ארכיון חודשי: ספטמבר 2015

כבשים, רוסים ועוד דברים לראות בפסטיבל חיפה

"לא יודע חבר'ה, איכשהו אני מרגיש שזאת לא זווית צילום מחמיאה בשבילנו"

טוב, אתם כבר מכירים את תרגולת הפסטיבלים שלנו: אני לא יודע מהם הסרטים הכי טובים שיוקרנו השנה בחיפה, מהטעם הפשוט שאיש מלבד הלקטורים לא ראה מראש את כל מה שיוקרן בחיפה. התחליף שלכם, אם תסכימו לקבל אותו, הוא רשימה של תשע הברקות משמונה מדינות – סרטים שונים מאוד וראויים מאוד שלא נמצאים בפרונט היח"צני של הפסטיבל, ומכאון שמישהו צריך לשים עליהם ספוטלייט לבל יישכחו.

בסדר, אנחנו על אותו דף? אז פרטים לגבי הקרנות וכיו"ב יש באתר הפסטיבל. כמו כן, אכתוב את זה פעם אחת עכשיו במקום שמונה אחר כך: בניגוד לטריילרים שיבואו להלן, כל הסרטים ברשימה יוקרנו בתרגום לעברית.

1) "הניסוי" (Experimenter, אנגלית, 97 דקות)

בימוי: מייקל אלמרידה ("המלט 2000")

בתיקצור: סיפורו של הפסיכולוג החברתי סטנלי מילגרם, שבשנות ה־60 ערך סדרת ניסויים שהוכיחה את הנטייה האנושית לציות עיוור לסמכות. אלא שזאת פחות ביוגרפיה קולנועית של מילגרם (פיטר סארסגארד) ויותר דיון ישיר במסקנות המדכאות שלו, עם נגיעות של דמויות משנה רלוונטיות – ובראשן אשתו (וינונה ריידר). כדי להשיג את השילוב הדידיקטי־היסטורי־אישי משתמש אלמרידה באלף ואחת טכניקות, מפנייה ישירה למצלמה ועד אינפוגרפיקה, והתוצאה די מרהיבה ביצירתיות הלא נגמרת שלה.

שימו לב: למשפט "את החיים אפשר להבין רק במבט לאחור, אבל לחיות אפשר רק במבט קדימה". קודם לא הכרתי, עכשיו לא אשכח.

2) "נשמות שחורות" (Black Souls, איטלקית, 103 דקות)

בימוי: פרנצ'סקו מונזי

בתיקצור: שלושה אחים יש במשפחת קרבונה. שני הצעירים הם סוחרי סמים במילאנו, ואילו הבכור חי בשקט בכפר עם העיזים שלו. אלא שבנו של הרועה נמשך לחיים המהירים של הדודים הגנגסטרים, ולצער כל הנוגעים בדבר, זה קורה דווקא כשהקרבונים נמצאים על סף שפיכות דמים. אלה חומרים קלאסיים לטרגדיה איטלקית, ומונזי אכן מושך אותנו להאמין שאנחנו רואים משהו שכבר ראינו, אבל בסופו של דבר חותך לישורת אחרונה שהותירה אותי שמוט לסת. וכנראה לא רק אותי, אם לשפוט על סמך ההצלחה של "נשמות" בפסטיבל ונציה 2014.

שימו לב: זה מהסרטים האלה שלוקח להם זמן לפתח מומנטום. נא סבלנותכם.

3) "הקומה למטה" (One Floor Below, רומנית, 93 דקות)

בימוי: ראדו מונטאן ("יום שלישי, אחרי החגים")

בתיקצור: מר פטרשקו, איש משפחה למופת, עובר ליד הדירה של השכנים מלמטה כשמבפנים נשמעים קולות מובהקים של מריבה אלימה. למחרת מתברר שהשכנה נרצחה, אבל כשהמשטרה באה לתשאל את פטרשקו, הוא לא יודע כלום ולא שמע כלום. למה? ואיך זה קשור, אם בכלל, לשכן אחר שפתאום מתעלק על הפטרשקואים בתירוצים שונים ומתחיל להלחיץ כהוגן את העד השתקן?

מונטאן בונה את המתח שלו לאט לאט, על פתילייה, ועדיין מצליח להגיע לקו הסיום עם דופק מואץ. דרמת מתח אינטליגנטית, הנה שלוש מילים שלא יצא לי לחבר מזמן.

שימו לב: לתיאודור קורבן, בתפקיד ראשי שמכניס את ה"זה" ל"פחות זה יותר".

4) "מובלעת" (Enclave, בעיקר סרבית, 92 דקות)

בימוי: גוראן רדובנוביץ'

בתיקצור: אנחנו בקוסובו, שנת 2004. ננאד הוא ילד שחי עם אביו וסבו במובלעת סרבית־נוצרית בלב קהילה אלבנית־מוסלמית, סיטואציה שבוודאי תזכיר לקהל הישראלי התנחלות מבודדת (בין היתר, ננאד נעזר ברכב משוריין של האו"ם כדי להגיע לבית הספר). אז הסיטואציה נפיצה מלכתחילה, לרבות ילד אלבני אחד שמסתובב עם אקדח ומחפש נקמה רנדומלית על הרג אביו, והדברים מגיעים לכדי סדק בסטטוס קוו סביב לוויית סבו של ננאד.

בתוך כל הדיכאון הזה מצליח רדובנוביץ' לשתול זרע כל כך נאיבי של תקווה – אני חושש פה מספוילרים, בואו נאמר רק שהכל קשור בילדים – שלקראת סיום לקחתי אוויר והוא יצא לי בחזרה שבור. סרט מכמיר לב על מציאות מסריחת תחת, זה מה שזה.

שימו לב: לחפיסת השוקולד. אבל זהו, אמרתי לכם שאני דורך פה בשדה ספוילרים.

5) "לילותיו הלבנים של הדוור" (The Postman's White Nights, רוסית, 101 דקות)

בימוי: אנדריי קונצ'לובסקי ("סיביריאדה", "רכבת אל החופש", "טנגו וקאש")

בתיקצור: בשנה שעברה כתבתי כאן על "לוויתן", וציינתי שהוא זרק אותי למם הנושן "רוסים עצובים ומיותרים". ובכן, ראו זה פלא: גלריית הטיפוסים של "לילותיו הלבנים" גורמת לחבר'ה מ"לוויתן" להיראות כמו רוסים מרוצים ונחוצים.

אנחנו בחבל ארקנגלסק בצפון רוסיה, חור עלוב לחופי הים הלבן, והגיבור שלנו הוא דוור שמהווה צינור תקשורת יחיד בין הכפריים מוכי הגורל לשאר העולם. יש כאן כמה קווי עלילה רזים מאוד – מישהו גונב את מנוע הסירה של הדוור; הוא מצידו מפנטז על אחת המקומיות ובינתיים מתקרב לבנה – אבל הסרט הזה, שהקאסט שלו מורכב מטיפוסים מקומיים ללא ניסיון במשחק (ולא באמת צריך את הכתובית שאומרת את זה כדי לנחש את זה), הוא בעיקר אווירה.

אבל לא רק. כמעט בלי שנרגיש, קונצ'לובסקי דואג להזכיר לנו איך בעצם הגיעו חבל הארץ הזה ובעצם כל אזור ספר אחר ברוסיה למצבם הנוכחי. וכשהוא עושה את זה, המכה בבטן לא נופלת בעוצמתה מהסנוקרות ההן של "לוויתן".

שימו לב: לטיל ההוא. זה בעצם כל הסיפור כאן.

6) "חיבוק הנחש" (Embrace of the Serpent, ספרדית ופורטוגזית, 125 דקות)

בימוי: קירו גוארה

בתיקצור: ייאמר מיד, אלוהים עדי שאני הכל חוץ מסאקר של סרטים מהסוג הזה. שאמאנים, אמזונס, מיסטיקה – מה לי ולכל הגרינפיס הזה. אלא שלא הצלחתי לנתק את המבט מצילום השחור־לבן המטורלל של דייויד גאלגו, ומשנואשתי מעצם הניסיון, פשוט זרמתי תרתי משמע עם שני הסיפורים שמריץ כאן גוארה במורד אותו נהר.

במרחק של ארבעה עשורים, שני חוקרים לבנים נעזרים באותו שאמאן כדי לחקור את צפון מערב האמזונס. לאחר מעשה גיליתי ששני הנ"לים מבוססים על יומנים אמיתיים מאת חוקרים אמיתיים, וזה בדיעבד הסביר לי למה גוארה מסרב להידרדר למיסטיקה למרות שהיא בפירוש חלק מהעניין. זה לא סיפור על רוחניות נכחדת; זה סיפור על אנשים שאיבדו המון כדי לתעד תרבות נכחדת. בשבילי זה כל ההבדל בין חוויית צפייה שאני מאחל לשונאיי וכזאת שאני מאחל לקוראיי.

שימו לב: שזה אכן אותו שאמאן, פשוט אחרי 40 שנה. לא, כי הרבה קימוטי מצח עברו על כוחותינו עד שנפל להם האסימון.

1197943_Magpie

7) "השורד"  (The Survivalist, וזה תרגום בעייתי רק שלהסביר למה יהיה ספוילר. אנגלית, 105 דקות).

בימוי: סטיבן פינגלטון

בתיקצור: אנחנו בעולם פוסט־אפוקליפטי עם מעט מאוד אנשים ועוד פחות מזון. מרטין מק'קאן מגלם בחור שאיכשהו מסתדר בתוך זה, אבל לו ולנו יש סיבות לחשוב שהבדידות מתחילה לחרפן אותו. בדיוק בשלב הזה צצות על סף דלתו שתי נשים, צעירה ומבוגרת (בהתאמה מיה גות' ואולווין פוארה). השכל אומר לגרש אותן, אבל אחרי שנים לבד יש גם שיקולים אחרים. יצרים אחרים. ובהקשר הזה אני מזהיר וממליץ: פינגלטון ביים סרט ביכורים קשה ואכזרי, אבל גם נבון ועקבי.

שימו לב: אם ראיתם בזמנו את "הדרך", אז אין חוויה יותר מתקנת. לכאורה יש הרבה דמיון בין היצירות האלה; תכלס, הן כל כל ההבדל בין יצירה מעוררת מחשבה ואחת שמעוררת את המחשבה "בשביל מה ראיתי את הדבר הזה".

8) "איילים" (Rams, איסלנדית, 93 דקות)

בימוי: גרימור האקונרסון

בתיקצור: למרות שהם חיים זה לצד זה באותה קהילה חקלאית באיסלנד, למרות שכל אחד מהם מגדל עדר כבשים, האחים גומי וקידי לא מדברים כבר 40 שנה. כשאין ברירה אלא להעביר איזה מסר, הם עושים שימוש בכלב דואר. אבל ארבעה עשורים של סכסוך נראים פתאום כמו עניין מינורי כשמחלה מאיימת על כל אוכלוסיית הכבשים באזור.

אני מניח שזה נשמע כמו תקציר של קומדיה מרירה, אבל "איילים" הוא סרט חסכוני מדי מבחינה רגשית בשביל ההגדרה הזאת. הוא נורא מצחיק, אבל משהו כמו שלוש פעמים; הוא נורא עצוב, אבל רק פעמיים; והוא בעיקר נורא מרגש, אבל רק פעם אחת – בסצנת הסיום שאני בספק אם אראה טובה ממנה בשנה הקולנועית הזאת.

"איילים" הוא הפייבוריט האישי שלי ברשימה הזאת, וגם התשובה הכי טובה לשאלה "אם יש לכם זמן רק לסרט אחד בפסטיבל חיפה". ורק כדי לא להשאיר באוויר את סוגיית ההגדרה, בואו נסכם על מעשייה טרגי־קומית. עם כבשים.

שימו לב: "איילים" זכה בפרס "מבט מסוים" בפסטיבל קאן האחרון. תמיד מפתיע לגלות כמה בול יושב המיתוג המשונה הזה על סרטים מסוימים.

9) "המלכה מימי" (Queen Mimi, אנגלית, 75 דקות)

בימוי: יניב רוקח

בתיקצור: אז אמרתי ש"איילים" הוא הסיבה הכי טובה שלי להגיע לחיפה, אבל במונחי הנאה מובטחת, הדוקו הזה הוא כנראה ההימור הכי בטוח ברשימה. סרט שפשוט לא ניתן להתנגד לו.

מימי היא אישה בת 89, כולה שמחת חיים – אחת החולצות החביבות עליה ממותגת "האסלר" ונושאת את הכיתוב Relax, It’s Just Sex – שחיה במכבסה בסנטה מוניקה. יותר מ־20 שנה היא שם וכולם מכירים אותה, אבל אף אחד לא ידע מה הסיפור שלה עד שהבמאי יניב רוקח החליט לעשות מזה סרט. ולמרות שאין כאן תגליות מטלטלות, הביוגרפיה הזאת אותי הצליחה להפתיע לפחות בשתיים־שלוש פניות.

רוקח הוא במאי מעט גס, במובן של ההפך מעדין, אבל דווקא הגסות הישירה הזאת הופכות כמה וכמה סצנות ב"מימי" למרגשות עד דמעות, בלי חארטה.

עכשיו מעניין אותי רק אם הפנינה הזאת תשמר את שמה, או שתצוץ בקרוב בערוץ שמספרו 8 תחת הכותרת הכה צפויה "האישה שחיה במכבסה".

שימו לב: לזאק גאליפינאקיס. ההתערבות הדי מדהימה שלו בסיפור של מימי לפחות מתקזזת עם ה"האנגאובר" האחרון ההוא.

"וואי, כמה ישראלים"

מיוחד לכיפורים: 5 סרטים בין אדם למקום שפשוט מצווה לראות

1) אלו חיים נפלאים, 1946. סרט החגים האמריקאי האולטימטיבי ממש לא נולד כזה. הוא לא השיג שום דבר מיוחד מבחינה קופתית, וחמש המועמדויות שלו לאוסקרים הסתיימו באפס זכיות. את המעמד המיתולוגי שלו השיג סרטו של פרנק קפרה בעיקר בזכות הקרנות חוזרות בטלוויזיה, שם הוא באמת התנחל בלבבות. וקל להבין למה: הסיפור על אדם (ג'יימס סטיוארט) שמלאך מראה לו את משמעות חייו הוא פריטה מדויקת מאין כמותה על מיתרי האמונה

2) בלייד ראנר, 1982. "אני רוצה יותר חיים, מזדיין", אמר הרפליקנט רוי נירי ליוצר שלו, ד"ר טיירל, בגירסה המקורית של "בלייד ראנר"; "אני רוצה יותר חיים, אבא", רוכך המסר בגירסת הבמאי. ככה או ככה, סרטו של רידלי סקוט מציג מפגש בין ברייה ובורא לגמרי במערומיה, מן הסתם בזכות העובדה שזה לא אדם ולא אלוהים, אז מותר להגיד הכל בפרצוף: באמת סבבה שיצרת אותי, אבל מה לעזאזל הקטע הזה עם תאריך התפוגה?

3) מלאכים בשמי ברלין, 1987. לא שחסרות סיבות לצפות ביצירת המופת של וים ונדרס, אבל אחת שתמיד מפתיעה בכנות הפשוטה שלה היא התלונה של המלאכים־גיבורים – ברונו גנץ ואוטו סאנדר – על הבעיה שהפליא לנסח דן מינסטר בשורה "זה לא קל להיות מלאך". "כל הזמן אכן ואמן", מסנן גנץ ופותח פתח לאחד המהלכים היפים של דמות בסרט, כל סרט: הירידה מן השמיים רק כדי לחוש, לטעום, לחוות כמו בן תמותה

4) קונטקט, 1997. סרטו של רוברט זמקיס (ולפניו ספרו של קרל סגאן) מציע תרגיל מחשבתי מקסים: אדם חווה משהו שאחריו ברור לו שיש אלוהים בשמיים. אין לו הוכחות, אבל גם אין לו ספקות. אדם אחר חווה משהו שאחריו ברור לו שיש חייזרים בשמיים. גם לו אין הוכחות או ספקות. אז מה ההבדל בין מדע ואמונה? האם אלה לא שני צדדים של החיפוש אחר משמעות? שאלה מפוצצת מוח, סרט מפוצץ ראש. מהגדולים אי פעם אם תשאלו אותי

5) דוגמה, 1999. סרטו של קווין סמית מנחית בינינו מלאכים ושדים, נציגי אלים ובכורי שטן, ומצליח לעשות את זה גם מתוך כבוד אמיתי לנצרות וגם במידה מבורכת של חוש הומור. כמו סרטים נבונים אחרים שנכנסו לשדה המוקשים הזה – דוגמה קלאסית היא "בריאן כוכב עליון" – סמית לא תופס תחת על האמונה או על המאמינים; רק נציגי האלוהות מטעם עצמם חוטפים ממנו אש וגופרית. סרט כביר שכבר מזמן היה צריך להיחשב לקלאסיקה

פורסם בפנאי פלוס, 22.9.15

מודעות פרסומת

נשים במלכודת

"תזכרו, אנחנו מראות אזורית וישר עוברות לאישית"

"תזכרו, אנחנו מראות אזורית וישר עוברות לאישית"

בראשית היו כפות התמרים מזוהות עם פרס "דקל הזהב" של פסטיבל קאן. ראו מפיצי הסרטים כי טוב, והיום מעוטרת בשלל תמרים ודבלים כל כרזה של כל סרט שהופיע פעם באיזשהו פסטיבל על הפלנטה. ממש אינפלציה בוטאנית. הכרזה של "ילדות פרא" מעוטרת דווקא בכף המקורית, עדות להופעת סרטה של דניס גמזה ארגובן בפסטיבל קאן האחרון, אבל היא העלתה בדעתי נקודה שחמקה ממני עד היום: בסרטים דוברי אנגלית, הופעתה של כף־פסטיבלים מרמזת על משהו ששווה לראות. בדוברי לא־אנגלית היא כמו תמרור אזהרה לאמור "אחי, סרט כבד".

אני מתבונן עכשיו שוב בכרזה ההיא. חמש צעירות מתגודדות ומתבוננות ישר לתוך העדשה, מתחת הכיתוב "סרטה של" ומשמאלו "דניס" ועוד שני שמות שאני לא מסוגל לבטא. והכי משמאל – כף האימה. עכשיו אני מתבונן בכם ותוהה מה הסיכוי שתתגברו על החסמים האלה ותצאו מהבית בשביל "ילדות פרא", אחד הסרטים הטובים שראיתי השנה. וכדי לעזור לכם לקבל פה את ההחלטה הנכונה, האנטי־אינטואיטיבית, אפרט איך הכובד־למראית־עין מתאזן עם שלל נסיבות מקלילות.

1) בערך שליש לתוך "ילדות פרא" צצה אחת הסצנות המצחיקות שראיתי השנה. סרטה של ארגובן עוסק בחמש בנות משפחה טורקית אחת שהוריהן מתו זמן רב לפני כותרות הפתיחה. בתחילה נדמה שהקונפליקט הגדול בבית הוא בין הנפש החופשייה הקולקטיבית שלהן לבין המסורתיות של סבתן, אבל אחרי סצנה וחצי אנחנו נוכחים לגלות שהדרישה לצניעות מופלגת היא בראש ובראשונה של דודן, האב לעת מצוא.

בשתי המערכות הראשונות שלו, "ילדות פרא" מראה לנו סגר שהולך ומתהדק. שאיפת חייו של הדוד היא לחתן את הבנות בזו אחר זו, וכדי לשמר את האטרקטיביות שלהן בסביבה הכפרית־מסורתית, הוא שולל מהן עוד ועוד חירויות אישיות. דווקא בעיצומו של התהליך הזה מוצאות הבנות דרך לפרוק כל עול, להוציא ביום אחד את כל האנרגיות שהסיטואציה מכריחה אותן להחזיק עמוק בפנים. בלי להיכנס לספוילרים, לפריקת העול דנן יש אספקטים פומביים; ובלי להיכנס לעוד ספוילרים, מה שעושות בנות המשפחה המבוגרות כדי לטייח את המאורע הוא חתיכת סצנה מצחיקה בקול רם.

2) בנושא קשור, האחווה הנשית מפצה על הדיכוי הגברי. כמה מהשוטים היפים והזכירים ביותר של ארגובן תופסים את האחיות כולן ביחד, שוכבות בחלל ההולך וצר של חייהן כסבך של ידיים ורגליים, תלתלים ועיניים. הנה אחד כזה:

MUSTANG - photo 1

הנחמה שהאחיות מוצאות זו בזו – וכאמור, מעת לעת גם בקרובות המבוגרות שלהן – מרככת איכשהו את האכזריות של החברה הפטריארכלית, לפחות עד שזו נחשפת במלוא כיעורה. גם הקריינות שמלווה את הסרט, מפיה של הבת הצעירה והמרדנית ביותר, איכשהו משאירה סיבה לחשוב שהניצוץ שלה חזק יותר מהאופל.

3) זה סרט של 95 דקות. כמה כבד יכול להיות סרט של 95 דקות? טוב, די כבד. אבל בעצם לא, זאת לא המילה: הסרט הזה חונק. במיומנות יוצאת דופן עבור במאית שזה סרטה הראשון באורך מלא, ארגובן מכריחה את הצופה לחוות את הדברים ביחד עם הגיבורות: בתחילה זה משחק די משעשע של חתול ועכבר, אלא שעם הזמן אוזל האוויר. אוזלת החירות. אבל שיהיה ברור – לא אוזלת התקווה ולא אוזלת החמלה.

למרות סדרה של סצנות קשות מאוד, למרות אי־הצדק המצטבר שגורם אפילו ליהודון כמוני רצון עז לזעוק את זעקתה של האישה המוסלמית, "ילדות פרא" מסרב ליפול ולהפיל לייאוש. כמאמר המשורר, הוא משאיר סדק בכל דבר ומשם האור נכנס פנימה. לא תמיד קל להבחין בו, אבל בסיומה של חוויית צפייה, הסרט הזה הוא לא רק עצוב ולא רק מכעיס: הוא גם אשכרה מעורר השראה.

"איפה, איפה היתוש המזדיין הזה"

"איפה, איפה היתוש המזדיין הזה"

5 סרטים על נשים חזקות שכל אחד צריך לראות

1) ניקיטה, 1990. אינספור סרטים וסדרות טלוויזיה – תראו איזה צירוף מקרים, שתיים מהן בשם "ניקיטה"! – ניסו לבנות גירסה נשית של ג'יימס בונד. לטעמי, העובדה שרק סרטו של לוק בסון נשאר בזיכרון הקולקטיבי היא פועל יוצא של הטוויסט הנבון שלו על העניין. בונד הוא מריונטה, חייל בשירות הוד מלכותה; ניקיטה, בהנחה שאתם זוכרים איך הסרט מסתיים, לא עובדת בשביל אף אחד

2) פארגו, 1996. אלף ואחד סופרלטיבים מגיעים לסרט הזה, אבל ספק אם משהו בו היה עובד בלי הלב והמנוע הרגשי והעלילתי שלו – מארג' גונדרסון, השוטרת ההריונית שמהדסת בשלג ומביסה את כולם, טובים ומשוגעים, בחושיה החדים ובשכלה החריף. וזה שג'ואל כהן כתב את התפקיד הנשי המושלם הזה לאשתו פרנסס מקדורמנד – זה רק הופך אותו לעוד יותר, נו, מושלם

3) ג'קי בראון, 1997. סרטו של קוונטין טרנטינו ראוי למעמד של קלאסיקה הן כמותחן כתוב להפליא והן כתיקון היסטורי לדמותה הקולנועית של פאם גריר – כאן אישה שמחלצת את עצמה בשיערות ראשה מהנסיבות הקשות של חייה, אבל שני עשורים אחורה הכוכבת של סרטי־ניצול דוגמת "פוקסי בראון". בעצם סרטי ניצול כפול: כאישה וכשחורה

4) לשבור את הקרח, 2013. הכל מתנקז לשיר ההוא שהפך להמנון של הפלנטה. הרגע שבו הנסיכה אלזה מחליטה לשחרר את הכוחות שלה – כוחות שהיא תמיד אולפה לחשוש מפניהם – בא לי בהפתעה מוחלטת בסרט שהתחיל עם הלוגו של דיסני. והאמת, גם בצפייה שנייה ועשירית (תודה לך, בתי) קשה להתרגל לחיבור בין נסיכת דיסני לגירל פאוור אמיתי

5) מקס הזועם: כביש הזעם, 2015. ההיא שאמרה לכם שזה סרט שוביניסטי? סתומה. ליתר דיוק רצה על אוטומט, ישר אל המסקנה שאם יש בזה כמה נימפות חשופות אז זה בטח מיזוגני. אבל זה סרט על גיבורה ולא על גיבור, בגילום שרליז תירון ולא טום הארדי, והמסע שלה הוא מטאפורה מושלמת – טוב, ועתירת אלימות משובבת – למה שפעם קראו "שחרור האישה"

פורסם בפנאי פלוס, 17.9.15

5 עובדות ומסקנה במלאות 25 שנים ל"החבר'ה הטובים"

"אני אומר לכם, ניסיתי הכל, אין יותר נוח מזה לחיתול וכמה מגבונים"

"אני אומר לכם, ניסיתי הכל, אין יותר נוח מזה לחיתול וכמה מגבונים"

אם הייתי צריך ללמד דרך סרט אחד בלבד את כל רזי העשייה הקולנועית — מבימוי מצלמה ועד עריכת פסקול — זה היה חד־משמעית "החבר'ה הטובים". האקסיומה הזאת מלווה אותי כבר שנים, אבל זה עניין אישי; הוא לא מסביר את המעמד האיקוני, המיתולוגי, שהסרט הזה השיג בז'אנר הגנגסטרים ובכלל. במלאות לו 25 קיצים, אולי הגיע הזמן לרדת לשורש העניין.

בחיפוש אחר תשובה גיליתי כמה וכמה דברים על הסרט שחשבתי שאני יודע עליו את כל מה שצריך לדעת. הנה כמה דוגמאות:

1. מרטין סקורסזה התכוון לביים "סרט שנראה כולו כמו טריילר". רוצה לומר שהקצב של "החבר'ה הטובים", שגם ממרחק שניים וחצי עשורים נראה היפר אקטיבי, הוכתב לא בחדר העריכה אלא עוד לפני הצילומים. קצב כזה הוא מובן מאליו בעידן מופרע הקשב הנוכחי; ב־1990 הוא היה פורץ דרך.

2. דייוויד צ'ייס, יוצר "הסופרנוס", אמר פעם ש"'החבר'ה הטובים' הוא הקוראן שלי". זה לא חדש ש"הסופרנוס" ניצבה על כתפי סרטו של סקורסזה, החל בליהוקים משותפים כמו מייקל אימפריולי ולוריין בראקו וכלה בסגנון הסקורסזאי שמאפיין לא מעט פרקים בסדרה, אבל בחיי, איזה ניסוח של צ'ייס.

3. זוכרים את הפרסומת לפאות של מוריי, אותו סרטון מגוחך שמציג לנו את דמותו של מוריס קסלר? אז סקורסזה בכלל לא ביים אותה: המאסטר נתקל בפרסומות הטלוויזיה דלות התקציב של אחד סטיבן ר. פאקה, וביקש ממנו שיביים כמיטב יכולתו את פרסומת "הפאות שלא יורדות".

4. מספר הפעמים שבהן נאמרת המילה "פאק": 321.

5. מספר הגופות שנראות בסרט (ואני חייב לומר שאם הייתי צריך לנחש, הייתי הולך על לפחות כפול מזה): 10.

כל זה טוב, יפה ובכלל לא עוזר להבין מה נשתנה בז'אנר הגנגסטרים מאז סצנת ה"מצחיק איך. איך אני מצחיק?". המחשבה הזאת הובילה אותי אל "הסנדק" ואל העובדה שהחידוש הכי גדול שלו היה התזוזה מארגון הפשע אל משפחת הפשע; עם הרעיון הזה בראש חזרתי אל "החבר'ה" עם השאלה מה עשה סקורסזה שאף אחד לא עשה לפניו וכולם עשו אחריו, והתשובה פשוט הציגה את עצמה: כיף. מרטין סקורסזה היה הראשון שהניח על צלולואיד את מה שלהקת גטו בויז היטיבה לנסח בשירה האלמותי Damn It Feels Good To Be A Gangsta.

אני אומר שהתשובה הציגה את עצמה כי זה בדיוק מה שקרה החודש, כשצפיתי בסרט מחדש אחרי מספר שנות הפוגה. לעזאזל, הרי "החבר'ה הטובים" נפתח ב"מאז שאני זוכר את עצמי, תמיד רציתי להיות גנגסטר". לעוד עזאזל, אחד מרגעי השיא שלו הוא זה שבו מודה הקריינות של בראקו בכך שהאלימות מחרמנת אותה — ממש במילים האלה. ומה שנועל את העניין הוא ההודאה של הגיבור, ריי ליוטה בתפקיד הנרי היל, בכך שהדבר הכי קשה בלהיות גנגסטר־לשעבר הוא הגעגועים לסגנון החיים.

מרטין סקורסזה סבל כילד מאסתמה קשה. בראיונות על הימים ההם באיטליה הקטנה של ניו יורק הוא מספר תמיד על שתי חוויות מכוננות: להיות כלוא בבית עם התקפי אסתמה תחת הוראה מפורשת מהוריו שלא לעשות כלום לעולם, ולצפות מרחוק בגנגסטרים שמאוחר יותר יהיו השראה לכתיבת "רחובות זועמים" ובמובנים רבים לכל קריירת הבימוי שלו. אני לא אוהב להיכנס לפסיכולוגיה בגרוש, ובכל זאת — בשביל חמשת הגרושים שלי, יש הרבה שכל בכך שהילד שלא יכול היה לעשות כלום הלך ועשה סרט על אנשים שהכל מותר להם. שכיף להיות הם. שכמאמר ריי ליוטה בשבתו כהנרי היל, היו "כמו כוכבי קולנוע עם שרירים".

מרטין סקורסזה וניקולס פילג'י, מחבר התסריט ולפניו הספר, סיפרו שניהם את הסיפור הזה כל אחד מהצד שלו: סקורסזה מסיים לקרוא את מהדורת הכריכה הרכה של "החבר'ה הטובים", מרים טלפון לפילג'י ואומר לו ש"חיכיתי לספר הזה כל חיי". פילג'י משיב: "חיכיתי לשיחת הטלפון הזאת כל חיי". אני לא יכול להתחייב בקשר לפילג'י, אבל מבחינתי זה מחזק את התיאוריה לגבי סקורסזה. הנה, הילד שהכל נאסר עליו מצא סופסוף את הטקסט שיאפשר לו להכניס לז'אנר הגנגסטרים את הכיף של ההכל־מותר.

"החבר'ה הטובים" יצא ב־1990, אבל היה מוכן לצאת לדרך כבר ב־1987; סקורסזה תכנן לעשות אותו מיד אחרי "צבע הכסף" (1986), ובסופו של דבר הלך קודם על "הפיתוי האחרון של ישו" מסיבות כספיות וטכניות. והסרט הזה הוא באמת כל כך 1987, כל כך השנה שבה יצאו שתי קלאסיקות "מפסיקים להתנצל" אחרות: "וול סטריט" של אוליבר סטון, עם גורדון גקו וה"תאוות בצע היא טובה" שלו, ו"נשיכות קטנות" עם הסלוגן הבלתי נשכח "תחגוג כל היום, תישן כל הלילה, לעולם לא תזדקן, לעולם לא תמות. כיף להיות ערפד". לקראת סופו של עשור אמריקאי נהנתני־דורסני, פתאום אפשר היה לומר את זה בקול רם וברור: כיף להיות טייקון, כיף להיות ערפד, כיף להיות גנגסטר. כיף להיות חרא.

פורסם בגיליון ספטמבר של בלייזר