ארכיון חודשי: ינואר 2015

אני רוצה את 2 מיליון השקלים שלי בחזרה

צילום: אתיאל ציון

צילום: אתיאל ציון

אין לטעות בכוונות של נדב לפיד, במאי "הגננת": תוך עשר דקות סרט, שבמהלכן מתנגשים שני שחקנים במצלמה וילד בן חמש הוגה שירה, ברור שהאיש בא לעשות אמנות, ואכן עשה — אמנות אקספרימנטלית, לא נהירה ולא נגישה.

קשה לי עם סרטים שהקהל מהם והלאה, אבל בעניין הזה אין לי טענות ללפיד: מבקר קולנוע לא יכול לבוא בטענות לבמאי שהולך עם האמת האמנותית שלו. לא, הטענות שלי מופנות ללקטורים של קרן יהושע רבינוביץ' לאמנויות. לאנשים שהשכיבו כספי ציבור בסך 2 מיליון שקלים על האמת האמנותית של נדב לפיד.

קרן רבינוביץ' ואחותה הוותיקה, קרן הקולנוע הישראלי, חורצות גורלות של סרטים. זה שילוב ספיידרמני של כוח גדול ואחריות גדולה, והתמיכה ב"הגננת" חושפת לטעמי בעיה באחריות כלפינו — אתם ואני, להלן המשקיעים. הציבור ההוא.

הסכומים שמוציאה קרן רבינוביץ' מוצגים בשקיפות באתר שלה (גללו עד למטה ולחצו "פירוט בדבר חלוקת תקציב המוסד לסרטים השונים"), אלא שהשאלה המעניינת — למה הושקעו בסרטים שהושקעו — לוטה באפלה. עכשיו, זה לא שהקרן נוטה אל האקספרימנטלי: הקטלוג שלה כולל לצד סרטי פסטיבלים (למשל "הנותנת" ו"השוטר", סרטו הקודם של לפיד) גם סרטי ז'אנר ושוברי קופות כמו "מי מפחד מהזאב הרע", "העולם מצחיק" ו"זוהי סדום" — שהקרן קיבלה על הראש בשל התמיכה בו, ועוד נחזור לזה. אלא שהשורה התחתונה נותרת זהה: קבוצת לקטורים מוציאה כסף ציבורי ואינה מנמקת למה.

התקלתי בעניין הזה את יואב אברמוביץ', סמנכ"ל קרן רבינוביץ'. אברמוביץ' אמר לי ששיקולי הלקטורים מועברים ליוצרים, אולם אינם נחשפים בציבור ממספר סיבות — למשל פגיעה בסיכויי היצירה לקבל תמיכה ממקורות אחרים. אבל למה לא לפרסם את שיקולי הלקטורים רטרואקטיבית, כשהסרט בחוץ? למה שלא נזכה לשפוט את שיקול הדעת של היושבים על הברז?

לא ציפיתי מאברמוביץ' שיחשוף לאלתר את הפרוטוקולים, אבל הוא כן ניאות לשלוח לי את תקציר שיקולי הלקטורים בנוגע ל"הגננת". הנה שורה: "הדיאלוג בין הסרט לבין הצופה הוא דוגמה מרהיבה לכך שסרט יכול להכיל בתוך עצמו דואליות, ריבוי, חריגות, אלימות ויופי, בלי ההכרח שיוגדרו כסותרים". אלא שעצם הניסוח הזה חושף את הבעיה, כי שום דיאלוג עם הצופה אין ב"הגננת". לא יעזור, דעה על יצירה שמנהלת איתנו דיאלוג לא הייתה מנוסחת ככה.

קרנות הקולנוע הן מוסדות ללא כוונת רווח, אבל לא צריכה להיות להן כוונת הפסד. "זוהי סדום" חיפש קהל, ולטעמי די בכך כדי להצדיק תמיכה מצד קרן רבינוביץ'; פשעה היחיד בהקשר הזה היה מימון סרט שהופק בחלקו בבולגריה. "הגננת" מצידו מחפש (ולזכותו ייאמר שבהחלט מוצא) הזמנות לפסטיבלים וביקורות נלהבות. לגיטימי, אבל למה בכסף שלי?

אני מאמין שכספי ציבור צריכים להיות מושקעים בסרטים עם עניין לציבור. לא ביצירות אזוטרית ולא באמנות לשם אמנות, אלא באמנות לשם הקהל. כדי ש־70 מילוני השקלים שמשקיעה המדינה בקולנוע מדי שנה יחזרו אלינו כסרטים שאשכרה נראה, הגדרת המשימה של קרנות הקולנוע צריכה פשוט להשתנות מתמיכה על סמך ערך אמנותי לתמיכה על סמך הסיכוי שמישהו ירצה לקנות כרטיס לדבר הזה. שר/ת התרבות הבא/ה, לטיפולכם אודה.

אה, אתם רוצים גם תקציר וביקורת וכל זה? אז נירה (שרית לארי) היא גננת ותלמידה בקורס שירה, ויואב (אבי שניידמן) הוא ילד בן חמש שנכנס מעת לעת למצבי טראנס ויוצא מהם עם שיר. אשכרה שיר, במילים של גדולים ודימויים של גדולים. כשהגננת רואה שהמטפלת של יואב (אסתר רדא) לא מייחסת חשיבות גדולה לשירים, היא ממנה את עצמה מצד אחד לאפוטרופוסית היצירה שלו, ומצד שני מתחילה להציג את שיריו כשלה. ואז זה מתחיל להסתבך, אלא שאפילו לסרטים שהוציאו אותי מדעתי אני לא נוהג לעשות ספוילרים.

במקום פרטי עלילה נוספים, הנה כמה עובדות: כאמור, מעת לעת נתקלים שחקנים במצלמה ו/או מתייחסים לנוכחותה; אנחנו רואים את נירה ובעלה חוגגים עם בנם כשהוא מקבל דרגות קצין; אנחנו יודעים שיש להם גם בת, אבל היא לא נוכחת בסרט אלא רק נרמזת; נירה מנהלת רומן עם המורה שלה לשירה, גבר שלפיד מעצב כשילוב מגוחך של שרלטן ודושבג. ומה שאני רוצה לדעת – באשר לכל הבחירות האלה, וביתר שאת באשר לשלד העליתי – זה למה. ברצינות, למה.

תראו, אין לי בעיה עם יומרות אמנותיות. אין לי בעיה עם סרטי ארט האוס. יש לי בעיה עם היעדר קומוניקטיביות, עם החלטות לא מנומקות, עם כתיבה שכדי לפענח אותה יש צורך במקרא ו/או בדברי הסבר מאת הבמאי. לא במקרה אני מציין את זה: לאחר הצפייה קראתי בראיון עם לפיד שפרצי שירה אפיינו אותו בגן הילדים. זה באמת יוצא דופן, אבל בין סיפור שהיה וסיפור שאפשר להתחבר אליו אין דבר וחצי דבר. ומה שנכון לגבי הילד־משורר נכון לגבי רוב מוחלט של החלטות הבימוי והכתיבה ב"הגננת": הסרט הזה אזוטרי. הלוגיקה שלו קיימת אך ורק בתוך הראש של לפיד.

אגב, באותו ראיון לאורי קליין ב"הארץ" דיבר לפיד על סוגיית העניין לציבור: "אם במאֵי קולנוע מהסוג שלי… יתחילו לפעול מתוך תחושת שוליות ואפילו נחיתות מול האמנות הפופולרית הגדולה שבצלה הם פועלים, זו שקולה חזק בעוד קולם שלהם פונה לקהל מצומצם יותר ויותר, זה ייצור אצלם חרדה קיומית לגבי מקומם בעולם הזה, ולא רק כאמנים". רוצה לומר – או אולי לא רוצה, אבל בהחלט אומר – שכולנו שילמנו 2 מיליון שקל על סעד נפשי לאזרח נ' לפיד.

haganenet_pic (12)

צילום: אתיאל ציון

כן, הבעיה הכי גדולה שלי עם "הגננת" היא המיליונים ההם. אבל על זה יצא קצפי רק בדיעבד; בזמן אמת, כשישבתי וצפיתי באישה שלומדת שירה כשבמקרה מתגלה בחצר הגן שלה משורר מלידה, יצא לי עשן מהאוזניים פשוט כי אני לא סובל את הפוזה. את ה"תראו אותי, עושה אמנות גבוהה על אמנות גבוהה".

"הגננת" זכה לחיבוק גדול מצד רוב עמיתיי (בטבלה של "הארץ". ב"סינמסקופ" זה כל עמיתיי)  ועבד יפה בפסטיבלי קולנוע. אני מניח שההבדל ביני ובין המבקרים והלקטורים שאהבו אותו הוא סיבולת למפרט הרגיל של סרטי ארט האוס: גחמות אמנותיות, היעדר סיפור או היעדר הנמקה לאופן שבו הוא מתפתח, החלטות צורניות שאין להן דבר ועניין עם העלילה וכל ההצדקה להן מסתכמת בכך שהן שונות מהמקובל. אני לא מתכוון לפתוח פה חזית מול רוב מוחלט של מבקרי הקולנוע בישראל, רק להביע דעת מיעוט: יש סיבה למה המקובל הוא המקובל. יש סיבה למה אנשים הולכים לסרטים עם סיפורים טובים ולא עם ביקורות טובות.

פתחתי בהכרזה שאין לי טענות לנדב לפיד, ואני חוזר ואומר: אין לי. הוא ביים סרט למגירה, ואם אני יודע משהו על צופי הקולנוע בישראל, שם הם ישאירו את "הגננת". ואם אכן כך, אז בסופו של דבר הצדק ייעשה.

חוץ מהעניין הפעוט ההוא עם ה־2 מיליון שקל.

*פורסם בגירסה מקוצרת בפנאי פלוס, 29.1.14 (לא במקרה זה שבוע אחרי יציאת "הגננת". אפילו סרטים ישראליים שמרתיחים אותי אני לא אוהב לשחוט ביום יציאתם)

מודעות פרסומת

רוסים עצובים ומיותרים

"את תראי, איך שאני אדליק אותה יגיע האוטובוס"

"את תראי, איך שאני אדליק אותה יגיע האוטובוס"

ארבעה לוויתנים מופיעים ב"לוויתן". הראשון בשם הסרט, השני שוחה לנגד עיניה של אחת הדמויות, השלישי הוא לא יותר משלד על החוף ואת הרביעי מצטט כומר מתוך ספר איוב ("תִּמְשֹׁךְ לִוְיָתָן בְּחַכָּה; וּבְחֶבֶל, תַּשְׁקִיעַ לְשֹׁנוֹ…"). אם רוצים, אפשר למצוא יונק ימי חמישי במים הטריטוריאליים של המועמד הרוסי לאוסקר: המאמר "לוויתן" מאת תומאס הובס, שלא מופיע בסרט או אפילו מצוטט בו, אלא שהנושאים שהוא עוסק בהם – יחסי אזרח־מדינה, מקור הלגיטימיות של הממשל – שזורים חזק גם ב"לוויתן" הסרט.

אל דאגה, לא ניזרק עכשיו לפילוסופיה פוליטית מהמאה ה־17. הזכרתי את המאמר של הובס רק כדי להמחיש כמה משקל רובץ על שם כמו "לוויתן" (אפילו בניכוי יונה הנביא ומובי דיק, לצורך העניין). כל המשמעויות הגלויות, הנסתרות או הדמיוניות האלה היו עשויות להטביע את סרטו של אנדריי זבייגינצב, אבל הן עושות את ההפך הגמור. זה סרט קטן עם קונטקסט גדול, וזבייגינצב ("השיבה", "ילנה") חכם מספיק בשביל לא להתעסק ישירות בהקשר הרחב. לכל היותר הוא רומז אליו מעת לעת; בשאר הזמן הוא מספר סיפור על גבר אחד בעיירה אחת, והמבין יבין מה שבא לו.

הגבר הוא מכונאי רכב בשם קוליה (אלכסיי סרברייקוב), והעיירה היא חור בצפון הרוסי. ראש העיר המושחת (רומן מדיאנוב), שמעורב בפיתוח פרויקט נדל"ן מקומי, מציע לקוליה כמה גרושים עלובים תמורת האדמה שלו. המכונאי מצידו מחליט להילחם על מה שמגיע לו ומגייס לעזרתו מכר מהצבא שהתבסס כעורך דין במוסקבה; נכון לשליש הראשון של הסרט, הבעיה הכי גדולה של קוליה היא שמראהו המצודד של העו"ד דנן אינה פוסחת על אשתו (אלנה ליידובה).

אז ככה זה מתחיל, כמו הממים "רוסים עצובים ומיותרים" ששברו את האינטרנט לפני שנתיים־שלוש: עיירה קטנה של חלומות קטנים ושתיינים גדולים. לפחות מחצית מ־140 הדקות של "לוויתן" חולפת לפני שיש סיבה לראות בו יותר מסאטירה, יותר מקומדיה מרירה. ואז – סביב התפתחות עלילתית מאוחרת ומשמעותית מכדי לספיילר כאן – נוחתת עלינו הדרמה. ותנו לי להגיד לכם, בלי לחשוף שום דבר ספציפי, שהיא שוקלת לפחות כמו כל הפירושים האפשריים של השם "לוויתן".

זוכרים את הלוויתן השלישי, השלד על החוף? אז זה הדימוי היחיד שאני מוכן להתחייב על המשמעות האמיתית שלו, פשוט מפני שהוא כל כך מוצלח שאי אפשר לטעות בו: השלד הזה הוא רוסיה. ליתר דיוק, מה שיישאר ממנה כשאחרון בעלי ההון המושחתים יסיים למצוץ את הבשר מעל העצמות. ומי שינסה לעמוד בדרכו – טוב, זה שוב איוב. שוב הספר שמצוטט כאן ישירות בהקשר של קוליה, שהדמויות עצמן רואות בו גלגול מודרני של איוב (שוב, מצטער על ערפל הקרב, אבל הסיבות לזה נעשות מובנות לחלוטין רק במחצית השנייה של הסרט).

שיגעון הרזון, אילוסטרציה

שיגעון הרזון, אילוסטרציה

אני קורא עכשיו לאחור, ותופס ש"לוויתן" נשמע פה פחות כמו סרט ויותר כמו תרגיל אינטלקטואלי. ובכן, תרשו לי לתקן את הרושם: הוא הכי סרט. בהתחלה הוא מצחיק־מריר ובעיקר שובר את השיא ע"ש "לעזוב את לאס וגאס" בצריכת מ"ל וודקה פר דקת סרט; אחר כך הוא טרגי־קומי, ורק אחרי שהולכת הקומדיה נותרת הטרגדיה. אז, ורק אז, היא גולשת מחוץ לסיפור של קוליה והופכת לסיפור על כל הלוויתן. על כל המפלצת הרוסית שכבר שנים נרקבת על החוף בזמן שאוכלי נבלות מנקרים בה. וכל זה נעשה כל כך נבון, כל כך חזק, שכבר לא אכפת לי נציג פולין הנפלא יפסיד באוסקרים לנציג רוסיה.

בישורת האחרונה פונה זבייגינצב אל הכנסייה, ומוצא גם בדת שחיתות מוסרית שלא הייתה מביישת את המדינה. זה שוב נעשה בכלים של סאטירה, ברמז, בהמבין־יבין, אלא שהעלילה של "לוויתן" לא מותירה לאף צופה ברירה אלא להבין: דת ומדינה הכל הבל.

אני שוב לא יכול להיכנס לפרטים, אז פשוט אקח זום־אאוט אל התמונה הגדולה: "לוויתן" הצחיק אותי, ואז הוא גרם לי לחשוב, ואז — בסצנה בתחנת משטרה שעד עכשיו מעלה לי בפה טעם של מתכת ומרקם של זכוכית — הוא גרם לי לבכות.

זה סרט עצום. עצום.

*פורסם בפנאי פלוס

זוכרים איזה כיף היה פעם בעתיד?

syfy

אחד מאיתנו*, לא חשוב מאיזה מגדר, נדד לאחרונה ל"תולעת ספרים" ברחוב מאז"ה בתל אביב, שאל איפה זה המדף של המדע הבדיוני, וקיבל בחזרה מבט של "מאז"ה המדף של המדע הבדיוני?".

הרגע המביך הזה הוא מקרה קיצון בתוך מגמה מתמשכת של הדרת המד"ב משוק הספרים הישראלי. כלומר, בסניפים הגדולים של "צומת ספרים" ו"סטימצקי" עוד יש סקציית מד"ב, אבל רובם מוחלט של הספרים שם הם בכלל מז'אנר הפנטזיה. בסניפים אחרים תמצאו מדף או שניים של מד"ב בעברית, ולעתים נדירות גם כותרים נבחרים באנגלית, אבל זהו. זה כאילו שהסוגה כולה נבלעה במורד חור התולעת.

הבעיה לא מתחילה כאן, בכחול־לבן: מקורה בנסיגה ארוכה של המד"ב כסוגה ספרותית דווקא בשנים שהקולנוע והטלוויזיה מפוצצים בכותרי מדע בדיוני מצליחים ואהובים. עכשיו אנחנו רוצים לדבר קצת על איך זה קרה, וגם לשאול אם ייתכן ששני כותרים חדשים — "שחקן מספר אחת" (עם עובד) ו"לבד על מאדים" (ידיעות ספרים) — יכולים להחזיר לז'אנר את האומף.

מהר, יורים עליך טילים בין כוכביים: שם של סופר מדע בדיוני מהשנים האחרונות? ולא, אסימוב לא נחשב. גם לא פיליפ ק. דיק או ארתור סי. קלארק. אבל סרט מדע בדיוני מהשנים האחרונות? יודע מה, אפילו רק מהשנה החולפת? "בין כוכבים". "קצה המחר". "כוכב הקופים: השחר". "שומרי הגלקסיה". "לוסי". "6 גיבורים". אתה יכול לעצור, הבנו את הנקודה.

אז המדע הבדיוני לא מת. רחוק מזה. אבל הוא כן החליף מגרש, מזה של המילים להוא של התמונות. זה לכאורה מתבקש ומובן מאליו, וזה גם מסתדר כרונולוגית: מאז פרוץ האפקטים הממוחשבים בשנות ה־90, הקולנוע יכול סופסוף לעשות את מה שבמשך שנים יכלו אמני הספרות הספקולטיבית רק לדמיין. אז זהו, יש לנו תשובה ואפשר לסגור את הכתבה: ה־CGI הרג את סופר המד"ב.

רק שזה לא נוסע, כי תראו מה קרה בשנים האחרונות בז'אנר־העל: ספרי הפנטזיה פורחים וכובשים ונהיים סרטים או סדרות טלוויזיה רק אחרי שהם עושים בוכטות כסף מנייר. כאילו, "הארי פוטר". "משחקי הכס". אם בספרות המד"ב היה בשנים האחרונות ולו סיפור הצלחה אחד בקנה המידה של ג'יי.קיי רולינג או ג'.ר.ר מרטין, הכתבה הזאת לא הייתה נכתבת והיינו צריכים לחשוב על משהו אחר בשביל הדמוגרפיה הבתולה.

"חולית", מהדורה ראשונה

"חולית", מהדורה ראשונה

יש לנו תשובה אפשרית אחרת, אבל לפני שננסח אותה צריך לקצרר את ההיסטוריה של הז'אנר: בראשית היו ה.ג' וולס וז'ול ורן וכיו"ב כותבים שהושפעו מהתמורות המדעיות של שלהי המאה ה־19, על כתפיהם התייצבו מי שנחשבים לתור הזהב של הסוגה — ארתור קלארק, אייזק אסימוב ורוברט היינליין, שהחלו לפרסם סיפורים קצרים לפני מלחמת העולם השנייה — ואחריהם צץ מה שנקרא "הגל החדש", עם כותבים כמו פרנק הרברט ("חולית"), רוג'ר זילאזני (סדרת "אמבר"), פיליפ ק' דיק ("האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות") והארלן אליסון, שאנתולוגיית "חזיונות מסוכנים" בעריכתו נחשבת ללב־ליבו של אותו גל חדש.

הכרוניקה המתוארת לעיל עושה עוול לערימה עצומה של כותבים מוכשרים, לרבות גאונים כמו ריי ברדבורי ("פרנהייט 451"), ג'ורג' אורוול ("אלף תשע מאות שמונים וארבע") ואלדוס האקסלי ("עולם חדש מופלא"), אבל הרשינו לעצמנו לדלג ולדלל כי הנקודה נמצאת במקום אחר: היו שני נחשולים נפרדים אך כמעט חופפים שבהם המד"ב ייצר רבי־מכר משפיעים, תור הזהב של שנות ה־30־50 והגל החדש של שנות ה־60־70. הנחשול השלישי — הפעם האחרונה שספרי מדע בדיוני יצרו הייפ והשפעה של ממש — היה בשנות ה־80, ימי השיא של התת־תת ז'אנר המכונה סייברפאנק. והתיאוריה שלנו היא שדווקא השיא האחרון הוליד את השפל הנוכחי.

למרות שהסייברפאנק הוליד פחות כותבים־כוכבים, עם יוצאי דופן כמו וויליאם גיבסון ("נוירומנסר") וברוס סטרלינג ("איים ברשת"), הוא המציא מחדש את המדע הבדיוני במונחים של אווירה. אם יוצרי תור הזהב הביטו אל הכוכבים ואל העתיד ונפעמו מהאפשרויות הטמונות במקומות וזמנים רחוקים, וסופרי הגל החדש אמרו "כן, ועכשיו דמיינו את זה עם סקס חופשי וטאץ' של רוחניות וסמים ממש טובים", הסייברפאנק ראה את מהפכת המחשוב ונכנס ללחץ. למען האמת, אם אתם רוצים להיכנס לראש הסייברפאנקי, עזבו רגע את מדף הספרים וצפו ב"בלייד ראנר" או ב"המטריקס". היצירות הקודרות האלה מייצגות בול את הלך הרוח.

הסייברפאנק היה הרבה דברים, אבל כיף לא היה אחד מהם. הוא פתח לך את הראש, כי זה מה שמדע בדיוני עושה, אבל לא במובן של "תחשוב כמה מדהים יהיה אם…" אלא של "קלוט איזה פחד יהיה כש…" (שוב, בהכללה. אבל לא גסה מדי). שם נתקע הז'אנר, ממתין שמישהו יזכיר לנו למה בכלל לקרוא מדע בדיוני אם התקף חרדה זה לא מה שבא לנו כרגע. ואם אנחנו כותבים פה בנימה אופטימית אחרי ששנינו קראנו את "לבד על מאדים" מאת אנדי וייר ואת "שחקן מספר אחת" מאת ארנסט קליין, זה מפני שלפני כל דבר אחר, הספרים האלה הם כיף שאין דברים כאלה.

"לבד על מאדים" הוא סיפורו של אסטרונאוט שנשאר — הו כן — לבד על מאדים. עד שתגיע משלחת הצלה צריך להסתדר שם סטייל מק'גייוור (או קרוב יותר לז'אנר, סטייל אפולו 13). "שחקן מספר אחת" מתרחש בעתיד מחורבן שבו המפלט של כולם הוא משחק רב־משתתפים מקוון חובק עולם, שאתה עובד בו ולומד בו ולצורך העניין מזיין בו, ועל מה שקורה כשממציא המשחק מכריז על תחרות נושאת פרס של מיליארדי דולרים. הספר הראשון כיכב ברשימת רבי־המכר של הניו יורק טיימס; את הספר השני יצא לכל אחד מאיתנו לדחוף לכמה וכמה קוראי יד־שנייה, ואין אחד מהם שלא צלצל אחרי שבוע להגיד תודה.

אמרנו שמדברים על ספרים ולא על סרטים, אבל הכי קל להסביר את וייר וקליין דרך ג'יי.ג'יי אברמס. זוכרים את "סטארטרק", הקאמבק הקולנועי של פרנצ'ייז מסע בין כוכבים? אז אברמס לקח את החומרים המוכרים של הסדרה והוסיף להם משהו שמעולם לא היה חלק מהדי.אן.איי שלה: פאן טהור. זה בדיוק מה שעושה וייר לתת־תת ז'אנר של המסע אל הכוכבים, וביתר שאת מה שעושה קליין לסייברפאנק.

ב"לבד על מאדים" זאת תכלס חוכמה קטנה יותר, כי בעצם זה טריק שאנחנו כבר מכירים: הישרדות בכל מחיר, על אי בודד או בלב ים או בספינת חלל תקולה, זה מתכון די בטוח ליצירה סוחפת. אלא שווייר גם מצחיק, לעתים קרובות ממש בקול רם, והוא גם אמן האנטי־דרמה: האיש כותב עד לשיא הדרמטי, ואז שוב מהרגע שאחרי, אבל לעולם לא מתעכב על הדרמה עצמה. זה מקליל את הספר שלו, הופך אותו לג'וי־רייד איפה שכותב אחר היה אולי דופק ברקסים לא נחוצים.

"שחקן מספר אחת" צריך ללא ספק לזכות באיזה פרס לענייני הפוך־על־הפוך. הוא הולך בדיוק למקומות הרגילים של הסייברפאנק — רשת המחשבים שאנחנו משתזרקים לתוכה, עתיד דיסטופי, דמויות שנראות כמו פליטים מ"האלמנט החמישי" — ובמקום לחשוש מזה מראה לנו איזה כיף זה. תושבי העולם של ארנסט קליין יכולים ליצור לעצמם את המילניום פלקון ולתקוף בעזרתה את כוכב המוות או להיכנס לתוך "משחקי מלחמה" ולהיות מתיו ברודריק. האפשרויות כל כך מסחררות — טוב, והרפרנסים לסרטים ולמשחקים של שנות ה־80 הם כל כך ספוט־און — ש"שחקן מספר אחת" הוא עונג, פשוט עונג שנעדר כל כך הרבה שנים מהספרות הספקולטיבית.

האם די בשני ספרים, שאחד מהם הוא בעצם יותר מדע אפשרי מאשר מדע בדיוני, כדי להחזיר את עטרת הז'אנר ליושנה? אין לנו מושג. אנחנו מקווים שכן, אבל גם אם לא, את שלנו עשינו. אחרי הכל, הכתבה הזאת נכתבת במטרה האחת והיחידה של לעשות לכם חשק לקרוא מדע בדיוני. תסתכלו לנו בלבן של הארבע עיניים — טוב, שמונה אם סופרים את הזכוכיות — ותגידו לנו שנכשלנו במשימה.

10 ספרי מדע בדיוני שכל אחד צריך לקרוא**

"גר בארץ נוכרייה", מהדורה ראשונה

"גר בארץ נוכרייה", מהדורה ראשונה

1) גר בארץ נוכרייה, רוברט היינליין. שוב עומק דתי, אבל במקרה הזה גם עומק רגשי שלאו דווקא מאפיין את היצירה של היינליין. ספר מונומנטאלי שמצליח להגדיר את גבולות (ומגבלות) האנושיות באופן מרהיב, ועל הדרך בונה משל כביר שהנמשל שלו הוא נגר אחד יליד נצרת.

2) "חולית", פרנק הרברט. הדבר הכי קרוב לתנ"ך של הז'אנר, גם מבחינת ההשפעה וההיקף וגם בגלל העומק התיאולוגי הכמעט לא נתפס. יצירת מופת של כתיבה באשר היא כתיבה, ועדיין הספר שאני הכי מחכה לעיבוד קולנועי נורמלי שלו (אבל בבקשה בבקשה, לא על פי חודורובסקי).

3) לוחמי החלל, היינליין. אולי הספר שהכי נדפק אי פעם מהסרט שנעשה על פיו, ולא בגלל ש"גברים בחלל" של פול ורהובן היה כל כך נורא, אלא כי פשוט אין כמעט שום קשר בינו ובין היצירה של היינליין. זה מד"ב סוציולוגי מבריק דווקא מפני שהוא מיליטריסטי וגובל בפשיסטי; לא זוכר מקרה דומה של תפיסת עולם כל כך בעייתית כתובה באופן כל כך מושלם.

4) The Forever War, ג'ו הלדמן. יצירה אחות ל"לוחמי החלל" וספר מטלטל בזכות עצמו שנכתב מתוך מלחמת וייטנאם, ונשמע מוכר מדי לאוזניים ישראליות גם עשורים אחר כך. כולל את אחד המשפטים היפים בתולדות הסוגה, שנכתב על פלנטה בתולית דמויית כדור הארץ: "היא נראית כפי שהארץ הייתה נראית לו התייחס אליה האדם בחמלה ולא בתאווה".

5) עולם טבעת, לארי ניבן. יצירתיות אין סופית, חוש הומור כביר וקנה מידה עצום — הספר הזה יכול לשכנע שונאי מד"ב שהם לא יודעים מה טוב. יש אפילו זיונים! ולא כולם עם חייזרים!

6) המשחק של אנדר, אורסון סקוט קארד. עוד ספר שנדפק מסרט, הפעם דווקא כן מפני שהוא כה גרוע, אבל גם ההפך המוחלט מ"לוחמי החלל": הסביבה הצבאית כאן עוברת אנטי־גלוריפיקציה מוחלטת. ספר הומאני, רגיש ומרגש שגרם לי לבכות יותר מפעם אחת.

7) 2001: אודיסאה בחלל, ארתור סי. קלארק. אני חושב שבגלל הספר הזה נעשיתי קורא מדע בדיוני. זה המיטב של מה שהז'אנר יודע לעשות: גם לסובב לך את הראש מרוב רעיונות גדולים וגם לגרום לנשימתך להיעתק מרוב יופי ("ברגע אחד, רגע קצר מכדי להימדד, התהפך החלל והסתובב סביב עצמו". הנה משפט שאני זוכר בעל פה לפחות 25 שנים). אגב, הדבר לעשות זה לקרוא ואז לראות: הסרט הוא יצירת מופת בזכות עצמו, אבל אני לא מכיר אחד שממש הבין אותו בלי לקרוא את המקור.

8) קץ הילדות, קלארק. אוקיי, רגע: למה החייזרים האלה שמרחפים מעל הערים הגדולות שלנו כבר שנים ואפילו הביאו שלום המוני מסרבים להיחשף בפנינו? עזבו את הז'אנר — התשובה לשאלה הזאת היא אחד הספרים הנבונים, וגם אחד העצובים, שקראתי מימיי.

9) פניי מועדות לכוכבים, אלפרד בסטר. לקרוא ולא לתפוס שהדבר הזה נכתב בשנות ה־50 של המאה ה־20. כל מה שהסייברפאנק יעשה במעצבן 30 שנה אחריו, בסטר עשה במדהים. סיפור נקמה אדיר, ובראשו אולי הדמות המסעירה ביותר בתולדות הסוגה.

10) טרילוגיית המוסד, אייזק אסימוב. יש בעצם שבעה ספרים בסדרה הזאת, אבל העיקר זה הטרילוגיה הראשונה, והעיקר בתוכה הוא רעיון הפסיכו־היסטוריה — מדע ניבוי העתיד האמצעים סטטיסטיים וכנראה ההברקה הכי גדולה של אסימוב אי פעם.

הונררי מנשן: עריצה היא הלבנה (היינליין), מפגש עם ראמה (קלארק), הקיסם בעינו של אלוהים (ניבן וג'רי פורנל), מלחמת האדם הזקן (ג'ון סקאלזי), הכרונוליתים (רוברט צ'רלס ווילסון) ו־Only Forward (מייקל מרשל סמית). וכמובן גם מדריך הטרמפיסט לגלקסיה, בית מטבחיים חמש, עריסת חתולהסירנות של טיטאן ואלף תשע מאות שמונים וארבע, רק שאני פשוט לא מצליח להתייחס אליהם כספרי מדע בדיוני

*הטקסט הזה נכתב ב"אנחנו" כי הוא נוצר בשיתוף עם שירי צוק, מבקרת הספרים של בלייזר. פורסם בגיליון ינואר (כן נו, של בלייזר)

**אני יודע, עם הטרילוגיה של אסימוב זה יוצא 12. אל תתקטננו. וכן, אני יודע גם שבמהדורה המודפסת זה פורסם עם רשימה אחרת לגמרי – "12 ספרי מד"ב טובים שפספסתם מאז באג 2000". אלא שזאת רשימה שכתבה שירי, וזה הבלוג שלי, אז זהו

 

נפתלי בנט, אם אתה רואה רק סרט אחד בשנה

"בן זונה, שבת על גלצ"ח?"

"בן זונה, שבת על גלצ"ח?"

הצלף האמריקאי כריס קייל הרג בוודאות 160 איש ובסבירות גבוהה עוד 95, ומעולם לא התנצל על זה. הבמאי האמריקאי קלינט איסטווד עשה סרט על קייל, וגם הוא לא מתנצל על שובל הגופות שמשתרך מאחורי הגיבור שלו. נפתלי בנט מחייך בכסאו. פייר, גם אני חייכתי במושבי. שמאלני מסריח ככל שאהיה, יש משהו משחרר בסרט אנטי אנטי מלחמתי.

יש לקוות שגם אתם, כמוני, יודעים רק במעורפל שמדובר בסיפור אמיתי ולא מכירים את הפרטים ו/או את הסוף; אני חושד ש"צלף אמריקאי" הוא חוויית צפייה הרבה פחות אפקטיבית אם יודעים מראש לאן כל זה הולך. ואם אתם אכן נהנים מאושר הבורוּת, הנה כל מה שאתם צריכים לדעת: קייל (ברדלי קופר), צלף ביחידת אריות הים, יצא במהלך שירותו לארבעה סבבי לחימה בעיראק. הוא היה כל כך טוב בעבודה שלו שבשלב מסוים הוצא פרס על ראשו.

בגדול, מאוד בגדול, זה כל הסיפור של "צלף אמריקאי" – ואם בזה היה מסתכם תקציר סרטו של קלינט איסטווד, היינו מדברים כאן בקלות על סרט המלחמה האמריקאי הכי טוב מאז "ממזרים חסרי כבוד". אלא שחלק ניכר מהסרט מוקדש לחיי המשפחה של קייל, בדגש על זוגתו (סיינה מילר) והחרדה התמידית שלה להפוך לאלמנת מלחמה, ו"צלף אמריקאי" סובל מנפילת מתח בכל גיחה כזאת הביתה. בין הקיילים יושב רק קונפליקט אחד, והוא סטטי לחלוטין; איסטווד הוא לא מסוג הבמאים שייכנסו לתת־ניואנסים שבינו לבינה, והאפקט המצטבר גורם לתחושת "עוד פעם זאתי" כבר במחצית הראשונה של 132 הדקות האלה.

כל זמן ש"צלף אמריקאי" עוסק בצלף אמריקאי, הוא סרט טוב מאוד ובדרכו גם אותנטי מאוד. כל מי שנדון לאחרונה לשבת מול "זעם" בוודאי מבין לאיזה סוג של אותנטיות אני מתכוון: לסרטי מלחמה יש ממש רפלקס מותנה ללכת אל ה"מלחמה היא גיהינום", אל הבעיות המוסריות של האלימות המתוזמרת. אלא שברוב המקרים קשה מאוד לקנות את שטיק היורים־ובוכים, וזה האפקט המשחרר שדיברתי עליו. כריס קייל אליבא דקלינט איסטווד הוא לא ברנש צמא דם; הוא רוצח מקצועי שמאמין (ובצדק, מה לעשות שבצדק) בכך שכל קרקפת על החגורה שלו חוסכת לפחות ארון אחד מכוסה בדגל עם פסים וכוכבים.

האם יש פגם מוסרי בסרט שמסרב לשפוט אדם על 160 מקרי הרג? אני לא רואה את זה ככה, כי אני לא רואה סרטים כסיפורי מוסר. כלומר, לא כברירת מחדל: כשסטיבן ספילברג מיקם בלב "טוראי ראיין" את השאלה כמה אנשים מותר להקריב תמורת חייל אחד, הוא הכריז על סרטו כסיפור מוסר והזמין אותנו לפרש אותו ככזה. כמו שאני רואה את זה, עצם ההחלטה של איסטווד לא לשפוט את קייל – החלטה שמעוררת לא מעט ביקורת ליברלית – מזמינה גם אותנו לא לשפוט אותו או את הגיבור שלו. בוודאי לאור העובדה שאין כאן שום ניסיון לייפות או להאדיר את 160 ההריגות האלה.

מעל כל זה בוהק ברדלי קופר, בתפקיד מאופק ומדויק שיותר ממצדיק את המועמדות (הנוספת) שלו לאוסקר. "צלף" הוא סרט מונע־דמות מובהק, והדמות הזאת עוברת הרבה מאוד ומשתנה הרבה מאוד לאורך הדרך. קופר, בלי לעשות אפילו מיליגרם אחד יותר מהדרוש, מפליא לשקף את הטרנספורמציה הזוחלת הזאת ואת רגעי המשבר הנקודתיים שמזמנים לקייל החיים בשדה הקרב. בשבועות האחרונים הופתעתי יותר מפעם אחת לקרוא שבחים על הופעתו המוגזמת של בנדיקט קמברבאץ' ב"משחק החיקוי"; גם קמברבאץ' וגם משבחיו מוזמנים לצפות ב"צלף" ולהבין למה "קטן" תמיד לוקח את "גדול" במשחק מול מצלמה.

מדיניות ה"מפסיקים להתנצל" של "צלף אמריקאי" הזכירה לי מאוד את "השורד האחרון", גם הוא סרט מלחמה שהיורים בו מסרבים לבכות. אלא ש"צלף" נופל בסופו של דבר מ"השורד", כי אם על תפקידו של הבמאי כבוחן לב וכליות אפשר להתווכח, הרי שדמות מיותרת ומעצבנת של האישה בבית היא ללא כל ספק פשע מלחמה.

פורסם בפנאי פלוס, 22.1.15

"לא נשבר" ו"עיניים גדולות": ביקורות מאופקות

"יש, איציק שמולי שלישי!"

"יש, איציק שמולי שלישי!"

במדגם לא מייצג אך נרחב למדי שערכתי, 100 אחוז מהנשאלים עיקמו את האף מול הצירוף "סרטה של אנג'לינה ג'ולי". מה יש בנו שמסרב לקבל אנשים מולטי־דיסציפלינריים? למה כל דוגמנית שמחליטה לשחק וכל שחקן שמחליט לביים הם שרלטנים עד שתוכח חפותם? קטונתי מלפענח את זה, אבל את האמת צריך לומר: גם אני עיקמתי את האף מול "סרטה של אנג'לינה ג'ולי". ועכשיו אני קצת מתבייש, כי הבמאית היא בפירוש לא הבעיה של "לא נשבר".

זה סיפור אמיתי, וכדרכם של סיפורים אמיתיים מהמלחמה ההיא, הוא לגמרי לא נתפס: הרץ האולימפי לואי זמפריני (ג'ק אוקונל), שייצג את ארה"ב באולימפיאדת ברלין, גויס והפך לאיש צוות אוויר. מטוסו הופל מעל האוקיינוס השקט, והוא מצא את עצמו חולק סירת הצלה קטנה עם שניים מחבריו (דומהל גליסון וגארט הדלונד). אחרי 47 ימים בלב ים, במה שיהפוך לסצנה הכי טובה של "לא נשבר", הגיעו חדשות רעות וחדשות טובות: הסירה אותרה, אבל בידי היפנים.

כאן תופסים הסיפור והסרט תפנית אל השאול ההיסטורי השחוק מרוב שימוש קולנועי של מחנה השבויים היפני, ובמקרה הזה סדרה שלמה של מחנות. את תפקיד השטן ממלא המפקד הסאדיסטי־פסיכוטי המכונה "הציפור" (טקמאסה אישהארה, מוזיקאי המוכר יותר בכינוי "מיאבי"). 137 דקות נמשך "לא נשבר", ורוב הדקות האלה מתרחשות בתוך מדור כזה או אחר של הגיהינום. עינוי רודף עינוי, כאב רודף כאב ורעב רודף רעב. בדיוק בגלל זה אין במאי שהיה מציל את "לא נשבר", כמו ששניים מהתסריטאים שלו – ג'ואל ואיתן כהן – לא מצילים אותו.

הבעיה של הסרט הזה היא ש"איש אוכל חרא" זה לא סיפור, וזה בטח לא סרט. בדיוק כמו "12 שנים של עבדות", שהתרחש בסביבה הרבה פחות משומשת מבחינה קולנועית ונווט בידי במאי מנוסה ומוכח הרבה יותר מג'ולי, הגרף של חוויית הצפייה מתחיל באינטנסיבי, נעשה קשה מנשוא כבר בשליש הראשון, גולש לרעש לבן בתחילת המחצית השנייה ועושה רושם לא נעים של פורנו עינויים לקראת סופה.

אל תבינו לא נכון. סטיב מקווין ניגש ל"12 שנים" עם הכוונות הכי טהורות בעולם ועם מלוא הכבוד למקור הספרותי־אוטוביוגרפי, ואני קורא שגם העיבוד של אנג'לינה ג'ולי לספרה של לורה הילנברנד הוא פחות או יותר נאמן למקור, ומכאן שגם להיסטוריה. אלא שאותנטיות היא אובר־רייטד והמציאות היא תסריטאית בינונית במקרה הטוב. לכן מעולם לא נעשה סרט־כלא שנכנס ליותר לבבות מאשר "חומות של תקווה" הבדיוני, ולכן לא נעשה סרט שואה נגיש יותר – או אולי נכון יותר לומר מנגיש יותר – מ"רשימת שינדלר".

"יש סדק בכל דבר", לימד אותנו לאונרד כהן. "ככה האור נכנס פנימה". אבל בסרטים כמו "12 שנים" ו"לא נשבר" יש רק חושך, ואנחנו לא בנויים לשבת בחושך ולצפות רק בעוד חושך. אחד הדברים הכי יפים שעשה פרנק דרבונט ב"חומות של תקווה" היה להכניס קרן שמש לכל פריים אפשרי בסרט שלו, קרן שמש מילולית לחלוטין לתוך האופל של הכלא; הדבר הכי חכם שעשה ספילברג היה להביא למסך סיפור שואה שהסתיים בטוב, כי הדעת איננה סובלת את אלה שנגמרו ברע. סדק, זאת הנקודה. צריך סדק.

קשה ללמד זכות על הבימוי של "לא נשבר" – הוא חסר מעוף בכל המובנים האפשריים, לרבות העבודה של ג'ולי עם הצלם הבדרך כלל עצום רוג'ר דיקינס – אבל תנאי הפתיחה הם כאלה שזה לא באמת משנה. בשורה התחתונה זה עוד סרט על מחנה שבויים יפני, כך שנעדר מכאן אפילו אפקט ה"אז ככה זה נראה" ששירת היטב את המחצית הראשונה של "12 שנים"; כשזאת סביבת ההתרחשות, וכשההתרחשות עצמה היא ספירת מלאי של מדורי גיהינום, איי רסט מיי קייס: אין במאי שהיה מציל את הדבר הזה.

כמה אני מתחבר לבמאי של "עיניים גדולות"? פעם פרסמתי כתבה שלמה תחת הכותרת "למה אני שונא את טים ברטון", זה כמה. הפילמוגרפיה שלו נחלקת מבחינתי לשלוש קטגוריות: סרטים בינוניים ומוערכים מדי ("באטמן חוזר", "אד ווד", "המספריים של אדוארד"), סרטים גרועים ומוערכים מדי (ביטלג'וס", "הפלישה ממאדים") וסרטים מחורבנים ולא מוערכים בכלל (כל דבר מהעשור האחרון, פחות או יותר). אתם יכולים לראות בזה גילוי נאות, אבל האמת היא ש"עיניים גדולות" אינו סרט של טים ברטון.

אוקיי, טכנית הוא כן. ברטון הוא הבמאי של הסיפור האמיתי הזה על הציירת מרגרט קין (איימי אדאמס), שציורי הילדים־עם־העיניים־הגדולות שלה כבשו את העולם בשנות ה־50, אלא שבעלה וולטר קין (כריסטוף וולץ) לקח עליהם את מלוא הקרדיט וגרף את מלוא התהילה. זה סיפור מוזר על שני טיפוסים מוזרים, ומהבחינה הזאת – זאת ושתיים־שלוש סצנות שבהן הופכות העיניים הגדולות משטיק של ציירת לשטיק של במאי – אפשר לומר שזה אכן סרט של טים ברטון. אבל מכל שאר הבחינות זה סרט של במאי אחר, וככזה צפיתי בו לא בהלך הרוח הברטוני הרגיל שלי – "הו לא, לא שוב" – אלא בסקרנות אמיתית.

"למה אני שונא את טים ברטון" התנקז לתוך אמירה אחת: האיש הוא פורמליסט חסר תקנה, וכדי להוסיף חטא על פשע הוא גם פוני של טריק אחד. רוצה לומר, לא זו בלבד שהוא מתעניין אך ורק באיך שהדברים נראים, אלא שהם תמיד נראים אצלו אותו דבר. כל הגותיות הסטודנטיאלית הזאת, כל האיפור הכבד, כל ההלנה בונהם קרטר – האיש מחליף עלילות, אלא שהסרט נשאר אותו סרט. והנה מגיע "עיניים גדולות", שמתרחש במציאות תקופתית במקום באיזו פנטזיה מעוצבת, ומתרכז במניעים הפסיכולוגיים של שתי דמויות. לא של שתי קריקטורות מהסוג שג'וני דפ עשה מהן קריירה, ולא במקרה כזאת ששזורה בזו של ברטון (אבל עזבו, על למה אני שונא את ג'וני דפ נדבר במועד אחר).

אז "עיניים גדולות" הוא הזדמנות לבדוק איזה מין במאי הוא ברטון מתחת לכל השטיקראי, ואני שואב עונג מיוחד מלסכם את זה בשתי מילים: לא משהו. טים ברטון הזה במאי לא משהו.

למה שאישה תיתן לבעלה לקחת קרדיט על הציורים המצליחים שלה? איזו מין פתולוגיה מפעילה בעל שלוקח את הקרדיט הזה? אני לא יודע, כי טים ברטון לא יודע. או שהוא לא מתעניין, שזה עוד יותר גרוע. לגבי הפסיכולוגיה של מרגרט קין, ברטון עד כדי כך לא מתעניין בה שהוא נותן לקריין שלו – העיתונאי דיק נולאן (דני יוסטון) – לסכם אותה במשפט סתום אחד. ובנוגע לבעלה, כל מה שיש לומר על העניין של ברטון בדמות הזאת מסתכם בליהוק של וולץ.

כן, הגיע הזמן להודות בזה: וולץ היה הברקה של סרט אחד, ולסרט הזה קראו "ממזרים חסרי כבוד". כל מה שהוא עשה מאז חושף אותו כמגזימן ומקצינן סדרתי, עוד יצרן קריקטורות. "משחק הוא תגובה", מלמדים בכל בית ספר, Acting is reacting. אם אתם מאמיניים בזה, אז תאמינו גם בזה: שני אוסקרים מגיעים לאיימי אדאמס על התגובות המעולות שלה למשחק הנורא של וולץ.

"עיניים גדולות" הוא סרט בינוני, לא פחות ובטח לא יותר, ובסופו של דבר אני חושד שטים ברטון הלך על הפרויקט הזה בשביל השתיים וחצי סצנות שבהן הוא מנפיש את העיניים הגדולות. וכמה קלאסי, כמה צדק פואטי, שהסצנות האלה אכן מביאות למסך את ברטון הישן והטוב: סטודנט לקולנוע שמעולם לא התבגר, אמן עם התמכרות כל כך קשה לצורתם של דברים שאין לו חצי מושג באשר להווייתם. ועם זאת, מגיעות לו ברכות: 27 שנים אחרי "ביטלג'וס", טים ברטון עשה סופסוף את הסרט השני שלו.

מצורף חינם לניצולי "לא נשבר": 5 סרטי מחנה שבויים שדווקא יש סיבה לראות

1) האשלייה הגדולה, 1937. סיפורם של שני אסירים צרפתים במחנה שבויים גרמני במלחמת העולם הראשונה. זה אולי הסרט הכי אנושי שנעשה על הסיטואציה הלא האנושית הזאת, וז'אן רנואר ביים אותו לכדי שלמות.

2) הגשר על הנהר קוואי, 1957. אלק גינס ענק בסרט הענק הזה, סיפור אמיתי (הגם מוקצן מאוד) על שבויים בריטים שנעשים קצת יותר מדי מעורבים רגשית בבניית גשר עבור שוביהם היפנים. דיוויד לין ביים את הזוכה בשבעה אוסקרים, מוצדקים אחד־אחד.

3) הבריחה הגדולה, 1963. חד־משמעית הכי הרבה כיף שאפשר לעשות בסרט מחנה שבויים. שוב סיפור אמיתי־מוקצן מהמלחמה השנייה, הפעם במחנה גרמני, וסרט ששווה לצפות בו ולו בשביל סצנת האופנוע האיקונית של סטיב מקווין. ביים ג'ון סטרג'ס.

4) אימפריית השמש, 1987. זה לא סטיבן ספילברג בשיאו, אבל במחנה היפני הוא רקח כמה סצנות פשוט עצומות – בכל מובן אפשרי של המילה. ג'ון מלקוביץ' נהדר, כריסטיאן בייל הילד מראה ניצוצות, ושוב: זה ספילברג. כמו מייקל ג'ורדן, הוא ענק גם ביום בינוני.

5) האנשים מאחורי השמש, 1988. היי, ומה אם אתם רואים סרטי מחנות שבויים דווקא בשביל פורנו העינויים? אם זה המצב, אז Men Behind the Sun ההונג־קונגי זה בשבילכם. ניסויים רפואיים, הקפאה למוות, רצח תינוקות – הכל קורה במחנה היפני הזה. טון פיי מו ביים מועמד רציני לתואר הסרט הכי חולה בכל זמנים.

פורסם בפנאי פלוס, 15.1.15

מי גבר: סטיבן הוקינג vs אלן טיורינג

x900

"רוצה לעלות אליי לשמוע היפותזות?"

לפני כמה שנים הפסקתי לראות טריילרים. פשוט נגמלתי מההרגל המגונה של להיטען בציפיות והתחלתי לצרוך את הקולנוע שלי טאבולה ראסה. המידע המוקדם היחיד שאני צורך הוא זהות הבמאי והקאסט, והציון של הסרט ב־imdb ו־Rotten Tomatoes. זה שיפר את חיי ללא היכר – במיוחד בסרטים שאינם שגרתיים מלכתחילה, לדוגמה שקופצת לראש "חיית הלילה" – אלא שמפעם לפעם זה גם חושף את ערוותי כאחד שחושב שהוא חכם גדול.

הנה, תראו את "התיאוריה של הכל". באמת, תראו את "התיאוריה של הכל": הוא לכל הפחות ראוי לצפייה. והנה כבר הוכח איזה חכם גדול אני, כי בלי לראות את הטריילר – בלי לדעת כלום חוץ מזה שמדובר בעיבוד הביוגרפיה של ג'יין ויילד, גרושתו של סטיבן הוקינג – באתי נכון לסבול. נכון ל"כף רגלי השמאלית" פוגש את "נפלאות התבונה" (שני סרטים שבהחלט ניתן לסנגר על כל אחד מהם בנפרד, אבל בשום אופן לא ביחד).

טוב, אז כבר הבנתם שלא סבלתי. נכון שגם לא טולטלתי כמו ב"הפרפר ופעמון הצלילה", שהיה ולהערכתי יישאר הסרט הטוב ביותר אי־פעם על אדם בכיסא גלגלים, אבל "התיאוריה של הכל" לא נופל לתוך אף אחד משלוש המלכודות שממתינות בדרכם של סרטים מסוגו: מלכודת הייצוג, מלכודת הקדושה ומלכודת הדבש.

"התיאוריה" מלווה את ג'יין וסטיבן הוקינג (פליסיטי ג'ונס ואדי רדמיין המצוין) מהמפגש הראשון שלהם באוניברסיטת קיימברידג', עובר דרך ההתמודדות הראשונית של שניהם עם המחלה שתוקפת אותו, פונה אל הפיתוי שניצב מולה בדמותו של מורה לפסנתר/ אח סיעודי לעת מצוא בשם ג'ונתן (צ'רלי קוקס), ויותר עלילה מזה יהיה להיכנס ספוילר קאנטרי. כלומר, בהנחה  שאתם לא יודעים הרבה על חייו ופועלו של סטיבן הוקינג, כי נגד הספוילר הזה אין לי מה לעשות.

יש סרטים ביוגרפיים שמתמקדים ברגע מכונן כזה או אחר; "התיאוריה" מגולל כמעט סיפור חיים שלם (או ליתר דיוק שני סיפורי חיים), והמלכודת הראשונה במבנה הזה היא שהדמויות שלך יהפכו לייצוגיות. שהגבר המשותק שלך יסמל את ניצחון הרוח או משהו, שהאישה שאיתו תהיה קלישאת האם ואחות רחמנייה. אבל התסריט של אנתוני מק'קרטן והבימוי של ג'יימס מארש מסרבים ליפול לשם, ומתעקשים לספר על גבר ספציפי ואישה ספציפית ומחלה ספציפית וגאונות ספציפית.

הכתיבה והבימוי נמנעים בנונשלאנס גם ממלכודת המרטיריזציה: ההוקינגים מעונים, כל אחד בדרכו שלו, אבל איש מהם אינו קדוש. לא המדען שאינו נכנע למגבלות הגוף ולא האישה שמקריבה את איכות חייה לטובת איכות חייו. כפועל יוצא מזה חוסכים מארש ומק'קרטן לעצמם ולעצמנו גם את מלכודת הדבש, ויוצרים סרט שפשוט מסרב להידרדר לסכריניות. בעצם ההפך הוא הנכון: אם יש דבר כובש ב"התיאוריה של הכל" זאת התחושה שהוא לא מייפייף ולא מתייפייף. סטיבן הוקינג אמר לאחרונה שהסרט הוא תיאור מהימן למדי של סיפורו, וזה בהחלט נראה ככה.

אז ציפיתי להתבאס והופתעתי להיסחף, אבל עם הסרט בא התיאבון, ובסופו של דבר מצאתי בו שני חסרונות מהותיים: אחד, הקולנוע שלו עצור עד כדי שיממון. ניכר שמארש רצה להקטין את המלודרמה, לחסוך בספקטקל, אבל התוצאה היא עשייה קולנועית דלה. חיסרון מורגש יותר ומוזר יותר הוא באגף המדעי: מסרט על סטיבן הוקינג שלא מתחנף לצופיו הייתי מצפה למעט יותר – איך לומר – מדעיות.

בסופו של סרט, אם לא ידעת דבר על המדע של סטיבן הוקינג לפני שכבו האורות, הרי שלא תשכיל ולו בחצי דבר עד שהם יידלקו מחדש. עכשיו ככה: מצד אחד, הזווית האישית (או בעצם הבינאישית) של "התיאוריה" היא הסבר סביר להיעדרו של המדע. מצד שני, זה היה הסבר יותר טוב אילו דבק מארש בנקודת המבט של ג'יין הוקינג, אבל הוא לא נאמן בהקשר הזה לכותבת המקורית שלו אלא מחליף נקודות מבט לפי הצורך, אז זה לא באמת תירוץ.

אוקיי. אלה היו שני דברים רעים על סרט שלא ציפיתי למצוא בו דבר אחד טוב.

"די נו, שרון גל?"

"די נו, שרון גל?"

ביקורת, כמו נקמה, מוטב להגיש קרה. הרי טקסט ביקורתי הוא בסך הכל עטיפה לטעם, לאהבתי/ לא אהבתי, וכדי להעניק לו מידה של איזון שומה על המבקר להמתין עד שעוצמת הרושם האישי תפחת וכושר השיפוט יגבר.

קחו לדוגמה אותי ואת "משחק החיקוי": לו הגשתי ביקורת חמה, במקום מילים יפות כמו "שומה" הייתם מקבלים פה רצף של קללות. אבל היא מוגשת קרה, וזה מאפשר לי למנות את מעלותיו של הסרט בטרם אכנס בו. ראשית, יש פה לא מעט הומור. שנית, המחצית הראשונה מייצרת לא מעט עניין ואפילו מתח – לא דבר של מה בכך בסיפור שסופו ידוע מראש לכל צופה שיודע מינימום של היסטוריה. ראיתם? איזון! וכעת, ברשותכם, קללות.

"משחק החיקוי" הוא בעצם שני סרטים בעריכה צולבת. הסרט הראשון עוסק בפיצוח האניגמה, אותו צופן ששירת את גרמניה הנאצית ועשה כאב ראש אדיר לבעלות הברית. גיבור הסרט הזה הוא אלן טיורינג (בנדיקט קמברבאץ'), מדען שהתנהגותו והתנהלותו רומזות על השתייכות לספקטרום האוטיסטי, ושהתכונה הדומיננטית ביותר שלו היא עקשנות. טיורינג, שפחות או יותר המציא את המחשוב כדי לפצח את הצופן, נלחם כל העת בספקנות הן מצד עמיתיו המדענים (ובראשם מתיו גוד בתפקיד יו אלכסנדר) והן מצד מנהל הפרויקט (צ'רלס דאנס, שתקוע על אותה הבעה מאז הופעת הבכורה שלו ב"משחקי הכס").

"משחק החיקוי" השני הוא סרט על אלן טיורינג האדם, בדגש על שני מוקדים ביוגרפיים: ילדותו, שבה ספג לא מעט התעללות בנוסח הכה־את־החנון וגילה בינו לבינו את הנטייה המינית שלו, ובגרותו – לרבות מערכת היחסים עם הקולגה ג'ואן קלארק (קירה נייטלי). אם תרצו, זאת אהבה אפלטונית בין שני חריגים: הוא עם הסף־אוטיזם שלו וההומוסקסואליות שלו, היא אישה שמסרבת להיכנע לתכתיבים המגדריים של תקופתה.

שני הסרטים שנקראים "משחק החיקוי" אינם טובים, אבל מסיבות שונות. זה שעוסק בהומו עצור רגשית נופל על סעיף פסיכולוגיה בגרוש; כסרט שקו העלילה העיקרי שלו עוסק בצופן, ניכר כאן ניסיון להקביל את האניגמה לאישיותו של טיורינג ולפצח אותם במקביל. זה לא עובד, כי ככה זה עם בני אדם. הם לא ניתנים לפענוח באופן הזה. "התיאוריה של הכל" וסרט נוסף שרץ כרגע בישראל, "מר טרנר", ממחישים עד כמה מיותרים ניסיונות הפיצוח האלה; הם סרטים הרבה יותר טובים מ"משחק החיקוי" בראש ובראשונה מפני שהם מכירים במורכבות האנושית ולא מנסים לרדד אותה.

רגע רגע, בעצם אני חוזר בי. שני משחקי החיקוי אינם טובים גם מסיבה משותפת: בנדיקט קמברבאץ', שעושה עבודה פשוט איומה. דגש על עבודה: האיש כל כך מתאמץ להביא לשולחן משהו שונה מהשרלוק שלו, ובו בזמן טורח כל כך לקבל את הפסלון שלו, שכל פריים שלו נוטף זיעה.

הסרט השני שנקרא "משחק החיקוי" הוא ביי־פאר הגרוע מבין השניים, מפני שהגישה הבסיסית שלו אומרת ככה: אתם הצופים לא נבונים מספיק בשביל להבין את המדע של טיורינג, אז עזבו אתכם מזה. אין כאן ולו שמץ של ניסיון לתאר מהו פיצוח צפנים או איך עובדת המכונה שהיא האימא של כל המחשבים, ולעומת זאת יש ניסיון מטופש להפליא ליצור מתח על ידי מיצוב הדמות של דאנס כבד־גאי.

ב"אפולו 13" הראו לנו מדענים מסתערים על בעיות. זה היה מאלף, זה סיפק מתח וזה החמיא לאינטליגנציה שלנו. ב"נפלאות התבונה" ניסה רון הווארד לתת פרשנות ויזואלית הן לסכיזופרניה פרנואידית והן לכישרון מתמטי יוצא דופן.  הסרטים האלה, שניהם תוצרת הוליווד, הוכיחו שניתן לעסוק במדע בלי לעבור מעל לראשם של הצופים ולעסוק במדען בלי לרדד אותו לכדי קלישאה. "משחק החיקוי" הוא סרט בריטי, אבל הוא הוליוודי הרבה יותר משני הנ"לים, ובמובן הכי גרוע של המילה. אלא שאחרי כל זה, השורה התחתונה היא "בינוני" ולא "נורא". מלוא הקרדיט על זה מגיע לבמאי הנורבגי מורטן טידלום, שכל כך אהבתי את סרטו "ציידי הראשים": האיש מוציא את המקסימום משני הלא־סרטים האלה.

רגע, בעצם אני שוב חוזר בי: אידיוטי. השורה התחתונה היא שזה סרט אידיוטי. הוא עוסק באחד המוחות המסעירים ביותר של המאה ה־20, והוא אידיוטי. הרבה סרטים ביאסו אותי הרבה יותר בימי חיי, אבל "משחק החיקוי" עשה לי דבר באמת נדיר: הוא העליב אותי.

שתי הביקורות פורסמו בפנאי פלוס, 25.12.14 ו־8.1.15

המדריך לסיום סרטים

צילום: עמית יסעור

צילום: עמית יסעור

סרטים צריך לדעת לגמור. זאת אמנות בפני עצמה, תת־סעיף של סטורי־טלינג שלא בהכרח בא עם היכולת לספר את שני השלישים הראשונים של הסיפור הקולנועי. תראו את סטיבן ספילברג, גדול המספרים הקולנועיים: כמה פעמים הוא גמר אותנו בהתחלה וטלטל אותנו באמצע רק כדי לבאס אותנו בישורת האחרונה?

"את לי לילה", סרט הביכורים כבמאי של הבדרך־כלל־עורך אסף קורמן, מסתיים בכזאת עוצמה רגשית ודרמטית שכל החסרונות הקטנים שלו – החלטות כתיבה לא מנומקות, בימוי מצלמה חסר מעוף – פשוט בטלים. יצאתי מהסרט הזה בתחושה הנדירה, האדירה, שחוויתי משהו יוצא דופן. ועכשיו אני מתוסכל קצת, כי הרי דווקא על הסוף אני לא יכול לכתוב.

לירון בן־שלוש, אשתו של קורמן, כתבה את התסריט המבוסס על חומרים אוטוביוגרפיים ומככבת בתפקיד חלי, אחותה הגדולה של גבי (דאנה איבגי) הסובלת מפיגור. חלי היא כל עולמה של גבי, והשתיים האלה הן כל עולמו של "את לי לילה" עד שנכנס לתמונה גבר (יעקב זדה דניאל) שמפר את האיזון בדירה החיפאית הקטנה שלהן.

קאמרי היא כמעט מילה גדולה על הסרט הזה; מילה נכונה יותר תהיה אינטימי. קורמן, בן־שלוש ואיבגי – כל אחד בדרכו ובפינה המקצועית שלו – השכילו לייצר כאן רגעים אישיים כל כך מדויקים שלעתים קרובות הרגשתי לא כצופה בסרט אלא כמציצן. בשעת הצפייה לא ידעתי שיש כאן יסוד אוטוביוגרפי ולא היה לי מושג שהשחקנית הראשית פותחת צוהר לחייה, אבל אחרי שקראתי את העובדות האלה זה עשה לי הכי הרבה שכל בעולם. מכירים "דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב"? אז כזה.

הגדוּלה של "את לי לילה" טמונה בסירוב העיקש של קורמן  ובן־שלוש להחליט בשבילנו מה נרגיש ומה נחשוב. אין כאן שום ניסיון לסחוט דמעות, למרות שאלוהים יודע כמה דמעות אפשר לסחוט מדמויות של בעלי מוגבלויות. רגע אחד מעורר הזדהות עם האומללות של גבי, ובמשנהו דווקא חלי היא זאת שמעוררת סימפטיה. זאת סיטואציה מורכבת שמטופלת בהתאם, לא במשיחות עבות אלא במכחולים הכי דקים בסט. בניואנסים.

אמרתי שלא מכתיבים לנו מה לחשוב, והאמת היא שבמובן מסוים לא מכריחים אותנו אפילו להפנים מידע. תסריטים רעים ובמאים עצלים מעבירים אינפורמציה כמו שהיא: פשוט נותנים לאחת הדמויות לספר לצופה את מה שהוא צריך לדעת, ויאללה אודרוב. בן־שלוש וקורמן, אפילו בצמתים העלילתיים הכי קריטיים, לא מאכילים בכפית. איך יצא ששתי האחיות האלה חיות לבדן למרות שיש להן אימא? למה חלי מקדישה (או מקריבה) את החירות שלה לטובת אחותה? ביתר שאת, מה בדיוק עובר לה בראש ברגעים האחרונים של הסרט? תחליטו לבד, אומרים לנו בן־שלוש וקורמן. תבינו לבד. או שלא תבינו, וגם זה יהיה בסדר גמור.

המציאות היא תסריטאית בינונית מאוד, וייתכן שרגעי החולשה בכתיבה של "את לי לילה" הם כאלה שנהירים לבן־שלוש מהחיים האמיתיים אבל לא באמת עוברים מסך. זה הצד השני של מדיניות האנחנו־לא־מסבירים: כמו שהיא עובדת מעולה בישורת האחרונה, ככה היא הופכת למשל את האם הנוכחת־נעדרת לתעלומה שאין לה ממש סיבה. אבל אתם יודעים מה? אם כמה רגעים לא מנומקים הם המחיר שצריך לשלם על תסריט כל כך רגיש, כל כך אינטליגנטי, אז זה דיל שאני חותם עליו בשמחה.

אין בסרט הזה עשייה קולנועית יוצאת דופן. המצלמה לא עושה שום דבר מעניין, הסאונד הוא בקושי פקטור, ואפילו העריכה – המגרש הביתי של קורמן – כמעט שמרנית. וזה לא מוריד ממנו כלום, כי "את לי לילה" הוא כולו הכתיבה והמשחק. כתיבה אדירה ומשחק שעושה לי עד עכשיו צמרמורת.

12 סיבות לחזור ל־2014

"תדבר עוד פעם אחת על שלג בירושלים"

"תדבר עוד פעם אחת על שלג בירושלים"

זאת לא רשימת "הסרטים הכי טובים שיצאו ב־2014 ולא הופצו בישראל!". זאת לא יכולה להיות, כי לא צפיתי בכל הסרטים שיצאו ב־2014 (אם כי אלוהים יודע שניסיתי). שזאת דרכי להשמיץ את כל רשימות ה"הכי" המונפצות האלה, וגם להבהיר שזאת בסך הכל רשימה של סרטים ממש מגניבים שלא הגיעו לבתי הקולנוע שלנו בשנה היוצאת — וכמובן, שלא הצקתי לכם כבר בעניינם, נגיד כאן או כאן.

אז איך אתם צופים בהם? לפי המקרא שבסוף כל קטע: D פירושו שהסרט הופץ בדי.וי.די, B זה בלו־ריי, ו־Y אומר שהסרט ישודר בשנה הקרובה בערוץ יס 3 (ומה אתם יודעים: טעם הלקטורים שם כל כך דומה לשלי שתיתקלו פה ב־Y הזאת לא פחות משש פעמים). אה, ומילה למקפידים על ה־Full HD שלהם: גם לסרטים שעוד לא יצאו רשמית בבלו ריי כבר מסתובבות גרסאות HD היכן שגרסאות מסתובבות. עד כאן ביאורים, ויאללה לכותרים. באנגלית, כי ככה נוח.

1) Predestination. אני עדיין מקווה שסרט המדע הבדיוני האוסטרלי הזה (בתמונה למעלה) ימצא את דרכו למסכים הגדולים שלנו, אבל נכון לרגע סגירת הגיליון לא שמעתי על מפיץ שהרים את הכפפה. על כל פנים, זה אחד מארבעת המד"בים הכי טובים שראיתי בשנה מופצצת־המד"ב הזאת (השני תיכף בא, השלישי הוא "קצה המחר", הרביעי הוא "לוסי" ו"בין כוכבים" מבאס).

הבסיס הוא סיפור מאת קצר מאת רוברט היינליין, All You Zombies, אבל בסרטם של האחים מיכאל ופיטר ספיריג (Daybreakers) אין שום זומבים. מה שיש בו זה אחד השימושים המגניבים ביותר אי פעם בפרדוקס המסע בזמן. מידע מוקדם הוא נזק כאן, אז תסתפקו בקצת ניים דרופינג — איתן הוק ושרה סנוק, הראשון סולידי כהרגלו והשנייה נהדרת בתפקיד מורכב להחריד — ובהמלצה לקצת סבלנות. תנו לו חמש דקות להסביר לכם מי נגד מי, תתרכזו כשזה מתחיל להסתבך, וקיבלתם חתיכת ג'וי רייד. בלו ריי בפברואר. D

2) I Origins. בשנים האחרונות אני עוקב איתכם בהתפעלות אחרי בריט מרלינג הנהדרת, התסריטאית־שחקנית — ממש ככה, סינגר־סונגרייטרית של סרטים — מ־Sound of My Voice ו־Another Earth. כאן היא רק משחקת, אבל הבמאי־תסריטאי הוא מייק קהיל שביים גם את Another Earth, והתחושה היא לגמרי בריט־מרלינגית.

המד"ב־אינדי הזה, שהוקרן השנה בפסטיבל אוטופיה, מתחיל במדען (מייקל פיט) שחוקר את ההתפתחות האבולוציונית של העין ומתאהב שלא במקרה בבחורה יפת עיניים (אסטריד ברג'ס פריסבי). מרלינג מגלמת את העוזרת שלו, וחוששני שזה המקסימום שתוציאו ממני. זה והעובדה שמדובר ביצירה נבונה ומרגשת שמצליחה לגעת בשאלת האמונה־מול־מדע בלי להידרדר לדידקטיות או שיפוטיות מכל סוג שהוא. זה גם הסרט היחיד ברשימה הזאת שגרם לי לדמוע, והגם שאני נוח לבכות בסרטים, במדע בדיוני זה חתיכת אירוע גם בסטנדרטים שלי. YDB

3) The Mule. תשאלו על מה הסרט הזה, ואיאלץ להשיב שהוא על גבר שגוזר על עצמו צו איסור חירבון. בעודכם תוהים אם אני צוחק איתכם, אוסיף שזה סיפור אמיתי.

כן, הכותר האוסטרלי השני שלנו הוא מעשה שהיה על בחור שנגרר להברחת בלוני הרואין בקיבתו (אנגוס סמפסון, שגם ביים במשותף עם טוני מהוני), ולאחר שנתפס מנסה לנצל פרצה בחוק האוסטרלי: מצד אחד אסור לשוטרים לעצור אותו בהיעדר הוכחות פיזיות, והם נאלצים להסתפק בהשגחה עליו בחדר במלון. מצד שני, ברגע שייצאו הבלונים כדרך הטבע — הלך עליו ועל החבר שגרר אותו לעסק הזה. אז הוא גוזר על עצמו עצירוּת על אפו ועל חמתו של השוטר הממונה (הוגו וויבינג המצוין, בתפקיד מורכב יותר מכפי שהוא נראה בהתחלה).

זה כנראה נשמע כמו קומדיה מטורללת, אבל The Mule הוא יותר כמו דרמה קומית מוזרה וקיצונית ובדרך משונה גם סוחפת. ראו הוזהרתם: סצנה אחת כאן היא ביי־פאר המגעילה ביותר שראיתי השנה, אולי העשור. בקיצור, תייגו תחת "לא לכל אחד", אבל לאחדים שכן זה פיגוז של דבר. בלו ריי באמצע החודש. D

4) The Guest. וואו, איזה סרט. מין "דרייב" חדש, הייתי אומר, רק עם רוח שטות כמעט סדיסטית כתחליף לכובד האופייני של ניקולס וינדינג רפן.

משפחה ששכלה את בנה החייל זוכה לביקור של חבר ליחידה (דן סטיבנס) שההורים (שילה קלי ולילנד אורסר) מזמינים להתנחל אצלם. הבן והבת מוצאים בו בהתאמה אח גדול חלופי וחתיך עולם, אבל זהו: זה נראה כמו דרמת אינדי בדיוק למשך האקספוזיציה. ברגע שהיא מסתיימת אנחנו מגלים שהאורח הוא לא בדיוק מה שהוא אומר שהוא, ומכאן מתחילה אסקלציה משוגעת לתוך אחד מסרטי האקשן היותר משובחים — והפחות צפויים, לכל אורך הדרך — של השנה המנוחה.

הבמאי הוא אדם ווינגרד, שלפני שנה המלצתי לכם לראות את You’re Next הכה מגניב שלו. זה עדיין תופס גם אחרי שתצפו בסרט הפסיכי הזה. BD

5) Redirected. אחד משומרי המלכה נחטף ומושלך לרכב, מגלה שזה בעצם החבר'ה שלו שהריצו עליו קטע, אבל אז מתברר שלמעשה זאת דרך מתוחכמת להפוך אותו לשותף בשוד של משחק פוקר רב־גנגסטרים, וכל החבורה מנסה להימלט בטיסה אל מזג אוויר טרופי, רק שהר געש מתפרץ באיסלנד אז המטוס מופנה לליטא, ועכשיו יש לנו ארבעה שודדים אנגלים ומלא גנגסטרים אנגלים שרודפים אחריהם במזרח אירופה. וזה מכסה אולי את רבע השעה הראשונה, אז במחשבה שנייה הייתי צריך לשמור לכאן את הצירוף "אסקלציה משוגעת".

הסרט הליטאי־בריטי הזה שייך לז'אנר שפעם היה נהוג לכנות בשם "קומדיה מטורפת", והוא אכן מטורף. אם תתקטננו איתו תגלו מלא חורים בעלילה וסתם היעדר היגיון; אם תזרמו איתו הוא ייתן לכם 99 דקות של שגעת טהורה. הבמאי הוא אמיליס וליביס, ובקאסט ראויים לציון ויני ג'ונס בתפקיד הקינג־פין וסקוט וויליאמס בתור ההוא שעוד יתחנן לחזור לארמון בקינגהאם. D

6) The Skeleton Twins. וזה הכי הפוך שיכול להיות: דרמה קומית קטנטונת עם שניים וחצי שחקנים. אני חוזר ואומר, דרמה קומית. הרי עם קריסטן וויג וביל היידר בתפקידים הראשיים — וגם טיי בורל ולוק ווילסון בתפקידי המשנה המשמעותיים — הסרט הזה נראה על פניו כמו קומדיית צחק־בקול־רם. אבל הוא ממש לא. זה סיפור לא קל שמתחיל משני ניסיונות התאבדות נפרדים אבל כמעט סימולטניים של אח ואחות (וויג והיידר), ונמשך לתוך פירוק והרכבה של הבעיות שלהם. אז כן, יש פה רגעים מצחיקים מאוד, אבל הלב של The Skeleton Twins הוא בדיוק זה: הלב. מעטים הסרטים שעוסקים ביחסי אח־אחות, ומערכת היחסים המוזנחת הזאת מטופלת כאן להפליא.

צל"ש עצום לבמאי־כותב קרייג ג'ונסון על סרט מאוזן לגמרי מבחינה אימפקט רגשי, ועוד מיני־צל"ש על כך שדמותו של היידר לא מסתכמת ב"הומו". יותר מדי סרטים מסתפקים בנטייה מינית כמאפיין; ג'ונסון, בשכל ובצדק, משתמש בה כחלק קטן בתוך איש הרבה יותר מורכב מזה. YDB

7) The Dark Valley. חשבתם פעם על זה שבמאה ה־19 היו עיירות־מערבון — סוסים, אסמים, רובים — בכל העולם המערבי? אז הבמאי אנדריאס פרוצ'סקה חשב על זה ויצר מערבון שמתרחש באלפים הגרמניים. לא כאילו־מערבון, לא מחווה, לא מערבון שופפנודל. אשכרה מערבון שפשוט מדבר גרמנית.

הסיפור מזכיר קצת את "עיר ושמה גיהינום": עיירה קודרת שמסתירה פשע נורא, עד שחושף אותו הפרש הבודד שפשוט צץ שם בוקר אחד (סם ריילי הבריטי בתפקיד של אמריקאי ממוצא גרמני, אז המבטא מסתדר). זה סרט אפל מאוד כמשתמע משמו, שבין היתר שווה צפייה בגלל הצילום המשובח של תומס קינאסט ושווה האזנה בגלל הקאבר הנפלא של קלרה לוציה ל־Sinnerman של נינה סימון. הזכויות המקומיות שייכות ל"לב", אבל האנשים שם אומרים לי שהקרנות מסחריות יוק וככל הנראה עוד נראה גם אותו ב"יס". D

8) The Salvation. המערבון האירופי השני שלנו, שהוקרן השנה לצד The Dark Valley בפסטיבל הסרטים בחיפה על תקן "שימו לב, המערבון חוזר והוא כבר לא אמריקאי". אלא שסרטו של כריסטיאן לברינג מתרחש בארצות הברית ודובר בעיקר אנגלית אם שפות מפחידות אתכם.

מאדס מיקלסן הוא דני שהשתקע באמריקה ובנה בית לאשתו ובנו, אלא שרגע אחרי האיחוד המשפחתי באה תקיפה אכזרית ומשוללת היגיון שהופכת את הגיבור שלנו מאיש משפחה למלאך נקמה. ואז זה שוב מסתובב, כי את הנקמה שלו הוא משיג צ'יק צ'ק, ועכשיו הבעיה שלו היא אלה שמעוניינם לנקום את הננקם.

אווה גרין מצוינת בתפקיד משנה מקפיא דם, מיקלסן נפלא כהרגלו, והסך הכל ראוי מאוד למרות שבלוניות מסוימת בהתפתחות העלילתית. בלו ריי בפברואר. YD

9) Housebound. הנה משפט שלא חשבתי שאכתוב אי פעם: זה רק סרט האימה הקומי הניו זילנדי השני הכי טוב של השנה. אבל על What We Do in the Shadows כבר חפרתי לכם כאן כשהוא הוקרן בפסטיבל אוטופיה, אז זהו.

אני מניח שמישהו היה צריך לחשוב על הרעיון הזה: נערה פרועה שנגזר עליה מאסר בית (מורגנה או'ריילי) מתחילה לחשוד שהבית דנן רדוף רוחות. אבל את ההצגה גונבת לא הספק־רוח, אלא האימא מעוררת הרחמים שלה (רימה טה וויאטה), שצריכה גם להיות הסוהרת של הבת הדפוקה שלה וגם להבין מה לכל הרוחות קורה בבית הזה.

לא הכל עובד בסרטו של ג'רארד ג'ונסטון, אבל במיטבו הוא מצחיק בקול רם. וברצינות, האימא הזאת. מועמדת רצינית לתואר התפקיד כפוי הטובה של השנה. BD

10) Calvary. ג'ון מייקל מקדונה ביים את "שומר חוק"; אחיו מרטין מקדונה ביים את "ברוז'". חייב להגיד לכם, אני במחנה של ג'ון מייקל.

ל־Calvary, שהוקרן בפסטיבל הסרטים בירושלים תחת השם "הכומר", יש פרמיס של דרמת מתח: על השוט הראשון אנחנו רואים כומר בגיל העמידה (ברנדן גליסון) שמישהו מחברי הקהילה שלו מאיים לחסל אותו תוך שבוע. אנחנו לא רואים את הרוצח־לעתיד, אבל הוא נשמע רציני מאוד בקשר לזה. אלא שהדבר המשותף לאחים מקדונה הוא נטייה לטון שקשה לשים עליו את האצבע, וגם הסרט הזה הוא לא פחות קומדיה מאשר דרמה ולא פחות סאטירה מאשר מותחן. מעל לכל, הוא פשוט סרט מצוין. YDB

11) The Babadook. נדמה לי שזה סרט האימה הכי טוב שראיתי השנה, ונדמה לי גם שמישהו צריך להקרין אותו פעם כדאבל פיצ'ר עם "מוכרחים לדבר על קווין". שני ילדים מחרידים בכרטיס אחד.

ארץ המוצא היא (שוב!) אוסטרליה, ג'ניפר קנט כתבה וביימה: אֶסי דייויס היא אם חד־הורית שההתמודדות שלה עם מותו האלים של בעלה זוחלת לתוך התמודדות עם החרדות של בנה — ואז זוחלת לתוך האפשרות שהחשש שלו ממפלצת שמסתתרת בבית היא פחות עניין לפסיכולוג ויותר לפארא־פסיכולוג.

מעט מאוד סרטי אימה מצליחים ממש להפחיד, וקנט לטעמי מנסה פחות להחריד את הצופים ויותר לגרום להם לחשוב. וכשזה עובד, זה עובד מעולה. פרס מיוחד של חבר השופטים לנואה וויסמן, חולייה חדשה במסורת המפוארת של ילדים מלחיצים בסרטים. YDB

12) In Order of Disappearance. השתדלתי לצפות בכל סרטי הז'אנר שהגיעו השנה לפסטיבל חיפה, וזה חד־משמעית המשובח מביניהם.

זה הולך ככה: נילס (סטלן סקארסגרד) מאבד את בנו בגלל עסקת סמים שמשתבשת, והוא יוצא לנקום את נקמתו. אבל סרטו של הנס פטר מולנד — מי שביים את סקארסגרד גם ב"ג'נטלמן בנשמה" — מקוטלג ב־IMDB לא כדרמת מתח אלא כקומדיית פשע, ובצדק. אחרי הפתיחה הקשה הזאת אנחנו מקבלים מסע רציחות מבדר מאין כמוהו, לרבות טריק מבריק של השחרת מסך לטובת הספד קצר לזכר כל בד גאי שנהיה ז"ל. את ההצגה גונב ברונו גנץ בתפקיד גנגסטר סרבי עם קול שהיה גורם לאחמד יאסין לתפוס עליו תחת. איזה סרט מגניב, אנשים. YDB

ואחד לשנה שעברה. אין לי מושג איך הוא חמק ממני ב־2013, אבל הוא חמק בכל זאת ואני מבקש להכות על חטא: The Retrieval הוא אחד הסרטים המיוחדים של השנה שעברה־שעברה, והוא גם פיצוי מושלם לכל מי שצפה ב"12 שנים של עבדות" ושאל — כמוני — את נפשו למות.

זה הסיפור הכי קטן בעולם: בווירג'יניה של סוף המאה ה־19, חבורה של ציידי כופר שולחת נער שחור (אשטון סנדרס) עם דודו (קסטון ג'ון) לאתר בחור (טישואן סקוט המצוין) שחייב כסף לראש הכנופיה. וכבר בתחילת הסרט אנחנו רואים שהנער והדוד משתפים פעולה עם תפיסת עבדים נמלטים, כך שכל השטיק של אחים לצבע לא אמור להזיז להם. אלא שמשהו אחר כן זז ומניע את העלילה הצנועה.

כריס אסקה ביים את הדרמה המצוינת הזאת, שבמקום ללכת למקומות הצפויים — קרי סיפור מוסר על ענייני גזע — מציג סיפור סופר־ספציפי שההשלכות היותר רחבות שלו הן לגמרי בעיני המתבונן. וזה גם סרט נורא קצר, כולה 92 דקות, אז כמו שאמרתי: כמו "12 שנים של עבדות", רק בול הפוך. בלו ריי בפברואר. D

פורסם בגיליון ינואר של בלייזר