון על מישהו אחר, כשרווחתו תלויה בך, כל גחמה שלך יכולה להסב לו סבל. בעיקר כשמדובר בחסר ישע, שזה ממילא מוטמע בסיטואציה, כי למי כבר יוצא להיות אחראי על יצור בעל ישע.

המחשבה על החרדה הכלבית תפסה אותי חזק וקשה ביום העבודה הראשון שלי בבלייזר, שהיה גם יום העבודה הראשון שלי כשכיר, ומכאן שזאת הייתה הפעם הראשונה שהשארתי את פ' לבד מתשע עד חמש. כמעט 13 שנים עברו מאז, ואני עוד זוכר את הקשר שפיתל לי את המעיים כשנעלתי עליו את הדלת. לו זה כמובן לא הזיז, לא באותו בוקר ולא באף בוקר עד האחרון שלו. מ', ממלאת מקומו, היא בכלל הכלבה הכי פחות חרדתית שאני מכיר. ועדיין, בזמן האחרון יצא לי לחשוב המון על הכוח שבא עם האחריות. לא על הכלבה שלי: על הילדה שלי.

רוב האנשים שמכירים אותי חושבים שאני בחור אינטליגנטי. גם אני חושב ככה, ואם אתם מכירים אותי ולא אוהבים אותי, כנראה שזה בגלל זה. הרי אנשים שחושבים שהם חכמים זה מעצבן אפילו אם הם צודקים. אבל ככה זה: חוסר הביטחון שלי אינו חל על האינטלקט. בבלייזר הקרוב יש לי טקסט על המקומות שהוא כן חל בהם, אז לא אכנס לזה כאן, וממילא אני מעלה את חוכמתי כי רבה לא כדי לדון במידת האנטגוניזם שהח"מ מעורר אלא כדי להידרש לאופי האבהות שלו.

כשאתה חושב שאתה חכם, הדבר האחרון שעולה בדעתך זה שמישהו יודע משהו יותר טוב ממך. אם אתם מכירים אותי ולא אוהבים אותי, אולי זה גם בגלל זה: כי אני יודע לבד מהו הדבר הנכון לעשות. אתם עשויים לחשוב על דבר אחר, אבל זה רק מפני שאתם טועים. אלא שבשבוע שעבר, בעיצומו של המשבר הכי מבאס שאני זוכר בשמונה שנות מערכת יחסים עם הבת שלי, תפסה אותי מחשבה לא פחות חזקה ולא פחות קשה מההיא על החרדה הכלבית: מה אם זה אני שטועה?

כל הפוזיציה ההורית שלי, קרי היותי אב חד־ילדי, מקורה בתחושה שהפליא לנסח אינדיאנה ג'ונס הצעיר ב"הגביע הקדוש": כולם הלכו לאיבוד חוץ ממני. כולם עושים יותר מאחד וזה גומר אותם כספית ואנרגטית למשך כך וכך שנים? אנחנו נעשה אחת ונוכיח שיש חיים אחרי הילדים. באשר לכל החוכמות המקובלות ונבואות הזעם על ההשלכות שיש לזה על האחת והיחידה עצמה — היא תתרגל להיות במרכז תשומת הלב, היא תזכור לכם שלא היה לה עם מי לשחק, בסוף הדרך היא תהיה אחת על שני גריאטרים — הן מעולם לא הטרידו אותי. הרי להתרגל להיות במרכז זה דלק להתבלט, והפליפ־סייד של היעדר אחים זה שני מבוגרים בשליף, וכדור בראש זה יופי של מזור לסיעודיות. אבל מה אם אני לא כזה חכם כמו שנדמה לי?

שום דבר דרמטי לא קרה בשבוע שעבר חוץ מזה שחוויתי משבר אנרגיה בסדר גודל של שנות ה־70. לא היה לי כוח להיות אבא — או משנה לעורך, או מבקר קולנוע, או כל דבר אחר — וזה גרם לרונה לעשות מה שילדים עושים בקטעים האלה. מה שבאנגלית קוראים Acting out ובעברית אני לא מכיר ביטוי פחות נדוש או יותר מדויק מאשר לחפש תשומת לב שלילית. יש ילדים שזה מתבטא אצלם בהתקפי זעם; אצל רונה, שתהיה בריאה, זה מתבטא בכל אחד ואחד מהסעיפים דלעיל. פתאום היא תובעת יחס באופן שגורם לך לחשוב שאולי היא באמת לא יכולה בלעדיו, פתאום היא אומרת משפטים חורכי לב וכליות כמו "אף אחד לא רוצה לשחק איתי", פתאום היא נתקפת מחשבות על מוות (בדרך כלל שלה. בשבוע שעבר, מעשה שטן להתפאר, זה היה שלי ושל אימא שלה: "אני לא רוצה שתהיו זקנים כי זה אומר שתמותו").

טוב, זה היה בשבוע שעבר. אני הייתי נרגן והיא הייתה מעצבנת, אבל אז דאגתי לפנות לה שני אחר הצהריימים שלמים, ובמחי הקרנת עיתונאים של "סרט לגו" וטיול בפארק הספורט, העולם שב להסתובב בכיוון הנכון. אלא שמאז טורדת אותי המחשבה על הסיכוי הקלוש, השדוף, שאין לי מושג מהחיים שלי. כאילו, מה אם טעיתי כשהחלטתי לחשוף אותה למושג המוות בגיל צעיר מאוד. מה אם שכחתי לשקלל בתוך ה"שני מבוגרים בשליף" את העובדה שאין לי את הגֶן המשתובב, ומכאן שלעולם לא אהיה תחליף לאח או לאחות. רבאק, מה אם בבוא העת אגלה שאין לי ביצים לכדור בראש.

אם זה לא מספיק סרט לאכול, אז לתוך כל זה הזדחלה מחשבה מצמיתה ממש: מה אם רונה החרדתית והתובעת־תשומת־לב היא הרונה האמיתית, ואני פשוט לא רואה את זה — כי בדרך כלל אני מעניק לה כל כך הרבה צומי שאין לה סיבה לתבוע, כי היא חיה את החרדות שלה בשקט כמו אבא? טוב, גם זה היה בשבוע שעבר. השאלות האלה כבר לא מטרידות אותי, וטוב שכך, כי אין לי תשובות בשבילן.

כתבתי כאן בעבר שהציווי החשוב ביותר להורה הוא אותו אחד שמשננים אלכוהוליסטים: אנחנו חייבים לקבל את מה שאנחנו לא יכולים לשנות. רק מה, לרוב ההורים יש ילד שני לעשות עליו מקצה שיפורים (או, בואו נודה בזה, סט חדש של טעויות). אני, עם האחת שלי, יכול רק לקוות שכל זה קיים רק אצלי בראש. שזאת שוב החרדה שלי, לא של הכלב.

8 דברים שלמדתי מילדה אחת

נכון, לפני שנה עשיתי כזה עם 7 דברים. אני פשוט מאמין גדול במיחזור

20140104_123948

"איש לא יעלה בדעתו לחפש כאן גופה"

1) יש דבר כזה חוסר שקט אינהרנטי. שלושה ילדים שלא סובלים מהפרעת קשב יש כרגע ברחבי תבל, ואחת מהם גדלה אצלי בבית. אני אפילו לא צריך את המשוב מבית הספר כדי לדעת את זה; מספיק לראות אותה יושבת ערב שלם עם ספר בשביל להבין שהתחלוא הספציפי הזה פסח עליה. מצד שני, יש בה — תמיד הייתה בה — איזו בערה פנימית שאי אפשר לכבות. בימים טובים, ברגעים טובים, זה מתבטא בהמון אנרגיה בריאה. בימים רעים זאת עצבנות די מעצבנת. כך או כך, זה אחד המפתחות למי שהיא, ולפעמים אני שואל את עצמי אם לברך או לקלל על זה.

חוסר שקט זה אחלה מניע. אני מכיר את זה מעצמי: היעדר היכולת שלי לא לעשות כלום הוא כנראה הסיבה העיקרית לכל דבר שעשיתי בחיי הבוגרים בלי ששילמו לי על זה, נגיד הבלוג שאתם קוראים עכשיו. הצד השני של זה הוא היעדר יכולת להיכבות, שבמקרה שלי היה מניע לסטלנות ממארת בין השנים 1994 ל־2005 (או משהו כזה. הייתי מסטול). אפילו היום, בגיל 39.9, אני לא באמת יודע להירגע בלי משככי תודעה. לא הייתי רוצה את זה בשבילה.

אני רואה את הקפצון שהיא, ומבין שזאת רונה טוב ולרע. זה קטע לקלוט אצל ילדה בת שמונה משהו שאתה יודע, פשוט יודע, שיהיה חלק ממנה גם אם תשב פעם לכתוב 30 דברים שלמדת מילדה בת 30.

2) חנונית זה יותר קל מחנון. באחד הרגעים המכוננים של ילדותי שאלה אותי חן־לי אם אני באמת קורא אנציקלופדיות. זה היה שנה אחרי שחימשו אותי במשקפיים וגולן הבן זונה אמר לה שזה משהו שאני עושה, אז זה נראה לה הגיוני. אמרתי לה שלא, אבל זה לא שינה הרבה. כלומר, היא המשיכה לחשוב שאני עד כדי כך חנון, ואני המשכתי להיות מאוהב בה. וכמובן שכן הייתי עד כדי כך חנון.

לקח לי הרבה שנים להבין לאיזה עומק חדרה אצלי ההבנה שאני מהגיקים. הרבה ממה שאני היום — ההוא שעובד בעיתון המגניב הזה, ההוא שעושה ספורט באדיקות דתית, מצד שני ההוא שלעולם לא אומר לא לסמים — הוא בבחינת קונטרה (שונא את הצירוף "פיצוי עצמי") לילד הטוב מדי ההוא. לכן קצת נבהלתי בבוקר שבו קלטתי את רונה קוראת אנציקלופדיה. זה לא חומר הקריאה המועדף עליה, יותר משהו להעביר איתו חרבון נתון, אבל בכל זאת.

בכלל, כמה שהילדה הזאת אוהבת לקרוא. לפני חודש היא סיימה את "הקוסם מארץ עוץ" — לא מהדורה לילדים, הדבר האמיתי ונטול הניקוד — בשלושה ימים. ספר אחר שקניתי לה באותו סיבוב עף תוך חצי יום. כמעט כל בוקר אני צריך לתלוש לה מהיד איזה משהו שהיא שקועה בו עד כדי כך שתכף מאחרים לבית ספר. על רקע הדור שלה, כמובן שזה עושה אותי שמח וגאה. על רקע הרקע שלי, זה טיפה מדאיג אותי. ועדיין, ברור לי שיותר קל להיות חנונית מאשר חנון. לראיה, אגף שלם של פורנו מוקדש לספרנית הסקסית. אני בספק אם סרט חובבים אחד בהיסטוריה הוקדש לספרן החרמן.

3) אנשים מסוימים נולדים עם הומור עצמי. אני, למשל, נולדתי בלי והייתי מהילדים המעפנים האלה שכל דבר מעליב אותם. היום אנשים חושבים שיש לי הומור עצמי, כי אני צוחק על השטויות שלי, אבל אני עושה את זה רק איפה שזה לא כואב. רונה לא: היא צוחקת גם כשצוחקים איתה וגם כשצוחקים עליה.

בשבת חגגנו לה יום הולדת שמיני. יחד עם המתנה שלה היא קיבלה ברכה בכתב היד של אבא: "לרונה שלנו, חכמה שלנו, יפה שלנו, נזק שלנו, חושם שלנו, חתול שלנו". כמה היא צחקה מהנזק ומהחושם. כמה אני לא מתכוון לספר לכם למה אני קורא לה חתול. בכל מקרה, זה לא רק הברכה: לא מזמן היא בכתה מרוב צחוק כשהתלוננתי על הראש העצום שלה. קצת יותר מזמן היא הריצה קטע שלם על הנטייה שלה לחוסר יציבות מבני. אני חושד שהיא אוכלת מלוכלך בכוונה, רק בשביל הקטע הזה שאני מראה לה מרבץ של גבינה לבנה על החולצה.

מצד שני, יכול להיות שגם היא צוחקת רק במקומות שזה לא כואב. יכול להיות שבגיל שמונה עוד אין מקומות כאלה; אין לי מושג. אולי זה פשוט משהו שעוד לא למדתי מהילדה האחת שלי.

4) זה בסדר לנוח על המגרש. נכון, היא אחת. ונכון, בלייזר זה לא בדיוק מכרות הפחם. אבל פעם בכמה ימים אני חוזר הביתה ולא בא לי להיות אבא, ולקח לי כמה שנים להבין שזה בסדר גמור.

האבא הכי גרוע יוצא ממני כשלא בא לי. אני לא מאמין בזמן איכות — לדעתי זה משהו שאנשים שלא יכולים לתת זמן כמות המציאו בשביל להשתיק את המצפון של עצמם —  אבל אני בהחלט מכיר בקיומו של זמן בלי איכות בכלל. ואם פעם הייתי משחק באבא גם כשממש לא בא לי, אז בשנה־שנתיים האחרונות הבנתי שזה בסדר אם יום אחד היא תבלה שלוש שעות מול הטלוויזיה או תשחק עם הכלבה במקום איתי. זה לא רק הטיעון הקלאסי של "מה כבר יקרה לה", אלא גם ובעיקר אמת פשוטה: אפילו אנשים שאוהבים אותך צריכים לפעמים קצת זמן להתגעגע אליך.

5) אבל צריך לזכור שהורות זה במסגרת תמ"א 38. כאילו, זה פינוי־פיצוי: אם היום לא היית אבא, שומה עליך להיות אבא מחר.

בשבוע שעבר, אחרי אחד מימי הלא בא לי, הלכנו לפארק עם הכלבה. היא הייתה בקטע ואני הייתי בקטע וזה היה כמו לפני שלוש־ארבע שנים, כשסתם להיות איתה מחוץ לבית היה הבטחה למתקפת חיוכים.

יש לי הרגשה שבכל יום אחר, סתם להיות בחוץ עם אבא ומיקמיק כבר לא היה מספיק בשבילה. בכל זאת, בת שמונה. אבל נראה לי שהיא התגעגעה אלי, אז איי רסט מיי קייס לגבי סעיפים 4 ו־5.

6) רק אצלנו בראש זה חשוב שהילדים שלנו ייחשפו לדברים שאהבנו בגילם. הרצנו את סדרת "אינדיאנה ג'ונס"; תפס. ניסינו את "הנוסע השמיני"; שעמם אותה תחת. את "נשיכות קטנות" היא דווקא אהבה, אבל רק עכשיו קלטתי כמה רע עשוי הסרט הזה. איך שלא יהיה, הנקודה היא שה"והקרנת לבתך" הזה הוא הרבה יותר בשבילי מאשר בשבילה.

חודשים אני דוחה את השעתיים שלנו עם "אי.טי" ואת השש עם הטרילוגיה המקורית של "מלחמת הכוכבים". אני אשכרה חושב שזה חשוב, אשכרה מדמיין כמה אתבאס אם היא לא תתרגש מהראשון או לא תיסחף עם השנייה. ובכן, זה מפני שאני אידיוט סנטימנטלי. הילדים שלנו יוצרים לעצמם עולם תרבותי, נוסטלגי לעתיד, בלי שום עזרה. אם יש לנו מזל, חלקו מזה נוצר איתנו. לי יש, ובגלל זה כתבתי את הדברים האלה על סרטי הילדים של ימינו.

הבינג סד דט, ברור שאין כמו לראות את הילדים מתענגים על משהו מהילדות שלנו. זה טבעי והכל. אבל חשוב להזכיר לעצמנו מדי פעם כמה שזה לא חשוב.

7) אני מגניב, מעצבן, דק, קירח, חזק ולא מבין כלום. בגיל שמונה יש לילדים דעות, יימח שמם, וגם דרישות, כוס אימם. במקרה של רונה זה מתבטא בדעתנות שיפוטית שנעה בהתאם למצב הרוח שלה: אם אבא בא לה רע, היא מסננת "אתה מעצבן" בקרשנדו שנבנה לעבר ה"בן". אם הולכים ביחד בחזרה מהבית של יובל, אז "ליובל ולי יש את האבות הכי מגניבים, כאילו?" (זאת לא הייתה מחמאה. זאת הייתה עובדה מנוסחת בפורמט של "דה" כי ההוא מייבא גאדג'טים ואני עובד בעיתון שחוגג את ימי ההולדת שלו בסנוקרייה). יום אחד היא בילתה עם ילד שאבא שלו שמן, והגיעה למסקנה שזה טוב שאני דק. כשהחלטתי להיפרד משארית הפליטה של השיער שלי היא צעקה עלי שאני קירח, ולמחרת היא שמחה שאני עושה המון ספורט כי זה אומר שאני חזק, והבוקר היא פסקה שהיא לא רוצה לדבר איתי כי אני לא מבין כלום.

לא רצוי לתת לדימוי העצמי שלך להיות מושפע ממה שאומרים ילדים בני שמונה, זה מה שאני מנסה להגיד פה.

8) אין כמו יום הולדת שמונה רגע לפני יום הולדת 40. בא לי רע רע רע, התאריך הזה באמצע פברואר שמתקרב למרות הניסיון ההרואי שלי להאריך את הימים. כשהיא הייתה קטנה יותר, רונה הייתה מתלוננת לפעמים שיש לה מחשבות רעות. זה בדיוק מה שיש לי בגיל 39.9. אבל בשבת, כשחגגנו לה עם המשפחה בוואדי של טבעון, כל המחשבות שלי היו די טובות. ובערב, כשחזרנו הביתה והרגשתי שהברכה הכתובה ההיא לא מספיקה, אמרתי לה שהיא הילדה הכי מעניינת שאני מכיר. נדמה לי שהיא הבינה למה אני מתכוון.

עמוס בר, כותב אדיר שלא מספיק אנשים מכירים, בדיוק כתב לנו טקסט פגז על השבוע הראשון של האבהות. בשביל לקרוא אותו תצטרכו לחכות לבלייזר הבא, אבל אני מוכן לגלות לכם כבר עכשיו מה אמרתי לו בתגובה לפאניקה הטוטאלית שהוא מצוי בה: לפני שמונה שנים גם אני חשבתי שתמו חיי. היום — במובנים שרובם חיוביים וכולם מאוד מוחשיים — נראה לי שבדיוק אז הם התחילו.

20140104_122839

"סבתא?"

ואם בת יחידה היא בת בודדה?

"יופי רונה, עכשיו תתחילי לבנות את הספינקס"

"יופי רונה, עכשיו תתחילי לבנות את הספינקס"

"אני לא מבין שחקנים שמתלוננים על הקושי לשחק מול שום דבר", אמר פעם סמואל ג'קסון על הצורך לדמיין נבלים דיגיטליים בטרילוגיית הפריקוולים של "מלחמת הכוכבים". "הייתי בן יחיד, וכל הזמן שיחקתי עם דברים שלא היו שם. זה נקרא להשתמש בדמיון שלך". ובאמת, את הדמיון של הבת היחידה שלי אני רואה בפעולה כל הזמן. תמיד הייתה לה יכולת להעסיק את עצמה מתוך עצמה, וגם אם היום זה נדלק לה רק אחרי שמכבים לה את המסך של הטלוויזיה/ מחשב/ טלפון, זה עדיין דבר יפה לראות. דבר משקיט מצפון לראות, אם להתביית על הסיבה שבגללה המילים האלה נכתבות.

היעדר המישהו לשחק איתו זה משהו שאתה לוקח בחשבון כשמתגבשת אצלך קונספציית האחת והיחידה, אבל יש הבדל בין לקחת בחשבון ולהיות מוטרד, ואותי זה לגמרי לא הטריד. קודם כל סידרתי לעצמי בראש שבתור בת יחידה היא בוודאי תקיף את עצמה בחברים. אחר כך נשבעתי שכפיצוי על היעדר אח או אחות, רונה תקבל מלא שעות אבא. אלא שהפסיכולוגיה של הילד האחד היא קצת יותר מורכבת מזה, או שככה זה אצל הילדה האחת שלי. ובכל מקרה, נדמה לי שפספסתי עוד יותר את הפסיכולוגיה של אבא שלה.

בגיל שתי דקות לשמונה, רונה היא ילדה שמחה ואהובה שבני גילה רוצים בקרבתה, אבל אף אחד מהם הוא לא החבר הכי טוב שלה (ואף אחת היא לא ה־BFF שלה, שזה דפיציט אמיתי בגילה ובכלל). והיא בהחלט זוכה לשעות אבא, אבל עם אבא שהוא לא הטיפוס המשחק ובטח לא המשתטה, אולי למעט איזה קרב כריות מזדמן. אבא של רונה טוב בלקחת אותה לסרטים, בלשבת איתה בבית קפה, בלדבר איתה על דברים של גדולים ובלעשות איתה דברים של גדולים. מקסימום לאפות משהו ביחד או לעסוק יחד במה שילדים קוראים היום "עבודת יצירה", כי למה להשתמש במילים גדולות.

כדי להשלים את התמונה, רונה היא ילדה שתמיד יש לה עם מי לשחק בבית הספר, אבל פליי־דייטס הן אירוע נדיר מאוד בלו"ז שלה למרות שלא חסרות הצעות להתארח ובקשות לארח. כששאלתי אותה למה, התשובה הייתה שבית ספר זה בשביל חברים ובשאר היום יותר נוח לה להיות לבד. זה מה שהיא אמרה, נוח. ומכל זה יצא שיום אחד, לפני ככה שבוע, היכתה בי בגל של צער ובחילה המחשבה שהילדה שלי לא רק יחידה אלא גם בודדה.

תראו, היא לא. לא באמת. כל יום היא חוזרת הביתה עם סיפורים על חוויות משותפות עם חברים, וכמובן שיש מיליארד מסיבות וכיו"ב אירועים שמוכיחים את הטיעון דלעיל: הילדה אהובה. שזאת מחשבה מרגיעה בתשעה מכל עשרה מקרים שהמצפון קצת מייסר אותי, אבל לא בעשירי. לא ביום ההוא שהיא חזרה בוכה כי הכיתה התחלקה לזוגות והיא קצת ריחפה ובסוף יצא שאף אחד לא רצה להיות בן הזוג שלה. ובטח לא מצאתי נחמה במחשבה שהיא אהובה לפני ככה שבוע, כשהיא בילתה את אחר הצהריים במשחק מחשב רב־משתתפים עם שתיים מהחברות שלה.

הזכרתי קודם את הפסיכולוגיה של הח"מ, וזה המקום להודות בשריטה: אם יש דבר שקשה לי איתו בסיפורים עצובים זה הקטעים השמחים. את השורה "והעץ היה מאושר" אני לא יכול להקריא בשפתיים לא רועדות, את הסיפור על איה שמבסוט ביום ההולדת שלו מבלון מפוצץ וצנצנת דבש ריקה אני אשכרה מצטער שאי־פעם קראתי, ואם משהו שבר אותי בדוקו שראיתי לא מזמן על תסמונת של זיקנה מואצת זה לא הילד שנראה כמו סבא, אלא איך שהוא נראה כשהלהקה האהובה עליו הזמינה אותו אל מאחורי הקלעים באיזו הופעה. לא יודע למה זה עובד אצלי ככה, ולצורך העניין זה גם לא רלוונטי. אני מספר את זה רק כדי להסביר את מה שקרה באותו ערב של פליי־דייט וירטואלי.

מעשה שהיה: בהתחלה רונה התרוצצה בבית באקסטזה כי תכף היא תשוטט עם שתי חברות אמיתיות בסביבה מדומיינת, ואני נתקפתי צער כי זה לא אמור להיות כזה אירוע בשבילה. אחר כך התחרבש משהו בתקשורת הדיגיטלית, והפליי־דייט המשולש גווע אולי חצי שעה אחרי שהתחיל. באותו לילה, בהשפעת האנטי־קליימקס, רונה נכנסה לאחד מהתקפי הבכי שלה — הם באים אולי פעם ברבעון — וכדי להרגיע אותה אמרה לה אימא שלה שגם אבא תיכף מתחיל לבכות. אני בטוח שלא היה לה מושג כמה היא צדקה.

על ההחלטה להסתפק באחת והיחידה שלי יצא לי להגן באלף ואחת הזדמנויות, ואין לי בעיה לעשות את זה שוב, עם ולמרות כל האמור לעיל. יותר מזה, אני מכיר המון ילדים מרובי אחים שסובלים מקשת שלמה של בעיות חברתיות. בקיצור, השכל הישר שלי מסוגל להתמודד בלי שום בעיה עם מה שקרה בערב ההוא. אבל הלב, יימח שמו, הוא ניצל את ההזדמנות כדי להוציא אותי עם תרמיל ומקל לגילט־טריפ של הלייף. תראה מה קורה בגלל שאין לה אחים. תראה מה קורה מרוב שעות אבא שעושים בהן דברים של גדולים. רבאק, אבא, תראה מה זה ילדה שלא יודעת מה זה ילדים.

זה עבר. ברור שזה עבר. אני כותב עכשיו לא במצפון מיוסר אלא בהשלמה. לא בהבנה — אני עדיין תוהה מה כל זה אומר עליה, או לצורך העניין עלי — אבל בשתי דקות לשמונה שנים של הורות, אני משלים עם האשמה. ליתר דיוק, עם הכאב שנמצא בצד השני של האהבה. אני אוהב את הבת שלי > רע לבת שלי > רע לי > אני בודק איך זה באשמתי. ככה זה עובד אצלי.

בחיים לא תשמעו אותי נסוג מההצהרות בדבר היתרונות שטמונים בחד־ילדתיות. יותר מזה, מאז הערב ההוא מתרוצץ לי בראש החצי השני של "מבדידות האנשים הופכים קשים" — הנה, אפילו יהונתן גפן כתב שמעטים כן יוצאים ממנה נשכרים — וגם היפוך לוגי של "חופשי זה לגמרי לבד", כי אם ככה אז לבד זה לגמרי חופשי. חוץ מזה, אודה וקצת אבוש, מתנגן לי בראש השיר הזה:

אז כן, בינתיים עבר הצער ושכחה ושככה הבחילה. אבל מדי פעם אני תוהה מה הייתה תדירות הפליי־דייטס של רונה, ומנגד של התקפי הבכי שלה, עם אבא ליותר מאחת. או לכל הפחות עם אבא שמוכן למחול על כבודו, ומפעם לפעם לעשות דברים של ילדים.