איזה מזל הבת שלך?

"לא מאמינה, תכף אמצע אוגוסט ועוד אין נגיד"

"לא מאמינה, תכף אמצע אוגוסט ועוד אין נגיד"

אם אתה מצטער יותר על דברים שלא נהיית מאשר על מי שאתה, זה הופך אותך לבר מזל. המחשבה הזאת ניסחה את עצמה באיזה מקום בראש שלי לפני כמה שבועות, ומאז היא לא נותנת לי מנוח. ניסיתי למצוא בה פגם לוגי, אבל אני חושש שהיא לגמרי תקפה: אם המשקל המצטבר של פספוסי העבר שלך קטן מזה של הפספוס שגדלת להיות, זה עניין מתמטי שהתמזל מזלך. תחשבו על האפשרות ההפוכה ותגיעו בדיוק לאותה מסקנה.

לפי הלוגיקה שלי יוצא שאני בן זונה בר מזל. מזל שאני עובד בעיתון שאף אחד עוד לא החליט לסגור, מזל שאת הדירה שלנו קנינו כשעוד אפשר היה לקנות דירה, מזל שאף אחד מההתקפים לא הרג את אבא שלי, מזל שלפני שש שנים הסתיים ניתוח הגולגולת של רונה ללא נזק זולת הסרטים שרצו לי בראש בגללו. מלא מזל. כל כך הרבה שכבר שנים אני ממלמל מנטרה בת שתי מילים: בין הטיפות. בין הטיפות. כל החיים בין הטיפות. ובמשוואה שמוכיחה אמפירית שאני מזליקו, המשתנה שלא נותן לי מנוח הוא שזה משתנה. חיים שלמים בין הטיפות לא מבטיחים שמחר לא יתפוס אותך הגשם, או — כדי לאזן סופסוף את הספרים — סופת החרא המושלמת. ואז מחכה לך הצער הרע. הצער על מי שנהיית.

קו המחשבה הזה אולי נולד מתוך מי שאני בגיל 39, בערך הרגע האחרון שבו אתה עדיין מאמין שאולי עוד תהיה מה שרצית להיות, אבל זה מטריד אותי פחות בגלל המוצר הדי מוגמר שהוא אני ויותר בגלל המוצר המתהווה שהוא רונה. כמו שאני רואה את זה, כמו שכבר כתבתי, אחד הדברים המשותפים להורים ולאלכוהוליסטים הוא הקושי לקבל את מה שהם לא יכולים לשנות. ובכן, כנראה שגם הבת שלי נדונה לאחד מהשניים — להצטער יום אחד על מה שהיא או על מה שהיא לא  — וממש קשה לי לקבל את הרעיון שאני לא יכול לשנות את זה.

אני אומר נדונה, אבל זה לא לגמרי נכון: התיאוריה שלי אולי תופסת לגבי תשעה וחצי מכל עשרה אנשים, אבל היא לא חלה על הבני הזונות בני המזל האמיתיים של העולם הזה. אלה שטוב להם עם מי שהם ואין להם חרטות על מי שהם לא. יצא לי לפגוש  אנשים כאלה, וזיהיתי אצלם שני מכנים משותפים כמעט מובנים מאליהם: תחושה של ייעוד ותחושה של הגשמה.

הצירוף הזה לא נשמע כמו פוקס גדול מדי, אבל האמת היא שמעט מאוד אנשים מרגישים שהם נועדו למשהו, ובתוכם יש מיעוט זניח של כאלה שהצליחו להגשים. לא, תיקון: של כאלה שמאמינים שהם הצליחו להגשים. זה מוריד מהרשימה את מי שיש לו יותר כישרון מאשר ביטחון, ומצד שני מכניס אליה את מי שהצליח למרות שאין לו כישרון וגם לא מודעות עצמית לתפוס שזה מה שקרה, אבל אנחנו שוב נותרים עם פרומיל של מזליסטים.

רונה בת שבע וחצי, וקשה לומר שהיא או אני או אימא שלה מזהים אצלה איזה ייעוד שאין לטעות בו. אבל יש לה זמן, ואני מעביר אותו בתפילה שהיא תתביית על משהו שיש לה סיכוי אמיתי להגשים. אלא שמעת לעת אני תופס את עצמי לאמור: אבא, אתה מאחל לבת שלך חלומות קטנים?

לי היו חלומות עצומים. רציתי להיות סטיבן ספילברג. אבל יש לי מזל, אז אני יותר מתחרט על זה שלא נהייתי ספילברג מאשר על זה שנהייתי ההוא שכותב בבלייזר על ספילברג. אם שרדתם את הלופ הזה, בוודאי תבינו למה הטקסט הזה נכתב מתוך שילוב עמום של פסימיות ורפיון ידיים. על כל פנים, התשובה היא לא. אני לא מוכן לאחל לבת שלי חלומות קטנים.

לרונה אני מאחל גם לרצות להיות ספילברג וגם להצליח להיות ספילברג. זה פשוט אחד מהדברים האלה שאתה לא יכול לשנות כבעל חלומות גדולים. וככה יוצא שכבר כמה שבועות, תוך ניסוח לופים לוגיים על מזל והיעדרו, אני מוצא את עצמי נשבע בשם סצנת הסיום של  "נקודת מפגש". זוכרים את חילופי הדברים שכתב וודי אלן בין סבו של תינוק בן יומו לדוד שלו?

"הילד הזה יהיה גדול בכל דבר שיחליט לעשות", אומר סבא בריאן קוקס.

"אתה יודע מה?", עונה מתיו גוד בתפקיד הדוד, "לא אכפת לי אם הוא יהיה גדול. אני רק מקווה שהוא יהיה בר מזל".

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s