סורי היא המילה הקלה ביותר

צילום: אימג' באנג (סתם נו, צילום: butupa, מקור: Flickr)

האנגלית היא חלק מהעברית המדוברת. היא ללא ספק חלק מהעברית שאני מדבר, ובתור אחד שעורך טקסטים כבר 15 שנה — כן, התחלתי יחד עם קסוטו — עלי להודות שלעתים קרובות אני מניח לה להסתנן גם לעברית הכתובה, או לפחות הכתובה בבלייזר. את כל זה אני אומר כדי להבהיר שאין לכם כאן עסק עם אחד מטהרני העברית הנודניקים האלה, או לפחות לא עם הנודניק שבהם. אבל הבינג סד דט, מילה אנגלית אחת שנכנסה לעברית מוציאה אותי מדעתי. סורי.

אני לא זוכר מתי התחלנו להתנצל באנגלית, אבל דבר אחד אני זוכר בוודאות: זה קרה ממש לפני שהפסקנו להתנצל בעברית. עם עלייתה של סורי הפכה "סליחה" ממילה שאנחנו אומרים כשצר לנו על משהו למילה שאנחנו אומרים כשמישהו מצר את צעדינו: סליחה, אתה חוסם לי את החנייה. סליחה, הייתי פה לפניך. בעצם, ברוב המקרים זה כבר בכלל לא סליחה אלא "סלח לי". כמה אופייני לנו להגביל את השימוש באחת המילים המפויסות והמפייסות ביותר בשפה העברית ללשון ציווי: סלח לי. מוטב לך שתסלח לי.

אני חושב שאיבדנו את היכולת להתנצל בשפתנו כי איבדנו את היכולת לחוש שמשהו הוא באשמתנו. ליתר דיוק, החלפנו את תחושת האשם ברפלקס האשמה. מפתה לדבר פה במילים גדולות על הכיבוש ועל שטיפת המוח של העולם נגדנו, על אי־צדק חברתי ועל מנטליות של מגיע לי, אבל אני חושב שתחושות כאלה ופרנויה כזאת לא היו משגשגות כאן אלמלא היה משהו בנפש הקולקטיבית שלנו שמשמש צלוחית פטרי למחלות הספציפיות האלה. וזה כבר לא קשור לתחושה שהעולם כולו נגדנו, אלא לתחושה שהעולם כולו שלנו.

אני רואה את זה בכל פעם שאיזה בן זונה — בעצם סורי, בן של אלף זונות — נעמד בדאבל פארקינג כי כואב לו פיזית למצוא חנייה וללכת 20 מטר ברגל. בכל אימא שמנסה להכניס את הילד שלה לרופא בלי תור. בכל שכן שמעשן במדרגות ומאפר לי על המושב של האופניים. זה העולם שלי ואתם רק גרים בו, זה האטיטיוד — כי לא יעזור, יש דברים ש"גישה" פשוט לא מכסה — הבסיסי שלנו. "יום אחד כל זה יהיה שלך"? זין. כל זה כבר שלי.

לפני כמה ימים השתלבתי קצת באגרסיביות לתוך רחוב מנחם בגין וגרמתי לרוכב קטנוע שיכול להיות סבא שלי להחסיר פעימה. אחרי כמה מאות מטרים הוא הדביק אותי ושאג שכמעט הרגתי אותו. זה לא היה נכון, אבל זה גם לא היה רחוק, ולמרות שידעתי את זה לא התנצלתי. נתתי לרפלקס להשתלט ושאגתי והאשמתי בחזרה. חצי דקה וחצי קילומטר אחר כך הבנתי שלא רק הזקן ההוא הדביק אותי. בקרב עמי אני מאשים.

אנחנו מתנצלים בשפה מחוץ לארץ כי ככה בדיוק אנחנו עושים את זה: מן השפה ולחוץ. משהו בחינוך שלנו, במבנה הנפשי שלנו ובממשלה שלנו הפך אותנו לצודקים מקצועיים, וכשכבר אין לנו מנוס מלהכיר בכך שהלא ייאמן אכן קרה ופישלנו, אנחנו סוגרים עניין בסורי קטן. היחידים שעוד אומרים "אני מבקש סליחה" הם ילדים שהכריחו אותם, וגם זה במגמת היכחדות. אני עוד זוכר כמה זר נשמע לנו צירוף המילים "שלום, חבר"; ביל קלינטון, להערכתי בלי כוונה מיוחדת, פשוט חיבר שתי מילים יפות שאנחנו הפסקנו לחבר. בקצב הזה, גם "סליחה, טעיתי" ישמע לנו כמו עברית של אולפן תוך שניים־שלושה דיירים בבית הלבן. רק תיזכרו כמה חצץ אכל אהוד ברק על ההתנצלות שלו בפני בני עדות המזרח. אותו ברק שהציע לאחרונה להתנצל בפני טורקיה על המרמרה, אבל ביבי אמר סורי, לא במשמרת שלי.

לסורי יש אחות גדולה בשם פליז, שלהערכתי עשתה עלייה עוד לפניה, ולאחרונה אני שומע יותר ויותר גם את בת הזקונים תנקס. פעם־פעם היה בבית הורי סטיקר כזה, נדמה לי שמתנת עמותה כזאת או אחרת: תודה בבקשה סליחה. בלי סימני פיסוק, בלי סיבה. רק דרך ארץ. ארץ שמלאה מאז במלכים ובמלכות, בדוכסים ובפרינצסות. ארץ שהסטיקר שלה אמר פעם שלום לחבר, והיום אומר תנקס פליז סורי.

מודעות פרסומת

עוד 18 אוסקרים שצריך לחלק

מתוך בלייזר האחרון, לקראת הלילה בלוס אנג'לס (ההימור היחיד שלי: סת מקפרלן הולך לצאת גדול)

צולם בהופעת האיחוד של נושאי המגבעת

פרס האנסמבל: "לינקולן". סרט השנה האישי שלי העלה בדעתי שהאקדמיה צריכה לאמץ את פרס האנסמבל, קטגוריה קבועה בפרסי איגוד השחקנים (זאת בעצם המקבילה שלהם לפרס הסרט הטוב ביותר, ויש בזה לא מעט היגיון). בכל שנה יש לפחות צוות שחקנים אחד שמייצר סינרגיה, והשנה היו שלושה כאלה — "ארגו", "כלים שלובים" והזוכה שלי, "לינקולן". וחוץ מזה צריך להיות גם

פרס הדואו: אנתוני הופקינס והלן מירן, "היצ'קוק". הקטגוריה האהובה עלי בפרסי הסרטים של אם־טי־וי היא ה"און סקרין דואו", והופקינס את מירן בתפקיד אלפרד היצ'קוק ואלמה רוויל הם בדיוק זה. זיווג קולנועי משמיים שגדול הן מסכום חלקיו והן מהבעיות של הסרט (נגיד, שליש ראשון איטי להתפתח ונטיית יתר לפסיכולוגיזציה). ובאותו עניין,

פרס הפרסי אם־טי־וי: "ספיידרמן המופלא". לא אהבתי שום דבר ב"ספיידרמן" החדש, והכי שנאתי את הסצנות שבהן אנדרו גארפילד ואמה סטון מנסים לזכות בפרס הדואו. היא כה מתוחכמת, הוא כה מקסים ושניהם ענוגים ופגיעים כמטרוערפדוסקסואלים ב"דמדומים". זה משלים שנה רעה לאמה סטון, שסובלת מחשיפת יתר ומככבת גם בקטגוריה הבאה.

פרס הסרט הטוב ביותר לאנשים שמעולם לא ראו סרט: "יחידת גנגסטרים". אבוי, רובן פליישר. ב־2009 הפציץ עם "זומבילנד", בשנה שעברה ביאס עם "30 דקות או פחות", והשנה מביא לנו את סרט שהעלילה שלו גנובה משלושה אחרים — "הבלתי משוחדים", "סודות אל־איי" ו"קזינו" — והסגנון שלו גנוב מכולם, ממייקל ביי ועד האחים וושובסקי. לעזאזל, אפילו הזיווג סטון־גוסלינג גנוב מ"משוגע, טיפש, מאוהב". איפה הכבוד העצמי שלך, פליישר? לפחות היית גונב מעצמך, כמו רוברט זמקיס.

פרס הכוח העליון: ההתרסקות של "הטיסה". הצונאמי ב"הבלתי אפשרי" הוא סיקוונס עוצר נשימה וטביעת הספינה ב"חיי פיי" היא סצנה אדירה — מישהו צריך לזכות במשהו רק על הזברה בסירת ההצלה — אבל המטוס שטס הפוך, זנב למטה והכל, זה רגע קולנועי לפנתיאון. ב"להתחיל מחדש" עשה זמקיס התרסקות מטוס חזקה מאוד, אלא שהיא הייתה רק חזרה גנרלית לרגע שבו דנזל וושינגטון המסטול מקוק ומוודקה הופך את המטוס שלו על הראש. אבל הבינג סד דט,

פרס הסרט הכי טוב עם הסוף הכי גרוע: "הטיסה". שעתיים אנחנו צופים בסיפור יוצא דופן על אנטי־גיבור יוצא דופן, ובהתרסקות מרהיבה אפילו יותר מזאת שתוארה לעיל, עשר הדקות האחרונות נראות כמו משהו שתסריטאי "חוק וסדר: מדור מיוחד" דחו בטענה שהם כבר עשו את זה כל כך הרבה פעמים. באסה.

פרס הטון: "הורג אותם ברכות". זמנים רעים עושים סרטים טובים, וסרט הכאילו־גנגסטרים הזה הוא דוגמה ומופת לצייטגייסט, או רוח הזמן, במקרה דנן שלנו־אנו. מדינה רקובה, אדם לאדם זאב, תחושה כללית של אוטוטו הכל מתפרק — אמריקה של "הורג אותם" היא הצליל המכוון של הרגע הזה בהיסטוריה ובהיסטוריה של הקולנוע.

פרס התמורה לכסף: "לופר". 30 מיליון דולר עמדו לרשות ריאן ג'ונסון והמפיק הישראלי שלו רם ברגמן בבואם לסרט המד"ב הזה. אז נכון שגם "דראד" נראה יקר בהרבה מ־50 מיליון דולריו, אבל ראו זה פלא חשבונאי: "לופר" נראה יותר טוב ב־20 מיליון פחות (אגב, הבהרה: "הפשיטה" זה מ־2011. לא, כי אחרת הוא היה פושט על הקטגוריה הזאת כמו ארבה).

"אבל אימא, אני לא רוצה לגור בקרווילה"

פרס הילד המפחיד: פירס גניון, שוב "לופר". עוד קטגוריה שבאמת חייבת להיות, אם לא באוסקרים אז לפחות ב"נבחרי הקהל". בשנה שעברה אפשר היה לעשות כבוד לעזרא מילר מ"מוכרחים לדבר על קווין", והשנה לוקח גניון אחרי מאבק צמוד עם אנאלין מקורד מ־Excision.

פרס החיים מסריחים: War Witch. ילדה שנחטפת מביתה והופכת ללוחמת־מסוממת בשירות הגרילה. כן, אפשר לומר שהדרמה הקנדית והמעומדת לאוסקר האמיתי הזאת מוציאה את החשק לנשום.

פרס הלמה להיות שלילי, החיים דווקא יכולים להפתיע: Sugar Man. פשוט תראו אותו ב־5.3 בערוץ יס דוקו, כשהוא כבר יהיה רשמית הסרט שניצח את שני העוכרי ישראל ההם.

פרס הסחתיין עליה להתפשט בגילה: הלן האנט, "מפגשים". בלי להוריד כלום מההופעה שלה כסרוגייט של משותק הפוליו מארק אובראיין, כבר אמרתי: נדמה לי שהאנט זכתה במועמדות שלה לאוסקר בעיקר על האומץ להופיע נטורל בגיל 50, אז למה ללכת סחור סחור. חוץ מזה,

פרס מיוחד של חבר השופטים לסחתיין עליה להתפשט בגילה: עמנואל ריבה, "אהבה". ומה שמדהים זה שלהתפשט זה מהרגעים הפחות פולשניים שלה בסרט האדיר הזה של מיכאל הנקה.

פרס השחקן הכי טוב בסרטים הכי לא: טום הארדי, "עליית האביר האפל" ו"ארץ יבשה". מישהו חייב לסדר להארדי תפקיד הולם לסד"כ הכישרון שלו, כמו שעשה ב"ברונסון" ומאז לא ממש עשה. אגב, האיש הופיע השנה גם ב"זאת מלחמה". לא יצא לי, אבל רק כדי לבסס את התזה, זאת קומדיה רומנטית. עם ריס ווית'רספון. מאת הבמאי של "המלאכיות של צ'רלי".

פרס הסיבה היחידה לא להתבאס מ"ג'אנגו": סמואל ג'קסון בתפקיד עבד הבית של לאונרדו דיקפריו. כל השאר הוא כמו "קזינו" ל"החבר'ה הטובים": עוד "ממזרים חסרי כבוד", רק כל כך הרבה פחות טוב.

פרס עוף החול: ג'יימס בונד, "סקייפול". שזה דומה, אבל לא זהה, ל:

פרס הוואלה, בדיוק כשנמאס ממך: טום הנקס, "ענן אטלס". איזה סרט ואיזה תפקיד, ועדיין הנקס לוקח את הפרס רק בגלל שיש מאחוריו יותר שנות נמאס מג'ייק ג'ילנהול, שההופעה שלו ב"סוף המשמרת" — שוב כמו הסרט כולו — שווה לפחות אזכור וצל"ש.

ולסיום, פרס מפעל חיים על ביאה לעולם נטו: כריסטופר ווקן. הנה חלק מהלמה.

עושה סרטים טובים הכיבוש הזה

"ואני זוכר טוב טוב ששכנעת אותי להצביע ציפי" (צילום: יוני המנחם)

שתי התנגדויות אוטומטיות עורר אצלי "רוק בקסבה", שיוצא כאן הערב עם רוח גבית של פרס הארט־האוס מפסטיבל ברלין. התנגדות אחת שלי לא ממש קשורה לסרט גופא, אז אגיע אליה בהמשך, והשנייה היא זאת: יריב הורוביץ ביים סרט אישיו. אני לא אוהב סרטי אישיו.

עזה של האינתיפאדה הראשונה. במהלך מרדף אחרי זורקי אבנים מושלכת מאחד הגגות מכונת כביסה על חייל צה"ל, שנהרג במקום. בתגובה מחליט המפקד בשטח להשאיר על הגג המדובר קבוצה של חיילים על תקן תצפיתנים ומשליטי סדר. את כל זה אנחנו רואים דרך העיניים של תומר (יון תומרקין המדויק להפליא), חייל שמתויג כסמן השמאלי של היחידה. וכשאתה תוקע חייל ישראלי בין פלסטינים שהוא אמור לראות בהם אויבים — ועוד בניגוד לנטייה הפוליטית והמוסרית שלו — ­ אתה חוצה לא רק את הקו הירוק אלא גם את זה שמפריד בין סיפור לתמה. לאישיו.

"רוק בקסבה" הוא לא סיפורו של חייל בשם תומר; הוא סיפורו של הסכסוך כולו. לא צריך יותר מעשר דקות כדי להבין את זה, ומכאן שלא לקח לי יותר מעשר דקות להתבאס מזה. אבל ראו זה קטע: מרגע שנפל לי האסימון, הסרט הלך והשתבח לנגד עיני. האמנתי לתומר ולבלבלה הגוברת שלו, קניתי את הקשרים שהוא טווה עם אשת בעל הבית ועם הבן שלהם, הלכתי עם הדינמיקה הקבוצתית המאוד מסוימת שנוצרת שם על הגג. להוציא רגעים חריגים של עודף פאתוס ושתי סצנות שנראו לי כמו מחוות כפויות ל"אפוקליפסה עכשיו" — אחת בהשתתפות להקה צבאית והשנייה בכיכוב הים של עזה — ממש נסחפתי לתוך הרוק של הקסבה. ממש רציתי לדעת איך זה ייגמר, וכבונוס אהבתי יותר מכל את איך שזה נגמר. אחלה סרט אישיו, ככל שהצירוף הזה נראה לי מוזר.

הבחירות שעשה הורוביץ מזכירות לי את העבודות של שניים מבמאי האישיו הכי מובהקים שצמחו לנו כאן, אורי ברבש וחיים בוזגלו, במיוחד "אחד משלנו" בבימוי הראשון ו"נישואים פיקטיביים" של השני. אלה יצירות שמייצגות להפליא את הקולנוע הישראלי מוכה־הנושאים של האייטיז, עשור שאחראי לדחייה הרפלקסיבית שלי מסוג כזה של סרטים, ואני מניח שאלמלא התחברתי ל"קסבה" הייתי מאשים את הורוביץ בהסגת הקולנוע הישראלי שלושה עשורים לאחור. אבל התחברתי ועוד איך, ואני רואה את זה בדיוק להפך: מבחינתי, הורוביץ מיקם את הסרט שלו בתוך העשור ההוא כמחווה לסרטים שנוצרו בו.

שנות ה־80 הן לא רק זמן ההתרחשות של "קסבה" אלא גם חלק בלתי נפרד מהלוק ומהסאונד שלו, ואני אוהב לחשוב שיש כאן רובד ייעודי לישישים כמוני, שזוכרים את הקולנוע הנאיבי של אותן שנים ויכולים לראות פה סרט אישיו שיודע שהוא כזה ומאיזו מורשת הוא בא. ייתכן כמובן שכל זה קיים רק אצלי בראש, אבל זה כל הקטע עם ערך מוסף: הוא מוסף. גם אם תסירו אותו, "רוק בקסבה" יישאר זווית נבונה וטרייה על נושא שנדמה כאילו לא נשאר יותר מאיפה לתקוף אותו.

אוקיי. התחלתי בשתי התנגדויות אוטומטיות, והנה השנייה: אני לא אוהב את יריב הורוביץ. לפני כמה שנים הייתה לנו היתקלות זוטא, והוא הותיר בי רושם של איש קטן עם אגו גדול. לפני שצפיתי ב"קסבה" נדרתי לא לכתוב על הסרט הזה אלא אם אמצא מילים טובות לכתוב, ולשמחתי מצאתי כמעט רק מילים כאלה, אז הנה כתבתי. ובאמת שלשמחתי, כי תמיד תמכתי בהפרדת האמן מהאמנות. המשכתי לראות סרטים של טום קרוז אחרי שהוא התחרפן ושל מל גיבסון אחרי שהוא התחפף, אני מת על "חופי הכרך" במנותק מההשתפנות של איליה קאזאן מול הוועדה לחקר פעילות אנטי־אמריקאית, ואני מוצא שהחרם הישראלי על ריכרד וגנר הוא טיפשות כבירה אפילו בסטנדרטים שלנו. אלא שמעולם בעבר לא יצא לי לבחון את מדיניות ההפרדה על רטוב, קרי מול יצירה מעוררת הערכה של אמן שמעורר בי סלידה, ואני באמת שמח שהצלחתי ליישם אותה. למעשה, הגילוי הנאות היחיד כאן הוא זה: בהתחשב באמור לעיל, יש מצב ש"רוק בקסבה" הוא אפילו טוב יותר משנדמה לי.

אין, אתה יכול לסמוך על החיים שיזמנו לך פעמיים בשבוע את מה שלא קרה לך במשך 39 שנים: הנה אני כותב את הביקורת הזאת כשבראש מתנגנן לי המיטב של שמוליק קראוס, שנורא התעצבתי עליו השבוע למרות שלפני כמה עשורים הוא כמעט דרס למוות את אבא שלי, את הדוד שלי ועוד מבחר עוברי אורח במעבר חצייה ברחוב בן יהודה בתל אביב.

לא יעזור, ככה זה. כמה מהיוצרים הטובים ביותר שהסתובבו ומסתובבים בינינו הם אנשים לא נעימים. אם אנחנו נותנים לאישיות שלהם להאפיל על האמנות שלהם, זה אומר שהבר־חלוף הוא איכשהו חשוב יותר מהנצחי. וכמה שאני לא מריץ בראש את המתמטיקה, זה פשוט לא מסתדר לי.

צר לי

"אין, החדרים אף פעם לא נראים כמו בתמונות באינטרנט"

צר לי בסופרמרקט. כמו שבין שתי נקודות עובר רק קו ישר אחד, ככה בין שני מדפים לא עוברות שתי עגלות. בהתחלה זה "סליחה, אתה מוכן להזיז את העגלה", אחרי רבע שעה זה מתקצר ל"סליחה" שמסתננת החוצה בהברה אחת, ובסוף זה מגיע באריזת החיסכון "ססס". פעם בכמה חודשים יוצא לי להסתובב בסניף הנתנייתי של "טיב טעם" כמו ילד בחנות צעצועים, ותמיד מתחוור לי שזה לא שאני שיכור מרוב מבחר: זה שאני שיכור מרוב מרחב.

צר לי על המדרכה. הפנטזיה האבהית היא ללכת יד ביד לבית הספר. המציאות הגבעתיימית היא ללכת בפורמט של הילדים מהתמרור של הילדים החוצים, כאילו רונה ואני כאן בשביל להמחיז הירוגליף. וזה עוד טוב, כי זכורים לי הימים של לנסות לצלוח קילומטר אורבני עם עגלת תינוק. צעד קדימה, צעד שמאלה, צעד לתוך הכביש, סקובידו. וכאמור, אלה כולה זיכרונות משינוע של ילדה אחת במידה אקסטרה סמול במרחבי הישימון של גבעתיים. לא רוצה לחשוב בכלל על האבא שראיתי אתמול בשדרות ח"ן עם עגלה של תאומים.

 צר לי בכביש. מת על השלט הזה שעומד כבר חודש בירידה ממחלף הרכבת לאיילון דרום. "קטע ללא שול"? וואלה? ואיך אתם קוראים לכל הקטעים האחרים האלה? ספציפית לקטע של בר בלפר, שתקלה ברכב גרמה לה לעצור כאן בצד הדרך ונהג חולף גרם לה להפוך מכתבת בגלי צה"ל לאייטם בגלי צה"ל? לפעמים, כשאני רואה איזה דפקט שעומד בשולי כביש 6 ממש מתחת לשלט שאוסר עליו לעשות בדיוק את זה, אני מדמיין שהוא שם רק בשביל לנשום פנימה את הרוחב. אז כן, ישראל כץ העלה את המהירות המותרת ועכשיו מותר לנו להתקדם מהר יותר לאורך. אבל איפה הפוליטיקאי שייקח על עצמו את התיק של הממד האחר ההוא?

צר לי בבית. פתחת את הדלת של המקרר? סגרת את הכניסה של המטבח. ילדה עם שמפו על הראש ניצבת לפניך? פינה של כיור ננעצת בגבך. הלכת לישון בתום עמל יומך? היכון לסבב הסלמה נוסף במאבק מול האישה והכלבה על מרחב נחירה. בספר הילדים "טוסברהינדי הגיבור" השליך שמעון צבר את הגיבור שלו לתוך בור צר; כדי להיחלץ מטלטל אותו טוסברהינדי מצד לצד עד שהבור נופל, והוא פשוט זוחל החוצה. מעניין את מה צריך לטלטל בשביל להיחלץ משבעים מטרים רבועים חלקי שלושה מהלכים על שתיים ועד אחת על ארבע.

צר לי בארץ. סוג מאוד ספציפי של קלאוסטרופוביה מכתיבה לנו המפה. צפון־דרום יש לאן לזוז, אבל מזרח־מערב כולנו טוסברהינדי. כלואים בחלל שלא מאפשר לנו אפילו ליישר את הידיים, שלא לדבר בכלל על לפרוש כנפיים. הנדחפים, החותכים בתור, החותכים בכביש — ככל שאני חי פה יותר, ככה ברור לי יותר שהסיבה לחוסר היכולת שלנו להמתין לדברים היא שהחיים שלנו כאן מתנהלים בטור עורפי מלכתחילה.

קלאוסטרופוביה לטרלית. אני אומר לכם, יום אחד עוד יכתבו על זה ספרים.

חיים של אחרות

"תראי מה זה, הלכנו לישון עם פרס והתעוררנו עם ביבי"

"ברברה", זוכה דב הכסף לבימוי בפסטיבל ברלין 2012, עדיין רץ במוזיאון תל אביב. צפיתי בו לפני כמה שבועות, והייתה לי הרגשה שאני צופה בסרט־אח — סרט אח קטן, ליתר דיוק — ל"חיים של אחרים". הרי הרופאה ברברה נמצאת על הכוונת של המשטרה החשאית ואילו וייסלר מ"חיים של אחרים" עובד במשטרה החשאית, וחוץ מזה, בשני המקרים יש לנו דמות ראשית מזרח־גרמנית שמקריבה את חירותה באקט של אלטרואיזם. אלא שבניגוד ל"חיים של אחרים", שתפס אותי יותר ויותר חזק עד שהשוט האחרון שלו (זוכרים, "זה בשבילי"?) גרם לי לבכות, משהו ב"ברברה" לא בא לי מספיק טוב. משהו שלא הצלחתי לשים עליו אצבע עד אתמול, כשצפיתי בבלוריי הטרי של Lore וגיליתי שיש לו עוד סרט־אח. או סרט אחות, ליתר דיוק.

לורה (ססקיה רוזנדאל) היא בתו הבכורה של בכיר נאצי, שעם סיום המלחמה וכליאתם של הוריה נאלצת להוביל את ארבעת אחיה — בת, שני תאומים קטנים ותינוק — במסע הישרדות רגלי לאורך מערב גרמניה, עד לבית של דודתם בהמבורג. העסק נעשה מעניין יותר ומסובך הרבה יותר כשבחור צעיר שמציג תעודות של יהודי מסתפח אל המשפחה, ומחלץ מלורה שני סטים שונים לגמרי של רגשות: משיכה מהסוג הבתולי ותיעוב מהזן הגזעני.

אני לא רוצה לשים דגש מוגזם על העובדה הזאת, אבל Lore הוא לא סרט גרמני: מדובר בקופרודוקציה אוסטרלית־גרמנית שבראשה הבמאית קייט שורטלנד, שאתם מבינים משמה שלא נולדה בבוואריה. ואני באמת לא רוצה להפריז בחשיבותה של הנקודה הביוגרפית הזאת, כי גם אם האוסטרליות של שורטלנד עזרה לה לשמור על ריחוק בריא מהנפשות הפועלות, דמות ראשית כמו שהיא בנתה כאן — Lore הוא עיבוד לרומן בשם The Dark Room, אבל שורטלנד ערכה שכתוב מסיבי לתסריט לפני שלקחה על עצמה את הפרויקט — זה כבר עניין של תעוזה נטו וכישרון ברוטו. ואגב כישרון, שורטלנד היא מבחינתי תגלית אדירה גם בעניינים שאינם נוגעים לפיתוח דמויות. האישה הזאת אשכרה מייצרת מעמדים אפיים באקסטרים קלוז אפ; הנה משהו שלא רואים כל יום.

"ברברה" של כריסטיאן פרצולד לא מצטיין במובי־מייקינג מעניין במיוחד, אבל את זה זיהיתי גם בלי עזרה מ־Lore. לא, מה שהבנתי רק אחרי שהכרתי את אחותה הצולעת — מילולית, כן? — של ברברה זה שלא יעזור שום דבר, דמויות רבות־פנים יהיו לנצח מעניינות יותר מאלה שפשוט לוקח זמן לראות את הפנים היחידות שלהן.

ברברה היא קדושה מעונה. אנחנו קולטים שהיא מעונה תוך שתי דקות סרט, והקטע של הקדושה מתחוור בהמשך. זה לא מקרה שהיא הגיבורה הפחות מעניינת במשפחה החורגת הזאת, כי וייסלר מ"חיים של אחרים" הוא מנאייק שבהתחלה מגדל מצפון ובהמשך מתהפך לגמרי, ואילו לורה היא נערת היטלר שלוקחת על עצמה את הפוזיציה המטריארכלית לא מתוך אלטרואיזם אלא מתוקף החינוך שקיבלה. אותו חינוך שהפך אותה גם לאנטישמית מבחילה וגם לחתיכת אימא לעת מצוא, ונראה אתכם מתמודדים עם יחסי האהדה־דחייה שהיא מייצרת.

לורה היא דמות מורעלת. דמות שנתקיים בה המונולוג הכביר של גברת פל מ"מיסיסיפי בוערת",  שהייתי מציג — רק אותו, לא את כל הסרט — בכל בית ספר תיכון בישראל. "שנאה", אומרת שם פרנסס מקדורמנד, "היא לא משהו שנולדים איתו. היא משהו שלומדים. בבית הספר אמרו שהפרדה גזעית מצווה עליו בתנ"ך, בראשית ט' פסוק כ"ז. כשאומרים לך את זה מספיק פעמים בגיל שבע, אתה מאמין בזה. אתה מאמין בשנאה".

לורה של קייט שורטלנד היא שגרירה טובה להיטלר יוגנד, בת טובה להורים הנאצים שלה ואימא אדירה לאחים הקטנים שלה. אבותיה אכלו בוסר, ואנחנו הולכים איתה כששיניה קהות. זה הופך  את המסע שלה, שמלכתחילה יש לו יותר מן המשותף ל"הדרך" וכיו"ב יצירות פוסט־אפוקליפטיות מאשר לסרטי מלחמה, לאחד הדברים המרתקים שראיתי השנה. לא גדול כמו "חיים של אחרים", אבל גדול יותר מ"ברברה" ומשלים לא־טרילוגיה מרתקת שבה הגרמניות, הנוצריות, היהדות — ומעל לכל, האנושיות  — משמשות בערבוביה.

פושעי סאנדנס לדין

"אני יודעת שזה יום ההולדת שלך, אבל יש לי פצע בפה"

היום יוצא בישראל "מפגשים", הזוכה בשני פרסים גדולים — חביב הקהל ופרס מיוחד של חבר השופטים לאנסמבל שחקנים — בפסטיבל סאנדנס האחרון. בקצרה רבה מדובר בסיפורו האמיתי של מארק אובראיין (ג'ון הוקס), משותק פוליו שבגיל 37 מחליט לשכור את שירותיה של סרוגייט (הלן האנט) שתגאל אותו מבתוליו, ואת השורה התחתונה נראה לי שראוי לשלב כבר בפסקה העליונה: סרט טוב. נדמה לי שהאנט קיבלה את המועמדות שלה לאוסקר יותר בזכות האומץ להופיע בעירום בגיל 50 ופחות בגלל עצם ההופעה, אבל חוויית הצפייה היא הכל חוץ מלא נעימה. למעשה אפשר לומר שזה כמעט פיל־גוד־מובי, וזאת גם הבעיה העיקרית שלי עם "מפגשים": האם המובי הספציפי הזה אמור טו פיל גוד, או שזה פשוט יישור קו עם הלך הרוח שנושב באינדי האמריקאי?

קולנוע עצמאי אמריקאי זה צירוף מילים שעצם ההגדרה שלו משתנה מדי כמה שנים. בימים של ג'ון קסאווטס זה היה אשכרה שם כולל לסרטים שבכלל לא עוברים דרך הוליווד; בימינו זה יותר "פוקס סרצ'לייט", זרוע ההפצה של פוקס שמאתרת בפינצטה הפקות אינדי עם פוטנציאל לגעת בקהל החצי־רחב, ושמפיצה גם את "מפגשים". לסרצ'לייט עצמה דווקא אין רקורד מתנחמד מדי: בשנים האחרונות קיבלנו ממנה את "בושה" ואת "היורשים", את Never Let Me Go ואת Marthe Marcy May Marlene, ובעוד שבוע נראה אם "חיות הדרום הפראי" בהפצתה ישופה בכמה פסלונים על היותו הכל חוץ מקל מדי לעיכול. לא, הבעיה היחידה עם סרצ'לייט היא שלפני שבע שנים נפלה האלומה שלה על בוננזה מטורפת.

ב־2006 הפיצה סרצ'לייט את "מיס סאנשיין הקטנה", שעשה 100 מיליון דולר מלטפל בנושאים קשים באופן שגרם לנו להרגיש סבבה עם עצמנו. ונדמה שמאז הפכה הגישה הזאת לברירת המחדל של האינדי: בואו נעשה דרמה, אבל שתהיה קומית. בואו נכניס דמות התאבדותית, אבל נלהק את סטיב קארל. בואו ניגע במקומות שלא נעים לאמריקה לגעת בהם, כמו ניצול של ילדות בתעשיית היופי, אבל נעשה את זה באורח עדין ומשתתף־בצער. ברור שיש היום גם אינדי אחר — לראיה הכותרים דלעיל, ולצורך העניין תזרקו פנימה סרטים אדירים כמו "לופר" או "סערת רוחות" — אבל התחושה הכללית היא שדווקא כשהוליווד הולכת ומתקדרת, היוצרים העצמאיים מחפשים להיות נחמדים וקלים לעיכול.

תראו, את "מיס סאנשיין" אני בהחלט אוהב. אני גם מבין את ההחלטה של בן לוין, במאי־תסריטאי "מפגשים", לעשות ממנו יותר "מחוברים לחיים" מאשר "הפרפר ופעמון הצלילה"; הנה, "סרצ'לייט" מפיצה את הסרט שלו, וזה שאתה אינדי לא אומר שלא חשוב לך להגיע למקסימום קהל. רק שהסרט של לוין היה הופך מטוב למצוין אם היה בו ולו שמץ של לכלוך. של קושי. אני מתכוון, דחיל רבאק: אנחנו מדברים פה על מערכת יחסים בין גבר משותק לאישה שהיא גם אימא שמזדיינת בשביל כסף, והדבר הכי קשה שאנחנו רואים אותם צולחים זה שפיכה מוקדמת.

אי־שם בנבכי הזיכרון הסלקטיבי שלי יושב מאמר מאלוהים־יודע־איזה מגזין ישראלי שהקדיש גיליון נושא לקיטש. ספציפית יש שורה אחת משם שתקועה איתי כבר שנים: "עולם הקיטש", כתב מי שכתב, "הוא עולם הכופר בחרא". ואני לא אומר ש"מפגשים" הוא קיטש; אני רק אומר שמוזר לי שהוא כופר בחרא.

נחיתת החייזרים תשודר מיד בתום השבעת הנשיא טיבי

"איך, איך לא שאלתי את יאיר מה ערבי בעיניו" (צילום: Yossi Gurvitz)

אם עקבתם קצת אחרי התקשורת בימים האחרונים, הנה שני דברים שאתם כבר יודעים: בבית"ר ירושלים מרוצים מפני שהמשחק מול בני סכנין הסתיים ללא גילויי גזענות. ב"יש עתיד" נבוכים מפני שח"כ רות קלדרון פייסבקה הצעה להדיר מההמנון הלאומי את המילים "נפש יהודי הומייה". ואם אתם כבר יודעים את שני הדברים האלה, אולי יעניין אתכם לשמוע שהראשון לא נכון ושהשני לא קרה.

בנוגע לבית"ר אני מפנה אתכם לטקסט המצוין הזה של טל שורר ולסרטון המגעיל הזה מחדשות ערוץ 10, שמבהירים בדיוק מה נשתנה בטדי. זה לא שנעלמו הנהמות המקובלות אלא שהן הוסו על ידי מחיאות כפיים, וגם זה לא מתוך מחאה על גזענות אלא מתוך הכרה בנזק התדמיתי שהיא גורמת. לגבי שערוריית המנון־קלרדון, אני מפנה אתכם לסטטוס שהצית את האש:

ראיתם? לא נפש, לא יהודי, לא הומייה ולא נעליים. אז למה שמעתם את מה ששמעתם? כי שר הפנים שלכם, אלי ישי, העלה קונטרה־סטטוס על "רעיון מבית מפלגת 'יש עתיד', להשמיט את המילה 'יהודי' מההמנון". והשאר הוא היסטוריה של עבודה עיתונאית מחורבנת.

שני הלא־אירועים האלה מלמדים משהו על מגבלות הסיקור החדשותי בעידן מופרע קשב, אבל השיעור היותר חשוב — הן מהאין־שערורייה שעורר הראשון, והן מהשערורייה נטולת הבסיס שעורר השני — נוגע לגזענות שלנו. שימו לב, לא של המטומטמים מהיציע המזרחי או מש"ס: שלנו. של כולנו. פרזנט קומפני אינקלודד.

בבלייזר של ינואר 2012 פרסמנו טקסט תחת הכותרת "השנה שתהיה בן אדם". תרמתי לו כמה סעיפים, וכה אמר אחד מהם: "תכיר בזה שאתה גזען ושונא זרים כמו כולם, ושזה לא קשור למה שאתה מצביע או אפילו לשפה שדיברו הסבים שלך. אל תנסה לשנות את זה, כי אתה לא יכול. אבל תילחם בזה, כי אתה חייב". מה אני אגיד לכם, לא יכולתי לנסח את זה טוב יותר.

אף אחד מחברי הקרובים — או מחברי הרחוקים, או אפילו מחברי בפייסבוק — אינו ערבי. אני, ככלל, לא מכיר את בני העם הזה שחולק איתנו ארץ ומדינה והמנון. כל מה שאני יודע עליהם בא לי מיד שנייה או מאוזן שלישית, וההבדל היחיד ביני לבין זה שצועק בחדשות 10 ש"ערבי זה צרעת" הוא שהראו לי והשמיעו לי דברים מאוזנים יחסית. שאצלי הנוהל הוא "כבדהו וחשדהו", ואצלו זה בלי הקטע של הכבדהו.

אני לא רוצה לחשוד, אבל אני מותנה. כולנו מותנים, למרות שאחרי עשר דקות בכפר ערבי או במזרח ירושלים מתברר לנו תמיד שאחוז מוטרפי־השנאה בקרבם אינו שונה מהותית מאצלנו. זה בכלל לא משנה, כי אנחנו עדיין אומרים "עבודה ערבית" ושרים "נפש יהודי הומייה" ומדירים את הזועביז.

יאיר לפיד, אני אומר לכם מהיכרות ובהערכה, לא אמר את מה שאמר מתוך שנאת ערבים. אני חושב שהוא אמר את זה מאותו מקום לא מודע בראש ובדם של כולנו, אותו מקום שהפצרתי בקוראי בלייזר להילחם בו מפני שהם לא יכולים לשנות אותו. לפיד, אני, ההוא מהצרעת — כולנו מורעלים. ההבדלים הם במינונים.

אין לי שום נוסחה להקזת רעלים, אבל יש רעיון: בואו נקרא את הסטטוס של קלדרון בדיוק כפי שנכתב, ונחשוב לא איך להדיר את היהודים מההמנון אלא איך להכיל בו את המוסלמים ואת הנוצרים (בחייאת, תיכנסו ללינק הזה אם נדמה לכם שהגזענות שלי ושלכם היא אקסקלוסיבית לאנשים שנשבעים בשמו של מוחמד). זה לכאורה חסר תועלת, כי המנון הוא כולה סמל, אבל זה כל הקטע: סמלים, בהיעדר הגדרה קולעת יותר, מסמלים דברים.

אגב סמל, יש לי עוד רעיון: איך נשמע לכם ערבי בבית הנשיא? איך נשמעת לכם דמות ממלכתית, גם אם נטולת סמכויות כלשהן, שתכניס לסלון שלנו מבטא ערבי לא בהקשר של טרור או עלילות סייד קשוע אלא של חינוך וחנינות ויחסים בינלאומיים וכאלה? איך נשמע לכם תיקון שמתחיל מלמעלה — מהראש, מהתודעה שתמיד־תמיד קובעת את ההוויה — במקום אפלייה מתקנת מלמטה? אל תגידו לי, אני יודע לבד: נשיא ערבי נשמע לכם כמו מדע בדיוני. לא מאשים אתכם, אבל איך שזה נשמע לכם נשמע לי כמו טרגדיה.

נשיא המדינה אחמד טיבי. רגע לפני שמתחיל המאבק בין בנימין בן־אליעזר לרובי ריבלין על הכיסא של שמעון פרס, בא לי פתאום לגלגל על הלשון את צירוף המילים הזה. לא אכפת לי אם זה ריאלי, רצוי או אפילו ראוי. אכפת לי רק לקיים את מה שאני בעצמי דרשתי: לא לשנות את ההתניות שלי, כי אני לא יכול. אבל להילחם בהן כי אני חייב.

הילדים שלנו עומדים לתקן את העולם (נראה לי)

"את רואה, היינו צריכים להביא שמיכת פעילות" (מ"הילדים של מחר", כי משהו פה חייב להיות פסימי)

אני לא זוכר מתי שמעתי בפעם הראשונה על מודל הדורות של וויליאם שטראוס וניל האווי, אבל אני זוכר שהוא מיד קנה אותי. מכירים? אז שטראוס והאווי, היסטוריונים מאוניברסיטת נוטרדם, חקרו את ההיסטוריה של החברה — האמריקאית, אבל ההשלכה היא על כלל החברה המערבית — ומצאו שהיא מחזורית. לפי המודל שהם גילו, האבולוציה החברתית מסודרת במבנה קבוע של ארבעה דורות שיורשים זה אתה זה מדי כ־20 שנה. לפי החוקרים, המחזור הזה רץ כסדרו כבר לפחות חצי מילניום.

לפי המודל, הדור הראשון הוא דור של חזון; בסיבוב שלנו מדובר בילידי 1940 עד 1960, תן או קח כמה שנים. אחריו באים דור המממשים ודור המיואשים, והמאסף הוא דור של מתקני עולם. בהמרה למושגים שלנו, זה אומר — ממש בקצרה, ואתם מוזמנים לקרוא על זה בארוכה ובעברית הנהירה של עודד רוזן — שהמחזור מתחיל ברעיון גדול (נגיד הקמת מדינה), נמשך בביצוע של הרעיון הזה (נניח בניין המדינה הנ"ל), עובר דרך הרמת ידיים טוטאלית (נגיד נוכח מה שנשאר מהרעיון היפה שעמד בבסיס הקמת המדינה) ומסתיים בתיקון רבתי. ומה שצריך לשמח כל הורה צעיר זה שבמחזור הנוכחי, מתקני העולם הם ילידי 2000־2020. הילדים שלנו.

לכאורה אמרתי מספיק בשביל להצדיק את הכותרת של הפוסט הזה, אבל תיקון וקוץ בו: פרופ' דוד פסיג, עתידן ישראלי שמשתמש בגרסה משלו למודל הדורות כדי לחזות את פני העתיד הקרוב שלנו, התנבא בקיץ האחרון בראיון הזה ל"גלובס" שמתקני העולם — אלה שאנחנו שולחים כל בוקר לבית הספר עם סנדוויץ' — ייכשלו במשימתם. הבעיה טמונה לדבריו בהוריהם של ילדינו: אנחנו מחנכים אותם בהתאם לאידיאלים המיושנים של הבייבי בומרס או בהתאם לאידיאלים האגוצנטריים של דור האיקס. מי שמחכה לתיקון, הודיע פסיג, ייאלץ לחכות לנכדים שלנו. דור החזון הבא (או "דור השתקנים" הבא בטרמינולוגיה של פסיג, אבל הכוונה זהה).

בסוף השבוע פורסם במוסף "כלכליסט" טקסט שמצדיק לכאורה את הפסימיות המסוימת של פסיג. הצאצאים של כמה מעשירי ומשפיעי הארץ, שנתנו לעיתונאי ארי ליבסקר להיכנס להם לראש ולחיים, נראים כמו מקרה קלאסי של אימוץ האידיאלים הלא נכונים. הם נולדו לכסף ולהשפעה והם מתכוונים לחיות כסף והשפעה. אם לשפוט על סמך התגובות למאמר וההד שהוא יצר ברשתות החברתיות, הם מייצגים דור שלא יתקן שום דבר. דור מקולקל, שההצצה לעולם הערכים שלו מעוררת תחושת קבס. ורק אני, נאיבי שכמותי, מוצא שזאת אחת מהכתבות היותר אופטימיות שקראתי בעת האחרונה.

הילדים שראיין ליבסקר הם הבנים והבנות של אנשים חזקים, של זכרי אלפא ונשות ברזל. וראו זה קטע, במקום למרוד בדמויות הפטריארכליות/ מטריארכליות האלה הם הולכים בדרכם/ן. הם רוצים להמשיך את הקו המשפחתי, לא לגדוע אותו. ומאז שקראתי את ליבסקר מסתובבת לי בראש מחשבה כזאת: העובדה שהחבר'ה האלה מסרבים למרוד היא נוצה בכובע של ההורים שלהם, שלייק איט אור נוט, הצליחו להטמיע בהם סט יציב של ערכים. וגם מחשבה כזאת: אם הם הצליחו, אנחנו בטוח יכולים.

קל לשכוח את זה, אבל אנחנו — בני ה־30 עד 50 — היינו הילדים הראשונים עלי אדמות שלא חששו מההורים שלהם. כלומר, ברור שהיו כאלה שחששו והיו כאלה שהייתה להם סיבה טובה לחשוש, אבל רבים מאיתנו גדלו בבתים שהדלק שלהם היה אהבה, לא פחד. בתים שבהם ההורים אשכרה הקדישו מחשבה לקטע של ההורות. שקראו לא רק את מרקס או את ז'בוטינסקי אלא גם את דוקטור ספוק, והפנימו לצד הרעיונות הרעים שלו גם כמה מהטובים. ולילדים של הורים טובים, או לפחות של הורים שניסו להיות טובים, יש סיכוי טוב לגדל ילדים טובים.

יש לי חברים שגדלו בבתים דפוקים של אנשים טובים שפשוט לא הצליח להם הקטע המשפחתי, והם הרבה פחות זועמים והרוסים ממה שהייתם מצפים. כהורים, במקום לעשות את הקטע הקלאסי של לשחזר את התא המשפחתי המקולקל שלהם, הם מדגימים הפקת לקחים הלכה למעשה. ויש לי גם חברים כמוני, שההורים שלהם היו ועודם גורמים תומכים ויציבים, וזה ניכר לא רק במבנה האישיות שלהם אלא גם באופי ההורות שלהם.

תראו, אני לא עיוור. ברור לי שגם בקרב בני גילי יש הורים איומים ונוראים. ברור גם שחלק מהמרואיינים של ליבסקר נמנעים ממרד לא בגלל משהו שנזקף לזכות ההורים שלהם, אלא בגלל מה שנזקף לזכותם בבנק. זה לא משנה את העובדה שהילדים האלה — וביתר שאת הילדים מהדור של בתי, לצורך העניין בני החמש עד חמש־עשרה — סופגים יותר אידיאלים מאשר מכות. יותר אהבה מאשר פחד.

כדי לתקן את העולם אין צורך בדור שלם. לפעמים מספיק אדם אחד שחונך נכון, התפתח נכון ובעיקר רואה נכון את מה שמקולקל. אני מאמין שיש סיכוי טוב למצוא אחד כזה בין הילדים שלנו, זה כל מה שאני אומר. אחרי הכל, עם כל האשמה ההורית שבני דורי נושאים על כתפיהם, יש סיכוי שאת הקטע הספציפי של הנחלת ערכים אנחנו אשכרה עושים בסדר. משם זה רק עניין של האחד, או האחת. אולי, מה אני יודע, אחת עם תלתלים צהובים.

סרט סולו. יש לי הרגשה טובה בקשר לזה

"ג'יב אל האוויה"

זה שיש לך רעיון גדול לא אומר שאתה מבין מה גדול בו. אלפרד נובל, שהמציא את הדינמיט לפני שהפך לפרס, חשב שחומר הנפץ שלו ייצור מאזן אימה שיביא לקץ המלחמות. קליאו מק'ויקרס, ממציא בצק המשחק, חשב שההמצאה שלו תהיה להיט בתור תכשיר לניקוי טפטים. ג'ורג' לוקאס חשב שהדבר המגניב ב"מלחמת הכוכבים" זה הקטע עם אבירי הג'די והכוח.

לוקאס מעולם לא הבין שהדבר הגדול ברעיון שלו היה הכיף. סאגת "מלחמת הכוכבים" הכניסה פאן לז'אנר שהיה נו פאן, ומה שהפך אותה לפאן זה לא החבר'ה עם הגלימות שפועלים בשם השלום בגלקסיה, אלא הקאובוי שהוזנק קומפלט עם האקדח שלו לגלקסיה רחוקה־רחוקה. האן סולו. הדמות המאזנת של הטרילוגיה הראשונה, והדמות שהיעדרה — או יותר נכון, שהיעדר איזושהי מקבילה שלה — הוא־הוא החטא הקדמון של טרילוגיית הפריקוולים. מהבחינה הזאת, ההחלטה של דיסני להפיק סרט האן סולו היא הזדמנות אדירה לכפרה.

סולו, המבריח הבינכוכבי שנקלע במקרה לתוך כל הג'די־ממבו־ג'מבו הזה, הוא בדיוק מה שמאסטר יודה התכוון אליו באומרו Balance to the Force. הנוכחות הקלילה שלו הייתה משקל־נגד מושלם לקונפליקטים הכבדים של לוק סקייווקר, הציניות שלו איזנה את הלהט והפאתוס של המורדים, ולא במקרה הושם בפיו גם המענה המושלם ל"אני אוהבת אותך". "אני יודע", עונה סולו לנסיכה ליאה רגע לפני שהוא הופך לתבליט ב"האימפריה מכה שנית", ונכון שזה לא היה רגע מתוסרט אלא אלתור של הריסון פורד, אבל התיאוריה בעינה עומדת: האן סולו הוא מגניב. הוא קול. גם חלליות וחרבות אור הן קול — אל תתחילו, אתם יודעים למה אני מתכוון — אבל בכל הנוגע לגלריית הדמויות, בהיסטוריה של "מלחמת הכוכבים" היו רק שלוש שניחנו בקולנס. סולו, בובה פט (ולא במקרה התבשרנו עכשיו שגם הוא עומד לקבל ספין־אוף משלו) ודארת ויידאר (שהוא לא במקרה הפרוטגוניסט האמיתי של הסאגה, לפחות כפי שג'ורג' לוקאס ניווט אותה). אלא שאף אחד לא חולם להיות ציד ראשים מניאק או שר אופל. אקדוחן חלל כולם רוצים להיות, וזאת ליגה אחרת לגמרי של קול.

לפני שנים רבות, בגלקסיה קרובה־קרובה, הגיתי במשותף עם הפרופסור — הוא יודע מי הוא — משחק תפקידים אה־לה "מבוכים ודרקונים", רק בחלל. "4001" קראנו לו, ויצקנו לתוכו את כל הדמויות שאהבנו בסרטי מדע בדיוני. הכל היה שם, מריפ־אוף של אביר ג'די ועד וריאציה על נושא ארנולד שוורצנגר ב"הנמלט", אבל כשאספנו את החבר'ה להרפתקת ניסיון גילינו גליץ': כולם רצו לשחק מבריח חלל. כולם רצו להיות האן סולו.

זה לא באמת הפתיע אותנו. אני חושב שכל העולם חוץ מג'ורג' לוקאס יודע כמה עמוק התנחלה הדמות הזאת בלבבות, וב"כל" אני סופר גם את מרשה לוקאס, שאתם יכולים לקרוא בפוסט הזה על התובנה שלה לגבי המפתח הרגשי של "מלחמת הכוכבים". ג'וס ווידון, הפייבוריט של כולם לקבל את "מלחמת הכוכבים פרק 7" לפני שג'יי־ג'יי אברמס זכה בג'וב, הבין את זה הכי טוב: הוא יצר את Firefly, סדרה שבתכלס הייתה קורות המילניום פלקון מינוס אבירי ג'די וצ'ובקה. קפטן מלקולם "מל" ריינולדס היה יותר האן סולו מהאן סולו, וזה לא מקרה שהמעריצים מבכים עד היום את מותה בטרם עת של הסדרה בכיכובו.

"אדוני, האי נעימות הזאת הייתה נחסכת אם רק היית משלם אגרה"

אני לא דואג בקשר למקדם הפאן בפרק 7. אם אברמס הביא את הפאן ל"סטאטרק", פרנצ'ייז שכיף מעולם לא היה חלק מהדי־אן־איי שלו, אני סמוך ובטוח שהוא גם יחזיר אותו ל"מלחמת הכוכבים". הרי זה שהסאגה מתוצרת לוקאס אמורה להיות קודם כל כיפית זה עוד אחד מהדברים שרק לוקאס לא מבין. אבל בהקשר של פאן פאן־גלקטי, פרויקט האן סולו הפך באחת לסרט שאני הכי מחכה לו. כשעלתה הסדרה המצוירת "מלחמות המשובטים" קיטרתי בפני כל חנון שהסכים לשמוע על זה שלוקאס צריך לעזוב את כל השטויות האלה ופשוט להביא לטלוויזיה את The Han Solo Chronicles או את Young Han Solo או איך שלא יקראו לזה, כל עוד זה יחזיר למסך את הקאובוי. מהבחינה הזאת, סרט סולו הוא יותר ממה שהעזתי לבקש.

כן, אני  יודע שדיסני עדיין יכולה לחרבן את זה. אבל אני מעדיף להיות רגוע ואופטימי, כי אתם יודעים: כעס, פחד, תוקפנות. של הצד האפל הם.

וואי, ווקן וויקאנד

"אין, אני נואש, כבר ניסיתי כל ערכה להרחקת יונים"

לא הייתי אמור לאהוב את שני הסרטים האלה שעולים כאן היום. לא את "לילה אחרון בעיר", שנראה כמו ניסיון מוזר לרכוב על גל הזקנים שלא פג תוקפם, כמו שני "הבלתי נשכחים", ובמוזר אני מתכוון שזה מוזר לרכוב על גל של סרטים רעים; ולא את "שבעה פסיכופטים" של מרטין מקדונה, שב"ברוז'" עשה לי רושם של מתאמץ להיות מגניב, ומהטריילר של "פסיכופטים" נראה שהפעם הוא התאמץ אפילו יותר. וזה מראה מה אני יודע, כי אהבתי את שניהם. אהבתי אפילו את הבעיות שלהם, ואהבתי במיוחד את היתרונות המשותפים שלהם. היתרון הראשון הוא הנוכחות של כריסטופר ווקן, אבל לזה כבר הקדשתי כמה אינצ'ים טובים בבלייזר הטרי. היתרון המשותף השני טמון באותה תכונה חמקמקה וקשה להגדרה: הטון. הדבר הזה שכל כך הרבה סרטים כמעט־טובים נופלים עליו, ושני הסרטים הפגומים האלה דווקא נבנים ממנו.

"לילה אחרון בעיר" של הבדרך־כלל־שחקן פישר סטיבנס הוא סיפורם של שני גנגסטרים וחצי. הראשון הוא ואל (אל פצ'ינו), שודד שמשתחרר ממאסר ממושך; השני הוא דוק (ווקן), בתפקיד שותפו לשעבר ומי שאמור לחכות לו מחוץ לחומות הכלא עם אקדח שלוף; החצי הוא הירש (אלן ארקין), נהג השודים הגוסס שיצטרף אליהם במורד העלילה ללילה, ובכן, אחרון בעיר. את "שבעה פסיכופטים" לא ניתן בשום אופן לתקצר בלי לספיילר, אז תסתפקו בזה שיש פה גם פסיכופטים וגם תסריטאי שמנסה לכתוב סרט על פסיכופטים, ומכאן שזה גם סרט על פסיכופטים וגם סרט על סרטי פסיכופטים (אגב, יונייטד קינג: אינעל רבאק, זה פסיכופתים. אני מיישר קו עם התעתיק השגוי הזה רק כי נדרתי לא להיות מהמבקרים האלה שנטפלים לתרגומים).

טוב, לעניינו: טון. לא בדיוק אווירה, לא מה שמכונה Feel, בטח לא הסיפור. זה יותר המנגינה שמנגנים ביחד כל האלמנטים הנ"ל, או ליתר דיוק הלך הרוח שהמנגינה הזאת משרה עליך. סרט עם טון יציב ובוטח יכול לזגזג בין אלף תחושות ורמות רגש, להיות חמוץ־מתוק לפרקים ולגמרי מר לפרקים אחרים, ועדיין לנגן את המנגינה שלו. דוגמה קלאסית שעולה לי לראש היא "תנאים של חיבה", סרט שמצחיק אותך ומפרק אותך בדיוק על אותם אקורדים. והאמת היא שטון זה משהו שהרבה יותר קל להבחין בו דווקא כשהוא לא שם, כלומר לא יציב עד לא קיים. תראו את "יחידת גנגסטרים": כלומר, למען השם, אל תראו את "יחידת גנגסטרים": בנוסף לכל מגרעותיו, הסרט האיום של רובן פליישר מנגנן בו־זמנית את הטון הרצחני של "פני צלקת", את הטון האפי של "הבלתי משוחדים" ואת הטון האופראי של "החבר'ה הטובים". קקופוניה זה לא מילה.

"לילה אחרון" הוא פיל־גוד־מובי עם הרבה לב, מידה של סנטימנטליות לא מתנצלת ומרגש כללי של סרט אחווה גברית קלאסי. זה הטון שלו, והוא צלול כבדולח מהשוט הראשון ועד לאחרון. כשסרט מנגן ככה, פתאום זה לא נורא משנה שיש לו בדרך כמה מלודיות שלא ממש עובדות. זה אפילו לא משנה שאפשר לראות את הסוף שלו בא מקילומטר.

"שבעה פסיכופטים" הוא ההפך הגמור: הטון שלו גחמני, או ליתר דיוק Whimsical (לא יודע, משום מה זה תמיד נשמע לי יותר גחמני מגחמני). אם להישאר בדימויים מוזיקליים, אז מקדונה מנגן כאן את מוצרט בקטעים שהוא מקלל. סרט חצוף שמשתעשע במחשבות מחוצפות, זה מה שזה, וזה בא לי טוב יותר מ"ברוז'" בדיוק על סעיף הטון. הקודם של מקדונה התחיל כסרט ז'אנר מגניב והידרדר לכדי יציאה סוריאליסטית; החדש שלו הוא יציאה אול דה וויי, מכריסטופר ווקן חוטף הכלבים ועד טום וייטס שצץ משומקום כדי להיות טום וייטס, ואהבתי את המוזיקה הזאת גם בקטעים שהיא קצת זייפה.

טון. חתיכת קטע הקטע הזה. את "חיי פיי" זה עיקר לי מכל מעורבות רגשית, כי לסרט הזה יש טון של משל; את "חיות הדרום הפראי" זה חרט לי במוח, כי לסרט הבוסרי והבעייתי הזה יש טון של חמלה.

אוקיי. שעות יכולתי להתפלסף על סרטים ועל הטונים שלהם, אבל אני מניח שבאתם לשמוע אם שווה להתנפל על הדאבל פיצ'ר כריסטופר ווקן הזה שנפל עלינו היום. אז כן, שווה. אם לא בשביל לצפות אז לפחות בשביל להקשיב.