ארכיון חודשי: אוקטובר 2015

להיות או לא להיות רוח רפאים

"אתם אמיתיים, בגלל יומיים איחור עם החשבון חשמל?"

"קרימזון פיק" עושה לי צרות. ראשית, ההברקה הכי גדולה של הסרט הזה היא בבחינת ספוילר. שנית, התלונה הכי גדולה שלי לבמאי־מפיק־תסריטאי גיירמו דל טורו קשורה לאותה הברקה עצמה. אז ראשית נעשה תקציר, משם נזנק לשורה התחתונה ואחריה תוכרז אזהרת ספוילר. בשלב הזה תתחלקו לפי "ראיתי ומעניין אותי מה יש לך להגיד" או "לא ראיתי ואל תקלקל לי" (אוקיי, וגם "בכל מקרה לא מעניין אותי מה יש לך להגיד").

אנחנו בארה"ב של המאה ה־18 ה־19, וצעירה בשם אדית (מיה וסיקובסקה) מקריינת לנו שרוחות רפאים הן אמיתיות. לראיה אנחנו צופים במפגש הראשון שלה עם אחת כזאת: הרוח של אמה, שפוקדת אותה כדי למסור לה אזהרה סתומה מפני "קרימזון פיק", צירוף שבשלב הזה לא אומר כלום לה או לנו.

שנים אחר כך, בתחילת המאה שאחר כך, אדית היא סופרת עם נטייה מובנת לסיפורי רפאים. לתוך החיים הנוחים שלה – אביה הוא בעל הון – נכנס זר בשם תומאס (טום הידלסטון), בריטי עם תואר אצולה מפוקפק. אדית עושה סימנים של מאוהבת, אבל אבא עושה סימנים של תשכחי מזה. לא שזה עוזר לו: בסופו של דבר יוצאת הגיבורה שלנו לאנגליה בעקבות האהבה. אלא שהאחוזה של שארפ מתפוררת לגמרי, והוא אובססיבי לגבי הכסף של אדית, והכי גרוע זה שאחותו (ג'סיקה צ'סטיין) היא חלק מהריהוט. אם זה נשמע קצת כמו רומן משרתות, אז אני משוכנע שזה בדיוק מה שהיה בראש של דל טורו. רומן משרתות עם רוחות, או אולי "עידן התמימות" עם טוויסט על־טבעי.

הבטחתי שורה תחתונה, ו"קרימזון פיק" הוא יופי של סרט. זה לא צריך להפתיע אף אחד שצפה ב"ילדים של אף אחד", הסרט התקופתי־אימתי הנפלא של דל טורו (ר' למטה); האיש פשוט יודע להלחים את הקצוות האלה (הייתי מזכיר גם את "המבוך של פאן", אלא שיש לי מלאי של בעיות עם הסרט ההוא). צ'סטיין נהדרת, הידלסטון מראה מנעד שונה מאוד מזה שאנחנו רואים ממנו בשנים האחרונות בתפקיד לוקי בסרטי "הנוקמים", וכרגיל אצל דל טורו יש קולנוע עשיר וזורם ושלל יצורים מלחיצים־מגוחכים לשטיפת העיניים — גם אם ראינו ממנו פרצי השראה מופלאים יותר. ועכשיו זהו, מכאן והלאה מוכרזת אזהרת ספוילר.

נכון אמרתי שאדית כותבת סיפורי רוחות? אז בתחילת הסרט היא אומרת שהרוחות בסיפור האחרון שלה הן "רק מטאפורה… הן מייצגות את העבר". ואם יש דבר שגורם לי לרצות לחבק את דל טורו ואת שותפו לכתיבה, מתיו רובינס, זה המשפט הזה. משפט שפשוט מגיש לצופה את המפתחות של הסרט. תקשיבו, אומרים לנו רובינס ודל טורו, זה לא סרט אימה. זאת דרמה על אנשים שעברם רודף אותם, ואנחנו נמחיש לכם את זה על ידי שימוש ברוחות. זאת דרך כל כך מרעננת לגשת לחומרים כל כך שחוקים ש"קרימזון פיק" שווה צפייה – וניתוח – רק בגלל ההחלטה הנהדרת הזאת. בחיי, אני לא זוכר כזאת הפוכה על הרעיון של סיפור רפאים מאז "האחרים" (שוב, ר' למטה). אלא שזאת גם הפוכה מאוד מחייבת, מפני שרוחות שרק מייצגות משהו הן בהכרח לא מפחידות, ודווקא בקטע הזה מרביץ דל טורו צעד תימני לאחור.

אמרתי שהברקה וקוץ בה, והקוץ הוא שדל טורו לא מתאפק ומנסה להפחיד אותנו. זה לא באמת יכול לקרות – לא בסרט שהרוח הראשונה שמוצגת בו היא קרובת משפחה מדרגה ראשונה שמנסה להגן על הגיבורה – אבל דל טורו בשלו. גם המלחין פרננדו ולסקז נמצא מבחינתו בסרט אימה קונבנציונלי, והתוצאה המשונה של זה היא יצירה שעובדת נגד עצמה. שמנסה להבהיל אותך עם רוחות למרות שהחלק המפחיד בה הוא בני התמותה. זה לא מספיק כדי לחרב את חוויית הצפייה, אבל זה מרחיק את "קרימזון פיק" מגדוּלה אמיתית.

5 סרטי רוחות שכל אחד צריך לראות

"תגיד עוד מילה אחת על 'בחזרה לעתיד 2'"

1) פולטרגייסט, 1982. במובנים רבים, סרט רוחות הרפאים הסטרייטי האולטימטיבי. בלי טוויסטים ובלי הפוכות, טובי הופר ביים – וסטיבן ספילברג הגה – את הסיפור הכי בסיסי והכי אפקטיבי על בית רדוף. ומתחת לזה, מתחת למצבות האינדיאניות שהסרתן היא אם כל הבלגן, מסתתרת גם אמירה נוקבת להפתיע על האשמה המובנית בבורגנות הלבנה של אמריקה

2) החוש השישי, 1999. התלבטתי קשות בין סרט הפריצה של מ. נייט שאמלאן לבין "האמת שמתחת לפני השטח" של רוברט זמקיס. "החוש" מנצח לא רק בזכות הישורת האחרונה מפילת הלסת שלו, שמאפילה אפילו על הטוויסט הנהדר בסרט של זמקיס, אלא גם בזכות הגישה המרעננת של שאמאלן לרוחות עצמן – היי, אולי הן לא סתם מפחידות אותנו. אולי יש להן משהו להגיד לנו?

3) האחרים, 2001. יצירת מופת, לא פחות, של אלחנדרו אמנבר ("הים שבפנים", "פקח את עיניך"). קצת כמו "החוש השישי", גם "האחרים" הופך על הראש את הקונבנציות של סרט הרפאים, וכמוהו גם אותו אסור לקלקל עם ספוילרים. אבל כן מותר לגלות שזה אחד התפקידים הטובים בקריירה של ניקול קידמן, ושנעשה כאן השימוש המושכל ביותר אי פעם בדמות של זקנה שלא רואה

4) ילדים של אף אחד, 2001. לקראת סיומה של מלחמת האזרחים בספרד מגיע ילד בשם קרלוס לבית יתומים, ומוצא שם שתי סיבות לדאגה: איש אחזקה עם נטיות אלימות (ועל הדרך גם פאשיסטיות), ורוח רפאים של ילד שמופיעה בלילות. גיירמו דל טורו מצליח כאמור לחבר את האמת ההיסטורית עם הבדיה הז'אנרית, והסך הכל עולה על סכום חלקיו: סרט אימה שהוא לא רק באמת מפחיד, אלא גם נורא מרגש

5) בית היתומים, 2007. ממש יצירה אחות ל"ילדים", הפעם עם דל טורו בתפקיד המפיק בפועל. הבמאי הוא חורן אנטוניו באיונה ("הבלתי אפשרי"). זה סיפור על ילד מאומץ שגדל בבית שהיה בעבר בית יתומים, מקום שהוא מוצא בו חמישה חברים דמיוניים – או שמא. זה שוב השילוב הלא סביר הזה בין סרט ז'אנר כהלכתו לעולם שלם של רגש, יצירה אדירה שכבר כמה שנים מאיימת לחזור כרימייק אמריקאי. בררר

פורסם בפנאי פלוס, 22.10.15

מודעות פרסומת

2 סיבות לאופטימיות בקשר ל"טריינספוטינג 2"

אחרי החגים, אילוסטרציה

אחרי החגים, אילוסטרציה

בחודש שעבר אישר הבמאי דני בויל כי סרט המשך ל"טריינספוטינג" צפוי לצאת ב־2016, בדיוק בזמן ליום ההולדת ה־20 של המקור. כבר לפני שנתיים נודע שהתסריטאי גון הודג' — מי שעיבד את ספרו של אירווין וולש, "טריינספוטינג", לסרט הפולחן מ־96' — עובד על עיבוד ל"פורנו", ספר ההמשך שהוציא וולש ב־2002. אלא שרק בחודש שעבר, עם ההכרזה של בויל והודעות ה"אני בפנים" העוקבות של צוות השחקנים (יואן מק'גרגור, רוברט קרלייל, ג'וני לי מילר ואוון ברמנר), הובהר שזה עניין רציני. בתגובה פורסם ב"ניו יורק פוסט" טור מאת מבקר הקולנוע קייל סמית תחת הכותרת "סרט המשך ל'טריינספוטינג' הוא רעיון מחריד, מחריד".

אני מזכיר דווקא את סמית מפני שהכותרת שלו הצחיקה אותי, אבל היו אלף ואחד טהרני קולנוע אחרים שעיקמו את האף לנוכח התוכניות של בויל. והאמת היא שאפשר להבין אותם, מפני שבעוד סרט־ההמשך־המאוחר הוא רעיון שהקולנוע מתנסה בו שוב ושוב, קשה מאוד לדבר על ניסיונות מוצלחים.

בדיוק השנה מלאו 25 למפץ הגדול של ההמשכון המאוחר: ב־1990 יצאו "שני הג'ייקים" (סרט ההמשך ל"צ'יינהטאון", 16 שנה אחרי המקור), "הסנדק 3" — גם הוא 16 שנה אחרי "הסנדק 2" — ו"טקססוויל", שחזר אל גיבורי "הצגת הקולנוע האחרונה" אחרי 19 שנות הפוגה. עכשיו, אני יכול לסנגר על אספקטים מסוימים של "הג'ייקים" ו"טקססוויל", אבל שניהם היו נון־אירועים בקופות ונתפסו בעיקר כחילול קודש. ולגבי "הסנדק 3", אני בספק אם אפילו סופיה קופולה יכולה לסנגר על הסרט הזה.

"רוקי בלבואה" (2006), 16 שנה אחרי "רוקי 5"; "רמבו" (2008), 20 שנה אחרי "רמבו 3"; "וול סטריט 2: הכסף מדבר" (2010), 23 שנה אחרי הופעת הבכורה של גורדון גקו; "פסיכו 2" (1983) ו"הזעם: קארי 2" (1999), גם הם 23 שנה אחרי הקלאסיקות שקדמו להם; "טרון: המורשת" (2010), 28 שנים אחרי המקור; סופרמן ("חוזר", 2006) ואינדיאנה ג'ונס ("גולגולת הבדולח", 2008), קאמבק אחרי 19 שנה. ו"האחים בלוז 2000", שיצא דווקא ב־1998 (18 שנה). ו"פנטזיה 2000", כמובן מ־1999 (ו־59 שנים אחרי "פנטזיה"). אין ברשימה הזאת ולו סרט אחד שאפשר להציב מול טיעון ה"המשכים מאוחרים לסרטים רציניים הם רעיון רע" של קייל סמית, שבצדק מאזכר את "שני הג'ייקים" ו"טקססוויל" וכיו"ב פלופים.

מול ההיסטוריה העגומה הזאת אני רוצה להעמיד שני יוצאים מן הכלל, שאולי רק מעידים על הכלל ואולי משאירים מקום לאופטימיות בנוגע ל"פורנו" (כן, בויל כבר אישר שגם ספר ההמשך ישמור על שמו המקורי במהדורה הקולנועית). הדוגמה הראשונה והמתבקשת היא "צבע הכסף" של מרטין סקורסזה מ־1986, ש־25 שנה אחרי "אדי פלסון" החזיר את פול ניומן לדמות הנפלאה של שחקן הפול מוכה ההרס העצמי; דוגמה פחות מובנת מאליה היא "2010" של פיטר היימס, שחזר ב־1984 לעולם שבראו ארתור סי. קלארק וסטנלי קובריק ב־1968, עם "אודיסאה בחלל".

"צבע הכסף" נמצא לאחרונה בסירקולציה של "יס", וצפייה חוזרת אמנם לא מעמידה אותו בטופ של הקנון הסקורסזאי, אבל בחיי: זה אחלה סרט. ניומן עצום, וטום קרוז הצעיר — טוב, בניכוי תספורת שמקומה בבית הדין בהאג — עושה תפקיד קלאסי לשנים ההן שלו, השחצן הבלתי נלאה. והזמן שעבר מאז "אדי פלסון"? הוא רק מוסיף עומק. עניין.

"2010" הוא מקרה אחר, ולא רק מפני שבניגוד ל"צבע הכסף", הוא די נעלם מהזיכרון הקולנועי. גם בזמן אמת הוא לא קיבל צ'אנס של ממש, בראש ובראשונה מפני שקובריק לא היה מעורב. אבל את הספר עדיין כתב קלארק, ומי שיצא מבולבל מ"2001" — שזה כולם, למעט מי שקרא מבעוד מועד את הספר — קיבל ב"2010" את התשובות לכל השאלות הפתוחות וגם טוויסט נהדר בנוגע לדמותו של המחשב ה.א.ל, שלא אחשוף גם 31 שנה לאחר מעשה.

האם "צבע הכסף" ו"2001" הם סיבות מספיקות לאופטימיות באשר לשובו של "טריינספוטינג"? לאור כל ההוכחות ההפוכות, כנראה שלא. אבל אני חייב להיאחז ביוצאים מן הכלל, בגלל שבדצמבר השנה יוצא עוד המשכון מאוחר, 32 שנה אחרי הסרט שקדם לו. ומצדי "פורנו" יכול להיות פיאסקו, אבל אסור — פשוט אסור — ש"מלחמת הכוכבים" השביעי ייצא כמו "הסנדק" השלישי.

פורסם בגיליון אוקטובר של בלייזר

אחריי לצומת מילר

"אי אפשר להתחיל ככה, צריך שני שליש מהדיירים"

"אי אפשר להתחיל ככה, צריך שני שליש מהדיירים"

שאלת "השנה הקולנועית הגדולה בכל הזמנים" היא משהו שעכברי סרטים יכולים להתבחבש סביבו שעות, שלא לומר שנים. זה נשמע כמו עניין של טעם נטו, אבל האמת היא ששתי תשובות אפשריות זוכות למעמד של סף־קונצנזוס: 1977 ו־1999. ובצדק, שני צדקים, כי ב־77' עטו עלינו בין השאר "מלחמת הכוכבים", "מפגשים מהסוג השלישי", "הרומן שלי עם אנני", "מחפשת את מר גודבאר" ו"ידיד אמריקאי", ואילו 99' הפציצה עם "המטריקס", "מועדון קרב", "אמריקן ביוטי", "גרין מייל", "החוש השישי", "מגנוליה" ו"להיות ג'ון מלקוביץ'". אני מתקשה מאוד לבחור בין השתיים, ואולי דווקא בגלל זה מבקש להניח על השולחן מועמדת נוספת לתואר שנת הקולנוע הגדולה בכל הזמנים. זאת שפתחה את העשור שהסתיים במטריקס.

כן, 1990. במלאות לה 25, הגיע הזמן לשקול ברצינות את מעמדה ההיסטורי. זה בכלל לא עלה בדעתי לפני שהזנתי בגוגל את המילים 1990 ו־Movies לצורך כתבה אחרת, ומה שצץ הכריח אותי לכתוב את הכתבה הזאת. כלומר, ברור, זכרתי ש"החבר'ה הטובים" – מבחינתי אחד מעשרת הגדולים של כל הזמנים – הוא יליד 90', אבל כמה מדהים זה ש"צומת מילר" – עוד סרט גנגסטרים מושלם, לטעמי שיא היצירה של האחים כהן ועוד אחד מעשרת הגדולים – יצא באותה שנה?

"אמרתי בלי מזרחית"

"אמרתי בלי מזרחית"

רוב ריינר, האיש שלא היה מסוגל להחטיא בין 1984 ו־1995 (ולא מסוגל לפגוע מאז 1996) הביא לנו ב־90' את "מיזרי". ג'ון מקטירנן – את "המרדף אחר אוקטובר האדום", אולי מותחן המלחמה הקרה הגדול האחרון, ובוודאי האחרון שנכתב לפני נפילת מסך הברזל. רוברט זמקיס השלים את הטרילוגיה הנצחית שלו עם "בחזרה לעתיד 3", סרט שרבים ואני בתוכם התאכזבו ממנו בזמן אמת, ורבים עוד יותר – ואני שוב בתוכם – התאהבו בו בצפיות מאוחרות יותר. "לב פראי" של דייויד לינץ' עבר לתחושתי תהליך הפוך, אבל רק במובן הזה שבזמן אמת הוא נחשב ליצירת מופת, והיום הוא יותר על תקן סתם סרט עצום. ולגבי "זיכרון גורלי" של פול וורהובן, אז כהיום לא ניתן להתווכח עם שלושה ציצים. באופן אישי אני מת גם על "בחזקת חף מפשע" של אלן ג'יי פקולה, אבל מוכן לקבל את הרעיון שזה רק אני.

זוכה האוסקר הגדול של השנה ההיא היה "רוקד עם זאבים", ועד עכשיו אני זוכר כמה מפתיע היה לגלות שהמגלומניה של קווין קוסטנר – כוכב, במאי, מפיק – הולידה יצירה כל כך סוחפת. מהצד השני של האוקיינוס הגיע אחד הסרטים הצרפתיים האהובים והמשפיעים בכל הזמנים, "ניקיטה" של לוק בסון. "מדורת ההבלים" של בריאן דה פלמה לא השפיע על כלום, אבל צבר עם השנים מעמד מוצדק של יצירה שהקדימה את זמנה. קלינט איסטווד עשה את שלו עם "צייד לבן לב שחור", וב"גלויות מהחיים" הנהדר של מייק ניקולס הציגה מריל סטריפ מבטא של זמרת. מהצד השני של המיקרופון, שר שיחקה נהדר – נהדר כמעט כמו וינונה ריידר – ב"בתולות הים" של ריצ'רד בנג'מין.

"שנתיים לימודי פנטומימה ואפילו קיר אני לא יודעת לעשות"

"שנתיים לימודי פנטומימה ואפילו קיר אני לא יודעת לעשות"

בשביל הכסף שלי, שנה קולנועית מפוארת חייבת כמה כישלונות מפוארים. ו־1990 לא מכזיבה גם בתחום הזה עם "הסנדק 3" של קופולה, "דיק טרייסי" של בייטי, "שני הג'ייקים" – זוכרים, הפלופ האפי של ג'ק ניקולסון כבמאי וכוכב ההמשכון ל"צ'יינהטאון"? – ועוד סרטי המשך רעים כמו "רובוקופ 2", "רוקי 5" ו"עוד 48 שעות". אפשר לכלול בקטגוריה הזאת גם את "מת לחיות 2", אבל יותר במובן של נפילה בהשוואה למקור ופחות במובן של ממש חרא סרט.

קוונטין טרנטינו אמר לאחרונה בראיון ל־Volture שבכל הנוגע לעשורים קולנועיים גדולים, שנות ה־90 של המאה הקודמת – עשור הפריצה שלו־עצמו – לא נופלות משנות ה־70 ומשנות ה־30 של אותה מאה. בואו נשים בצד את הנטייה של טרנטינו להאדרה עצמית ונכיר בכך שהאיש צודק; לא אפציץ אתכם בעוד רשימת שמות, אבל כבר שנים אני אומר לאנשים בדיוק את מה שטרנטינו אמר ל־Volture. אלא שעשורים קולנועיים הם יותר עניין של טרנד ופחות עובדה קלנדרית; מה שהפתיע אותי זה לגלות שהעשור הקולנועי הגדול האחרון אשכרה החל בשנה הראשונה שלו.

פורסם בפנאי פלוס

הנחה לחיילות במדים?

"אימא תחזור אחרי שהיא תהרוג את כל האנשים הכהים עם המגבות על הראש"

"אימא תחזור אחרי שהיא תהרוג את כל האנשים הכהים עם המגבות על הראש"

אין לי מושג מה קפץ עליי, אבל לכל אורכו של "חובשת קרבית" ניסיתי לתפוס את הסרט הזה ביציאה אנטי־פמיניסטית. כלומר, אין לי מושג במובן הזה שאני לא נוהג לשחק במגדר־לי; למה זה קרה דווקא בסרט הזה, לכך יש סיבות די ברורות.

"חובשת קרבית" (במקור Fort Bliss, שמו האמיתי של בסיס צבא אמריקאי עצום על גבול טקסס וניו מקסיקו) הוא סיפורה של מגי (מישל מוינהאן), אם חד־ילדתית גרושה שחוזרת מאפגניסטן ומגלה שבנה הפך בהיעדרה לקצת בן־של־אבא (רון ליווינגסטון) וקצת בן של החברה עם הציצים הגדולים של אבא (עמנואל שריקי, "הפמלייה"). מגי מתקשה להתמודד עם הסיטואציה המשפחתית, ולא רק איתה: כמו כל כך הרבה חיילים משוחררים בכל כך הרבה סרטים, הבעיה האמיתית של גיבורת "חובשת קרבית" היא החזל"ש. השיבה לדופק אפס של השיגרה, לנורמליות של החיים בלי מדים.

את הקונפליקט הכפול של מגי ראינו באמת אינספור פעמים. רק בשנה שעברה הוא היה אחת התמות המרכזיות ב"צלף אמריקאי"; חוסר היכולת של כריס קייל לחזור לשגרה המשפחתית בין סיבוב אחד בעיראק למשנהו שימש לקלינט איסטווד כר רחב לדרמה. אם רוצים ללכת אחורה לקלאסיקות, הרי שקשיי חזל"ש מלווים את הקולנוע המלחמתי־אמריקאי מאז "צייד הצבאים" מחד ו"משחק הדמים" מאידך. אלא שעד היום, עד "חובשת קרבית", ראינו רק מה קורה כשג'וני שב משדה הקרב. לא מה קורה לג'יין.

"חובשת קרבית" חריג בנוף גם מפני שהוא סרט של אישה אחת: קלודיה מאיירס, שהכותרים הקודמים שלה כוללים בעיקר סרטים קצרים ואת Kettle of Fish שלא ראיתי, כתבה וביימה (מעניין אם הפרויקט הזה היה זוכה למימון אם לא התקדים שיצרה קתרין ביגלו ב"מטען הכאב"; רק שואל). או שבעצם זה סרט של שתי נשים, מפני שמגי היא לא רק הדמות הראשית כאן: במובן מסוים היא הדמות היחידה, הסיבה והמסובבת.

כסרט על אישה בסביבה גברית, בטח כשברקע מרחף מה שמסתמן ככישלון של הגיבורה שלה כאם, הייתי די משוכנע שמאיירס תיפול למלכודת השוביניזם העצמי. היחסים עם הילד, למשל, היו עשויים להתנרמל רק כי מגי היא בכל זאת אישה, וככזאת היא מצופה לאיזה חיבור מיסטי עם פרי בטנה. אבל לא, מאיירס לא עושה לה את ההנחה הזאת. היא תצטרך ללמוד להיות אימא ואין חוכמות.

מנגד המתינה למאיירס המלכודת של הקריירה הצבאית. המתינה ממש בלב התסריט: אחת ההחלטות המפתיעות (ואולי מקוממות?) של מגי היא לחזור לצבא לתקופת שירות נוספת, ואחד הפיתויים שעומדים בדרכה הוא ג'וב משרדי שיחסוך ממנה הן את הסיכון הכרוך בתפקיד פעיל של חובשת קרבית והן את הצורך להתנתק שוב מבנה לתקופה ממושכת. אבל שוב, אין הנחות. מגי לא תתעורר פתאום פציפיסטית רק מתוקף נקביותה, והיא לא תוותר על האמביציות שלה בנסיבות כרומוזומיות. בהקשר הזה, Fort Bliss – "מצודת האושר" בתרגום חופשי – הוא שם כמעט אירוני.

אז לא, מאיירס לא נופלת. היא לא מסדרת למגי קיצורי דרך, והיא בטח לא הופכת אותה לגיבור במיטב המסורת של "ג'י. איי. ג'יין" (למה, יש לכם פרשנות אחרת להתבחבשות של רידלי סקוט סביב הפסקת המחזור החודשי של הגיבורה שלו?). זה נשאר סרט על אישה, ואישה חזקה, אבל גם אישה עם ים בעיות נפשיות ואחרות. ונכון שבחלקן אשמים גברים, אבל יייאמר לזכותו של "חובשת קרבית" שהוא בהחלט לא סובל ממיזאנדריה, אחיה מרסק הביצים של המיזוגניה.

אז חיפשתי את היציאה שתחשוף את הכאילו־פמיניזם של הסרט הזה, את רגע הג'י.איי.ג'ין שלו, ולא מצאתי. על כך מגיע מלוא הקרדיט לקלודיה מאיירס. מצד שני לא מצאתי גם רגע אחד של קולנוע מיוחד באמת, של איזו אמירה אסתטית שתשלים את האמירה המגדרית, ועל כך אצטט בפני מאיירס את חז"לינו: אותך לוועדת אגרנט.

"אני אומר לך, פשוט תחרוט על זה 'אסי שולטטטט"

"אני אומר לך, פשוט תחרוט על זה 'אסי שולטטטט"

5 סרטים על הצבא האמריקאי שהסתדרו מצוין בלי סצנות מלחמה

1) מ.א.ש, 1970. הסרט שעשה את הקיקסטארט לקריירה של רוברט אלטמן מתרחש בזמן מלחמת קוריאה, למרות שאפילו טיפשי הצופים הבינו שהוא מתייחס למלחמת וייטנאם – אחרי הכל, השנה הייתה 1970 ואמריקה הייתה עמוק בג'ונגל. אבל זה כל הקטע של "מ.א.ש", סרט שלא יוצא מתחומי בית החולים הצבאי ועדיין מצליח להיות אנטי־מלחמתי: זאת סאטירה חריפה שמתחפשת לקומדיה מטורללת, שילוב סופר־נדיר בקולנוע האמריקאי

2) הפרט האחרון, 1973. אוי, איזה שחקן היה ג'ק ניקולסון לפני שכולם ידעו מי זה ג'ק ניקולסון. האל אשבי ביים, וניקולסון מככב לצד אוטיס יאנג כחיילי צי שמקבלים משימה מסריחה מבחינתם – ללוות חייל (רנדי קווייד המצוין) בדרכו לרצות שמונה שנים בכלא צבאי על ניסיון גניבה. הסוהרים לעת מצוא מתחילים לחבב את האסיר לעתיד ומחליטים להנעים את ימיו האחרונים בחופש; יותר מזה יהיה ספוילר, אבל זה שמדובר בסרט ענק מותר לגלות

3) טירונות, 1988. בהתחשב בכך שהבמאי הוא מייק ניקולס, שהמחזה הוא מאת ניל סיימון ושהכוכב הוא מתיו ברודריק (ועוד כולה שנתיים אחרי "שמתי ברז למורה"), פלא ש"טירונות" לא נספר בדרך כלל באחד מסרטי הצבא הגדולים של אמריקה. אולי זה מפני שהוא יותר סרט התבגרות מסרט מלחמה? כך או כך, חוויותיו של סיימון מהשירות הצבאי קצר המועד שלו הפכו לקומדיית טירונות קטנה ומקסימה, פלוס כאבים במקומות הנכונים

4) בחורים טובים, 1992. לאחרונה הזכרתי כאן את רצף הסרטים הכבירים של רוב ריינר, וזה בהחלט אחד מהם: בשילוב שהיינו צעירים מכדי להעריך, ריינר עיבד לכדי שלמות את התסריט של ארון סורקין על פי מחזה של עצמו. ההופעה של ג'ק ניקולסון, הכריזמה של דמי מור, הנוכחות של טום קרוז – הכל בטל בשישים מול שילוב הבמאי־כותב הזה, שכעבור שלוש שנים הביא לנו גם "הנשיא מאוהב" הנפלא, הסרט הטוב האחרון ברצף של מר ריינר

5) בני מזל, 2008. סרט מסע קטן על שלושה חיילים (טים רובינס, מייקל פנה ורייצ'ל מק'אקדמס) שזוכים כל אחד בחופשה בת חודש אחרי שנפצעו בעיראק. הם לא מכירים, ובתכלס אין להם הרבה מן המשותף מלבד מדים ותיק רפואי, אבל זה סרט מסע כהלכתו – השלושה חולקים רכב במה שהופך לחתיכת קוסט־טו־קוסט – והבמאי־תסריטאי ניל ברגר ("ללא גבולות") לא ישחרר אותם ואותנו לפני שדמויות יתפתחו והתרחשויות יתרחשו. יופי של דבר

פורסם בפנאי פלוס, 1.10.15