ארכיון חודשי: פברואר 2014

13 אוסקרים שצריכים להיות

"שמעת חמודי? הציונות חזרה!"

"שמעת חמודי? הציונות חזרה!"

ברוכים הבאים לטקס פרסי הלא גמרתי אקדמיה וגם תעודת בגרות אין לי. על הפרק: כמה סרטים שמגיע להם ולא מקבלים, כאלה שמקבלים למרות שלא מגיע להם, ובעיקר קצת יחס לסרטים של העונה הזאת, שתמיד יוצאים מהר מדי וצפוף מדי בשביל מבקר קולנוע שעובד בעיתון שיוצא פעם בחודש. בסדר? אז כמו שאומרים מנחים בתוכניות אקטואליה כשהם מנסים לשוות לעצמם אשליה של אנרגיה, מתחילים.

1) הסרט הכי ראוי לשמו: "12 שנים של עבדות". ברצינות, סטיב מקווין? 12 שנים ואתה חייב לתעד כל שנייה מהן?

תראו, "12 שנים" הוא הרבה דברים — חשוב, מזעזע, ארוך — אבל הוא לא סרט. זאת פשוט לא הגדרה נכונה למהלך העלילתי שהוא מתאר: בחור שחור חי חיי חופש > בחור שחור נחטף ונמכר כעבד > בחור שחור אוכל הרים של חרא > בחור שחור משוחרר בפוקס. ראיתם את הפרק ב"המפץ הגדול" עם התובנה על זה ש"שודדי התיבה האבודה" הוא סרט לא טוב כי לאינדיאנה ג'ונס אין שום השפעה על המתרחש, ובעצם הוא סתם עד לזה שהנאצים מוצאים את ארון הקודש? אז, כאילו, ג'ונס לפחות מנסה. סולומון, הגיבור של "12 שנים", הוא שותף פסיבי לחלוטין במה שעובר עליו. אני מבין את הרצון של הבמאי מקווין להישאר נאמן לאוטוביוגרפיה שעליה מבוסס הסרט שלו, אבל יש סיבה שהספר של סולומון המקורי מכר כשישה עותקים לפני שהוא נהיה סרט: המציאות היא בדרך כלל סיפור די צולע. במיוחד כשהמספר מחלק את העולם לשניים, קורבנות ופושעים, כמעט בלי שום אמצע.

בתוך "12 שנים" מסתתרת דמות משנה אחת, זאת של השפחה פטסי (לופיטה ניונגו), שהסיפור שלה היה יכול להחזיק סרט. חוץ מזה, אחד הסרטים הכי מדוברים של השנה פשוט לא מחזיק מים. איך אמרה איימי פולר בגלובוס הזהב? "וואו, הסרט הזה ממש שינה את התפיסה שלי על העבדות". בול.

2) האישה הכי יציאה: קייט קרנט, "נברסקה". עמדתי לכתוב ביקורת סדורה על הסרט החדש של אלכסנדר פיין ("דרכים צדדיות", "היורשים") כשהתחוור לי שיש רק שני דברים שאני רוצה להגיד עליו:

1. סרט טוב.

2. עזבו את ברוס דרן. ג'וּן סקוויב איז דה שיט.

"דווקא הייתי אופטימית בקשר לעונה הזאת עד הפציעה של טיוס"

"דווקא הייתי אופטימית בקשר לעונה הזאת עד הפציעה של טיוס"

כן, ברור שדרן הוותיק מקבל ריספקט על מה שהוא עושה עם הדמות שלו, זקן תימהוני שמאמין ברצינות שהוא זכה במיליון דולר ויוצא לתבוע אותם. גם וויל פורטה, בתפקיד הבן שמצטרף אליו בעל כורחו, קיבל את הנקודות שלו. אבל אותי שבתה דווקא אימו של האחרון ואשתו של הראשון.

סקוויב מגלמת כאן מה שנקרא תפקיד כפוי טובה: בהתחלה נראה שקייט גרנט היא פשוט קלפטע מהגיהינום, ולפחות חצי סרט עובר לפני שמתברר מה עוד יש בה. רק מה, כבר בשלב המקדמי היא הדבר הכי מצחיק בסרט המצחיק ממילא הזה, ויש לי הרגשה שזאת לא רק הכתיבה. פיין כבר ביים את סקוויב ב"אודות שמידט", אבל היא לא נכנסה לי לתאים האפורים והסרט היה לא משהו. הנה הם חוזרים עם סרט מסע הרבה יותר מחודד, ועם כלבה זקנה שאני לא מתכוון לשכוח.

3) השימוש הכי מקורי בשיר הכי שחוק: Space Oddity, "החיים הסודיים של וולטר מיטי". אני לא מת על דייויד בואי, אבל הרגע הכי יפה ב"וולטר מיטי" הוא זה שבו קריסטן וויג לוקחת גיטרה ומתחילה לשיר לבן סטילר "גראונד קונטרול טו מייג'ור טום". אתם יכולים לשמוע אותה בקליפ הזה, גם אם לא ממש לראות את מלוא הסצנה:

היו ביקורות שהשוו את "וולטר מיטי" ל"פורסט גאמפ", אבל בשבילי הוא היה יותר כמו שדרוג של "ג'ו נגד הוולקנו" — אותו סרט מוזר ששלח את החולה הסופני טום הנקס לקפוץ לתוך לוע של הר געש, ובצדק, כי האופציה השנייה שלו הייתה להישאר עם מג ראיין. "מיטי" הוא סרט טוב בהרבה מהיציאה הבאמת משונה ההיא של הבמאי־תסריטאי ג'ון פטריק שנלי מראשית שנות ה־90, בעיקר בגלל שבמיטבו הוא מצליח להיות גם מצחיק בקול רם וגם נוגע ללב. וויג הייתה שני הדברים האלה ב"מסיבת רווקות", אבל זה היה סרט שהיא כתבה ודמות שהיא תפרה למידותיה שלה. יפה לראות אותה מייצרת מנעד כזה כשמישהו אחר כותב לדמות שלה — או ליתר דיוק גירסת הפנטזיה של הדמות הזאת — רגע שבו היא שולחת גבר אפור־חיים אל ההרפתקה הגדולה של חייו. פשוט סצנה לספרים.

4) פרס הסינרגיה: "להציל את מיסטר בנקס". את טיעוני השופטים כבר הבאתי כאן (בקיצור נמרץ? מקרה מוזר של חצי איום וחצי לא רע שיוצא מהם שלם מצוין), ובכל מקרה, הבה נתמקד בעניינים חשובים יותר. נכון הזכרתי הרגע את "ג'ו נגד הוולקנו"? אז ראיתי אותו בחודש שעבר בעקבות "וולטר מיטי", ותקלטו את זה: הנקס משחק בו ברנש בשם מר בנקס, חולה סופני כמו הגיבור של "פילדלפיה", שיוצא על סירה קטנה למשימה ימית מטופשת כמו דיג החסילונים של פורסט גאמפ, ואז מוצא את עצמו תקוע על רפסודה מאולתרת בדיוק כמו ב"להתחיל מחדש", וכל זה כשמג ראיין אוכלת לו את הראש בדיוק כמו ב"נדודי שינה בסיאטל" וב"יש לך הודעה". זה לא פלופ מהניינטיז, זה סיכום של קריירה שלמה. ועוד למפרע!

5) פרס הדיסוננס: The Broken Circle Breakdown. עוד מקרה שבו קוראי הבלוג זכו לקרוא את הטיעונים לפרס לפני קוראי הפרינט, אבל אם גדול עליכם ללחוץ על הלינק, אז דיסוננס על שום קו מוזיקלי סופר־שמח וקו עלילתי סופר־עצוב שיוצרים סרט פשוט בלתי נשכח.

6) פרס מיוחד של חבר השופטים למוזיקת נשמה, R&B והיפ הופ: Short Term 12. הטיעונים כאן, אבל תכלס הם מסתכמים בווידאו שלהלן:

7) Breakthrough Performance: סופי נליס, "גנבת הספרים". אני אוהב את הקטגוריה הזאת מפרסי הסרטים של אם־טי־וי, פחות הופעת בכורה ויותר הופעת פריצה, רק שהשנה היא מציבה בפני קונפליקט. מצד אחד הלב יוצא אל לופיטה ניונגו, שהדמות המעונה שלה היא באמת הדבר הכי טוב ב"12 שנים של עבדות". מצד שני, להוציא לך את הלב בתפקיד שפחה ששורדת גם אונס, גם אינספור הצלפות וגם את המונולוגים של צ'יווטל אגיופור זה לא חוכמה גדולה. אז העאלק־אוסקר הולך אל סופי נליס, הכוכבת בת ה־13 של "גנבת הספרים". דווקא על רקע סרט בעייתי מאוד בולטת האנרגיה המגניבה של הילדונת הזאת, שמצדיקה את הדברים שאמר עליה הבמאי בריאן פרסיבל בהקרנת העיתונאים בתל אביב: הנה מישהי שמשדרת מידה זהה של עוצמה ופגיעות.

"עכשיו תורי להיות החולה"

"עכשיו תורי להיות החולה"

8) Best 0n-Screen Duo: עמנואל סינייה ומתייה אמלריק, "ונוס בפרווה". אחת הקטגוריות היותר מוצדקות בפרסי הסרטים של אם־טי־וי, הזוג המצולם הכי מוצלח, היא הזדמנות לדבר בזכותו של הסרט הכי אנדר־רייטד בעונת האוסקרים הזאת. נכון, רומן פולנסקי עשה כאן בסך הכל מחזה מצולם — ליתר דיוק עיבוד למחזה מאת דייויד אייבס, שהוא בעצמו עיבוד לנובלה מאת לאופולד פון זאכר־מאזוך — אבל כשבמאי קולנוע עושה סרט על במאי תאטרון והשחקנית/מוזה שלו, ומחליט ללהק לתפקיד את הרעיה/שחקנית/מוזה האישית שלו, אנחנו מקבלים משהו מעניין מאוד: פרשנות של קולנוען לפרשנות של מחזאי לנובלה של מזוכיסט (למעשה המזוכיסט, מילה נגזרת משמו של מאזוך).

מתוך "בנימין ושרה: המחזמר"

מתוך "בנימין ושרה: המחזמר"

פולנסקי עשה סרט מצחיק מאוד וחכם מאוד, והשילוב סינייה־אמלריק מייצר בדיוק את מה שחייב לייצר מפגש בין גבר לפנטזיה שלו: ניצוצות. מלא ניצוצות.

9) פרס הכוראוגרפיה: "כוח משיכה". כתבתי את זה כבר, אז רק אזכיר את זה — האקדמיה צריכה להעלות באוב את פרס ה־Dance Direction (כאילו, כוריאוגרפיה) שהיא נהגה לחלק בשנות ה־30 של המאה ה־20 ולתת אותו לאלפונסו קוארון על העבודה הזאת. אותו, את פרס הסרט ואת פרס הבימוי. סגרנו?

10) החבר'ה הכי טובים: "חלום אמריקאי". בגלל זה.

11) סצנת הסיום הכי טובה: "קפטן פיליפס". לא יודע למה אין פרס כזה, ואם היה, אז הרגעים האחרונים של "קפטן פיליפס" היו לוקחים בהליכה. אני מדבר, עם אזהרת ספוילר מובנית, על מה שעושה טום הנקס דווקא כשהדמות שלו יצאה מכלל סכנה ועל איך שהמצלמה הבדרך כלל רועדת מדי של פול גרינגראס מטפלת בזה. לא חושב שראיתי אי פעם טיפול אמין יותר דווקא ברגעים הכי מוזנחים של הדרמה: אלה של האחרי.

"אבל לא ידעתי שזאת חניה פרטית!"

"אבל לא ידעתי שזאת חניה פרטית!"

12) הטיפול הכי אלטרנטיבי: "מועדון הלקוחות של דאלאס". אם לא "כוח משיכה", זה בעיניי המועמד הכי ראוי לכל הפרסים הגדולים השנה, ותכלס המועמד הסביר היחיד לשני פרסי המשחק הגבריים. אבל בסדר, מתיו מקונוהיי וג'ארד לטו כבר קיבלו ועוד יקבלו שבחים על הדמויות של (בהתאמה) חולה האיידס שמתחיל להבריח תרופות מתחת לאף של ה־FDA והדראג קווין שהופך לשותף המאוד לא סביר שלו. מי שקיבלו פחות קרדיט, ואני נורא מקווה שיצאו עם משהו מהאוסקרים, הם הבמאי ז'אן־מארק ואלה (לא מועמד, אבל רגע), התסריטאים קרייג בורטן ומליסה וולוק (מועמדים), ושני העורכים — ואלה עצמו ומרטין פנסה (מועמדים, אולי באמת במין פיצוי על פרס הבימוי). כל כך למה, אתם שואלים? כי זה סרט על הימים האפלים של ראשית מגפת האיידס שמצליח לא רק לרגש אלא גם להצחיק אגב שמירה על טמפו של סרט שודים. זה כל כך למה.

13) המפלצות הכי מגניבות, אבל אי פעם, כולל העתיד: "פסיפיק רים". גודזילה וקינג קונג, הטי־רקס ב"פארק היורה" והמליח שיצא משליטה ב־The Host, ג'אבה דה האט ורוזי אודונל — יום ניים איט, גיירמו דל טורו השאיר לזה אבק בסרט הקיץ האדיר שלו. חשבתי ככה אחרי הצפייה הראשונה ואני עוד יותר משוכנע בזה אחרי השנייה שסידרתי לעצמי החודש. ושתבינו, בשתיהן הייתי סחי.

*פורסם במקור בגיליון פברואר של בלייזר, מקרה נדיר שבו התכנים של הבלוג גלשו לפרינט במקום להפך

מודעות פרסומת

10 יתרונות מפתיעים בלהגיע לגיל 40

20140218_100619הפוסט הזה נכתב בבוקר יום ההולדת ה־40 האישי שלי. אני מציין את זה כי התמונה למעלה היא הסלפי הראשון שצילמתי אי פעם, ולא הייתי מצלם אחד כזה בכל בוקר אחר. זה פשוט שהיום אני יכול להעלות אותו כאן על תקן מחווה לג'אד אפאטו אהוב ליבי: הנה, This is 40

1) אתה כבר לא צריך לחשוש מזה שתיכף תהיה בן 40. שנה שלמה אתה סופר לאחור בתחושה סופנית, ואז מגיע היום והחיים פשוט נמשכים. זה כל כך טריוויאלי שלפני שבוע או שבועיים התנבאתי באוזני לא־זוכר־מי שזה בטח מה שיקרה לי ב־18.2.14, אבל יש פער אדיר בין לדעת את זה ולחוות את זה. לראיה, כשניבאתי את זה היה לי כבד. עכשיו, כשאני חווה את זה, קל לי.

2) אתה הרבה יותר מבין גברים. כלומר, את מערכת ההפעלה שלהם. זה כמעט בלתי נמנע אחרי ארבעה עשורים שאתה משתמש בה בעצמך. נגיד, לפני שבועיים הבנתי למה גברים מתחילים עם מלצריות: כי מלצרית חוסכת ממך את הקטע של להיות הראשון שמדבר, זה למה. גברים בהכללה הם בהמות, וככאלה אי אפשר לבטוח בהם עם המדע המדויק של שבירת הקרח. בגלל זה אנחנו מתעסקים כל כך הרבה עם שורות פתיחה מטופשות, ובגלל זה מסתובב לנו הראש כשבחורה עם מגש קטן חוסכת מאיתנו את הצורך להשתמש בהם.

נו, תביאו עוד כאלה. חופשי. אם זה שעיר, אני מבין את זה.

3) ואתה יודע שלעולם לא תבין נשים. זה לא קשור לנגה ומאדים וכל השטויות האלה: זה כי הן משוגעות. אנחנו מצידנו ילדותיים וכוחניים ושטחיים ואגוצנטריים, אז אל לנו לתפוס תחת על שגעת, אבל המסקנה האופרטיבית היא שאין שום טעם לנסות לפענח אותן. חלקן מגניבות, חלקן מסוכנות, חלקן מתישות, חלקן משתייכות לפחות לשתיים מהקטגוריות. וכולן קוקו על כל הראש.

4) אתה מבין שלפלרטט זה לא אמצעי אלא מטרה. אני מניח שרווק (או חלילה בתול) בן 40 לא רואה את זה ככה, אבל רוב הגברים הנשואים בני ה־40 לא מפלרטטים עם נשים זרות בשביל שיקרה משהו. הם עושים את זה בשביל הספורט. אני לא מתכוון במובן של להבקיע שער, אלא של להרגיש בחיים: הרי להוציא הפרעות קרדיולוגיות, דופק מואץ הוא תחושה שאנחנו חווים בתדירות הולכת ופוחתת. זאת המוטיבציה הבלעדית מאחורי רוב מוחלט של הפלירטים. בעצם אפשר להגיד את זה גם ככה: אם זאת לא המוטיבציה, זה כבר לא פלירט. זאת חרמנות או הישגיות או התאהבות, רחמנא לצלן.

5) השריטה של אף אחד כבר לא באה לך בהפתעה. באחד הבלייזרים האחרונים כתבנו רשימונת תחת הכותרת "דברים שגברים עושים רק אחרי הופעת השערה הראשונה באוזן". תרמתי לה סעיפים כמו "לעמוד בחלון ולהסתכל על שום דבר" ו"לשתות סודה", אבל בשום אופן לא הצלחתי לפרמט לכדי סעיף את התובנה הבאה: כשאתה מכיר מספיק אנשים מספיק זמן, אתה יודע שכולם שרוטים ושזאת רק שאלה של זמן עד שתזהה את הדפיקות הספציפית של העומד מולך. לטעמי יש בזה נחמה בהפוך על הפוך, וזה בטח מסביר את הסעיף הבא:

6) אתה כבר לא נכנס לסרטים מזה שהחברים שלך מעצבנים אותך. כשהם נשואים טריים — וגרוע מזה, אבות טריים — קשה מאוד להתמודד עם העובדה שאתה שוקע כמו אבן במצולות סדר העדיפויות של החברים שלך. אבל חברויות ששורדות את השלב הזה מגיחות מהצד השני בלב ההגדרה של פיכחון. וכשאתה כבר לא חושב על עצמכם במונחים של מוסקטרים, כשאתה רואה שיש גבול למסירות שלהם אליך ולשלך אליהם, אתה רואה אותם —  אולי לראשונה — כבני האדם הפגומים שהם. זה תהליך כואב כמו כל התבגרות, אבל אני מאמין באמת ובתמים שבסוף הסיבוב מגיעה חברות אמיצה יותר. כלומר, זה לא חוכמה גדולה להיות חבר נורא טוב של מישהו שאתה עיוור לפגמים שלו. הרבה יותר טריקי להתפוצץ מאיך שהוא מתנהל או חושב או לצורך העניין מחתל, ועדיין לאהוב אותו עד נימי הנפש. הרבה יותר טריקי והרבה יותר מתגמל.

7) בכלל, אתה פחות נכנס לסרטים. נשים מתבלות; גברים מתקהים. זאת תחושה לא נעימה שכבר יצא לי להגדיר בכמה הזדמנויות כ־Uncomfortably numb, אבל זה נכון רק כשאתה לא מתרגש ממשהו שפעם היית מרגש ממנו. זה בדיוק ההפך כשאתה לא נסרט ממשהו שפעם היה מוציא את מכל האיפוסים. שנים ייחלתי למה שלאונרד כהן הפליא להגדיר כ־A spirit that is calm; ביום הראשון של גיל 40 אני מרגיש כאילו חלק מהמשאלה הזאת אכן התגשם בתוך הרוח הכל כך לא רגועה שהיא אני.

8) ואתה פחות חזיר. איפשהו בין הראש שקצת נרגע לגוף שמתחיל לאותת את המגבלות שלו, רוב מוחלט של בני התחילת־40 שאני מכיר — לרבות קרניבורים מושבעים ושתיינים אולימפיים — נמצאים בחלק היורד של עקומת הצריכה. יש מקרי קיצון מבאסים שבהם זה נעשה בהוראת רופא או אחרי איזו אפיזודה מבהילה, אבל אצל רוב הספסימנים שאני מכיר זה לגמרי וולונטרי.

בהקשר הזה, מה שבאמת משפר את איכות החיים זה לא הוויתור על דברים שעושים לך רע: זאת הורדת הווליום בדברים שעושים לך טוב. במקרה שלי, אני לא זוכר שחוויתי תחושת הישג מיוחדת כשהפסקתי לאכול זבל. אפילו כשהפסקתי לעשן סיגריות הייתי עסוק יותר בלתהות מה עבר לי בראש במשך 19 שנים ופחות בלהתפעל מזה שאני נקי. לעומת זאת, העובדה שאני צורך פחות גראס מאי פעם בחיי הבוגרים היא אשכרה מקור לגאווה. תבינו, זה כל כך הרעל שלי שבאופן כזה או אחר הוא פוקד בערך שלושה מכל עשרה חלומות שאני זוכר. לשים אותו על המדף של הגילטי פלז'ר ולתת לעצמך להתפנן עליו רק כשזה מסתדר עם שאר החיים — וואו, כמה שזה משחרר.

9) אתה מפסיק לפחד מהשגרה. בגיל 25 לא היה דבר שהפחיד אותי יותר מתשע־עד־חמש. לראיה, התפקיד הראשון שלי כשכיר — אותו אחד שאני ממלא כבר 12 שנה — הכניס אותי לדיכאון אטומי מעצם היותו דיי־ג'וב. אני חושב שחלפה שנה שלמה לפני שזה עבר, ואני מזכיר לכם שזה בלייזר. לא מכרות הפחם.

ביום הראשון של גיל 40 אני אומר תודה על השגרה. אני יודע שהיא משאירה אותי בפוקוס, שהיא לא נותנת לי לצוף לספירות שאני נוטה לצוף אליהן. זה לא נוגע רק לעבודה: עד גיל 35, בכל פעם שהפסקתי להתאמן זה היה כי נשבר לי מהרוטינה. בחמש השנים האחרונות, הרוטינה היא בדיוק מה שגורם לי לעשות ספורט חמש פעמים בשבוע. קטונתי מלהסביר את הפסיכולוגיה הגנ'דרית שמאחורי זה, אבל תסתכלו מסביב: אחד מכל שני גברים בני גילי עוסק באיזושהי פעילות גופנית רוטינית. אנחנו שוחים, אנחנו רצים, ואנחנו מתקשים להסביר לאנשים את הרוגע שאנחנו מוצאים בזה. אז גם אני לא אנסה. זה פשוט ככה.

10) אולי אתה כבר לא בחלק העולה, אבל קלוט את זה: מישור. זה תת־הרהור אפרופו חיבת השגרה, אבל במובן הרבה יותר עמוק. בגיל 40 אתה כבר לא נאבק כדי לטפס במעלה שרשרת המזון, ומצד שני עוד לא צריך להילחם עד חורמה רק כדי להישאר על השלב שהעפלת אליו. זה מאפשר לך להתקדם מיום ליום בכוח האינרציה, והתחושה שאתה פחות רודף אחרי איזה עתיד ויותר חווה איזה הווה היא חוויה די מדהימה.

אני אוהב את זה שיש לי זמן עם הילדה שלי כשהיא עדיין ילדה. אני מודה על זה שיש לי גם אנרגיה לחמישה אימונים בשבוע, וגם מעמד מקצועי שמאפשר לי להגיע לעבודה שעה מאוחר יותר כי בא לי להתייחד עוד שעה עם הקרוס־טריינר. אני לא שוכח לרגע את זה שאני עוסק במשהו מגניב כבר 12 שנה. "שלא יהיה יותר גרוע" זה ביטוי שפעם לא היה עולה על דל שפתותי או דעתי, אבל בחודשים האחרונים הוא גובל במנטרה. זה מישור קצר בתוך חיים שלמים במעלה הגבעה ובמורדה, וזה רגע שצריך לדעת להעריך. פשוט לנשום עמוק וליהנות מהאינרציה, כי עד לפני רגע עוד דיוושת כמו פסיכי ובעוד חמש דקות רק תתפלל למצוא את הברקס.

שני סרטים שגמרו לי את החיים

זה לא קורה הרבה: אתה רואה סרט שהורס אותך, ולמחרת אתה רואה סרט שהורג אותך. אבל זה בדיוק מה שקרה לי החודש עם Short Term 12 ו־The Broken Circle Breakdown.

"לא יודע, מרגיש לי מתוזמן כל העליהום הזה על אייל גולן"

"לא יודע, מרגיש לי מתוזמן כל העליהום הזה על אייל גולן"

Short Term 12, סיפורה של מטפלת בנוער במצוקה שפוגשת מטופלת שמזכירה לה את עצמה, הוא סרט עצמאי אמריקאי אופייני לימים אלה: נכנס עמוק לצד הלא נכון של אמריקה, אבל מוצא שם לצד הייאוש גם קרניים של תקווה. כלומר, הוא עצוב נורא כי ילדים שעברו התעללות זה עצוב נורא, אלא שהבמאי־תסריטאי דסטין קרטון השכיל להבין את מה שסטיב מקווין לא הפנים: כשמראים לנו רק חרא זה נהיה רעש לבן, שלא לומר חום. קרטון, שעיבד כאן סרט קצר שהוא עצמו ביים לפני חמש שנים, נותן לגיבורה שלו בן זוג להישען עליו ועוצמה פנימית לאיזון הטראומות האישיות שלה. עוזרת לזה שחקנית ראשית כמו ברי לרסון הנהדרת, שסוגרת שנת אינדי פשוט מדהימה מבחינתה עם "דון ג'ון" ו־The Spectacular Now.

בבלייזר החדש אני מחלק כמה אוסקרים שצריכים להיות, ו־Short Term לקח אצלי בהליכה את הפרס המיוחד של חבר השופטים למוזיקת נשמה, היפ הופ ו־R&B. מדובר ברגע, רק רגע אחד מתוך האינדי המצוין הזה, אבל הוא שרף לי את עצמו בראש: מרקוס (השחקן־ראפר הכמעט אלמוני קית' סטנפילד), אחד החוסים בפנימייה לנוער במצוקה, משמיע את אשר על ראשו בקטע בשם So You Know What It's Like. ה"הוליווד ריפורטר" ניהל קמפיין זוטא בניסיון לשכנע את האקדמיה שהשיר הזה שווה מועמדות לאוסקר; זה לא הלך, אבל אם אתם לא מתכוונים לראות את הסרט, תראו את הווידאו הבא ואחר כך תגידו לי מי צדק – הריפורטר או האקדמיה. אם אתם כן מתכוונים לראות הכל, אז הסרט בחוץ בדי־וי־די ובבלוריי. אבל תרגום לעברית יוק.

יום אחרי שהשורה "To live a life not knowing what a normal life’s like" נשתמרה אצלי לנצח נצחים, בא The Broken Circle Breakdown ופשוט הרג אותי. משהו בסרט הזה, המועמד הבלגי לאוסקר הסרט הזר, הזכיר לי את "לשבור את הגלים" — כנראה כי גם הוא משתמש בטרגדיה כדי להעלות שאלות על אמונה — אבל זה בשוליים. במהות מדובר במשהו שלא ראיתי כמוהו ולא שמעתי כמוהו, בטח לא בסרט על שניים שמגדלים ילדה חולת סרטן. "שומרת אחותי" של ניק קסאווטס טיפל יפה ועדין בנושא דומה, אבל הבמאי פליקס ואן גרוניגן עשה הרבה יותר ממלודרמה: סרט על מה שמחזיק אנשים בחיים, זה מה שזה. מבוסס על מחזה מאת מייקה דובלס, מזניק לעמדה של הבטחה ענקית את השחקנית הראשית ויירלו בטינס ומצדיק את קיומה של בלגיה כולה.

"עכשיו אני רוצה להגיד כמה מילים על אריק שאני הכרתי"

"עכשיו אני רוצה להגיד כמה מילים על אריק שאני הכרתי"

אמרתי שלא שמעתי כדבר הזה, ובצירוף מקרים מוזר, גם The Broken Circle Breakdown עושה שימוש מצמרר וחריג ובמוזיקה. כל כך חריג שבעאלק־אוסקרים שלי הענקתי לו את פרס הדיסוננס, כי יש לנו כאן בני זוג שעושים בעיקר שני דברים: שרים קאנטרי סופר־שמח ומתמודדים עם הסרטן שאוכל את הבת שלהם. הפער הזה בין האנרגיות המוזיקליות לייאוש של אונקולוגית ילדים הוא שימוש קולנועי מבריק במה שמוזיקולוגים מכנים קונטרפונקט, שני קווים מלודיים שונים שיוצרים מרקם הרמוני אחיד. אבל במקרה דנן אפשר לכנות את זה פשוט קונטרה, קו מוזיקלי נורא שמח וקו עלילתי נורא עצוב שיוצרים סרט פשוט בלתי נשכח. הטריילר שמצורף כאן למטה בהחלט נותן טעימה מזה, אבל לאפקט המלא צריך לראות את הדבר המלא. זה המקום להודות לאנשים הטובים של "יס 3", שהסבו את תשומת ליבי לפנינה הזאת שתשודר אצלם ב־25.2. אם אתם לקוחות של החברה השנייה, אז הדי־וי־די כבר בחוץ והבלוריי צפוי בהמשך החודש.