בשורה האחורית, ראשון מימין: אני
כבר חודש רודף אותי Legacy מהאלבום החדש של אמינם. זאת לא הפעם הראשונה ששיר שלו נופל לי בול על החיים (Mockingbird למשל תפס אותי בגרון ובביצים על תחילת הגל של הלהיות אבא), אבל הפעם זה מקרה קיצון, מה גם שבתכלס זה רק הפזמון. אין לי מושג מה בדיוק עושה שם פולינה, זמרת שבחיים לא שמעתי אותה או עליה, אבל הדרך שבה היא משגרת את השורה This is my legacy — וביתר שאת, האנחה הקטנה הזאת שהיא נותנת מיד אחרי — הדבר הזה הוא פרשנות קולית־נשית מושלמת לאיך שהגבר המאוד לא מושלם הזה מרגיש כרגע. תשמיעו לכם את זה ברקע ונמשיך:
אז ככה זה כבר חודש. אמינם ופולינה ואני שואלים את עצמי איזה מין מורשת אוכל לייחס לעצמי בפברואר, כששנות ה־30 שלי יסתיימו והריטואליזם המטופש שלי יכריח אותי לנסח לעצמי איזה "מה אני משאיר אחרי". מהבחינה הזאת, "מקום טוב" בא לי הכי טוב שיכול להיות. הנה גבר, ערכת בנזונה של ספר. זה משהו שלא זורקים כשיוצא עוד גיליון. יש עוד כאלה ברשימונת שמתרוצצת לי בין האוזניים על רקע הגרגורים של פולינה: נתתי שמות לשתי תוכניות רדיו, לספר אחד, לשני כלבים ולילדה אחת. הייתי ועודני חלק ממגזין שלפעמים אני גאה בו כמעט כמו שאני גאה בה. לפני זה הייתי במאי, ופה ושם אפילו יצא לי משהו שממש אהבתי. אבל מה עוד? מה עוד is my legacy?
עם השאלה הזאת ברמקולים ובראש הגעתי בשבוע שעבר לכנס המחזור שלי. מחזור ב' של בית הספר לאמנויות בתל אביב, זה שהזכרתי כאן מבעוד מועד. זה היה כנס המחזור הראשון שלי — לזה של התיכון לא רציתי ללכת, והחבר'ה מהיסודי מעולם לא טרחו — ככה שלא ידעתי למה לצפות. לא רק בגלל הראשוניות, אלא בעיקר בגלל שעברו כמעט 25 שנה מאז שראיתי את הרוב המוחלט של האנשים האלה. זאת תקופת זמן שקשה לעכל עד שלא מתחילים לפרוט אותה לפרוטות, ולי זה התחיל להסתדר בראש כשפרמטתי את המשוואה הבאה: בדיוק בחופש הגדול שאחרי הפרידה ממחזור ב' התחלתי לעשן. בדיוק לפני חמש שנים הפסקתי לעשן. בין לבין הספקתי לעשן בדיוק 20 שנה.
אני מניח שכנסי מחזור הם קטע באשר הם, אבל במחזור הספציפי שלי זה אפילו יותר קטע. עם דנה דבורין ושיר(י) גוטליב, עם "צעירי תל אביב" ו"לא כולל שירות", היינו מחזור שיצאו ממנו אשכרה כוכבים. להיפגש מחדש עם החבר'ה שלמדו בשתי הכיתות האלה בדיוק כשאתה שואל את עצמך איפה היית ומה עשית, מה נזקף לזכותך אחרי 40 או לפחות 25 שנים — זה, כאמור, קטע.
וקטע זה היה. אלף ואחת תחושות ויברצו את האוויר של הבית המארח ביפו העתיקה, ובאורח מאוד לא צפוי מצד אנשים שבאו לבדוק מי השמין, כמעט כולן היו חיוביות. משהו טוב זרם שם, משהו שגרם לבערך ארבעים אנשים להרגיש נוח בתוך העור של עצמם. אני לא אומר שכולם סיכמו לעצמם את עצמם של רבע המאה החולפת כהצלחה מסחררת — זה אירוע שבו השוואות הן בלתי נמנעות, ולפעמים אתה פשוט יוצא קטן מסכום חלקיו של מישהו שפעם העתקת ממנו שיעורים — אבל הווייב לא היה של תחרות. הוא היה של אנשים שמרגישים כאילו הם חזרו הביתה.
לפני שהערב התחיל היו לי רעיונות מאוד ברורים לגבי מה שצריך לקרות לפני שהוא יסתיים: סיכמתי עם עצמי להתוודות בפני זאת שהייתי מאוהב בה שלוש שנים על זה שהייתי מאוהב בה שלוש שנים, להזכיר לגור שלף שביום האחרון של כיתה ט' אמרתי לו שעוד אראה אותו מניף את גביע אירופה, ולסגור חשבון עם ההיא שכמה שנים טובות אחרי טקס הסיום עשתה לי קטע מסריח בדייט. מכל השלוש, האחרונה הייתה ההבטחה־לעצמי היחידה שקיימתי. זה גרם לי להרגיש כל כך רע, כל כך קטנוני ואידיוטי, שנטשתי לאלתר את כל התוכניות ועשיתי את מה שאני לעולם לא עושה: זרמתי.
בתוך הזרם הזה של השיחות החטופות, בתוך כל האנשים האלה שנשאר לי מהם רק החלק הטוב של הזיכרונות, עלה בדעתי שמורשת זה לא רק מה עשית. זה גם מי היית. מה חווית. ורק עם פרספקטיבה של חצי יובל — רק אחרי שכבר הספקתי לשכוח מכל הציניות שאפיינה אותי בשנים ההן, בבית הספר ההוא — הבנתי שהיה לי מזל עצום להכיר את האנשים היפים האלה. אנשים שפעם תפסתי תחת על חלקם כי הם היו ב"תופסים ראש", והיום אני יודע שזה לא היה לגמרי מנותק מסוף המשפט: …ואני לא. אנשים שפעם לא טרחתי להכיר לעומק והיום הייתי מת להמשיך לדבר איתם עוד חמש דקות. אנשים שפעם קינאתי בהם כי הם היו עם הנערות שרציתי, ובגיל דקה לארבעים אני יודע שאולי זה היה גם קצת בגלל שאף פעם לא סיפרתי להן שרציתי.
אמרתי ש־Legacy תפס אותי רק בפזמון, וזה באמת היה נכון בשבועות הראשונים של הלופ, אבל מאז הכנס של מחזור ב' התלבשו לי גם הבתים. מעולם לא הייתי התלמיד ההוא שמרביצים לו — וכאילו, הכי קרוב שהגעתי ללהפוך לראפר היה כשפעם קיבלתי ממבקר מוזיקה אימייל שהתחיל במילה "יו" — אבל עכשיו, כשאמינם שר על הילד שהוא היה, אני מוצא את עצמי עושה עם הראש כמו אחד שמבין. אולי לא את מה שהמשורר התכוון אליו, אבל לפחות מבין משהו: אם אתה פחות כועס ויותר מקבל, פחות מביט אחורה בזעם ויותר מביט סביבך על כל האנשים היפים, אולי זה לא כל כך נורא לסגור 40. ואם ככה, אז אולי זה לא כל כך חשוב להבין מהי המורשת שלך. אולי חשוב יותר להודות על מי שיצא לך להיות.
The Water Method Man, הספר מאת ג'ון אירווינג שגרם לי לחשוב שאולי גם אני יכול לכתוב, מסתיים בפסקה שתמיד עושה לי צמרמורת. זה לא בדיוק ספוילר, אבל בכל זאת הוזהרתם: הגיבור בוגוס טראמפר, מוקף בחברים ולראשונה לא טובע בים של רחמים עצמיים, מתואר ככה אפרופו אזכור של "מובי דיק" (תרגום שלי, כי ליצירת המופת הזאת אין גירסה עברית): "ערני לצלקות שלו, לצלצלים הנעוצים בו ולכל הדברים, בוגוס טראמפר חייך בזהירות אל כל הבשר הטוב שסביבו". ככה, אבל בדיוק ככה, הרגשתי כשאחרי חודש שלם של מחשבות מיותרות על מורשת הרשיתי לעצמי פשוט ליהנות מהזיכרונות.
אני חושב שכולנו, כל המסכמים־את־עצמם־לעצמם — כי מתקרב איזה יום הולדת עגול, או סתם כי אנשים נוטים לחשוב במונחים של סיכומים — צריכים לעצור לפעמים את ה"מה לא הספקתי" ואת ה"איפה טעיתי" כדי לפנות מקום לקצת "כך הייתי".
הבינג סד דט, אולי בכל זאת הייתי צריך להתוודות על שלוש שנות האהבה הנכזבת ההיא. אז הנה התוודיתי, מרית.
החמישייה הקמרלינג 