ארכיון חודשי: יוני 2014

הכי מצחיק בארץ

 

"פדיחות, כולנו לבשנו ירוק"

"פדיחות, כולנו לבשנו ירוק"

אנחנו — בני אדם בכלל ועיתונאים בפרט — נוטים לחשוב בתבניות. כלום לא יכול פשוט להיות; כל דבר הוא המשהו החדש, כל אחד הוא היורש של מישהו. אני לא מוציא את עצמי מן הכלל: אם בשבוע שעבר לא שיתפתי אתכם במחשבה על כך שאנסל אלגורט ("אשמת הכוכבים") עשוי להיות פול ניומן כשהוא יהיה גדול, זה רק כי לא היו לי מספיק אינצ'ים.

"אפס ביחסי אנוש" הוא כר נרחב ליציקה. הרי מדובר בקומדיה שמתרחשת בצה"ל, וככזאת מפתה לחפש בה "גבעת חלפון" חדש; יש בה גם צד סוריאליסטי, אז מפתה לדבר במונחי ירושה ל"אוונטי פופולו"; ואם אתם מספיק זקנים, אז קל מאוד לסמן אותה כמהדורה מודרנית של "בנות", הקומדיה מ־1985 (תסריט: אסי דיין, בימוי: נדב לויתן) על טירונות בנות שכאילו עשתה כבר לפני 30 שנה את מה שטליה לביא עושה בסרט הביכורים שלה.

יש שתי סיבות ל"כאילו" הזה. הראשונה היא ש"בנות" היה סרט מחורבן ואילו "אפס ביחסי אנוש" הוא סרט נפלא, והשנייה והעמוקה יותר היא ש"אפס" הוא לא השום דבר החדש. הוא סרט עם קול משלו, קול שהסתבכתי שעה עם ההגדרה שלו עד שאשתי אמרה בנונשלנטיות "פרֶש". ובכן, בול: טרי זאת בדיוק המילה. קול טרי.

גם עם השורה התחתונה הסתבכתי. אני נדרש לזה פה בשורות העליונות כי יש לי הרגשה שההייפ סביב "אפס" — הייפ שלתחושתי הולך ומתעצם מאז הזכייה שלו בפסטיבל טרייבקה — הופך אותו לסרט ההוא שכולם הולכים אליו אחרי שהם קראו עליו הכל. מידע מוקדם הוא האנטי־חומר של חוויית הצפייה, בטח בסרט שכל הקטע שלו זה הטריות, אז כשירות לציבור חשבתי שיהיה נכון לסכם אותו מבעוד מועד ולאפשר לכם לדלג על כל היתר (להלן הביקורת). ובכן, בתום דיונים מרתוניים החלטתי ללכת על נפלא. הוא ניצח בגמר את "אדיר", שפשוט לא משקף את הפליאה שיצר אצלי הסרט הזה. פליאה שמסתכמת בתהייה איך הצליחה לביא ליישב דברים והיפוכם באופן כל כך נונשלנטי בסרט ביכורים. למצוא את הטון הנכון לסרט זה מלכתחילה טריקי גם ליוצרים ותיקים, כל שכן בקומדיה, אבל לייצב טון שמכיל סתירות, שבמובנים רבים נבנה מהן, זה — ובכן, פלא.

"אפס" מחולק לשלושה תת־סיפורים, אבל הוא לא סרט אפיזודלי: הוא סיפור אחד על שנה אחת במשרד שלישות בבסיס שיזפון. הגיבורה שלנו היא זוהר הקיבוצניקית (דאנה איבגי), ששורדת את השביזות רק בזכות הנוכחות של חברתה החיפאית דפי (נלי תגר). זו מצידה מפנטזת על שיבוץ מחדש בקריה, והעניין הטכני הזה יניע יותר מהלכי עלילה משהייתם מצפים.

אמרנו טון, ומוזיקת היומיום של זוהר ודפי היא שקלול הבנות שחולקות איתן ג'וב וחדר: שתי העמות שכל הזמן שרות ביחד, הרוסייה שנתקיימו בה כל המיתוסים האפשריים על רוסיות (תמרה קלינגון המדויקת להפליא), הקצינה הבת זונה שלא מעניין אותה כלום מלבד מסלול ההתקדמות שלה (שני קליין בתפקיד כפוי טובה). אה, וגם המתאבדת.

תירגעו, זה לא ממש ספוילר. זאת רק ההזדמנות הראשונה להידרש לאותם ניגודים שלביא מפליאה ללהטט בהם. בחורה שמתאבדת זה לא בדיוק חומר לקומדיית צחק־בקול־רם — ושלא תטעו, "אפס ביחסי אנוש" הוא הסרט המצחיק בקול הכי רם שראיתי השנה — אבל לביא, תיפח רוחה, שוברת אל המלודרמה רק כדי לחזור משם עם עוד יותר קומדיה. והסרט לא נפגע מזה, לא מאבד גובה, לא דופק ברקס. רק מרוויח עוד רובד.

מציאות רבודה מאפיינת עוד סתירה שמתיישבת פה בלי שום בעיה: זו שבין הריאליסטי והסוריאליסטי. במובן מסוים, "אפס" הוא ריאליזם נטו; קשה לחשוב על תיאור נאמן יותר למציאות של הישראליות, של צה"ל, של מיטב בנותינו. במובן אחר ונוכח לא פחות, יש כאן סצנות שבאמת היו משתלבות בקלות ב"אוונטי פופולו" (או ב"מלכוד 22", או ב"מ.א.ש"). אני לא רוצה לספיילר בקשר לזה, אבל אם יוצא לכם לקרוא את השורות האלה אחרי שראיתם את הסרט, תחשבו נייר גרוס ותחשבו רוח רפאים.

הסתירה האחרונה היא בכלל לא סתירה, אבל היא בהחלט נראית ככה: ייאוש וקומדיה. זה לא בדיוק עניין של שחוק ודמע, כמו העובדה שכל הדמויות כאן נואשות — מי לגבר, מי לטופס העברה, מי לקידום — באותה מידה שהן מצחיקות. מכל הדברים והיפוכם שמביאה לביא לשולחן, זה היחיד שהצלחתי לעלות על הטריק שמאחוריו. טוב, כי זה כל כך פשוט: ההומור של "אפס ביחסי אנוש" הוא מצב כפית קלאסי. הומור שלאחר ייאוש. זה מה שעושה את ההצחקות שלו למדויקות כל כך: העובדה שכולנו מכירים את הקטע הזה של לצחוק כי האלטרנטיבה היא לבכות. טוב, או לרדת על חצי קופסה ערגליות.

אני נטפל כל העת ללביא, כי היא התסריטאית והבמאית, אבל האמת היא ש"אפס" הוא טור דה פורס של לפחות עוד שתי נשים וגבר אחד. האחרון הוא העורך אריק ליבוביץ; הטיימינג הקומי של הסרט הזה הוא לא פחות ממושלם, ושכאתה רואה דבר כזה, היה סמוך ובטוח שאתה רואה מגע יד של עורך שיודע את מלאכתו. האישה הראשונה היא נלי תגר, שמגלמת באורח פשוט מושלם בחורה כל כך סתומה שאי אפשר לא לאהוב אותה וכל כך מעופפת שבא להפליק אותה בחזרה למציאות. בכלל, כל הבנות של לביא הן כאלה שאתה מכיר. שנתקלת בהן, אם לא בצבא אז באיזו ישארליאנה אחרת. הפמיליאריות הזאת בטח עזרה לשחקניות, אבל היא לבדה לא מסבירה את הדיוק של תגר, ובטח לא את מה שעושה כאן דאנה איבגי.

R386_20121223_142028

"וואי, שופרסל נופלת 3.9 אחוז"

אמרתי נפלא, וצריך להגיד את זה שוב על המשחק של איבגי. מילא תזמון קומי עילאי, שאפשר אולי לטעון שהוא כישרון מולד; הפלא הוא שזוהר הקיבוצניקית של איבגי מצליחה להצחיק, לעורר רחמים, לסחוט סימפטיה ונורא לעצבן באותה קלות, ולפעמים באותה סצנה. חלק מזה בא מהדיוק האבסולוטי של לביא כתסריטאית, אבל הרבה מזה בא ממשחק נטו.

אני לא זוכר מתי צחקתי כמו ב"אפס ביחסי אנוש", ואני לא מתכוון במובן של "צחקתי בסרט ישראלי". אפשר לזקוף חלק מזה לזכות אפקט התביטו־במראה, אבל מה שקרה בטרייבקה מעיד שגם זר יבין זאת. טליה לביא מזנקת עמוק לתוך רשימת הבמאים שאני מת לראות את הסרט הבא שלהם, ולא מפני שמעניין אותי לראות אותה פוסט הבוסריות של סרט ביכורים. להפך: זה בגלל שאין שום דבר בוסרי בסרט הביכורים שלה שאני מת לראות מה עוד היא יכולה לעשות.

אני לא אוהב את הביטוי "סרט חובה" — כאילו, מה אני אעשה לכם אם לא תלכו — אבל "אפס ביחסי אנוש" הוא הכי קרוב לזה שיכול להיות (בעיקר בחבורת בנות. בהקרנה שנכחתי בה הייתה  כזאת, והיא צחקה ברמות של סיוע רפואי). אז בלי אמת או חובה, הרשו לי לסכם את תחושותיי לגבי סרט ישראלי אחד בשמו של סרט ישראלי אחר: פלאות.

בעצם רגע, לא סיימתי איתכם. לא אם אתם מבני מיני: התחרות הכי קשה ל"אפס ביחסי אנוש", ולצורך העניין לכל סרט אחר שמתרוצץ פה כרגע, הוא הגברים שמתרוצצים שם על הדשא בברזיל. זה רלוונטי במיוחד בסרט שפשוט צועק "ערב בנות", אבל באופן אישי — תכלס, כמעט אינטרסנטי — אני מאוד מקווה שבני ישראל יוותרו אחר כבוד על איזו הופעה של ליאו מסי לטובת ההופעה של דאנה איבגי.

אכפת לי מזה באופן אישי כי אני גבר שלא סובל כדורגל ומת על קולנוע, ובאופן אינטרסנטי כי הימרתי על זה. כלומר, בערך: בשיחה במסדרונות מערכת "פנאי פלוס" טען מי שטען כי הפוטנציאל הקופתי של "אפס" עומד על 80 אלף צופים, ואילו אני טענתי כי פחחח ואמרתי 300 אלף. בקיצור, גברים, צאו מהבית. אם לא משום סיבה אחרת, אז בגלל שזה יוציא אותי צודק.

*פורסם בפנאי פלוס, 26.6.14

 

אז למה הארי כבר לא פוגש את סאלי?

"ועכשיו בטח תגידי לי גם שאת מסכימה עם חנין זועבי"

"ועכשיו בטח תגידי לי גם שאת מסכימה עם חנין זועבי"

בחודש הבא ימלאו 25 שנה ל"כשהארי פגש את סאלי". אם הייתם יצורים תודעתיים כשסרטו של רוב ריינר יצא לאקרנים, זה בטח גורם לכם להרגיש ישישים. זה מה שקרה לי כשתפסתי שחלף חצי יובל מאז שבילי קריסטל הכניס ללקסיקון שלי את ההגדרה High Maintenance (היי, הייתי בן 15. אתה לא יודע שיש ז'אנרים של נשים בגיל 15). אבל אז עליתי על משהו חשוב יותר בהקשר של הארי וסאלי: זאת הקומדיה הרומנטית חוצת־הג'נדר האחרונה שיצאה מהוליווד.

פעם זה לא היה ככה. החל בקומדיות הרומנטית הקלאסיות של שנות ה־30 וה־40, עבור ב"הרומן שלי עם אנני" (1977) וכלה ב"מוכת ירח" (1984), רוב שנותיו של התת־ז'אנר הרומנטי־קומי עברו עליו בלי התיוג של צ'יק פליק. אני לא יודע מה קרה ברבע המאה האחרונה ששינה את פני הדברים, אבל לא מעניינת אותי הסיבה אלא התוצאה: הדרת גברים מהקומדיה הרומנטית ההוליוודית (דגש על ההוליוודית. "500 ימים עם סאמר" למשל לא היה נקבי בשום אופן, אבל הוא היה סרט עצמאי). אפילו נורה אפרון המנוחה, האישה שהפליאה לכתוב את "כשהארי פגש את סאלי", נטשה לגמרי את כרומוזום Y. שתי הקומדיות הרומנטיות המצליחות האחרות שלה, "נדודי שינה בסיאטל" ו"יש לך הודעה", היו במובהק מהסרטים האלה שבחורה לוקחת אליהן את החברה הכי טובה שלה.

ב־1996 יצא סרט שהוא לכאורה היוצא מן הכלל: "ג'רי מגוייר". אלא שהוא לא יצא מהכלל בכלל, כי קמרון קרואו לא כתב קומדיה רומנטית קרוס־ג'נדרית. הוא כתב סרט שנראה לגברים כמו סרט ספורט ולנשים כמו "אישה יפה". אני יודע כי לפני כמה שנים ערכתי במערכת בלייזר מדגם לא מדעי אבל בהחלט מייצג, ושאלתי אנשים מהו הקץ'־פרייז העיקרי מתוך "מגווייר". כל הגברים הלכו על Show me the money. כל הנשים דקלמו את You had me at hello.

12 שנה אחרי "מגווייר" יצא עוד כאילו־יוצא־דופן, "קח את זה כמו גבר". אבל מה, הבעיה טמונה בשם העברי: זה היה סרט על גבר שצריך לשכוח משרה מרשל, לא על שרה מרשל והחבר שלה. סרט לגברים שזורק עצם לבנות. לא קומדיה רומנטית. בשנים האחרונות, יוצא הדופן האמיתי היחיד היה "הצד שלו, הצד שלה". עכשיו תגידו לי אתם אם קומדיה רומנטית הוליוודית אחת שבאמת פונה גם לגברים זה בציר סביר ל־25 שנה.

אני מהמחנה של You had me at hello. בכלל, אני מסוגל להתחבר בקלות לקומדיה רומנטית עשויה כהלכה. יותר מזה: מ"הרומן שלי עם אנני", "מוכת ירח" ו"כשהארי פגש את סאלי" למדתי את כל מה שידעתי על גברים ונשים — טוב, בעיקר נשים — לפני שהחיים זימנו לי את הדבר האמיתי. אני חושב על בני ה־12 עד 16 של היום, ובשבילם אני מקווה שיהיו עוד הארים וסאלים. עוד "נינוצ'קה", עוד "נערתו ששת", עוד "החנות מעבר לפינה". אחרת איך יתמודדו מתבגרינו עם הסוגיה שהעלה דוק בראון ב"בחזרה לעתיד 2", כשדיבר על רצונו לנטוש את המסע בזמן כדי ללמוד את "המסתורין הגדול האחר של היקום: נשים".

פורסם במקור בפנאי פלוס, בגירסה מכווצת מעט

הגמל הראשון שלי

"מה שבחורה צריכה לעשות בארץ הזאת בשביל קצת ירוק"

"מה שבחורה צריכה לעשות בארץ הזאת בשביל קצת ירוק"

אימא שלי בכתה בטריילר של "ז'אן דה פלורט". שנים שהיא מכחישה את זה, אבל תאמינו לי, מדובר במעשה שהיה. ז'ראר דפרדייה זעק אל הגשם הממאן להשקות את אדמותיו, וזה הספיק בשביל להפוך אותי לילד ההוא שאימא שלו בכתה בבקרוב. אני מניח שזה מסביר גנטית למה אני עצמי כל כך נוח לדמוע בקולנוע.

כן, לפחות פעם בחודש־חודשיים יוצא לי לזרוע בדמעה. לרוב אנחנו מדברים על לחלוחית, לא על תמרורים, ועדיין. ביג סופטי. אלא שהשבוע החולף היה יוצא דופן אפילו בסטנדרטים הרכרוכיים שלי: שניים משלושת הסרטים שלהלן חילצו ממני לפחות רגע אחד של סתם־נכנס־לי־משהו־לעין. ומשהבהרנו שזה לא כזה הישג, מה שמוזר לי זה שנותרתי יבש כצנים דווקא בסרט השלישי. סרט על נעורים מסורטנים.

השנים האלה הן תור זהב של סרטי ילדים. לפני כשנה כתבתי על זה, ולדוגמאות שמניתי אז הייתי מוסיף היום את "לשבור את הקרח", "הממלכה הסודית" — סרט שאי־ההצלחה שלו בקופות היא בעיניי תעלומה בסדר גודל של ייטי — ו"הדרקון הראשון שלי". שני החלקים.

את הראשון ראיתי רק לפני שבוע. קניתי אותו לבת השמונה שלי כשהיא הייתה בת השש שלי, ואיכשהו יצא שאף אחד מאיתנו לא הגיע אליו לפני שצץ הטיימינג של סרט ההמשך. מדד ההתלהבות של רונה ק' מסרטים הוא התרגיל המפורסם של קפיצה אגב ישיבה — אני מכנה את זה ישיצה — וספק אם התחת שלה טעם יותר מעשר דקות ספה לכל אורך "הדרקון". אני ישיש מכדי לשצת, אבל אשכרה התפעמתי מהסרט הזה.

כמעט לא הוגן לצפות בפרק חדש בסדרת סרטים רגע אחרי שצפית בקודם. במיוחד במקרה הזה: ארבע שנים, בהחלט יותר מהממוצע לפרנצ'ייז בן זמננו, עברו מאז "הדרקון הראשון" הראשון. ודרימוורקס אנימיישן עוד הלכה על מהלך חריג וביגרה את הדמויות בהתאמה, כך שהגיבור מאלף הדרקונים היקאפ מתחיל את ההמשכון עם פלומת זקן. כן, יש לנו פה סרט ילדים בלי ילדים.

זה לא הדבר החריג היחיד, וגם לא ההחלטה האמיצה היחידה, ב"הדרקון הראשון שלי 2". יש בסרט הזה רגעים שלא יהיה מוגזם לכנות אפלים; לא במובן המה־לעזאזל־עבר־לכם־בראש של סצנת המשרפה ב"צעצוע של סיפור 3", אלא אופל כמו סדרת "שר הטבעות" ברגעים הכהים שלה. זה הכל חוץ ממובן מאליו בסרט שקהל היעד שלו מתחיל בגן חובה.

רונה ואני תהינו ביחד לאן כבר אפשר לקחת סיפור שכל הקצוות שלו נקשרו היטב בסוף הסרט הראשון, והתשובה של דין דבלואה — מי שביים וכתב את שני הסרטים המבוססים על סדרת הספרים של קרסידה קוואל — היא "לרוחב". בסרט הראשון קיבלנו סיפור על ילד שהופך לחבר הכי טוב של דרקון שהוא אמור להרוג, וההשלכות של זה הצטמצמו לסביבה המיידית שלו — כפר הוויקינגים שכל הקטע שלו זה חיסול דרקונים. ההמשך מתחיל כשהכפר כולו על אותו דף, אבל אז נשאלת שאלת שאר העולם. עולם שברנש בשם דראגו (תחשבו קייזר סוזה) נשבע לכבוש באמצעות צבא דרקונים, ומכאן שהוא מעוניין לתקוע טריז בין הוויקינגים לחברים המעופפים שלהם.

לספר יותר מזה יהיה ספוילר, אז בקווים כלליים: אם התמה של הסרט הראשון הייתה קבלת השונה, אז זו של סרט ההמשך היא קבלת אחריות. היקאפ, אבא שלו הצ'יף סטואיק, הדרקון שלו שום שן — במקור Toothless, אבל בילדותי השנייה עדיין הולכים למדובב — כולם, לרבות דמויות חדשות שעדיף לא לחשוף מראש, מתמודדים עם ההשלכות של מעשיהם על הסביבה ההרבה יותר ממיידית. זה נושא שמרחף מעל בלי לטרחן, בלי להציק, בלי להפוך את "הדרקון הראשון שלי 2" לאחד מסרטי ה"שתה חלב, זה בריא" האלה. אין כאן שום דבר מטיפני, ומנגד יש המון קסם והמון אנושיות. רונה אהבה אותו יותר מאשר את המקור, ואני לא בטוח שהגמדה טועה בעניין הזה.

אני לא יכול לספר לכם על רגע הז'אן דה פלורט האישי שלי, כי זה יהיה חושלוקי ספוילר. אני רק יכול להציע שתימנעו מהאינסטינקט ההורי שגורם לכל כך הרבה מכם לשקוע בסמארטפון איך שעולה הלוגו של "דרימוורקס אנימיישן" (או "בלוסקיי", או "פיקסאר"). "הדרקון הראשון שלי", כמו כל כך הרבה מצוירים בתור הזהב הזה, הוא סרט נהדר. כאילו אידיאלי לילדים בני שש עד 12, אבל תכלס אידיאלי גם להורים שלהם. חבל לפספס אותו רק כי אתם מבוגרים מכדי לשצת.

ב־1977 יצאה צעירה בשם רובין דייוידסון למסע מאליס ספרינגס אל החוף המערבי של אוסטרליה. רק היא, הכלבה שלה וכמה גמלים במסלול מדברי של כ־3,000 ק"מ. המיזם תפס את תשומת הלב של ה"נשיונל ג'יאוגרפיק", שמימן את המסע וסידר לדייוידסון צלם שייפגש איתה מדי כך וכך קילומטרים. את כתבת המגזין שיצאה מזה פיתחה דייוידסון לספר שהפך בשנה שעברה לסרט מאת הבמאי ג'ון קוראן ("הצעיף הצבעוני"). קוראים לו Tracks, והוא פשוט נפלא.

כמו ב"עד קצה העולם", שנראה כמו אביו הקולנועי של Tracks, אין כאן יותר מדי הסברים על השריטה של הנדודים; קול קורא לנדוד וזהו. אבל לקראת המערכה השלישית מתפתחת פה דמות שאפשר להבין את המניעים שלה, וזה עוד בלי הקלישאה של מסע לתוך עצמך. זה יותר מסע החוצה מעצמך.

מיה וסיקובסקה עושה עבודה שקטה ומדויקת בתפקיד הראשי, אדם דרייבר מפצח יופי את הצלם המעט נודניק שמושך את כל זבובי היבשת, ודווקא קוראן חוטא במגוון חטאים קולנועיים. קריינות, פלאשבקים, אפילו פלאשבק קול מקטגוריית "למקרה ששכחתם ועכשיו אתם לא מבינים מה הולך" — אבל זה לא משנה. בכלל לא, כי Tracks סוחף בהרבה מסכום חלקיו. לי הוא בכלל בא טוב, כי זה סרט מסע (אני סאקר של סרטי מסע) על מיזנתרופית מושבעת (אני מיזנתרופ אדוק).

אפילו אם לא סופרים את הסצנה שהדמיעה אותי, שוב למען הסר ספוילר, זה הסרט הכי טוב שיצא בסוף השבוע בישראל. במדור הוא במקום השני רק מפני שהוא לא ממש יצא בישראל אלא מתארח בפסטיבל הקולנוע האוסטרלי, אז רשמו לפניכם מתי ואיפה אפשר לתפוס אותו (מצטער ירושלמים, ההקרנות שלכם כבר באו והלכו). את המסע הזה אתם רוצים לראות על מסך גדול.

24.6, סינמטק ת"א (21:00); 27.6, סינמטק ת"א (22:00); 2.7, סינמטק חולון (20:30)

אתם בטח כבר יודעים הכל על  "אשמת הכוכבים". יודעים שהוא קבר בקופות במו ידיו את "קצה המחר", שהוא קיבע סופית את מעמדם של הצופים המכונים Young Adults כפלח הדמוגרפי המבוקש ביותר בארצות הברית, ושהוא עיבוד לרומן מאת ג'ון גרין על נערה ונער — בהתאמה שיילין וודלי ואנסל אלגורט — שהסרטן מאיים להרוג אותם עוד לפני שיגאלו זה את זו מבתוליהם.

אפשר לראות ב"אשמת הכוכבים" המשך ישיר ל"אופטימיות היא שם המשחק". כלומר, ציניקנים שלא אהבו את זיגוג הסוכר על הנפש הדכאונית בוודאי לא יחבבו את הציפוי הדומה שהניח הבמאי ג'וש בון על הסרטן כשהחליט להימנע באופן גורף מרגעים גרפיים. אני לא השתגעתי מ"אופטימיות", אבל לא בגלל הטיפול שלו בנושא הדיכאון אלא בגלל הטיפול שלו בנושא התסריט. לגבי "אשמת הכוכבים", ממנו לא השתגעתי מהסיבה שהוזכרה לעיל: רוב הזמן הוא עבד לי, פה ושם הוא הצחיק אותי, לפחות בסצנה או שתיים הוא ממש הרשים אותי — חכו לכניסה של ווילם דפו — אבל מעשה שטן, הוא לא ריגש אותי.

עברו רק כמה שעות מאז שצפיתי בסרט הזה ועד שהתיישבתי לכתוב, וקשה לי להתחייב על מקור הבעיה. מבקר הקולנוע שבי מחפש איזה זיוף, איזה טריק זול או מניפולציה שזרקו אותי החוצה, אבל רבאק: זה על ילדים מסורטנים. בכל הנוגע לאימפקט רגשי, גרורות זה יותר אפקטיבי מכל מניפולציה. האבא שבי חושב שאולי יש כאן מקומות כל כך מפחידים — מקומות שהפנים של לורה דרן, בתפקיד האימא של הגיבורה, משקפים להכאיב — שסגרתי את עצמי בפניהם. אבל בוויכוח הפנימי הזה מנצח כרגע הצופה שבי.

ראיתי השנה את שיילין וודלי ב־The Spectacular Now, אולי הסרט הטוב והנוקב ביותר על בני נוער שיצא מאמריקה בעשור האחרון ואולי רק הסגן של Short Term 12, שגם אותו ראיתי השנה. סרטן שאוכל ילדה ראיתי במועמד הבלגי לאוסקר, The Broken Circle Breakdown (על השניים האחרונים התפייטתי כאן), הסרט הכי קשה רגשית שזכור לי מאז לא זכור לי מתי. יש לי הרגשה שכל אלה שרפו לי את הפיוז הרלוונטי, ושרק בגללם נותרתי אדיש לעדינות של "אשמת הכוכבים". ככה או ככה, במקרה שלי זה באמת יוצא שידור חוזר של "אופטימיות היא שם המשחק", אם כי לא מההיבט המסוכר: זה פשוט עוד להיט מאמריקה שאין לי הרבה להגיד לגנותו מלבד העובדה שזאת לא כוס הדמעות שלי.

פורסם בפנאי פלוס, 19.6.14

 

שלוש נשים

"ואז הוא אמר לי, 'את יודעת שהייתי ראש עיריית יבנה?'"

"ואז הוא אמר לי, 'את יודעת שהייתי ראש עיריית יבנה?'"

בשבוע שעבר נקלעתי לוויכוח פייסבוק עם העיתונאי־במאי־תסריטאי רון כחלילי. מעשה שהיה: מירב אלוש לברון כתבה ב"הארץ" מאמר על כך שמבקרי קולנוע אשכנזים לא אוהבים את "אנשים כתומים" מחמת אשכנזיותם, שגורמת להם לראות בסרטה של חנה אזולאי הספרי אנקדוטה אתנית ותו לא. כחלילי הסכים וטען שמבקר אשכנזי חייב בגילוי נאות בבואו לבקר סרט שעוסק במזרחיות. אני סברתי שדבריה של לברון הם חנטריש, ושהגילוי הנאות של כחלילי הוא אבסורד. לפי ההיגיון שלך, פייסבקתי לו, אדם לבן לא יכול לבקר את "12 שנים של עבדות" מפני שהוא לא שחור, ובן אנוש לא יכול לבקר את "הנוסע השמיני" מפני שהוא אינו חיזר.

כשהתיישבתי לכתוב את המילים שאתם קוראים התגנב לתודעתי ספק קל. מה אם צודקים לברון וכחלילי? מה אם מבקר קולנוע הוא תבנית נוף מוצאו וג'נדרו, וזה הכל? הנה, אני עומד לכתוב על שלושה סרטים שבמרכזם נשים. שניים מהם בוימו בידי נשים, ורק אחד מהם דובר שפה שאני מבין בלי תרגום. אולי אני צריך להכריז על נבצרות ביקורתית מפני שאינני בחורה, בלגי ו/או סקנדינבית? טוב, דדליין זה דדליין. את המדור הגשתי כמתוכנן, אבל אימצתי את גישת כחלילי ושילבתי את כל הגילויים הנאותים. עכשיו כשסיכמנו את זה, בואו לשוודיה.

"אהבה ולימונים" הוא סרט על ניהול משברים. אגנס (ראקל וורמלנדר) היא טבחית שמפוטרת ממסעדה יוקרתית בשטוקהולם, וכמעט בו זמנית מגלה שהחבר שלה בוגד בה. כדי להוכיח לעצמה שהיא בביזנס הנכון, אגנס מצטרפת כשותפה במסעדה חדשה בדיוק כשמתברר שאחד משכניה הוא מבקר מסעדות משפיע (סווריר גודנסון). האם היא תתקרב אליו רק בשביל ביקורת אוהדת? מה יקרה עם המיזם החדש שלה? ואיך ישתלבו בזה המתכונים הביתיים של אימה, שהכניסה בה את אהבת הקולינריה?

בהתחלה חשבתי שהחוליה החלשה של "אהבה ולימונים" היא הבמאית תרזה פאביק, שעיבדה כאן רומן בשם זהה. המערכה הראשונה מנסה להיות מצחיקה וקלילה, תכונות שנעדרות לחלוטין מהדי־אן־איי המקצועי של פאביק, וזה מספיק בשביל לחרב את הסרט כבר באקספוזיציה; הרי לנסות להצחיק ולא להצליח זה הסופלה הנופל של הסרטים. אבל עם הדקות התברר שהבעיה האמיתית היא התסריט שכתבו פאביק ושתי שותפותיה (אחת מהן היא מחברת הרומן, קייסה אינגמרסון, ואני חושד שהבעיה התחילה אצלה). אלא שהחלק המרגיז מתחבר לי ישר לסרט השני שלנו להשבוע, אז אנא החזיקו את המחשבה הזאת.

"אהבה, שנאה ומה שביניהן" הוא סרט על חורים. בעיבוד שלה לסיפור קצר מאת אליס מונרו, הבמאית ליזה ג'ונסון העמידה גלריה של דמויות עם חללים בחייהן: ג'והאנה (קירסטן וויג, שגם הפיקה בפועל) היא מנקה ומטפלת שמשוועת לנוכחות גברית; המטופלת התורנית שלה סבית'ה (היילי סטיינפלד) היא ילדה שמחפשת תחליף לאימה שמתה; סבה של סבית'ה (משחק מילים לא מכוון, וניק נולטי) מבקש מזור למות אשתו; ואילו אביה של סבית'ה (גאי פירס) מחפש מוצא מסדרה שלמה של התמכרויות.

בניגוד ל"לימונים", שאין לו שום תקומה, "אהבה, שנאה ומה שביניהן" מציע רגעים אנושיים יפים. בעיקר בקו העלילה העיקרי שלו, קרי הרומן שמתפתח בין המטפלת המסורה לאב המכור. אלא שזה לא באמת משנה, כי בשורה התחתונה יש כאן שני סרטים שצריכים לעצבן כל בת דעת. הבטחתי גילוי נאות, אז הנה: אינני אישה. אם אתם ממחנה כחלילי, הרי שמבחינתכם אני לא מוסמך להשמיע את ההצהרה הבאה — הסרטים של תרזה פאביק וליזה ג'ונסון נגועים בשוביניזם מחפיר, גם אם לא מכוון או מודע לעצמו.

עכשיו זהירות, ספוילרים: הגיבורה של "אהבה ולימונים" מוצאת את ייעודה רק כשהיא יורדת מהקטע של גורמה ומחליטה לבשל את האוכל של אימא, ואילו המטפלת ג'והאנה עושה הכל כדי לזכות בגבר מגעיל שהיא בכלל לא מכירה. את שני הסיומים האלה, "תעשי כמו עקרת הבית שעשתה אותך" ו"תסתפקי בגבר שייגע בך", אנחנו אמורים לקבל כהפי־אנד. אם זה פוסט־פמיניזם, אני מעדיף את הסתם פמיניזם. תראו, אני נוהג לשפוט סרטים על סמך הקולנוע שלהם. לא בהתאם למסרים שלהם. אבל יש לנו כאן שני ספסימנים עם עשייה כל כך חסרת ייחוד שהמסרים זה מה שיש, והם הביאו לי את הסעיף. מזל שבסוף באו שני בלגים עם הסרט־על־בחורה שלהם.

"יומיים ולילה" הוא סרט על התמודדות. סנדרה (מריון קוטיאר) נחלצת מתהומות הדיכאון הקליני רק כדי לגלות שהבוס שלה הכריז על משפט שלמה: עובדי המפעל יחליטו אם סנדרה תפוטר וכל אחד מהם יזכה בבונוס של אלף יורו, או שהדכאונית תשמור על משרתה והם יאבדו את הבונוס. מכאן ואילך נכנס הסרט למבנה רוטיני של מפגשים אחת־על־אחד עם הפועלים שסנדרה מנסה לדבר אל ליבם בלי לקרוס בחזרה לדיכאון. יש לי נוגדנים כמעט לכל דבר ב"יומיים ולילה": אני לא אוהב ריאליזם, לא מת על קולנוע כמו־דוקומנטרי ולא מתחבר לסיפורים שעוסקים בדיכאון, כל שכן של בחורות. מהבחינה הזאת, אחרי עשר דקות הרגשתי כמי שחווה פרודיה על סרט צרפתי. אלא שחמש דקות אחר כך קרה משהו מוזר: נהיה לי אכפת מהסנדרה הזאת. מאוד אכפת. והכל בזכות מריון קוטיאר.

הקולנוע של האחים לוק וז'אן־פייר דארדן ("רוזטה", "הילד") לא עושה לי את זה, אבל המשחק שהם הוציאו מקוטיאר פשוט מפעים. הכוכבת מספרת על שוטים שצולמו ב־50 ואפילו 70 טייקים, אז אולי הדארדנים פשוט התישו אותה לתוך הדמות — לגיטימי לדכא שחקנית שמשחקת דכאונית, לא? — אבל עזבו טכניקה. התוצאה היא מופת של משחק מול מצלמה. לא היה מזיק לאחים דארדן לביים מצלמה במקום לתעד, לחתוך איפה שזה יוצר משמעות ולא רק איפה שנגמרת הסצנה. אבל דווקא הפשטות האנאלית שלהם, החזרה שוב ושוב על אותו מעמד, משרתת היטב את הגיבורה שכל ההתמודדות שלה היא עצם ההתמודדות. שמעדיפה להיות במיטה או לחדול מאשר להתחנן בפני האנשים האלה.

לא שכחתי את כחלילי, ואינני צרפתייה ו/או דכאונית. אז אולי גם זה לא שווה את הנייר, אבל בכל זאת: שני גברים עשו סרט מדויק להפליא על נפש נשית. יותר מזה, שני גברים עשו סרט על אישה שמתחשק להריע לה ולא לצרוח עליה שתפסיק להיות סמרטוט. אני מניח שלפעמים, למתבונן מבחוץ קל יותר לראות את הדברים נכוחה מאשר למי שמביט עליהם מבפנים.

פורסם בפנאי פלוס, 12.6.14

הבלדה על מרטין בראון

איור: יהודה רוזנטל

איור: יהודה רוזנטל

הגוף שלה היה קשה ודק, זהוב וחלק. כמו במבוק, הוא אמר, ונינה התפוצצה מצחוק ואמרה שאף פעם לא השוו אותה למשהו מן הצומח. היו לו חודש ויום לנסח משהו אחר לפני שרגליו נשאו אותו הרחק ממנה, אבל מרטין לא ידע איך היא תגיב לדימוי השני שהצליח לחשוב עליו, אז במקום להגיד שהיא מזכירה לו סוסה הוא אמר לה שהיא מסעירה.

לפני שעזב את ורצבורג הוא השתעשע במחשבות על כיבוש ברלין, כמו בשיר שהשמיעו כל הזמן ברדיו, אבל לא עלה בדעתו שיתמזל לו להיות עם מישהי שתזכיר לו סוסה. לא אחרי אשתו הראשונה, שהזכירה לו ברווז, ולא בכלל. מבחינתו היה גבר מתאים לאישה מסעירה עם גוף במבוק ושיער קש, והגבר הזה לא היה הוא. בלילה הראשון שלהם, בדירה שלה בשפנדאו, הוא אמר לה את זה והוסיף: את הרפתקה. את לא אמורה לקרות לגבר כמוני.

מה זאת אומרת גבר כמוך, היא שאלה.

נמוך, הוא ענה.

היא שוב צחקה, אבל הוא כמעט התכוון לזה. מרטין בראון תמיד ביקש נשים מהסוג שיוצאים בגללו לדו־קרב, ותמיד קיבל נשים מהסוג שיוצאים איתו לקונצרט. אלא שמרטין בעצמו היה פחות רכיבה ללא אוכף ויותר הליכה לאורך הפארק, ועם השנים הוא שכנע את עצמו שזאת הקללה שלו. בצפון בוואריה או במערב ברלין, הוא תמיד יחפש מישהי גדולה מהחיים — או לפחות מהחיים שלו, שהאירוע המסעיר ביותר שנרשם בהם היה קבלת המשרה בעיר הגדולה — והוא לעולם לא יהיה מספיק גבר בשביל כל כך הרבה אישה. כשהגופות הקטנים והשתויים שלהם קרסו ביחד למיטה שלה, כל ההנחות המוקדמות התרסקו יחד איתם. לא היה לו זמן להתרגל לזה, ובמשך חודש ויום הוא היה במצב קבוע של פליאה. זקפה ופליאה.

בלילה הראשון, בלי להסיט את המבט מהחושך שמחוץ לחלון, היא אמרה שהיו לה מספיק גברים גבוהים, שהגבוה מכולם היה הילדותי מכולם ושמגיע לו להיות כלוא מאחורי החומה. זה היה כל המידע שנידבה נינה על מהלך חייה מאז שבאה לעולם ועד שמרטין בא לשפנדאו, והוא למד שאין טעם לשאול. גם מאחותה לא היה סיכוי להוציא שום דבר על העבר. קלרה הייתה נעימה אליו בפגישות הספורות שלהם, אבל גם השיחות איתה היו על עכשיו או על אחר כך, כאילו ציר הזמן החל באוקטובר אלף תשע מאות שמונים ותשע. זה לא הפריע לו, כי למה שזה יפריע לו. זה רק עשה את הסוסה שלו פראית יותר.

~

הייתה לו הרגשה שהיא צפתה את הצעת הנישואים שלו, או לפחות לא הופתעה ממנה כמוהו: ניסיונו לימד אותו שזה אמור לקרות לו אחרי שנה, לא שלושה שבועות, ובכריעה במסעדה, לא בשכיבה במיטה. הוא אפילו לא קנה טבעת, רק אמר לגב שלה שהוא רוצה להיות איתה תמיד. נינה אמרה בלי להסתובב שגם היא.

בתחילת נובמבר הם יצאו לירח דבש של שבעה לילות. קלרה נתנה להם מפתחות לבקתה מבודדת באזור פורבאך, והם היטיבו לנצל אותה עד כדי כך שרק בלילה החמישי גילו שיש אגם בחוץ. המולה גדולה הוציאה אותם לרגע מהמיטה ומהדלת, והם התבוננו בטנדר עמוס צעירים משולהבים שנפנפו בכלי עבודה כבדים. הנוסעים השתויים לחלוטין דיווחו לעצים ולאבנים שהם ממהרים לברלין כדי להרוס את החומה לפני שלא יישאר כלום, ואז נעלמו בענן של אבק ואלכוהול. ההפרעה הנדירה זימנה לנשואים הטריים הצצה ראשונה על המים של השוורצנבאך, והם עמדו שם רגע חבוקים ומגחכים לפני שחזרו לבקתה ולמיטה.

מאוחר יותר ינסה מרטין להיזכר אם הקדיש מחשבה נוספת לדברים שנצווחו מהטנדר. הוא יחליט שלא, אבל האמת היא שהזיכרונות שלו משבוע הדבש היו מאוד מעורפלים. אפילו מה שאכלו נשכח ממנו לחלוטין זולת אריזה אחת של חטיפים מלוחים. לא סביר שהם שרדו גופנית את שבעת הלילות האלה ללא אספקה סדירה של פחמימות, אבל מה שלא תדלק אותם, הוא לא זכר את זה. הוא לא זכר כלום חוץ מגוף קשה ודק וחום וחלק.

בלילה האחרון שלהם הוא שאל אם היא כבר הייתה פעם ביער השחור. זה היה רגע של אגביות ספונטנית מתוכננת היטב שנועדה לבדוק את מדיניות השתיקה שלה עכשיו כשהם כבר מר וגברת. נינה אמרה לא, לא הספקתי לטייל פה הרבה, רק לפני שנתיים ברחנו מהמזרח.

מפל של שאלות איים לפרוץ מתוך הראש של מרטין כשמשהו אמר לו שאולי גם היא מעמידה אותו במבחן, והוא נצר את הסקרנויות שלו ואמר שיכול להיות נהדר לגדל ילדים בבקתה כזאת ביער כזה. מאוחר יותר, לפני שהגוף הקצר והמותש שלו כבה לשמונה שעות, מרטין אמר שהוא רוצה שלושה. נינה לא ענתה, אבל אחזה בשתי ידיה את הימנית שלו.

~

קלרה?

מרטין התעורר הלום בגלל הרעש שמחוץ לבקתה או בגלל האחות שבחדר השינה. הוא ניסה להבין מה השעה ומה הצעקות ומה קלרה עושה פה ולמה הפנים שלה נראים חבולים.

מה קרה?

היא לא אמרה כלום. מרטין התיישב. מבחוץ נשמעה מישהי צועקת משהו. נינה?

שוב צעקה. הפעם הוא הצליח לבודד את המילים: אתה לא נכנס, אני לא מסכימה. אז נינה אוסרת על מישהו להיכנס לבקתה.

מי זה שם?

קלרה רק פתחה פה והנידה ראש. מרטין לא הבין אם היא מנסה להתנצל בפניו או לשלול את מה שזה לא יהיה שנדמה לו שהוא שומע. הוא קפץ מהמיטה, תפס את המכנסיים שלו והתלבש במהירות. קלרה, מה קורה?

מרטין, המון דברים קרו בשבוע האחרון. אין לך מושג.

אתה לא נכנס! אני לא מסכימה!

מרטין, אני מבקשת ממך, צא מאחור.

הוא הדף את קלרה הצידה ויצא למסדרון. האור החד של הבוקר הדליק אלף חלקיקי אבק בינו לבין הדלת הפתוחה.

מרטין —

התודעה שלו תתעקש לנצח שהצעקה של קלרה האטה את הזמן עצמו. לא סביר שזה באמת קרה באותו בוקר קר ובהיר בנובמבר אלף תשע מאות שמונים ותשע, אבל זאת הייתה פרשנות כמעט סבירה לרצף זיכרונות שבימים כתיקונם הוא היה צובר בשנים ולא בשניות: הפנים המבוהלים של אשתו המסעירה מחוץ לדלת. מגע היד של אחותה על כתפו. הצללית שהסתירה את השמש והעלימה את חלקיקי האבק, וההכרה בכך שזה הגבר הגדול ביותר שראה מימיו. הערכת הסיכויים שלו מול הר האדם בהינתן שהוא עצמו חמוש רק בזוג מכנסיים, והערכה מחודשת נוכח הגרזן שצץ בידי הרכס. זיכרון מעומעם מהפעם הראשונה שיצא לו להיתקל בביטוי 'היזהר במשאלותיך'. מחשבה חולפת על הצורך להשיג עיתון מהשבוע האחרון. תובנות שונות באשר לעבר, להווה ולעתיד של סוסה מסוימת. והרגע שבו כל זה הצטמצם לכדי מילה אחת פשוטה ומחייבת, בלתי נמנעת כשגבר יוצא להרפתקה שהוא לא מספיק גבוה בשבילה.

רוץ.

~ ~ ~

*השנה מציינים בגרמניה וברחבי העולם חצי יובל לנפילת חומת ברלין. הסיפור הזה, שפורסם בגיליון יוני של בלייזר, הוא החמישה מארק שלי בנושא. עוד עבודות של המאייר הנהדר יהודה רוזנטל אתם יכולים למצוא כאן

 

סקס, שקרים והומלסים מתים

"יופי, גם אני מהמחנה של עפרה חזה"

"יופי, גם אני מהמחנה של עפרה חזה"

בנסיבות שיסבירו את עצמן אם תקראו את הסיפורון שלי בעמ' 100 של בלייזר יוני (בקרוב בבלוג זה), הראש שלי בילה החודש 25 שנה בעבר. ב־1989. ובעודו שם קרה לי הקטע הזה שקורה בגילי: אתה תופס פתאום כמה זמן חלף מאז משהו שנראה לך כאילו קרה ממש עכשיו. נקודתית אני מדבר על "סקס, שקרים ווידאוטייפ", שהצפייה הראשונה בו — עם אחותי, בקולנוע דקל — זכורה אצלי כמו דבר שקרה גג שלשום.

בזמן אמת, כילד בן 15 שבדיוק הלך ללמוד במגמת קולנוע, עף לי המוח מאיך שהסרט הזה פירק את הדמויות שלו לגורמים נפשיים. אין לי מושג מאיפה סטיבן סודרברג בן ה־27 הביא תובנות כמו "אתה לא יכול לגשת למישהי ולהראות לה שהשתנית כאילו שאתה נותן לה מתנה", משפט שאני מצטט עד היום, אבל זה מה שהיה שם. מבט מפוכח ונבון על גברים ונשים ובעיקר אנשים. אלא שבזמן אמת לא ידעתי את מה שאני יודע היום, וזה ש"סקס, שקרים ווידאוטייפ" היה תופעה גדולה בהרבה מסכום סצנותיה.

אם אני מדליק כאן 25 נרות לסרט, זה לא בגלל הנוסטלגיה הפרטית שלי אלא מפני שסודרברג המציא מחדש את הקולנוע העצמאי. חד משמעית. מבחינה אמנותית אפשר לטעון שתור הזהב של האינדי היה מקביל לזה של "ניו הוליווד" — בשנות ה־70, כשרוברט אלטמן וג'ון קסאווטס היו בשיאם — אבל מבחינה מסחרית, מבחינת היכולת להגיע לקהל, "וידאוטייפ" היה מהפכה. בעצם כמה מהפכות: הוא שם במו ידיו על המפה את פסטיבל סאנדנס, עד אז אירוע שולי מאוד בלו"ז הקולנועי (וזה אפילו בלי לזכות בו, אלא רק עם פרס חביב הקהל. הזכייה הגדולה של "וידאוטייפ" הייתה בקאן); הוא הפך את "מירמקס" מחברה שולית בשנות ה־80 לשחקנית מרכזית בשנות ה־90; ועם הכנסות של 24 מיליון דולר בארצות הברית בלבד, על תקציב של 1.1 מיליון דולר בלבד, הסרט הזה הוכיח שיש כסף בעסק הזה של האינדי.

למהפכות יש נטייה ללכת כמה צעדים מיותרים קדימה — תשאלו בצרפת, תשאלו במצרים — והבון טון היום הוא לומר ש"וידאוטייפ" הזיק לקולנוע העצמאי יותר מאשר הועיל לו. אף אחד לא מזלזל בהשפעה שלו על גל הקולנוע העצמאי של שנות ה־90, אבל קשה להתווכח עם המהלך הלוגי הבא: מאז שהוכח שיש כסף באינדי, אנשים מנסים לעשות כסף מאינדי. דוגמה קלאסית באה בשיא הגל ש"וידאוטייפ" בעצמו דחף קדימה, כשאותה מירמקס הביאה לנו את "כלבי אשמורת" ב־1992: בגלל הכסף על הרצפה, לסרט הביכורים של קוונטין טרנטינו לוהקו שחקנים מהשורה הראשונה ולא כמעט־אלמונים כפי שהיו בשעתם חברי הקאסט של סודרברג. כל הוליווד דיברה על התסריט של "כלבי אשמורת"; הייפ כזה, בעיר הזאת, לא נבנה רק על סמך איכות. זה לא קורה בלי קול ענות קא־צ'ינג.

במאמר שפורסם השנה ב־Indiewire סיכמו את זה יפה: "'סקס, שקרים ווידאוטייפ' חשף את השקר שמאחורי הקולנוע העצמאי, ולא רק במובן שעצמאות בעשיית סרטים היא קונספציה מצחיקה". המובן האחר הוא זה שנגעתי בו: ברגע שנחשף הפוטנציאל הכלכלי, הוא הפך לחזות הכל. זה השקר המדובר. לראיה, נכון גם אתם חושבים שקולנוע עצמאי עושים בשם האמנות?

טוב, זה מנקודת מבט של בלוג שכל הקטע שלו זה אינדי הארד קור. אני מעדיף להסתכל על החצי המלא, וזה מה שאני רואה שם: מאז "וידאוטייפ" יש סרטים אמריקאיים עצמאיים שלא פונים רק לקהל של פסטיבלים, אלא גם אליי ואליכם. סרטים כמו "ג'ו" כאן למטה, שהוא מצד אחד נגיש לחלוטין ומצד שני מחוספס מדי בשביל הוליווד. ככה אני אוהב את הסרט העצמאי שלי, ובגלל זה אני מושיב פה על כיסא את "סקס, שקרים ווידאוטייפ" ומניף אותו 26 פעמים.

"ג'ו" הוא לא רק סרט. אם הוא היה רק סרט, אפשר היה לסכם אותו ככה: "אהבתם את 'הסיפור של מאד'? אתם חייבים לראות את זה". תכלס, זה די קולע: כמו סרטו המצוין של ג'ף ניקולס, גם "ג'ו" של דייויד גורדון גרין ("אננס אקספרס") מתרחש בדרום העמוק והעני של אמריקה; כמוהו, גם הוא מעמיד במרכז גבר שהוא מקרה מובהק של זבל לבן (מתיו מקונוהיי ב"מאד", ניקולס קייג' בתפקיד הטוב שלו בעשור האחרון לפחות ב"ג'ו"); ומעשה שטן, בשני הסרטים מפתח הגבר מערכת יחסים עם אותו ילד־שחקן, טיי שרידן. אשכרה, ההבדל הכי גדול הוא שניקולס כתב את "מאד" מאפס ואילו "ג'ו" הוא עיבוד לרומן מאת לארי בראון.

אם הוא היה רק סרט, הייתי כותב ש"ג'ו" הוא סיפור כל־אמריקאי שכבר ראינו כמוהו — אתם יודעים, ילד שגדל עם חרא של אבא מוצא לו תחליף לא צפוי — אבל זה לא מוריד ממנו כלום. להפך: מ"חלום אמריקאי" ועד "מאד", דייויד גורדון גרין יודע שאנחנו יודעים איך סרטים כאלה עובדים ולאן הם הולכים, ומשחק יופי על הצפוי ועל הבלתי נמנע. ואם הוא היה רק סרט, הייתי מהמר שלמרות ההפצה שלו החודש במהדורות הביתיות, עוד נראה את "ג'ו" על המסכים בישראל — או בהפצה מאוחרת בבתי הקולנוע (מה, הוא רק בן שנה. לפני שבועיים יצא כאן "ציידי הראשים" הנפלא, בן השלוש) או לפחות בטלוויזיה.

אבל "ג'ו" הוא לא רק סרט. הוא גם סיפור, ודי מדהים: מי שמשחק את האב המתעלל והאומלל הוא גארי פולטר, הומלס ואלכוהוליסט בלי שום ניסיון במשחק שהאודישן שלו שכנע את הפקת "ג'ו" להמר עליו. כמה חודשים אחרי סיום הצילומים נמצא פולטר מת ברחובות אוסטין, טקסס, והשאיר אחריו סרט שהוא סיפור על אחת מההופעות החד־פעמיות היותר מופלאות — והיותר עצובות — בתולדות הקולנוע.

*

פורסם בגיליון יוני של בלייזר, ולא תשמעו אותי אומר את זה לעתים קרובות מדי, אבל מדובר בגיליון פשוט אדיר. לא יודע מה בדיוק קרה לנו החודש, אבל תעשו לעצמכם טובה. וכאילו, לי פרנסה

זה לא סרט על אוכל

"תימניות, בן. אין על תימניות"

"תימניות, בן. אין על תימניות"

שנים אני אוהב את ג'ון פאברו, ושנים אני לא באמת מבין למה. יש לו רקורד יפה, אבל לצד פסגות כמו "איירון מן" (במאי ושחקן משנה), "סווינגרס" (תסריטאי ושחקן ראשי) ו"הסופרנוס" (שחקן אורח בתפקיד עצמו, זוכרים?), היו לו גאיות כמו "הפלישה למערב" (במאי) ובמובנים מסוימים גם "איירון מן 2", שנהניתי ממנו בצפייה ראשונה ובשנייה לא הצלחתי להיזכר למה. ועדיין, אוהב אותו.

עכשיו מגיע "שף", ועל פניו מציע לא מעט סיבות לסלוד מפאברו. ראשית ישנו עניין האגו: לא זו בלבד שהאיש הוא הבמאי, התסריטאי, המפיק והכוכב, אלא שהוא כתב לעצמו תפקיד של שף. שף! וזה לא רק הליהוק העצמי, אלא גם הסיפור על אדם שמאבד את דרכו במסעדת יוקרה, ובהמלצת האקסית שלו (סופיה ורגארה) מוצא את עצמו מחדש דווקא בפשטות של מכירת סנדוויצ'ים במשאית מזון קטנה.

צריך לעצום עין וחצי כדי לא לראות את החיים האמיתיים משתקפים בסכין השף: הנה ברנש שביים שני סרטי "איירון מן", הסתכסך עם אולפני מארוול, מצא את עצמו מחוץ לסרט השלישי ועכשיו עושה פרויקט אישי, קטן. ועל מה הפרויקט האישי, הקטן? על שף שלפני כמה שנים חווה זריחה מטאורית, ואז הסתכסך עם בעל המסעדה (דסטין הופמן), מצא את עצמו מובטל ועכשיו פונה לפרויקט אישי, קטן. כאילו, קאם און. פשוט תגיד שבאת לירוק לבאר שעשתה אותך מיליונר.

אם תחזרו עכשיו שתי פסקאות אחורה, תמצאו שם את המילים "על פניו". הן שם מפני שכל זה נכון רק אם מחליטים מראש לצפות ב"שף" דרך הפריזמה הזאת. אם באים נקי, מגלים סרט אחר לגמרי.

אז על מה הסרט הזה? אני שונא שזה קורה לי בזמן אמת, אבל הצמחוני שישב מימיני התפתל מול סצנת חיתוך של משהו שלא מזמן דילג באחו, וזה זרק אותי רגע החוצה מהסרט וגרם לי לעסוק בשאלה הזאת. איכשהו היא נשארה לי בראש, ואני חושב שמצאתי תשובה, אבל רק אחרי שאמרתי לעצמי די הרבה "נה".

האם זה סרט על אמנות? הפיצוץ במסעדה בא אחרי דו־קרב טוויטר בין השף למבקר משפיע (תפקיד קטן ויפה של אוליבר פלאט), שכמו בעל המסעדה לא מבין מה השף רוצה מהחיים שלו. זה מעלה את הסברה הסבירה שכל הקטע כאן הוא האמן המיוסר והלא מובן, אבל לא: הרי שף קרל קספר הולך לאיבוד כשהוא מנסה להיות ארטיסט, ומוצא את עצמו דווקא כשהוא חוזר להיות פשוט איש שעושה אוכל.

אוקיי, אז האם זה סרט על אוכל? גם לא, למרות שמזון מהווה להערכתי כרבע מזמן המסך שלו. אוכל נקצץ, אוכל מתבשל, אוכל מוגש, אוכל נאכל — המצלמה של קריימר מורגנתאו יודעת ללטף מזון בכל מצב מבירה ומידת עשייה. אם באתם רעבים, אתם לא תעמדו בזה. אם באתם צמחונים, מגיע לכם.

האם זה סרט על אב ובן? מתחמם, אבל עדיין נה. אין ספק שפאברו שם את מלוא המשקל הרגשי של "שף" על מערכת היחסים בין שף קספר לבנו פרסי בן העשר (אמג'יי אנתוני החמוד אפילו בסטנדרטים המחמירים של ילדים בסרטים), אלא שהבונדינג שנוצר ביניהם מאחורי הפלנצ'ה של משאית האוכל הוא בבחינת תוצאה. לא סיבה. אבל מה, סצנה אחת בין השניים הסבירה לי על מה כן הסרט הזה. סצנה שבה פרסי עומד להגיש כריך שרוף, כי גם ככה מדובר בצ'ופר לאיזה פועל שעזר להם ולא בלקוח משלם.

הטיעון הזה של פרסי מסדר לו חתיכת שטיפה. אנחנו עושים אוכל טוב כי זה מה שאנחנו עושים, אומר השף והאבא (אני מנסח מחדש, אבל זאת רוח הדברים), ומבחינתי חושף באחת את התמה של "שף". אבל אין לה ביטוי הולם בעברית, אז שיהיה באנגלית: הסרט הזה הוא על Keeping it real.

פאברו לא סוגר חשבון עם מארוול או עם הוליווד. הוא עושה חשבון נפש עם עצמו. אומר וואלה, אני יודע איך זה לאבד את הדרך. איך זה לשכוח למה אתה עושה את מה שאתה עושה, ולהתחיל לזייף.

כל הסרט מסתדר דרך המשקפיים האלה. למשל, קספר לא מאבד את מקומו במסעדה מפני שהבעלים הוא שמוק, אלא מפני שהשף רוצה לבשל טרנדי — שלא לומר פלצני — ונתקל בטיעון הישן והטוב "אבל למה". מהצד השני של אותו מטבע, מה שקורה סביב משאית האוכל — בתוכה ומחוץ לה — הוא שיר הלל לכל מה שאמיתי.

הרחובות הצדדיים של ניו אורלינס, שכונת הוואנה הקטנה במיאמי — קספר ובנו מסתובבים בשמורות האחרונות של אותנטיות במדינה עשויה מפלסטיק. ומה שהם מבשלים הוא אוכל פשוט, מחמם לב ונפש. השף מגלה מחדש את התשוקה שלו לאוכל, ואותו דבר קורה לאבא שהוא: פתאום הוא מבלה עם הבן שלו. לא רק נמצא איתו. ונדמה לי שזה בדיוק הסיפור של פאברו עם הקולנוע.

ב־Chat Show של קווין פולאק, סדרת פודקאסטים שכולה ראיונות עומק די מדהימים (עשו לעצמכם טובה וחפשו את הפרק עם ג'ון לנדיס), ג'ון פאברו ישב ודיבר שעתיים ורבע. זה כל כך הרבה זמן באחד־על־אחד שאתה מקבל לפחות הצצונת אל מאחורי התדמית, ופאברו מצטייר בביקור שלו שם כאדם מלא תשוקה. לא פוזה. אדם שמתלהב כמו ילד מזה שיצא לו להביא לראשונה את הריסון פורד לכנס "קומיק קון", שלא נרגע מההזדמנות שהייתה לו לשחק אצל — וללמוד מאת — מרטין סקורסזה ב"הזאב מוול סטריט". אפשר לראות את זה גם בכל פרק של "שולחן לחמישה", סדרת הקולנוענים־מדברים־על־קולנוע של פאברו: האיש הוא אוהב קולנוע אמיתי, כמו ששף קספר הוא אוהב אוכל אמיתי.

הווייב החיובי הזה מתחבר לי בול להיעדר הכעס ב"שף". בלבול יש שם, אבל כעס אין. לא על הגרושה, לא על האקס המיתולוגי שלה (רוברט דאוני ג'וניור, ואיזה מגניב שהוא שם בשביל התפקידון הזה), אפילו לא על המבקר ההוא. אני לא רוצה לספיילר בקשר אליו, אבל אחרי סצנה אדירה שבה קספר מוציא עליו את כל מה שיוצרים רוצים להוציא על מבקרים משחר ההיסטוריה, אין איתו שום סגירת חשבון. להפך. זאת עוד דמות שיוצאת בסדר כי בשורה התחתונה היא לא מזייפת, בדיוק כמו המלצרית (סקרלט ג'והנסון) שנכנסה למיטה עם הבוס שלה פשוט כי דברים קורים בין אנשים בוגרים.

"שף" הוא סרט דברני אבל לא מטרחן, חם אבל לא מעיק, קצת כמו עבודה של קווין סמית במיטבו. זה סיפור מצחיק ונוגע ללב על גבר שאיבד את דרכו ומוצא אותה בחזרה, לא על אמן מיוסר שהאנשים עם הכסף דפקו אותו. אם יש כאן אלגוריה ל"איירון מן", הרי שמדובר בהודאה בעליית השתן לראש. אני אוהב את זה מאוד, ונדמה לי שאני מבין סופסוף למה אני אוהב את ג'ון פאברו: כי הוא קיפינג איט ריל.

פורסם בפנאי פלוס, 5.6.14