ארכיון חודשי: מרץ 2015

למה אסור לתת לשחקן לעשות עבודה של כוכב

"נו, אז אחותי תביא יין ואת תעשי את הגפילטע"

"נו, אז אחותי תביא יין ואת תעשי את הגפילטע"

דמיינו את "פני צלקת" בלי האטרף של אל פצ'ינו. את "הסנדק 2" בלי העוצמה השקטה של רוברט דה נירו הצעיר. את הפיילוט של "הסופרנוס" בלי האלימות המרוסנת־בקושי של ג'יימס גנדולפיני. עכשו שימו במקומם שחקנים אחרים – לא פחות טובים, מיינד יו, רק פחות כריזמטיים. פחות נוכחים. זה מה שעשה ג'יי.סי צ'נדור כשליהק לתפקיד הראשי של "שנה קשוחה מאוד" את אוסקר אייזק, ובאבחה אחת תקע לעצמו את כל הסרט על ניוטרל.

זה דווקא מתחיל פול גז: אייזק הוא אָבֶּל מוראלס, מהגר שאפתן שבנה בעשר אצבעות עסק של נפט להסקה, ועכשיו מתמודד עם גל תקיפות של נהגי המשאיות שמובילים את הסחורה שלו. זה קורה ב־1981, שנה שנחשבת עד היום לאחת האלימות ביותר בהיסטוריה של ניו יורק, ובדיוק כשמוראלס מנסה להתרחב ולרכוש חתיכת נדל"ן שתקפיץ אותו לליגה של הגדולים. אשתו אנה (ג'סיקה צ'סטיין) דוחפת לכיוון של עין תחת עין – והיא בת של גנגסטר, אז היא יודעת כמה דברים על עיניים – אבל בעלה מאמין שבעיות של ביזנס אפשר לפתור בביזנס.

המוראלסים הם הסיפור פה, אבל סביבם יש אנסמבל דומיננטי. אליס גייבל מגלם נהג משאית צעיר, אחד הנפגעים הראשונים בצי של החברה ודמות שתשפיע על מלוא 125 הדקות; אלברט ברוקס, אחד הכישרונות הכי מבוזבזים בקולנוע האמריקאי, הוא עורך הדין של מוראלס; דייויד אוילואו יורד מהפאתוס של מרטין לותר קינג ב"סלמה" לתפקיד הארצי של עוזר התובע הכללי שבודק את העסקים של המוראלסים; וג'רי אדלר, שמהדהד חזק את הדמות שלו מ"הסופרנוס" (זוכרים, המלווה בריבית היהודי האש רבקין?) הוא יוסף, החרדי שנמצא בצד השני של עסקת הנדל"ן המדוברת. זה קאסט מעולה, וככזה הוא רק מדגיש עוד יותר את החלטת הנפל של הבחירה באייזק.

כשהאחים כהן ליהקו את אייזק לתפקיד לואין דייויס – נו, ב"בתוך לואין דייויס" – הם היטיבו לזהות את מה שיש לו להציע: הרבה כישרון ואפס כריזמה. זה שירת נהדר את הדמות ההיא של זמר הפולק שאיכשהו אתה פשוט יודע שלא קורץ מחומר של כוכבים. בדיוק בהיבט הזה, אבל מוראלס הוא ההפך הגמור מלואין דייויס: המוזיקאי היה פלגמט, ואיש הנפט הוא מנהיג. ההוא היה לוזר נצחי, וזה ווינר מלידה. אלא שבגופו של אייזק אין עצם סוחפת או גיד מנצח, ואבל מוראלס שלו פשוט לא מעניין.

צ'נדור הוא במאי וכותב של ניואנסים, לא של פטיש חמש. "התמוטטות" שלו סיפר את נפילת "ליהמן ברדרס" דרך חקר הדמויות המעורבות, והפך סיפור גדול מהחיים לנגיש ואנושי; ב"הכל אבוד" הנפלא הוא הצליח לרתק ללא מילים ובעצם ללא שחקנים זולת רוברט רדפורד והים. כמעט כל כותב אחר שאני יכול להעלות בדעתי היה מכוון את "שנה קשוחה מאוד" לרגע שבו השקט ושיקול הדעת של מוראלס יתרסקו לתוך השתוללות אלימה, אבל צ'נדור חכם מכדי ללכת על הפיתרון הקל הזה, והוא מעדיף להשאיר אותנו תוהים אם זה יבוא. אלא שההופעה של אייזק מייצרת דופק אפס, וכשאתה לא מאמין שהנה־הנה הוא מתפוצץ, מתח הוא פשוט לא אופציה.

ברגע קצרצר – רגע שמופיע בטריילר כאן למעלה באופן די בלתי נסלח, לא כי יש בו משום ספוילר אלא כי הוא פשוט הכי טוב בסרט – ג'סיקה צ'סטיין מפליאה להדגים נוכחות קולנועית מהי. "זה", היא אומרת כשהאצבע המורה שלה מורה לסירוגין על עצמה ועל עוזר התובע המחוזי, שהרגע בא אליה בחליפה של האיומים, "היה מאוד דיסריספקטפול". אני לא מתכוון לתרגם את המילה הזאת, כי אי אפשר, ואני גם לא מתכוון להתנצל על הדימוי הצולע הבא: באצבע אחת של ג'סיקה צ'סטיין יש יותר כריזמה מאשר בכל הגוף של אוסקר אייזק. לכן קיבלנו סרט שנראה כמו פרק לא טוב של "הסופרנוס": ראוי לצפייה, אבל זה הכל.

בונוס: 5 סרטים גזעיים על ניו יורק של שנות ה־80

"אני חייב לרוץ, תכף נגמרת לי הקריירה"

"אני חייב לרוץ, תכף נגמרת לי הקריירה"

1) גלוריה, 1980. ג'ון קאסאווטס הגדול מביים את אשתו ושותפו ג'ינה רולנדס בהפך הגמור מהשת"פ הכי מפורסם שלהם, "אישה תחת השפעה": משפחתו של ילד נרצחת, והשכנה שלו הופכת בעל כורחה לשומרת הראש שלו. עכשיו היא והוא נמלטים מהגנגסטרים, ואנחנו זוכים להצצה אל הרחובות הכי גרועים של התפוח הגדול בתקופה הכי רקובה שלו.

2) נסיך העיר, 1981. סידני לומט חוזר כאן לחומרים שעשו את הקלאסיקה שלו "סרפיקו": שוב יש לנו עסק עם השוטר הלא־מושחת היחיד בעיר, הפעם טריט וויליאמס במשבצת של אל פצ'ינו. לאורך 167 דקות, בסגנון המחוספס ממילא של לומט, נחשפת כאן ניו יורק שאי אפשר לסמוך בה על אף אחד – שוטר או פושע.

3) ארתור, 1981. אותה שנת יצור, הצד השני של הפסים. דדלי מור הוא מולטי־מיליונר שיכור וטוב לב שמתאהב בבחורה (לייזה מינלי) מהעשירון האשפתון; זאת ניו יורק אחרת, נוצצת עד גועל נפש, וזה גם השיר ההוא שבו תוהה כריסטופר קרוס מה יקרה אם תיתפס בינה לבין הירח. סטיב גורדון ביים גילטי פלז'ר, אבל וואחד פלז'ר.

4) משנה מקום משנה מזל, 1983. ואלה כבר שני צידי הפסים בכרטיס אחד. ג'ון לנדיס ביים את אחת הקומדיות הגדולות בכל הזמנים, בילט־אין עם ניו יורק של הכי עשירים (דן איקרויד עם כפית זהב בפה) והכי עניים (אדי מרפי בלי). ותהרגו אותי למה, אבל עד היום רודף אותי הציטוט הכי פחות סביר מהסרט הזה: "אלא אם, דו"ח היבולים…". ברצינות, תהרגו אותי.

5) שיגעון של לילה, 1985. היציאה הכי מטורללת בקריירה של מרטין סקורסזה. גריפין דאן (בתמונה למעלה) ורוזאנה ארקט מככבים בסרט שכולו דייט אחד ולילה אחד בסוהו; זאת ניו יורק סוריאליסטית, פנטסטית, וככזאת היא תמונה בלתי נשכחת של העיר שלא ישנה ברגעים האחרונים של התקופה האלימה שלה. פייר, יותר טוב מכל סקורסזה בעשר השנים האחרונות.

פורסם בפנאי פלוס, 26.3.15

מודעות פרסומת

קרוקודיל דנדי בלונדון

"העיקר שאימא עשתה לייק לדף של 'לא לתת'"

"העיקר שאימא עשתה לייק לדף של 'לא לתת'"

"נהניתי, אבל אני לא חושבת שזה היה סרט כל כך טוב", אמרה רונה בשלב הגלידה שאחרי, ועכשיו כשאני חושב על זה, בת התשע שלי בחרה בדיוק במילים הנכונות. "הדב פדינגטון" הוא בידור טוב, אבל לא סרט כל כך טוב.

הוא מתחיל נפלא, זה כן. ראשית אנחנו למדים שפדינגטון הוא יתום שגדל אצל דודיו, דובים מתורבתים ואינטליגנטיים שבנו לעצמם בית בג'ונגלים של פרו. שם נתקל בהם מגלה ארצות שמלמד אותם אנגלית ואיך להכין מרמלדה, ושותל בראשם את המחשבה על ביקור בלונדון. לאחר שרעידת אדמה מחסלת את הבית ואת הדוד, הדודה דוחקת בפדינגטון – שעדיין לא נקרא פדינגטון – לצאת למסע אל העיר המובטחת. אז הוא יוצא לדרך, ואחרי קשיים מסוימים מוצא משפחה לונדונית שמעניקה לו שם וקורת גג זמנית, והסרט נכנס רשמית לקומפורט־זון שלו.

במיטבו, ואנחנו מדברים פה על מיטב שאורכו יותר משליש סרט, "פדינגטון" הוא "קרוקודיל דנדי". ההסתגלות של הדב לחברת בני אדם, וספציפית לחברה האנגלית, היא אפיזודה נפלאה ברמה הקולנועית וכבירה ברמה הציחקונית. צפינו בגרסה האנגלית, והנוכחים באולם – מפלוס־מינוס הגיל של רונה ועד פלוס־מינוס הגיל שלי – צחקו בקול רם ובניכוי מוחלט של פער דורות. וזה לא רק הבדיחות: גם הקאסט (אבא יו בונוויל, אימא סאלי הוקינס, בת מדלין האריס, בן סמואל גוסלין וסוכנת בית ג'ולי וולטרס) במיטבו כשמשפחת בראון צריכה ללמוד איך לאכול את הגבר האוסטרלי הזה. סליחה, את הדב הפרואני הזה.

כמה זמן ניתן להחזיק סרט בטמפרטורה הזאת? לא הרבה לפי דעתו של הבמאי־כותב פול קינג, שחולק את הקרדיט על התסריט עם שני כותבים נוספים מלבד מייקל בונד, מחבר הספר "פדינגטון". וקינג צודק – בניגוד לספר, שמסתפק בקשיי ההסתגלות של פדינגטון ובנזקים שהיא מייצרת, סרט צריך יותר בשר מזה – אלא שהפתרון שלו הוא הזול והמאוס מכולם. הדמויות המרכזיות לא מייצרות מספיק קונפליקט? תמציא באד גאי.

או ליתר דיוק באד גירל, ניקול קידמן בתפקיד מפחלצת ששמה עין על הדב המדבר שצץ פתאום בלונדון. מאוחר יותר נגלה שיש לה גם סיבות אחרות להתעניין בפדינגטון, אבל זה כבר לא ישנה את העובדה שהכניסה של הדמות הזאת לתמונה מנחיתה את הסרט מהסטרטוספרה של המקסים אל הקרקע של הנדוש. תרשו לי ללכת רגע למונחים אתניים, כי הם הכי טובים שיש לי כדי להסביר את עוצמת הנפילה: אין אנגלי יותר מהומור של מבוכה, והשליש הראשון של הסרט הזה הוא קומדיה אנגלית נפלאה. אבל גם אין אמריקאי יותר ממלחמת טוב ברע, והשליש האחרון של "הדב פדינגטון" הוא אקשן אמריקאי מבאס.

עכשיו אני בטח נשמע כמו אחד שנוהג להשתמש בביטוי "אמריקקי", אבל צ'מעו: לא רק שאני חולה על הקולנוע האמריקאי, אלא שלמען הטריק הבא שלי אזדקק לאחד הסרטים הכי כל־אמריקאיים שנעשו אי פעם. "אי.טי" של סטיבן ספילברג, סרט הילדים הטוב ביותר בכל הזמנים לרבות אלה שעוד לא היו, הוא אות ומופת לכך שניתן ליצור דרמה – ואקשן, ואפילו מרדפים – בלי להידרדר לדמות של בד גאי.

יש הרבה דמיון בין הסתגלות של חייזר לחיים בפרברי לוס אנג'לס והסתגלות של דב למרכז לונדון, אבל קינג לא השכיל ללמוד את השיעור הכי חשוב שלימדה אותנו תסריטאית "אי.טי" מליסה מתיסון: אי־ההבנה ההדדית בין החברה האנושית לאורח לא־אנושי היא די והותר לסרט שלם. "מפתחות", פיטר קויוטה ב"אי.טי", חיכה כל חייו לפגוש חייזר; זה שהוא כמעט הורג את הראשון שלו, זה רק כי הוא לא מבין אותו. קינג הלך על רוע כמניע, שזה תמיד מבאס, ועוד ליהק את קידמן לתפקיד שהולם אותה אפילו פחות מכל הניתוחים האלה. התוצאה היא סרט שמתחיל פגז, נמשך ככה־ככה ומסתיים בקול ענות חלושס.

פורסם בפנאי פלוס, 26.3.15

מותר לעשות סרטים על סקס עם ילדים

 

"אוף, בלילה זה עוד נראה כמו תיקו"

"אוף, בלילה זה עוד נראה כמו תיקו"

מעורפל? דו־משמעי? שנוי במחלוקת? ככל שאני חושב על זה יותר, ואני חושב על זה המון מאז שצפיתי ב"פרינסס", אין ביטוי הולם בעברית למיניות כפי שהיא מוצגת בסרטה של טלי שלום עזר. אבל יש ביטוי באנגלית שכל הנ"לים מופיעים במילונים כתרגומים אפשריים שלו: Ambiguous. ואני מעריץ, פשוט מעריץ את האומץ ואת החוכמה של שלום־עזר לעשות סרט עם אלף ואחת תשוקות וסטיות — לרבות אוטו־ארוטיקה, פדופיליה ולפחות גירסה מסוימת של גילוי עריות — שזה שם־תואר הולם למיניות שלו. סרט שלא שופט את הגיבורים שלו, שלא משרטט קו כדי להכריז שמעברו השני יש איזה טאבו. כלומר, בחיים יש מספיק טאבואים. מי אמר שבסרטים צריכים להיות?

אדר (שירה האס) היא ילדה בת 12 שחיה עם אימה (קרן מור) ועם בן זוגה מיכאל (אורי פפר). הגבר הזה, אנחנו מבינים מוקדם מאוד, מבקש את קרבתה של בתו המאומצת פחות בסגנון של אב חלופי ויותר בסגנון של וודי אלן. הוא גם פונה אל אדר בלשון זכר, תמיד זכר, כי כבר אמרתי: Ambiguous.

"פרינסס" משתכלל מיצירה מבטיחה ליצירה מקיימת ברגע אחד, מובהק ונהדר: היכרות מקרית של אדר עם נער בשם אלן שדומה לה ברמת ההופרדו בלידתם (אדר זהר הנץ, ואני כל כך אוהב לחשוב ששמו הפרטי הוא חלק מהסיבה לליהוק שלו שאני לא מרים טלפון לשאול כדי לא לקלקל לעצמי עם האמת). זה רגע נהדר כי הוא נועל את המשוואה בהמון נעלמים שמציבה כאן שלום עזר, לוחש לנו ככה בסוד שזה לא סרט על פדופיליה או לצורך העניין על התבגרות של ילדה: זה סרט על אינסוף הריגושים, האפשרויות, הפיתולים והסכנות של המיניות האנושית.

כדי לתת לכם מושג על המרחקים ששלום עזר מוכנה ללכת אליהם, דמיינו בן ובת דומים כל כך פיזית — וקרובים כל כך מבחינת ההתפתחות המינית — שמדי פעם לוקח רגע להבין של מי הכתפיים החשופות האלה, של אדר או של אלן. לחלופין, דמיינו רגע שבו הצופה אנוס לשאול את עצמו — ממש בעל כורחו — אם באמת יש כאן גבר שמנסה לפתות ילדה בת 12, או בכלל ילדה בת 12 שמנסה לגנוב את בן הזוג של אימא.

אני יודע, הקטע האחרון נשמע כמו מקרה קלאסי של האשמת הקורבן. אבל שוב: זה סרט. וכמו כל טאבו אחר, גם לשאלת האשם התורם של הקורבן הוא לא חייב להתייחס כטאבו. למעשה, "פרינסס" היה חוטא לכל המישן־סטייטמנט שלו אם היו מוצבים לנו כאן גבולות — לא רק במובן של מראה עיניים, אלא גם ובעיקר במובן של מה אנחנו חושבים על מה שרואות העיניים. ואם כבר מדברים, אז הצילום משלים את מדיניות ההליכה על הסף: העדשה של ראדק לאדצ'וק מפליאה לרקוד עם שלום עזר על הגבול המדויק של הטעם הטוב.

לפני כמה חודשים שחטתי את "הרחק מהיעדרו" של קרן ידעיה, סרט קשה על מקרה קשה של גילוי עריות, והנה מציע "פרינסס" את החוויה המתקנת המושלמת. ראשית, איפה שידעיה נטתה אל הגראפי, שלום עזר נוטה אל המרומז. שנית, כמה ש"הרחק" היה סרט מדכא ומצמית, ככה "פרינסס" מלא ברגעים ליריים, מעוררי חיוך, אפילו מצחיקים. הוא מוגבל בצדק מגיל 16, אבל מעבר לזה אין צורך מיוחד באזהרות או בקיבות. זאת שוב אותה גישה בריאה של "מה, אני כולה סרט. זה רק בחיים האמיתיים שאסור לחייך כשמזכירים במשפט אחד סקס וילדים".

המכשלה היחידה בבימוי של שלום עזר היא בעבודה עם מור ופפר, שבכמה סצנות מפתח נראים כמגלמים דמויות שהם לא לגמרי מבינים, או מבינים ומתקשים לשדר. אבל עכשיו כשאני חושב על זה, אולי הבעיה היא לא בהם ולא בבימוי שלהם אלא במי שגונבת להם גם את ההצגה וגם את מה שאנשים מרגיזים קוראים "הרעם".

כן, את המילים האחרונות אני חייב לשירה האס. לשחקנית הנהדרת שנושאת על הכתפיים הצרות שלה — או רגע, אולי הן של אדר זהר הנץ? — את הסרט כולו. לא קשה להוציא מה שנקרא "טבעיות" מילדים בגילה של האס, אבל אין שום דבר טבעי בדרישות התפקיד הספציפי הזה. אז אם לא משום סיבה אחרת — לא התסריט החצוף והנבון, לא הבימוי המדויק והרגיש — לכו לראות את "פרינסס" בשביל הכוכבת שלו. הילדה הזאת היא אוצר לאומי.

פורסם בפנאי פלוס, 19.3.15

שלום לך ילדי שלום מאימא

"פתאום אני חושבת, אולי כחלון?"

אני מכיר אותה. המחשבה הזאת התנחלה לי בראש בערך רבע שעה לתוך "מאמי", והיא לא עוזבת אותי עד עכשיו, ארבעה ימים אחרי כותרות הסיום: קסבייה דולן כתב וביים אישה שאני פשוט מכיר.

האישה הזאת היא דיאן, אימו החד־הורית של סטיב (אנטואן אוליביה פיון), נער שסובל מסדרה שלמה של הפרעות קשב ולמידה ונתון להתקפי אלימות קשים. אנחנו ב"קנדה דמיונית", כפי שמסבירה שקופית הפתיחה, שבה מותר להורים לאשפז קטינים בכפייה ללא צו בית משפט. כלומר, כבר בפתיח לוקח אותנו דולן אל הקונפליקט של הישורת האחרונה: הפיתוי הנורא של נטישת ילד בעייתי. של להפסיק להילחם עליו ובשבילו, ופשוט להרים ידיים.

אלף ואחד דברים נפלאים יש ב"מאמי". למשל הדמות של קיילה, השכנה/ מורה פרטית/ אם חלופית (סוזאן קלמנט בתפקיד שמזכיר מאוד את זה שגילמה ב"הרגתי את אימא שלי", סרט הביכורים של דולן). למשל העניין עם רוחב הפריים, שלא אוסיף עליו דבר כדי לא לקלקל, וזאת בטח הפעם הראשונה בהיסטוריה של הקולנוע שהפורמט מהווה חשש לספוילר. אבל אלוהים, אני פשוט לא מצליח להוציא מהראש את האישה הזאת.

אני קורא עכשיו לאחור וחושב שאולי הטעיתי אתכם, כי זה לא רק אני שמכיר אותה. זה גם אתם. הנה, תנו לי לצייר לכם התחלה של תמונה שאתם יכולים להשלים לבד: פעם היא הייתה יפהפייה הורסת, וזה הספיק בשביל להחזיק אותה עם הראש מעל למים למרות שהאין לה השכלה או מקצוע או מערכת תמיכה. בגיל 45 היא עדיין נראית נהדר, אבל זה כבר לא ממש זה, ובינתיים הילד שתמיד היה בעייתי הופך למה שנקרא בשפת אמה L’Enfant Terrible. הילד הנורא. והיא, היא בכלל נולדה לחופש. ילדת פרחים עם קעקועים וזיכרונות של ג'וינטים. בחורה עם גישה בריאה של "אל תדאגו לי, אני אסתדר". רק שהיא כבר לא מסתדרת.

אם אתם עדיין לא מכירים אותה, זה כנראה מפני שאני לא יכול לכתוב לכם את ההופעה של אן דורבל. אפשר לומר שדולן כבר הכין אותה לתפקיד הזה — גם ב"הרגתי את אימא שלי" היא הייתה אם חד־הורית שאוכלת טונות של חרא מהבן שלה — אבל אם הסרט ההוא נראה בדיעבד כמו חזרה גנרלית לקראת "מאמי", הרי שגם ההופעה הנהדרת ההיא של דורבל מתגמדת מול מה שהיא עושה כאן. לא זוכר, פשוט לא זוכר שחקנית שמצליחה לשדר בתוך סרט אחד — בעצם מה סרט, לפעמים בתוך סצנה אחת — כל כך הרבה שמחת חיים, כל הרבה אופטימיות, כל כך הרבה אכזבה וכל כך הרבה שברים.

את "מאמי" ראיתי כאמור לפני ארבעה ימים. מיד אחריו הסתערתי על "הרגתי את אימא", שאין לי מושג איך פסח עליי בזמן אמת; הרי הוא היה סנסציה משוגעת, תסריט שדולן כתב בגיל 16 וביים בגיל 19 והופץ ב־20 מדינות וזכה במיליארד פרסים. והוא באמת־באמת נפלא, מריר ומתוק ומקאברי, אבל בסופו של סרט נזכרתי בדברים שאמר פעם אינגמר ברגמן על יצירתו־שלו: "כל הסרטים שלי היו אטיודים. 'פאני ואלכסנדר' הוא סימפוניה".

אני כותב לכם עכשיו בעיצומו של בולמוס צפייה בפילמוגרפיה של קסבייה דולן, ילד בן 26 שכבר הספיק לביים חמישה סרטים באורך מלא. מוקדם מבחינתי לקבוע אם כל סרטיו הקודמים היו אטיודים — הכוונה במקור המוזיקלי הוא ליצירה המשמשת ללימוד, ואני מניח שברגמן התכוון לזה במובן של לימוד עצמי — אבל ראשית, "הרגתי את אימא שלי" הוא ללא ספק אחד האטיודים היפים שראיתי. ושנית, "מאמי" הוא ללא ספק סימפוניה. סימפוניה גדולה ונהדרת וסוחפת ועצובה. כל כך עצובה.

***

עוד 5 אימהות קולנועיות שאי אפשר לשכוח

"תביא קרטיב לימון"

"תביא קרטיב לימון"

1) אימא יקרה, 1981. ייאמר מיד: פיי דאנוואיי הלכה כל כך רחוק בתפקיד השחקנית ההוליוודית/ אם מתעללת ג'ואן קרופורד, שסרטו של פרנק פרי גולש לא אחת מהמחריד אל המגוחך. ועדיין, הביוגרפיה של הבת כריסטינה קרופורד עשתה סרט־אימא פשוט בלתי נשכח.

2) בחירתה של סופי, 1982. טוב, סרטו של אלן ג'יי פקולה שייך לרשימה הזאת כמו שמייקל ג'ורדן שייך לרשימת הכדורסלנים הגדולים. לא יעזור, הקלוז אפ הלא נגמר שבו מריל סטריפ מספרת איך בחרה מי מילדיה יחיה ומי ימות הוא מרגעי השיא של הדרמה הקולנועית לדורותיה.

3) מה עובר על גילברט, 1993. עדיין התפקיד הכי טוב בקריירה של לאונרדו דיקפריו, כולל השנים שנשארו לו, אבל באנו לדבר על אימא שלו. דרלין קייטס גילמה אישה כל כך גדולה שהיא מרותקת למיטה, סיפור זהה לסיפורה האמיתי של השחקנית הזאת; דמות אדירה בסרט אדיר של לאסה הלסטרום.

4) האחרים, 2001. אחד מסרטי האימה האלגנטיים והאינטליגנטיים של 20 השנים האחרונות הוא גם יצירה שאסור לספיילר בשום אופן, אז אגיד רק את זה:  ניקול קידמן אדירה בתפקיד האישה המוזרה שמרחיקה את הילדים המוזרים שלה מאור השמש. אלחנדרו אמנבר ביים את זה נהדר.

5) 2009 ,Mother. כמה רחוק תלך אימא כדי להגן על בנה המוגבל שכלית שמואשם ברצח? בונג ג'ון־הו ("זיכרונות מרצח", "רכבת הקרח") ביים את התשובה לשאלה הזאת לכדי יצירת מופת, לא מיליגרם פחות. מפרקת לחתיכות בתפקיד הראשי: קים היי־ג'ה.

פורסם בפנאי פלוס, 12.3.15

האם מכנס מרובע בא עם ג'וינט משולש?

משמאל: אני בניינטיז

משמאל: אני בניינטיז

לא מאמין שעשו את הסרט הזה. כל כך לא מאמין שאני מסרב לבדוק אם "בובספוג מכנס מרובע" הוא מה שנדמה לי שהוא, כי אני כל כך אוהב את מה שנדמה לי שהוא: החלטה מודעת לעשות את סרט הסטלנים האולטימטיבי מעל לראש של כמיליארד הורים וילדים.

אם אתם מכירים את הסדרה, אז ביקיני בוטום בטירוף כי נעלמה הנוסחה של קציצות הסרטן ועכשיו פלנקטון ובובספוג נאלצים לשתף פעולה כדי לתקן את המצב. אם אתם לא מכירים את הסדרה, אין לי מספיק אינצ'ים בשביל להסביר לכם עכשיו מה הקטע של בוספוג ואיפה זה ביקיני בוטום, אז פשוט תזרמו.

תראו, "בובספוג" תמיד הייתה קטע. היא בטח לא נראית ככה במבט עייף מהמטבח בזמן שהילד מעביר זמן איכות עם הטלוויזיה, אבל הסדרה הזאת הייתה ועודנה אמירה מפתיעה בחריפותה על הקפיטליזם: בובספוג עובד במסעדת "הסרטן הפריך", שם מעסיק אותו מר קראב חסר המצפון תוך ניצול העובדה שהטבח שלו הוא אליפלט — אהבל טוב לב שמחייך במקום להתאגד. אבל אמירה חברתית זה כלום, פשוט כלום מול מה שקורה בסרט המטורלל הזה.

לצורף העניין, בואו נתחיל מהסוף (ותסתמו עם הספוילרים שלכם, זה פאקינג בובספוג): ההפי־אנד הגדול, ה"בעושר ובאושר" של הסרט, הוא הרגע שבו תושבי ביקיני בוטום זוכים לחזור ולצרוך את קציצות הסרטן ש:

א) מתומחרות באופן שהיה גורם לאנשים תבוניים להפגין בדרישה לצדק חברתי, ו־

ב) הורגות אותם מהסתיידות עורקים, כפי שאנו למדים כבר באקספוזיציה.

לא מגזים ולא צוחק: הבמאי פול טיביט וצוות הכותבים שלו עשו סרט על עיירה שיורדת מהפסים כשנמנעת ממנה ליטרת השומן טראנס שלה, וחוזרת לעצמה ברגע שניתן שוב לשלם יותר מדי בשביל מוות מוקדם. וזה עוד האספקט הכי פחות מטורלל של "בובספוג מכנס מרובע: הסרט".

הנה רשימה חלקית של סרטים קלאסיים ובהחלט לא ילדותיים שזוכים כאן למחוות: "הניצוץ". "2001: אודיסאה בחלל". "שודדי התיבה האבודה". "מקס הזועם". "הערפל" (ההוא של פרנק דראבונט עם סוף העולם והחיות הענקיות, לא ההוא עם הים). והנה רשימה עוד יותר חלקית של התרחשויות: מסע בזמן, מסע בזמן לרבות מפגש עם עצמך, מסע בזמן לרבות מפגש עם הדולפין ששולט בגלקסיה, ספיגת מטח לייזר מראשו של הדולפין ששולט בגלקסיה, היווצרות גיבור־על שהכוח שלו הוא שאיבת כל הגלידות מרדיוס של קילומטר, עיירה שהופכת בן לילה מסדרת ילדים ל"בעל זבוב", חקירה בעינויים של אישה שהיא בעצם מחשב, דרישה המונית להקריב קורבן אדם (אוקיי, בעצם ספוג, אבל הבנתם את הנקודה) והתקף סוכר שמשגר את בובספוג וידידו פטריק לתוך משהו כל כך פסיכדלי שג'ורג' הריסון מעשן בקברו. עכשיו תגידו לי שהתיאוריה שלי לא מחזיקה.

צפיתי בסרט עם בת התשע שלי, חובבת בובספוג ותיקה, וכשהאורות עלו היא פרכסה לאמור "זה הסרט הכי טוב שראיתי בחיים שלי". לא צריך להפריז בחשיבותה של ההצהרה הזאת, כי כל סרט שילד בן תשע רואה הוא הסרט הכי טוב שהוא ראה בחיים שלו, אז במקום קטינה נוחה להתרשם תקשיבו לאבא שלה: הסרט הזה יבוא נהדר לילדים מגיל 7 עד 12, והוא יבוא טוב לא פחות להורים שייתנו לו צ'אנס ויזרמו עם השגעת הכללית שלו — ועם המסרים שלו, שאם לא מתייחסים אליהם בהפוך על הפוך, אפשר בקלות להזדעזע מהם. אבל הראשונים שצריכים להתייצב בקופות, מיד לאחר שהתארגנו כהלכה, הם הסטלנים.

פורסם בפנאי פלוס, 12.3.15

ידידיי ירוקי הריאה, אני יוצא אליכם כאן בפנייה נרגשת: עזבו את "הרולד וקומאר". תשכחו מ"פיינאפל אקספרס". אם אתם מחפשים על סמך מה להריץ סטלה איכותית, בובספוג איז דה שיט.

בחום בינוני

"נו, אבל הגלוקומה שלי מחמירה וחוץ מזה פורים היום"

"נו, אבל הגלוקומה שלי מחמירה וחוץ מזה פורים היום"

– שמעת על הסרט הזה עם ג'ניפר אניסטון? זה שהיא משחקת בו מין מישהי אמיתית כזאת?

– בטח, "בחורה טובה". אחלה סרט. ג'ייק ג'ילנהול בכלל גדול שם.

– לא נו, לא ההוא עם ג'ילנהול. זה שהיא משחקת אחת קצת מלוכלכת כזאת, צווארון כחול.

– "חברות עם כסף", זה שהיא מנקה בתים?

לא, האמת שלא. אני מדבר על "עוגה". אבל נכון, באותה מידה יכולתי לדבר על שני הניסיונות הקודמים לשנמך את אניסטון אל המעמד הבינוני, ניסיונות ש – אם להוסיף חטא על פשע המיחזור – היו מוצלחים משמעותית מזה הנוכחי, מפני שהיה להם סיפור. כלומר, סיפור גדול יותר מ"ככה עוד לא ראיתם את רייצ'ל".

אניסטון היא קלייר סימונס, אישה שסובלת מכאבים כרוניים ומכורה לכדורים. אנחנו לא יודעים מה בדיוק השתבש אצלה – זה נחשף מאוחר מספיק בשביל להיחשב ספוילר – ובכל מקרה, נראה שסימונס פחות מתמודדת עם משבר ויותר בורחת ממנו. לראיה היא נעשית ממש אובססיבית לסיפור מותה וחייה של בחורה בשם נינה (אנה קנדריק, שאחרי "אל תוך היער" זה כבר סרט בינוני שני שהיא יוצתאת ממנו סבבה), שותפה בקבוצת התמיכה של סימונס שההתאבדות שלה היא הדרמה העיקרית בשליש הראשון של "עוגה".

לא צריך חמש יחידות מתמטיקה כדי לחבר את הנקודות שמפזרים כאן הבמאי דניאל ברנז והתסריטאי פטריק טובין. בין הצלקות על פניה וגופה של סימונס לאובדן שהיה בבירור חווה, זה לא שנשימות נעתקות ברחבי האולם כשאנחנו מקבלים סוף סוף את הסיפור המלא על מה שקרה לה. ובכל זאת לא איכנס לזה, ולא רק כדי לא לקלקל, אלא גם כי הדבר המעניין לטעמי ב"עוגה" הוא לא סיפור הרקע של הגיבורה אלא האופי שלה.

"בחורה טובה" היה ונשאר לטעמי התפקיד הקולנועי הטוב ביותר אניסטון. ולא רק הטוב ביותר, אלא היחיד שהיה בו סיכון אמיתי לתדמית שנבנתה סביבה עונה אחרי עונה של "חברים". דמות של כלבה מניפוליטיבית, ולא סתם, אלא אחת שמנצלת את תמימותו של איזה דפקט שחושב שהוא חי ב"התפסן בשדה השיפון" – זאת הייתה הופעה נהדרת בסרט יוצא דופן, לא רק בפילמוגרפיה של אניסטון אלא בקולנוע האמריקאי בכלל. ב"חברות עם כסף" חזרה אניסטון לבחורה הטובה שאנחנו מכירים ואוהבים משנות ה־90, אולי רק פחות מצחיקה ויותר אבודה. ודווקא ב"עוגה", שבו היא נראית פיזית הכי רחוק מרייצ'ל, אניסטון הולכת כמה וכמה צעדים לאחור.

מוזר שעושים עניין גדול מהעובדה שהיא לא מאופרת. מוזר כי מהן הצלקות האלה אם לא חושלוקי איפור, ומוזר כי אם תורידו ממנה את הצלקות ותחזירו לה את המייק אפ, אניסטון בסך הכל עושה כאן את "הפרק שבו רייצ'ל חוטפת כאפה לפנים". קלייר סימונס היא בחורה טובה, נבונה ומצחיקה, שבוודאי תיזכר שהיא כזאת ברגע שתצא מזה. אם פה ושם יוצאות ממנה התנהגויות מרושעות או מסריחות, זה לא היא; זה הכדורים. זאת הטראומה. זה הכל חוץ מפגם אישיותי.

בדיוק בסצנה אחת – מול ויליאם ה. מייסי, אומר ולא אוסיף – עושים ברנז וטובין משהו באמת מעניין עם הדמות של סימונס. נותנים לה לבעוט ולצרוח ולסרב לסייע לגאולה של אדם אחר, לסלוח לו. בשתיים־שלוש הדקות האלה הרגשתי שאני רואה משהו אמיתי; בשאר ה־100 בעיקר ציפיתי שתכף צ'נלר ייכנס ויספר בדיחה.

אחרי כל זה, אני חייב לומר שדווקא שוט הסיום של הסרט הזה יישאר איתי זמן רב. לא בגלל שקורה בו משהו מאוד מסעיר, אלא מפני שמזמן לא רציתי כל כך שדמות תעשה בדיוק את המשהו האחרון הספציפי שעושה סימונס ב"עוגה". מדהים איך במאי שפקשש סרט שלם הכניס כל כך הרבה מטען לתוך חצי שנייה.

פורסם בפנאי פלוס, 5.3.15

אז הלכתי עם הילדה לקולנוע

IMG_07501. הבת של קרלוס ולדרמה

על הסט של "תינוקה של רוזמרי", הצלם ויליאם פרייקר מסיים להעמיד פריים שבו נראה חדר השינה של רוזמרי דרך משקוף הדלת. בצד ימין יושבת על המיטה רות גורדון, בתפקיד השכנה, ומדברת בטלפון. הבמאי רומן פולנסקי מתבונן בנעשה ואומר לפרייקר, "לא, תזיז את המצלמה שמאלה".  

"אבל אז לא יראו את רות", אומר פרייקר.

"בדיוק", אומר פולנסקי.

פרייקר מושך בכתפיו ומפנה את המצלמה שמאלה כך שרק גבה של גורדון נראה דרך המשקוף.

כעבור 20 שנה, בסרט הדוקומנטרי "חזונות של אור", יספר פרייקר על הפעם הבאה שראה את הפריים הזה. זה היה באחת ההקרנות הראשונות של "רוזמרי", באולם קולנוע מלא לחלוטין. "800 ראשים הוטו בבת אחת ימינה", יתאר פרייקר את הרגע שבו הבין את ה"בדיוק" של פולנסקי. "אולם שלם ניסה איכשהו לראות את פניה של רות גורדון מעבר למשקוף".

התסריט שלה דרש ילדה ג'ינג'ית מתולתלת בת שש, אז היא נכנסה לגוגל תמונות והזינה מילות מפתח כמו "ילדה" ו"תלתלים". בשורה השנייה של התוצאות הופיעה ילדונת, והיא הקליקה ומצאה את עצמה בבלוג של מישהו שהיא לא שמעה עליו, אבל היו שם פרטי התקשרות והיא שלחה מייל קצר: שמי דניאל (דני) וייסמן, סטודנטית בבית הספר לקולנוע "סם שפיגל". אני מחפשת לסרט שלי, "כינים", ג'ינג'ית מתולתלת בת שש. תהיתי אם יש לך איזשהו קשר לילדה שבתמונה.

זאת הבת שלי רונה, עניתי, אבל מצטער לאכזב אותך. בת שש היא הייתה לפני שלוש שנים וג'ינג'ית היא לא הייתה מעולם: השיער שלה הוא פחות בילבי ויותר בתו האובדת של קרלוס ולדרמה. זה סתם משהו בתאורה של התמונה הזאת.

דני שאלה אם אפשר בכל זאת להיפגש איתה ואולי לבחון אותה לתפקיד. רונה אמרה כן.

אז ככה זה התחיל, בסטודנטית שהגיעה במקרה לבלוג של מישהו שכתב על התלתלים של הבת שלו. זה נמשך באודישן שהלכנו אליו בעיקר מתוך סקרנות, ואז בעוד אודישן שאליו כבר ניגשנו במוד תחרותי: דני הסבירה שזה הצטמצם לכדי רונה ועוד ילדה אחת, ראש מתולתל בראש מתולתל.

לקחת את הבת שלך לאודישן הראשון שלה זה קטע, אבל לקחת אותה למשחק בשיטת נוקאאוט זה קטע אחר. מה אם היא לא תזכה בתפקיד? איך היא תתמודד עם הדחייה? ונניח שהיא כן תזכה: איך יעברו עליה הצילומים? מה תעשה דני כדי להוציא ממנה את התגובות הרגשיות הלא פשוטות שמכתיב התסריט שלה? ונגיד שהכל ילך סבבה ובסוף ייצא מזה סרט — האם רונה תתפוס תחת על חברותיה בנות התמותה?

השאלות האלה צפו ביני לבין אימא שלה לפני האודישן השני, ושוב אחרי שיחת הטלפון שבה אמרה לנו דני — בניסוח שנורא אהבתי, שהשאיר את הכדור בחצי המגרש שלנו — שהתפקיד של רונה אם היא רוצה בו. היא רצתה.

בשלב הזה כבר ידעתי שגם אני רוצה בו. חלק מזה היה האינסטינקט ההורי הכי בסיסי ומעפן, לאמור הבת שלי כוכבת; חלק אחר היה החיבור בין הקולנוע שאני כל כך אוהב לילדה שאני אוהב אפילו קצת יותר; חלק שלישי היה המחשבה שבגיל תשע, האינטנסיביות האופיינית לסט של סרט יכולה להיות חוויית חיים.

היא הייתה. אבל עכשיו כשאני כותב על זה, לאו דווקא החיים שלה.

IMG_07292. השכנה של עדי אשכנזי

על הסט של "פולטרגייסט", אנשי האפקטים שוברים את הראש: הבמאי טובי הופר רוצה שבית המשפחה רדוף הרוחות יקרוס לתוך עצמו וייעלם. השנה היא 1981 ולוח הזמנים לא מאפשר לחכות עד שימציאו את אנימציית המחשב, אז מישהו אומר, יש לי יש לי. תביאו שואב אבק.

נבנה מודל מוקטן של הבית, עם חיבורים שבריריים ככל האפשר בין מיני־קורה למיני־משקוף. הוא נעטף כולו בשקית ניילון שקופה שקצותיה מחוברים לצינור היניקה של שואב אבק בעוצמה מסחרית. המצלמה מכוונת ל־300 פריימים בשנייה כדי לתת תוצאה מואטת, פחות מ־10 אחוזים מהשאיבה בזמן אמת, ואחראי האפקטים המכניים מייק ווד משחרר "אקשן" ותפילה. הבית הגמדי קורס לתוך עצמו ונעלם במורד השואב כמו ענק.

מאוחר יותר באותו יום ישלח הצוות את הגוש שפעם היה מודל של בית דו־קומתי אל המפיק בפועל של "פולטרגייסט", סטיבן ספילברג. הוא מצידו ישלח אותו לבית מלאכה, שם יעטפו אותו בקוביית פרספקס. המוצר המוגמר מונח עד היום מעל הפסנתר בבית משפחת ספילברג. 

כבר באודישן הראשון ההוא ידעתי שהיא מוכרת לי מאיפשהו, אבל רק ביום הראשון של הצילומים היא הזכירה לי מאיפה: "בלתי הפיך". וואלה, נכון, את היית השכנה המטורללת!

אז הפנים של נועה קולר היו מוכרות לי מעדי אשכנזי, והרזומה שלה — תיאטרון גשר, "סרוגים", "רמזור", "השמינייה" — העיד שאם היא משחקת בסרט סטודנטים, זה לא כי היא צריכה אלא כי היא רוצה. כמה סבלנות תהיה לה לילדה בת תשע שמעולם לא שיחקה במשהו מורכב יותר מקלאס, ושאמורה לבלות איתה שלושה ימים רצופים באמבטיה?

באנגליה של אמצע שנות ה־50 החל גל של קולנוע ריאליסטי שזכה לכינוי "סרטי כיור המטבח"; אם לשאול ביטוי ממבקרי הקולנוע של התקופה, דניאל וייסמן  עשתה סרט כיור אמבטיה. אימא אחת שעושה טיפול כינים אחד לילדה אחת, זה כל הסיפור של "כינים". אלא שכדי להפוך אותו לסרט תיאלץ נועה לבלות 72 שעות מילוליות על הגב של רונה, והשאלה איך זה יעבוד ביניהן הייתה הראשונה שהטרידה אותי בבוקר העלייה לירושלים וליום הראשון של הצילומים.

זה עבד פיקס, ובדיעבד הייתי צריך לדעת את זה. השתיים האלה לא רק נראות כמו אימא ובת — דמיון לנועה קולר היה מה שגרם לדני לחפש ג'ינג'ית מתולתלת מלכתחילה — אלא גם התנהגו ככה מהשנייה הראשונה של האודישן הראשון. קליק מיידי מהסוג שיכול להידלק רק בין בחורה שהיא בעצמה אימא לילדה שהיא בת יחידה, שנוח לה וטבעי לה בחברת מבוגרים. כל הרעיון בעלייה שלי ירושלימה התבסס על המחשבה שהשחקנית הנמוכה יותר תזדקק לדמות אב; תוך חמש דקות על הסט התברר שעזוב אותך, יש לה דמות אם. ככה יצא שבמשך 72 שעות, הדבר העיקרי שהיה עליי לעשות זה סיבובים בין כתליו של סם שפיגל. במסדרונות ובחדרים של בית הספר שפעם־פעם היה לי כל כך ברור שאני הולך ללמוד בו.

IMG_01423. הזיכרונות של מרב מיכאלי

על הסט של "הנוסע השמיני" הגיע הזמן לצלם את סצנת ארוחת הערב. הרגע הקריטי שבו החייזר בוקע מתוך בית החזה של ג'ון הארט, ואז קורה אחד מהשניים: או שהקהל דופק צווחה ונשאר ממוסמר למסך עד סוף הסרט, או שעוד מותחן חלל זול נכנס לסטטיסטיקה. הבמאי רידלי סקוט מודע לגודל המעמד, אבל הוא מודע גם לגודל הבעיה: השנה היא 1978 ואיברים פנימיים מפלסטיק ייראו גם בשוט המוגמר כמו איברים פנימיים מפלסטיק.    

אחת הסצנות הזכורות ביותר בתולדות הקולנוע תצולם בסופו של דבר נורא נורא מהר. לא בגלל הלו"ז אלא בגלל הריח: במקום ליצור איברים מזויפים, סקוט שלח את הצוות שלו לרכוש אותם מהקצב הקרוב וסוחר הדגים השכן. 

סטודנטים בשנה ד' של סם שפיגל לא אמורים לצלם את הסרטים שלהם בבית הספר, אבל סרט שמתרחש כמעט כולו בחדר אמבטיה דורש מרחב עבודה שפשוט לא קיים בחדרי אמבטיה, ולבנות אחד כזה בתוך כיתת לימוד שאתה לא משלם עליה זה הרבה יותר זול מלבנות חדר אמבטיה באולפן שעליו אתה כן. אז רונה קמרלינג ונועה קולר בילו 72 שעות בתוך אמבטיה אמיתית בחדר מזויף (להפליא, אגב: מלוא הקרדיט לאנשי העיצוב האמנותי רגב עמרני ומאיה ארוך ולמפיקה גל נאה). מתח מסוים ריחף מעל לקונסטרוקציה ולאופרציה כולה, מפני שדווקא בשוט התובעני ביותר מבחינת השחקניות — וכדי לסבך את החיים, אחד התובעניים ביותר גם מבחינת המצלמה — יצטרכו מים אמיתיים לזרום דרך ברז בכאילו.

אבל כל זה עמד לקרות רק ביום השני. האתגר הגדול של היום הראשון היה האורך — השכמה בחמש בבוקר, שוט אחרון בשבע בערב — מה שתבע מרונה את טיפת האנרגיה האחרונה שלה, ואפשר לי להכיר כל מטר מרובע בבית הספר שכמעט למדתי בו.

אני זוכר את עצמי קורא את חוברת ההרשמה של סם שפיגל לשנת 1991 (או 92', אל תתפסו אותי בשנה). קורא ומתלהב ומפנטז על ארבע שנים אינטנסיביות על סטים של סרטים. צעד ראשון בדרך לכבוש את הוליווד, משהו שבגיל 17 או 18 — אל תתפסו אותי בנאיביות — ברור לך שאתה פשוט הולך לעשות.

מהשנה הראשונה של סם שפיגל, בדיוק לפני רבע מאה, אני זוכר כתבה על המחזור הראשון ואת הצלם שלוחש לכתבת: "בשביל מה ללמוד שלוש שנים איך להיות מובטלים כל החיים?". זה היה די מדויק לרגע הספציפי ההוא בתולדות תעשיית הקולנוע והטלוויזיה, אלא שכעבור שלוש שנים נפתח ערוץ 2 והכל השתנה בן לילה. הכל השתנה גם בשבילי: במסגרת הגיוס הכללי של כל מי שידע איך נראית מצלמה, בגיל 19 מצאתי את עצמי מביים כתבות ב"שישי חי", נותן אקשן לנועה ירון ומרב מיכאלי. בגיל 20 ביימתי קליפים, פרומואים, כתבות ותוכניות שלמות בערוץ החדש. ופתאום, ללכת עם התוכנית המקורית וללמוד את המקצוע שאני ממילא עוסק בו נראה כמו בזבוז זמן מושלם.

אז במקום ללמוד בסם שפיגל המשכתי לביים עד סוף שנות ה־90, אבל תמיד תהיתי לגבי החוויה שכמעט חוויתי. תמיד שאלתי את עצמי איך זה להעביר ארבע שנים צפופות עם ערימה של אנשים יצירתיים לפחות כמוך, נלהבים לא פחות ממך ואוהבי קולנוע אפילו בסטנדרטים הפטישיסטיים שלך. תשובה של ממש כבר לא תהיה לי, אבל אחרי 72 שעות צברתי תשובה של בערך: כיף להפליא וקשה בטירוף.

IMG_09144. המזל של תום שובל

על הסט של "הילדים של מחר", אלפונסו קוארון צריך להחליט מה לעשות עם כל הסצנות שבהן כלואים הגיבורים שלו במכונית. אפשר לרמות ולהשתמש במסך ירוק; אפשר לצלם ממכונית נוספת, על כל המגבלות הכרוכות בזה; ואפשר להמציא משהו חדש לגמרי.

מתקנים נושאי־מצלמה מכונים בקולנועית ריגים, וב"הילדים של מחר" ממציאים ריג שפלא שלא הומצא קודם: שלד של מכונית פרטית מונח על שאסי של מכונית מסחרית. בפרטית יושבים השחקנים, ובקדמת המסחרית יושב נהג בלתי נראה מבחינת המצלמה. מעל לכל זה נבנית קומה שנייה — פתרון דיור הן לבמאי ולצלם עמנואל לובצקי והן למצלמה מותקנת על מנוף.

עשר שנים אחר כך יביים אלפונסו קוארון את המצלמה המרחפת של לובצקי ב"כוח משיכה". אם מה שנעשה שם נראה לכם בלתי אפשרי, צפו בהזדמנות ב"הילדים של מחר"; גם תנועת רחף בתוך מכונית נוסעת הייתה בלתי אפשרית עד שמישהו הבין שבמקום להסיע רכב מצלם ליד רכב מצטלם אפשר פשוט להסיע אותם אחד על השני.

72 שעות הסתובבתי במסדרונות. ראיתי אנשים צעירים עורכים סרט, בוהים במערכת ה־Avid בהבעה הייחודית של יוצרים שלא הלך להם והם מתחילים לעכל. במורד המסדרון ראיתי את ההיפך: אושר צרוף מהסוג שגרם לחניבעל סמית בשעתו להשמיע את המנטרה I love it when a plan comes together. ראיתי בחורים ובחורות מוציאים מהמחסן ציוד — צילום, תאורה, סאונד — באנרגיה הנחושה של צבא קטן וחכם.

בין לבין שמעתי סיפורי קיצון. מצד אחד דיווחים על אנשים שהעבירו כמעט שלוש שנות לימודים לפני שהמורים ניאותו להדליק אור ירוק מעל אחד התסריטים שלהם; מצד שני הפנו את תשומת לבי לפוסטר של "איה", הסרט הקצר של בוגרי סם שפיגל — הבמאים מיכל ברזיס ועודד בן נון, הכותב־שותף תום שובל והמפיק הלל רוזמן — שכולנו החזקנו לו אצבעות ממש עכשיו בטקס האוסקר.

לא יכול להיות קל ללמוד קולנוע בלי שום הבטחה שתזכה לביים משהו משמעותי, אבל זאת השיטה של סם שפיגל. שיטה שמזניקה קדימה את המוכשרים ביותר ומכריחה את המוכשרים פחות להבין איפה בדיוק הם עומדים. זאת חוויה מחשלת ושוברת, מכוננת ומצמיתה, מסעירה ומרסקת. עם מי שלא דיברתי ולאן שלא הצצתי נתקלתי בדיכוטומיה הזאת, והקנאה הטהורה שחשתי ברגעים הראשונים — קנאה של אדם עובד בן 40 באנשים לומדים בני 25 — התחלפה עם השעות בהערכה, כמעט השתאות, מול האתגרים שמעמיד בפניהם מסלול הלימודים.

"כולנו חברים נורא טובים", אמר לי תלמיד שנה ב'. "כולנו עובדים בסרטים של כולנו, עוזרים אחד לשני בכל דרך אפשרית, אבל כולנו גם מתחרים אחד בשני. זה נורא קשה".

"חכה", אמרתי לו במה שאני מקווה שנשמע כמו הסימפטיה שחשתי ולא כמו ההתנשאות שנדמה לי שיצאה לי, "לחיים האמיתיים".

וביני לביני חשבתי, חכם גדול. איך אתה היית מתמודד עם ארבע שנים כאלה? האם היו לך אי פעם מספיק ביצים? מספיק כישרון?

תשובות שוב לא באו לי, חוץ מאחת: כמה חבל שכבר לא אזכה לגלות.

IMG_01685. הסוודר של עמוס עוז

על הסט של "מוות אכזרי", הבמאי הצעיר סם ריימי צריך איזשהו סוג של מתקן שיאפשר לצלם שלו לדפוק ריצת אמוק בלי שהפריים ירעד עד כדי בחילה. למזלו של ריימי, ב־1975 — שש שנים לפני "מוות אכזרי" — הצלם גארט בראון המציא את הסטדיקאם, אותה רתמה גמישה שמאפשרת בדיוק את זה. לצערו של ריימי, איפה סטדיקאם. כסף לקוטג' אין לו.

ריימי יכול פשוט להעמיס את המצלמה על הכתף, אבל יש לו רעיון יותר טוב: הוא בונה תיבה מעץ ומחבר אותה לקרש גדול. לתוך התיבה הוא מכניס את המצלמה, ואת הקרש הוא מעמיס על הכתפיים של ארבעה אנשים שדופקים את ריצת חייהם. זה יוצא הכי קרוב לשוט סטדיקאם שבמאי דלפון יכול לייצר בעת הכהונה הראשונה של רונלד רייגן.

בהמשך הצילומים, לאחר שצפייה בחומר הגלם תשכנע את ריימי שקומבינת הנגרות שלו עלתה יפה, הוא יצטרך לחשוב על משהו שיאפשר לו להעיף את המצלמה ימינה ושמאלה הכי מהר והכי חלק שאפשר. הוא יבנה שולחן מעץ, יצפה אותו במה שנקרא בקולנוענית "גאפר טייפ" ובעולם האמיתי "דאקט טייפ", וימרח עליו וזלין. על הגועל הנפש הזה הוא יגליץ' את המצלמה בדרך לתוצאה מקצועית להפתיע.

ביום הראשון נכנסתי לחדר האמבטיה המזויף של "כינים" רק כשהמצלמה לא פעלה; פחדתי שאגרום לרונה לאבד ריכוז או לבמאית לאבד את הסמכות שלה בעיניה. כמו רוב הדברים שקשורים להפקה הזאת, ההנחות המוקדמות שלי היו מוטעות לחלוטין: ראשית, רונה נכנסה לעניין במחויבות מוחלטת. שנית, צריך הרבה יותר ממני בשביל לגרום לדניאל וייסמן לאבד את הסמכות שלה.

כשחשבתי שהסרט הזה יהיה לרונה חוויית חיים, חשבתי במונחים של לשחק מול מצלמה או לראות צוות צילום בפעולה או לבלות שלושה ימים בירושלים כשהקשר היחיד למציאות היומיומית שלה יהיה הניג'וסים של אבא. בכלל לא עלה בדעתי הרושם שיכולות להשאיר נשים אסרטיביות על ילדה נבונה.

שלוש בחורות צעירות ניהלו את העניינים: הבמאית דני, המפיקה גל נאה ועוזרת הבמאית דינה זילברג. אם אתם מצויים טיפה בעסקי הקולנוע, זה אמור להיות מובן מאליו שהטייטלים האלה יבואו בילט־אין עם ניהול העניינים; אם אתם יודעים משהו על נשים וגברים, אתם יודעים שלא בהכרח. בטח בהתחשב בכך שהגבר הבכיר על הסט, הצלם יניב לינטון, הוא איש תעשייה בוגר בית הספר שאינו כפוף להיררכיה הסם שפיגלית. אבל מה שראיתי — וחשוב מזה, מה שראתה רונה — זה צוות שלם שמתמסר טוטאלית לבקשות ולהוראות של שלוש בחורות. גם כשקשה, גם כשמתים לישון, גם כשהבמאית רוצה לצלם את טייק #32.

שאלת השליטה בנעשה עמדה למבחן הגדול ביותר כשהגיעה העת להזרים מים לתוך האמבטיה. ראשית צצה בעיית צינור שאמנם מתחבר בנקל לברז השריפה הסמוך, אבל לא מתאים בכלל לברז המיושן שהותקן בחדר; שנית, לינטון ואנשיו הינדסו תנועת מצלמה סבוכה על מסילת דולי שהייתה חייבת להיות מסונכרנת עם השחקניות עד לנקודה העשרונית; שלישית, רונה הייתה צריכה לשחק מצוקה נפשית על גבול הדמעות; רביעית, היא הייתה צריכה לחטוף שפריץ רציני של מים קרים; חמישית, עוד לפני המים שרר בעיר קור עז כל כך שנזכרתי במשפט של עמוס עוז מתוך "מיכאל שלי", "קר בירושלים שלך"; ושישית, לנועה הייתה הצגה בערב. השוט הכי עדין בסרט העדין הזה היה חייב לקרות תוך שלושה־ארבעה טייקים או לא לקרות בכלל.

המצב דרש מכולם לתת כתף, וסופסוף יצא לי לתרום גם את שלי. עוד ביום הראשון אמרתי למפיקה שתשתמש בי חופשי כסותם כל חור שייווצר בדרך, וזה לא היה רחוק מהשימוש שהיא מצאה בי לבסוף: אינסטלטור לעת מצוא. הגבר שכמו ב"אפולו 13" יחבר צינור עגול ליתד מרובעת.

IMG_04666. התפילה של אורי זוהר

על הסט של "הקשר הצרפתי", סרט שמצולם ברחובות ניו יורק בתקופה שהוליווד כולה ספונה בתנאי המעבדה של האולפנים הסגורים, התסריט דורש מהשוטר פופאי לנהוג ב־120 קמ"ש מתחת למסילת רכבת. גם לסגנון הריאליסטי של הבמאי ויליאם פרידקין יש דרישות: הנהג חייב להיות פופאי האמיתי, ג'ין הקמן. לא כפיל ולא נהג נסתר. חסימה של רחובות שלמים תעכב את ההפקה הרבה מעבר למה שאפשר התקציב, והאטה משמעותית של קצב הנהיגה תהרוג את הסצנה. אז פשוט עושים את זה וזהו. הקמן נותן פול גז, והתנועה ברחובות החוצים פשוט נאלצת להסתדר עם המשוגע שנוסע 120 עם כל מיני מצלמות על האוטו שלו.

התוצאה תהיה כל כך אפקטיבית שהיא תוציא את הוליווד כולה מבמות הסאונד אל העולם האמיתי.

טוב, לא באמת הייתה שם יתד מרובעת. זה היה יותר כמו לחבר צינור עגול לצינור עגול קצת יותר קטן. אז עשיתי את הקונץ עם סרט הבידוד הלבן ההוא של השרברבים ועטפתי מבחוץ בסמרטוט, וזה לא החזיק אפילו טייק אחד: לחץ המים הבקיע דרך הקומבינה שלי כמו משוריין בבאב אל וואד.

ההפקה הראשונה שאי פעם נכחתי בה הייתה של סרט גמר בתיכון. הייתי בכיתה י', והנוהל היה שהשישיסטים — בטח כבר לא קוראים לזה ככה — הם עוזרי ההפקה/ תאורה/ סאונד של השמיניסטים. אני לוהקתי לתפקיד הבום־מן וכבר בדקות הראשונות התוודעתי אל נפלאות הגאפר טייפ. לחזק משהו, לחבר משהו, לתלות משהו וכמובן להדביק משהו — יו ניים איט, הגאפר יכול על זה. בשלב מסוים כיניתי אותו "הזהב השחור"; התאורן, טיפוס בגובה של בוקיצה, חייך אליי ממרום ואני הרגשתי כחבר מן המניין בתעשיית הקולנוע. בכל זה נזכרתי כשהמים הכריעו את מאמצי השרברבות שלי והלו"ז של נועה קולר איים להכריע את יום הצילומים.

הגאפר על הסט של "כינים" היה כחול ולא שחור, אבל לא התקטננתי ועטפתי את האימא של הצינורות. אחר כך נסוגותי אל מחוץ לדלת כדי א) להיעלם משדה הראיה של רונה, ו־ב) למלא את הצד השני של תפקיד הצנר הראשי: לסמן לעוזר ההפקה לפתוח את ברז השריפה בדיוק כשהמצלמה מתחילה לנוע על מסילת הדולי.

אם כבר אנחנו בסרט, בואו נשלב רגע להילוך איטי: בתוך אמבטיה מוקפת אנשי צוות יושבת הילדה שלי, עומדת לחטוף סילון מים בטמפרטורה של המשא ומתן המדיני. מחוץ לדלת עומד אבא שלה, לראשונה מאז שלהי שנות ה־90 בתפקיד אקטיבי על סט צילומים, מתפלל לשלומם של שני מקורות מים מאוד לא אמינים: צינור הדמעות של רונה וקומבינת הגאפר שלו. ואז דני אומרת אקשן, ואני מתפלל בהיחבא כמו אורי זוהר על הסט של "הצילו את המציל", והגאפר מחזיק מעמד ורונה מגיבה לשפריץ בדיוק במצוקה שחיפשה דני וספק אם הייתה מוצאת לו היו בנמצא מים אפילו פושרים, ואז אני רואה את הבמאית הצעירה הזאת — את הבחורה האסרטיבית, הקולית והלא מתפשרת הזאת — בוכה מול המוניטור כי צלם אחד ושתי שחקניות הגשימו תוך שני טייקים את הקליימקס הרגשי של הסרט שלה.

מחוץ לדלת גם אני דמעתי. חשבתי שזה בגלל המתח או בגלל שבמרחק חצי חדר ממני יושבת הבת שלי ורועדת כמו הומלס בשלג או בגלל שיש משהו מפעים — לא יודע, מדהים? מכמיר? — בלראות יוצר שרואה את החזון שלו מתגשם. אבל עכשיו כשאני כותב על זה, נדמה לי שבכיתי לא בגלל הכוכבת הקטנה שלי ולא בגלל הבמאית הקשוחה שלה.

IMG_01367. היורש של טליה לביא

על הסט של סרט תיכון שאלוהים זוכר איך קראו לו, במאית בת 18 תולשת שערות. מחר בבוקר היא חייבת לצלם את הסצנה הכי חשובה שלה — סצנה שבנויה סביב מצלמה מורכבת על מכסה מנוע של מכונית נוסעת — ועכשיו, באמצע הלילה שלפני, מתברר שהגיזמו מבוסס־הוואקום שמחבר את המצלמה למכונית עושה הכל חוץ מוואקום. הבמאית ואני, המפיק שלה, הולכים לישון בידיעה שהלך הסרט.

באותו לילה יחלום עוזר הצלם והחבר שלי, ח', שהוא לוקח מסילה של דולי ומחבר אותה לגגון של רכב ותולה ממנה מחְבר קטן העונה לשם מייפר ותולה ממנו את המצלמה, שבראשה יש הברגה שבחלומו מתלבשת בול על המייפר. הוא יקום בבוקר, ייקח מסילה של דולי, יחבר אותה לגגון למייפר ולמצלמת וידאו ויציל סרט תיכון שאין סרט שאני נזכר עכשיו איך קוראים לו.

אני זוכר מה זה להיות במאי על סט. זוכר את הלחץ, הלבטים, הכמות העצומה של ההחלטות והתפילה שתיקח נכון 50 אחוז מהן, כי יותר מזה אין סיכוי. אומרים שפוליטיקה היא אמנות האפשרי, אבל מי שאומר את זה לא בילה מספיק זמן על סטים: בימוי, זאת האמנות האמיתית של האפשרי. אפילו בתעשייה, אפילו בהוליווד, אף פעם אין מספיק זמן ואף פעם אין מספיק כסף בשביל להגשים את מלוא החזון של הבמאי. התוצאה היא סדרה אינסופית של פשרות, ואת הפשרות האלה נאלצים לעשות אנשים שהם מטבעם — מעצם הווייתם — הטיפוסים הכי פרפקציוניסטים בעולם.

ראיתי את דני בוכה מרוב הגשמה, אבל ראיתי אותה גם נטרפת מרוב חוסר אונים. מרוב פשרות. אם עליתי לירושלים אכול קנאה על עצם ההזדמנות לעשות סרט, הרי שאחרי 72 שעות קינאתי פחות וצקצקתי יותר, כי נזכרתי במחיר הנפשי המשוגע של הבימוי.

את סם שפיגל לא יצא לי לחוות, אבל את החיים האמיתיים של במאי בישראל יצא לי ועוד איך. אני מדבר כאן על שנות ה־90, כנראה התקופה הכי משתלמת אי־פעם — כולל העתיד — להיות במאי פרילאנס בין הירדן לים, וזה היה פשוט נורא. לעבוד חודשיים ואז לא לעבוד חמישה; לקבל טלפון ממפיק רגע אחרי שהכספומט נכנס לחור ולא חוזר רק כדי לגלות שהוא בכלל צריך ממך את המספר של מישהו אחר; לרדוף אחרי הבן זונה שהבטיח לשלם לך שוטף פלוס 90 לפני 120. 14 שנה אני בבלייזר, 17 שנה עברו מאז הפעם האחרונה שהוצאתי חשבונית על עבודת בימוי, ולשום דבר מזה אני לא מתגעגע. להיפך: אני מרחם על האנשים המוכשרים שצריכים לאכול את החרא הזה, ועוד בימים הממש לא שנות התשעימיים האלה.

הסתכלתי עליהם בסוף היום השלישי, טרוטי עיניים ומותשים, וניסיתי לנחש מי מהם יהיה הטליה לביא של העשור הבא ומי יגלה שהעולם האמיתי קשה אפילו יותר מהלימודים בסם שפיגל. אני זוכר שחשבתי: לא יודע למי מהם יש יותר מזל. אלה שיזכו לרדוף אחרי החלום שלהם ויגלו כמה קשה לרוץ בחוץ, או אלה שיוותרו מראש וילכו לעשות משהו שלא גורם לצלמי עיתונות ללחוש דברים על לימודים של מובטלים.

זה היה אז — בסוף, כשכולם הקיפו את רונה ומחאו לה כפיים ואני התפוצצתי בצד מרוב גאווה — שהבנתי למה בכיתי בסוף היום השני. שתפסתי למה זאת בהחלט הייתה חוויית חיים, אבל יותר שלי מאשר שלה.

IMG_02188. הרכבת של רונית שחר

על הסט של "אהוב יקר", קליפ לזמרת העולה רונית שחר, במאי בן 22 תולש שערות. "הד ארצי" דחפה אותו ללכת על הרעיון היומרני של קליפ בשוט אחד, והשוט האחד שהגה תלוי בכך שרכבת צעצוע תלויה על חוטי ניילון תקיף את שחר לאורך כל השיר. השמש עומדת לשקוע. הרכבת לא השלימה סיבוב אחד מאז הבוקר.

יכולתי לעצור הכל ולהודיע בהכנעה שהצילומים קרסו עקב כשל טכני, אבל לא העזתי לשבור ככה את הכלים. אז פשוט בחרתי לאלתר משהו נטול רכבת, והפרצופים של אנשי הד ארצי בחדר ההקרנה בישרו לי שזה עתה צפיתי ביצירה הגנוזה הראשונה שלי. אחריי באה שירי שחר וביימה לשיר הזה קליפ טוב בהרבה מכפי ששלי היה יוצא גם אם הרכבת הייתה נוסעת בצייתנות גרמנית.

"אהוב יקר" היה הכישלון הכי חרוץ בחיי המקצועיים. ההזדמנות הכי גדולה שקיבלתי כבמאי, והכי גדולה שהחרבתי במו ידיי. המשכתי לביים עוד שנתיים וחצי לפני שקשיי הפרנסה שלחו אותי אל הכסף הגדול של העיתונות, אבל קריירת הבימוי שלי נעצרה בפועל עם הרכבת הארורה ההיא.

אני לא מתגעגע לרדיפה אחרי פרנסה, לא מתגעגע להתהפכויות של הבטן עם כל ויתור ופשרה, לא מתגעגע לחלום על הוליווד ולהתעורר בטלעד, ובטח לא מתגעגע לגאיות הנפשיים שממתינים מאחורי כל פסגה יצירתית. אבל חבורה של אנשים יפים, שאחרי 72 שעות של התשה פיזית ומנטלית מצאו את הכוחות לעשות לבת שלי יותר שמח מאשר ביומולדת, הזכירה לי כמה אני מתגעגע לסטים. למקומות המטורללים האלה שאיכשהו מוציאים מאנשים פתרונות של קסם ורעיונות של מיליון דולר, סיכונים מטורפים והמצאות משוגעות, טריקים של עשן ומראות ודגים באושים וקומבינות של גאפר טייפ.

מי שלא חווה לא יידע ומי שמכיר לא ישכח. עשור וחצי לא הייתי על סט, אבל את המילים הקסומות שהכרתי בגיל 15 וליוו אותי עד גיל 28 — מייפר וגובו ומג'יק־ארם וג'לטין וגריפ־סטנד וקוורץ וגאפר טייפ, תמיד גאפר טייפ — סביר להניח שאזכור כל עוד אזכור את שמי. את התחושה, את האינטנסיביות ואת היצירתיות ואת החברויות שנקשרות ברגע, בטח אזכור גם אחרי.

סטים היו המקומות שהרגשתי בהם הכי בבית. בום־מן בגיל 15 או במאי בגיל 25, הם תמיד הוציאו ממני את המיטב. הצוות של דניאל וייסמן החזיר אותי לרגע הביתה, והידיעה שזה רק ביקור קצר והוא תיכף ייגמר היא בטח חצי ממה שגרם לי לדמוע ביחד עם הילדה הקפואה שלי. והחצי השני? טוב, זה פשוט כי האמבטיה ההיא ניקזה לא רק את המים של ברז שריפה ירושלמי אלא גם את מי שכבר לא אהיה ואת מי שאני.

בסופם של צילומים, אני לא מקנא במי שהחבר'ה מסם שפיגל הולכים להיות. אני מקנא במי שהם עכשיו: אנשים צעירים על סט של סרט.

*פורסם בגיליון מרץ של בלייזר

סמול לבובסקי

"שכחתי חצי קילו עדשים אדומות!"

"שכחתי חצי קילו עדשים אדומות!"

אם הייתי קורא את העיבוד של פול תומאס אנדרסון לרומן "מידות רעות" מאת תומאס פינצ'ון, סביר מאוד להניח שהייתי צוחק בקול רם. לא רק שכמעט בכל סצנה יש כאן לפחות רגע LOL מובהק אחד, אלא שהסך הכל מעלה בדעתך תאונת דרכים מטורללת בין "שלום לנצח" של רוברט אלטמן ל"ביג לבובסקי" של האחים כהן. אז כאמור, אני מניח שהוא קורע מצחוק על הנייר. כמה חבל שהוא משעמם טילים על המסך.

חואקין פיניקס הוא לארי "דוק" ספורטלו, בלש פרטי/ סטלן־על שהאקסית שלו (קתרין ווטרסטון) מופיעה אצלו יום אחד עם סיפור אימה על החבר החדש שלה, מיקי וולפמן (אריק רוברטס). דוק נחלץ לעזרתה וכבר בגלגל הראשון מוצא את עצמו בסבך של אנשי הגרילה השחורה, ניאו־נאצים, אילי הון ורוחניקים. בתוך כל הבלגן צצות מספר דמויות מפתח משניות, כמו עורך הדין של דוק (בניסיו דל טורו), השוטר שלא סובל אותו (ג'וש ברולין), נגן סקסופון מסתורי עם נטייה לצוץ במקומות לא סבירים (אוון וילסון) ועוזרת התובע המחוזי (ריס וויתרספון) שנגררת לתוך הבלגן הזה בניגוד לרצונה.

זוכרים את תאונת הדרכים דלעיל? אז ב"שלום לנצח" זרק אלטמן את פיליפ מארלו אל התרבות ההיפית, ו"מידות רעות" נראה ומרגיש כמו המשך של אותו רעיון – בואו נראה מה יקרה אם נפזר על הבלש ועל המקור הקולנועי שלו, הפילם נואר, את הקססה של שנות ה־70. אלא שאלטמן עשה בזה שימוש מעודן, מושכל, מרומז; פת"א הולך על זה בכל הכוח (ובכל האורך: 149 דקות!), והבדיחה ממצה את עצמה הרבה לפני התסריט. ותחזיקו רגע את המחשבה הזאת, כי תכף אשוב לעניין הנפח.

אז "שלום לנצח" מעורב בתאונת הדרכים של "מידות רעות", אבל האשם הוא ה־Dude מ"ביג לבובסקי". ליתר דיוק, הניסיון לייצר לו כאן יורש עם טוויסט – בניגוד לדמות שגילם ג'ף ברידג'ס, הסטלן שמוצא את עצמו מעורב בסיפור שגדול עליו בעשר מידות, דוק ספורטלו עובד בלמצוא את עצמו בסיפורים כאלה. זה יכול היה להצליח אילו השכיל פת"א ללכת עם האבסורד הטמון בשילוב חוקר־סטלן, אילו "מידות רעות" היה קומדיה פאר אקסלנס, אבל שני דברים מונעים מהפן הקומי שלו להתרומם. והראשון הוא השחקן הראשי שלו.

חואקין פיניקס הוא שחקן אדיר, אבל מצחיק הוא לא. פשוט אין לו את הדבר הזה. בהינתן שהבלש דוק ספורטלו לא כתוב כמי שיורה משפטי־מחץ, הסיכוי שלו להצחיק תלוי כולו במה שהוא משדר בין השורות. יש שחקנים – הדוגמה המובהקת ביותר שאני יכול לחשוב עליה היא וולטר מת'או המנוח – שכל הקטע שלהם זה להצחיק אותך פשוט מתוקף זה שהם שם. שמשהו בהבעה שלהם, באופן שבו הם מתנהלים, פשוט מייתר את הפאנץ' ליין. האחים כהן זיהו את הפוטנציאל הזה אצל ג'ף ברידג'ס, למרות שהוא לא הפגין אותו לפני (או אחרי) "ביג לבובסקי"; פול תומאס אנדרסון חשב כנראה שגם פיניקס הוא איש מצחיק שכלוא בגוף של שחקן רציני, והוא טעה בגדול. גדול וארוך, שזאת המכשלה השנייה של "מידות רעות".

עם 149 דקות המסך האלה, הסרט הזה היה יכול להיקרא "מידות גדולות". הבעיה כאן אינה הזמן שאתה מבלה באולם, אלא ההימרחות של כל סצנה וסצנה; זה כאילו שפת"א ניסה להמציא מחדש את התזמון הקומי, ללכת רך איפה שהחוכמה המקובלת היא ללכת חד. התוצאה היא סרט שאני מצטער שראיתי, כי נראה לי שמסתתר מאחוריו ספר שהייתי רוצה לקרוא לפני שמישהו עיבד אותו לכדי שעתיים וחצי של נו כבר.

אחרי הביזאר של "המאסטר" חשבתי שפול תומאס אנדרסון חייב לנו אחד, ועכשיו זה כבר שניים. אני מניח שהוא הניח ש"מידות רעות" הוא חזרה לקלילות של "לילות בוגי", אבל הסרט הזה לא קליל. הוא סתם נמוג ומשאיר אחריו טעם לוואי של כלום, כמו ביס אחד יותר מדי מצמר גפן מסוכר.

פורסם בפנאי פלוס, 26.2

אלצהיימר זה רע, כן?

"מה זאת אומרת נסגרה ההרשמה לרכישת קרקע חקלאית באזור פרדס חנה?"

"זה אחד מסרטי ה'אכול את התרד, זה טוב בשבילך'". עברו כל כך הרבה שנים מאז שקראתי את השורה הזאת שאני לא זוכר באיזה מגזין היא הופיעה או לאיזה סרט היא התייחסה, אבל היא מסכמת היטב את החרדות המוקדמות שלי מ"עדיין אליס". סיפור על בת 50 שמתמודדת עם אלצהיימר – מה זה כבר יכול להיות חוץ מסרט חשוב במובן המבאס של המילה? אתם יודעים, במובן של תרד?

אז זה מה שהחריד אותי לפני הצפייה, ואחריה אני יכול להשיב: ובכן, זה יכול להיות סרט שנמנע מעודף חשיבות עצמית ומתרכז בסיפור שיש לו לספר – על אישה אחת ומחלה אחת ואיך שהיא משפיעה עליה ועל משפחתה, בלי דידקטיות מצמיתה או מסרים מתקתקים מהסוג שמכונה באמריקאית Life-affirming. "עדיין אליס" גם לא נוטה למה שהאמריקאים מכנים Sugar-coating; הבמאים־כותבים ווש ווסטמורלנד וריצ'רד גלצר, שמביאים כאן עיבוד לרב־מכר מאת ליסה ג'נובה, לא מנסים לזגג את האלצהיימר בשום דבר מלבד חרא ענק. בכל הפינות והמקומות האלה, הסרט הזה בהחלט מפתיע לטובה. שנעשה תקציר לפני שניכנס למקומות שהוא לא?

אז ג'וליאן מור לקחה אוסקר על התפקיד של אליס האולנד, פרופסור לבלשנות מאוניברסיטת קולומביה, שמתחילה לחוש סימפטומים מדאיגים – מילים שנבצרות מזכרונה, התקפי דיס־אוריינצטיה – ומגלה שזה לא הגידול במוח שהיא חששה מפניו אלא האלצהיימר שהיא בכלל לא העלתה בדעתה. זה תופס את בעלה (אלק בולדווין) בתקופה קריטית בקריירה שלו, את בתה הבכורה (קייט בוסוורת') בעיצומם של טיפולי פוריות, ואת בת הזקונים (קריסטן סטיוארט) בשלבים ראשונים של קריירת משחק רחוק מהבית, בחוף המערבי. מחלת האם נוגעת לשתי הבנות ולבן (האנטר פריש) ביותר ממובן אחד מכיוון שמדובר בזן תורשתי של אלצהיימר, כך שיש כאן התמודדות של משפחה שלמה עם גזירה אחת.

מכירים את ה־Life Hacks שנעשו כל כל פופורליים ברשתות החברתיות, כל המדריכונים האלה שמלמדים אותך לעשות דברים באופן חכם ו/או חסכוני ו/או סתם מגניב? אז במיטבו, "עדיין אליס" מגיש ערימה עצומה של Life Hacks לפגועי זיכרון. בזכות האינטליגנציה של אליס והרקע הבלשני שלה, היא מוצאת אלף ואחד טריקים להערים על הסימפטומים; תוך כדי צפייה מצאתי את עצמי נאבק באינסטינקט לשלוף פנקס ולרשום לעצמי כמה טיפים למקרה שהחרא הענק ייפול גם עליי.

ברגעים הטובים האחרים שלו, "אליס" מטפל בהשפעת המחלה על היחסים בין בנות המשפחה. במאים סנטימנטליים יותר – או סופרת סנטימנטלית יותר, לא קראתי את ג'נובה – היו מאזנים את הרע של האלצהיימר בטוב שהוא עושה לבנות משפחת האולנד; אצל ווסטמורלנד וגלצר, המחלה מסבכת עוד יותר את היחסים הסבוכים ממילא בין אם מצליחה לבת אחת שלא מצליחה להיכנס להריון ושנייה שסתם לא מצליחה. נקודת זכות נוספת בעניין הזה הולכת לקריסטן סטיוארט, שמראה כאן מנעד רחב הרבה יותר מפרצוף התחת הסטנדרטי שלה: כלומר, מכירים "גרבו מדברת"? אז סטיוארט מחייכת!

בכל הנוגע לכף החובה, מציקים לי דבר אחד קטן ודבר אחד גדול. הקטן הוא נוכחות קלה אך מורגשת של שוביניזם נשי; הדמות של בולדווין מוצגת כגבר שלא מסוגל להכיל את ההתמודדות, ואילו הבן טום הוא לגמרי לא פקטור, לכל היותר שחקן־אורח בארוחות משפחתיות. "אליס" הוא במובהק סרט על אם ושתי בנותיה, ואני תוהה למה בסיפור על נשים חבוי מסר מוזר על אזלת ידם או על אי חשיבותם של גברים. אבל שטויות, זה באמת בקטנה: בגדולה, הבעיה עם "עדיין אליס" היא שזה טיפול מאוד ריאליסטי בדבר איום ונורא שאשכרה עלול לקרות לכולנו. במילים אחרות, אלה 101 דקות של חרא ענק. ובשורה התחתונה, כי הנה הגענו אליה, אני מתקשה להמליץ בלב שלם על סרט שזה כל מה יש לו בתפריט.

פורסם בפנאי פלוס, 26.2