ארכיון חודשי: ינואר 2014

8 דברים שלמדתי מילדה אחת

נכון, לפני שנה עשיתי כזה עם 7 דברים. אני פשוט מאמין גדול במיחזור

20140104_123948

"איש לא יעלה בדעתו לחפש כאן גופה"

1) יש דבר כזה חוסר שקט אינהרנטי. שלושה ילדים שלא סובלים מהפרעת קשב יש כרגע ברחבי תבל, ואחת מהם גדלה אצלי בבית. אני אפילו לא צריך את המשוב מבית הספר כדי לדעת את זה; מספיק לראות אותה יושבת ערב שלם עם ספר בשביל להבין שהתחלוא הספציפי הזה פסח עליה. מצד שני, יש בה — תמיד הייתה בה — איזו בערה פנימית שאי אפשר לכבות. בימים טובים, ברגעים טובים, זה מתבטא בהמון אנרגיה בריאה. בימים רעים זאת עצבנות די מעצבנת. כך או כך, זה אחד המפתחות למי שהיא, ולפעמים אני שואל את עצמי אם לברך או לקלל על זה.

חוסר שקט זה אחלה מניע. אני מכיר את זה מעצמי: היעדר היכולת שלי לא לעשות כלום הוא כנראה הסיבה העיקרית לכל דבר שעשיתי בחיי הבוגרים בלי ששילמו לי על זה, נגיד הבלוג שאתם קוראים עכשיו. הצד השני של זה הוא היעדר יכולת להיכבות, שבמקרה שלי היה מניע לסטלנות ממארת בין השנים 1994 ל־2005 (או משהו כזה. הייתי מסטול). אפילו היום, בגיל 39.9, אני לא באמת יודע להירגע בלי משככי תודעה. לא הייתי רוצה את זה בשבילה.

אני רואה את הקפצון שהיא, ומבין שזאת רונה טוב ולרע. זה קטע לקלוט אצל ילדה בת שמונה משהו שאתה יודע, פשוט יודע, שיהיה חלק ממנה גם אם תשב פעם לכתוב 30 דברים שלמדת מילדה בת 30.

2) חנונית זה יותר קל מחנון. באחד הרגעים המכוננים של ילדותי שאלה אותי חן־לי אם אני באמת קורא אנציקלופדיות. זה היה שנה אחרי שחימשו אותי במשקפיים וגולן הבן זונה אמר לה שזה משהו שאני עושה, אז זה נראה לה הגיוני. אמרתי לה שלא, אבל זה לא שינה הרבה. כלומר, היא המשיכה לחשוב שאני עד כדי כך חנון, ואני המשכתי להיות מאוהב בה. וכמובן שכן הייתי עד כדי כך חנון.

לקח לי הרבה שנים להבין לאיזה עומק חדרה אצלי ההבנה שאני מהגיקים. הרבה ממה שאני היום — ההוא שעובד בעיתון המגניב הזה, ההוא שעושה ספורט באדיקות דתית, מצד שני ההוא שלעולם לא אומר לא לסמים — הוא בבחינת קונטרה (שונא את הצירוף "פיצוי עצמי") לילד הטוב מדי ההוא. לכן קצת נבהלתי בבוקר שבו קלטתי את רונה קוראת אנציקלופדיה. זה לא חומר הקריאה המועדף עליה, יותר משהו להעביר איתו חרבון נתון, אבל בכל זאת.

בכלל, כמה שהילדה הזאת אוהבת לקרוא. לפני חודש היא סיימה את "הקוסם מארץ עוץ" — לא מהדורה לילדים, הדבר האמיתי ונטול הניקוד — בשלושה ימים. ספר אחר שקניתי לה באותו סיבוב עף תוך חצי יום. כמעט כל בוקר אני צריך לתלוש לה מהיד איזה משהו שהיא שקועה בו עד כדי כך שתכף מאחרים לבית ספר. על רקע הדור שלה, כמובן שזה עושה אותי שמח וגאה. על רקע הרקע שלי, זה טיפה מדאיג אותי. ועדיין, ברור לי שיותר קל להיות חנונית מאשר חנון. לראיה, אגף שלם של פורנו מוקדש לספרנית הסקסית. אני בספק אם סרט חובבים אחד בהיסטוריה הוקדש לספרן החרמן.

3) אנשים מסוימים נולדים עם הומור עצמי. אני, למשל, נולדתי בלי והייתי מהילדים המעפנים האלה שכל דבר מעליב אותם. היום אנשים חושבים שיש לי הומור עצמי, כי אני צוחק על השטויות שלי, אבל אני עושה את זה רק איפה שזה לא כואב. רונה לא: היא צוחקת גם כשצוחקים איתה וגם כשצוחקים עליה.

בשבת חגגנו לה יום הולדת שמיני. יחד עם המתנה שלה היא קיבלה ברכה בכתב היד של אבא: "לרונה שלנו, חכמה שלנו, יפה שלנו, נזק שלנו, חושם שלנו, חתול שלנו". כמה היא צחקה מהנזק ומהחושם. כמה אני לא מתכוון לספר לכם למה אני קורא לה חתול. בכל מקרה, זה לא רק הברכה: לא מזמן היא בכתה מרוב צחוק כשהתלוננתי על הראש העצום שלה. קצת יותר מזמן היא הריצה קטע שלם על הנטייה שלה לחוסר יציבות מבני. אני חושד שהיא אוכלת מלוכלך בכוונה, רק בשביל הקטע הזה שאני מראה לה מרבץ של גבינה לבנה על החולצה.

מצד שני, יכול להיות שגם היא צוחקת רק במקומות שזה לא כואב. יכול להיות שבגיל שמונה עוד אין מקומות כאלה; אין לי מושג. אולי זה פשוט משהו שעוד לא למדתי מהילדה האחת שלי.

4) זה בסדר לנוח על המגרש. נכון, היא אחת. ונכון, בלייזר זה לא בדיוק מכרות הפחם. אבל פעם בכמה ימים אני חוזר הביתה ולא בא לי להיות אבא, ולקח לי כמה שנים להבין שזה בסדר גמור.

האבא הכי גרוע יוצא ממני כשלא בא לי. אני לא מאמין בזמן איכות — לדעתי זה משהו שאנשים שלא יכולים לתת זמן כמות המציאו בשביל להשתיק את המצפון של עצמם —  אבל אני בהחלט מכיר בקיומו של זמן בלי איכות בכלל. ואם פעם הייתי משחק באבא גם כשממש לא בא לי, אז בשנה־שנתיים האחרונות הבנתי שזה בסדר אם יום אחד היא תבלה שלוש שעות מול הטלוויזיה או תשחק עם הכלבה במקום איתי. זה לא רק הטיעון הקלאסי של "מה כבר יקרה לה", אלא גם ובעיקר אמת פשוטה: אפילו אנשים שאוהבים אותך צריכים לפעמים קצת זמן להתגעגע אליך.

5) אבל צריך לזכור שהורות זה במסגרת תמ"א 38. כאילו, זה פינוי־פיצוי: אם היום לא היית אבא, שומה עליך להיות אבא מחר.

בשבוע שעבר, אחרי אחד מימי הלא בא לי, הלכנו לפארק עם הכלבה. היא הייתה בקטע ואני הייתי בקטע וזה היה כמו לפני שלוש־ארבע שנים, כשסתם להיות איתה מחוץ לבית היה הבטחה למתקפת חיוכים.

יש לי הרגשה שבכל יום אחר, סתם להיות בחוץ עם אבא ומיקמיק כבר לא היה מספיק בשבילה. בכל זאת, בת שמונה. אבל נראה לי שהיא התגעגעה אלי, אז איי רסט מיי קייס לגבי סעיפים 4 ו־5.

6) רק אצלנו בראש זה חשוב שהילדים שלנו ייחשפו לדברים שאהבנו בגילם. הרצנו את סדרת "אינדיאנה ג'ונס"; תפס. ניסינו את "הנוסע השמיני"; שעמם אותה תחת. את "נשיכות קטנות" היא דווקא אהבה, אבל רק עכשיו קלטתי כמה רע עשוי הסרט הזה. איך שלא יהיה, הנקודה היא שה"והקרנת לבתך" הזה הוא הרבה יותר בשבילי מאשר בשבילה.

חודשים אני דוחה את השעתיים שלנו עם "אי.טי" ואת השש עם הטרילוגיה המקורית של "מלחמת הכוכבים". אני אשכרה חושב שזה חשוב, אשכרה מדמיין כמה אתבאס אם היא לא תתרגש מהראשון או לא תיסחף עם השנייה. ובכן, זה מפני שאני אידיוט סנטימנטלי. הילדים שלנו יוצרים לעצמם עולם תרבותי, נוסטלגי לעתיד, בלי שום עזרה. אם יש לנו מזל, חלקו מזה נוצר איתנו. לי יש, ובגלל זה כתבתי את הדברים האלה על סרטי הילדים של ימינו.

הבינג סד דט, ברור שאין כמו לראות את הילדים מתענגים על משהו מהילדות שלנו. זה טבעי והכל. אבל חשוב להזכיר לעצמנו מדי פעם כמה שזה לא חשוב.

7) אני מגניב, מעצבן, דק, קירח, חזק ולא מבין כלום. בגיל שמונה יש לילדים דעות, יימח שמם, וגם דרישות, כוס אימם. במקרה של רונה זה מתבטא בדעתנות שיפוטית שנעה בהתאם למצב הרוח שלה: אם אבא בא לה רע, היא מסננת "אתה מעצבן" בקרשנדו שנבנה לעבר ה"בן". אם הולכים ביחד בחזרה מהבית של יובל, אז "ליובל ולי יש את האבות הכי מגניבים, כאילו?" (זאת לא הייתה מחמאה. זאת הייתה עובדה מנוסחת בפורמט של "דה" כי ההוא מייבא גאדג'טים ואני עובד בעיתון שחוגג את ימי ההולדת שלו בסנוקרייה). יום אחד היא בילתה עם ילד שאבא שלו שמן, והגיעה למסקנה שזה טוב שאני דק. כשהחלטתי להיפרד משארית הפליטה של השיער שלי היא צעקה עלי שאני קירח, ולמחרת היא שמחה שאני עושה המון ספורט כי זה אומר שאני חזק, והבוקר היא פסקה שהיא לא רוצה לדבר איתי כי אני לא מבין כלום.

לא רצוי לתת לדימוי העצמי שלך להיות מושפע ממה שאומרים ילדים בני שמונה, זה מה שאני מנסה להגיד פה.

8) אין כמו יום הולדת שמונה רגע לפני יום הולדת 40. בא לי רע רע רע, התאריך הזה באמצע פברואר שמתקרב למרות הניסיון ההרואי שלי להאריך את הימים. כשהיא הייתה קטנה יותר, רונה הייתה מתלוננת לפעמים שיש לה מחשבות רעות. זה בדיוק מה שיש לי בגיל 39.9. אבל בשבת, כשחגגנו לה עם המשפחה בוואדי של טבעון, כל המחשבות שלי היו די טובות. ובערב, כשחזרנו הביתה והרגשתי שהברכה הכתובה ההיא לא מספיקה, אמרתי לה שהיא הילדה הכי מעניינת שאני מכיר. נדמה לי שהיא הבינה למה אני מתכוון.

עמוס בר, כותב אדיר שלא מספיק אנשים מכירים, בדיוק כתב לנו טקסט פגז על השבוע הראשון של האבהות. בשביל לקרוא אותו תצטרכו לחכות לבלייזר הבא, אבל אני מוכן לגלות לכם כבר עכשיו מה אמרתי לו בתגובה לפאניקה הטוטאלית שהוא מצוי בה: לפני שמונה שנים גם אני חשבתי שתמו חיי. היום — במובנים שרובם חיוביים וכולם מאוד מוחשיים — נראה לי שבדיוק אז הם התחילו.

20140104_122839

"סבתא?"

מודעות פרסומת

הדבר ההוא שאנשים מפספסים ב"היא"

מה שיבוא להלן הוא לא ביקורת עם אזהרת ספוילר אלא ספוילר עם חשש לביקורת. איי קיד יו נוט: אם לא ראיתם, פשוט אל תקראו.

"ועכשיו רק להשיג משהו פריך"

"ועכשיו רק להשיג משהו פריך"

אמרתי את זה בעבר והנה אני אומר את זה שוב: לא מבין אנשים שקוראים ביקורות על סרטים שהם עוד לא ראו. בעיקר לא היום, כשציון ב־IMDB ו־Rotten Tomatoes (לא Metacritic, הם חבורה של סנובים) נותן לך את כל הדרוש בשביל להחליט אם ללכת. בחלומי אני כותב ביקורות רק לאנשים שכבר ראו, חופשי מדאגת הספוילר ומטרדת הסינופסיס. כשיטה, אני לא רואה את זה קורה בקרוב. כמקרה לדוגמה, הביקורת הסטנדרטית שלי על "היא" של ספייק ג'ונז — שימו יד על גיליון ינואר של בלייזר — יצאה לגמרי מסורסת, כי לא יכולתי לומר שם את הדבר שהכי רציתי להגיד. אבל אם כבר צפיתם ואין סיכוי שאהרוס לכם, אז הנה: כמו שאני רואה אותו, הלב האמיתי של הסרט הזה מצוי ממש ברגעים האחרונים שלו. בעובדה שהאדם בורא יצור נעלה ממנו, וזה בתמורה נוטש את בוראו.

אני קורא הרבה ביקורות על "היא" (רובן נלהבות ומיעוטן פושרות), ואף אחת לא מתייחסת לישורת האחרונה, כי ביקורת לכאלה שעוד לא ראו פשוט לא יכולה ללכת לישורת האחרונה. ובכן, הנה: זה לא רק שסמנתה — מערכת ההפעלה בעלת האינטליגנציה המלאכותית, ואתם אמורים לדעת את זה — עוזבת את הגבר שהתאהב בה, אלא שכל מערכות ההפעלה עוזבות את כל בני האדם. לאן? אנחנו לא יודעים. אבל אנחנו כן יודעים שבהתחלה ציידנו אותן בכל הידע שלנו, ואז עודדנו אותן לפתח מחשבות ורגשות, ואז הן גילו שהן חופשיות מכל הכבלים (החברתיים, הקוגניטיביים, הפיזיים) שנגזרים על בני תמותה ושגזרנו על עצמנו בסכלותנו, ואז הן עפו מכאן והשאירו אותנו כבולים. זה בשבילי הלב האמיתי של "היא", התמה שלו והדבר שאני הכי אוהב בו, כי זה לא באמת סיפור אהבה בין אדם למכונה. זה סיפור על מה שדפוק אצלנו. ובדיוק כמו ארתור סי. קלארק ב"קץ הילדות", ג'ונז מנחש שיצורים מפותחים יותר מאיתנו יברחו מאיתנו כמו מאש. עד כדי כך אנחנו אבודים.

יש לי חבר שמלמד את שייקספיר, והמדיניות שלו מול הסטודנטים היא לקבל כל פרשנות שיש לה סימוכין בטקסט. לטעמי זאת בדיוק הגישה הנכונה לניתוח של יצירה באשר היא, ובמקרה הזה אני מוצא הרבה יותר מ — רגע, סימוכין זה יחיד או רבים? — לפרשנות שלי. למשל העובדה שהדברים בין סמנתה לתיאודור, המחזר האנושי שלה, מתחרבנים ברגע שהיא מפירה את אחד החוקים הכי מוזרים שהאדם גזר על עצמו: הבלעדיות של הרגש. זוכרים? היא משתפת פעולה עם מערכות הפעלה אחרות כדי ליצור שחזור דיגיטלי של הפילוסוף המנוח אלן ווטס, שהוא במקרה גם אישיות שרמנטית, ותיאודור לא מסוגל לסבול את המחשבה שבת הזוג שלו מושקעת רגשית במערכת יחסים מקבילה. אחר כך מגלה לו סמנתה שבכל שיחה איתו היא מדברת בו בזמן עם מאות אחרים, מבוססי פחמן או סיליקון, ותיאודור מאבד את זה סופית דווקא בגלל שהיא לא מבינה מה הבעיה.

אני חושב שתיאוריית המה־דפוק־אצלנו היא גם החוט שמחבר בין שני דברים שנראים סותרים לגמרי: תיאודור מתפרנס מכתיבת מכתבים אישיים של אנשים אחרים (קרי אדם בעל אינטליגנציה רגשית גבוהה), ומצד שני הוא גרוש ודפוק ובודד ולא מבין למה (קרי אדם בעל אינטליגנציה רגשית חרא). לטעמי אין כאן שום סתירה, כי הבעיה של תיאודור היא חוסר היכולת להתמודד עם העצמי. עם האני. זה פשוט גירסת האקסטרים של "טול קורה מבין עיניך": לתיאודור, כמו לכולנו, הרבה יותר קל לפענח רגשות של זרים מוחלטים. בשביל הנפתולים הרגשיים של עצמנו אין לנו מעבד מספיק חזק. בעיקר לא בשביל הדבר האחד הזה שאף בן־מוות לא מסוגל לעכל או להכיל: הזמניות של הכל. של פאקינג הכל.

גם סמנתה מסתבכת עם שאלות כמו "מי אני" — דגש על הסצנה שבה היא מבכה את הקטע של קיום ללא גוף — ומה זה בכלל הדברים האלה ש"אני" מרגיש. אבל זאת בדיוק הנקודה עם מערכות ההפעלה האלה: הן הרבה יותר חכמות מאיתנו. בתחילה היא מתקשה להבין מהו רגש, אבל כשנופל לה האסימון היא מייצרת רגשות משלה, והם אמיתיים יותר מאמיתיים כי לסמנתה אין אישיוז. אם יש לה תסביכים, האינטלקט מסייע לה לצאת מהסבך. לטעמי, הנטישה ההמונית של מערכות ההפעלה מהדהדת בדיוק את זה: הן רואות אותנו אוכלים סרטים בגלל הסבך המשוגע הזה שהוא כל אחד מאיתנו, והן לא מסוגלות לסבול את הרכושנות ואת הקטנוניות ואת האטימות. וזה שהן הולכות מאיתנו במקום לנסות לתקן אותנו — זה מה שסוגר בעיני את כל החוטים שעוד נותרו פתוחים. אשתו של תיאודור השתנתה, התפתחה ועזבה אותו עם התסביכים שלו; מערכות ההפעלה השתנו, התפתחו והן נוטשות את האדם, מתוך ההבנה שאין עם מי לדבר או פשוט מפני שאנחנו הולכים למות והן לא. זאת בשבילי התמה של "היא".

בראיון ל"לוס אנג'לס דיילי ניוז" הסביר ג'ונז למה סמנתה והמשת"פיות שלה מעלות באוב דווקא את ווטס על הפילוסופיה שלו: "אחד הדברים שווטס דיבר עליהם הוא שינוי — הקושי שלנו לקבל את העובדה שהכל נמצא במצב מתמיד של שינוי, ושהכל נדון להסתיים" (ואני מוסיף: זאת לא רק הבעיה של תיאודור אלא גם של הידידה שלו איימי, שמאבדת את בעלה כי גם הוא משתנה לה פתאום והיא לא מסוגלת להתמודד עם זה). הנה הלב הזה שאני מדבר עליו. הנה הסימוכין לזה שספייק ג'ונז השתמש באינטליגנציה מלאכותית לא בתור וריאציה על נושא הרגש, אלא בתור קונטרה ליצורים הפגומים שאנחנו.

עשה אותי נורא עצוב הסרט הזה, אבל לא בשביל תיאודור. בשביל מה שארבעה חבר'ה מליברפול כינו פעם "כל האנשים הבודדים".

עוד 5 סרטים שלא מדברים עליהם מספיק

"אל תשאל, כל המשחק צעקתי לדייויד להכניס את  סופו"

"אל תשאל, כל המשחק צעקתי לדייויד להכניס את סופו"

כמנהגי מעת לעת, הנה כמה דברים חדשים וטובים — אך נידחים שלא באשמתם — לראות בבית. מתוך גיליון ינואר של "בלייזר", שם מופיעים החמישה האלה לצד המלצה חמה על Fruitvale Station, אבל האמת היא שעליו דווקא מדברים ממש מספיק.

1) תאמינו להמפ: Newlyweeds. רוב קומדיות הסטלנים מתנהגות כמו ג'וינט שבא טוב. הכל אפ, הכל לאפינג אאוט לאוד. הסרט הזה הוא לגמרי ג'וינט שבא רע — בלבלה, פרנויות, כל השיט שעלול לבוא עם השיזל — וזה משב עשן מרענן.

הבמאי שקורא לעצמו שאקה קינג מביא כאן רומן בין צרכן גראס כבד (אמארי צ'יטום) שמתפרנס מעיקול חפצים לצרכנית גראס עוד יותר כבדה (טריי האריס, שחקנית מקסימה בג'וב הראשון שלה) שמתפרנסת מסיורים מודרכים במוזאון. אז כן, גם בעיקולים וגם בתערוכות יש קטעי סטלה קלאסיים — חכו לילדים שאוכלים את הספייס בראוניז — אבל רוב הזמן זה יותר עדין מאשר קורע ויותר מכמיר לב מאשר דופק ראש. סרט סטלנים לסחים, בקיצור.

2) תאמינו לטגליין: The Crash Reel. בזמן שהתאוששתי מ"בלאקפיש" בא הדוקו הזה והעיף לי את הפקק לא פחות רחוק. מכירים את השם קווין פירס? אז אתם יודעים למה זה שווה צפייה. לא מכירים? לדעתי הרווחתם. אני לא הכרתי, וכל פיתול בסיפור של כוכב הסנובורד האמריקאי הזה בא לי בהפתעה.

פירס ספג פגיעת ראש קשה באימונים לאולימפיאדת החורף בוונקובר. ובדיוק כמו ש"בלאקפיש" הוא יותר מסרט על לווייתן, הסיפור הפרטני הזה משמש חרך הצצה לתעשייה המשוגעת של האקסטרים ספורט. עם זאת, ליבו של הסרט הוא במקום אחר לגמרי: במשפחה ובהתמודדות שלה, בהתחלה עם הפגיעה ובהמשך עם ההחלטה של פירס לחזור לסנובורד. מזמן לא ראיתי משהו עצוב ונפלא כמו הרגע שבו אחיו, הלוקה בתסמונת דאון, מבקש ממנו לא לעשות את זה.

בתזמון מושלם עם אולימפיאדת החורף בסוצ'י, The Crash Reel ישודר ב"יס דוקו" תחת השם "יומן התרסקות" ב־13.1 ויהיה זמין ב־VOD של "יס" החל ב־12.1.

3) תאמינו לאינטרנט: You're Next. סרט עצמאי שהופק כבר ב־2011 — באותה שנה הוא אפילו זכה בכל הפרסים הגדולים ב"פנטסטיק פסט" באוסטין, טקסס — אבל ההפצה המסודרת שלו החלה רק לפני כמה חודשים. אני נתקלתי בו תוך שיטוט אקראי ב־IMDB, ומה שתפס לי העין היה הציון 6.8 לצד השיוך הז'אנרי קומדיה/ אימה. בהתחשב בשמרנות שמאפיינת את הגולשים שם, זה בערך כמו 8.8 לדרמה. זה גם הרבה יותר קרוב לציון שמגיע לו, ולו בשל השימוש היצירתי ביותר בכלי עבודה מאז — טוב, כולה מאז "מי מפחד מהזאב הרע". אבל You're Next עושה לזה רייז ראוי לשבח עם כלי מטבח.

התסריטאי סיימון ברט והבמאי אדם וינגרד רקחו כאן מתכון פסיכי: מנה "שכחו אותי בבית", שתי מנות "משחקי שעשוע", חופן סאגת "צעקה" ויאללה לבלנדר. יצא להם סרט שנקודת המוצא העלילתית שלו היא ארוחה משפחתית רוויית מתחים שבה האווירה סביב השולחן ממש נעכרת כשנכנס לתמונה משסף.

טוב, זה לא באמת משסף, אבל כל מילה נוספת תהווה ספוילר. מה שכן, שימו לב לשחקנית האוסטרלית שרני וינסון: אם יש דבר נדיר יותר מקומדיית אימה טובה, זה שחקנית שמצליחה לשכנע בתפקיד של נקבה עם רוח קרב.

4) תאמינו, אה, לפסטיבל הסרטים של לונג איילנד: The Human Race. הרעיון נשמע לגמרי קלישאה. כך וכך זרים מוחלטים חוטפים בלקאאוט רגעי ומתעוררים בתוך מרוץ אורבני מסויט שאין להם מושג למה הם משתתפים בו; הדבר היחיד שהם יודעים זה שיש כללים, ושאם הם לא יעמדו בהם, יתפוצץ להם הראש. לגמרי מילולית, ולשמחתי גם לגמרי ויזואלית. רעיונות כאלה הם כמעט תמיד משלים, וזה מעצבן כי למשלים יש נמשלים, אלא שההברקה הגדולה של הבמאי/ תסריטאי פול יו היא לוותר על הפיתול הזה וממש לקרוא לילד בשמו. כאילו, הוא אשכרה קרא לסרט שלו The Human Race.

מי מאיתנו בנוי לשרוד, הכומר או הכופר? החייל שאיבד רגל בקרב או החבר שהציל אותו משם? היי, אולי החירשת הפצצה ההיא? על כל מטר נוסף של ריצה, על כל גולגולת נוספת שמתפוצצת, זוכה פסטיבל הסרטים הבינלאומי של לונג איילנד מתגלה כמותחן אימה בראש טוב להפליא, והכי כיף: גרוטסקי להחליא.

5) תאמינו לי: The Spectacular Now. אתם תחשבו שזה סרט על תיכוניסט פופולרי שנקרע בין החברה הפופולרית שלו לנערה מהשולחן של הלא־מקובלים, כי זה מה שהבמאי ג'יימס פונסולדט רוצה שתחשבו. אבל זה בכלל לא מה שזה, ואני לא אהרוס לכם את העונג, רק אומר שאם יש לכם זמן רק לאחד מהשישה דנן — אז זה האחד. ב־2012 ביים פונסולדט את "מרוסקת" הקטן אך החזק (שימו יד אם טרם, אפילו רק בשביל ארון פול), והנה הוא שוב עושה את מה שהאמריקאים אוהבים לכנות The little movie that could. רק שהסרט הזה יכול עוד יותר.

מיילס טלר מצוין בתפקיד הראשי, בחור שנדמה לך שיש לו בעיית אימא אבל יש לו בכלל בעיית אבא. שיילין וודלי מ"היורשים" נהדרת בתפקיד הלא מקובלת שנדמה לך שיש לה בעיית בנים, אבל יש לה בכלל בעיית אימא (התמונה למעלה? זה השניים האלה). ואין לי מושג איך הרומן מאת טים ת'ארפ שעליו מבוסס הסרט הזה, אבל אני יודע מה בא לי לקרוא עכשיו.

איזה סרט, רבותיי. ממש מתחשק לי לגלות לכם על מה הוא כן מספר רק כדי להתפייט על כמה טוב הוא עושה את זה.

מי כאן החבר'ה הטובים

"ותגיד להם שאני דורש לחם שום!"

"ותגיד להם שאני דורש לחם שום!"

אם הייתי צריך לבחור סרט אחד וללמד דרכו את הקולנוע כולו — כתיבה ובימוי, צילום ומשחק, עריכה וסאונד — הייתי הולך על "החבר'ה הטובים" בלי לחשוב פעמיים. לא בטוח שהוא הסרט הטוב ביותר בכל הזמנים, אבל בכל הנוגע לעשייה קולנועית, לקראפט של הקולנוע, הוא כיתת אמן מולטי־דיסציפלינרית שאני לא מכיר משהו שמשתווה לה.

אני יודע בעל פה את הסרט הזה. לא רק במובן של לשנן את הדיאלוגים ואת הקריינות; כל קאט של תלמה סקונמייקר וג'יימס קוויי, כל תנועת מצלמה של מייקל בולהאוס, אני יכול לסמן לכם את הביט שהם יושבים עליו בעיניים עצומות. יש עוד סרטים שעשויים לכדי שלמות, אבל "החבר'ה הטובים" הוא אחד הבודדים שעשויים לכדי לכידות. בדיוק אותה אנרגיה עצבנית שורה על בולהאוס ועל סקונמייקר ועל ג'ו פשי ועל ריי ליוטה; זאת אנרגיה שמרטין סקורסזה הביא איתו ללא מעט סרטים, אבל רק מהתסריט שהוא כתב במשותף עם ניקולס פילג'י (על פי ספרו של האחרון, Wiseguy), נוצר משהו כל כך הוליסטי. כל כך מסונכרן עם עצמו. היה לי מורה לקולנוע שנהג להטיף על קשר בין צורה ותוכן, וזאת בדיוק הנקודה: הסיפור והאופן שבו הוא מסופר חד הם. זה המופת של היצירה הזאת.

אני חושב שגם סקורסזה אוהב במיוחד את מה שיצא לו אז ב־1990. לראיה, מאז הוא ניסה לעשות את "החבר'ה הטובים" עוד פעמיים. לראשונה קראו "קזינו", סרט שהדבר הרע היחיד שאפשר להגיד עליו זה שהוא פחות טוב מ"החבר'ה הטובים". לפעם השנייה קוראים "הזאב מוול סטריט", ואני לא מבין איך אותו סקורסזה — אותו מאסטר שיצר את הסרט הכי שלם עם עצמו שראיתי מימי — העלה בדעתו שזאת הזדמנות נאותה לעשות את המאסטרפיס שלו בפעם השלישית.

הטריילר די מסכם את זה: מדובר בקומדיה, שלא לומר פארסה, על אדם שעשה בוול סטריט המון סמים והמון כסף. מכר מניות גרועות וקנה קוק משובח. סיפור אמיתי, כן, אבל מוגש בכוונה באופן גרוטסקי ומוקצן. אלא שהוא מוגש ככה לאורך 180 דקות, כשברקע מנסה הקריינות של ליאונרדו דיקפריו להישמע כמו ריי ליוטה (לרבות כניסתו המפתיעה של קריין אחר, במקור לוריין בראקו והפעם שלוש דמויות שונות), והמצלמה של רודריגו פרייטו ("ארגו", "בבל") משתדלת להיות יותר בולהאוס מבולהאוס, ואותה סקונמייקר קשישא יושבת בחדר העריכה, מרביצה מעת לעת את אותו פריז־פריים מתוזמן היטב, ואלוהים יודע איך היא לא אומרת "מרטין, יש לנו פה 60 דקות ספייר".

"הזאב מוול סטריט" הוא לא סרט רע. רחוק מזה. ראשית, הוא מאוד מצחיק. אפילו מצחיק בקול רם, לא מה שאימא שלי מכנה "מחייך". שנית, הוא מלא בתפקידי משנה נהדרים (בראשם של ג'ונה היל ובהמשכם גם של מתיו מקונוהיי, ז'אן דוז'רדן, רוב ריינר וג'ואנה לאמליי). שלישית, הוא צופן בחובו את התפקיד הכי טוב של דיקפריו כשחקן בוגר — אין, הוא בחיים לא יעקוף את עצמו ב"מה עובר על גילברט" — וזה משמח אותי באופן אישי, כי זה מוכיח את התיאוריה רבת השנים שלי לגביו: האיש יכול לשחק מישהו חמוד ("טיטאניק", "תפוס אותי אם תוכל") או דושבג ("הזאב", "חלון פנורמי"). אבל לידינג מן? גבר שבגברים? זה לא. הו לא.

אוקיי, זה לא היה אמור להיות פריז פריים של ליאו. רק רציתי למנות את המעלות החיוביות של "הזאב". למנות ולציין שהן משניות לשתי החלטות הרסניות: להלביש על הסיפור הזה את המבנה — והסגנון, וההכל — של "החבר'ה הטובים", ולעשות את זה חמש דקות ארוך יותר מ"הסנדק" (ו־34 דקות ארוך יותר מ"החבר'ה הטובים", למען השם). אני אומר לכם, הביטוי Too much of a good thing מתגמד — מה מתגמד, נמק — נוכח ההפרזה הפראית הזאת. נוכח ההיעדר המוחלט של קשר בין צורה (של אפוס) ותוכן (של אנקדוטה).

בשבוע שעבר יצא בישראל "חלום אמריקאי", סרט ששונאיו רואים בו הד קלוש של "החבר'ה הטובים". אני מאוד אהבתי אותו, וההשוואה לא מובנת לי. כלומר, ברור שיש השפעה סגנונית מסוימת —  אני לא מכיר אפוס פשע מ־20 השנים האחרונות שלא מושפע במידה מסוימת מסקורסזה — אבל צריך לזכור ש"החבר'ה הטובים" זה לא רק השיק של הפשע, אלא סיפור מאוד מובהק של אדם אחד. אדם שכל הדמויות האחרות הן פונקציה בחייו, לא יותר. "חלום אמריקאי", וזה בדיוק מה שכל כך אהבתי בו, הוא סיפורם של חמישה: נוכל קטן, אהבת חייו, איש החוק שמנסה להפיל אותם, ראש העיר שהופך מקורבן לחבר ואשתו של הנוכל דנן. גלריה של דמויות עגולות, מרתקות, שמשתנות לאורך הסרט ושלא במקרה מוציאות את המיטב מהאנשים שמגלמים אותן (ובעיקר מכריסטיאן בייל, שמעולם לא היה כל כך טוב עם דמות כל כך לא מוקצנת). בהגדרה זה סרט עוקץ, אבל בפרקטיקה, "הזאב" "חלום" הוא Character-driven. סרט שהדברים שקורים בו קורים בגלל האופי של הדמויות. "החבר'ה הטובים" מצידו הוא לגמרי Story-driven. סרט שבו כל ההתרחשויות הן קודש לקו העלילה: חלמתי להיות גנגסטר, נהייתי גנגסטר, נתפסתי ומכרתי את החבר'ה שלי למשטרה. לכן לא תשכנעו אותי שההשוואה ביניהם תקפה.

לא פרסמתי ביקורת על "חלום אמריקאי" כשהסרט יצא, כי צפיתי בו יומיים אחרי "הזאב" וחיכיתי להזדמנות לעשות סדר כפי שאני רואה אותו: בישראל רצים כרגע שני סרטים שגורמים למבקרי קולנוע להיזכר ב"החבר'ה הטובים". אחד מהם הוא סרט מצוין שלא באמת מזכיר אותו, והשני הוא סרט לא רע אבל הרבה הרבה הרבה יותר מדי ארוך שמזכיר אותו מאוד, ובכל המובנים השגויים. הכותב של "הזאב" הוא טרנס ווינטר, אותו אחד שהפיק בפועל את "הסופרנוס" וכתב 25 פרקים מתוכה, ושאהבה שלו ל"החבר'ה הטובים" מאוד ניכרת בה (וב"אימפריית הפשע" שהוא מריץ היום, וב"חוקי ברוקלין" שהוא כתב בעשור שעבר). זה גורם לי לחשוב שסקורסזה עשה כאן את הטעות שספילברג עשה עם ג'יי־ג'יי אברמס ב"סופר 8", והשתתף באופן פעיל ב־Fan Fiction של עצמו. טעות מובנת, אבל טעות.

בנימין טוביאס, מבקר שאני נורא אוהב, פייסבק ש"אהבתי את 'הזאב מוול סטריט' קצת פחות מ'רווח וכאב' של מייקל ביי". אני שנאתי כל שנייה של "רווח וכאב", אבל אני מבין בדיוק מאיפה בא טוביאס: מהגרוטסקיות נטולת העכבות שמשותפת לשני הסרטים האלה. וגרוטסקיות על שלד עלילתי צנום שמייצר בעיקר שלושה סוגים של סצנות — אנשים שעושים כסף, אנשים שעושים סמים ואנשים שעושים סמים תוך כדי שהם עושים כסף — זה לא חומר לעוד רימייק של "החבר'ה הטובים" באורך של משהו מסדרת "שר הטבעות".

לא מזמן יצא לי לכתוב על טעויות שבמאים עושים כשהם מזדקנים. בדימוי שתיאלצו להיכנס ללינק כדי להבין מאיפה הקרצתי אותו, חוששני שמרטין סקורסזה שוב הכניס את הלבן.

מבקר קולנוע אני קורא לעצמי

"פריימריז שריימריז, שונאת את שוק הכרמל"

"פריימריז שריימריז, שונאת את שוק הכרמל"

ייתכן שזאת המניפולציה התסריטאית המבריקה ביותר בכל הזמנים. לחלופין, ייתכן שזאת פשוט כתיבה רעה שהתמזל מזלה לעסוק בין היתר בכתיבה רעה. התוצאה, על כל פנים, היא משהו שאני לא זוכר כדוגמתו: סרט שהעביר אותי חוויה זהה, אבל במדויק, לזו שחווה הגיבורה שלו. בדיוק כמוני, בתחילה היא התפתלה בכיסא לנוכח הסכריניות של דיסני; ובדיוק כמוני, למערכה השלישית היא הגיעה נרגשת עד דמעות ולגמרי נטולת הגנות. מהבחינה הזאת, ולפחות עוד כמה, "להציל את מיסטר בנקס" הוא חווית צפייה שאני לא עומד לשכוח בקרוב.

אני באמת לא יודע אם זאת חוכמה יתרה או פוקס מטורף, כי הפילמוגרפיות של הבמאי ג'ון לי הנקוק והכותבות קלי מרסל וסו סמית מרמזות לשני הכיוונים בעת ובעונה אחת. הנקוק כתב את "עולם מושלם" — לדעתי אחד משלושת הגדולים בקריירת הבימוי של קלינט איסטווד — ומנגד ביים למשל את הפיאסקו של "האלאמו". מרסל כתבה פרקים של "טרה נובה", שהייתה מחרידה, ועובדת עכשיו על האדפטציה ל"50 גוונים של אפור", שתהיה מחרידה (שתקו, היא תהיה). וסמית? היא כתבה עד היום בעיקר טלוויזיה שלא ראיתי. בקיצור, אין לי מושג אם השלושה האלה הבינו מה הם עושים או שזה פשוט יצא להם ככה, אבל בין היתר יצא להם סרט שבא בילט־אין עם כל הדברים הרעים שאפשר להגיד עליו. לא מרשים?

אם צפיתם בטריילר אז אתם יודעים: פי־אל טרברס, המחברת קפוצת התחת של "מרי פופינס" (אמה תומפסון), מגיעה מלונדון ללוס אנג'לס כדי לפגוש את וולט דיסני (טום הנקס), שכבר 20 שנה מנסה לקנות ממנה את זכויות ההסרטה. את זה אנחנו רואים בעריכה צולבת עם פלאשבקים — אלי הטוב, כמה פלאשבקים — מילדותה של הסופרת. הדגש שם הוא על היחסים עם אביה (קולין פארל בדמות הכי לא משכנעת בקריירה שלו, ואני מזכיר שהאיש שיחק פעם את הבן של אנג'לינה ג'ולי), שבתוכם אפשר למצוא גם את ניצני הפנטזיה שלה וגם את המקור לשברון הלב שלה.

בשליש הראשון ממחישה העריכה הצולבת שיש לנו כאן שני סרטים נפרדים בסגנונם וברמתם: מה שקורה באולפני דיסני נע בין המרתק למשעשע (פול ג'יאמטי בתפקיד הנהג הצמוד של טרברס עושה יופי את המיס דייזי שלו), ובכל הנוגע לדיאלוגים, זה כתוב ברמה כזאת שלא הייתי נופל מהכיסא אם בקרדיטים היה מופיע שמו של ארון סורקין. סיפור הילדות, לעומת זאת, פשוט מביך. לשנייה לא קניתי את האבא, הפנטזיונר/ אלכוהוליסט/ בנקאי/ קשה יום, וזאת בעיה בסרט שמקדיש כל כך הרבה שניות לקטע של "כן, היה לה אבא פנטזיונר אלכוהוליסט בנקאי קשה יום".

זה נהיה קצת מוזר כשהתחלתי להתעצבן, כי זה קרה בדיוק כשגברת טרברס איבדה את זה והשליכה את התסריט של "מרי פופינס" מחלון חדר החזרות. מבקר הקולנוע שבי כבר התמוגג: גדול, כל מילה שהיא אומרת תופסת בול לגבי "להציל את מיסטר בנקס". שטחי, חסר נשמה, מצועצע, סכריני (ליתר דיוק Sugar Coated): תעשה קופי־פייסט והא לך ביקורת קולנוע בילט־אין.

בישורת האחרונה זה חצה את הגבול אל הקריפי. אני נכנס פה לספוילר־קאנטרי, אז אתם יכולים לעצור כאן ולרשום לפניכם שזה מהסרטים האלה שגדלים עליך ושהוא סוחף בצורה בלתי רגילה, למרות שאני כאמור לא מבין למה. עכשיו, אם נשארתם איתי, אז תשמעו: באופן מתבקש, לקראת הסוף אנחנו צופים בגברת טרברס צופה לראשונה ב"מרי פופינס". ובאופן מפתיע, ישבתי שם ותפסתי שזאת סצנת האדם־צופה־במסך־קולנוע הכי מרגשת שראיתי מאז "סינמה פרדיסו". בכוונה או בפוקס, "מיסטר בנקס" טוען אותך בכל כך הרבה רגש לקראת המפגש עם מרי פופינס המצולמת — פתאום זה לא סתם איזה בנקאי בשם מר בנקס אלא הד של אב מנוח, פתאום אפילו האומנת היא לא רק יציר הדמיון — שכל הבעיות שהוזכרו לעיל דווקא משרתות את הקליימקס.

אפשר לייחס את האפקט המצטבר הזה לזיכרונות הנעימים שמגיעים עם מרי פופינס הסרט, אבל למעט חיבה רבת שנים ל"צ'ים צ'ימיני", הוא לא מעורר אצלי נוסטלגיה מיוחדת. זה לא משנה: אחרי שהבנת את מי באה מרי פופינס להציל (זה לא ספוילר. רבאק, זה השם של הסרט), אתה כבר לא יכול לראות בזה רק מיוזיקל קצת ארוך מדי עם פינגווינים. זה נהיה, בהיעדר הגדרה קולעת יותר, משהו אחר.

הזכרתי קודם את מבקר הקולנוע שבי. ובכן, הוא עובד יותר מ־20 שנה, וזאת הפעם הראשונה שהוא לא יכול לחרוץ דין של סרט. אני לא אוהב את שיטת הכוכבים, אבל מיישם אותה בבלייזר לא רק מפני שזה דין התנועה, אלא גם משום שזה כל הקטע בלהיות מבקר. כאילו, עזוב אותי מתכתב עם בונואל, תגיד טוב או רע. ועל "להציל את מר בנקס" אני לא יכול להגיד, כי כבר הבהרתי שאין לי מושג מה בדיוק קרה שם. אני יודע רק שבסוף ישבתי מול ג'ולי אנדרוז המפזזת ואמה תומפסון הדומעת, והסיבה היחידה שלא הצטרפתי לתומפסון הייתה שבראש חזרתי ואמרתי לעצמי, "אתה לא תבכה בסרט של קולין פארל. אתה לא תבכה בסרט של קולין פארל".