האנגלית היא חלק מהעברית המדוברת. היא ללא ספק חלק מהעברית שאני מדבר, ובתור אחד שעורך טקסטים כבר 15 שנה — כן, התחלתי יחד עם קסוטו — עלי להודות שלעתים קרובות אני מניח לה להסתנן גם לעברית הכתובה, או לפחות הכתובה בבלייזר. את כל זה אני אומר כדי להבהיר שאין לכם כאן עסק עם אחד מטהרני העברית הנודניקים האלה, או לפחות לא עם הנודניק שבהם. אבל הבינג סד דט, מילה אנגלית אחת שנכנסה לעברית מוציאה אותי מדעתי. סורי.
אני לא זוכר מתי התחלנו להתנצל באנגלית, אבל דבר אחד אני זוכר בוודאות: זה קרה ממש לפני שהפסקנו להתנצל בעברית. עם עלייתה של סורי הפכה "סליחה" ממילה שאנחנו אומרים כשצר לנו על משהו למילה שאנחנו אומרים כשמישהו מצר את צעדינו: סליחה, אתה חוסם לי את החנייה. סליחה, הייתי פה לפניך. בעצם, ברוב המקרים זה כבר בכלל לא סליחה אלא "סלח לי". כמה אופייני לנו להגביל את השימוש באחת המילים המפויסות והמפייסות ביותר בשפה העברית ללשון ציווי: סלח לי. מוטב לך שתסלח לי.
אני חושב שאיבדנו את היכולת להתנצל בשפתנו כי איבדנו את היכולת לחוש שמשהו הוא באשמתנו. ליתר דיוק, החלפנו את תחושת האשם ברפלקס האשמה. מפתה לדבר פה במילים גדולות על הכיבוש ועל שטיפת המוח של העולם נגדנו, על אי־צדק חברתי ועל מנטליות של מגיע לי, אבל אני חושב שתחושות כאלה ופרנויה כזאת לא היו משגשגות כאן אלמלא היה משהו בנפש הקולקטיבית שלנו שמשמש צלוחית פטרי למחלות הספציפיות האלה. וזה כבר לא קשור לתחושה שהעולם כולו נגדנו, אלא לתחושה שהעולם כולו שלנו.
אני רואה את זה בכל פעם שאיזה בן זונה — בעצם סורי, בן של אלף זונות — נעמד בדאבל פארקינג כי כואב לו פיזית למצוא חנייה וללכת 20 מטר ברגל. בכל אימא שמנסה להכניס את הילד שלה לרופא בלי תור. בכל שכן שמעשן במדרגות ומאפר לי על המושב של האופניים. זה העולם שלי ואתם רק גרים בו, זה האטיטיוד — כי לא יעזור, יש דברים ש"גישה" פשוט לא מכסה — הבסיסי שלנו. "יום אחד כל זה יהיה שלך"? זין. כל זה כבר שלי.
לפני כמה ימים השתלבתי קצת באגרסיביות לתוך רחוב מנחם בגין וגרמתי לרוכב קטנוע שיכול להיות סבא שלי להחסיר פעימה. אחרי כמה מאות מטרים הוא הדביק אותי ושאג שכמעט הרגתי אותו. זה לא היה נכון, אבל זה גם לא היה רחוק, ולמרות שידעתי את זה לא התנצלתי. נתתי לרפלקס להשתלט ושאגתי והאשמתי בחזרה. חצי דקה וחצי קילומטר אחר כך הבנתי שלא רק הזקן ההוא הדביק אותי. בקרב עמי אני מאשים.
אנחנו מתנצלים בשפה מחוץ לארץ כי ככה בדיוק אנחנו עושים את זה: מן השפה ולחוץ. משהו בחינוך שלנו, במבנה הנפשי שלנו ובממשלה שלנו הפך אותנו לצודקים מקצועיים, וכשכבר אין לנו מנוס מלהכיר בכך שהלא ייאמן אכן קרה ופישלנו, אנחנו סוגרים עניין בסורי קטן. היחידים שעוד אומרים "אני מבקש סליחה" הם ילדים שהכריחו אותם, וגם זה במגמת היכחדות. אני עוד זוכר כמה זר נשמע לנו צירוף המילים "שלום, חבר"; ביל קלינטון, להערכתי בלי כוונה מיוחדת, פשוט חיבר שתי מילים יפות שאנחנו הפסקנו לחבר. בקצב הזה, גם "סליחה, טעיתי" ישמע לנו כמו עברית של אולפן תוך שניים־שלושה דיירים בבית הלבן. רק תיזכרו כמה חצץ אכל אהוד ברק על ההתנצלות שלו בפני בני עדות המזרח. אותו ברק שהציע לאחרונה להתנצל בפני טורקיה על המרמרה, אבל ביבי אמר סורי, לא במשמרת שלי.
לסורי יש אחות גדולה בשם פליז, שלהערכתי עשתה עלייה עוד לפניה, ולאחרונה אני שומע יותר ויותר גם את בת הזקונים תנקס. פעם־פעם היה בבית הורי סטיקר כזה, נדמה לי שמתנת עמותה כזאת או אחרת: תודה בבקשה סליחה. בלי סימני פיסוק, בלי סיבה. רק דרך ארץ. ארץ שמלאה מאז במלכים ובמלכות, בדוכסים ובפרינצסות. ארץ שהסטיקר שלה אמר פעם שלום לחבר, והיום אומר תנקס פליז סורי.