תנאים של חיבה

צילום: אוריאל סיני

המדיניות שלי אוסרת עליי לקרוא תקצירים של סרטים לפני הצפייה, אבל הייתי עייף והיה קר וחיפשתי מוטיבציה לצאת מהבית. "חתונה מנייר", קראתי, מספר על צעירה בעלת לקות שכלית קלה שמתגוררת עם אמה במצפה רמון ועובדת במפעל לייצור נייר טואלט. חלום חייה של הצעירה, חגית (מורן רוזנבלט), הוא להתחתן. הבעיה של אימה, שרה (אסי לוי), היא הקונפליקט בין הצורך להיות שם למען הילדה לבין הרצון לבנות לעצמה חיים חדשים לאחר שהתגרשה.

אם לתמצת את מחשבותיי למקרא התקציר דלעיל, אז הן היו "שוין". ליקויים שכליים הם כלים כה משומשים בארסנל התסריטים העולמי שהבדיחה הזכורה ביותר מ"רעם טרופי" היא הדיבר "לעולם אל תשחק לגמרי מפגר", וחוץ מזה, בשביל צרות של עיירות פיתוח אין לנו צורך בסרטים. מספיק להעביר לחדשות. אז לא, אי אפשר לומר שהלכתי בחפץ לב לסרט הביכורים העלילתי של הדוקומנטריסט ניצן גלעדי. אבל עכשיו, אחרי ארבעה ימים שהחיוך של מורן רוזנבלט לא יוצא לי מהראש, אני כל כך שמח שהלכתי.

כמו שאני רואה את זה, "חתונה מנייר" הוא סרט טוב בהרבה מהתקציר הדידקטי שלו בעיקר בזכות שלושה מהעושים במלאכה. בסדר השפעה עולה, אני מתכוון לצלם רואי רוט, ולשחקניות לוי ורוזנבלט. רוט, שמפליא לפצח את היופי של מצפה רמון במקום ליפול למלכודת הג'יפה הריאליסטית, מוסיף לסרט כולו תחושה קלה־קלה של סוריאליזם. של כאן אבל לא באמת כאן. זה תבלין שיש לו חשיבות מכרעת במקרה הזה, מפני שהוא תולש את הסיפור החוצה מאזורי האייטם בתוכנית של קרן נויבך ועושה לו פייסט לתוך אכסנייה הרבה יותר מעניינת והרבה פחות מחויבת למציאות. לאור הרקורד של גלעדי, רוט הוא פגיעה בול במעבר מקולנוע תיעודי לעלילתי. מה גם שהתסריט של גלעדי אכן הולך למקומות שנראים יותר פיקשן נטו ופחות אמירה חברתית – ומבחינתי, במובן החיובי של הבחירה הזאת.

בכל הנוגע לאסי לוי, צריך ממש להריע לה על העוצמות שהיא מזריקה לתוך הדמות המותשת שכתב לה גלעדי. עוברות לא מעט דקות מסך לפני שאנחנו מבינים למה שרה ויתרה בפועל על חיים משלה למען אלה של בתה, ואם לוי הייתה קצת פחות חדה, הדמות שלה הייתה עשויה לאבד כל אמינות – כי קדושים מעונים הם לא אמינים, זה למה – הרבה לפני שהיינו מבינים את המניעים שלה. אבל לוי פשוט משחקת אימא. עם סבלנות מוגבלת ומשאבים נפשיים דלים ואהבה ללא תנאי אבל עם גבול מסוים של סיבולת. היכולת שלה לעשות את זה לאו דווקא מתוך השורות שלה, אלא ביתר שאת בתגובות שלה, היא פשוט שיעור במשחק מול מצלמה.

והנה אנחנו מגיעים לרוזנבלט, ויחד איתה לפיל שבחדר שבדירה שבמצפה רמון. בגלל הנטייה ההיסטורית של הוליווד להינמס מול תפקידים של מוגבלים, כולנו נהיינו ציניים ביחס לשחקנים שמגלמים אותם – ע"ע הקטע ההוא ב"רעם טרופי". אבל לא יעזור כלום, מעת לעת קורה שם משהו שגורם לשחקנים להיטמע בדמויות שלהם באופן פשוט מפעים. תחשבו בילי בוב ת'ורנטון ב"סלינג בלייד"; תחשבו דאנה איבגי ב"את לי לילה"; ועכשיו תראו את מורן רוזנבלט ב"חתונה מנייר". גלעדי לא נותן לה ליפול למלכודת הקלאסית של המוגבל־הטוב־שבא־לבכות, והיא מצידה מחזירה בהופעה ששם התואר הראוי לה הוא "כובשת". זה חייב להיות כובש. הרי אמרתי לכם שהחיוך שלה – לפעמים תמים שבא לצעוק, לפעמים ממזרי, לרגעים פתייני – לא יוצא לי מהראש.

אניי שם לב שעדיין לא אמרתי מילה על מי שנכנס למשבצת החתן המיועד, או לפחות החתן שחגית מייעדת לעצמה – רועי אסף בתפקיד עמרי, החבר לעבודה/ מושא לאהבה. אסף עושה עבודה סולידית, אבל קשה לדבר על הדמות שלו במונחים של, ובכן, דמות. וזה בסדר, מפני שבמשפט שהוא "חתונה מנייר", עמרי הוא אכן רק המושא. הנושא והנשוא, לאו דווקא בסדר הזה, הן אם ובתה.

"חתונה מנייר" מניע קצת לאט מדי, נשאר סטטי למשך זמן רב מדי ואז דופק רייס מוגזם אל הפינאלה. המכשלה הגדולה שלו טמונה שם, בעריכה – ומי יודע אם ואיך זה קשור לקרדיט הכפול, אחד לטלי גולדרינג כעורכת ואחד על "עריכה סופית" לדניאל אביצור. כלומר, במונחי שורה תחתונה יש כאן סרט משוחק להפליא ומצולם להרהיב עם מבנה לקוי שהופך אותו לשלם הקטן מסך חלקיו. אבל מה אני אגיד לכם? שככה ייראו הצרות שלנו.

5 סרטים שהפליאו לפתור את הפלונטר של יחסי אם־בת

1) קארי, 1976. סרט האימה של בריאן דה פלמה על פי סטיבן קינג זכור יותר בהקשר של יחסי ילדה/ ילדים חארות מהתיכון, אבל לא מזמן צפיתי בו שוב והופתעתי ממה שגם אני הספקתי לשכוח: עומק המטורללות של היחסים בין קארי (סיסי ספייסק) לאימא שלה (פייפר לורי), שמעולם לא לימדה אותה את מה שנקרא "עובדות החיים" ומנסה להגן עליה מהעולם החיצוני בדרכה המופרעת. אחת ההקצנות המטרידות אי פעם של קונספט ה"לחנוק מאהבה"

2) תנאים של חיבה, 1983. ג'יימס ל. ברוקס כתב וביים את אחת המלודרמות המשובחות של כל הזמנים. שירלי מקליין מושלמת בתפקיד אמה של דברה ווינגר, שמצידה מושלמת בתור רעיה נבגדת/ בת של אימא. היחסים הסמביוטיים בין האם לבתה אינם הלב העלילתי של הסרט הזה, אבל הם ללא ספק הלב הרגשי שלו. בונוס: הופעה אדירה, זוכת אוסקר – אחד מחמישה של "תנאים", לרבות הסרט הטוב ביותר – של ג'ק ניקולסון בתפקיד השכן החרמן של גברת מקליין

3) בתולות הים, 1990. הדרמה הקומית הזאת של ריצ'רד בנג'מין לא צברה מעמד של קלאסיקה אמיתית, למרות חתיכת הופעה של וינונה ריידר הצעירה ולמרות תיאור מצוין של תאונת הרכבת הקלאסית בין בת מתבגרת לאימא שלה. גברת פלקס – ככה קוראים לדמות שמגלמת שר – מנסה להישאר גם רווקה נחשקת וגם אם לשתי בנות (הקטנה היא כריסטיניה ריצ'י), הבת הגדולה עושה את שלה ומתמרדת, וכל העסק מצחיק מאוד מצד אחד, ומרגש מאוד מהשני

4) גלויות מהחיים, 1990. גיחה שנייה של שירלי מקליין לרשימה הזאת, הפעם בסרט של מייק ניקולס ששווה הרבה־הרבה יותר מה־6.6 שלו ב־IMDB. התסריט הוא עיבוד של הרומן האוטוביוגרפי למחצה מאת קארי פישר (אין, אי אפשר לחמוק מסטאר וורז בימים אלה), סיפור על אם מפורסמת לשעבר – הדהוד לדבי ריינולדס, אימה של פישר – ובת מפורסמת בהווה עם נטייה לחומרים רעים וגברים רעים. סרט מצוין שלגמרי שייך לקאנון של ניקולס

5) שלוש עשרה, 2003. האגדה מספרת שקתרין האדוויק התיישבה לכתוב קומדיה, ותוך שישה ימים הייתה לה דרמה על ילדה בת 13 (אוון רייצ'ל ווד) שנכנסת לסחרור של חברים לא נכונים ומעשים לא נכונים. הולי האנטר, באחד התפקידים הטובים בקריירה היפה שלה, היא האם היחידנית שצריכה איכשהו להגן על הבת שלה מעצמה דווקא בגיל שבו החראית הקטנה לא רוצה אפילו לשמוע ממנה. סרט ברוטאלי בכנותו ואחת ההפתעות הגדולות של העשור הקודם

פורסם בפנאי פלוס, 24.12.15

הסרט ההוא שמתחיל אחרי שהוא נגמר

אחת ההחלטות הכי מרתקות בכתיבת תסריט היא מה יהיה חלק מההווה של הסרט ומה ימוקם בעבר שלו, ברקע. דוגמה קלאסית שקופצת לי היא "הסנדק": הספר מאת מריו פוזו כולל את ילדותו של דון קורליאונה בסיציליה ואת עלייתו בהיררכיה של המאפיה הניו יורקית, ואילו הסרט מאת פרנסיס פורד קופולה יצא מורווח ובעיקר ממוקד בזכות ההחלטה לוותר על כל אלה. כעבור שנתיים קרה אותו דבר, רק הפוך: "הסנדק 2", סרט אפי בהרבה מקודמו, עשה באותם סיפורי רקע שימוש עילאי.

"השקט שבפנים" דרש סדרה שלמה של החלטות כאלה, הכרעה בין מה שממש נראה ומה שרק נדע שקרה. זה הולך ככה: ג'סי אייזנברג (בן בכור), דווין דרויד (בן זקונים) וגבריאל ביירן (בעל) איבדו אם ורעיה (איזבל הופר). עכשיו נולד לראשון ילד, השני אוכל את הכאפות של גיל ההתבגרות והשלישי מנסה את כוחו באהבה חדשה (איימי ראיין). סיבוכים נלווים: המחנכת של הבן הצעיר היא גם החברה החדשה של אביו, שבנוסף לכל הצרות מלמד בעצמו באותו בית ספר; הבכור משתעשע עם חברתו לשעבר במקום עם משפחתו; רטרוספקטיבה לעבודותיה של האם המנוחה, שהייתה צלמת מלחמות, מאיימת לחשוף כל מיני סודות משפחתיים.

אין ספק, הבמאי־כותב יואכים טרייר העמיס די הרבה על 109 דקות. אבל לא באמת, כי הדבר הראשון שהאיש עשה היה להחליט שכל המלורדמה – אבל כולה, בלי יוצא מן הכלל – התרחשה עוד לפני שאורות האולם כבו. מותה של האם, רומן שהיה לה עם גבר שבעלה מכיר היטב, ההתפתחוית בין הבעל לקולגה שלו/ מורה של בנו, אפילו לידת הנכד – כל אלה כבר קרו כשאנחנו נכנסים לתמונה. בעצם, הדרמה היחידה כאן היא התמודדות הנפשית של הדמויות עם כך וכך אירועים שכבר חלפו ושאנחנו נחשפים אליהם בפלאשבקים או לא נחשפים אליהם בכלל.

התוצאה של המדיניות הזאת היא סרט שלא נופל לרגע אל הקיטש סוחט הדמעות, וזה בהחלט ייאמר לזכותו של טרייר – ושל ביירן, בתפקיד תובעני, כפוי טובה ומצוין. מעבר לזה, "השקט שבפנים" הוא תרגיל מוצלח למדי בפענוח דמויות. בגלל שאנחנו נחשפים להתמודדות של שלושה גברים שונים עם אותה טראומה, השלושה האלה מתפענחים זה על רקע האחר. הדוגמה הכי טובה נוגעת למצבם של האחים: מכל מיני סיבות (חלקן מובנות מאליהן ואחרות לא נכון לחשוף), הצופה הסביר יניח שהבן הצעיר הוא זה שחווה את ההתמודדות הקשה ביותר עם מות האם. רק בישורת האחרונה – אל דאגה, זה לא ספוילר – אנחנו מבינים שהבכור הוא־הוא החורבה הנפשית של המשפחה. וכדי לעשות את זה אקסטר מעניין, מי שמגלה לנו את זה הוא אחיו הצעיר.

אמרתי מעניין, אבל האמת היא שזה אירוע נדיר ב"השקט שבפנים". כן, ההחלטה של טרייר להראות את הנשורת ולא את הפצצה מעוררת כבוד ובאיזשהו מקום גם הגיונית בבואך לעשות סרט מונע־דמויות, אבל זה רק בתיאוריה. בפרקטיקה, זה פשוט סרט שלא קורה בו כלום.

זוכרים את "גארדן סטייט" הנהדר של זק בראף? אז גם שם הייתה משפחה עם חתיכת טראומה, וגם שם הוחלט שהטראומה דנן היא חלק מהרקע ולא חלק מההתרחשות, אבל שם היה סיפור אהבה שלם לנעוץ בו שיניים. שאלת את עצמך מה יקרה בין הגיבור והנערה שלו, ועל הדרך התפענחה השריטה של אותו גיבור עצמו. "השקט שבפנים" הוא "גארדן סטייט" בלי נטלי פורטמן, בלי הטיול ההוא בגשם, בלי סיפור.

אפשר למצוא אלף הצדקות אינטלקטואליות להחלטה של טרייר להימנע ממלודרמה, אבל מה לעשות שסרטים הם לא תרגילי מחשבה. במקום להיות מעניינת, התוצאה היא אנמית. אנמית כמו לבחור ב"השקט שבפנים" כתרגום ל־Louder Than Bombs.

5 סרטים שהשתמשו באבדן כדלק עלילתי מצוין

1) בחירתה של סופי, 1982. סרטו של אלן ג'יי פקולה, עם הקלוז אפ הארוך־ארוך שבו מריל סטריפ מתארת את מה שקרה לה במלחמה, הוא הרבה יותר מ"הסיפור על האימא ההיא שבחרה בין הילדים שלה". כל הסטייט אוף מיינד של "בחירתה" הוא פוסט טראומה, כל היחסים בין הדמויות הם נגזרת של התמודדות עם מה שלא ניתן להתמודד איתו. יצירת מופת

2) החברים של אלכס, 1983. פסקול מושלם מלווה את אחד הרעיונות־לסרט היפים אי פעם: אלכס מתאבד, והחברים שלו נאספים ומקבלים פרספקטיבה חדשה על עצמם ועל הדור שלהם. ואגב מה לא להראות בסרט, ההחלטה של הבמאי־תסריטאי לורנס קסדן להשאיר על רצפת חדר העריכה את ההופעה של קווין קוסטנר כאלכס היא גאונות לשמה

3) הצד הטוב של הכעס, 2005. מייק ביינדר, שמופיע בתפקיד משנה של דושבג, כתב וביים הברקה נדירה. מה קורה כשאבא נעלם ומשאיר אחריו חמש נפשות נשיות? איך תתמודד עם אמא (ג'ואן אלן) עם ארבע בנות פוסט טראומטיות? בונוס 1#: קווין קוסטנר מצוין בתפקיד השכן (וכן, גם אותי מפתיע למצוא אותו פה פעמיים). בונוס 2#: טוויסט עלילתי שומט לסת בישורת האחרונה

4) היורשים, 2011. סרטו של אלכסנדר פיין הוא יצירת מראה ל"הצד הטוב" (כלומר, חוץ מהעובדה שאנשים אשכרה ראו את "היורשים"): ג'ורג' קלוני הוא האב שצריך לג'נגל איכשהו את הילדים שלו כשאשתו מאושפזת במצב סופני, כל זה כשתי דקות אחרי שנודע לו שהיא בגדה בו. סרט נפלא שמביא זהב קומי ממקומות שבדרך כלל מוצאים בהם בוץ מלודרמטי

5) קריסת המעגל השבור, 2012. דידייה ואליז חולקים מיטה ולהקה, והחיים שלהם מגניבים מדי בשביל להיות אמיתיים עד שהבת שלהם חוטפת סרטן. ההפקה הבלגית־הולנדית הזאת זכתה בפרסי התסריט והשחקנית (וירלה באטנס הנפלאה) בפסטיבל טרייבקה 2013, ובצדק רב. רק אזהיר: הבמאי פליקס ואן חרונינגן לא מרחם על אף אחד. לא על הדמויות ולא על הצופים

פורסם בפנאי פלוס, 17.12.15

המון סרטים בכרטיס אחד

סנדרה בולוק היא "קלאמיטי" ג'יין, ג'יין "קטסטרופה", ספין־דוקטורית נבונה ומפוכחת שבילתה יותר מדי זמן לצד פוליטיקאים אמריקאים ולמעשה פרשה עד שמגיעה הצעה שאי אפשר לסרב לה: הזדמנות להביס את פאט קנדי (בילי בוב ת'ורנטון), יועץ פוליטי מתחרה ונמסיס מושבע, במסע בחירות בבוליביה האומללה. כל זה מבוסס, הגם שבאופן רופף, על סרט דוקומנטרי באותו שם שנוצר בשנת 2005. כן, "משברים בע"מ" הוא סאטירה נוקבת על הכוחות שפועלים מאחורי הקלעים של הפוליטיקה העולמית.

בעצם לא, בעצם לא. "קטסטרופה" ג'יין היא בחורה חסרת אונים במובן המקסים של המילה, שנקלעת למדינה שכוחת אל ומתנגשת בדברים ומקיאה בכל פעם שהיא רואה את קסטילו (חואקים זה אלמיה), המתמודד שהיא אמורה לקדם. כן, "משברים בע"מ" הוא קומדיה של סנדרה בולוק.

לא, בעצם לא. "קטסטרופה" היא אישה מורכבת, דכאונית, שאי שם בעברה יש טראומה אישית ומקצועית שהיא מאשימה בה את פאט קנדי – אבל בתוך־תוכה גם היא יודעת שהאשם האמיתי היה בה. אחרי שנכוותה מהשקרים ומהאינטריגות של לקוחות ידועי שם, היא מחפשת בנרות משהו אמיתי. אידיאל או אדם שאפשר ללכת בעקבותיו. בצר לה, לרגע היא מוכנה להאמין שאוליגרך כמו קסטילו אכן מתכוון לחלץ את בוליביה מהבוץ הכלכלי שלה והוא כולו כוונות אלטרואיסטיות. בעוד יותר צר לה, היא תמצא את האמת שחיפשה אצל בחור מקומי בעל לב זהב בשם פפה (אוקטביו גומז בריוס), ותראה את האור דווקא בסלאמז של דרום אמריקה. כן, "משברים בע"מ" הוא דרמה מונעת־דמות שאנחנו רואים בה חומר אוסקר. עובדה: המפיק שלנו הוא ג'ורג' קלוני, שבשלב מסוים גם שקל לככב.

פעם ראיינתי את אריק סיני, וכשדיברנו על השלב שבו דעך כוכבו, הוא ציטט לי דברים שאמר לו שלמה ארצי: "תוך פחות מעשר שנים הספקת לשיר קאנטרי, לעשות פנייה של 90 מעלות לשירי ארץ ישראל, ואז לעשות 180 מעלות ולהקליט רוק. איבדת את הקהל שלך פעמיים". ובכן אריק – קול זהב שכמוך, יפעת השיער והג'ינס שאתה – תתנחם בזה שדייויד גורדון גרין הספיק לזגזג ב־107 דקות יותר ממה שאתה הספקת בעשר שנים.

במובן מסוים, "משברים בע"מ" הוא תמצית הקריירה של הבמאי האניגמטי הזה. זה סרט מצחיק מאוד לפרקים, מצחיק כמעט כמו "אננס אקספרס" הכביר שהקפיץ את הקריירה של גרין; לפרקים זה גם סרט עם אמירות חברתיות קשות, קשות כמו בדרמת הצווארון הכחול הנהדרת "ג'ו" שהוא ביים רק לפני שנתיים; לרוב הפרקים זה סרט עם בעיה אנושה של קצב, משהו שנענה למוזיקה שרק גרין שומע, כמו Prince Avalanche הביזארי־חביב שלו; ובכל הפרקים זה סרט מיותר לגמרי, מיותר כמו קומדיית הסטלנים התקופתית Your Highness שביים גרין שנתיים אחרי ההצלחה של "אננס".

דבר אחד צריך לומר לזכותו של גרין ו/או של מחלקת הליהוק שלו: סנדרה בולוק היא השחקנית היחידה שיכולה לצאת בשלום מברדק כמו "משברים בע"מ". היא כבר הייתה המצחיקה, היא כבר הייתה העמוקה, היא כבר הייתה הדכאונית. בשלב הזה של הקריירה שלה, בולוק – האישה שעשתה את הבלתי אפשרי והפכה מהכי חמודה להכי מעצבנת להכי מצחיקה להכי מגניבה – מסוגלת לעשות כל דבר שתסריט נתון משליך לכיוון שלה, אם זה שברי חללית או מרדף אחרי פושעים עם שותפה שמכסחת ללא רחם את המיניות שלה או מרוץ לנשיאות פאקינג בוליביה. בולוק היא נקודת האור של "משברים", הסיבה האחת והיחידה לשקול לצפות בו אם אתם בטיסה והאפשרות השנייה שלכם היא שלושה פרקים ברצף של "איך פגשתי את אימא".

לא מזמן צפיתי שוב ב"אננס אקספרס", והוא הצחיק אותי באותה מידה שהוא ציער אותי שלא התארגנתי. אני לא יודע אם הסרט ההוא מעיד במשהו על ההרגלים הנרקוטיים של הבמאי שלו, אבל "משברים בע"מ" נראה כמו הפרה של תקנת סמים בסיסית: אם אתה הולך לביים סרט שלם תחת השפעה, מר גרין, לפחות דאג שזאת תהיה ההשפעה של אותו סם.

וכעת, 5 סרטים על המאחורה של הפוליטיקה שדווקא כן שווה לראות

1) המועמד, 1972. רוברט רדפורד נפלא בתפקיד ביל מק'קיי, מועמד לסנאט מטעם המפלגה הדמוקרטית. העוקץ של הסאטירה הזאת בבימוי מייקל ריצ'י המנוח אולי קהה קצת עם השנים, אבל הסרט עדיין מצחיק ואנגרטי ובעיקר ניחן בכנות הברוטאלית ההיא שאפיינה את העשור הכי טוב בתולדות הקולנוע האמריקאי

2) כל אנשי הנשיא, 1976. מהסרטים הכי מרתקים, ובוודאי הכי מייצגים, של העשור ההוא. קלאסיקה מאיפה שלא מסתכלים על זה: הבימוי האלגנטי של אלן ג'יי פקולה, ההופעות המאופקות של דסטין הופמן ו(שוב, כי פוליטי זה הקטע שלו) רוברט רדפורד, ומעל לכל ווטרגייט – הסיבה השנייה, לצד וייטנאם, להיווצרם של "סרטי הפרנויה"

3) להיות שם, 1979. הנציג האחרון של הסבנטיז ברשימה הזאת היה ונשאר אחד מסרטי ה"לראות לפני שמתים" הכי מובהקים שיש. ההופעה הבלתי נשכחת של פיטר סלרס כגנן/ מוגבל שכלית/ לא חסר כלום שיהיה נשיא ארצות הברית, הבימוי המשועשע במידה של האל אשבי – לא רק שכבר לא עושים אותם ככה, אלא שגם פעם לא כל כך עשו

4) הנשיא מאוהב, 1995. סרט לא מספיק מוערך של רוב ריינר על פי תסריט מאת ארון סורקין, שכבר יצא לי לספר כאן שאני נורא אוהב. זה בעצם הדראפט הראשון של "הבית הלבן" (וכבר עם מרטין שין, כאן בתפקיד האיש הכי קרוב לנשיא מייקל דגלאס), עם כל הטירוף של עבודה עם הנשיא בשנת בחירות וכאן גם הבלגן של רומן נשיאותי עם אנט בנינג

5) בחירות או לא להיות, 1999. איזו הברקה של אלכסנדר פיין ("דרכים צדדיות", "היורשים"). ריס וויתרספון מועמדת לנשיאות בית הספר, המורה מתיו ברודריק מתעב אותה, וזה מצחיק ואכזרי שאין דברים כאלה. הכי נחמד זה שאין כאן אמירה חבויה על הריקבון בפוליטיקה של אמריקה; יש כאן אמירה גלויה לגמרי על הריקבון בחברה שלה

פורסם בפנאי פלוס

בעודנו מברכים "שפטרנו": 7 דברים לזכותו של ג'ורג' לוקאס

צילום: Flickr.com / Tom Simpson

את הביקורת שלי על "הכוח מתעורר" אתם יכולים לקרוא באתר של בלייזר. מה שיבוא להלן הוא טקסט מתוך גיליון פנאי פלוס החדש שנכתב לפני שידעתי איך נראית "מלחמת הכוכבים" בלעדיו, אבל אני ניצב מאחורי כל מילה עם חרב אור ביד 

1) ג'ורג' לוקאס סיפק להוליווד סיבה להאמין בחומר מקורי. היקום של "מלחמת הכוכבים" מרתק אותנו כבר 38 שנים, שבעה סרטים, ארבע סדרות טלוויזיה מצוירות (השתיים שהספקתם לשכוח הן Droids ו־Ewoks משנות ה־80) וכאינסוף חוברות קומיקס, ספרים ומשחקי מחשב. כל זה ניזון לא מהגאונות של מחבר רבי מכר או אמן קומיקס מוכח, אלא מהרעיונות של ברנש יליד העיירה מודסטו, קליפורניה, בוגר החוג לקולנוע של USC. דגש על קולנוע.

לוקאס לא כתב ספרים ולא צייר קומיקס. הוא כתב סרטים, והתוצאה היא הדבר הכי קרוב למיתולוגיה שנוצר אי פעם בתוך הקולנוע. שנכתב למדיום הזה ולא עובד לתוכו. יש בזה לקח חשוב, לקח אופטימי אם אתה אוהב סרטים – וכמה חבל שהוא לא נלמד.

לוקאס ברא קולנוע טהור עם דלק לארבעה עשורים לפחות, והמסקנה מההצלחה של "מלחמת הכוכבים" – ושל "אינדיאנה ג'ונס", ו"בחזרה לעתיד", ו"אי.טי", או לדוגמה עדכנית יותר "אווטאר" – היא שהקולנוע יכול לשגשג ולהצליח ואפילו למכור צעצועים בלי להתבסס על הצלחה מוכחת במדיה אחרת. זה שהוליווד לא הבינה את זה, זאת לא אשמתו של ג'ורג' לוקאס.

2) והוא תפס ראשון שהטרילוגיה המקורית נהייתה שלושה סרטים תקופתיים. לפני שנה וחצי ניסיתי על הבת שלי את "מלחמת הכוכבים" המקורי. היא השתעממה עד כאב, ואני נוכחתי לגלות – עם ובלי קשר לתגובה המנומנת שלה – שהגיל קפץ לי על הסאגה.

אני לא מתכוון להגן על כל השינויים־בדיעבד שלוקאס הכניס לסרטים של עצמו, אבל כבר שנה וחצי אני לא מאשים אותו על עצם ההתעסקות במה שמעריצים רבים רואים כקודש הקודשים. הטרילוגיה המקורית נראית היום מיושנת, איטית, וכוחם של רוב האפקטים אינו יפה כבר יותר מעשור. לוקאס בסך הכל ניסה לעדכן את שלושת הסרטים הראשונים כך שיספקו חוויית צפייה סבירה לצופים ילידי המילניום השלישי.

אם אתם ותיקי "מלחמת הכוכבים", אולי אתם זוכרים את שברון הלב שחווינו כשהסרטים הישנים יצאו ב־VHS והתברר שסביב כל חללית במעופה ניתן לראות את ה־Garbage Matte, שכבה מצוירת־ביד שאנשי האפקטים השתמשו בה כדי להסתיר אלמנטים לא רצויים; היא הייתה בלתי נראית בהקרנות פילם, אבל בווידאו ראינו אותה פתאום, מין הילה מרצדת ומבאסת שהחריבה את קרבות החלל. העובדה שהיא נעלמה מהגירסאות הביתיות המעודכנות היא רק חלק קטן מרשימה שלמה של שדרוגים שאלמלא נעשו, סרטי "מלחמת הכוכבים" המקוריים היו נראים היום כמו "עשרת הדברות".

3) ו"שובו של הג'די". הפעם הראשונה שאנשים תהו כמה שילם השטן ללוקאס על הזכויות לנשמה שלו הייתה מול האיווקים – זוכרים, הדובוני אכפת לי האלה? – ב"שובו של הג'די". מול הפעם הראשונה ש"מלחמת הכוכבים" חשפה את הסאבטקסט של "באנו למכור צעצועים".

"שובו של הג'די" היה המלחמת הכוכבים הראשון שלי, ואולי אני מגזים בלזכור לו חסד נעוריי ונעוריו, אבל לא מזמן צפיתי בו מחדש, ותקשיבו – זה אחלה סרט. אז בסדר, גם אני לא מת הדובונים ההם. אבל ההתרחשויות בארמון של ג'אבה, המוות של יודה והקליימקס כולו הם בשר מבשרה של "מלחמת הכוכבים". מהרגעים הטובים ביותר והיצירתיים ביותר שלה. אז סתמו כבר לגבי הסרט הזה.

4) ומרדף הפודים ב"אימת הפאנטום". ברור, הסרט הראשון בטרילוגיה הראשונה נולד בחטא. קשה מאוד לסנגר על רוב מוחלט של ההחלטות שלקח לוקאס בסיבוב הזה, בראש ובראשונה ההחלטה לביים בעצמו אחרי שלא אמר "אקשן" 22 שנה (להזכירכם, הוא הפיק ולא ביים את "האימפריה מכה שנית" ו"שובו של הג'די"). אבל מרוץ הפודים – והסיקוונס הנפלא שקודם לו, כשאנחנו פשוט שומעים את מגוון הצלילים המטורללים שעושים המנועים של הכלים המאולתרים האלה – הוא שוב התמצית של "מלחמת הכוכבים".

אחד החידושים הכי גדולים של לוקאס היה הרעיון של יקום משומש, מטונף, בניגוד ליקומים החדשים־דנדשים שאפיינו את רוב סרטי החלל עד שנות ה־70. סצנת הפודים עטופה אמנם בסרט מחורבן, אבל היא דוגמה ומופת לניצחון הקונספציה של לוקאס.

5) וסצנת פרוץ המלחמה ב"מתקפת המשובטים". "איפה הוא משיג את כל הצעצועים הנפלאים האלה". זוכרים, ג'ק ניקולסון/ הג'וקר על מייקל קיטון/ באטמן? אז דבר אחד שלא תיקחו מלוקאס זה ארגז הצעצועים.

כש"מתקפת המשובטים" מתקרב לקיצו, אחרי כל הדיאלוגים האיומים וכל המפלים האיטלקיים הלא קשורים, סאגת "מלחמת הכוכבים" מראה לנו סופסוף את מלחמות המשובטים שסיפרו לנו עליהן כבר ב־1977. הסצנה הזאת – ערימה אדירה של כלי משחית שיוצאים לקרב – היא מרגעי השיא של הסאגה כולה בכל הנוגע ליצירתיות של העוסקים במלאכת האפקטים המיוחדים.

כשג'ורג' לוקאס היה בן 17, הוא הפך לטכנאי רכב ונהג־משנה של נהג מרוצים בשם אלן גרנט. תאונה שעבר לוקאס עם הרכב הפרטי שלו עצרה את הרומן שניהל עם עולם הנהיגה המקצוענית, אבל הטאץ' של המכונאי זה משהו שנשאר איתו. את רואה כל מכונה ב"מלחמת הכוכבים" ומיד תופס מה היא עושה ואיך היא עושה את זה; זאת גאונות שאני באופן אישי מעריץ, וזה קטע שהיא מציגה את עצמה באופן מיטבי דווקא בפרק הביי־פאר הכי גרוע של הסאגה.

6) וכמעט כל מה שקשור ל"נקמת הסית'". תורידו את סצנות החלום ואת הקרב סקיווקר/ קנובי עם כל האש המזויפת הזאת, וקיבלתם וואחד סרט "מלחמת הכוכבים". במילים אחרות, שווה לראות משהו כמו שליש מדקות המסך של הטרילוגיה שהושמצה בידי עולם ומלואו ואני בתוכו. תגידו לי שזאת לא נקודה לזכותו של ג'ורג' לוקאס.

7) וחוץ מזה האיש מכר בזמן, ומכר לקונה הנכון. לוקאס הבין יותר טוב מכולנו שהוא הפך לנטל על המותג שלו, והייתי אומר על ההחלטה שלו להיפרד מ"מלחמת הכוכבים" שהיא נאצלת אלמלא היו מעורבים בזה ארבעה מיליארד דולר. על כל פנים, צריך גם לדעת למי למכור. והעכבר היה ללא ספק הקונה הרצוי.

דיסני הוא האולפן היחיד בהוליווד שלא נשלט בידי תאגיד; שהוא התאגיד עצמו. כמו ש"מלחמת הכוכבים" היא קולנוע שנולד מתוך הקולנוע, ככה בדיסני יושבים מנהלים שמנהלים סרטים (ופארקי שעשועים, וצעצועים. ציניות בצד, הרי גם זה חלק מהדיל עם "מלחמת הכוכבים"). האולפן הזה תמיד ידע לייצר בידור לכל המשפחה ברמה גבוהה, לרבות במובן הטכנולוגי. ג'ורג' לוקאס לא יכול היה להעביר את ארגז הצעצועים שלו למשמורת במקום טוב יותר.

היורד למטה

"קפוץ, קפוץ אם אתה גבר"

סרטים כמו "היורד למעלה" גורמים לי לחשוב – והשונאים יגידו, גורמים לי להבין – שאני במקצוע הלא נכון. אתן לכם את התקציר, זה יחדד את הנקודה: גבר צעיר (איתי טיראן) יורד ברגל מראש הכרמל כל הדרך אל נמל חיפה, שם מחכה לו אונייה שאמורה לקחת אותו הרחק מכאן. בו בזמן, גבר מבוגר יותר (אורי קלאוזנר) עושה את הדרך בכיוון בהפוך – מהעיר התחתית אל הפסגה – בחיפוש אחר עגיל שאבד לאשתו. עכשיו, אני לא חוסך מכם פרטי עלילה על מנת לקצר או מסתיר מידע מחשש ספוילר; זה "היורד למעלה". סיפור בלי התחלה ובמובנים רבים גם בלי סוף, אמצע שנמשך 105 דקות וממש קורא לפענוח, כי על פניו אין בו כלום. והנה אנחנו מגיעים לבעיה שלי.

כדי ליהנות מ"היורד למעלה" צריך להתחיל לנתח אותו בזמן אמת. לקמט את מצח ולגלגל גלגלים. האם זה סיפור של התרסקות אל התחתית מול סיפור של עלייה מתוך הנשייה? זה איכשהו מסתדר, כי עם הדקות אנחנו לומדים להכיר יותר צדדים לא סימפטיים באישיותו ובמצבו של הצעיר/ יורד, ומוצאים יותר סיבות להיות בעד המבוגר/ עולה. אבל רגע – שני הסיפורים האלה מסתיימים לא בתמונת מראה הדדית אלא בערך באותה נקודה, קרי התבוננות כנה של גבר באמיתות הלא נעימות של חייו. ואם ככה, למה זה עולה וזה יורד? וכששני הגברים נפגשים בערך באמצע הסרט ואנחנו למדים שיש ביניהם היכרות מוקדמת – אז מה, זה סיפור ספציפי על דמויות ספציפיות? לא אלגוריה על הגאיות והעמקים של החיים?

כל השאלות האלה הציקו לי בזמן אמת, תוך כדי צפייה, ולא מצאתי תשובות מספקות. זה נובע משתי מכשלות – אחת שלי ואחת של הבמאי־תסריטאי אלעד קידן. המכשלה שלי היא שאני לא טוב בלקרוא סרטים. אתם יודעים: יש מבקרי קולנוע שקוראים סרטים כמו טקסטים ספרותיים, שהדבר הראשון שהם עושים זה לחפש את המשמעות של הדברים. מבקרי קולנוע כאלה תמיד מדהימים אותי בהתלהבות שבה הם מהנדסים לאחור ומפשפשים ומוצאים בסרט – כמעט כל סרט – סמלים, דימויים, כוונות. אני כאמור גרוע בזה, ולמזלי (ומזלכם, אני מניח) גם לא נוטה לזה. הכל אצלי מחווט ל"איך", לעשייה. לא ל"מה" ובטח שלא ל"למה". כדי שאיענה לקריאה של סרט לפיענוח, צריך להיות בו משהו שיעבוד עליי. שיסחוף אותי החוצה מהנטייה הטבעית לא לשבור את הראש – העלילה, העשייה הקולנועית או טובים השניים. ופה אנחנו מגיעים לבעיה של אלעד קידן.

"היורד למעלה" הוא סרט ביכורים, וככזה אני שמח למצוא בו יומרה. יומרה זה דבר טוב, אנדר־רייטד, מושמץ שלא בצדק. אבל יומרה מהסוג של קידן, יומרת "אני קולנוע ללא נראטיב מובהק, בואו לפענח אותי", חייבת לבוא עם כיסוי מהצד השני. מהצד של הקולנוע. והקולנוע של קידן, אני מצטער לומר, פשוט משעמם. המראה שלו חסר ייחוד (וזה מוזר עם צלם ותיק ומוכשר כמו ירון שרף, בוגר "בית לחם", "הערת שוליים", ו"אפס ביחסי אנוש"); על הברקות עריכה או סתם קצב סביר אין בכלל מה לדבר (וגם זה מוזר עם עורך ותיק ומוכשר כמו אריק להב ליבוביץ' – "שש פעמים" ושוב "אפס ביחסי אנוש'").

בעשייה של "היורד למעלה" אין טיפה מהאחרוּת של הסיפור שלו, והאפקט של זה עליי כצופה וכמבקר הוא שלילי פעמיים: ראשית, כבר אמרתי – לרגע לא התעורר בי רצון לפצח את הקוד של הסרט. שנית, וחמורה יותר: בסופה של הקרנה לא הצלחתי להחליט אם קידן ניחן בדרך מוזרה ומיוחדת לספר סיפור, והקולנוע שלו פשוט מפגר קצת אחרי הצד הזה שלו – או שהאין־עלילה של "היורד למעלה" מעיד פשוט על כך שהוא לא יודע לספר סיפור. אולי, חשבתי, הוא ניסה בכלל לגולל כאן משהו לגמרי קוהרנטי. משהו עם התחלה וסוף.

כמה הבלחות של הומור ומשחק קטן וטוב של טיראן מונעות מסרטו של קידן להיות התשה גמורה, אבל בינינו, ייחלתי שזה ייגמר. שהיורד יירד והעולה יעלה ומבקרי קולנוע אחרים יסבירו לי מה לעזאזל כל זה אומר.

פורסם בפנאי פלוס, 10.12.15

שובו של הלא ג'די

זה נהיה רגשי. איזה קטע שזה נהיה רגשי. ב־1999, כשנעימת הפתיחה מאת ג'ון וויליאמס הדהדה שוב אחרי הפסקה של 16 שנים, זה היה מסעיר. חצי "אימת הפנטום" לקח לי להסדיר נשימה, להירגע מתחושת ה"אני לא מאמין, סטאר וורז". עוד קודם, הטריילרים היו זריקות אדרנלין. אבל דמעות? איפה. בפרפראזה על המונולוג ההוא של טום הנקס ב"ליגה משלהן", לא בוכים בסטאר וורז.

ב־2015 כולם בכו. זה לא מקרה ש"אנשים מגיבים לטריילר של 'הכוח מתעורר'" נהיה סנסציית רשת, וכמו שקורה בזמנים האלה, שתי שניות אחר כך גם מם. אבל חבר שלא ראה את "בין כוכבים" אשכרה קנה את זה ש"מתיו מקונוהיי מגיב לטריילר" זה דבר אמיתי:

אתם מבינים? לחבר שגדל איתי במילניום הקודם, בנץ המילניום, נראה בסך הכל הגיוני שמישהו יתפרק ככה לחתיכות רגשיות בגלל "הכוח מתעורר". שהבכי הלא נשלט הזה הוא כי האן סולו הרגע אמר "צ'ואי, אנחנו בבית".

אני לגמרי התפרקתי לחתיכות רגשיות כשהאן סולו אמר את זה. זה בוודאי קשור לניסוח שפגע בול באפקט הרגשי של הטריילר הזה, לתחושה הקולקטיבית שאחרי גלות הטרילוגיה השנייה יש לכולנו הזדמנות לחזור הביתה, אבל נדמה לי שזה קשור אפילו יותר לליהוק. אם הנסיכה ליאה הייתה אומרת "לוק, אנחנו בבית", זה היה נחמד ואני משוכנע שזה לא היה הופך דור שלם של צופים למפלי דמע. אבל האן סולו אמר את זה. הלב של "מלחמת הכוכבים", האיבר החיוני שנעקר ממנה לאורך טרילוגיית הפריקוולים, חזר לפעום. וזה נגע בנו בדיוק במקום הנכון.

לפני שנים רבות, בגלקסיה קרובה קרובה, השקעתי כמויות מופרזות של זמן ואנרגיה ביצירת משחק תפקידים על בסיס כל סרטי המדע הבדיוני שאהבנו כילדים. איך להמיר את הכללים של "מבוכים ודרקונים" לחלל, איזה סיפור מסגרת לתפור, איזו דמות לגנוב מאיזה סרט — על הכל חשבנו, אני והחבר (אחר, אבל גם הוא בכה ב־2015) שצלל איתי לתוך זה. הכל חוץ מהאפשרות שברגע האמת, כשנשב עם החברים החננות שלנו לשחק בעולם הזה שבנינו, לא נוכל לשחק כי כולם ירצו להיות האן סולו ואם לא אז לא בא לי.

לקח לי הרבה שנים להבין את החשיבות של סולו. בעצם נפל לי האסימון רק בהיעדרו, בזמנים האפלים של הטרילוגיה השנייה: הציניות המובנית שלו, התחושה שמדובר בקאובוי קל דעת שנקלע למסע צלב של חבורת פסיכים בחלוקים — אלה בדיוק דברים שהקלילו את הכובד של אבירי הג'די, הדברים שבגללם הופץ כאן "מלחמת הכוכבים" המקורי תחת הסלוגן האלמותי "מערבון בחלל — סרט שכולו 'כיף'" (המירכאות במקור. אבל הכיף היה אמיתי).

מרשה לוקאס, גרושתו של ג'ורג' והעורכת שנקראה להציל את "מלחמת הכוכבים" המקורי אחרי קאט ראשוני והקרנת ניסיון כושלת, הייתה הראשונה שהבינה את כל זה. כל הז'יטונים של הסרט, פסקה, יושבים על שאלה אחת — האם הקהל יריע ברגע שבו נץ המילניום וסולו בתוכה עושים את הקאמבק הגדול שלהם, ועשר דקות סרט אחרי שפיראט החלל לקח את הכסף וברח, הוא חוזר להציל את לוק סקייווקר ואת המצב. הביוגרפיה "לוקאס" מאת ג'ון בקסטר מתארת יפה את הקטע הזה, ועוד יותר יפה את הקטע שהקהל מריע. קם על הרגליים ומתחרפן מרוב קתרזיס.

בטרילוגיה הראשונה, סולו היה ביי־פאר הדמות שעברה את ההתפתחות הכי מעניינת. ההוא שבסרט הראשון לא האמין בכל הבולשיט של הכוח, שבסרט השני עסק יותר בחובות שלו לג'אבה מאשר בהצלת הגלקסיה, הפך בסרט השלישי למאמין אמיתי. דארת וידאר פחות השתנה ויותר התהפך ברגע אחד, הקליימקס של "שובו של הג'די"; לוק סקייווקר מצידו פשוט קיבל את כל הממבו־ג'מבו של הג'די תוך שתי שניות. לא במקרה הפכה הסצנה שבה הוא נוזף בסולו על אי האמונה שלו לבדיחה מעולה בפרודיה של "איש משפחה" על "מלחמת הכוכבים" ("הכוח?", שואל פיטר גריפין/ האן סולו, "אתה מתכוון לדבר הזה שלא שמעת עליו עד לפני שתי דקות ועכשיו אתה יורד עליי כי אני לא מאמין בו?").

מצחיק שדווקא ב"אימת הפנטום", הסרט הנטול־סולו הראשון, מקשקשים כל כך הרבה על "איזון של הכוח". הרי סולו תמיד היה זה שאיזן את הכוח, שהשחיל הומור ותחושה של הרפתקה לתוך כל הפאתוס. בסיכומה של טרילוגיה, הוא היה זאב בודד שמצא ייעוד ומשפחה חלופית בלי לאבד כלום מהמהות שלו, מהאקדוחן חסר הפחד והאלוהים של הסרט הראשון. לא פלא שכל החברים שלי רצו לשחק אותו. לא פלא שכולם בכו כשהוא חזר הביתה.

אז האן סולו חוזר. אז נץ המיליניום חוזרת. אני חושב שזה נהיה רגשי בגלל זה, לפני כל הסבר אחר — הגיל שעושה אותנו סנטימנטליים, הציפייה לחוויה שתתקן את הטרילוגיה השנייה או העובדה הפשוטה שזה פצצה של טריילר. לראייה, שבועיים לפני שאזכה לראות סופסוף את "הכוח מתעורר" אני לא יושב פה וחולם על חרבות אור, אלא על פגישת המחזור שלי עם צ'ואי והמילניום וסולו.
עכשיו דיר בלאק להרוג לי אותו אחרי רבע שעה רק בשביל אפקט ה"אני לא מאמין שהם עשו את זה".

פורסם בגיליון דצמבר של בלייזר

לכבוד חמאת, חמאת בוטנים

"אני הולך לעשות דברים ימי־בינמיים לתחת של החתול הזה"

ב"אחוות הטבעת" יש תלונה נהדרת של בילבו באגינס על פגעי הגיל, גירסה מקוצרת של המקור הטולקיני: "אני מרגיש דק, כאילו מתוח", אומר ההוביט לגנדלף, "כמו חמאה שנמרחה על יותר מדי לחם". זה תיאור מדויק להפליא של נזקי השנים, אבל אני נדרש אליו עכשיו מפני שהוא תיאור לא פחות מדויק של "סנופי וצ'רלי בראון: פינאטס הסרט".

צ'רלי בראון, הלא יוצלח הנצחי, מתאהב בנערה החדשה בכיתה ועושה הכל כדי לזכות בתשומת הלב שלה. זה לא תקציר העלילה: זאת העלילה כולה. 88 דקות סרט, והן יושבות על סיפור שמחזיק במקרה הטוב עלילת משנה בפרק נתון של סיטקום. ניכר בתסריט מאת קורנליוס אוליאנו ובראיין וקרייג שולץ (הבנים של יוצר "פינאטס", צ'רלס שולץ המנוח) שנעשה כאן ניסיון לשמר את הרוח המקורית של "פינאטס", לא להכביד על על מה שנולד כקומיק־סטריפ עם כתיבת מורכבת מדי. זה כמעט נאצל, וזה בהחלט יכול לעבוד – ראו "שון כבשון" הנהדר, שכל הקטע שלו זה מינימליזם (רבאק, מילה אחת לא נאמרת בסרט הזה). אבל זה לא עובד אצל הבמאי סטיב מרטינו.

"סנופי וצ'רלי בראון" הוא הפקה של אולפני בלו סקיי, מה שנקרא "בית היוצר" של "עידן הקרח". מרטינו ביים את הפרק הרביעי בסדרה ההולכת ומידרדרת הזאת, ונראה שהמחלה שלה הדביקה גם את הסרט הנוכחי. "הורור ואקום" קוראים לזה באמנות פלסטית. אימת הריק.

ההמשכונים של "עידן הקרח" נעשו בלתי נסבלים בגלל התרופה האוטומטית שלהם לנפילות אנרגיה: בואו נכניס עוד קטע עם הסנאי. זה עבד בסרט הראשון, שנהנה מסיפור פשוט וטוב, על תקן הרפייה קומית; בסרטי ההמשך זה נראה כאילו העלילה היא רק תירוץ, רק זמן שצריך להעביר עד שהסנאי יחזור. ב"סנופי וצ'רלי בראון" אין סנאי, אבל כל הדמויות בסרט הזה – צ'רלי בראון עצמו, כמובן סנופי, ובעצם כל דמויות המשנה הפינאטסיות – מקבלות את רגע הסנאי שלהן. את סיקוונס הסלפסטיק הלא־קשור־לכלום שאמור להצחיק אותנו כפיצוי על היעדרה של חמאה עלילתית.

הייתי מוכן לחיות עם הדיל הזה בשלום אם הקטעים המצחיקים היו מצחיקים, אבל הם הרגישו לי מתאמצים. טרחניים. במיוחד אמורים הדברים לגבי ההחלטה לחזור שוב ושוב אל מה שמתרחש בדמיונו של סנופי, מין סרט אקשן/ מלודרמה תקופתית שלכאורה מהדהד את האהבה הנזכבת של צ'רלי לילדה החדשה, אבל תכלס מריח כולו מ"מה, היינו חייבים לעבות את הדמות של סנופי" (ואפרופו הילדה החדשה, אפילו רדאר הסקסיזם החלוד שלי צפצף מול דמות שהמאפיינים היחידים שלה הם "ג'ינג'ית" ו"יפה"). בסיכומה של חווייה, השילוב של אנימציית תלת ממד עם הבעות פנים דו־ממדיות הוא הדבר היחיד שנחקק אצלי כמשהו מיוחד, יוצא דופן, בסרט הזה.

מצד שני, וצד משמעותי, אני רחוק מלהיות קהל היעד של "צ'רלי בראון וסנופי". כהרגלי בסרטים כאלה הבאתי קהל יעד מהבית, ושלא כהרגלנו יצא שאני והיא ראינו שני סרטים שונים לחלוטין. איפה שאני השתעממתי, היא הייתה מרותקת. איפה שאני פיהקתי, בת החמישה־לעשר צחקה. "זה מתאר נורא יפה את מה שקורה לילדים כל הזמן", היא אמרה בדרך לאוטו. "הרבה בנות מתאהבות בבנים ולא יודעות איך להגיד להם את זה, אז ברור שזה קורה גם לבנים. וזה יפה שעם הזמן לומדים לראות את התכונות הטובות של צ'רלי בראון. מאוד מרגש".

כשחלקתי איתה את שיממוני, הבת שלי גרמה לי להרהר שוב במשפט ההוא של בילבו, ובפעם בהקשרו המקורי. "אני לא חושבת שמבוגרים צריכים לשפוט דברים שקשורים לילדים", אמרה ר' קמרלינג בחניון של יס פלאנט ראשל"צ. "נגיד, אתה זוכר שראינו באחד הפארקים של דיסני את הפסל של סינדרלה מרכינה ראש? אז מבוגרים שרואים אותו תמיד חושבים שזה כי היא עצובה. רק ילדים שמים לב שבעצם סינדרלה מחייכת".

וואו ר'. יופי של דרך לגרום לאבא שלך להרגיש כמו מעט מדי חמאה על יותר מדי לחם. אבל רק כדי לאזן אותך, יא אובר־חוכמית, יכול להיות שילדים רואים את החיוך של סינדרלה רק כי הם משמעותית יותר נמוכים.

פורסם בפנאי פלוס, 3.12.15

היה כבר? אז מה

"לא ילד, זה לא חלום רע, אתה באמת בידיים של בנט"

צריך להיות עיוור לגמרי או צעיר לגמרי כדי לא להבחין במחוות של "אבוללה" ל"אי.טי". בעצם אני מנומס מדי: הסף־גניבות מ"אי.טי". במהלכי עלילה, בשוטים, לפעמים במשפטים שלמים. הייתי אמור לבטל את סרטו של יוני גבע בנחרת בוז על עצם היומרה לזנב בקודש הקודשים שהוא "אי.טי", אבל הפלא וסרט, לא נחרתי ולא בזתי אלא התרגשתי וצחקתי ובסוף גם בכיתי. יש פה מוסר השכל; אולי אפילו כמה השכלים.

אדם (יואב סעידיאן רוזנברג) הוא ילד בן 10 שמתמודד עם מות אחיו הבכור כשמפלץ שחור ומסתורי מופיע בביתו. אנחנו למדים שיחידה משטרתית בפיקודו של אחד שלומי (עודד לאופולד) מחפשת את המפלץ, אבל דווקא השרת הערבי מבית הספר של אדם (מכרם חורי) יודע מי זה ומה זה: אבולֶלֶה. שד הלילה של המיתולוגיה הירושלמית (עידן ברקאי בסיוע אנימציית מחשב).

כשגיבורנו מוצא דרך לתקשר עם אבוללה, העלילה מתעבה: אדם מתיישב על הכוונת של מורה (רותם קינן) שזומם לסלק אותו מבית הספר, חברתו ללימודים תמר (בר מינאלי) הופכת לאשת סודו, ואילו ההורים שלו (מיכה סלקטר ונתי קלוגר) לא יודעים מה קודם – להתמודד עם אבדן הבן המנוח או עם הצרות שעושה הבן החי.

אם אתם זוכרים את "אי.טי", קל לזהות את המוטיבים הדומים: המפלצת־שאינה־מפלצת, לרבות הרפרוף המשועשע סביב שאלת ה"אולי רק ילדים יכולים לראות אותה"; הטראומה המשפחתית (גירושים במקור, שכול במחווה); נציגי הממסד שתופסים את הסיטואציה כאיום גם כשהיא לא; ולמיטיבי לכת, המרדף שבו שואלת תמר למה אבוללה לא גורם למכונית לעופף ונענית שהלו, זאת המציאות פה – אחד־לאחד דיאלוג ה"זאת המציאות, גרג" מ"אי.טי".

למה זה לא מפריע לי, עם כל האובססיה בת 33 השנים שלי ל"אי.טי"? איך זה שיוני גבע מצליח ליצור מחווה על גבול הפלגיאט ועדיין לצאת מזה עם סרט הרבה יותר שלם – והרבה יותר נוגע ללב – ממחוות הספילברג חסרת הבושה האחרונה שראינו, "סופר 8" של ג'יי.ג'יי אברמס? התשובה טמונה מבחינתי בעובדה שבסרט, ה"איך" תמיד מנצח את ה"מה".

כן, "אבוללה" הוא "אי.טי" עם מפלצת במקום חייזר ברמת המה. אבל ברמת האיך יש פה לב רחב־רחב, אמירות נבונות להפליא על פחדים ועל ילדות (וכפועל יוצא מכך גם על התבגרות), הומור נוכח ובריא, הופעות נהדרות של הילדים־גיבורים ושל חורי, עבודה מצוינת של העושים במלאכה (צל"שים לצלם גיורא ביח, לעורך עומר זייטמן ולמלחין חיים פרנק אילפמן), וכבונוס לא צפוי גם עבודת CGI מהטובות שראיתי. לא בסרט ישראלי: בכלל.

כל החוכמה באנימציית מחשב היא לדעת מה לא לעשות, איך לא לשבור את השעיית אי האמון; במאים מנוסים בהרבה מגבע, עם תקציבים שרואים את שלו ומוסיפים 100 מיליון, נופלים שוב ושוב איפה שהוא לא נופל לאחד חלקי 24 של השנייה. לראיה, הבת חמישה־לעשר שלי מפנטזת עכשיו על בובת אבוללה, וזה דור של צופים שאי אפשר לעבוד עליו בכל הנוגע לאמינות העשייה.

במאמר מוסגר, "אבוללה" הוא שיעור מאלף ביתרונו של המחסור. המפלצת כאן נוכחת פיזית על הסט, כלומר זה אכן ברקאי בתחפושת, ורק הבעות הפנים מיוצרות מפיקסלים. סביר להניח שאם התקציב של גבע היה הוליוודי, פתרון הביניים הזה אפילו לא היה עולה לדיון והמפלצת הייתה על טהרת ה־CGI – מה שהיה בוודאי פוגם בהופעות של השחקנים הצעירים, שלא היה להם מול מה לשחק, וספק אם היה נראה טוב יותר: דמויות אורגניות תמיד מועדות לפורענות דיגיטלית. אז הנה, משתלם להיות אביון.

טוב, אמרתי שיש פה יותר ממוסר השכל אחד. אלא שהחשוב מכולם סמוי מהעין, או לפחות מעיניים צעירות: הילדה הפרטית שלי לא הבינה שמכרם חורי מגלם ערבי. משפטים שלמים הוא אומר בשפת אימו, ובתי – שרק בשנה שעברה למדה ערבית בסיסית, אבל מעולם לא שמעה ערבית בחיים האמיתיים – לא זיהתה את זה. בתחילתו של "אבוללה" יוצר גבע הקבלה עדינה בין שד הלילה לשרת הערבי, בין הפחד שלנו מחיית החושך לחרדה שלנו מפני הבן־דוד. אלא שהמוטיב הזה, שמוטמע ממש בשם הסרט, מתמוסס לגמרי בישורת האחרונה. אם גבע היה הולך עם זה עד הסוף – אם מוסר ההשכל הסובלני שלו היה חודר אל צופים מהדור שלא ידע את יוסוף כי הדירו אותו ממרחב המחייה התרבותי שלו – "אבוללה" היה אשכרה סרט חשוב.

אבל אני לא חזיר. כמו שהוא, "אבוללה" הוא סרט נהדר. סרט שהסצנה הלפני אחרונה שלו הוציאה ממני וואחד בכי – מה עשית לי, יא מכרם! – ולסרטים שטוענים אותי ככה שהדמעות באות רק בסוף יש פינה מיוחדת בלבי. הנה היא, שם, ממש ליד הפינה שמתחילה לזהור באור אדום בכל פעם שמשהו מזכיר לי את אי.טי.

"אוי נו, עזבי שטויות, ילדים תמיד ממציאים דברים"

עוד 5 מחוות קולנועיות חסרות בושה שאין להן מה להתבייש

1) שבעת המופלאים, 1960. כולם יודעים שהמערבון הקלאסי של ג'ון סטרג'ס הוא הגירסה האמריקאית ל"שבעת הסמוראים", סרט ההרפתקאות של אקירה קורוסאווה מ־1954 – אלא שלא "הסמוראים" ולא קורוסאווה מקבלים איזשהו קרדיט ב"שבעת המופלאים". זה לכאורה מקטלג את סרטו של סטרג'ס כגניבה, אבל אם ככה, זה השוד המושלם: יול ברינר, אלי וולך, סטיב מקווין, צ'רלס ברונסון וג'יימס קובורן במערבון כביר שעומד לגמרי בזכות עצמו

2) 400 המלקות, 1959. סרטו של פרנסואה טריפו, הראשון שלו על הגיבור אנטואן דואנל, הוא יצירה תאומה־זהה ל"אפס בהתנהגות" של ז'אן ויגו (1933). בכל זאת, שני סרטים בשחור־לבן שעוקבים אחרי התבגרותו של נער צרפתי בפנימייה נוקשה. אלא שוויגו מת בגיל 29 לאחר שהשלים רק ארבעה סרטים, ומה שעשה טריפו נראה כמו המשך של מרוץ שליחים. ובכל מקרה, "400 המלקות" הוא בקלות מסרטי ההתבגרות הטובים בכל הזמנים

3) פרנטיק, 1988. תייר שמאבד את אשתו בעיר זרה בעקבות מקרה של טעות בזיהוי? סרטו של רומן פולנסקי הוא הכי היצ'קוק שאפשר. אם להיות ספציפי, הוא מזכיר במיוחד את "האיש שידע יותר מדי" (סרט מ־1934 שהיץ' עצמו עשה לו רימייק ב־56', ואפשר להחליט שבכך התיר את דמו). אבל זה שוב אותו סיפור של סרט שעומד בזכות עצמו: "פרנטיק" הוא מותחן נהדר עם הריסון פורד בכושר שיא ועמנואל סנייה בשיא היופי, אז למי אכפת

4) בעלים ונשים, 1992. בניגוד ל"אבק כוכבים", שבו גנב וודי אלן את "8 וחצי" של פליני ונענש בסרט מחורבן – טוב, למעט הסצנה שבה החייזרים מעדיפים את "הסרטים המוקדמים, המצחיקים שלך" – הגניבה שלו מ"תמונות מחיי נישואים" של ברגמן (1973) היא ממש התעלות. לא מזמן צפיתי מחדש בסרט הזה, שהופץ בשיא שערוריית אלן־מיה פארו, והוא היה ונותר פשוט נפלא. נו, אז העלילה שלו גנובה אחד לאחד מאיזה מאסטר שבדי. אז מה

5) זודיאק, 2007. כמה אהבתי את סרטו של דייויד פינצ'ר על חקירת הרציחות הסדרתיות, חקירה שהולכת ומפוררת את החיים האישיים והמקצועיים של העוסקים בה – וכמה אני עדיין אוהב אותו גם אחרי שצפיתי ב"זיכרונות מרצח" (2003) של בונג ג'ון־הו. כן, פינצ'ר לקח בהשאלה מהגאון הקוראיני ("אמא", "האורח") כמעט כל דבר אפשרי, אבל הוסיף את הטאץ' ואת הסטיות האישיות שלו ויצר את אחד הסרטים הגדולים של העשור הקודם

פורסם בפנאי פלוס, 3.12.15