שנינו יחד תחת

"טוב, אז פעמיים מנה קיסרית וסלט ירוק קטן"

אם אתם רוצים לעצבן אותי, תגידו "אמריקקי". כן, פשוט תהיו האנשים האלה שמתגוררים בחלק של העולם שאין לו מספיק פאסון בשביל להתקבל לאפריקה ותתפסו תחת על המעצמה שהביאה את האדם לירח ואת "מלחמת הכוכבים" לקולנוע.

יחס מתנשא להוליווד, תת־סעיף של "אמריקקי", מביא לי אפילו יותר את הסעיף. 19 מתוך 20 המקומות הראשונים ברשימת ה־250 של imdb – עדיין המדד הכי אמין שיש לנו לטעם הגלובלי בקולנוע – הם סרטים אמריקאיים. לא יותר מ־45 מתוך 250 הסרטים האהובים בעולם דוברים שפה שאיננה אנגלית; זה שלושת־רבעי רשימה לאמריקה ופחות מרבע לכל שאר מדינות העולם. אז תשנאו את הוליווד חופשי, אבל אל תזלזלו בה. היא עיצבה לנו את הדמיון הקולקטיבי.

אחרי שסיימתי לנסח את כתב ההגנה הזה, תנו לי לספר לכם על שני סרטים אמריקקיים אופייניים למזבלה ההוליוודית.

ביל מאריי מספר בדיחת קרש. כמה רע יכול להיות סרט שזה מה שקורה בשוט הראשון שלו? בכלל, כל הפתיחה של "וינסנט 'הקדוש'" – שאלוהים יעזור לפורום פילם על המירכאות המונפצות האלה – מבשרת טובות. למשל, מליסה מקארת'י בתפקיד דרמטי: היא מגלמת אם חד־הורית שבקושי שורדת, וההפוגה הזמנית בבדיחות־הבחורה־השמנה בהחלט עושה לה רק טוב. או נעמי ווטס בתפקיד של זונה רוסייה; זה ללא ספק התפקיד הכי חריג בפילמוגרפיה הרצינית למדי של ווטס, והיא ממלאת אותו בצורה די מרהיבה. וכמובן, מאריי. כולם אוהבים את ביל מאריי.

אז מאריי הוא וינסנט, השכן החדש – והזקן, והמריר, והדלפון – של אימא מגי ובנה־יחידה אוליבר. וינסנט שותה בכל שעות העירות והחברה שלו היא זונה, אבל עובדים עם מה שיש, אז מגי מאמצת אותו כבייביסיטר החדש שלה. עכשיו תופס הסרט כיוון שהעלה בדעתי את "סנטה בשקל", עם השטיק של מבוגר מחוספס ונטול עכבות שחונך ילד תמים ונטול מושג. במיטבו, החלק הזה של "וינסנט" זרק אותי אפילו ל"עולם מושלם" של קלינט איסטווד, עם קווין קוסטנר במשבצת שימלאו אחריו בילי־בוב תורנטון כסנטה קלאוס וביל מאריי כסנטה וינסנט.

יש משהו שבלוני לעייפה בסרטי חניכה, וגם סיפור החניכות של "וינסנט" מידרדר פה ושם לאזורים של "ניחוח אישה" (בואו נגזים! עם!! הדרמה!!!) ולחלופין "קראטה קיד" (תראו לי עוד סרט שבו טקס ההתבגרות של הילד הוא להכות בחזרה את הביריון, והרווחתם ביושר "אמריקקי" אחד). ועדיין, המחצית הראשונה של "וינסנט הקדוש במירכאות מוזרות" היא בעיקר טור דה פורס קומי של ביל מאריי.

עכשיו יש לנו בעיה קטנה, כי בשלב מסוים משתנה "וינסנט" למשהו אחר לגמרי שאין לי לב לחשוף מראש. בואו נגיד ככה: פתאום זה כבר לא סרט על ילד והבייביסיטר המוזר שלו. פתאום זה על אותה קדוּשה – בלי שום מירכאות – שמוזכרת בשם הסרט ומשתלטת על העלילה בישורת האחרונה, עד לקליימקס מהאיומים ביותר שראיתי מימיי. לא מפני שהוא גרוע באופן כל כך חסר תקדים, אלא כי הוא כל כך נורא בהשוואה למה שנבנה בישורת הראשונה של "וינסנט".

זה הסרט הראשון באורך מלא של תאודור מלפי כתסריטאי וכבמאי, וכמעט מובן מאליו שכל העבודה שלו כאן קמה ונופלת – דגש על נופלת – סביב הטון. המרְגָש, אם תרצו, של העסק כמכלול. בעצם יש לנו כאן שני סרטים שונים לגמרי, אחד קומדיה אורבנית מרירה ומצחיקה והשני דרמת הולמרק שקיבלה את ישו לא רק כמושיע אלא גם כתסריטאי, ומלפי לא עושה כלום כדי להכין אותנו למהפך הזה. הסרט שלו פשוט מתאבד באמצע והופך ממש בן סצנה מכיף אמיתי למגלגל־עיניים מהסוג הנחות ביותר.

"שומרי הגלקסיה" יצא השבוע במהדורות הביתיות. עטיפת הבלו־ריי הזכירה לי שאני רוצה את הסרט הזה בבית, כי כמו שאני מכיר את עצמי יבואו אחרי הצפייה הראשונה ההיא לפחות עוד ארבע־חמש. אני מזכיר את זה כאן מפני ש"שומרי הגלקסיה" עושה הכי טוב את מה שהוליווד עושה הכי טוב: בידור בקנה מידה גדול שהיכולת שלו לסחוף ולהצחיק מאפשרת לו לחטוא בשמאלץ מעת לעת בלי שזה יפריע למהלך התקין של הדברים. סנטימנטליות היא חלק מהשקפת העולם האמריקאית, וביתר שאת מזו ההוליוודית, ואין לי עם זה שום בעיה. אבל סרט שהטון שלו משתנה באחת וללא הופכין מצינה לדביקות ומסרקזם אפל לחרדת קודש – זאת כבר הפרת חוזה מול הצופה שישב שם כמו טמבל ואשכרה היה משוכנע שהוא חווה עוד "סנטה בשקל".

מכל השחקנים שמועסקים היום בהוליווד, רוברט דאוני ג'וניור הוא היחיד שניחן בקסם ג'ק־ניקולסוני. שדי בכריזמה שלו כדי להפוך סרט בינוני לנחמד ("איירון מן 2") או סרט מחפיר לנסבל ("שרלוק הולמס". שניהם). לאור כל זאת, אני אפילו לא מצליח לדמיין כמה נורא היה "השופט" בלי רוברט דאוני ג'וניור.

אז דאוני הוא האנק, עורך דין שחוזר לעיירת ילדותו היכן שאביו השופט (רוברט דובאל) מואשם ברצח. האחים שלו גלן (וינסנט דונופריו) ודייל (ג'רמי סטרונג) כבר שם כדי לספר לו דברים שהוא יודע על העבר אבל מישהו הרי צריך לעדכן את הצופים, וגם האחת שנשארה מאחור (ורה פרמיגה) עדיין שם מאחור.

כן, אפשר לומר ש"השופט" נשען על פרמיס לעוס ומאוס. לעזאזל, אפילו ב"זולנדר" עשו צחוק מהשטיק של הבן האובד השב לעיירה, ומאז עברו איזה 13 שנות קולנוע. אבל ייאמר כמעט לזכותם של הבמאי/ תסריטאי דייב דובקין ושותפיו לכתיבה ניק שנק וביל דובוק שהם עשו עם זה את המקסימום. אני באמת לא חושב שמישהו בעולם היה עושה מ"השופט" סרט מביך יותר (למשתתפיו) או נמרח יותר (לצופיו).

אם ל"וינסנט הקדוש" לוקח חצי סרט לקחת פנייה לא נכונה, אז "השופט" עושה את זה בתוך חצי דקה. אמרתי קודם שזה כמעט לזכותם של היוצרים, והתכוונתי לזה לפחות בהיבט שהוזכר לעיל – זה של החוזה עם הצופה. דובקין ושות' אומרים לך מראש שזאת תהיה מלודרמה מגושמת על אבות ובנים, אשמה והיעדרה, שכר ועונש, משחק ומוגזם. מי שמצפה ליותר – בעיה שלו.

"השופט" הוא סרט כמעט סביר ביושבו כדרמה משפטית, אבל כמלודרמה משפחתית הוא בלתי נסבל. דמיינו את כל הקונפליקטים הצפויים בין שופט נכבד אך מזדקן לבנים שגדלו בצילו או נמלטו מהצל הזה, ותסמכו על הדובקינים שיריצו לכם אותם אחד־אחד. בלי טיפת שאר רוח, בלי עשייה קולונועית מיוחדת שאיכשהו תתאזן עם כל הקלישאות.

צפיתי בסרט הזה בקושי 24 שעות אחרי שראיתי את "וינסנט" והרהרתי ב"סנטה בשקל", והנה מופיע בילי־בוב ת'ורנטון בתפקיד התובע. על המקום זה סגר לי שני סרטים אמריקקיים שהיו משתפרים משמעותית אם הבמאים שלהם היו צופים יותר ב"סנטה בשקל" ופחות ב"ניחוח אישה".

היי, הנה מחשבה: במקום לראות חצי סרט סביר עם ביל מאריי וסרט שלם נורא עם רוברט דובאל, למה שלא תארגנו לכם סרט טוב אחד עם שניהם?

הוא נחת כאן ב־2011 ומיד ירד כלעומת שבא: "מסיבת ההלוויה שלי", סרט הביכורים של הבדרך־כלל־צלם ארון שניידר. דובאל הוא מתבודד מזדקן, יליד טנסי, שמחליט לארגן לעצמו מסיבת הלוויה בעודו בחייו; מאריי הוא מנהל בית ההלוויות שצריך איכשהו לחיות עם המיזם הזה. טיפה של אמריקקיות אין ביצירה הקטנה הזאת שמסתובבת בסירקולציה של ערוצי הסרטים, ואני ממליץ לגמוע אותה במלואה על תקן נוגדן לשתי בועות הסבון האלה שעולות כאן השבוע.

פורסם בפנאי פלוס, 27.11

 

14 סיבות להגיד תודה (וחג אחד שצריך לאמץ)

סתם שאלה, למה בעצם אנחנו לא קוראים לזה תרנגול טורקי?

מחר יתיישבו האמריקאים לשולחן ויגידו תודה. אנשים נוטים לחשוב שחג ההודיה הוא עניין דתי, אבל זה חג אזרחי למהדרין; הרעיון הכללי הוא אמנם להודות לאל הטוב על השפע (במקור החקלאי) ועל בכלל, אבל שורשי המנהג הזה נטועים במשתה בן שלושה ימים שערכו ראשוני המתיישבים הלבנים באמריקה בשנת 1621. זה המון שנים אחרי ישו.

ליברלים רבים בארצות הברית רואים בחג ההודיה מופת של צביעות. אחרי הכל, אותו משתה חגג לא רק את היבול האיכותי של 1621 אלא גם את הצלחת רצח העם שבוצע באינדיאנים. בהקשר הזה יש משפט חזק של פרופ' דן ברוק מאוניברסיטת קליפורניה, שרואה בחג מפגן של "אמנזיה פוליטית ותרבותית". אבל מאיפה שאני עומד — מבחוץ וממרחק — חג ההודיה מייצג רעיון שאני לא מהסס לקרוא לו נשגב.

ביום הכיפורים אנחנו מבקשים סליחה, ביום השואה אנחנו זוכרים, ביום העצמאות אנחנו אוכלים. יש בינינו כאלה שמתפללים, ולמרות שאני לא עוסק בזה בעצמי, תרשו לי להמר בזהירות שרוב מוחלט של התפילות הנישאות — מהארץ הזאת כמו מארצות אחרות — הן יותר בכיוון של בקשות. אבל כמה כבר יוצא לנו לעצור שנייה ולמנות תודות?

חגי ישראל ומועדיה הם דתיים או לאומיים. חגים אזרחיים אין לנו, בטח לא במובן הסמנטי: מועד שמוקדש לחייהם של האזרחים. ואני חושב שנעשה לעצמנו טובה ענקית אם נאמץ את הרעיון של חג הודיה מקומי.

אני מכיר את הסלידה המובנית מייבוא של מסורות אמריקאיות, אבל גם קנדה, הולנד, גרנדה, ליבריה — ובגרסאות מעט שונות, גרמניה ויפן — חוגגות הודיות משלהן. אז הנה, זה לא רק תירוץ לאכול הודו בגודל של טקסס. אבל הטיעון הכי חזק בעד ההודיה הוא שזה מעולה לנפש.

אנחנו מקטרים, אנחנו רבים, אנחנו מבקשים, אנחנו תובעים. אנחנו לא מודים, למרות שלכולנו יש על מה. ואני באמת מאמין, סכריני ככל שזה עשוי להישמע, שלהביע את ההערכה שלנו למה שיש לנו — כלומר, במקום השטיק הרגיל של להתבאס ממה שאין לנו — זה אשכרה להעביר חוטר דרך הקנה של הנשמה.

אין לי מושג אם כל זה עושה שכל למישהו חוץ ממני, וממילא אין לי משאבים להרים פה איזה מהלך חברתי, אבל הנה כמה דברים שאני מרגיש צורך להודות עליהם בעצמי. לא יהיה מבסוט ממני אם תשלחו לי או תלנקקו לי או תתייגו לי את התודות שלכם, ולכו תדעו — אולי בסוף עוד ניצור פה איזה סחף זוטא.

1) תודה על זה שלמרות התקף לב כמעט קטלני בגיל 37, אבא שלי עדיין חי ובועט בגיל 73.

2) תודה על אימא שמחווטת הפוך מכל בן אנוש אחר שאני מכיר ועל אחות שנתקיים בה כל מה שמגולם בצירוף "אחות גדולה".

3) תודה על אישה שסובלת אותי כבר 14 שנה.

4) ועל רונה. על רונה.

"יאללה, כולה עוד שבועיים ונגמרה הטירונות"

5) תודה על חתיכת חיים שאפשרה לי לחוות בזמן אמת את וודי אלן וסטיבן ספילברג ולאונרד כהן ו"מלחמת הכוכבים" ונפילת החומה ואירופה שלפני היורו וג'ון אירווינג והאינטרנט ורבין וארבעה גביעים של מכבי (ב־77' וב־81' כבר הייתי בחיים, אבל עוד לא בהכרה).

6) תודה על זה שבין כל המלחמות והפיגועים וההזויים והמשיחיים, בסך הכל לא רע לנו פה.

7) ועל שתי נגיעות אחרונות. אחת נשיקה על המצח הבוער של סבתא כשהנשימות שלה הלכו ונחלשו, שנייה מגע יד על הגוף הקטן של פיצפץ עד שבית החזה שלו נדם. כנראה שלא יאה לכתוב על סבתא שלך ועל הכלב שלך באותה נשימה, אבל בשתי הפרידות המאוד שונות האלה הרגשתי שתי שלוות מאוד דומות. יכול להיות שזה כי רציתי לראות את זה ככה, ויכול להיות שבגיל מסוים — כמעט 90 שלה, כמעט 18 שלו — זאת באמת שלווה. לא יודע. אבל זה עשה אותי לגמרי רגוע לגבי הסוף, אז אני אסיר תודה על שתי הנגיעות.

8) ועל כל המריחואנה.

9) ועל ג'וב שכבר 13 שנה גורם לאנשים לחשוב שאני בן זונה בר מזל, למרות שאם רובם היו יודעים כמה בר מזל אני באמת, הם היו חושבים במילים קצת יותר חריפות מבן זונה.

10) טחינה, סחלב, אפרסקים ופרושוטו מלון. לא ביחד, כן?

11) תודה על החברים האלה שממשיכים לשחק איתי "מבוכים ודרקונים" בגיל 40.

12) ועל מיקמיק. חוץ מהקטעים האלה שאני מתעורר באמצע הלילה עם שפם באוזן וזנב בפה.

13) סרטים. אני חושב שכולם: הטובים כי הם טובים והרעים כי בלעדיהם לא הייתי תופס כמה טובים הטובים.

14) ותודה על כל אחד שקרא אי פעם משהו שכתבתי. כולל אלה ששנאו, כי מילים כתובות הן כמו העץ ההוא שנופל ביער: לא עושות שום רחש בלי מישהו שיקשיב.

*

צילום ההודו שם למעלה: Len Dap (מקור: Flickr)

יותם זמרי ונועם פתחי, צאו לי מהשטחים

המון זמן לקח לי להבין מה מעצבן אותי ביותם זמרי ונועם פתחי.

רגע, אתם יודעים מי אלה זמרי ופתחי, נכון? אושיות הפייסבוק? הקופירייטרים? המצחיקים? הימנים? אז הם מעצבנים אותי, והמון זמן לא הבנתי למה.

בניגוד לימנים סטנדרטיים, שמעצבנים אותי כי הם מתלהמים או גזענים או בורים או מתקרבנים או כל הנ"ל, את זמרי ופתחי לא תתפסו על אף אחד מהסעיפים האלה. להפך: אם יורשה לי לדבר עליהם כמקשה אחת, זמחי מתבטאים בשכל איפה שהימין נוטה לאמוציות, שולטים בחומר הנלמד, ולא נוטים לשכוח מי כאן החזק בעניינים שבין האדם לאדם הפלסטינאי. מכאן שהם לא אמורים לעצבן אותי, אבל הם כן.

גם ברמה האישית הם לא אמורים לעצבן אותי. את זמרי פגשתי כמה פעמים, לרבות ישיבה ממושכת בשש עיניים, והוא הותיר בי רושם של אדם חריף, מצחיק ולגמרי מחובר לקרקע — בהחלט לא מובן מאליו כשאתה הדבר הכי גדול בפייסבוק הישראלי ונפתלי בנט דופק איתך סלפיז. עם פתחי יצא לי לנהל ויכוח פוליטי עקר אחד וכמה שלום־שלום, אבל ראשית, הוא לא ניצל את אף אחד מהם כדי להגיד "קודם ביטחון". ושנית, לא צריך יותר מכמה שניות כדי לקלוט שמישהו הוא משלנו, ונועם פתחי הוא בהחלט משלנו. אחלה גבר לכל דבר ועניין. ועדיין, זמחי מעצבנים אותי.

אז ערכתי ניסוי ובדקתי איך אני מגיב כשצץ פוסט של מי מהם בפיד שלי. תוצאת הניסוי — אני צוחק ועושה "לא" עם הראש. אבל חכו רגע עם ניד הראש, כי לב העניין הוא הצחוק; מתברר שהדבר הראשון שמעצבן אותי בזמחים זה שהם מצחיקים. נגיד, הנה משהו שפייסבק זמרי בעקבות הפיגוע בבית הכנסת:

זה, ההפוך־על־הפוך הזה שזמרי שולט בו ללא עוררין או רחמים, הצחיק אותי ברמת הקול רם. שבועות קודם לכן, עם הדיבורים הראשונים על אינתיפאדה חדשה, פתחי כתב:

זה הצחיק אותי רק ברמת החחח, אבל לא משנה: זה לא אמור לקרות. בגלל זה אני עושה "לא" עם הראש.

סאטירה ימנית היא לא דבר חדש — מאיר עוזיאל התפרנס מזה עוד כשהייתי ילד — אבל סאטירה ימנית מצחיקה זאת בפירוש המצאה חדשה. והזמחים לא לבד בעניין הזה: קדם להם צוות "לאטמה" (בקרוב תוכנית הטלוויזיה, מספרים לי), וסביבם רץ מיזם "אין ימנים מצחיקים" — ליין הסטנדאפ־חובבים שמעלה על הבמה את מיטב הצייצנים/ פייסבוקאים מהצד ההוא של המפה. בעיתון "מקור ראשון" מתפרסם דרך קבע מדור סאטירה בשם "בריחת המוחות", שפתחי תורם לו לצד שתי בחורות (!) ימניות (!!) מצחיקות (!!!), נועה אנג'ל ורחלי רוטנר. ואני לא רוצה לדבר בכלל על הפאנצ'ים החדים כתער של עירית לינור, כי זה שהיא יישרה לימין עדיין טרי וכואב קצת.

אז יש ימנים מצחיקים. ומעצבן אותי שהם מצחיקים כי מצחיק זה כל הקטע שלנו השמאלנים, אבל זה לבדו לא מסביר למה דווקא זמחי — ספציפית הם — מוציאים אותי מדעתי עד כדי כך שאני מסוגל לנהל ויכוח קולני במסדרון של מערכת בלייזר רק בגלל משהו שכתב מישהו מהם. וכן, יש לנו במערכת רק מסדרון אחד.

נברתי בעומק דפי הפייסבוק של זמרי ופתחי, ומהר מאוד קיבלתי עוד חלק מהתשובה: זה איך שהם מצחיקים. לשניהם יש יכולת כמעט מסתורית להכות את השמאל בבטן הרכה שלו, בדיוק כמו ההברקה־לשעתה שפיתחה את רעיון ה"שלום עושים עם אויב" לשאלה המיתממת "ומלחמה עושים עם חבר?". דוגמה פתחית:

דוגמה זמרית, על רקע אירוע הירי בכפר קנא ובתוך רצף הפיגועים שהולך כאן:

לזהות את הכשל המובנה בטיעונים של הצד השני, לסובב אותו ולהשתמש בו נגדו זו מסורת שמאלנית מכובדת. ימנים לא אמורים לדעת לעשות דברים כאלה, בטח לא באופן מצחיק. בטח לא באופן שגורם לנו — לנו! נפגעי ה־4 בנובמבר, ניצולי מירי אלוני! — להיראות מקובעים, אטומים, עיוורים.

להוציא קדנציית רבין־פרס והקטע המצחיק ההוא עם אהוד ברק, הימין שולט בישראל ברציפות מאז 1977. בתקשורת — אותה אחת שהזמחים, ולא רק הם, אוהבים לצייר כשמאלנית — אנחנו במקרה הטוב פיטים, בטח מאז ש"ישראל היום" הפך לשקר הנפוץ במדינה ו"מעריב" התיישר עם "מקור ראשון" ורשות השידור וערוץ 10 נכנסו לדיר בלאק מהסוג שתמיד־תמיד מייצר צנזורה עצמית והתקרנפות כללית. ואני אומר, יש לכם את השלטון ואת הרוב הדמוגרפי ואיזה חצי מהתקשורת. אם תיקחו גם את השנינות, מה עוד נשאר לנו? משקפיים?

סיכום ביניים, אם כן: זמחי מעצבנים אותי כי הם מסוגלים לנסח טיעון ימני רהוט (!) ומצחיק (!!), וכי הם דוחקים את רגליי הקולקטיביות גם אל מחוץ לאזור הנוחות האחרון שנשאר לי ולשכמותי — עליונות אווירית בכל הנוגע לשימוש בשפה כנשק במלחמה על דעת הקהל. רק אחרי שהבנתי את כל זה, הבנתי גם שבעצם זה רק מה שקצת מעצבן אותי אצל הזמחים. מה שבאמת־באמת מעצבן אותי זה שהם צודקים.

שנייה, תנו לגמור משפט לפני שאתם מכריזים על עוד שמאלני שהתהפכה עליו דעתו: …צודקים כמו שרק ימנים מצחיקים ורהוטים יכולים להיות.

כן, הם צודקים. כשזמחי מתפלצים מאלימות כלפי יהודים — או מהיד הרכה של השלטונות בהקשר הזה, או ממה שהם תופסים כהטיה שמאלנית של התקשורת — הם תמיד צודקים, ותמיד רק לאותו רגע נתון. הטענה הנצחית של הימין היא שאי אפשר להתחיל לספור כל דבר מ־67', אבל הימין עצמו הוא האבא הגדול של ההיסטוריה הסלקטיבית: זאת שתמיד מתחילה לפני 5,000 שנה, אבל איכשהו מדלגת על כל מיני חלקים בין 67' לכל רגע נתון בהווה. והקטע הכי טוב הוא שאין לימין בעיה לעשות את זה, כי אפילו לשמאלנים נמאס לדבר על עוולות הכיבוש וכל זה.

תראו, אף אדם שפוי לא יכול להצדיק אלימות נגד אזרחים. אף אדם שפוי לא יכול להסכים עם רצח ממניעים דתיים או לאומיים, ואף אדם שפוי לא יכול פשוט לקבל את זה שהוא חש מאוים בביתו שלו — בין אם זה בית במובן של ארבעה קירות או במובן שמתכוונים לזה במפלגה של בנט. אבל לבטל את הקונטקסט של הדברים, לייחס את המעשים המבחילים האלה לאיזה צימאון־לדם וזהו, זה לא פחות מקומם מח"כית ערבייה שמביעה תמיכה באותה אלימות עצמה.

אנשים חושבים ששמאלנים כמוני באמת מתחילים לספור הכל מ־67'. שאנחנו באמת מייחסים הכל לעוולות הכיבוש. טוב, אז לא: אנחנו, קרי הח"מ ורוב מוחלט של אנשי השמאל שהוא מכיר, מחלקים את האשמה על מה שקורה כאן בדיוק פיפטי־פיפטי. הפיפטי שלנו הוא הכיבוש והאפרטהייד; הפיפטי שלהם זה שיש בתוכם חבורה של ברברים ארורים, ומעליהם מנהיגים שלא מחמיצים הזדמנות להחמיץ הזדמנות.

אני משוכנע שזמחי, כמו דוברים רשמיים של הימין, לא עושים סלקציה להיסטוריה רק בגלל שזה מסייע לטיעונים שלהם. אני משוכנע שהם באמת מרגישים קורבנות פוטנציאליים של תנועה לאומית־דתית חשוכה שרק מחכה להזדמנות להשקות את כולנו במים מליחים. כבר אמרתי: הם לא מעצבנים אותי כי הם טועים. הם מעצבנים אותי כי הם שוכחים שאנחנו בתוך מעגל.

יום אחד, כשהחיים של כולנו יהיו ספרי היסטוריה, המאבק הפלסטיני־ישראלי ייזכר כמקשה אחת. אני מניח שיקראו לזה מלחמת העצמאות הישראלית־פלסטינית או משהו בסגנון, ואני משוכנע שבחשבון הסופי תצא האיוולת הרגילה שיוצאת ממלחמות כשמתסכלים עליהן עם קצת פרספקטיבה. תלמידי העתיד ישתוממו מול ההתעקשות של ישראל לפעול ולבנות ולירות בניגוד לחוקים הבינלאומיים והחוקים שלה־עצמה, ויידהמו מהיכולת של הפלסטינים לעשות תמיד — אבל תמיד — את הדבר הכי מסריח, הכי אלים, הכי לא־ניתן־להגנה או למחילה. אבל בשורה התחתונה הם יראו שני עמים כל כך מסוממי דת ולאום שהם העדיפו "לנהל" סכסוך במקום לסיים אותו.

אחד הסרטים שהייתי מראה לכל בן אנוש הוא I Saw the Devil, מותחן נקמה קוריאני שבו אדם נוקם את רצח אשתו ההרה, אבל מחליט לא לחסל את הרוצח אלא להשאיר אותו חי למען המשך נקמה. ואז הוא מכסח אותו שוב, ואז הרוצח מכסח אותו בחזרה, וככה זה נמשך עד שאחד מהסרטים הכי אלימים שראיתי מימיי תוקע לך את זה בראש כמו בזנ"ט: נקמה זה מעגל. דם זה מעגל. אתה יכול להיות צודק ועדיין ייצא מזה רק חרא. הטריק הוא לצאת מהלופ.

התשובה הנכונה לשאלה "למה יותם זמרי ונועם פתחי מעצבנים אותי" היא שהם חלק משׂיח רהוט, מצחיק ואינטליגנטי שמנרמל את המיליטריזם שלנו ואת ההתקרבנות שלנו. זה שיח שלוקח את הטיעונים הרציניים של השמאל ואת הקיבעונות המטופשים של זהבה גלאון ועושה מהם קשקוש אחד גדול של יפי נפש שונאי־עצמם. אבל כמו שלא תיקחו מהימין את זה שבאמת צריך לשרוף אדם שהולך ורוצח תינוקת, ככה לא תיקחו מהשמאל את זה שאנחנו הכובש והחזק והריבון בשטח.

הדבר הכי קשה בלהיות שמאלני זה הערבים. אין אפס, הם לא מקלים עלינו את הקטע של להבין אותם. הדבר השני הכי קשה, ולא בהפרש גדול, הוא לעולם לא להיסחף לתוך הצדק החד־צדדי. הצדק של הרגע. תמיד לזכור שאין כאן באמת פעולות יזומות, רק סדרה אינסופית של אלימות וקונטרה אלימות, עוולות ופשעים, רצח וגזל.

אני מאמין שזמחי וכיו"ב ימנים שפויים יודעים עמוק בפנים שאי אפשר באמת להצדיק כיבוש, או בנייה איפה שהחוק הבינלאומי אוסר עליה, או הרג המוני של אזרחים במסגרת פעולה צבאית (לגיטימית לכשעצמה; זאת לא הנקודה). אבל מה, יותם זמרי ונועם פתחי לא גדלו על פייסבוק ולא על נפתלי בנט. הם גדלו עם הרשת החברתית ועם הפופולריות של הניאו־ימין, אבל הם יודעים היסטוריה. הדור שגדל פה עכשיו לא יודע היסטוריה וניזון מפייסבוק, והוא מקבל את האינסטנט־צדק של הזמחים כלשונו ומעטר אותו בלייקים ובתגובות תמיכה — על פי רוב מתלהמות הרבה יותר ונבונות הרבה פחות מלשון הפוסט. בהקצנה, אלה תגובות שתמיד מעלות בדעתי את שר המאה הרומאי הזה מ"אסטריקס באולימפיאדה":

בניגוד לחלק מקוראיהם, זמחי יודעים גם שתפקידה של התקשורת בדמוקרטיה הוא לבקר את השלטון. הם בוודאי יודעים גם שאילו היה כאן שלטון שמאל כמעט רציף בארבעת העשורים האחרונים, התקשורת הייתה מצטיירת כימנית לו רק הייתה ממלאת את תפקידה. אולי בגלל זה הם פחות נכנסים ישירות בתקשורת ויותר מגחיכים אותה, עושים ממנה ממים בבחינת תראו תראו את השמאלנים האלה. ושוב, הבעיה היה לא אצלם; היא אצל גולש הפייסבוק שבאמת חושב שהתקשורת מבקרת את השלטון רק כי היא שמאלנית.

אז זהו. יש לי תשובה. יותם זמרי ונועם פתחי מעצבנים אותי הם תורמים אקטיבית — בכישרון רב ובחן שאין להתכחש לו — להלך הרוח המסוכן ביותר שיכול להתפתח בצד החזק. לתחושה המוטעית, לאמונה המסמאת, שיש כאן רק צדק אחד.

המיץ והזבל

"ברצינות, דרור מ'שי ודרור'?"

גם סרט בינוני צריך לדעת לעשות. זאת המסקנה המצטברת מ"הלוואי והייתי כאן" ו"טראש" (בתמונה), שני סרטים שאין ביניהם שום קשר סגנוני או נושאי, ואני בכל זאת מזכיר אותם בנשימה אחת כי הראשון הוא סרט בינוני כהלכתו, והשני הוא סרט בינוני מחורבן.

ייאמר מראש: במונחים של שורה תחתונה, פער האיכות בין השניים האלה עומד מבחינתי על כוכב אחד בלבד. אבל זה כוכב עם כוכבית, כי הוא מסכם את כל ההבדל שבין "אפשר לראות" ל"אפשר לעשות כל דבר אחר".

לא משנה מה זאק בראף יעשה בשארית חייו, תמיד ייזקף לזכותו "גארדן סטייט". הסרט הנהדר ההוא, שבדיוק חוגג עשור, היה הפתעת השנה 2004: בראף, הכוכב של הסיטקום האז־עדיין־נסבל "סקראבס", צץ משומקום עם תסריט פרי עטו על איש צעיר שחוזר לעיירת נעוריו, וביים אותו — לרבות את עצמו בתפקיד הראשי ואת נטלי פורטמן בתפקיד הנשי — לכדי כמעט שלמות.

"גארדן סטייט" זכה להצלחה ביקורתית — היה מי שתיאר אותו כקולו של דור שלם — ובמונחים של סרט עצמאי דל תקציב, גם מסחרית. הפסקול שלו בכלל נעשה קאלט. בראף השתעשע שנים באפשרות של סרט המשך, ובשנה שעברה פתח פרויקט מימון המונים להפקת — מילים שלו — "המשך רוחני ל'גארדן סטייט'". והאמת, עם קו עלילה נפרד וגלריית דמויות חדשה אבל אותו סוג של סוריאליזם־לייט, זאת הגדרה לא רעה.

איידן בלום הוא שחקן מובטל (בראף) שנאלץ להוציא את ילדיו מבית הספר הפרטי שלהם, ובעקבות הברקה של אשתו (קייט הדסון) מחליט לחנך אותם בבית. הסיבה להפסקת מימון שכר הלימוד היא מחלה סופנית של האיש ששילם עליו עד כה, אביו של בלום (מנדי פטינקין התמיד מצוין); קו עלילה משני עוסק בנתק הממושך בין האב הגוסס לבנו השני (ג'וש גד). זה הסיפור, אלא שכמו ב"גארדן סטייט", "הלוואי והייתי כאן" שונה מסכום חלקיו.

אמרתי "שונה", לא "גדול", כי כאן טמון ההבדל העיקרי בין הסרט בן העשר להמשכו הרוחני. "גארדן סטייט" היה סרט שבלב־ליבו ישב כאב גדול; אני לא רוצה לפרט כי יש ספוילרים שחוק ההתיישנות לא חל עליהם גם אחרי עשור, אבל הכאב הזה — לצד הדמות המטורללת של פורטמן, בתוך הסוריאליזם המסוים של בראף ככותב וכבמאי — הפך את סרט הביכורים ההוא לגדול משמעותית מהתקציר שלו. הוא היה מצחיק, מרגש, מוזר, חכם. מבין הסופרלטיבים האלה, "הלוואי והייתי כאן" מסתפק בשניים: מצחיק (אבל רק לפרקים) ומוזר (אבל באופן שמרגיש קצת מאולץ).

ההצלחה המסוימת של "הלוואי" טמונה לא בסך־הכל שלו, אלא באותם רגעים קטנים ויפים שהפכו גם את "גארדן סטייט" לסרט שהצליח להפתיע אותך שוב ושוב. בראף חושב קצת אחרת מתסריטאי הוליוודי, ומה שהוא עושה עם שאלות של דת ואמונה מצד אחד — ופסטיבל קומיק־קון מצד שני — ראוי לכל הפחות לתואר "מקורי".

הכישלון המסוים הוא כפול: בטון ובליהוק. אם ל"גארדן סטייט" היה לב כואב, אז ל"הלוואי" יש לב מתוק. בתכלס זה סיפור על משפחה כמעט מתפקדת, עם טראומות פחות או יותר נורמטיביות, ובהיעדר רובד אמיתי של צער לאיזון הקומדיה־לייט, הטון נופל בין הכיסא המשעשע לכיסא של הקיטש.

והליהוק? זה מתחיל עם קייט הדסון, שלהערכתי לא תעבור בתור רעייה/ אישה עובדת מותשת גם בעוד עשור. פשוט אין לה את מה שצריך בשביל לשחק מישהי שהקמטים כבר ציירו לה רגלי עורב סביב העיניים, ובאופן מוזר, זה נכון למרות שבקלוז אפים שלה אפשר כבר להבחין בבירור בטביעות אצבע של בעל כנף. אבל הדסון היא כשל מינורי בהשוואה לבראף עצמו.

כדורסלן העבר דינו מנגין אמר פעם שהוא אוהב את דורון שפר "כי לא רואים על הפנים שלו את הצרות". מה שהיה נכון לגבי שפר נכון שבעתיים בנוגע לבראף, עם ובלי קשר לעברו הסיטקומי: האיש תמיד נראה כאילו הוא מנסה להיזכר בסוף של בדיחה. ב"הלוואי" הוא משחק גבר שנופלים עליו תשעה קבין של צרות, וההבעה התמיד־משועשעת שלו עושה הרבה נזק לגיבור ולסרט כולו.

אמרתי בהתחלה: אפשר לראות את "הלוואי והייתי כאן". יש בו הרבה קטעים מצחיקים, אין בו בכלל קטעים מביכים, ואחריו — פשוט תסמכו עלי — לא תוכלו לא לחייך כשתשמעו את המילה "חוּם".

הפוסטר של "טראש" עשה לי חשק גדול. שלושה ילדים מרוטים־למראה שמשליכים לאוויר ערימה גדולה של שטרות מעל ערימה ענקית של זבל? את זה אני צריך לראות.

הילדים האלה, אנחנו מבינים בתחילת הסרט, הם רפאל, גראדו ו"עכברוש" — לא סתם נערי רחוב ברזילאים אלא מהסוג הנחות ביותר, זה שמתפרנס מנבירה סיזיפית באתרי השלכת אשפה. רוצה הגורל, ודווקא לאתר שלהם מגיע ארנק ובתוכו המפתח — מילולית — לשערורייה פוליטית־פיננסית עצומה.

הבמאי סטיבן דאלדרי עיבד כאן ספר מאת אנדי מאליגן, והוא לקח את המשימה ברצינות תהומית: האיש צילם און לוקיישן בריו דה ז'ניירו לאורך שלוש שנים (בהפסקות, אבל בכל זאת), ועשה שימוש נרחב בילדי רחוב אמיתיים. הכי נרחב שיש: כל הכוכבים שלו אינם שחקנים אלא ילדי פאבלות אסלי. בעצם, מרטין שין (הכומר האמריקאי) ורוני מארה (המתנדבת השמאלנית יפת הנפש) הם השחקנים ידועי השם היחידים כאן.

דבר אחד צריך להיאמר לזכותו של דאלדרי: סרטים מהסוג הזה נוטים לקולוניאליזם מתנשא. בתשעה מעשרה מקרים אתה מקבל סיפור על אמריקאים אמיצים שמצילים מקומיים אהבלים. ובכן, לא במקרה זה: "טראש" הוא באמת סרט על שלושה ילדי רחוב שהולכים ראש בראש עם השחיתות הברזילאית כולה, בגיבוי מינימלי של שני לבנים מפורסמים שנמצאים שם רק כדי למכור כמה כרטיסים באמריקה. אבל אנחנו אמורים להאמין שהילדים האלה מסכנים את חייהם כי "זה הדבר הנכון לעשות", ופה מתחילה הבעיה.

הבעיה נמשכת בסצנה שבה שלושת הסף־אנאלפביתים האלה מפצחים לבדם צופן בסדר גודל של האניגמה, ומרקיעה שחקים בסצנה שלא אפרט לגביה, אבל היא זאת שמונצחת בפוסטר שכל כך עשה לי את זה. אני אומר לכם בלי הגזמה: אין ב־114 הדקות של הסרט הזה 14 שניות רצופות שאפשר להאמין להן.

"טראש" מנסה להיות מין "נער החידות מריו", אבל אין בו אפילו פרומיל מהאנרגיה הקולנועית הטהורה שהביא דני בויל לזוכה האוסקר שלו. בהיעדר קולנוע מעניין או סיפור שאפשר לקנות, אני מתקשה לחשוב על סיבה לצפות בסרט הזה. אמרתי לכם: סרטים בינוניים צריך לדעת לעשות. מה שהיה חשוב ב"טראש" זה שיהיה לנו אכפת מהילדים האלה, וכדי שיהיה אכפת אנחנו צריכים להאמין, ואי אפשר להאמין לשום דבר מכל הקשקוש הזה. בהפוך על הפוך, דווקא האלמנטים האותנטיים שדאלדרי כל כך הקפיד בהם מדגישים כמה כל זה לא סביר.

"בילי אליוט", "קרוב להפליא ורועש להחריד", "נער קריאה" ובעיקר "השעות": אהבתי את כל הפילמוגרפיה של סטיבן דאלדרי עד ליציאה המשונה הזאת. בשם העבר המשותף שלנו, אני מתכוון לשכוח שהוא אי פעם ביים את "מופרך להפליא ומטופש להחריד".

פורסם בפנאי פלוס, 13.11.14

 

הרגע הזה שהבת שלך מפטרת אותך

"אין, אני כבר רואה את בנט ראש ממשלה"

"ילדה בת כמעט תשע", היא אומרת כשאנחנו מדוושים מפארק הירקון לתוך דרך נמיר, "לא אמורה לבלות את כל יום כיפור עם אבא שלה".

"את צודקת, את צודקת, אני יודע שאת צודקת".

אין לה מושג שזאת השורה של קארי פישר מתוך "כשהארי פגש את סאלי". אין לה מושג שלא אכפת לי שהיא צודקת. הבת שלי מעדיפה לרכוב עם החברים שלה, וזה לגמרי טבעי בגיל כמעט תשע, ולי לא אכפת. אני רוצה את הילדה שלי בחזרה.

יום כיפור תמיד היה שלנו. בראשון, או לפחות הראשון שאני זוכר, לימדתי אותה לדווש עם גלגלי עזר. בשני רכבנו, היא על ארבעת הגלגלים שלה ואני על השניים שלי, לבית של סבא וסבתא. היא נגמרה לי בשלושת־רבעי הדרך מגבעתיים לתל אביב, אבל היה מגניב. כעבור שנה לימדתי אותה לרכוב בלי גלגלי עזר והרגשתי סופר־אבא. בלי משקל העודף של שני הגלגלים הקטנים היא כבר סחבה עד לסבים, והרגישה סופר־רונה. בשנה שעברה זה כבר היה כל כך קטן עליה שסבא וסבתא היו רק נ"צ בתוך טיול ארוך־ארוך, מקיף תל אביב. ועכשיו היא אומרת לי, אבא, סע הביתה. אני רוצה לרכוב עם החברים שלי. זה מה שאני אמורה לעשות.

ראשית אני נעלב עד מעמקי נשמתי. אחר כך, כמו יוני רכטר ועלי מוהר בשיר על כבודה של האישה, גם אני מבין היטב שלא אני צודק. ואז אני מבין שלא אכפת לי. שכמו רכטר ומוהר, גם אצלי יש פער בין ההכרה בדרכו של עולם — ההתבגרות של בתי במקרה שלי, שחרור האישה במקרה של רכטר את מוהר — לבין העובדה שכמאמר השיר, אין לנו אל מי לחזור הביתה.

אני מגזים כמובן. אחרי הכל, רונה רק בת רבע לתשע. היא עדיין זקוקה לאבא שלה, ולו עדיין יש אל מי לחזור הביתה. אבל מאז הכרזת העצמאות ההיא ביום הכיפורים, מועקה משונה השתלטה לי על הנשמה ומלווה אותי כמו צל שאני לא יכול לנער. לקח לי זמן לנסח לעצמי את מה שזה גורם לי להרגיש, ואני חושב שההגדרה הכי מדויקת היא מיותר. עם האופניים ביום שמש על הכביש הריק והרחב של דרך נמיר, הבת רבע־לתשע שלי גרמה לי להרגיש מיותר.

להרגיש נחוץ זה חלק מההגדרה של גבריות. כמפרנס או כנהג, כפותח צנצנות או כשואב מים, יש בך צורך אמיתי תחת כל הכובעים שאתה חובש. בתור מפרנס זה מובן מאליו, בתור בעל זה חלק מאותו קיבעון מיושן שמוהר ז"ל ורכטר יבדל"א נדרשו אליו ב"כבודה של האישה", ובתור אבא זה טבע שני. הרי מי זקוק לך אם לא הילדים שלך.

אני לא מתכוון ליפייף את זה: הצורך הקבוע בך הוא גם מקור שופע לניג'וסים. אבא תעשה לי, אבא תבשל לי, אבא תקנה לי — כל זמן שזה נמשך, להיות נחוץ זה חתיכת מטרד. אלא שזה גם חלק ממך, חלק מתחושת העצמי שלך. לאבד את זה, ולו לרגע, זה מערער ומטלטל במידה שלא מפסיקה להפליא אותי. שלא מפסיקה לדכא אותי.

אני מוכרח לפתוח פה מאמר מוסגר שפונה באופן אקסקלוסיבי אל אבות לבנות, לאו דווקא יחידות כמו שלי אבל בהכרח צאצאיות: מה שאנחנו יודעים, מה שאבות לבנים לא יודעים, זה שמערכות היחסים עם הילדות שלנו דומות במובנים רבים למערכות היחסים שלנו עם נשים. בהתחלה אנחנו מתאהבים בהן, וזאת תחושה שאין שנייה לה. מה שנייה, אפילו שלישית אין לה. אחר כך הן משתנות וקשה לנו עם זה, אבל די באהבה שהן מרעיפות עלינו כדי לפצות על זה שהן כבר לא המלאכיות הקטנות שהרכבנו על הכתפיים כשהן היו בנות ארבע. ואז, כשהן מושיטות לראשונה רגל קטנה אל מחוץ לקן — כשהן טועמות בגניבה את האוויר מחוץ ליחידת המחנק של אימא־אבא — זה מפעיל אצלנו משהו שאין לו הגדרה אחרת מלבד חרדת נטישה.

בשלב הזה אני מזמן מחדש את האבות לבנים, ואת האמהות לצאצאים מכל המינים, על מנת לסייג נחרצות את המשפט האחרון ההוא: אם חרדת נטישה היא לא חלק מהמבנה הפסיכולוגי שלך, קשה לי להאמין שמשברון זוטא כמו הצהרת העצמאות הראשונה של הבת שלך יהיה מה שיעורר את זה אצלך. אבל אם אתה ממילא סובל מהתכונה המתישה הזאת, אין כמו מראה הגב של בתך כדי לעורר מרבצו את השד הספציפי הזה.

אני סובל מסוג כזה או אחר של חרדת נטישה, ובזמן שעבר מאז יום הכיפורים, הספקתי להכיר בכך שזה השד שעוררה אצלי רונה עם העצמאות הארורה שלה. אבל מעשה שטן, זה רק חלק מהעניין. רק חלק מהמועקה.

יהודית רביץ, השנים הראשונות

להרגיש נחוץ זה חלק מההגדרה של להיות צעיר. ואם לא ממש צעיר — בכל זאת, אני בן 40 — אז לפחות במיטב שנותיך. הרי היתרון הכי גדול של רגע אחרי השלושים־ומשהו זה שהגעת למשהו. שנהיית מישהו. ואם יש דרך בדוקה להבהיר לך כמה זמנית היא התחושה הזאת, כמה חדה הירידה שמסתתרת מאחורי המישור הזה, זאת טעימה מהתבשיל התפל של המי צריך אותך.

בפעם האחרונה שהתכתבנו בווטסאפ, רונה עשתה את השטיק הקבוע שלה וכתבה שאני "בן מעצבן". בתגובה הקלדתי: "אל תתחכמי, קוטן". בתשובה היא הקלידה: "אל תציק, זוקן". זה הצחיק אותי מאוד, השימוש המושכל הזה בעברית. ואז זה דכדך אותי, כי מתברר שגם הבת שלי וגם אני הגענו לאותה הכרה: ביום בהיר אפשר לראות את הזקנה.

ברגע הקולנועי הכי מרגש שראיתי השנה — רגע שלהערכתי יכריע לבדו את המרוץ לפרס האוסקר על שחקנית המשנה הטובה ביותר — פטרישיה ארקט יושבת במטבח שלה ואומרת בבכי, "הייתי בת של מישהו ואז הייתי האימא המזוינת של מישהו". צריך את הקונטקסט המלא של "התבגרות" כדי להבין מה מוביל לרגע הזה בשלהי סרטו של ריצ'רד לינקלייטר, אבל מספיק להיות בן של מישהו והורה של מישהו בשביל להבין למה החיים נראים ככה לפעמים. למה דווקא החיים העצמאיים של ילדיך — וארקט נותנת את המיני־מונולוג הזה כשבנה כבר עם רגל מחוץ לדלת — נותנים לך מושג אמיתי על השוונג המשוגע שבו חולפים חייך־שלך.

הבת שלי עוד רחוקה מלשלוח רגל החוצה, אבל עם כל יום שעובר היא יודעת לעשות יותר דברים שפעם היו כרוכים באבא־תעשה־לי. אבא־תבשל־לי עוד הולך חזק, אבל במובנים טכנולוגיים מסוימים, היא ואני כבר לא רחוקים מהמקום של רונה־תסדרי־לי. זה גורם לי להרגיש סופר־אבא, אבל זה גורם לי להרגיש גם כמו בשלהי הסרט. ולא ממש עוזר לי שזה היה סרט נהדר.

תבינו, אני טיפוס חרדתי. כל הקטע שלי זה לדמיין היום את התרחיש הכי נורא שעלול להתרגש עלי מחר, והאמת היא שהמועקה ממלאת רק מחצית מהתודעה שלי מאז דרך נמיר. החצי השני נחלק בין גאווה על איך שהילדה שלי גדלה, ושלווה הנובעת מוודאות מתמטית — ככל שזקוקים לך פחות, ככה מציקים לך פחות. והרי גם עזבי־אותי־באימא־שלך זה חלק מההגדרה של גבריות.

כן, הבת שלי גרמה לי להרגיש מיותר. וכן, לפחות לרגע היא גם גרמה לי להרגיש זקן. זה בסדר. אני יכול לחיות עם זה. גם עם המועקה, בוודאי לאור העובדה ששכרה בצידה. אבל מאז יום הכיפורים חזרה לראש שלי תמונה משונה שצצה בתוכו בערך כשמלאו לרונה ארבע, ומאז ועד עכשיו לא שבה לפתל את פיכחוני: גבר בן 60 לפחות שמרכיב על כתפיו אישה בת 20 לפחות. אבא שלא מסוגל להפסיק להיות אבאל'ה.

אין לי מושג מאיפה התגשמה לי בראש התמונה המעוותת הזאת. אולי היא חלק מאיזה סיפור שעוד אכתוב, אולי זה משהו שחלמתי ואולי זאת סתם התגלמות ביזארית של הקונפליקט ההורי הקלאסי — ההמתנה לרגע שהם יעזבו את הקן מול החרדה המשתקת מפני המחשבה הזאת. אבל בימים הפחות טובים שלי מאז כיפור, כשהמועקה נוכחת יותר מהגאווה והשלווה, הראש שלי מלא באיש זקן שהוא אולי אני, מרכיב על הכתפיים אישה צעירה שהיא אולי רונה. עד כדי כך הוא רוצה את הילדה שלו בחזרה.

 

שניים ישראלים עם סיני גדול

"אמרתי שאני שומר את החניה!"

אני כל כך אוהב את החיבור בין אהרון קשלס ונבות פפושדו שהידיעה על הפרויקט ההוליוודי הראשון שלהם — רימייק ל־Vengeance מ־2009 — הוציאה ממני "יש!" ששמור אצלי בדרך כלל לשלשות מומנטום של גיא פניני. אבל העובדה שאמריקה נותנת צ'אנס לבמאים של "כלבת" השנון ו"מי מפחד מהזאב הרע" הכביר הייתה רק הסיבה השנייה לעולץ שתקף אותי. הראשונה הייתה ג'וני טו, גבר בן 59 שמתגורר ועובד בהונג קונג.

הבמאי של Vengeance המקורי הוא מקרה קיצון של יחס הפוך בין כישרון להכרה כאן בארץ. לא רק שהסרטים שלו פשוט לא מגיעים לישראל, אלא שהוא גם לא מהשמות האלה שכל עכבר קולנוע מקומי מכיר כתותח סרטי ז'אנר אסייתי שאתה פשוט חייב לראות את האחרון שלו. זה נכון בעיקר בהשוואה לעמיתיו מקוריאה הדרומית, שיש להם כאן ממש מעריצים מושבעים. וחבל, כי טו לא נופל בכישרונו ובשגעתו מהמטורללים שבקוריאנים.

מזמן אני מחפש תירוץ לכתוב על טו, והנה הוא מגיע עם הרימייק ההוליוודי־ישראלי. רק מה, לסכם את האיש ופועלו בשני עמודים זה לא קל כשפועלו כולל יותר מ־50 סרטים (כבמאי. כמפיק הוא עבר את ה־60). חמור מזה, אם שמעתם על תיאוריית האוטר — גישה שרואה במכלול היצירה של במאי קו עקבי אחד או היבטים שונים של אותו חזון — אז מולה ניצב טו ומשמיע את טיעון הנגד "פחחח". האיש מזגזג בין ז'אנרים כמו שר אוצר בין קווים אדומים, מקומדיה רומנטית לדרמת פשע וחוזר חלילה (דגש על חלילה. האיש ביים פעם קומדיה בשם "אהבה בדיאטה" שמגוללת את סיפורם של שניים סינים שמנים).

דווקא הזיגזג דנן עושה את העבודה שלי פה אפשרית, כי אנחנו לא כאן בשביל הקומדיות של מר טו אלא בגלל הרקורד המופלא שלו כבמאי סרטי פשע. ככלל אצבע, אם אתם רוצים לחלק את הפילמוגרפיה שלו לסרטי חובה וסרטי רשות, פשוט שימו בעמודה הימנית את אלה שמקוטלגים ב־IMDB תחת Crime/ Thriller/ Drama/ Action, לאו דווקא בסדר הזה אבל לפחות שלושה מבין הנ"ל.

טו התחיל כנער שליח בן 17 ברשת הטלוויזיה ההונג קונגית TVB, שם התקדם לעמדת מפיק בפועל ובתחילת שנות  ה־80 התיישב על כיסא הבמאי. הוא זגזג כמה שנים בין סרטי קולנוע וטלוויזיה, וב־1988 ביים סרט אקשן ראשון בשם The Big Heat. ב־1996 הקים במשותף עם המפיק־במאי־תסריטאי וואי קא פאי את אולפני Milkyway Image והפך למפיק של עצמו. כאן נכנסה הקריירה שלו לאובר־דרייב והאיש התחיל להפציץ בקצב של שניים ולפעמים שלושה סרטים בשנה, אלא שהכמות לא פגמה באיכות. להפך: עם השנים הוא התמקצע, השתכלל, פיתח עידון אמיתי לצד כישרון טבעי לאקשן ואף לסיפור טוב שתמיד אפיינו אותו. הוא גם אסף סביבו חבורת שחקנים וכותבים קבועים שהשתכללו יחד איתו.

טו לא מתעסק כמעט באומנויות לחימה. הצד הזה של הונג קונג והקולנוע שלה כמעט לא קיים ביצירה שלו. בהכללה לא גסה מדי, האיש עושה סרטי שוטרים וגנבים — בדגש על הגנבים. עכשיו נראה אותי מוציא מזה רשימה צפייה סבירה באורכה והוגנת בייצוגיותה.

"ואז הזהבי הזה עשה פיו פיו"

חמש פעמים הכה הברק את ג'וני טו. חמש פעמים הוא הלך לעשות סרט פשע עם אופק אקשן וחזר עם משהו גדול בהרבה ממה שאנחנו רגילים לקבל תחת ההגדרה הזאת. אבל זה לא רק השפיץ של הקנון שלו ששווה צפייה.

קחו לדוגמה את Running Out of Time מ־1999; לא סרט מושלם בשום אופן, אבל את הסיפור על הגנגסטר שגורר שוטר למשחק חתול ועכבר של 72 שעות אפשר היה לשווק תחת הסלוגן "אם נהניתם מ'ספיד', אז למה". ברצינות: רבים ראו ב"ספיד" סרט אקשן טהור, מזוקק; Running Out of Time נראה כאילו טו החליט לזקק החוצה ממנו את סנדרה בולוק, קיאנו ריבס והקטע עם האוטובוס.

או Breaking News מ־2004, שבו נערך מצוד אחרי קבוצה של שודדי בנק מול המצלמות כדי לשפר את תדמית המשטרה. יש משהו מעט גס בסאטירה של סרט האקשן הזה, אבל מספיק השוט הראשון שלו — יותר משש דקות של תנועה ופעולה רצופות ומטורללות — בשביל להבין איזה מוח אקשן יש כאן. או Exiled מ־2006, סרט על פושע ששב מגלות ארוכה ומגלה ששני צוותים שונים של מתנקשים מחכים לחסל אותו, אבל פשוט לא מסוגלים מרוב שהוא נחמד. או PTU מ־2003, שכל כולו מרדף משטרתי אחרי אקדח שירות שאבד.

אינגמר ברגמן אמר פעם ש"פאני ואלכסנדר" הוא הסימפוניה היחידה שלו, וכל שאר סרטיו היו אטיודים. בהשאלה, הסימפוניה הראשונה של ג'וני טו היא Election מ־2002, שבו הבחירות המדוברות הן פחות חגיגה של דמוקרטיה ויותר מאבק אלים על תפקיד ראש המאפיה המוסכם של הונג קונג. טו נכנס כאן לפוליטיקה הפנימית של העולם התחתון והביא משם פשוט זהב. כל כך הרבה זהב שכעבור שנה הוא הלך ועשה את Triad Election, סרט ההמשך שעלה על המקור והוליד השוואות לשני סרטי "הסנדק" הראשונים. בלי להיכנס לפרטים ולספוילרים, ההשוואות ההן לא היו מופרכות. איזו סאגה אדירה.

ב־2007, דקה אחרי שביים שני סרטי ענק גב־אל־גב, חזר טו עם Mad Detective (הדפקט עם התחבושת פה למעלה? זה). אני מת מת מת על הסרט הזה, שבמרכזו בלש שזוכה להצצה ישירה אל נפשם — בעצם נכון יותר לומר, אל רוחם — של נחקריו. זאת מיסטיקה על אש קטנה שצצה מעת לעת אצל טו, אבל הסימפוניה האחרונה שלו נכון להיום, Drug War מ־2012, היא כאילו ההיפך להכעיס: סרט אקשן אינטנסיבי וריאליסטי, מצחיק לפרקים אבל הכי נו־נונסנס, על ראש קרטל סמים שנאלץ לסייע למשטרה לתפוס את אנשיו בלי לאבד בדרך את חירותו ואת חייו.

את הסיבה לכתיבת השורות האלה שמרתי לסוף. Vengeance מ־2009, הסימפוניה החמישית של ג'וני טו וסרט כל כך נכון לראש של קשלס ופפושדו שאני מבייץ פה מציפייה לראות מה הם יעשו איתו. אתן לכם תקציר עם מינימום ספוילרים, ויש לכם אישור לדלג עליו קומפלט ולבוא טריים לרימייק: בתו של מסעדן צרפתי מאבדת את בעלה ואת ילדיה בטבח שאף אחד לא מבין את סיבותיו. היא מבקשת מאביה שינקום את נקמתה, והוא לא מהסס לשנייה למרות שהרוצחים הם סינים והוא צרפתי שאין לו מושג בסינים — ולמרות שקליע בראשו, שנמצא שם מאז סיפור אחר לגמרי, גורם לו לאבד עוד ועוד מזיכרונו. אז בעצם זה סרט על גבר שצריך לנקום לפני שישכח שהוא צריך לנקום.

אני אוהב את כל חמשת הגדולים של טו, אבל ל־Vengeance (בתמונה שבמעלה הפוסט, כן?) יש לי פינה מיוחדת. זה סרט נוגע ללב, כמעט לירי, שכמו מיטב סרטי הנקמה מקוריאה הדרומית שואל "מה הטעם" על התמה שלו־עצמו. אני זוכר שאחרי "הזאב הרע" תהיתי אם קשלס ופפושדו, לצד היכולת המוכחת שלהם להלחיץ ולהצחיק, יודעים גם לרגש. ג'וני טו נותן להם הזדמנות פז לעשות את זה, ולכם נותן הרימייק המתוכנן סיבה טובה לראות מה הולך בתוך ג'וני טו. הפעילו את ספק הסרטים שלכם וניפגש ב־Vengeance.

פורסם בגיליון נובמבר של בלייזר

אכזבת השנה, עכשיו בקולנוע

בתמונה: מנחם הורוביץ

כמבקר קולנוע, "פנאי פלוס" נותן לי זכות גדולה: כמעט 1,300 מילים שבועיות לעשות בהן מה שבא לי. אלא ש"בין כוכבים" הוא סרט שקשה לי מאוד לכתוב עליו ביקורת הגונה, משלל סיבות שיובהרו להלן, וכך יצא ששני העמודים שלי במהדורה המודפסת (עכשיו בדוכנים. קחו גם בלייזר באותה הזדמנות) היו יותר כמו טיוטה לטקסט שאני מעלה כאן. ראו בזה התנצלות אם אתם שייכים למיעוט הקטן, אך הממש קטן, שקורא אותי בפרינט.

***

כשנודע שכריסטופר נולאן יביים את "בין כוכבים", נזכרתי בחלחלה ב"התחלה". נכון, נולאן הוא בחירה טבעית לבימוי תסריט מאת אחיו ג'ונתן (מה גם שהשניים חתומים ככותבים־שותפים על שני הבאטמנים הראשונים, על "יוקרה" ועל "ממנטו"). ונכון, אלף סרטים אכזבו אותי יותר מ"התחלה". אבל אף סרט לא אכזב אותי כמוהו: מבחינתי, נולאן קיבל 160 מיליון דולר בשביל לעשות סרט על חלומות וחזר עם שוט של בניין מתקפל. רגע בודד שהצליח לגרד את הפוטנציאל הוויזואלי של החלומות. רגע אחד ויחיד של "וואו" בתוך 148 דקות.

לצד הזיכרונות העדיין־טריים מהפספוס הוויזואלי המהדהד של "התחלה", ל"בין כוכבים" יש היסטוריה שאני לא יכול להתעלם ממנה: במקור זה היה "הפרויקט הבא של סטיבן ספילברג". לא מעט סרטים ענו בשנים האחרונות לתואר שבין המירכאות, כי ספילברג מרשה לעצמו בשלב הזה של הקריירה לדחות סרטים במשך שנים (עד שהם מבשילים כמו "לינקולן" או מחמיצים כמו "אינדיאנה ג'ונס 4"), ולפעמים לסגת מהם קומפלט (לא רק מ"בין כוכבים", אלא ממש לאחרונה גם מ"רובוקליפסה"). זה היה צריך להיות סרט המדע הבדיוני הראשון שלו מאז "מלחמת העולמות", כך שספילברגופיל כמוני כמעט פסול לעדות על התוצאה שהוציא מזה מישהו אחר. ומכיוון שאני בכל זאת עומד לעשות פה את השולה זקן, כל הנ"ל הוא בבחינת גילוי נאות.

טוב. עם המטען העודף הזה צפיתי ב"בין כוכבים", סרט על אב שנוטש את כדור הארץ הגוסס ואת ילדיו בחיפוש אחר בית חלופי למין האנושי. כדי לעשות את זה הוא צריך לעבור דרך חור תולעת שסופו בגלקסיה אחרת, כך שאפילו בלי ספוילרים יש לנו גם אפוקליפסה וגם תופעה (או ליתר דיוק תיאוריה) אסטרונומית להשתולל איתן ויזואלית. ונחשו מה: נולאן שוב חזר בדיוק עם רגע אחד. שוב מבנה ששובר את חוקי הפיזיקה — מעניין למה דווקא — שכמוהו לא ראינו בסרט, שבשבילו אנחנו הולכים לראות מדע בדיוני. רגע אחד בתוך 170 דקות. וזה שבאתי ערוך ומוכן לאפשרות הזאת, זה שבאתי עם הרבה יותר חששות מציפיות, לא מנע ממני להתאכזב עמוקות.

אז גבר בשם קופר (מת'יו מקונוהיי), לשעבר טייס של נאס"א, נבחר להוביל את משימת החיפוש אחר פלנטה חלופית במקום זו הגוססת. אלא שיש כאן בעיה שיכולה לספק חומר לשני פרקים של "המפץ הגדול" גב־אל־גב: בלב גלקסיית המטרה משתולל חור שחור שהקרבה אליו פותחת את קופת השרצים של תורת היחסות. במקרה קיצון, שעה אחת בחלק הלא נכון של הגלקסיה שווה לשבע שנים על פני כדור הארץ (לא הבנתם למה? אני ממליץ על "היפריון" מאת דן סימונס עם רעיון "חוב הזמן" שלו. או על ויקיפדיה). כך שיש כאן שתי ספירות לאחור: לא רק שכדור הארץ הולך למות, אלא שהתרופה עשויה להימצא מאוחר מדי עבור בני האדם שישרדו. לרבות הילדים לבית קופר.

המסע של קופר גוזר למעשה יתמות שנייה על ילדיו לאחר שאיבדו את אימם, ותופס רע במיוחד את הבת מרפי (הילדונת מקנזי פוי ומאוחר יותר ג'סיקה צ'סטיין, ללמדכם שהנולאנים הלכו חזק על תורת היחסות כמקדמת עלילה). בעצם, זה "בין כוכבים" וכל השאר הוא קרינת רקע: אבא שלי עזב אותי בשביל להציל את העולם. איך אני חיה עם זה?

התשובה היא הלב של "בין כוכבים", והוא פועם טוב וחזק. הקונפליקט מוציא את המיטב ממקונוהיי ומאוחר יותר גם מצ'סטיין, והוא גם מחלץ מהנולאנים לפחות שתי סצנות — אחת של צפייה בהקלטות ישנות והשנייה בהשתתפות אלן בורסטין, יותר מזה לא תוציאו ממני — באמת מרגשות. אבל בסופו של רולר יש פה סרט בן 170 דקות עם מנוע עלילתי לסיפור קצר בקושי. אן האת'ווי בתפקיד המדענית שיוצאת לדרך עם קופר, אביה (מייקל קיין) שהפיזיקה שלו מאפשרת את המסע מלכתחילה, קפטן ספינה שכבר עבר דרך חור התולעת (מט דיימון), אפילו אחיה של מרפי (קייסי אפלק בגרסה הבוגרת) — "בין כוכבים" מוצף תפקידים משמעותיים של שחקנים משמעותיים שלא תורמים כלום לסיפור ולא מקדמים בכלום את העלילה. הם לא מוסיפים עומק; הם מוסיפים רוחב. עובי.

"מה זאת אומרת שכחנו להביא חלב?"

ג'ון ליתגו, בתפקיד סבם של הילדים, הולך למשחק בייסבול בכדור הארץ הקמל ועומד על זכותו לאכול נקניקייה. האם זאת מחווה לדיאלוג הנקניקיות ה(בלתי) נשכח שלו עם רוי שיידר ב"2010"? אם כבר מדברים, האם הסיום של "בין כוכבים" הוא מחווה ל"2001"? אגב סיומים, האם זה מכוון שגם הסוף של "מפגשים מהסוג השלישי" וגם ההתחלה של"בין כוכבים" מספרים על אב שנוטש את ילדיו ועף לחלל החיצון? והאם זה מקרי שמת'יו מקונוהיי, שנשאר מאחור כשג'ודי פוסטר נכנסה לחור התולעת ב"קונטקט", הוא זה שנכנס הפעם לחור התולעת בעצמו? יכולתי להשתעשע שעות עם הטריוויה והמחוות, אלא שלא חזרתי מ"בין כוכבים" משועשע. חזרתי מתוסכל מסרט בן 170 דקות שהדלק הרקטי שלו בנוי להחזיק בקושי 100, מבולבל משטף של רעיונות שראיתי וקראתי באינספור מד"בים קודמים, ובעיקר מאוכזב מלטוס לגלקסיה אחרת ולמצוא שם ים שנראה כמו ים והר שנראה כמו הר.

אל תטעו לחשוב שב"בין כוכבים" הוא ניסיון כושל לייצר ספקטקל: הוא לחלוטין אי־ניסיון. נולאן הוא מספר סיפורים מוצלח, אבל הוא מעולם לא היה מאלה שמפילים לך את הלסת לרצפה עם איזה חזון ויזואלי. הוא תמיד נטה לריאליזם — זאת אולי הבשורה הכי מעניינת שהוא הביא לסדרת באטמן, למשל — ובראיונות שהעניק סביב "בין כוכבים" הבהיר שזאת הייתה הגישה שלו גם כאן. מה שאני פשוט לא מצליח להבין זה מי רוצה ריאליזם במדע הבדיוני שלו. בפנטזיה שלו.

אני הולך לראות מדע בדיוני מאותה סיבה שרואת החשבון דורותי בויד הלכה בעקבות סוכן השחקנים ג'רי מגווייר: כדי למצוא השראה. אם לא מהוויזואליה אז מהפילוסופיה, אלא שגם היא לא מספיק מעניינת במקרה הזה. בלי להיכנס להשפעה של זה על העלילה, הנולאנים החליטו שבאבן־נייר־ומספריים הקוסמי, הגרביטציה מנצחת את ממד הזמן. זה נחמד, כי למדע הלא־בדיוני יש עדיין המון שאלות פתוחות על הכבידה, אבל זה לא רעיון שמחזיק סרט. כל שכן 170 דקות של סרט. זה פשוט עניין של סקאלה, של רוחב יריעה: קובריק נזקק להרבה פחות דקות בשביל לפתח את הרעיון שהאדם קיבל את האינטליגנציה שלו בהשאלה, ותתת פיקוח. זאת פילוסופיית מד"ב גדולה. הנולאנים מצטטים בלי סוף מ"2001" (וכאמור, אני חושד שגם מ"2010"), ויוצאים חיקוי חיוור ברגעים הפחות טובים ומחווה חלולה ברגעים היותר.

בסיכומה של צפייה, "בין כוכבים" בשבילי הוא שתי סצנות מרגשות, רגע אחד של וואו, רעיון פילוסופי־פיזיקלי שרירותי אך נחמד והמון דמויות ודיאלוגים שחוזרים וטוחנים את הקונפליקטים הפשוטים שבבסיס העלילה הצנומה. לא סרט רע עשו הנולאנים — במהדורה המודפסת נתתי לו שלושה וחצי כוכבים — אבל אם לסכם אותו בשתי מילים, נראה לי שאלך על שתיים סופר־בעייתיות בהקשר הזה: חסר השראה.

"אמא'לה, כל הטיילת ערסים"

"קונטקט" הוא מהסרטים האהובים עלי מאז ולעולם. יותר מעשר שנים עברו מאז, ואני עדיין זוכר את תחושת הפליאה שלי בעת הצפייה הראשונה בסצנת המעבר בחור התולעת. במיוחד את הפלאש־פורוורד הנפלא שרוברט זמקיס משחיל שם, ושאתה מבין שהוא פלאש־פורוורד רק כשעוברות כמה דקות וה"לא היה לי מושג" של ג'ודי פוסטר מופיע שוב, הפעם בקונטקסט. הצפייה הראשונה ההיא הייתה בדי.וי.די, על טלוויזיית CRT. את "בין כוכבים" ראיתי באיימקס, ולרגע לא חשתי פליאה.

זכורה לי גם הצפייה הראשונה ב"מפגשים מהסוג השלישי", בפאקינג VHS. זכורים לי גלי הצמרמורת מכל הפלאות שספילברג הביא לסרט ההוא, ואחר כך לכל כך הרבה סרטים אחרים. את הביקורת הזאת אני חייב לסיים עם הבמאי המקורי של "בין כוכבים", כי ייתכן שהבעיה האמיתית שלי עם הסרט הזה לא קשורה בכלל לספקטקל והיעדרו או לצמרמורת והיעדרה. אולי אני פשוט לא סולח לכריסטופר נולאן על זה שהוא לא סטיבן ספילברג.

 

עוד 18 סיבות להתגעגע לניינטיז

1) הגראס היה רע, זול ובשפע. זה הפך את הניינטיז לשנים מעולות להיות סטלן, כי מצד אחד יכולת להרשות לעצמך לעשן מבוקר עד בוקר ומצד שני היית אשכרה מספיק ערני בשביל לתפקד בבוקר השני ההוא. איפה זה ואיפה השיזל פרימיום הזה שמוכרים היום עם כל המחויבות שהוא דורש.

2) בנושא קשור, היה טריפ הופ ועוד לא היה פדיחה להאזין לו. מאסיב אטאק, פורטיסהד, טריקי, אחר כך גם מורצ'יבה והוברפוניק ולאמב — הטריפ הופ היה גל גבוה וקצר שלרכוב עליו בזמן אמת היה עונג מושלם לפני שהז'אנר המאיס את עצמו אפילו על אוהביו. אלא שבניגוד לאסיד ג'אז, טרנד ניינטיז שהיום נשמע כמו שהבגדים של האייטיז נראים, טריפ הופ עדיין נשמע מעולה. הנה כך:

3) היה בטלוויזיה "טווין פיקס". 

4) ו"העולם הערב".

5) ופרק חדש של "סיינפלד". לצפות בה היום זה כמעט בלתי נסבל, אבל לקבל פרק טרי שלה כל שבוע היה משהו שממש הערכנו בזמן אמת. בדיוק הפוך מ"חברים", שבזמן אמת היה בלתי נסבל לצפות בה, והיום היא דוגמה ומופת של אמנות הסיטקום הקלאסי. נסו ותיווכחו.

6) גלובליזציה נשמעה כמו רעיון ממש טוב. גם האיחוד האירופי.

7) ועוד לא היה יורו. אז אמסטרדם עלתה כמו ברלין של היום, ברלין לא עלתה בכלל ובחוף אמאלפי מצאתי עם אשתי חדר עם נוף לקאפרי ב־40 דולר ללילה. והכי קטע זה שהיבשת הלכה מאז רק אחורה, אבל אנחנו לא התקדמנו אליה אפילו טיפה.

8) חיכינו לסרטים. הניינטיז היו עשור קולנועי אדיר, והן היו חמש דקות לפני שהתחלנו להוריד דברים. אז כששמענו שיש דבר כזה "ספרות זולה" או "מועדון קרב" או "אמריקן ביוטי", היינו פשוט מחכים שהם יגיעו, ואז היה מין סידור כזה שאתה משלם כסף ובתמורה מקבל כרטיס שמתיר לך לצפות בהם. לא רוצה לשחק אותה קדוש יותר מהאפיפיור בעניין הזה, אבל אני מתגעגע ללחכות לסרטים.

9) וינונה ריידר נראתה ככה:

משקפי שמש גונבים באירוקה

10) ולפחות בתשע השנים הראשונות של העשור יכולנו להיות אופטימיים בקשר לטרילוגיה השנייה של "מלחמת הכוכבים". 

11) מייקל ג'ורדן ועודד קטש היו כדורסלנים פעילים. פיני גרשון היה מאמן סימפטי. העוגן של מכבי תל אביב היה נדב הנפלד. והפועל ירושלים הייתה לוזרית עם פרטנזיות שחושבת שניצחון ליגה על מכבי זה משהו, ללמדכם שבמובנים מסוימים אנחנו עדיין חיים בשנות ה־90.

12) לגברים היה מותר ללבוש פלנל. כן, אני יודע, אבל אני אוהב פלנל.

13) האינטרנט היה חדש. ואיטי, וגרוע, ומלא וירוסים ופופ־אפים, אבל בשנים הראשונות של הרשת יכולת להרגיש את המוח שלך גדל. יכולת להתפעם, ממש ככה, מכל המידע הזה שפתאום נפרש לפניך. בנטסקייפ, אבל נפרש.

אנקדוטה ביוגרפית: עבדתי בעיתונות בתחילת שנות ה־90, כשהאינטרנט עוד לא היה אפילו חדש. ונשבע לכם בכל היקר לי שלא משנה כמה אני מתאמץ להיזכר, אין לי מושג איך ידענו דברים.

14) עוד לא היה גל נוסטלגיה לאייטיז. עכשיו כשאני חושב על זה, בשנות ה־90 התייחסנו לשנות ה־80 בדיוק כמו שצריך: התביישנו בהן.

15) נתניהו של הניינטיז גרם לנו להאמין שהוא יעשה שלום בטוח עם הפלסטינים. נתניהו של היום גורם לנו להאמין שהוא בטוח יעשה מלחמה עם האיראנים. לא יודע מה איתכם, אבל אני העדפתי את ראש הממשלה שבסוף לא עושה כלום הקליל והאופטימי של שנות ה־90.

16) באמריקה היה נשיא שיכולת להאמין שיציל אותנו מעצמנו. תסמכו עלי אם אתם צעירים מכדי לזכור. לשם השוואה, הנשיא האמריקאי הנוכחי מצפה מאיתנו להציל את עצמנו. כאילו, לא רק מוסלמי אלא גם נאיבי.

17) היינו קמים בבוקר ורואים בעיתון את הכביש המתוכנן לדמשק. לדמשק, כוס אמק.

18) תקווה, זה מה שהיה לנו בניינטיז. לנו ולכל העולם המערבי. מכרו לנו אותה בתעמולת הבחירות, עשו ממנה כותרות בעיתונים, יצאנו בעקבותיה לכיכרות. אז מה אם בסוף התברר שחלק היה תקוות שווא וחלק התפוצץ לנו בפרצוף ואחד רצחו.

זוכרים את הקטע ב"המטריקס" שבו מורפיאוס מגדיר את סוף המאה ה־20 כפסגת הציוויליזציה של המין האנושי? אז ככה הרגישו הניינטיז בין פיגוע מחריד אחד למשנהו: כמו פסגה. ועם כל שנה שעוברת מאז, המילים של מורפיאוס נשמעות פחות כמו מחמאה לסוף המאה הקודמת ויותר כמו קינה לתחילת המאה הזאת.

את הניינטיז אי אפשר להחזיר, אבל אולי את התקווה אפשר. הרי תקווה זה דבר טוב. הנה, אפילו רד השתכנע בזה בסוף.