ארכיון חודשי: מאי 2015

יומן הגלימה האדומה

"מהר, לפני שההורים של עדולם יתחילו לחפור על אנתרופוסופיה!"

"מהר, לפני שההורים של עדולם יתחילו לחפור על אנתרופוסופיה!"

14 שנה לאחר מעשה טרור, ניין אילבן עדיין משפיע כהוגן על הקולנוע האמריקאי. מסרטי זומבים ועד סרטי אסונות, אספקטים של היום ההוא ממשיכים לחדור אל המדיום בתדירות כזאת שהשבוע יוצאים כאן שני סרטים שלא היו נעשים בלעדיו, או לפחות היו נעשים מאוד אחרת. השני הוא "חיסול ממוקד", אבל עליו אקשקש בהזדמנות אחרת. הראשון הוא "סאן אנדראס", תגובה ז'אנרית מאוחרת אך מובהקת לכל הקטע של בניינים נופלים ואנשים נמלטים.

דוויין ג'ונסון, האמן שבעבר נקרא דה רוק, הוא טייס מסוק חילוץ בשם ריי. כשאנחנו פוגשים אותו לראשונה, הוא יוצא גבר ומחלץ איזו מסכנה שהאדמה בלעה אותה ואת האוטו שלה. בתוך כך, פול ג'יאמטי הוא חוקר רעידות אדמה בשם לורנס. כשאנחנו פוגשים אותו, הוא בדיוק השלים את פיתוחה של מערכת לחיזוי רעשי אדמה. בצרוף מקרים לא מופרך בכלל, שנייה אחר כך, שבר סאן אנדראס – קו הגבול בין הלוח הטקטוני הפסיפי ועמיתו הצפון־אמריקאי, 1,300 ק"מ של צרות שמחכות לקרות – נותן את הבומבה שלו וקליפורניה מתחילה לשקשק.

זה צד אחד של "סאן אנדראס", הצד האסוני־לאומי. אלא שבערך מחצית מדקות המסך של הסרט מוקדשות לסיפור האישי של ריי ולאנלוגיה שקופה מאוד, כמעט גסה: רעידת האדמה מכה את טייס החילוץ בדיוק כשהסיסמוגרף מתחרפן גם מתחת לרגליים של משפחתו. אשתו (קרלה גוג'ינו) בדיוק שלחה לו מסמכי גירושים, הגם שהם עדיין אחוקים, ובתו (אלכסנדרה דדריו) עוד מעזה להסתדר לא רע עם מי שמסתמן כאביה החורג (יואן גרופורד). כשהבלגן מתחיל, הבת נמצאת בבניין של החורג דנן עם בחור אנגלי (הוגו ג'ונסטון־בורט) ואחיו הצעיר (ארט פרקינסון). האם החבר של אימא יגן עליה? האם האנגלי ההוא ייקח את הריזיקה של להתחיל עם הבת של דה רוק? והאם ריי יצליח לאחות בכוחות עצמו את השבר האישי והלאומי, מעשה סופרמן שמסובב לאחור את הזמן ואת העולם?

אני לא לגמרי צוחק בקשר לזה. סופרמן באמת מרחף מעל רגעים רבים ב"סאן אנדראס". הבולט מביניהם הוא ההתפרקות של סכר הובר, כמעט אחד־לאחד הסצנה האיקונית מתוך "סופרמן 1"; עצם הרעיון של קריסת השבר, כאן אסון טבע, היא בדיוק המזימה של לקס לותר באותו סרט; וכשתראו את דגל אמריקה אי שם בישורת האחרונה, נסו לא להיזכר בכריסטופר ריב כשהוא מחזיר את הכוכבים והפסים אל גג הבית הלבן בפינאלה של "סופרמן 2". אלא שנוכחותה המרומזת של הגלימה האדומה היא בעיניי פחות מחווה לאיש הפלדה ויותר חלק מהתגובה לפיגועי ה־11.9. זה חיפוש אחר גיבור, כל גיבור, שיעמיד את אמריקה מחדש על הרגליים. ללהק לזה את הסופר־הירו האולטימטיבי, הגנרי, נראה לגמרי מתבקש.

פחות מתבקש, בטח פחות צפוי, הוא הניסיון של הבמאי בראד פייטון לעשות מ"סאן אנדראס" סרט אסונות בדגש על סרט. לרקוח עלילה, לתפור אנלוגיות. זה מנוגד לחלוטין למדיניות הנוכחית של קיסר האסונות רולנד אמריך, שבעבר עוד השתעשע בניסיונות לכתוב אשכרה עלילה ("היום שאחרי מחר"), אבל בשנים האחרונות דבק במדיניות של "בואו פשוט נהרוס דברים באורח משביע רצון מבחינה ויזואלית" ("2012"). אלא שכוונות לחוד ותוצאות לחוד: העלילה הפשטנית והאנלוגיות המגושמות מכבידות על "סאן אנדראס" מלכתחילה, ובישורת האחרונה גורמות לו לקרוס יחד עם גורדי השחקים של סן פרנסיסקו.

הסרט הזה מתחיל לגמרי לא רע, נמשך בחינגת הרס מהנה מאוד ומסתיים בקול ענות שמאלץ. לא בדיוק משהו להמליץ עליו בפה מלא, אבל בסטנדרטים הנוכחיים של סרטי אסונות – סטנדרטים שנכתבו בקטשופ בסרטים של אמריך – זה לא רע.

פורסם בפנאי פלוס, 28.5.15

קול ודממה

מתוך תערוכת "לא קריפי בכלל"

מתוך תערוכת "לא קריפי בכלל"

כמה חבל שהסרט הזה לא לוקח את עצמו יותר ברצינות, אמר אף אחד אף פעם. לא ככה? אז האמת, רק היה ככה עד שהח"מ התיישב מול "משפחת בלייה".

המשפחה המדוברת – אב, אם, בן ובת, כולם זולת האחרונה חירשים – חיה בכפר ומייצרת את הגבינות שלה עד שקורים שני דברים מקדמי עלילה. הראשון והמיותר לחלוטין מבחינה תסריטאית הוא החלטה של אבא בלייה (פרנסואה דמיין) לרוץ לראשות המועצה המקומית; השני והמהותי יותר הוא ההצטרפות של הבת פאולה (לואן אמרה המצוינת) למקהלת בית הספר, שם היא מגלה שאיפשהו בין הלב לריאות מסתתר לה קול לא רגיל. כל כך לא רגיל שהמורה שלה למוזיקה (אריק אלמוזנינו) מדרבן אותה להשתתף באודישן של בית ספר למוזיקה בפריז.

פאולה היא החוט המקשר בין משפחת בלייה לעולם החיצון. המשמעות של עזיבה אפשרית שלה היא ניתוק כפול – שלה מהוריה ושל הוריה מהסביבה – וזה מניח יסוד מלודרמטי מתחת למבנה של "משפחת בלייה". אבל הלב של הסרט הזה מצוי לא במה שעשוי לקרות כשהילדה תעבור לפריז, אלא במה שקורה ברגע שהיא מתחילה לשיר.

אני בת 16, מצאתי את הקול שלי, וההורים שלי לא יכולים אפילו לשמוע אותי. איזה דימוי מקסים לגיל ההתבגרות. איזה פוטנציאל דרמטי, קולנועי, מוזיקלי. על אחת כמה וכמה בזכות הקשר הסיפורי שנטווה כאן בין המוזיקה של פאולה להתבגרות המינית שלה; זה כאילו ש"משפחת בלייה" מדבר בצרפתית את מה שהביטלס שרו עליו באנגלית ב־She’s Leaving Home. אלא שלמרבה הבאסה, הדגש הוא על "כאילו".

זה הסרט הראשון של הבמאי אריק לארטיגו ("התמונה הכוללת") שיוצא לי לראות, ואני חייב לומר שלא נעים להכיר. אני פשוט לא מצליח להבין למה, אבל לארטיגו לקח תסריט עם פוטנציאל לירי, והחליט שהדבר הנכון לעשות ממנו – בעיקר, אבל לא רק, במחצית הראשונה של 100 הדקות – זה קומדיה גרוטסקית. הצרפתים לא היו צרפתים אלמלא הנטייה שלהם לצחוק מדברים שגורמים לשאר העולם לפלבל ביבושת, אבל מה שעושה כאן לארטיגו זה חטא על פשע. חטא מפני שהוא משתמש שוב ושוב בליקוי השמיעה של בני בלייה כמצע לסלפסטיק (קארין ויאר, שמגלמת את האם, בכלל עושה כאן סרט אילם), ופשע כי "משפחת בלייה" היה צריך להיות מלודרמה עדינה. לא קומדיה גסה.

אני קורא לאחור את הפסקה האחרונה ומרגיש צורך להבהיר נקודה: מבחינתי מותר לצחוק על הכל, לרבות מומים גופניים ומשטרים אפלים. הבעיה שלי עם הסלפסטיק של "משפחת בלייה" אינה ממשפחת הפוליטיקלי קורקט; היא ממשפחת הלארטיגו, יא אהבל, מכרת את מיתרי הרגש בנזיד כמה צחוקים זולים.

בשתי סצנות בלבד, אחת בין הבת לאביה ואחת מאוחרת מדי בעלילה מכדי לחשוף עליה פרטים, לארטיגו מרשה לעצמו לביים קצת שמאלץ. לצאת מהראש הקומי ולהיכנס בכל הכוח למלודרמה. והעניין הוא שסרטים מסוימים צריכים להיות קצת שמאלציים. לחפש את הדמעות שלנו בלי בושה. במקרה שלי, "משפחת בלייה" מצא אותן באותה סצנה מאוחרת למרות כל מה שעשה לארטיגו כדי להרוס. הלב נחמץ, אשכרה נחמץ, מהמחשבה על הדרמה שפוספסה פה.

כמה חבל שהסרט הזה הוא לא יותר הוליוודי. הנה עוד משהו שאיש לא אמר מעולם, אבל האמת היא שזאת בדיוק המחשבה שמלווה אותי מאז 100 הדקות האלה: מישהו באמריקה צריך לרכוש את הזכויות של "משפחת בלייה", לעקור מתוכו את ניסיונות ההצחקה ולעשות לו רימייק שכולו קודש ללב של הסיפור הזה. לילדה שרוצה לשיר, למשפחה שבסתר ליבה מקווה שהיא תשתוק.

פורסם בפנאי פלוס, 21.5.15

פעמיים כי וואלה

"רגע, אז מה את אומרת בעצם, שהמאמן האמיתי הוא לברון?"

"רגע, אז מה את אומרת בעצם, שהמאמן האמיתי הוא לברון?"

ממרום 41 שנותיי ו־170 סנטימטריי, העצה הכי חשובה שאני יכול להנחיל לדורות הבאים היא הדיבר "לא תניח". כלומר, במובן של הנחות מוקדמות. של לחשוב שאתה חכם גדול. אבל קל לצוות וקשה לא לצאת אידיוט.

הוכחה לעליבותה של ההנחה המקדימה באה לי השבוע כמו בהזמנה עם בוא ההזמנה ל"פיץ' פרפקט 2", המשכון לסרט שלא ראיתי כי הנחתי ששום דבר טוב לא יכול לצאת מסיפור על כמה בחורות שמתחרות בשירת א־קפלה. כהכנה לסרט ההמשך ובאיחור של שלוש שנים צפיתי במקור וצחקתי כמו משוגע, מה שהוביל להנחה מוקדמת #2: הברק לא מכה פעמיים. אין סרט שסרט ההמשך יהיה ראוי לצפייה, בטח לא בהינתן החילופים בעמדת הבמאי – ג'ייסון מור בחוץ, אליזבת בנקס בפנים.

לכאורה, שחקנית שקופצת לצד השני של המצלמה זה חתול בשק. לכאורה, המשכון של הברקה זה מתכון לשחיקה. אבל אם באמת הייתי חכם גדול, הייתי תופס שני דברים: ראשית, גדולתו של "פיץ' פרפקט" נבעה מהכתיבה הקומית הכבירה שלו, ובתחום הזה לא השתנה דבר – זה שוב תסריט מאת קיי קנון. ושנית, אם יש דבר שאפשר לומר על אליזבת בנקס זה שהגברת יודעת מה מצחיק. "זאק ומירי עושים פורנו", "מודלים לחיקוי", "בתול בן 40", "רוק 30" – לבנקס כשחקנית יש היסטוריה ארוכה של הוכחות לקיומו של טיימינג קומי וקלילות כללית, אבני הבניין של היכולת להצחיק. ואני עדיין התיישבתי מול פיצ'ר הביכורים שלה כבמאית בפרצוף תחת.

טוב, כבר הבנתם שיצאתי פארש. "פיץ' פרפקט 2" לא נופל בכלום מקודמו: זה סרט מצחיק, מצחיק־בקול־רם, ממש מתחילתו ועד סופו. יותר מכל הוא מזכיר פרק טוב במיוחד של "רוק 30", ולא בכדי – קיי קנון חתומה על ההפקה ו/או הכתיבה של 60 מפרקי הסיטקום המנוח בין השנים 2009 ו־2012, לרבות הקדנציה של בנקס בתפקיד מגישת החדשות איוורי ג'סופ, דמות שנראית כמו חזרה גנרלית לקראת פרשנית תחרויות הא־קפלה שהיא מגלמת בסרטי "פיץ' פרפקט".

אם קנון ובנקס הצליחו לגרום לברק להכות שנית, זה מפני שהן הבינו את נוסחת הקסם של הסרט הראשון: לא לקחת שום דבר ברצינות. הקונפליקט הכמעט יחיד בסיבוב הקודם היה הזלזול המוחץ של הבחורה החדשה, בקה (אנה קנדריק), בכל הקשקוש הזה של שירת הא־קפלה התחרותית; זה עבד נהדר כי היא ראתה את האופרציה כולה בדיוק כמו הצופים, בשילוב של השתאות ורחמים. עכשיו בקה כבר עמוק בפנים, אחרי שלוש אליפויות ארציות רצופות, והחידוש בסרט השני הוא שנמאס לה. תכף מסתיימים הלימודים שלה בקולג' והיא רוצה להגשים את עצמה כמפיקה מוזיקלית בחיים האמיתיים.

אז בקה תופסת הפעם את הפוזיציה המייקל־קורליאונית של "בדיוק כשחשבתי שאני בחוץ הן גוררות אותי בחזרה פנימה", ואת תפקיד החדשה תופסת היילי סטיינפלד ("אומץ אמיתי"). האם ייפלו קנון ובנקס למלכודת העוד־מאותו־דבר? לא הבחורות האלה: הדמות של סטיינפלד באה בדיוק מהצד השני, זאת שתמיד חלמה להיות חלק מקבוצת ה"בלות" (רבים של "בֶלה", כן?). ההתמודדות שלה עם החיים האמיתיים בעולם האכזר של הא־קפלה מזרימה דם קומי חדש בעסק כולו.

שזה עוד כלום לעומת ההברקה האמיתית של "פיץ' פרפקט 2": מחנה האויב. הקבוצה הגרמנית בהנהגת בחורה שנקראת "קומיסאר" (בריגיטה יורט סורנסן, "הממשלה"), שהמיניות האמביוולנטית שלה מוציאה מבקה תגובות אמביוולנטיות משל עצמה.

כל השאר הוא עוד מאותו הדבר במובן הכי חיובי שאפשר: גם בסיבוב השני, "פיץ' פרפקט" מצחיק בקצב של סיטקום ונע בחינניות מרשימה בין שני המובנים של המונח "פתטי" – העולב מחד והפאתוס מאידך. רבותיי, כי אני מניח שגבירותיי יעשו את זה בכל מקרה: עופו על זה.

ועוד 5 סרטים מצוינים על אנשים שטובים בדברים גרועים

large_whip_it_blu-ray7

"די, בסדר, לוקחת בחזרה את כל מה שאמרתי על בלאט!"

1) "מעודדות צמודות", 2000. זה לטעמי האב הרוחני של סרטי "פיץ' פרפקט": הכניסה המהוססת־מזלזלת של קירסטן דאנסט לנבחרת המעודדות יצרה בדיוק את המרגש הקומי שמאפיין את הפרנצ'ייז המתהווה של הא־קפלה התחרותית. ביים פייטון ריד, שהביא זהב קומי גם מ"הצד שלו, הצד שלה" ולהערכתי עומד לשחק אותה עם "אנט־מן"

2) Best in Show, 2000. פספוס של מפיצי הסרטים בישראל: כריסטופר גסט ("ספיינל טאפ", "הנסיכה הקסומה") הפליא לביים ולכתוב את גלריית הטיפוסים שמסתובבת בתחרויות כלבים. גסט עצמו גם מופיע בתפקיד קטן, והקאסט שלו כולל הברקות כמו פרקר פוסי, יוג'ין לוי וג'ון מייקל היגינס – המגיש השוביניסט של "פיץ' פרפקט"

3) "דודג'בול", 2004. בן סטילר, וינס ווהן, ריפ טורן, מחניים: רוסון מרשל ת'רסר ביים את סרט־הספורט־המעפן המושלם. הגדולה של "דודג'בול" טמונה בפער שבין הפוזיציה של הצופה, קרי "הו אלוהים כמה שזה מטומטם", לזו של הדמויות, קרי "זה הדבר הכי חשוב בעולם". זה עוד לקח שמיושם להפליא בסרטי "פיץ' רפקט"

4) "כדורי הזעם", 2007. סרט הפינג פונג של רוברט בן גאראנט מציג את השילוב המושלם של שטותניקיות ועוד קצת שטותניקיות. לא הכל עובד שם, אבל המפגש החזיתי בין סרט נינג'ות לטניס שולחן מייצר ניצוצות קומיים אדירים ומציג סדרה שלמה של דמויות משנה לא פחות מגאוניות, בראשן כריסטופר ווקן בתפקיד פנג

5) "תחליקי", 2009. וזה כבר ה"פיץ' פרפקט 2" של דרו ברימור, שעושה כאן את האליזבת בנקס ומבריקה משני צידי המצלמה. בתפקיד הבחורה שנסחפת לספורט מטופש: אלן פייג', מתחרה טרייה במה שנקרא "רולר דרבי". אתם יודעים, הענף הזה שבו בחורות על גלגיליות רצות בסיבובים. איך, איך זה לא מקצוע אולימפי

פורסם בפנאי פלוס, 21.5.15

נדל"ן על הזמן

"והם מינו אותה לשרת התרבות!"

"והם מינו אותה לשרת התרבות!"

במרכזו של "ניו יורק, סיפור אהבה" ניצבים בעל ואישה (מורגן פרימן ודיאן קיטון) שמתגוררים כבר עשרות שנים בקומה החמישית של בניין נטול מעלית. עכשיו הגיל כבר עושה את שלו והם מבינים שאין ברירה אלא לעבור, אבל היא מהססת והוא מתקשה להתנתק מהחדר שמשמש לו סטודיו לציור, ובכלל, כל הזיכרונות האלה.

עכשיו, ראו זה קטע: ההורים שלי (אלישע וגליה) מתגוררים כבר עשרות שנים בקומה הרביעית של בניין נטול מעלית. עכשיו הגיל כבר עושה את שלו והם מבינים שאין ברירה אלא לעבור, אבל היא מהססת והוא מתקשה להתנתק מהחדר שמשמש לו סטודיו לציור, ובכלל, זאת דירה בדמי מפתח מזוינים.

אני מבטיח לכם שכל האמור לעיל הוא אמת אמיתית כמו כל אחת מ־77 המדרגות שהוריי מטפסים בהן מעלה ומטה, ומכאן שבעשר הדקות הראשונות של "ניו יורק, סיפור אהבה" הייתי עסוק בעיקר בעיבוד המיינד־פאק הזה. ראיתי בחיי לא מעט סרטים שהזכירו לי משהו מאוד מוכר, אבל זה היה לגמרי מחוץ לעקומה. כבר תכננתי לשלוח את אימא ואבא להקרנה האפשרית הראשונה, אלא שבחלוף עוד כעשרים דקות מסך הבנתי משהו שאתה לא מצפה להבין לגבי סרט שאתה כל כך מבין על מה הוא: אני לא מבין על מה הסרט הזה.

נדמה לי שצריך לראות, הגם שלא ממש מומלץ לראות, כדי לעמוד על המוזרות הספציפית שמאפיינת כל שנייה בסרטו של ריצ'רד לונקריין ("ווימבלדון"). הסרט הזה עוסק בשוק הדיור באופן כל כך נרחב ואינטנסיבי שאני ממש מתבאס שכבר פרסמנו כאן ספיישל סרטי נדל"ן (זוכרים, אפרופו "דירה בפריז"?); זה עד כדי כך דומיננטי שהאקשן העיקרי פה הוא מלחמות המחיר מול קונים פוטנציאליים שמנהלת סינתיה ניקסון, בתפקיד קרובת המשפחה המעצבנת/ סוכנת הנדל"ן האף יותר מעצבנת. מה הקטע?

מוזר מכל הוא קו העלילה המשני אך המרכזי: בדיוק כשהמעצבנת דנן מארגנת בית פתוח לגיבורינו, איזה בחור מוסלמי מרים את כל ניו יורק על הרגליים מחשש לפעולת טרור. אם ננסה לקשור את החוטים, כנראה שאפשר לראות את זה כחלק מתמה בסגנון "תולדות העקשנות" או "עשינו את זה בדרכנו שלנו" (תחשבו על זוג מעורב ונטול ילדים, שבנוסף לכל מסרב לקמול באיזה דיור מוגן בפלורידה בגלל שבועת אמונים בנוסח "לא עוזב את העיר אפילו אחרי ניין אילבן"), אבל אני ראיתי את זה במבט שואל מה לעזאזל. "איך לנהל עסקת נדל"ן ולהישאר סובלני", זאת כותרת המשנה של הסרט הזה? או שמא היא "למה אנחנו לא יכולים פשוט להסתדר אלה עם אלה, זה ממש יעלה את ערך הדירות שלנו"?

סרטו של לונקריין מבוסס על ספר מאת ג'יל קלמנטס, ואולי המכלול הזה עושה שכל במקור הספרותי, אבל האדפטציה גרמה לי להרגיש כמו בקטעים האלה שאשתי צועקת עליי בגלל משהו שלא ידעתי שאני לא אמור לעשות. שלא תטעו, "ניו יורק" לא מסב סבל; יש בו אפילו רגעים אנושיים שמצליחים לגעת, בעיקר סביב הכלבה המזדקנת של בני הזוג (עם זאת, גילוי נאות: בשביל לגעת בי בנושאים כלביים מספיק להגיד "תראה, כלב"). הנקודה היא שזה לא סרט רע במיוחד, אלא רק מוזר במיוחד.

אני נוטה לרגשנות לא אופיינית לגברים בני גילי ו/או בכלל, ובהינתן הנטייה הזאת קורה לי שוב ושוב שאני מסכים להתעלם מהבעיות שמציג סרט רק מפני שליבו במקום הנכון. אלא שאי אפשר לעשות את ההנחה הזאת ל"ניו יורק, סיפור אהבה", כי מה עוזר לי סרט שליבו במקום הנכון אם שכלו מצוי במקום שאני אפילו לא מצליח לראות?

פורסם בפנאי פלוס, 14.5.15

אימפריה של קולנוע

"אוף נו, איך אני שונא שכל הרכב מתמלא בג'אנק שלה"

"אוף נו, איך אני שונא שכל הרכב מתמלא בג'אנק שלה"

יש לי 35 דקות להגיש את הביקורת הזאת, אז אני אפילו לא כותב אותה אלא מקליט אותה בדרך מההקרנה של "מקס הזועם: כביש הזעם" למערכת. Waze אומר ש־20 דקות מתוך ה־35 אני אבלה בפקק על ציר ז'בוטינסקי. איזה אנטי קליימס אחרי הסרט המשוגע הזה.

33 דקות. טוב, זאת בכלל לא הולכת להיות ביקורת אלא ריאקציה. תגובה לא מעובדת למתקפה רב־חושית של ג'ורג' מילר, הבמאי שהתואר שהודבק לו בטריילרים – Mastermind – נראה לי עכשיו הולם מאוד. ואם ריאקציה, אז אין לי במה להיאחז מלבד שלוש המילים שזמזמו לי בראש מתחת למוזיקה של ג'אנקי אקס.אל: הראשונה והתדירה מכולן הייתה "וואו", השנייה הייתה "אוי" והשלישית הייתה "כן".

אז קודם כל, וואו. כמובן שוואו: מאז הטיזר הראשון, לטעמי אחד הטריילרים המלהיבים שנעשו אי פעם, היה ברור ש"מקס הזועם" חוזר עם מה שנקרא "וואו פקטור". עוד מילים שאפשר היה להניח מראש שיהיו רלוונטיות, בסדר לא מחייב: אדרנלין, אלימות, סקס, טורים, גרוטסקיות, סטיות, הומור. מה שאי אפשר היה להסיק מהטריילרים, וצריך לראות כדי להבין עד כמה זה נוכח, הוא שהסרט הזה — לא לכל אורכו, אבל לכל אורך המרדף שבו, ככה שזה משהו כמו 90 אחוז מאורכו — אשכרה מופשט.

אני לא מתכוון שאין סיפור ב"כביש הזעם". יש, ואני מקווה שאגיע אליו ב־29 הדקות שנשארו לי. אבל האקשן הוא כל כך אובר דה טופ, כל כך עסוק בלמצות (לראשונה, במונחים של אמצעי עשייה) את העולם המוטרף של "מקס הזועם", שבמיטבו — ושוב, זה מיטב שתופס ככה 110 מתוך 120 הדקות — יש לנו כאן את הסירק דה סוליי של האקשן. מופע אקרובטיקה מטורלל של מצלמות וכלי רכב. מהבחינה הזאת, נראה שג'ורג' מילר הפנים את לקחי סרטי "הפשיטה": אקשן במיטבו זה מחול מודרני. אמנות קונספטואלית. נו, אין לי את המילים הנכונות ויש לי רק 23 דקות. הנקודה היא שהסרט הזה הוא (כמעט) כולו מרדף, וזאת בחירה כמעט מרגשת, ואני רק מקווה לא ייגמר לי הזמן לפני שאזכר להסביר למה.

יופי, רק עכשיו קלטתי שאין לי מושג כמה מילים אני ממלמל פה לעצמי ויש לי מקום בעיתון רק ל־540. חייב להכניס את עניין הקולנוע. תבחרי נתיב כבר, סתומה. אני שם כסף שהיא הצביעה לפיד.

טוב, אני כבר רואה את שווארמה שמש, אז כדאי שאעבור לאוי. ובכן, אוי, הכתיבה. ליתר דיוק, הדיאלוגים. על העלילה אין לי תלונות, בעיקר מפני שהיא הזכירה לי את הקונץ של "דראד" (שמצידו גנב המון מ"הפשיטה" הראשון, אז הכל מתחבר): זה לא סיפור על מקס, טום הארדי. זה סיפור על בחורה, שרליז ת'רון, שנמלטת מאחד ממדורי הגיהינום ולוקחת איתה כמה בנות בתקווה לשחרר אותן מעולו של הפסיכי השולט. מקס, בהתאם למקורות המערבוניים של דמותו, עוזר להן בלי שום סיבה מלבד העובדה שזה הדבר הנכון לעשות. אז לא, אין לי בעיה עם הסיפור של "כביש הזעם", אבל אוי: הדיאלוגים.

ג'ורג' מילר, המאסטרמיינד — בעצם המאסטר־בלאסטר מיינד, אם אתם ותיקים מספיק בשביל לזכור על מה אני מדבר ו/או מה זאת הכותרת הזאת — הוא במאי גס. לא במובן של מטונף, אלא של ההפך מעדין, וזה תמיד היה חלק מהקסם המחוספס של סרטי "מקס הזועם". אבל כשזה מגיע לכתיבת דיאלוג, מה שמשרת כל כך טוב את האווירה ואת הקצב הופך לבעיה. מצד שני, יצוין שהבעיה הזאת בעייתית לאורך משהו כמו עשר דקות מצטברות.

בעצם, אם לנסח את זה חד יותר: הרגעים היחידים ב"כביש הזעם" שאינם כבירים הם הברקסים, הקטעים האלה שהמכוניות מפסיקות לדבר והאנשים מתחילים לקשקש. ומצד שלישי, בלי העצירות האלה להתרעננות, בלי הרפיות בתוך המתח, המכלול לא היה עובד. הוא היה מתיש במקום לסחוף, כמו הפקק הזה. לא, חופשי, אל תעשה לי את הזה עם היד. בכיף שלי נתתי לך להיכנס.

וואי, מנהרת מנחם בגין. 19 דקות. אני חייב להתחיל עם ה"כן" לפני שיישאר לי זמן רק לחנות ולתמלל. אז ככה: כן, הוליווד. ככה טוב. האקשן של "כביש הזעם" לא בא לעשות לך כאב ראש מרוב גירויים; כמה שהוא אינטנסיבי, תמיד נשמרת בו הגיאוגרפיה. הנוכחות במרחב. אתה תמיד יודע מי רודף אחרי מי, או מי ירה את הירייה שפצלחה את מי, כי זה סרט לגדולים. לא לילדים מוכי ADHD. זה סרט לגדולים גם במובן הזה שהוא עושה המון כבוד למרדף הקולנועי, שהוא לא עשוי מאוסף של פיקסלים אלא אוכל ונושם חול ואבק ושותה שמן מנוע. כבר אמרתי, גס במובן החיובי של המילה.

כן, קולנוע. זה הדבר האחרון והדבר העיקרי, כי "כביש הזעם" הוא כולו קולנוע. אין לו קיום מחוץ לאולם. אי אפשר לספר אותו, לצייר אותו, לשיר אותו או לרקוד אותו; הוא חי רק בתוך המדיום הזה של התמונות הזזות. וככזה, הוא שירה בתנועה. אפילו אם זאת שירת רוק כבד בתנועה של מנועי V8.

שוב אין לי לא מילים ולא זמן, אז בלי קישוטים עכשיו: בשביל דברים כאלה יש קולנוע. בשביל סרטים כאלה אני יוצא מהבית, מתרגש מטריילר, מדבר לעצמי בתוך סקודה ברחוב המסגר. אני בוויברציות פה, פאקינג ויברציות, כי אוסטרלי אחד הזכיר לי מה זה הדבר הזה שאני כל כך אוהב בסרטים, או יותר נכון ב־Moving Pictures, כי זה בול זה: התמונות ואיך שהן זזות.

וואי וואי. 14 דקות.

פורסם בפנאי פלוס (14.5.15) בגירסה מקוצרת, כי בדיעבד התברר שדיברתי לעצמי 790 מילה

הרגע הזה שהילדה שלך בת תשע

IMG_2906

"איזה למידה משמעותית בראש לך, בנט בחיים לא יקדם הרפורמות של פירון"

אם הייתם שואלים אותי מהו הגיל הכי טוב בחיים, עד ממש לאחרונה הייתי אומר 12. יש לי זיכרון של עצמי בכיתה ו', ובזיכרון הזה אני מרגיש נוח בתוך העור שלי, בין החברים שלי, בשנה האחרונה של בית ספר יסודי שבשלב הזה הסתכלתי מלמעלה על חמש שישיות מהלומדים בו. אבל מתוך התבוננות בזמן אמת, תשכחו מ־12: רונה בת תשע, וזה הגיל הכי טוב בחיים של שנינו.

לעולם לא יימאס לי לצטט את התובנה ההיא מ"אני והחבר'ה", כשהקריינות של ריצ'רד דרייפוס מגדירה את נושאי השיחה של החבר'ה סביב המדורה כ"דברים שנראים לך חשובים עד שאתה מגלה שיש בנות". אבל מצד שני, תמיד הציקה לי המחשבה שבגיל 12 אתה כבר לגמרי יודע שיש בנות; לראיה, אפילו חלק מהשיחה דלעיל עוסק בגודל הציצים של מגישת "מועדון מיקי מאוס". אבל רונה בת תשע, ובגיל תשע באמת לא יודעים שיש בנות (או בנים). זה מרכיב קריטי במתכון של הגיל המושלם.

"ילד עד גיל תשע לא חוצה כביש לבד", מכירים? אז בגיל תשע הוא כן. לפני שלושה חודשים, ולהערכתה כשנתיים מאוחר מדי, רונה עשתה את הליכת הסולו הראשונה שלה בדרך — הבהחלט ארוכה, ייאמר לזכותנו, זה לא (רק) שאנחנו היסטריים — מבית הספר הביתה. אבל בבקרים אני עדיין מתעקש ללכת איתה, וכשאנחנו עוברים כביש אני עדיין דורש יד, וברוב — טוב, בחלק — מהמקרים היא לא מתמרדת ולא מתפדחת. לעתים הולכות ומתרחקות, אבל עדיין לא נכחדות, היא עוד עושה לי את הליכת הסרטן. הרי היא רק, וכבר, בת תשע.

אתמול היא חזרה הביתה עם חברה. הן חיממו לעצמן קצת מהספגטי ומיט בולז של אבא, שיחקו והשתוללו, ואז הגיעה האימא של ההיא לאסוף אותה. בשעתיים שהן היו לבד בבית, לא נרשמו פגיעות בנפש או ברכוש. בעוד שנה זה יהיה מובן מאליו; השבוע זה היה קטע. תוכניות תוכננו. פתקי תזכורת נתלו. זה עוד חלק מהטריק של תשע: בגיל הזה עדיין יש דברים פשוטים שהם מסעירים, דברים מובנים מאליהם שהם הרפתקה. וגם הרפתקאות מובנות מאליהן, שזה בכלל קטע, כמו הנונשלנטיות הבוטה שבה היא הסתערה על הסרט שהיא שיחקה בו, זה שעל הסט שלו צילמתי אותה ככה, כי הרי זה אך טבעי שצוות שלם של אנשים משחק בשיער שלה:

IMG_0168

התמונה לא בחסות אף יצרנית שמפו, וזה די מעצבן אותי

בחול המועד פסח, כשבילינו המון באחד על אחת, היה יום שבו רונה ואני עשינו ביחד כלום. יום קודם שיחקנו שעות עם פריזבי בפארק, יום למחרת היו לנו כרטיסים לקרקס מדראנו, והיום לא רצינו לעשות שום דבר מיוחד. אז לא עשינו. קראנו, שיחקנו קצת מונופול, אכלנו, רבצנו. לא יודע אם זה מוכר רשמית בפסיכולוגיית ילדים, אבל כמו שאני רואה את זה, גיל תשע הוא הרגע המדויק שבו מצד אחד אתה כבר מעריך את הגדולה שברביצה, ומצד שני עוד לא סרוח כמו טינאייג'ר. עדיין יש לך מלא אנרגיה, אבל כבר לא חייבים להריץ אותך בחוץ כי אחרת לא תירדם בלילה או תלעס את הרהיטים. איזון, זה מה שאני מנסה להגיד פה.

בל"ג בעומר, תוך כדי צילום של בת התשע שלי עם החברות הכי טובות שלה, חשבתי על עוד קטע של הגיל הזה: היא עדיין גאה באבא שלה. אני יודע, זה הכי מעפן, אבל לזכותי ייאמר שלצד קטעי הגאווה יש כבר שלל קטעי התפדחות — נגיד, לשיר לידה אסור לי כבר שנתיים — ומכאן שברגע המדויק הזה של יחסינו המשותפים, אני חווה את שני הצדדים של הלהיות אבא. את הלהחזיק ואת הלאבד. וזה יקר, יקר כמו שגולום אומר My Precious.

לא מזמן ניסחתי לעצמי מין "בחן את עצמך: האם זאת אהבה?", קוויז זריז עם שאלה אחת בלבד — האם קורה לך שאתה יוצא מגדרך כדי לעשות ג'סטות בשביל מישהו למרות שהמישהו הזה לעולם לא יידע שיצאת מגדרך, או שבכלל עשית בשבילו ג'סטה, אבל זה לגמרי בסדר מצידך? (מה, אמרתי שאלה אחת. לא אמרתי שאלה קצרה). אם כן אז כן, זאת אהבה. ואני בטוח שבנוגע לילדים שלך זה נשאר נכון גם אחרי תשע, כמו שזה היה נכון הרבה לפני, אבל יש לי תחושה — תיקון, יש לי ידיעה — שהכאב הנלווה לזה, כאב ההתעלמות של מושא האהבה שלך מהאהבה שלך, נמצא עכשיו בשיא השפל. ומכאן, גם אם ייקח לו שנה־שנתיים לעשות את זה, הוא רק יילך ויגבר.

"הם גדלים כל כך מהר". רק עכשיו אני מתחיל להבין את המציאות שמאחורי הקלישאה. לפני דקה היא עוד הייתה בגן, בעוד דקה היא כבר תלך למסיבות כיתה. מצמצתי והיא הפכה מפעוטה לילדה, עוד מצמוץ והיא תהיה נערה. בת־עשרה, שלא נדע. וכמובן שגם זה חלק מהקטע, כי תשע זה סוף החד־ספרה.

ב"עולם מושלם" של קלינט איסטווד יש קטע נהדר שבו קווין קוסטנר מסביר למה מכונית נוסעת היא בעצם מכונת זמן: מה שמאחוריך הוא העבר, מה שלפניך הוא העתיד. ואז הוא עוצר את טנדר הפורד החבוט, הגנוב, ואומר לילד החטוף־מושאל שאיתו: "זה ההווה, פיליפ. תיהנה ממנו כל זמן שהוא נמשך". ואז פיליפ מציץ אל הנוף, ואז קוסטנר נותן גז.

זה ההווה, רונה. בואי נהנה ממנו כל זמן שהוא נמשך.

"דוקאביב": 11 סרטים שכדאי ועוד אחד שחובה

"אתם קולטים, ואחרי זה היא הולכת הביתה לגדעון סער"

החיים קצרים והמלאכה מרובה, אבל אני לא יכול לשלוח אתכם לחפש מציאות בפסטיבל דוקאביב לפני שאבהיר משהו: אין לי מושג אם 12 הכותרים שיוזכרו כאן הם המיטב שיש לפסטיבל להציע, כי יש לו כל כך הרבה להציע שפשוט ביקשתי לראות את מה שנראה לי מעניין, אז מה שיבוא להלן הוא פשוט הסרטים הכי טובים שרציתי לראות ואכן התאפשר לי לראות. היוצא מן הכלל הוא "מאורת הזאבים" (בתמונה למעלה, וגם בתמונה הכי למטה), שאין מצב שהוא לא אחד מחמשת הדוקואים הטובים של השנה. קפיש?

46861-848x475

בואו נתחיל מכמה שבטח שמעתם עליהם, ושבטח תהיה לכם הזדמנות לצפות בהם גם לא תפקדו את סינמטק תל אביב בין ה־7 ל־16 בחודש (מועדי הקרנה וכל זה — בלינקים). ראשון ברשימה הוא זוכה האוסקר הטרי Citizenfour, שלדעתי אפילו יוצריו קוראים לו פשוט "הסרט על אדוארד סנודן". שמונה ימים בילה סנודן עם הבמאית לורה פויטרס והעיתונאי גלן גרינוול במלון בהונג קונג, ואמריקה פוסט ניין אילבן כפי שהיא נשקפת מעדותו גורמת לממשל ניקסון להיראות שפוי. אין כאן עשייה דוקומנטרית יוצאת דופן, אבל זה הישג עיתונאי עצום והצצה מרתקת אל אחד האנשים היותר משפיעים — וכנראה הפחות מובנים — של העשור הזה.

58111-848x475

גם על "מעשה בהרג" האינדונזי כנראה שמעתם, כי מה שעשה הבמאי ג'ושוע אופנהיימר הוא חסר תקדים: האיש לקח רוצחים מטעם המדינה – אנשים שהיו שותפים לרצח מאורגן של כמיליון קומוניסטים לפני כחצי מאה – וביקש מהם לשחזר את מעשיהם מול המצלמות. רובם כל כך גאים בעבר המדמם שלהם, והשחזורים שלהם כל כך גרוטסקיים, שהתחושה המצטברת היא של סרט מכוער על אנשים מכוערים שעשו דברים מכוערים במדינה מכוערת (אל תיעלבי, אינדונזיה. אמרתי "תחושה"). אני צפיתי בגרסה בת 115 דקות ועדיין לא סלחתי ולא שכחתי; תוקרן גם גרסת הבמאי (158 דקות).

52911-848x475

טוב, ובטוח שמעתם על "סיינטולוגיה וכלא האמונה": סרטו של אלכס גיבני הקפיץ את הכנסייה הסיינטולוגית ויצר גל מחודש של טענות נגדה. הסרט הזה הוא לא יותר מאשר לקט של הכביסה המלוכלכת שנחשפה בשנים האחרונות – מאמינים שנסחטו כספית, אנשים שנוצלו כעובדים בשכר אפסי, רעיונות מטורללים על פצצות מימן ונשמות של חייזרים – אבל הוא מצוין כמורה נבוכים לפועלם של ל. רון האברד וממשיכי דרכו. עם זאת, "כלא האמונה" סובל מהבעיה הרגילה של הפרסומים על הסיינטולוגיה: קצת קשה להזדעזע מפשעים כלכליים, או אפילו מאיומים בנפש, כשנזכרים בשובל הגופות שמשתרך מאחורי כל הדתות הוותיקות יותר.

48031-848x475

אותו אלכס גיבני ביים גם את "מר דינמיט: נסיקתו של ג'יימס בראון", חלק מתוכנית המוזיקה העשירה של הפסטיבל שחלקה יוקרן בחינם בנמל תל אביב. לא הכרתי את הביוגרפיה של בראון והמוזיקה שלו רחוקה מלהיות כוס התה שלי, אבל האיש שחושף גיבני – לוחם חברתי מצד אחד, איש נטול חברים על סף הפרנויה מצד שני – כל כך מסקרן שלא צריך לדעת לזמזם את Living in America בשביל לרוץ איתו.

55651-848x475

היפ־הופ הוא לגמרי כוס התה שלי, אז הסתערתי על Fresh Dressed, סרטו של סשה ג'נקינס על ההיסטוריה של אופנת ההיפ־הופ. ג'נקינס עושה סדר ושכל בהיזון החוזר שבין המוזיקה, הבגדים, הרחוב והתרבות הפופולרית (הידעתם? אחת ההשפעות הגדולות על הלוק של הראפר השחור היה "אדם בעקבות גורלו", סרט לבן כמו סטייק אצל נלו), והופעות האורח – אני התהפנטתי בעיקר מקניה ווסט ופארל ויליאמס – מצדיקות את הצפייה לבדן.

49811-848x475

תוכנית היסטוריה רשמית אין בדוקאביב, אבל שניים מהסרטים הכי מרתקים הם לגמרי שיעורי היסטוריה. הראשון והנגיש מביניהם הוא "1989" הדני (בימוי: אנדרס אוסטגארד וארז'בט ראץ'), סרט שהגיבור והקריין שלו הוא מיקלוש נמט, ראש ממשלת הונגריה בעת נפילת הגוש הקומוניסטי. נמט פירק את החומה שחצצה בין הונגריה לאוסטריה ובכך הפיק את הפיילוט של נפילת חומת ברלין, אבל זה אפילו לא הדבר החמישי הכי מעניין באיש הזה ובזמנים ההם. יצוין כי "1989" מפליא להמחיש באיזו קלות יכול להסתיים קונפליקט שנראה נצחי, איך האיום הקיומי של היום הוא הבדיחה של מחר, כך שאין לו שום נגיעה לחיינו כאן ועכשיו.

58131-848x475

הסרט ההיסטורי השני שתפס אותי עוקב אחר התהליך שהפך חבורה של אינטלקטואלים ואמנים לכנופיית באדר־מיינהוף, תנועת הטרור הסוציאליסטית/ אנרכיסטית שהבהילה את מערב גרמניה בשנות ה־70. לא היה לי מושג שהבאדר־מיינהופים ניסו להוביל מהפכה באמצעות סרטים ניסיוניים ורק אז כיתתו מצלמותיהם לרובים, וזה רק אחד הגילויים המרתקים בסרטו של ז'אן־גבריאל פריו. עכשיו, מילה של אזהרה: "נוער גרמני" – לתחושתי במודע ובמכוון – הוא מבולבל, תזזיתי ואול אובר דה פלייס כמו הגיבורים שלו. מאתגר, אבל בהחלט מתגמל.

47491-848x475

גם למלחמות של ימינו, בדגש על הפעילות האמריקאית בפקיסטן, יש נציג מצוין בדוקאביב: "מזל"ט" (במקור המדויק יותר Drone, כלומר מל"ט) מסכם בפחות מ־80 דקות את הטכנולוגיה, המתודולוגיה והפסיכולוגיה של ההרג־מרחוק. מה שמעיף את המוח בגלריית המרואיינים של הבמאית טוניה הסן סקיי הוא הפוסט־טראומה: יש כאן מפעילי מל"ט שסובלים מכל הספקטרום של הלם קרב למרות שמעולם לא ראו את הלבן או את העיניים. אמריקאים מפונקים? כן, זאת דרך אחת להסתכל על זה. אחרת תהיה לומר שלהרוג זה חרא לנפש.

49921-848x475

טוב, קצת אסקפיזם עכשיו: מה יקרה כשינחתו כאן חייזרים? כלומר, פרקטית – מי, אם בכלל, מתכונן לאירוע הדיפלומטי הספציפי הזה? מייקל מאדסן (כן כן, חותך האוזניים בכבודו ובעצמו) ביים דוקו משונה שמנסה לענות על השאלה הזאת, ואני אומר משונה כי הוא פחות מוצא תשובות ויותר מציג מונטאז'ים של כדור הארץ נכון להיום, בעיקר כפי שהוא עשוי להיראות דרך השמשה הקדמית של חללית שהחליטה לנחות כאן. והמונטאז'ים האלה הם־הם הסיבה לצפות ב"הביקור" על מסך גדול, מפני שעבודת הסופר סלואו מושן של הצלם הייקי פארם היא פשוט מטמטמת. אז כן, סרט קצת ביזארי, אבל שומר המסך הכי יפה שראיתי החודש.

58061-848x475

ומהעתיד המשוער אל העבר הוודאי: "הילד נשאר בתמונה", סרט שלאחרונה מלאו לו 13, הוא משהו שחובבי הקולנוע האמריקאי צריכים לעוט עליו. אנחנו מדברים כאן על הביוגרפיה המשוגעת של המפיק רוברט אוונס ("הסנדק", "צ'יינה טאון"), שסרטיו היו מועמדים ל־144 אוסקרים ויש לו לפחות כמספר הזה סיפורים מטורללים על הוליווד. הבמאים הם נאנט בורסטין וברט מורגן, והכוכב החד־משמעי הוא אוונס עצמו, שמספר את הצ'יזבטים שלו בקולו. לא סתם נבחר הסרט הזה לאחד מ"50 הדוקואים לראות לפני שמתים" (ר' במסגרת את המחווה שלנו לפרויקט ההוא), וזה פשוט משמח שאפשר לצפות בו על מסך גדול בישראל.

56471-848x475

אם כבר הגענו ארצה, עשו לעצמכם טובה: "להציל את דוד יעקב". הבמאי סיון שטיבי, בן למשפחה של מעשנים כרוניים, תיעד את הניסיון מעורר הרחמים שלו ושל דודו – הבנתם לבד שקוראים לו יעקב, כן? – להיפרד מהניקוטין. בהתחלה זה נורא מצחיק, והאמת היא שגם בהמשך, אבל איפשהו באמצע זה נהיה גם נוגע ללב ומעורר מחשבה.

wolfpack-848x475

כאמור, לסוף שמרתי את הטוב ביותר: "מאורת הזאבים". הוא עד כדי כך טוב שמדגדגת לי קלישאת ה"אם תראו השנה רק יצירה דוקומנטרית אחת", אבל אם אכן תראו השנה רק יצירה דוקומנטרית אחת, מוטב שהיא תהיה "הג'ינקס". לא מפני שהיא טובה יותר (או פחות) מהסרט שאני לא מצליח לעכל כבר שבוע שלם, אלא מפני שהסדרה הזאת היא המקרה הנדיר שבו כולם מדברים על משהו שבאמת שווה לדבר עליו.

טוב, אבל אנחנו באנו לדבר על זאבים. במקור זה The Wolfpack, זוכה פרס השופטים בפסטיבל סאנדנס, ובסצנה הראשונה תראו כמה ילדים — במנעד גילים רחב ובבירור בני משפחה אחת — משחזרים בדייקנות רבה וברצינות מטרידה את "כלבי אשמורת". אם אתם יודעים מה טוב, תסתפקו במידע הזה. אם אתם טיפוסים אנאליים שחייבים לדעת דברים, אתם יכולים להישאר איתי אחרי שאלחץ Enter. זה לא יהרוס לכם את הסרט, אבל זה יעמעם קצת את עוצמת המכה בבטן, אז לשיקולכם.

החבר'ה מהסצנה הראשונה הם בני משפחת אנגולו, שישה בנים ובת שאביהם גזר עליהם ניתוק מהעולם במשך 15 שנה. עשור וחצי של מעצר בית, אחד מילולית בתחת של השני, מפני שהאבא הפרנואיד שלהם חושש מהאיומים שברחובות ניו יורק (אם הייתם שואלים אותו) או מפני שהוא לא אוהב לעבוד והכסף שמקבלת אשתו תמורת חינוך הילדים בבית זה גם פרנסה (אם תשאלו אותם) או מפני שהאימא דפוקה מדי בשביל לעצור את זה (אם תשאלו אותה. או אותי).

גם הסיפור שמאחורי הסרט הוא לא בדיוק שגרתי: הבמאית קריסטל מוסל פגשה במקרה את הבנים אנגולו באחת מהגיחות הזהירות שלהם החוצה — מצטער, זה לא המקום להסביר מה נשתנה מאז ימי הכליאה — וככה נולד סרט ביכורים שהורג אותי, פשוט הורג אותי כבר שבעה ימים ולילות.

ראיתי לא מעט סרטים תיעודיים שלא נתנו מנוח לאבא החד־ילדי שאני — דוגמה שלעולם לא תצא לי מהראש היא "זכארי היקר" — אבל "מאורת הזאבים" נמצא לגמרי מחוץ לעקומה. התגובה הצפויה מסרט כזה היא הרצון המיידי לצרוח "למה?" עד שהשמיים ייפתחו, אבל כאן זה קורה לא פעם אחת, ולא שתיים, אלא לפחות שלוש. לא נכון לומר יותר מזה, אבל אני מזהיר מראש: אין פה קתרזיס. יש מלא חטא והמון עונש, אבל להגיד לכם שהוא מתפזר שווה בשווה על מי שמגיע לו? שיצאתי מהסרט הזה עם פחות מועקה מכפי שהתיישבה לי על מפתח הלב לקראת סוף השליש הראשון? איפה.

שלא תטעו: הרבה חמלה יש בסרט של מוסל. סצנת בישול הספגטי לבדה היא שיעור כל כך מאלף באנושיות, בשיתוף פעולה ובאחוות אחים, שאי אפשר פשוט לפטור את "מאורת הזאבים" ב"מדכא" או "מבאס". אז במה כן? כנראה שהייתי הולך על "מעורר מחשבה", בטח על "מרגש", והייתי שם אצבע על הפער העצום בין מה שאתה חושב על בני משפחת אנגולו — כל אחד מהם — אחרי 20 דקות ואז בתום ה־84. באופן טבעי הייתי מוסיף "חובה לאנשים שאוהבים סרטים", כי אהבת הסרטים של בני אנגולו (או התלות הפסיכולוגית שלהם בקולנוע, זה עניין של השקפה) היא שיר, אשכרה שיר למדיום הזה שאני כותב עליו.

אלא שלפני כל הסופרלטיבים האלה הייתי אומר "עצוב". לא יודע אם זה נאמן במאה אחוז לטון של הסרט, אבל זה מה שאני כבר שבוע. נורא עצוב.

פורסם בפנאי פלוס (7.5.15), למעט הביקורת על "מאורת הזאבים", שפורסמה בגיליון מאי של בלייזר

אמנות או נמות בפיגוע התאבדות

"אוף נו, למה תמיד אני העומדת?"

"אוף נו, למה תמיד אני העומדת?"

– "רוכב אופניים יוצא לדרך בשעה שבע ורוכב במהירות 35 קמ"ש. רוכב אחר יוצא בשבע וחצי ומתקדם ב־26 קמ"ש. באיזו שעה הם ייפגשו?".

– "תלוי בכמה מחסומים יעצרו אותם בדרך".

מצטער להסגיר ככה את הבדיחה הכי טובה ב"בורג", אבל אני מנסה להבהיר משהו: הומור. בסרטה של שירה גפן יש הרבה מאוד הומור, וזה מסביר למה הוא לא עלה לי על העצבים. כלומר, אם יש לכם קצת ותק איתי, אז להווי ידוע לכם שהח"מ לא נוטה אל סרטי ארטהאוס (או סרטי פסטיבלים, או איך שלא תקראו להם), אלא שההומור של "בורג" מציל אותו חזור והצל מאזורי ההפלצה.

מלבד היכולת להצחיק, גפן מביאה ל"בורג" גם מחויבות לעלילה. זה אף לא מובן מאליו בסרטי ארטהאוס, ובטח לא בסרט שממש מצהיר על הסוריאליזם שלו: יש כאן יהודייה (שרה אדלר) ופלסטינית (סמירה סרייה) שהקשר הראשוני ביניהן הוא של יצרנית וצרכנית – הישראלית רוכשת מוצרים של ענקית הרהיטים "איטקה", ואילו הפלסטינית עובדת במפעל שמייצר אותם. וכשאנחנו רואים את המשאית של איטקה עוצרת מחוץ לביתה של הישראלית, היא מקושטת בתמונה של כיסא ובכיתוב "זה לא כיסא", על משקל "זאת לא מקטרת" של רנה מגריט. עלילה קוהרנטית היא הפתעה לטובה בסרט שמצטט את מגריט, ואחרי "מדוזות", זאת כבר יצירה שנייה של גפן שלא נותנת לסוריאליזם לקלקל לה את תחושת הסיפור.

אז שתי נשים. וכמצופה, הן הפכים. אחת צורכת והשנייה מייצרת; אחת צועקת "אני לא רוצה ילדים" והשנייה חולמת עליהם; אחת רוצה נורמליות והאחרת משתוקקת להיות מיוחדת. ומה שבאמת משפיע על מהלך העניינים הוא שאחת מחפשת ברגים והשנייה מפזרת אותם: היהודייה, מיכל, מאבדת את אחד הברגים של מיטת "איטקה" שקנתה ומתקשרת להתלונן. הפלסטינית נאדין, שסובלת מהיעדר כרוני של חוש כיוון, משתמשת בברגים כמו שעמי ותמי השתמשו בפירורי לחם. ככה יוצא שהיא משלמת במשרתה על אי הנוחות של הלקוחה היהודייה, מה שדוחף אותה לייאוש, והרי אנחנו יודעים מה עושים פלסטינים מיואשים.

עכשיו תחזיקו רגע את המחשבה על הצרות של נאדין, כי "בורג" נמצא בעיניי בקומפורט־זון שלו דווקא בצידו המערבי של הקו הירוק. כמו שאני קורא את הדמות הזאת, מיכל קיים – האמנית דוברת הצרפתית שסידרה לעצמה כריתת רחם ואחר כך הלכה ועשתה ממנו ארנק – היא דרכה של שירה גפן לצחוק על עצמה, על עצמנו, על החיים הלא באמת קשים של האנשים שלכל היותר מסתבכים עם הרכבת המיטות של "איטקה". זאת דמות מבריקה מהבחינה הזאת, והיא בוודאי מעניינת יותר מנאדין, שנראית פחות אישה מסוימת ויותר פלסטינית גנרית, בעיקר כשהיא מגויסת בידי גורמים עוינים. גפן בוודאי לא מנסה לרמוז לנו שכל פלסטיני הוא מחבל עד שתוכח חפותו (הרי מדובר ביוצרת שמאלנית עוכרת ישראל, גיס חמישי וכל זה), אבל הבחירה הזאת היא, שוב, גנרית.

"בורג" הוא בבסיסו סיפור פשוט של החלפת זהויות. הדבר הראשון שקורה הוא שמיכל נופלת מהמיטה, חוטפת מכה בראש ומאבדת את זכרונה; בתחילה זה מאפשר לה להציץ כזרה על האמנית והאישה שהיא, ואחר כך שולח אותה כמעט שלא מדעת אל המחסום שבו מעוכבת נאדין. ודווקא שם, כשההקבלה הופכת למפגש בין שתי הנשים ואז לחילופי מקומות של ממש, הסרט נתקע.

חלקו הראשון של "בורג" מבוים בעדינות, במרומז, באמת כמו הסוראליזם המתון של רנה מגריט. אלא שחילופי התפקידים – והנה ספוילר, אז אולי רצוי שתדלגו לסוף אם בדעתכם לקנות כרטיס – מתקבלים ללא הרמת גבה משני עברי הקו הירוק, ואני לא מבין את הבחירה הזאת. כלומר, אני לא בטוח אם זאת אמירה על מעמד האישה או הצהרה פוליטית על הקו הדק (וכאילו, הירוק) שמפריד כובש וכבוש; כך או כך זה מכביד על הסרט, מוציא אותו מתחום המעשייה אל הטריטוריה של המשל. בטח בהתחשב בנוכחות המתמדת של "איטקה", שהיא במקור הן נקודת המוצא והן היעד של אודיסאוס. זה המון משקל סימבולי שמכביד גם הוא על המכלול.

לצד הכשלים המסוימים האלה, לגפן מגיע קרדיט מלא בנושא החמקמק של הטון. הסרט הזה רוקד בקצב משלו, והקצב הזה נותר אחיד גם כשהכתיבה קצת מג'עג'עת: הוא עוסק באמנים ובאמנות, אבל ככה בחיוך; בועט בחברה הצרכנית, אבל ככה בסלחנות; נוגע בפורנו מצד אחד ובכיבוש מצד שני, אבל בלי להידרדר להטפות. כל זה עטוף בצילום נהדר (זיו ברקוביץ'), בהופעות מדויקות של שתי הכוכבות ובזמזום חרישי ונעים שכאילו אומר: אל תהיו כבדים, אני כולה סרט. מה שמעיק זאת המציאות.

אחת הלא־מחמאות הכי מובהקות שאפשר להדביק לסרט היא "מעניין", ו"בורג" הוא סרט מעניין. אלא שברוב הזמן, ובוודאי לאורך חציו הראשון, זה דווקא במובן החיובי של המילה.

פורסם בפנאי פלוס, 30.4.15