ארכיון חודשי: אוגוסט 2014

איך הפסקתי לפחד והתחלתי לאהוב את הסמארטפון של הבת שלי

"ששש, נותנים חדשות"

"ששש, נותנים חדשות"

אם ירצו השם והרקטות, בשבוע הבא תלך הבת שלי לכיתה ג' עם סמארטפון ביד. לא מעט הורים מקבלים פריחה דרגה 3 מהמחשבה על ילד בגיל כזה עם מכשיר כזה, אבל אני מבסוט לראות את רונה חמושה בו. ליתר דיוק, שמח בשבילה ומבסוט מההורים שלה דווקא בגלל אקט של כניעה ללא תנאים בפני רוח הזמנים. אבל נעשה את זה לפי סדר, וכרגיל, הגמדה תחילה.

את הקמפיין היא התחילה כבר בשנה שעברה, בכיתה ב'. הלוגיקה הייתה פשוטה וקשיחה: לילד בן תשע מותר לחצות כבישים, ומכאן שבגיל תשע היא תלך לבד לבית הספר, ומשם שמתנת יום ההולדת התשיעי שלה תהיה טלפון סלולרי, כי אחרת איך נדע שהיא לא נחטפה בדרך בידי אלמנטים משולי החברה. בכל זאת, גבעתיים. לא זוכר מתי זה הפך מסלולרי לסמארטפון, אבל זה מה ששמענו כל הקיץ האחרון. סמארטפון, צבע אדום, סמארטפון, הפסקת אש, צבע אדום, סמארטפון.

אז קנינו אותו. גלקסי S3, אם מישהו בסמסונג רוצה לממן לי את הפוסט. אימא של רונה אמרה שהיא לא ראתה אותה זורחת ככה מאז הפעם הראשונה שהיא יצאה מהבית בתחפושת (של שלגיה. בגיל ארבע). אני חושב שהיא אמרה את זה כדי לעשות לעצמה סדר בראש: אני לא מתה על זה, אבל לפחות הילדה מאושרת.

היא אכן לא מתה על זה. למען האמת, רונה זכתה בגלקסי שלה רק אחרי סקר בקרב הילדים בכיתה שהעלה כי מחציתם מצוידים בסמארטפונים ו/או טאבלטים, ואימא שלה החליטה לקבל את דעת הרוב. אצלי העלה הסקר מסקנה זהה, אבל מסיבה שונה: רונה היא הילדה החדשה בכיתה, ואם הבת שלך היא הילדה החדשה, אתה עושה מה שאפשר כדי שהיא תהיה בין המגניבים.

אני זוכר את המחשבה הזאת. לא זכור לי שגיבשתי דעה לכאן או לכאן עד שהיא התנחלה לי בראש, אבל אחריה הייתי סגור על עצמי: סמארטפון, ויפה שעה אחת קודם. אפילו שכנעתי את אום רונה ללכת במתווה של הפתעה לעת חופש גדול במקום לחכות עד לחורף וליום ההולדת.

למצולמת אין קשר, ומבחינתי גם לא יהיה לה קשר עד גיל 21

למצולמת אין קשר, ומבחינתי גם לא יהיה לה קשר עד גיל 21

השיוך האתני למגניבים, מה שבזמני קראו המקובלים, הוא מבחינתי מטרה שמקדשת את האמצעים. זה מקרה קלאסי של להצטרף אליהם כי אתה לא יכול לנצח אותם: כן, בעולם מושלם היה נחמד אם כל הילדים היו חברים של כל הילדים האחרים, אבל איך אמר אליוט לחבר האהבל ההוא ששאל למה אי־טי לא פשוט ממריא לחלל? "זאת המציאות, גרג". ובמציאות אתה עושה מה שאפשר כדי שהבת שלך תהיה מקובלת, כי זה יותר כיף מלהיות לא מקובלת.

ההורים שלי שומרים עד היום מכתב שכתבתי להם בערך בגיל שבו רונה התחילה לתבוע את הסמארטפון שלה. כל הילדים המגניבים הופיעו בבית הספר עם איזה פורמט חדש של מיץ — נדמה לי שבטעם תפוז או מבחיל, ונדמה לי גם שקראו לזה מיץ־מוץ — ואני שטחתי כתב תביעה להצטרפות אל העדר. אני לא זוכר אם תביעתי נתקבלה, אבל אני זוכר מצוין כמה בער בי ליישר קו עם חוג הסילון. אני אוהב לחשוב שתמיד הייתי אינדיבידואליסט, אבל תכלס נהייתי כזה בית ספר אחד מאוחר יותר. כשהזכרתי את זה לעצמי, לא היה סרט שאתייצב בין הילדה החדשה בכיתה לסמארטפון הראשון שלה.

אלא שזה היה הרבה יותר מזה. לא רק שאלה של מעמד הילדה, אלא גם קריאת השכמה בנוגע לקבעונות של הוריה. לא חשבתי על זה עד שחשבתי על זה, אבל אז זה הכה בי במלוא בהירותו: הורים, כמעט כל ההורים, מגיבים לשיגעונות של ילדיהם בזעזוע או בזלזול. אין באמצע. ההורים של ההורים שלי הזדעזעו מהתסרוקות של הביטלס, ההורים שלי זלזלו ב"אטארי" (כאמור, גם מיץ־מוץ לא בא להם הכי טוב), ואני מזדעזע מיובל המבולבל. כהורים, איטס וואט ווי דו. אבל זה רפלקס שצריך להילחם בו, לא להיכנע לו.

אגב להילחם, אחד הדברים ששמעתי שוב ושוב במהלך "צוק איתן" היה התפעלות מההתנהלות של חיילי דור ה־Y. פרשן צבאי אחרי פרשן צבאי שיבח את התושייה ואת האומץ של בני הדור הזה, שרבים ואני בתוכם האמינו שבמקרה הטוב הם מופרעי קשב חומרניים ושטחיים עם סט ערכים שגורם לסכו"ם להיראות כמו הרבה. שוב, איטס ווט ווי דו: נזכרים איך דברים היו בזמננו ומתחרפנים מאיך שהם עכשיו רק בגלל שהם לא אותו דבר.

הבת שלי, כמו הילדים שלכם, גדלה בעולם שבו סמארטפון וטאבלט הם טכנולוגיית הסף. במקום הסוציו־אקונומי שבו אנחנו נמצאים, ילד שלא נחשף לטכנולוגיה הזאת יהיה בפיגור מסוים — לא דרמטי אולי, אבל בהחלט נוכח — אחרי הרוב המוחלט של חבריו. בנושא שונה אבל הקשר דומה, כבר כתבתי פה פעם שזה לא משנה לאף אחד חוץ ממך שהילדים שלך יראו את הסרטים שאהבת בגילם. עכשיו אני עושה לעצמי רייז ושואל, למה להתחלחל כל כך מזה שהבת שלך שומעת את ג'סטין ביבר או מי שזה לא יהיה שם? היום אתה אולי צרכן של מוזיקה קלאסית ולאונרד כהן, אבל מי ישמע על מה אתה גדלת? סלואו צמוד עם "לחישה פזיזה", זוכר?

נהוג לעשות החלטות כאלה בשנה החדשה, אבל אני מרגיש צורך לחרוג מהנוהל לעשות אחת כזאת רגע לפני ה־1 בספטמבר: ההחלטה שלי לשנת הלימודים החדשה היא להפסיק להתחלחל מאופייה של התרבות, לרבות התרבות הדיגיטלית, שהבת שלי גדלה בתוכה. אחרת אני מונע ממנה לצאת סתם צעירה נורמלית, וחמור מזה: גורם לעצמי לצאת מה זה זקן.

 *צילם את התינוק שלמעלה: Josh Lewis (מקור: flickr). עוד ממנו יש כאן

 

 

 

 

לוסי בשמיים עם צמרמורות

"זהו, נשבר מהוועד הזה, אני מביאה חברת ניהול"

"זהו, נשבר מהוועד הזה, אני מביאה חברת ניהול"

אם רוצים לחפש מכנה משותף ל"לוסי" ו"הרחק מהיעדרו", הרי שבנקודת המוצא של שניהם יש גיבורה שהיא קורבן. קלוש, אני מודה, אבל זה מד"ב עתיר אקשן מול מלודרמה ריאליסטית עתירת גילוי עריות. פלא שבכלל יש נקודת השקה. ובכל מקרה אני נדרש אליה לא מפני שבאמת יש דמיון בין סרטו העלילתי ה־15 של לוק בסון לסרטה השלישי באורך מלא של קרן ידעיה, אלא כי במובנים רבים אני פסול לעדות על שניהם. על "לוסי" מפני שהוא לחץ לי כל הכפתורים הנכונים — מדע בדיוני פילוסופי, סקרלט ג'והנסון, נבל מיובא מקולנוע הנקמה של קוריאה הדרומית, דמות שלומדת את כוחות־העל שלה תוך כדי הליכה, מורגן פרימן — ועל "הרחק" כי הוא עשה לי בדיוק את ההפך. בקיצור, אם אני אתם, אני מוריד חצי כוכב מהארבעה שנתתי לראשון ומוסיף אותו לשניים שנתתי לשני. מה שבטוח.

"לוסי" הוא "קונטקט" פוגש את "ניקיטה" פוגש את "אודיסיאה בחלל" פוגש את "ללא גבולות" פוגש את "המטריקס". על זה דיברתי כשדיברתי על כל הכפתורים הנכונים; הסרט הזה ממש נעשה בשבילי, ולעזאזל, כמה שנהניתי ממנו.

ג'והנסון היא לוסי, בלדרית בעל כורחה של סם סינתטי חדש־דנדש ששקית ממנו מתפוצצת לה בתוך המעיים וגורמת למוח שלה להיכנס להיפר־דרייב. במקום עשרת האחוזים ממנו שכולנו מנצלים, היא קופצת ל־20 וממשיכה להצפין בתהליך שהופך אותה לגיבורת־על־על. עכשיו רודף אחריה האיש שנתן לה את החומר מלכתחילה (צ'וי מין־סיק הכביר מ"שבעה צעדים" ו־I Saw the Devil) בזמן שהיא עצמה מחפשת את הפרופסור שניבא מראש את היווצרותו של אדם עם סופר־מוח (פרימן). זה "לוסי", וזה 89 דקות של רייד נהדר אם אתם לא ציניים בקשר אליו.

ייאמר מיד, ברור לי שרבים מכם יהיו ציניים ועוד איך. ראשית, כל ה"פוגש את" דלעיל יכולים בקלות להיראות לא כמו מקורות השראה אלא כרשימת "היינו שם, עשינו את זה". שנית, זה בסון. מאז שנת 2000 — אז הוקמה חברת ההפקה־הפצה שהוא שותף בה, EuropaCorp — האיש הוא הרבה יותר מפיק מאשר במאי רלוונטי. ואני מזכיר, זה הבמאי שבשנות ה־80 המציאו במיוחד בשבילו את הביטוי Cinema du look, "הקולנוע של הלוק" — סגנון שמבקר הקולנוע רפאל בסאן זיהה בסרטים המוקדמים של בסון, ז'אן־ז'אק בנקס ("בטי בלו") ולאוס קראקס ("הנאהבים מפריז"). מעל כל הסרטים שביים בסון מאז הכישלון המפואר של "האלמנט החמישי" — "ז'אן דארק", "אנג'ל־A", סדרת "ארתור" ולאחרונה הקטסטרופה "הרפתקאותיה המופלאות של אדל" — ריחפה במידה כזאת או אחרת התחושה שהאיש איבד את זה. אם לא את הכישרון אז בוודאי את הרלוונטיות.

טוב, אז את הרלוונטיות הוא לא איבד. האיש שדיבר בעשור האחרון על האפשרות של פרישה מבימוי עשה מאני מייקר אמיתי ("לוסי", עם תקציב צנוע של 40 מיליון דולר, הכניס 110 מיליון בארה"ב בלבד, סכום שבטח יגדל עד שתקראו את המילים האלה) וחזר בבת אחת למקומו הטבעי: הצרפתי ההוא עם הפטיש לנשים חזקות שעושה סרטים מגניבים.

כן, מגניב. אני חושב שאפילו הציניקנים יקשרו את הכתר הספציפי הזה ל"לוסי". אבל לטעמי, מי שיראה בו לא יותר ממהדורת מד"ב של כותרי האקשן הקלילים של EuropaCorp — ר' סדרת "המשלח" וסדרת "טקסי" — יעשה לו עוול רציני לפילוסופיה שלו. למה שיש לו להגיד כשהוא לא מרביץ.

"האלמנט החמישי" שהזכרתי לעיל היה אמור להיות סרט המדע הבדיוני הגדול של לוק בסון, אבל הוא נעשה על גל ההצלחה של "ניקיטה" ו"לאון" והיה בו משהו שחצני, רהבתני, מרגיז באקסטרווגנטיות שלו. "לוסי" מהבחינה הזאת הוא התיקון הגדול, מתנה מבסון לחובבי מד"ב כמוני שממש ספרו את הימים לקראת "האלמנט" וחזרו מתוסכלים. והאמת היא שיש כאן תיקון כפול, כי בימים אלה אתם יכולים — מה יכולים, מצווים — לראות את "שומרי הגלקסיה", שהוא כל מה ש"האלמנט החמישי" רצה ולא הצליח להיות. כולה 17 שנה, והיקום כבר הצליח לאזן את הגליץ' ההוא. אין לכם מושג כמה זה עושה אותי אופטימי לגבי הטרילוגיה השלישית של "מלחמת הכוכבים".

בחזרה לגלקסיה קרובה־קרובה, אני לא יכול להיות ציני בקשר ל"לוסי". לא רק בגלל הכפתורים שצוינו לעיל אלא גם כי רגע אחד בו עשה לי צמרמורת משוגעת, ואני לא יכול להיות ציני בקשר לסרט שעשה לי צמרמורת. בשבילי זה עיטור הארגמן של הקולנוע, הדבר האחד הזה שרק סרטים יכולים לעשות לי כשהם עושים את מה שרק סרטים יכולים לעשות. "לוסי" הוא כולו כזה — כבר אמרתי רייד — וברגע אחד, שכדי להימנע מספוילרים אציין רק שיש בו אצבע שנוגעת באצבע אחרת, הוא התמקם בשורט־ליסט של הסרטים שאשכרה עשו לי את הדבר הזה שרק סרטים עושים לי.

פעם הייתה סדרת טלוויזיה כזאת, ועם החיוך הרחב־רחב שישב לי על הפרצוף לאורך כל הסרט ורוב הדרך הביתה, אלה בדיוק שלוש המילים הנכונות לסיכום התחושות שלי לגבי הקאמבק של מסייה בסון: I Love Lucy.

הוא אבא שלה והוא בן הזוג שלה. בן זוג שמוסיף את פשע ההתעללות הנפשית והפיזית על חטא גילוי העריות. והיא? היא גם הקורבן של עצמה. לא מספיק מה שהיא אוכלת ממנו, היא גם נתונה להתקפי בולימיה ונוטה לחתוך את עצמה. כן, אפשר לומר ש"הרחק מהיעדרו" — עיבוד לספרה של אפרת ירושלמי תחת שם העט שז — מתאר מציאות לא קלה. אלא שהחלטות הבימוי של קרן ידעיה ("אור") הפכו סרט שתמיד נועד להיות קשה לממש בלתי נסבל.

אני רוצה להסביר את המילים החריפות האלה: זה לא ש"הרחק" הוא סרט רע. זה שחוויית הצפייה בו הייתה חד־משמעית מעל לכוחותיי. קשה מאוד לזעזע אותי — הרגע הסברתי שאני חובב סרטי נקמה קוריאניים, אין הרבה יותר מזעזע מזה — אבל ידעיה הצליחה. ליתר דיוק היא פחות זעזעה אותי ויותר נטלה ממני את החשק לצפות, שלא לומר לחיות. יש פה אבא שמזיין את הבת שלו בתחת, אז היא תראה לך אותו עושה את זה. יש לך חיתוך עצמי, אז היא תצלם אותו קורה. יש הקאות, אז היא תשמיע אותן. ברור לי שזאת החלטה מודעת להוציא את הצופה משלוותו, אבל אותי היא הוציאה מדעתי.

אהבתם את "12 שנים של עבדות"? אז אני שנאתי. בפירוש לא הבנתי למה אני צריך לצפות בגיבור פסיבי לחלוטין שנדון לכל הסבל הקיים עלי אדמות עד שפתאום הוא לא נדון אליו יותר. זה לא היה בכלל סרט כפי שאני מגדיר אותו. במובן מסוים, "הרחק" הוא ה"12 שנים" הישראלי: יש כאן גיבורה שמונעת על ידי אירועים — רובם מזוויעים, מיעוטם חיוביים — ובסוף אתה הולך הביתה. אין פה שום חקר דמות, לרבות זו הבאמת מעניינת של האב (צחי גראד, שכישרונו הרב לא מספיק כדי להציל את העסק).

בהחלט יש כמה רגעים יפים ב"הרחק מהיעדרו". רובם ככולם בין הגיבורה, תמי (מעיין תורג'מן) לחברה שלה לעת מצוא (יעל אבקסיס). יש בו גם גרעין מסקרן של אהבה אמיתית בין האב לבת, בבחינת אומללות שמחה בחלקה, אבל גישת האין־יור־פייס של ידעיה הופכת את כל זה לבטל בשישים. האם הגבתי ככה רק בגלל שאני לא מחבב קולנוע ריאליסטי מחד, ואוהב את הבת שלי יותר מהחיים עצמם מאידך? בהחלט ייתכן. לא סתם אמרתי לכם לשים בצד חצי כוכב.

לפני שאנחנו מבינים לגמרי את מהות היחסים בין האב לבתו הוא מניח יד גסה על הירך שלה. זה קורה רגע אחרי שהוא שאל את המלצרית מה עוד יש מתוק חוץ ממנה. אם האנדרסטייטמנט הזה היה לחם חוקו של "הרחק", היה לנו כאן סרט נדיר בעוצמתו. ידעיה הלכה על אובר־סטייטמנט, ויצא לה סרט שאני לא מסוגל להמליץ לאיש לצפות בו.

פורסם בפנאי פלוס, 21.8.14

דבר אחד שלמדתי משני קהלים

"כמה זמן לוקח להביא חשבון, אני מת פה"

"כמה זמן לוקח להביא חשבון, אני מת פה"

קשה לחשוב על שני סרטים שונים יותר מ"ברביקיו" ו"איש מבוקש מאוד", הראשון קומדיה פטפטנית בטמפו גבוה והשני מותחן ריגול בקצב ובסגנון שפחות או יותר נכחדו בשנות ה־70 של המאה ה־20. אבל אני מזכיר אותם בפסקה ונשימה אחת לא רק מפני שיצא להם לצאת באותו סוף שבוע, אלא מפני ששני הסרטים הכל כך שונים האלה הפתיעו אותי במידה זהה באופן שבו הקהל הגיב אליהם — גם אם ב"ברביקיו" זה נמשך מכותרות הפתיחה ועד לכותרות הסיום ואילו ההפתעה ב"מבוקש" התנקזה לכדי רגע אחד.

אחד הקטעים האהובים עליי בשנה הקולנועית שעברה היה סצנת ההקרנה של "פסיכו" ב"היצ'קוק". זוכרים? היץ' מחוץ לאולם, מנצח על תגובות הקהל בטיימינג כירורגי? אז מה שחוויתי השבוע היה תמונת ראי של הסצנה הזאת. שיעור בצניעות אפשר לקרוא לזה.

בדיוק חיוך אחד. בשלב מסוים השתעממתי כל כך שהחלטתי לערוך רישום סטטיסטי, וזה מה שיצא: 98 דקות של קומדיה צרפתית עשה אריק לאבן, וכל מה שאני קיבלתי זה חיוך אחד. ספציפית בסצנת ארוחת הערב (סתם, בדיחה פנימית. יש איזה 16 סצנות ארוחת ערב. באמת נראה לכם שאני אעשה ספוילר לרגע האחד בסרט הזה שלא גרם לי לייחל למפרצת עורקים?).

אולי מוטב שנעשה את זה מסודר: "ברביקיו" הוא סיפורו של אנטואן (למבר וילסון), בן 50, שמור כחדש, שחוטף התקף לב ונכנס לסחרור מתת־סוגה "אכול ושתה כי מחר נמות". זה גם סרט על אשתו הנבגדת (סופי דואז) ועל החבר'ה שלהם, נצר לעבר משותף בבית ספר לעסקים, שצריך להשעות כמויות עצומות של אי־אמון כדי לקנות את הרעיון שהם חברים גם בהווה. כלומר, כל אחד מהם בלתי נסבל באורח כל כך שונה מרעהו: אחד אהבל מוחלט, אחד פטפטן בלתי נלאה, שניים פרודים למרות שכולם יודעים שהם נועדו לחיות ביחד ואחת שהדמות שלה מסתכמת בזה שהיא עשתה מתיחת פנים. כל אחד מהחברים האלה מייצג צד אחר באישיות של אנטואן, ומכאן נגזר גם היחס של הגיבור אל כל אחד מהם; זה קונץ תסריטאי יפה של לאבן והכותב־שותף שלו, הקטור קבלו רייס, אבל זה לא הופך את החבורה הזאת למעצבנת פחות.

הבעיה הגדולה טמונה לא באופן שבו הדמויות כתובות, אלא באיך שהן משוחקות: וילסון וחמשת הכמעט מפורסמים שסביבו נראים כיוצאים מגדרם על מנת להצחיק. מתאמצים להיות חמודים, מתאמצים להיות נבוכים, כל הזמן מתאמצים. אני מניח שזה המאמץ בצרפתית שהעלה בדעתי את הקומיקאי הנורא ההוא מ"הרומן שלי עם אנני" שמבקש מוודי אלן לכתוב לו "מספר צרפתי"; התיאור שלו בקריינות — "תראו אותו, הוא חושב שהוא חמוד. אני לא יודע כמה זמן אוכל להחזיק את החיוך הכפוי הזה" — יושב פיקס על התחושות שלי כלפי כל אחד מהחמישה, וביתר שאת כלפי וילסון עצמו.

אז אני יושב שם ומייחל לפגיעת רקטה בסינמטק תל אביב, אבל מסביבי ייהום הסער: אנשים, כל האנשים, צוחקים בקול רם. לא פה ושם, אלא בתגובה לכל פאנץ' כמו שעון. בעודי מונה את החיוך האחד שלי הבטתי מאחוריי ומצדדיי, ומצאתי שהדמוגרפיה השלטת היא צופות בנות 50 פלוס. בדיוק הקהל שבשבילו עושים קומדיות בורגניות במולדת הבורגנות.

ביותר מדי מקרים אני שוכח שמבקר חייב לדעת לראות סרט דרך העיניים של קהל היעד. ובכן, לא הפעם: שלושת הכוכבים שאני מעניק ל"ברביקיו"* הם שקלול בין מה שאני חוויתי למה שחוו הדודות הנחמדות שהסרט הזה נעשה בשבילן מלכתחילה. תודה על הריאליטי צ'ק, בנות.

מוסלמי ממוצא צ'צ'ני־רוסי צץ בגרמניה, מה שמקפיץ גם את שירותי הביטחון המקומיים וגם את האמריקאים. איש הצללים הגרמני גונתר בקמן (פיליפ סימור הופמן) משוכנע שהחשוד חשוד שלא בצדק, וככה רואה את זה גם עורכת הדין שלו (רייצ'ל מקאדאמס), אבל לך תשכנע בזה את האמריקאית (רובין רייט) או את הצ'יף הגרמני (ריינר בוק). מה גם שברקע יש איזה אחד עבדאללה עם קשרים לאל־קעידה, והבחור שזה מקרוב בא הוא דרך להגיע אליו, ואז למי אכפת מה הוא זומם ואם בכלל.

לא קראתי את הספר מאת ג'ון לה־קארה שעליו מבוסס הסרט הזה, אבל קראתי מספיק מספריו וראיתי מספיק עיבודים קולנועיים שלהם כדי לפתוח בהכרזה: אנטון קורביין ביים את הלה־קארה המושלם. עם האפרוריות המצמיתה הזאת מחד והאנושיות הנהדרת מאידך, עם הארגונים האפלים־יעילים האלה והאנשים הפגומים־פגועים שבתוכם. אפילו "החפרפרת" שביים תומס אלפרדסון בכישרון רב לא הצליח להיות כל כך נאמן לכתיבה הכל כך ספציפית הזאת.

אני מניח שקורביין, עד לפני שנים לא רבות צלם סטילס מוערך, קיבל את "איש מבוקש מאוד" בזכות העבודה שלו ב"האמריקאי". אלא שהסרט ההוא היה כל־כולו אווירת ריגול בלי ממש סיפור שיגבה אותה, ואילו כאן יש לנו סרט שמגלגל קו עלילה פשוט ונהיר. כל כך נהיר שכל האג'נדות ידועות מראש ואין שום צורך בטוויסטים, מפני שהשאלה היחידה היא למי יתמזל המזל לשים יד על המוסלמי — אלה שמאמינים בו או אלה שלא אכפת להם מכלום.

אמרתי שהסגנון של "מבוקש" בא קומפלט מהסבנטיז, העשור של סרטי הפרנויה הגדולים שהרשו לעצמם לבנות את המתח לאט־לאט ומתון־מתון, אבל זה יותר מזה: אלה היו גם השנים הגדולות של האנטי־גיבור, וספק אם יש הגדרה קולעת יותר הן לגונתר בקמן והן להופעה של פיליפ סימור הופמן בתפקיד הראשי האחרון שלו עלי אדמות.

לפני כמה שבועות ראיתי את "לוק", סרט נהדר שכל־כולו וואן מן שואו של טום הארדי, והגעתי למסקנה שהאיש עקף בסיבוב את שני המתחרים העיקריים שלו על תואר גדול הדור — מייקל פסבנדר וראיין גוסלינג. על אותו משקל, אבל כשסביבו קאסט סופר־דומיננטי, "איש מבוקש מאוד" הוא כל־כולו פיליפ סימור הופמן. לא אכנס פה לשאלה אם גם הוא גדול השחקנים בני דורו; במקום זה אכתוב שהתפקיד הראשי האחרון שלו יכול וצריך לעמוד בשורה אחת עם הופעות האנטי־גיבור הכי גדולות בעשור הכי גדול של הקולנוע האמריקאי. אל פצ'ינו ב"אחר צהריים של פורענות", ג'ין הקמן ב"הקשר הצרפתי", דסטין הופמן ב"איש המרתון", פיליפ סימור הופמן ב"איש מבוקש מאוד".

בשוט האחרון של הסרט — אל בהלה, שום ספוילר אין כאן — פיליפ סימור הופמן יוצא מהפריים. פשוט פוסע ממנו החוצה. ישבתי שם וחשבתי שאין דרך הולמת יותר להיפרד מהשחקן העצום הזה, שמעולם לא היה מהסוג שאומרים עליו ש"יש לו נוכחות" ושעשה בדיוק מזה את הנוכחות שלו. המחשבה הזאת ממש גרמה לי לדמוע מהתרגשות, אבל מיד הזכרתי לעצמי שזה מהשטויות האלה שרק מבקרי קולנוע חושבים שהם רואים. ואז קמתי ללכת וראיתי המון עיניים נוצצות. יותר נוצצות מכפי שהסיום של הסרט הזה, חזק ככל שיהיה, יכול להסביר.

מבקרי קולנוע, פרזנט קומפני אינקלודד, נוטים לחשוב שהם חכמים גדולים. שהם רואים דברים שהצופה הנתון לא רואה. ובכן, השבוע הזכיר לי הנתון הזה שאני כולה אחד שמשלמים לו בשביל הטעם שלו. זה לא מעט, אבל זה בהחלט לא הרבה.

*בטבלת המבקרים של יאיר רוה הענקתי ל"ברביקיו" את שני הכוכבים המקוריים שלי, בהיעדר האופציה להתפלפל על השקלול עם הארבעה של הדודות **סליחה על כיתוב התמונה, לא עמדתי בפיתוי ***פורסם בפנאי פלוס, עם תמונה וכיתוב אחרים לגמרי, ב־14.8.14

סיבה טובה אחת להשאיר את הירוק מחוץ לחוק

כמה שמחתי כשהבת שלי חזרה עם זה מבית הספר יום אחד. כמה הצטערתי כשהיא סיפרה שזה קמומיל ונענע

כמה שמחתי כשהילדה חזרה עם זה מבית הספר. כמה הצטערתי כשהיא סיפרה שזה קמומיל ונענע

אני רוצה סמים. כל הזמן. אפילו כשיש לי סמים. אבל כשאין לי — ורוב הזמן אין לי, כי אני אדם בוגר ונורמטיבי וחוץ מזה תפסו לי את הכיוון — אני נורא רוצה סמים. זה לא עניין של דודא; כל סטלן עם ותק בינוני־פלוס יודע שגם אם יחתכו לך את האספקה אחרי שעישנת שנים כל יום, כל היום, הפאניקה והריקנות והתחושה הכללית שעדיף לחדול מלהיות יחלפו תוך גג שתי יממות. אבל הרצון, זה לא הולך לשום מקום.

אני בכוונה לא משתמש במילה התמכרות. זה לא דומה. אני יודע כי התמכרתי לסיגריות, וכשהפסקתי לעשן אכלתי סרטים גופניים ונפשיים שנמצאים בסקאלה אחרת לגמרי. ובכל זאת, אם לתאר את מערכת היחסים הנוכחית שלי עם מרי ג'יין, אני חייב לשלוף מהגנזך מונולוג שנישא במקור מפי אלכוהוליסט. כתבתי על זה בעבר באותו הקשר, ואולי אתם פשוט זוכרים את המקור: זה מ"הבית הלבן", כשראש הסגל ליאו מק'גרי נשאל אם אחרי שש וחצי שנות פיכחות לא מתחשק לו לפעמים איזה דרינק. "הבעיה היא שאני לא רוצה דרינק", עונה מק'גרי. "אני רוצה עשרה".

אני רוצה עשרה ג'וינטים. כל כך רוצה שהנושא השגור ביותר בחלומות שלי הוא "תומר לא מצליח להשיג סמים". יש לזה מלא וריאציות: הבנאדם מבריז לי. הבנאדם מופיע, אבל שנייה אחרי שהוא הולך אני קולט שאיבדתי את השקית. יש שקית, אבל כשאני מתחיל לגלגל זה נעלם לי בין האצבעות כמו חול. הצלחתי לגלגל, אבל אין לי אש. יש לי אש, אבל זה כמו לעשן אבק. לילה אחד איתרתי את החבר הכי טוב של הדילר הראשון שלי כי בטוח יש לו משהו. קראו לו יניב והיה לו סנטר גדול. לפני שהלכתי לישון, לא הייתם מוציאים ממני בהיפנוזה את שמו או את פרצופו. כשהתעוררתי יכולתי לצייר לכם קלסתרון משטרתי שלו. זה לא יכול להיות מאוד בריא, החלומות האלה. אבל דווקא בגללם — ולא רק בגללם — אני הסטלן ההוא שמתנגד ללגליזציה.

שנייה, ידידי ירוק הסנפיר, לא להתעצבן. מובן שאני תומך בלגליזציה מלאה ומיידית של קנביס לשימוש רפואי, ומובן מאליו שאם יפתחו קופי שופ מתחת לבית שלי, תוך שבוע יתקיים בי המשפט מ"החבר'ה הטובים" שמשמיע טוני באנז כדי להסביר למה הנרי היל הוא השותף המושלם לבר שלו: "אם הוא יבלה כאן קצת יותר זמן, הוא יהיה כיסא". בדיוק בגלל זה, לגליזציה מפחידה אותי הרבה יותר מאשר יובש.

כוח רצון הוא מהתכונות החיוביות היחידות שאני מוכן להצהיר עליהן בשבועה. את הסיגריות כבר הזכרתי — 19 שנה בפנים וכבר שש נקי, תודה — ולהן אפשר להוסיף המון דברים שהמון אנשים מתקשים לגזור על עצמם. לא לדחות משהו למחר כי אפשר לעשות את זה היום? צ'ק. 21 קילומטר על הקרוס טריינר? רק הבוקר. אבל לעשות עם היד את המחווה של "עזוב עוד שאכטה, עישנתי מספיק"? לא מסוגל פיזית. פרק היד דוחה את התנועה כמו שתל לא מוצלח. לכן יש לי רק שני מצבים, כמו שאלטר: לא מעשן בכלל או מעשן רצוף עד שייגמר. אין באמצע.

מודה, אני מקרה קיצון. אבל ההבדל העיקרי ביני לבין רוב הסטלנים שאני מכיר הוא רק בווליום. כלומר, אלה מהם ששפר עליהם איפוקם בפירוש מסוגלים להחזיק בבית גראס. להחזיק בלי להדליק, שבשבילי זה מדע בדיוני. אבל בתכלס כולנו חזירים, כי סמים בשבילנו זה מים גנובים. מסובך להשיג, יקר להשיג, אף פעם לא בטוח מתי בפעם הבאה תשיג. ההתנהגות הצרכנית שנגזרת מזה היא של אכול ושתה כי מחר ישעמם למשטרה עוד פעם. עכשיו אני מנסה לדמיין את בני דורי בעולם שבו באמת יש קופי שופ מתחת לבית שלי, וזה לא שזה לא מסתדר לי בראש רק כי אני גר בגבעתיים.

הייתם פעם באמסטרדם? בבקשה ספרו לי על ההולנדים הנחמדים ההם שעישנתם איתם. עזבו, זה לא ששכחתם מהם. זה שהם לא מעשנים. בטח לא בכמויות שהייתם מצפים במדינה שבה זה חוקי: לפי מחקר שפרסם בשנת 2010 רוברט ג'יי. מקקון, איש אוניברסיטת ברקלי, הולנדים בני 15 עד 35 מעשנים פחות גראס מאמריקאים, בריטים, ספרדים, צרפתים, גרמנים, דנים וסלובקים בני גילם. והמחקר נערך בין השנים 1998 ו־2005, הרבה לפני שארצות הברית וגרמניה למשל הגמישו את החוקים שלהן בענייני צמחייה. אבל האמת היא שזה בכלל לא אמור להפתיע: ברור שההולנדים לא מעשנים כמו פסיכים. הרי זה חוקי.

לא סתם הזכרתי את המים הגנובים. אנשים אולי לא מתחילים לשתות ולעשן כי זה לא בסדר, אבל רובנו מתחילים לעשות את הדברים האלה כשהם לא בסדר. אני עישנתי את הג'וינט הראשון שלי בגיל 15, והייתי צריך — או לפחות הנחתי שאני צריך — להסתיר אותו מההורים שלי. קשה לי להאמין שהייתי מתאמץ כל כך להשיג משהו שלא הייתי צריך להסתיר מהם, ואני לגמרי משוכנע שהמחתרתיות של כל העסק הייתה חלק גדול מהקסם בשנים הראשונות. לכן אני לא דואג לילדים שייוולדו בישראל של קופי־שופים — או לפחות לא דואג באשר להרגלי העישון שלהם — וכן דואג לבני הדור שלי אם וכאשר תהיה פה אמסטרדם.

בחנו את עצמכם: אם זה יפסיק לעלות צפונית ל־100 שקל לגרם, אם להשיג את זה יהיה פשוט כמו לרדת לקנות סיגריות, האם כוח הרצון שלכם יספיק בשביל להגביל את הצריכה לכמות ולתדירות שמסתדרת עם החיים/ עבודה/ ילדים שלכם? אם כן, אם אתם באמת מאמינים שכן, אני מצטער שבזבזתי את הזמן שלכם. לא הייתה לכם שום סיבה לקרוא את הכתבה הזאת. אבל אם אתם לא לגמרי מאמינים — או כמוני, משוכנעים לחלוטין שזמינות טוטאלית תוביל אתכם לשימוש טוטאלי — אז הלגליזציה צריכה להפחיד גם אתכם.

אם קצת נלחצתם הרגע, זה בהגדרה מפני שעשב הוא הרעל שלכם. בדיוק כמו שלי: הנה, אלכוהול זמין לי ואפילו לא נורא יקר לי, ומעולם לא קמתי בבוקר לדרינק. את מספר הבקרים שקמתי לג'וינט אני בכלל לא יכול לספור, ואם אתם קצת מהנהנים עכשיו, אז חייכו יפה ובואו נעשה סלפי אצבעות ירוקות. תמונה קבוצתית עם נייר גלגול. לשאר האנושות, גראס זמין הוא לא רק רצוי אלא גם צודק מכל בחינה אפשרית. בשבילנו זה מבחן אופי שכל אחד ואחד מאיתנו כבר הספיק להיכשל בו עוד לפני שזה נהיה חוקי. האם אנחנו באמת רוצים לבדוק מה יקרה כשנהיה משולים לאותו פדופיל שבדיוק מתחת לחלון שלו פתחו בית ספר?

עכשיו אני רוצה סמים כי אני כותב על סמים. מחר אני ארצה סמים כי וויקאנד, ומחרתיים אני ארצה סמים כי עישנתי בוויקאנד, והכי קשה בבוקר שאחרי זה לא להדליק עוד אחד. אני לא רוצה להיכנס לסיטואציה שבה זאת תמיד אופציה, כי ההיסטוריה האישית שלי מוכיחה שאופציות דינן להתממש. וגם אתם, אלה שמעשנים כל יום אבל רק בערב, או רק בוויקאנד אבל אז חופשי: תסתכלו לי באדום של העיניים ותגידו לי שמעולם לא הרגשתם את הירוק סוחב אתכם לנמנום הנעים הזה של העזוב אותך וגלגל עוד אחד.

"אם תעשני יותר מדי מהחרא הזה, החרא הזה יגזול את האמביציה שלך", מזהיר סמואל ג'קסון את ברידג'ט פונדה אשר על הבאנג ב"ג'קי בראון". "לא אם האמביציה שלי היא להתמסטל ולראות טלוויזיה", עונה פונדה ומסכמת את הסצנה השנייה הכי טובה שלה בסרט אחרי ההיא שבה דה נירו יורה לה בראש. זה כל כך נכון, בדיחת הסטלנים הזאת. גראס הוא הדבר הכי מומלץ לאנשים שמעוניינים בגראס.

החרא הזה הוא ממזר לא קטן. מהגוף הוא נכנס ויוצא בלי טראומות, הדודא הכי קשה היא משחק ילדים בהשוואה לקריז של ממש, וזה גם עושה אותך חרמן. כדי לראות מה רע בזה, מה הבעיה עם השימוש בזה, צריך פרספקטיבה של שנים. רק כשנצברת לך כזאת אתה פתאום מזהה את הג'וב שאיבדת כי היית עסוק בלהתמסטל, את הבחורה שאולי איבדת בה עניין כי היא הייתה קצת קונטרול־פריקית מדי בשביל לעשן, את הכסף שאשכרה שרפת, את הזמן שאולי לא בילית עם הילדים כי היום בא לך להרגיש לא כמו אבא אלא כמו בכיתה י', או את הזמן שבילית איתם מסטול תחת וכל הזמן שכנעת את עצמך שזה בסדר גמור.

ויש לו טריקים, לחרא הזה. לא על כולם הם עובדים, אבל הם עובדים על כל אחד שזה באמת החרא שלו. לכן אתה שומע סטלנים אינטליגנטים מגנים בחירוף נפש על העישון כאילו שזה בריא בשבילם, לכן אתה רואה אנשים כמוני — 21 קילומטר וכל זה — פשוט נכבים לתוך האפרוריות הירוקה ברגע שמתאפשר להם. הרי זה אדיר, החרא הזה. הרי זה בלי דאגות ובלי כאבים ובלי אמביציות. אלא שחיים של אדם בוגר פירושם לדאוג, ולהרגיש פירושו לכאוב, ובשביל לקום בבוקר צריך אמביציה.

באחד הרגעים הכי מוצלחים שלו כסטנדאפיסט מסומם, רובין וויליאמס מציג ויכוח בין שתיין לסטלן. "אחי, אלכוהול זה קביים", אומר הסטלן. "באמת, קפטן הרבלייף?", מתעצבן השתיין. "הרגע תפרת את התחת שלך לספה במקרמה ולי אתה מטיף?".

כן, תפירת מקרמה אל הספה. זה מה שהחרא הזה עושה לך אם החרא הזה הוא הרעל שלך. והנה שוב, בחנו את עצמכם: אם אתם חושבים עכשיו שוואלה, יש משהו במה שאני אומר, אז אתם אולי מורעלים אבל במובנים אחרים. אבל זה בוודאות הרעל שלכם אם כל מה שעובר לכם בראש עכשיו זה כמה בא לכם לעשן.

אל תרגישו רע, אתם לא לבד במאבקם. הנה, אני כבר רואה אותו חוזר, החלום ההוא שאני פתאום בבית הספר מול כולם וקולט שיצאתי מהבית בלי משהו לעשן.

פורסם בגיליון אוגוסט של בלייזר

עוד שלושה סרטים שלא מדברים עליהם מספיק

"ססאמק, לפחות כשהיו רקטות לא היו פקקים"

"ססאמק, לפחות כשהיו רקטות לא היו פקקים"

טוב, אני לא יודע על מה אני כותב לכם. מדור הסרטים של בלייזר מוקדש מסורתית לדברים טובים שאתם יכולים לראות בבית או שתיכף מגיעים למסכים הגדולים; הפעם יש פה שלושה סרטים שיופצו רשמית במהדורות ביתיות רק החל מאמצע אוגוסט, אבל עדיין לא בישראל או בתרגום עברי, וכל אחד מהם עוד יכול להגיח כאן לבתי הקולנוע (המפיצים בישראל אוהבים בשנים האחרונות את הדילים המוזלים על הפצת תאטריקל של סרטים שכבר אפשר לראות בבית). אז סיכמנו, כן? הדיבור הוא מה לראות. לא איך ולא איפה. רגע רגע, עדכון: החבר'ה של יס 3 מספרים לי שהראשון מבין השלושה ישודר אצלם בקרוב, ככל הנראה בתחילת 2015.

והראשון הוא Cold in July, הסרט הפחות תובעני והיותר מפתיע מבין השלושה, כי — כפי ששמו מרמז — הוא מתפתח מנקודה א' ל־ג' עם עצירת ביניים ב־ש'. פשוט נסו את התרגיל הבא: בעל משפחה (מייקל סי. הול עם שפם־פורנו) יורה בשוגג בפורץ. כשאביו של הפורץ (סם שפרד) מגלה את זה, הוא זומם לנקום בבנו של מי שנתפס בעיניו כרוצח. וחוץ מזה, דון ג'ונסון מגלם בלש פרטי וחבר של אבו־פורץ עוד ממלחמת קוריאה. יש לכם רעיון איך כל זה מתחבר או לאן זה הולך? תסמכו עליי, אין לכם. קטע שהסרט הזה בא לי כל כך טוב, כי שניים אחרים של הפעם צלם והיום במאי ג'ים מיקל מחכים לי בבית כבר שנה ומשוועים לצפייה: דרמת האימה Stake Land והרימייק האמריקאי ל־We Are What We Are, סרט הקניבלים המקסיקני. אתם שימו יד על Cold in July; אני מתנפל על השניים האלה.

אם האינדי האמריקאי של מיקל מתפתח לכיוונים לא צפויים, אז Starred Up הבריטי נעשה לא צפוי עוד לפני שהוא מתפתח. הנה, עוד תרגיל: אנחנו מלווים צעיר (ג'ק או'דונל) ביום הראשון שלו בכלא לבגירים. נכון שמיד נראה אותו מתייפח בחשכה או משהו בעל אפקט דרמטי דומה? זין, דבר ראשון נראה אותו משפצר סכין כמו מק'גייוור של הקלבוש. עכשיו נגלה שאבא שלו (בן מנדלסון) הוא האסיר הכי קשוח בכלא, ומכאן שעכשיו ינסה האב להיטיב את דרכי הבן. נכון? זין, נראה את האבא מנחיל לבנו את דרכי הבד־אס, אבל גם מתחיל להסתבך בפוזיציית האריה זקן/ אריה צעיר.

יש לי חולשה לסרטי כלא, ויעיד על כך הטורניר בשיטת נוקאאוט בין 16 האהובים עליי שפרסמנו כאן לפני כשנתיים. Starred Up הוא הפעם הראשונה מאז שמתחשק לי לפרסם רשימה מעודכנת, מפני שדייויד מקנזי עשה כאן משהו שאני לא זוכר שראיתי: סרט כלא שהחירות או היעדרה הם בכלל לא אישיו בשבילו. זה על אב ובן ועל גבריות ועל קומבינות של אסירים — כמה תעופו על זה אם אתם חובבי ממים מז'אנר ה־Life Hacks — וזה לגמרי לא מה שאתה מצפה מסרט כלא להיות. אבל טוב, זה מקנזי. תראו את Perfect Sense המופתי שלו ותראו שגם מדע בדיוני הוא יודע להביא לגמרי בהפוכה.

את הטוב מכולם, אבל גם המאתגר מכולם, שמרתי לסוף. לפני חודשיים הייתי בלונדון והפוסטרים לבדם עשו לי חשק על Locke (יש לבטא פשוט "לוק"), סרט שלא ידעתי עליו דבר טרם צפייה זולת העובדה שמדובר בהופעת יחיד של טום הארדי; היום אני יכול לספר לכם ללא חשש ספוילר שמדובר ב־84 דקות שכולן נסיעת לילה אחת של גבר שיש לו יציקה על הראש. מילולית: הארדי מגלם את איוון לוק, קבלן בטון שדופק ברז מאתר הבנייה דווקא בלילה הכי קריטי של הפרויקט. נכון, יש לו יופי של תירוץ — בבית חולים ליד לונדון עומד להיוולד לו ילד ממש באותו לילה —  רק שהכורעת היא, איך לומר, לא הכי אשתו.

לוק נוהג, לוק מנהל משברים דרך הטלפון, לוק מתעמת עם השדים שלו. זה סרט מונע־דמות שעובד פשוט נפלא בגלל האופן שבו הבמאי סטיבן נייט — בדרך כלל תסריטאי, למשל "סימנים של כבוד" — מציג לנו את הדמות הזאת. לא כשהיא לוקחת החלטות, כי את זה היא עשתה עוד לפני שהחל הלילה הזה, אלא כשהיא מתמודדת עם התוצאות של ההחלטות האלה. "לוק" הוא סרט על גבריות, על המהות שלה, והמהות הזאת נחשפת כשאתה מתמודד. לא מתלבט.

אני מפציר בכם, אל תתנו לקטע של הצגת יחיד בת 84 דקות להרתיע אתכם. כמה דקות עם האורות האלה שמרצדים על הפרצוף של הארדי, עם ההבעה האבודה/ נחושה שלו, ואני בטוח שלא תמצמצו לפני שתגלו מה נגמר עם איוון לוק.

פורסם בבלייזר, אוגוסט 2014. לפרקים הקודמים בסדרה "סרטים שרק הבמאים שלהם והאמהות שלהם ואני שמענו עליהם", לכו לכאן ולכאן ולכאן ולכאן

על קוסמים, זונות ובמאים

"לא יודעת, זה לא נשמע כמו יירוט"

"לא יודעת, זה לא נשמע כמו יירוט"

אליס איילנד, 1921. פולנייה צעירה בשם אווה (מריון קוטיאר) מגיעה עם אחותה מגדה לניו יורק, אבל במקום חיים טובים יותר, מגדה מוצאת פקידים שמזהים מקילומטר את השחפת המתפתחת שלה ושולחות אותה להסגר. אווה מצידה מוגדרת "אישה בעלת מוסר נמוך" — מאוחר יותר נגלה שזה בגלל אקט מיני שהיא הייתה שותפה בו על הספינה ללא הסכמתה — מה שגורם למעט המשפחה שלה בעולם החדש להפנות לה עורף. היחיד שמתייצב לצידה הוא ברונו (חואקין פיניקס), שנמצא איפשהו על התפר שבין מפיק מופע בורלסק לרועה זונות. אבל רגע! הנה פוגשת אווה את הקוסם אורלנדו, בן דודו של ברונו (ג'רמי רנר). האם הוא יציל אותה מהגורל האכזר של שפחת מין בארץ נוכרייה?

אני לא יכול לגלות לכם את התשובה לשאלה האחרונה, אבל אין שום חשש ספוילר באמירה הבאה: את הסרט הזה אורלנדו לא מציל. ספק אם איזשהו קוסם היה מציל אותו. למען האמת, עד עכשיו אני מתקשה להבין מה משך טרויקה נכבדת כמו קוטיאר־פיניקס־רנר לפרויקט הזה. כלומר, מילא פיניקס; הוא עבד בעבר שלוש פעמים עם הבמאי־תסריטאי ג'יימס גריי (ב"רחובות מושחתים", "שתי אהבות" ו"הלילה הוא שלנו", ההוא עם מוני מושונוב). למען האמת, זה ממש כאילו שגריי הוא הגו־טו־גאי של פיניקס לתפקידים בסדר קוטן זניח. אבל שום דבר בפילמוגרפיה האפרורית של גריי — היא מתחילה כבר עם "אודסה הקטנה" ב־1994 — לא מסביר למה מישהי בקליבר של קוטיאר נכנסה לעסק הזה. רבאק, הרי זה לא יכול להיות התסריט.

בשביל לפרט את כל מה שלא בסדר בתסריט שכתב גריי עם שותפו ריק מנלי אזדקק לגיליון מיוחד, אבל בעיה אחת שלו מספיקה כדי להבהיר למה אני פשוט לא מצליח להבין מה חיפשה פה קוטיאר. אתם אפילו לא צריכים לראות את הסרט, פשוט תקראו את התקציר: יש לנו כאן עסק עם זונה לעת מצוא שהקונפליקט הגדול שלה הוא מי יושיע אותה, ערס או קוסם. שימו רגע בצד את השוביניזם, למרות שהוא זועק כצבע אדום, ותגידו לי אם יש דמות ראשית משמימה יותר מעלמה במצוקה.

גריי אינו אידיוט או שוביניסט גמור, ובהפוך על הפוך הוא מותיר לצופה את האופציה להחליט שאווה היא לא המנוצלת כאן אלא המנצלת. בשתיים־שלוש סצנות היא אכן נוטשת את הפסיביות שלה ויוזמת מהלכים, אלא שהרגעים האלה עובדים כמו במשחק סקווש מיזוגני: הדמות של אווה ניתזת מהקיר של העלמה במצוקה אל זה של הזונה ומשם אל זה של הפאם פאטאל, וחוזר חלילה.

גריי הצליח להוציא אובר־אקטינג מחואקין פיניקס, שזה כמעט הישג, והופעה סתמית לגמרי מקוטיאר, שגם זה דבר נדיר. הקולנוע שלו נטול אופי או ייחוד, התסריט שלו תמוה, אבל האמת היא ש"המהגרת" היה בשבילי חוויית צפייה מזופתת לא בגלל המשחק או הכתיבה או אפילו השוביניזם, אלא כי הסרט הזה כל כך משעמם שהוא עשה לי חשק לייבב.

עלמה במצוקה. שחפת. קוסם. אני אומר לכם: אם "המהגרת" לא היה קיים, אי אפשר היה להמציא אותו.

אני כל כך אוהב את וודי אלן. אוהב וכבר שנים מגונן עליו מפני הבון־טון, שמספיד איתו בעקביות מאז סוף שנות האייטיז. רגע, אמרתי סוף? כי כבר ב־1980 הוא ביים את השורה האלמותית ההיא מ"אבק כוכבים" על הסרטים "המוקדמים, המצחיקים שלך". מי כמו אלן יודע עד כמה הקהל שלו אהב את השטוניקיות של "ישנוני", "בננות" ו"אהבה ומלחמה".

מעולם לא התגעגעתי למוקדמים, המצחיקים שלו. אני פשוט אוהב מדי את הוודי אלנים האחרים שיצא לי להכיר מאז — החל בתסריטאי הווירטואוזי שרקח מופתים כמו "פשעים ועבירות קלות" ו"לפרק את הארי", עבור במהרהר הנצחי שעורך פירוק והרכבה של כמה מהתמות הגדולות ביותר בתרבות שלנו (מזל ב"נקודת מפגש", תשוקה ב"ויקי כריסטינה ברצלונה") וכלה במספר המעשיות.

על הוודי אלן האחרון הזה אני רוצה להתעכב רגע משני טעמים. גם כי "קסם לאור ירח" שייך במובהק לצד הזה ביצירה שלו, וגם כי במעשיות יש כשל מובנה שמונע מהן להפוך לסיפורים גדולים: הן מעשיות. זה מוטמע בהגדרה שהן יהיו קטנות, משועשעות, לא יותר ממשלים. בהינתן המגבלה הזאת, אף מעשייה מבית וודי אלן — אני חושב עכשיו למשל על "שושנת קהיר הסגולה" ועל "אפרודיטה הגדולה" ועל "חצות בפריז" ועל האפיזודה שלו ב"סיפורי ניו יורק" — לא שייכת מבחינתי לחלק הבאמת מעניין ביצירתו. זה נכון גם לגבי "אור ירח", שספק אם מגיע לו מקום אפילו בחמישייה הפותחת של המעשיות הוודי אלניות. וזה עדיין סרט מתוק ונבון ומשעשע ומכמיר לב, אז איי רסט מיי קייס בכל הנוגע להגנה על היהודי היקר הזה.

אנחנו בתחילת המאה ה־20. סטנלי (קולין פירת') הוא קוסם שכל הקטע שלו זה לחשוף שרלטנים שמתחזים לרואי נסתרות, והנה הוא פוגש את סופי (אמה סטון), שנראית כמו הדבר האמיתי. אלא שזה סרט נבון, זוכרים? מספיק נבון כדי לא לעסוק במיסטיקה או אפילו באמונה, אלא רק להשתמש בהם כדי להגיד משהו על אהבה.

לאורך הקריירה שלו זכה אלן לכל תשבוחת אפשרית על עיצוב דמויות נשיות, ולטעמי לא די תשבוחות על עיצוב דמויות של גברים. נכון שלא תמיד הם היו מעניינים אצלו, אבל מאז "לפרק את הארי" — מאז שאלן כתב לעצמו תפקיד של גבר לא מתפקד ולא נסבל, זמן קצר אחרי שהוא ומיה פארו עשו את הקפיצה ממדורי הקולנוע למדורי הרכילות — האיש מצליח שוב ושוב ליצור הזדהות שלמה עם גברים פגומים. הפגם של סטנלי הוא רציונליות ממארת, ממש חוסר יכולת להכיל את הלא־מוחשי. מה עושה גבר כזה כשהוא נתקל במישהי שגורמת לו להרגיש — ובכן, דברים?

יותר ממחצית מ"אור ירח" חולפת לפני שהמרצע יוצא מן השק: זה לא סיפור אהבה בינו לבינה אלא חקר דמות של גבר קלאסי — מנותק לחלוטין מרגשותיו, משוכנע שהוא מתת האל למין הנגדי ולוקה בשילוב מקסים של חוסר ביטחון והיעדר מוחלט של מודעות לחסר הזה. נו, גבר. ואלן בהחלט לוקח את הזמן שלו עם לפרק את סטנלי; שני־שליש סרט הוא משאיר מאחוריו לפני שכל הקשקושים האלה על מיסטיקה וקסם מפנים את מקומם למה שבאמת מעניין כאן, והוא החיווט הדפוק של הנפש הגברית.

מעניין לראות את "קסם לאור ירח" מיד אחרי שעינית את נפשך ב"המהגרת": יש לנו כאן שני במאים שעוסקים בתקופת זמן דומה, שנדרשים שניהם למופעי קוסמות ואחיזת עיניים ומגוללים סיפור אהבה שמנוגד לחלוטין לאופי ולציפיות של הדמות הגברית הדומיננטית. לאחד יצא מזה סרט שוביניסטי, מטופש ומשמים. לשני יצא צמר גפן מתוק, מעדן במשקל נוצה. אולי זה ההבדל בין מאסטר שמספר מעשייה קטנה ליוצר בינוני שנדמה לו שהוא עושה משהו גדול.

פורסם בפנאי פלוס, 31.7.14