ארכיון חודשי: מרץ 2014

ואם אני טועה באיך שאני הורה?

"נו, איזה סתומים, הם לא קולטים שזה דווקא יעלה את מחירי הדירות?"

"נו, איזה סתומים, הם לא קולטים שזה דווקא יעלה את מחירי הדירות?"

אם הייתי כלב, הייתי חווה התקף חרדה בכל פעם שהבעלים שלי היה יוצא מהבית. מה אם ייגמר לי האוכל בקערה? מתי הוא יבוא להוציא אותי? איך אני יודע שהוא בכלל יחזור?

בהיפוך לוגי על המנטרה של ספיידרמן, עם אחריות גדולה בא כוח גדול. כשאתה אמון על מישהו אחר, כשרווחתו תלויה בך, כל גחמה שלך יכולה להסב לו סבל. בעיקר כשמדובר בחסר ישע, שזה ממילא מוטמע בסיטואציה, כי למי כבר יוצא להיות אחראי על יצור בעל ישע.

המחשבה על החרדה הכלבית תפסה אותי חזק וקשה ביום העבודה הראשון שלי בבלייזר, שהיה גם יום העבודה הראשון שלי כשכיר, ומכאן שזאת הייתה הפעם הראשונה שהשארתי את פ' לבד מתשע עד חמש. כמעט 13 שנים עברו מאז, ואני עוד זוכר את הקשר שפיתל לי את המעיים כשנעלתי עליו את הדלת. לו זה כמובן לא הזיז, לא באותו בוקר ולא באף בוקר עד האחרון שלו. מ', ממלאת מקומו, היא בכלל הכלבה הכי פחות חרדתית שאני מכיר. ועדיין, בזמן האחרון יצא לי לחשוב המון על הכוח שבא עם האחריות. לא על הכלבה שלי: על הילדה שלי.

רוב האנשים שמכירים אותי חושבים שאני בחור אינטליגנטי. גם אני חושב ככה, ואם אתם מכירים אותי ולא אוהבים אותי, כנראה שזה בגלל זה. הרי אנשים שחושבים שהם חכמים זה מעצבן אפילו אם הם צודקים. אבל ככה זה: חוסר הביטחון שלי אינו חל על האינטלקט. בבלייזר הקרוב יש לי טקסט על המקומות שהוא כן חל בהם, אז לא אכנס לזה כאן, וממילא אני מעלה את חוכמתי כי רבה לא כדי לדון במידת האנטגוניזם שהח"מ מעורר אלא כדי להידרש לאופי האבהות שלו.

כשאתה חושב שאתה חכם, הדבר האחרון שעולה בדעתך זה שמישהו יודע משהו יותר טוב ממך. אם אתם מכירים אותי ולא אוהבים אותי, אולי זה גם בגלל זה: כי אני יודע לבד מהו הדבר הנכון לעשות. אתם עשויים לחשוב על דבר אחר, אבל זה רק מפני שאתם טועים. אלא שבשבוע שעבר, בעיצומו של המשבר הכי מבאס שאני זוכר בשמונה שנות מערכת יחסים עם הבת שלי, תפסה אותי מחשבה לא פחות חזקה ולא פחות קשה מההיא על החרדה הכלבית: מה אם זה אני שטועה?

כל הפוזיציה ההורית שלי, קרי היותי אב חד־ילדי, מקורה בתחושה שהפליא לנסח אינדיאנה ג'ונס הצעיר ב"הגביע הקדוש": כולם הלכו לאיבוד חוץ ממני. כולם עושים יותר מאחד וזה גומר אותם כספית ואנרגטית למשך כך וכך שנים? אנחנו נעשה אחת ונוכיח שיש חיים אחרי הילדים. באשר לכל החוכמות המקובלות ונבואות הזעם על ההשלכות שיש לזה על האחת והיחידה עצמה — היא תתרגל להיות במרכז תשומת הלב, היא תזכור לכם שלא היה לה עם מי לשחק, בסוף הדרך היא תהיה אחת על שני גריאטרים — הן מעולם לא הטרידו אותי. הרי להתרגל להיות במרכז זה דלק להתבלט, והפליפ־סייד של היעדר אחים זה שני מבוגרים בשליף, וכדור בראש זה יופי של מזור לסיעודיות. אבל מה אם אני לא כזה חכם כמו שנדמה לי?

שום דבר דרמטי לא קרה בשבוע שעבר חוץ מזה שחוויתי משבר אנרגיה בסדר גודל של שנות ה־70. לא היה לי כוח להיות אבא — או משנה לעורך, או מבקר קולנוע, או כל דבר אחר — וזה גרם לרונה לעשות מה שילדים עושים בקטעים האלה. מה שבאנגלית קוראים Acting out ובעברית אני לא מכיר ביטוי פחות נדוש או יותר מדויק מאשר לחפש תשומת לב שלילית. יש ילדים שזה מתבטא אצלם בהתקפי זעם; אצל רונה, שתהיה בריאה, זה מתבטא בכל אחד ואחד מהסעיפים דלעיל. פתאום היא תובעת יחס באופן שגורם לך לחשוב שאולי היא באמת לא יכולה בלעדיו, פתאום היא אומרת משפטים חורכי לב וכליות כמו "אף אחד לא רוצה לשחק איתי", פתאום היא נתקפת מחשבות על מוות (בדרך כלל שלה. בשבוע שעבר, מעשה שטן להתפאר, זה היה שלי ושל אימא שלה: "אני לא רוצה שתהיו זקנים כי זה אומר שתמותו").

טוב, זה היה בשבוע שעבר. אני הייתי נרגן והיא הייתה מעצבנת, אבל אז דאגתי לפנות לה שני אחר הצהריימים שלמים, ובמחי הקרנת עיתונאים של "סרט לגו" וטיול בפארק הספורט, העולם שב להסתובב בכיוון הנכון. אלא שמאז טורדת אותי המחשבה על הסיכוי הקלוש, השדוף, שאין לי מושג מהחיים שלי. כאילו, מה אם טעיתי כשהחלטתי לחשוף אותה למושג המוות בגיל צעיר מאוד. מה אם שכחתי לשקלל בתוך ה"שני מבוגרים בשליף" את העובדה שאין לי את הגֶן המשתובב, ומכאן שלעולם לא אהיה תחליף לאח או לאחות. רבאק, מה אם בבוא העת אגלה שאין לי ביצים לכדור בראש.

אם זה לא מספיק סרט לאכול, אז לתוך כל זה הזדחלה מחשבה מצמיתה ממש: מה אם רונה החרדתית והתובעת־תשומת־לב היא הרונה האמיתית, ואני פשוט לא רואה את זה — כי בדרך כלל אני מעניק לה כל כך הרבה צומי שאין לה סיבה לתבוע, כי היא חיה את החרדות שלה בשקט כמו אבא? טוב, גם זה היה בשבוע שעבר. השאלות האלה כבר לא מטרידות אותי, וטוב שכך, כי אין לי תשובות בשבילן.

כתבתי כאן בעבר שהציווי החשוב ביותר להורה הוא אותו אחד שמשננים אלכוהוליסטים: אנחנו חייבים לקבל את מה שאנחנו לא יכולים לשנות. רק מה, לרוב ההורים יש ילד שני לעשות עליו מקצה שיפורים (או, בואו נודה בזה, סט חדש של טעויות). אני, עם האחת שלי, יכול רק לקוות שכל זה קיים רק אצלי בראש. שזאת שוב החרדה שלי, לא של הכלב.

מודעות פרסומת

עוד 4 סרטים שלא מדברים עליהם מספיק

"איף, לא אמרתי ידיים למעלה!"

אקשן בפיליפינים, שוד בקנדה, טרגדיה בדיונית באנגליה וטרגדיה אמיתית באמריקה: ארבעה דברים לראות בבית, כי אין לכם איך לראות אותם אחרת. אה, וב"עוד סרטים שלא מדברים עליהם מספיק" אני מתכוון למשל לאלה. ולאלה. וגם לאלה.

1) הרוצחים. אני סאקר של סרטי ז'אנר לא אמריקאיים, ו־On the Job הפיליפיני (בתמונה למעלה) עשוי לפי מתכון שאני מחבב במיוחד: מצד אחד גישה הוליוודית, ומצד שני סיפור שלעולם לא היה יכול להתרחש בארצות הברית. במקרה דנן הוא גם סיפור אמיתי, שזה בכלל קטע, כי יש לנו כאן אסירים שנשלפים מהכלא כדי לבצע חיסולים פוליטיים, ומיד לאחר מעשה מוחזרים אל מאחורי הסורגים. עכשיו, זה לא היה אינסידנט חד־פעמי; ממה שאני קורא על סרטו של אריק מאטי, את ההשראה סיפקו לפחות שני בכירים שחוסלו בדיוק ככה במנילה של שנות ה־90.

הגיבורים שלנו הם אסיר ותיק על סף שחרור והסייד־קיק הצעיר שלו, והעלילה מזגזגת בין סיפור החניכה שרץ ביניהם לכוחות שמפעילים אותם. בהקשר הזה, אל תיתנו לסיפור המסגרת להטעות אתכם: בתכלס זה פשוט סרט אקשן עם עלילה יוצאת דופן, ואחלה סרט אקשן איט איז. נגיד, ראיתם "סוף המשמרת"? אז דמיינו כזה, רק בשפה ובתרבות שאתם לא מבינים.

2) השודדים. The Art of the Steal הוא עוד סרט ז'אנר לא אמריקאי, אבל מהשכנים: מדובר בהפקה קנדית של במאי־תסריטאי שאשכרה נולד במפלי הניאגרה. קוראים לו ג'ונתן סובול, וחבל חבל שהוא לא מביים ברמה שהוא כותב.

אופנוען־פעלולן ושודד לעת מצוא (קורט ראסל) נזרק לכמה שנים בכלא בגלל אחיו ושותפו לפשע (מאט דילון), ובדיוק כשהראשון חושב שהוא בחוץ, השני גורר אותו בחזרה פנימה. הג'וב הוא גנֵבת ספר — טקסט נוצרי סודי שהודפס בידי לא אחר מאשר גוטנברג — והבעיה היא האינטרפול, שמעסיק גנב לשעבר (טרנס סטאמפ המשובח כהרגלו) שחושב צעד אחד לפני כולם. התסריט של סובול מצחיק בצורה בלתי רגילה, וניכר בשחקנים — בראשם ג'יי ברושל בתפקיד הסיידקיק של ראסל — שהיה להם כיף איתו. אלא שהקולנוע של סובול שאול עד ממש גנוב מסדרת אושן ומשני הסרטים ההם של גאי ריצ'י, וטיפונת טאץ' בקטע הזה הייתה עושה את הסרט הזה ממשהו כיפי למשהו מיוחד.

3) הענקים. מקנדה לאנגליה ומקומדיה לטרגדיה, אבל היעדר שאר רוח קולנועי הוא שוב התלונה העיקרית שלי על The Selfish Giant ("הענק וגנו", ואפשר לפתח מלא פרשנויות על הקשר הנוכח־רופף בין סיפור הילדים מאת אוסקר וויילד לסרט הזה).

זאת העבודה העלילתית הראשונה של במאית הדוקו קליאו ברנרד (The Arbor), וזה ניכר בסגנון התיעודי שבו היא ניגשת לעלילה: שני ילדים בעיירה תעשייתית אפורה ומגעילה מחליטים לעזור לכלכלת המשפחות שלהם באמצעות עבודה חלקית במגרש גרוטאות, שזאת דרך יפה להגיד שהם נעשים גנבי מתכות.
ברנרד הוציאה תפקידים יפהפיים מהשחקנים־ילדים שלה, קונר צ'פמן הפצפון ושון תומאס הבריון, ובכלל טוותה כאן בכישרון לא מבוטל סיפור עצוב על חברות שמחה. זה רק סגנון הבימוי שלה שגורם לכל העסק להיראות מאוד קן לואצ'י, וזה טיפה מאכזב בסרט ששמו מרמז על נוכחות של איזושהי קרן פנטזיה בתוך המציאות האפורה.

4) המתים. והנה אינדי אמריקאי שנורא אהבתי למרות שגם בקולנוע שלו אין שום דבר לכתוב עליו לעיתון. זה פשוט מהמקרים האלה שדווקא סגנון יבש, כמעט ריפורטרי, עושה חסד לסיפור.

אחד מהאירועים החדשותיים הגדולים בארצות הברית של 2002 היה מה שנקרא "צלף הבלטוויי", סדרת רציחות סביב אוטוסטרדה באזור וושינגטון די־סי שנראתה מקצועית מצד אחד ורנדומלית מהשני. Blue Caprice, על שם השברולט קפריס־קלאסיק ששימשה את הרוצח(ים), מספר על מה שהלך שם. ובגדול? כמעט כלום: גבר גרוש אמריקאי (אייזייה וושינגטון) ספק אימץ וספק חטף ילד מאנטיגואה (טקוואן ריצ'מונד), ובין הזעם של הראשון לרצון של השני לרצות נולד מסע רצח פסיכי. זה כל כך לא נתפס, כל כך מיותר ועם זאת כל כך חרא, שהבמאי אלכנסדר מורס עושה בסרט הביכורים שלו את הדבר הכי נכון: לא מסביר יותר מדי, לא חוקר יותר מדי. רק מראה לנו מה היה, ומשאיר אותנו לשאול לאן דה פאק העולם הזה הגיע שכל כך מעט צריך לקרות בשביל שעשרה אנשים ימותו.

*פורסם במקור בגיליון מרץ של בלייזר