הבלדה על מרטין בראון

איור: יהודה רוזנטל

איור: יהודה רוזנטל

הגוף שלה היה קשה ודק, זהוב וחלק. כמו במבוק, הוא אמר, ונינה התפוצצה מצחוק ואמרה שאף פעם לא השוו אותה למשהו מן הצומח. היו לו חודש ויום לנסח משהו אחר לפני שרגליו נשאו אותו הרחק ממנה, אבל מרטין לא ידע איך היא תגיב לדימוי השני שהצליח לחשוב עליו, אז במקום להגיד שהיא מזכירה לו סוסה הוא אמר לה שהיא מסעירה.

לפני שעזב את ורצבורג הוא השתעשע במחשבות על כיבוש ברלין, כמו בשיר שהשמיעו כל הזמן ברדיו, אבל לא עלה בדעתו שיתמזל לו להיות עם מישהי שתזכיר לו סוסה. לא אחרי אשתו הראשונה, שהזכירה לו ברווז, ולא בכלל. מבחינתו היה גבר מתאים לאישה מסעירה עם גוף במבוק ושיער קש, והגבר הזה לא היה הוא. בלילה הראשון שלהם, בדירה שלה בשפנדאו, הוא אמר לה את זה והוסיף: את הרפתקה. את לא אמורה לקרות לגבר כמוני.

מה זאת אומרת גבר כמוך, היא שאלה.

נמוך, הוא ענה.

היא שוב צחקה, אבל הוא כמעט התכוון לזה. מרטין בראון תמיד ביקש נשים מהסוג שיוצאים בגללו לדו־קרב, ותמיד קיבל נשים מהסוג שיוצאים איתו לקונצרט. אלא שמרטין בעצמו היה פחות רכיבה ללא אוכף ויותר הליכה לאורך הפארק, ועם השנים הוא שכנע את עצמו שזאת הקללה שלו. בצפון בוואריה או במערב ברלין, הוא תמיד יחפש מישהי גדולה מהחיים — או לפחות מהחיים שלו, שהאירוע המסעיר ביותר שנרשם בהם היה קבלת המשרה בעיר הגדולה — והוא לעולם לא יהיה מספיק גבר בשביל כל כך הרבה אישה. כשהגופות הקטנים והשתויים שלהם קרסו ביחד למיטה שלה, כל ההנחות המוקדמות התרסקו יחד איתם. לא היה לו זמן להתרגל לזה, ובמשך חודש ויום הוא היה במצב קבוע של פליאה. זקפה ופליאה.

בלילה הראשון, בלי להסיט את המבט מהחושך שמחוץ לחלון, היא אמרה שהיו לה מספיק גברים גבוהים, שהגבוה מכולם היה הילדותי מכולם ושמגיע לו להיות כלוא מאחורי החומה. זה היה כל המידע שנידבה נינה על מהלך חייה מאז שבאה לעולם ועד שמרטין בא לשפנדאו, והוא למד שאין טעם לשאול. גם מאחותה לא היה סיכוי להוציא שום דבר על העבר. קלרה הייתה נעימה אליו בפגישות הספורות שלהם, אבל גם השיחות איתה היו על עכשיו או על אחר כך, כאילו ציר הזמן החל באוקטובר אלף תשע מאות שמונים ותשע. זה לא הפריע לו, כי למה שזה יפריע לו. זה רק עשה את הסוסה שלו פראית יותר.

~

הייתה לו הרגשה שהיא צפתה את הצעת הנישואים שלו, או לפחות לא הופתעה ממנה כמוהו: ניסיונו לימד אותו שזה אמור לקרות לו אחרי שנה, לא שלושה שבועות, ובכריעה במסעדה, לא בשכיבה במיטה. הוא אפילו לא קנה טבעת, רק אמר לגב שלה שהוא רוצה להיות איתה תמיד. נינה אמרה בלי להסתובב שגם היא.

בתחילת נובמבר הם יצאו לירח דבש של שבעה לילות. קלרה נתנה להם מפתחות לבקתה מבודדת באזור פורבאך, והם היטיבו לנצל אותה עד כדי כך שרק בלילה החמישי גילו שיש אגם בחוץ. המולה גדולה הוציאה אותם לרגע מהמיטה ומהדלת, והם התבוננו בטנדר עמוס צעירים משולהבים שנפנפו בכלי עבודה כבדים. הנוסעים השתויים לחלוטין דיווחו לעצים ולאבנים שהם ממהרים לברלין כדי להרוס את החומה לפני שלא יישאר כלום, ואז נעלמו בענן של אבק ואלכוהול. ההפרעה הנדירה זימנה לנשואים הטריים הצצה ראשונה על המים של השוורצנבאך, והם עמדו שם רגע חבוקים ומגחכים לפני שחזרו לבקתה ולמיטה.

מאוחר יותר ינסה מרטין להיזכר אם הקדיש מחשבה נוספת לדברים שנצווחו מהטנדר. הוא יחליט שלא, אבל האמת היא שהזיכרונות שלו משבוע הדבש היו מאוד מעורפלים. אפילו מה שאכלו נשכח ממנו לחלוטין זולת אריזה אחת של חטיפים מלוחים. לא סביר שהם שרדו גופנית את שבעת הלילות האלה ללא אספקה סדירה של פחמימות, אבל מה שלא תדלק אותם, הוא לא זכר את זה. הוא לא זכר כלום חוץ מגוף קשה ודק וחום וחלק.

בלילה האחרון שלהם הוא שאל אם היא כבר הייתה פעם ביער השחור. זה היה רגע של אגביות ספונטנית מתוכננת היטב שנועדה לבדוק את מדיניות השתיקה שלה עכשיו כשהם כבר מר וגברת. נינה אמרה לא, לא הספקתי לטייל פה הרבה, רק לפני שנתיים ברחנו מהמזרח.

מפל של שאלות איים לפרוץ מתוך הראש של מרטין כשמשהו אמר לו שאולי גם היא מעמידה אותו במבחן, והוא נצר את הסקרנויות שלו ואמר שיכול להיות נהדר לגדל ילדים בבקתה כזאת ביער כזה. מאוחר יותר, לפני שהגוף הקצר והמותש שלו כבה לשמונה שעות, מרטין אמר שהוא רוצה שלושה. נינה לא ענתה, אבל אחזה בשתי ידיה את הימנית שלו.

~

קלרה?

מרטין התעורר הלום בגלל הרעש שמחוץ לבקתה או בגלל האחות שבחדר השינה. הוא ניסה להבין מה השעה ומה הצעקות ומה קלרה עושה פה ולמה הפנים שלה נראים חבולים.

מה קרה?

היא לא אמרה כלום. מרטין התיישב. מבחוץ נשמעה מישהי צועקת משהו. נינה?

שוב צעקה. הפעם הוא הצליח לבודד את המילים: אתה לא נכנס, אני לא מסכימה. אז נינה אוסרת על מישהו להיכנס לבקתה.

מי זה שם?

קלרה רק פתחה פה והנידה ראש. מרטין לא הבין אם היא מנסה להתנצל בפניו או לשלול את מה שזה לא יהיה שנדמה לו שהוא שומע. הוא קפץ מהמיטה, תפס את המכנסיים שלו והתלבש במהירות. קלרה, מה קורה?

מרטין, המון דברים קרו בשבוע האחרון. אין לך מושג.

אתה לא נכנס! אני לא מסכימה!

מרטין, אני מבקשת ממך, צא מאחור.

הוא הדף את קלרה הצידה ויצא למסדרון. האור החד של הבוקר הדליק אלף חלקיקי אבק בינו לבין הדלת הפתוחה.

מרטין —

התודעה שלו תתעקש לנצח שהצעקה של קלרה האטה את הזמן עצמו. לא סביר שזה באמת קרה באותו בוקר קר ובהיר בנובמבר אלף תשע מאות שמונים ותשע, אבל זאת הייתה פרשנות כמעט סבירה לרצף זיכרונות שבימים כתיקונם הוא היה צובר בשנים ולא בשניות: הפנים המבוהלים של אשתו המסעירה מחוץ לדלת. מגע היד של אחותה על כתפו. הצללית שהסתירה את השמש והעלימה את חלקיקי האבק, וההכרה בכך שזה הגבר הגדול ביותר שראה מימיו. הערכת הסיכויים שלו מול הר האדם בהינתן שהוא עצמו חמוש רק בזוג מכנסיים, והערכה מחודשת נוכח הגרזן שצץ בידי הרכס. זיכרון מעומעם מהפעם הראשונה שיצא לו להיתקל בביטוי 'היזהר במשאלותיך'. מחשבה חולפת על הצורך להשיג עיתון מהשבוע האחרון. תובנות שונות באשר לעבר, להווה ולעתיד של סוסה מסוימת. והרגע שבו כל זה הצטמצם לכדי מילה אחת פשוטה ומחייבת, בלתי נמנעת כשגבר יוצא להרפתקה שהוא לא מספיק גבוה בשבילה.

רוץ.

~ ~ ~

*השנה מציינים בגרמניה וברחבי העולם חצי יובל לנפילת חומת ברלין. הסיפור הזה, שפורסם בגיליון יוני של בלייזר, הוא החמישה מארק שלי בנושא. עוד עבודות של המאייר הנהדר יהודה רוזנטל אתם יכולים למצוא כאן

 

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s