אם ירצו השם והרקטות, בשבוע הבא תלך הבת שלי לכיתה ג' עם סמארטפון ביד. לא מעט הורים מקבלים פריחה דרגה 3 מהמחשבה על ילד בגיל כזה עם מכשיר כזה, אבל אני מבסוט לראות את רונה חמושה בו. ליתר דיוק, שמח בשבילה ומבסוט מההורים שלה דווקא בגלל אקט של כניעה ללא תנאים בפני רוח הזמנים. אבל נעשה את זה לפי סדר, וכרגיל, הגמדה תחילה.
את הקמפיין היא התחילה כבר בשנה שעברה, בכיתה ב'. הלוגיקה הייתה פשוטה וקשיחה: לילד בן תשע מותר לחצות כבישים, ומכאן שבגיל תשע היא תלך לבד לבית הספר, ומשם שמתנת יום ההולדת התשיעי שלה תהיה טלפון סלולרי, כי אחרת איך נדע שהיא לא נחטפה בדרך בידי אלמנטים משולי החברה. בכל זאת, גבעתיים. לא זוכר מתי זה הפך מסלולרי לסמארטפון, אבל זה מה ששמענו כל הקיץ האחרון. סמארטפון, צבע אדום, סמארטפון, הפסקת אש, צבע אדום, סמארטפון.
אז קנינו אותו. גלקסי S3, אם מישהו בסמסונג רוצה לממן לי את הפוסט. אימא של רונה אמרה שהיא לא ראתה אותה זורחת ככה מאז הפעם הראשונה שהיא יצאה מהבית בתחפושת (של שלגיה. בגיל ארבע). אני חושב שהיא אמרה את זה כדי לעשות לעצמה סדר בראש: אני לא מתה על זה, אבל לפחות הילדה מאושרת.
היא אכן לא מתה על זה. למען האמת, רונה זכתה בגלקסי שלה רק אחרי סקר בקרב הילדים בכיתה שהעלה כי מחציתם מצוידים בסמארטפונים ו/או טאבלטים, ואימא שלה החליטה לקבל את דעת הרוב. אצלי העלה הסקר מסקנה זהה, אבל מסיבה שונה: רונה היא הילדה החדשה בכיתה, ואם הבת שלך היא הילדה החדשה, אתה עושה מה שאפשר כדי שהיא תהיה בין המגניבים.
אני זוכר את המחשבה הזאת. לא זכור לי שגיבשתי דעה לכאן או לכאן עד שהיא התנחלה לי בראש, אבל אחריה הייתי סגור על עצמי: סמארטפון, ויפה שעה אחת קודם. אפילו שכנעתי את אום רונה ללכת במתווה של הפתעה לעת חופש גדול במקום לחכות עד לחורף וליום ההולדת.
השיוך האתני למגניבים, מה שבזמני קראו המקובלים, הוא מבחינתי מטרה שמקדשת את האמצעים. זה מקרה קלאסי של להצטרף אליהם כי אתה לא יכול לנצח אותם: כן, בעולם מושלם היה נחמד אם כל הילדים היו חברים של כל הילדים האחרים, אבל איך אמר אליוט לחבר האהבל ההוא ששאל למה אי־טי לא פשוט ממריא לחלל? "זאת המציאות, גרג". ובמציאות אתה עושה מה שאפשר כדי שהבת שלך תהיה מקובלת, כי זה יותר כיף מלהיות לא מקובלת.
ההורים שלי שומרים עד היום מכתב שכתבתי להם בערך בגיל שבו רונה התחילה לתבוע את הסמארטפון שלה. כל הילדים המגניבים הופיעו בבית הספר עם איזה פורמט חדש של מיץ — נדמה לי שבטעם תפוז או מבחיל, ונדמה לי גם שקראו לזה מיץ־מוץ — ואני שטחתי כתב תביעה להצטרפות אל העדר. אני לא זוכר אם תביעתי נתקבלה, אבל אני זוכר מצוין כמה בער בי ליישר קו עם חוג הסילון. אני אוהב לחשוב שתמיד הייתי אינדיבידואליסט, אבל תכלס נהייתי כזה בית ספר אחד מאוחר יותר. כשהזכרתי את זה לעצמי, לא היה סרט שאתייצב בין הילדה החדשה בכיתה לסמארטפון הראשון שלה.
אלא שזה היה הרבה יותר מזה. לא רק שאלה של מעמד הילדה, אלא גם קריאת השכמה בנוגע לקבעונות של הוריה. לא חשבתי על זה עד שחשבתי על זה, אבל אז זה הכה בי במלוא בהירותו: הורים, כמעט כל ההורים, מגיבים לשיגעונות של ילדיהם בזעזוע או בזלזול. אין באמצע. ההורים של ההורים שלי הזדעזעו מהתסרוקות של הביטלס, ההורים שלי זלזלו ב"אטארי" (כאמור, גם מיץ־מוץ לא בא להם הכי טוב), ואני מזדעזע מיובל המבולבל. כהורים, איטס וואט ווי דו. אבל זה רפלקס שצריך להילחם בו, לא להיכנע לו.
אגב להילחם, אחד הדברים ששמעתי שוב ושוב במהלך "צוק איתן" היה התפעלות מההתנהלות של חיילי דור ה־Y. פרשן צבאי אחרי פרשן צבאי שיבח את התושייה ואת האומץ של בני הדור הזה, שרבים ואני בתוכם האמינו שבמקרה הטוב הם מופרעי קשב חומרניים ושטחיים עם סט ערכים שגורם לסכו"ם להיראות כמו הרבה. שוב, איטס ווט ווי דו: נזכרים איך דברים היו בזמננו ומתחרפנים מאיך שהם עכשיו רק בגלל שהם לא אותו דבר.
הבת שלי, כמו הילדים שלכם, גדלה בעולם שבו סמארטפון וטאבלט הם טכנולוגיית הסף. במקום הסוציו־אקונומי שבו אנחנו נמצאים, ילד שלא נחשף לטכנולוגיה הזאת יהיה בפיגור מסוים — לא דרמטי אולי, אבל בהחלט נוכח — אחרי הרוב המוחלט של חבריו. בנושא שונה אבל הקשר דומה, כבר כתבתי פה פעם שזה לא משנה לאף אחד חוץ ממך שהילדים שלך יראו את הסרטים שאהבת בגילם. עכשיו אני עושה לעצמי רייז ושואל, למה להתחלחל כל כך מזה שהבת שלך שומעת את ג'סטין ביבר או מי שזה לא יהיה שם? היום אתה אולי צרכן של מוזיקה קלאסית ולאונרד כהן, אבל מי ישמע על מה אתה גדלת? סלואו צמוד עם "לחישה פזיזה", זוכר?
נהוג לעשות החלטות כאלה בשנה החדשה, אבל אני מרגיש צורך לחרוג מהנוהל לעשות אחת כזאת רגע לפני ה־1 בספטמבר: ההחלטה שלי לשנת הלימודים החדשה היא להפסיק להתחלחל מאופייה של התרבות, לרבות התרבות הדיגיטלית, שהבת שלי גדלה בתוכה. אחרת אני מונע ממנה לצאת סתם צעירה נורמלית, וחמור מזה: גורם לעצמי לצאת מה זה זקן.
*צילם את התינוק שלמעלה: Josh Lewis (מקור: flickr). עוד ממנו יש כאן