10 יתרונות מפתיעים בלהגיע לגיל 40

הפוסט הזה נכתב בבוקר יום ההולדת ה־40 האישי שלי. אני מציין את זה כי התמונה למעלה היא הסלפי הראשון שצילמתי אי פעם, ולא הייתי מצלם אחד כזה בכל בוקר אחר. זה פשוט שהיום אני יכול להעלות אותו כאן על תקן מחווה לג'אד אפאטו אהוב ליבי: הנה, This is 40

1) אתה כבר לא צריך לחשוש מזה שתיכף תהיה בן 40. שנה שלמה אתה סופר לאחור בתחושה סופנית, ואז מגיע היום והחיים פשוט נמשכים. זה כל כך טריוויאלי שלפני שבוע או שבועיים התנבאתי באוזני לא־זוכר־מי שזה בטח מה שיקרה לי ב־18.2.14, אבל יש פער אדיר בין לדעת את זה ולחוות את זה. לראיה, כשניבאתי את זה היה לי כבד. עכשיו, כשאני חווה את זה, קל לי.

2) אתה הרבה יותר מבין גברים. כלומר, את מערכת ההפעלה שלהם. זה כמעט בלתי נמנע אחרי ארבעה עשורים שאתה משתמש בה בעצמך. נגיד, לפני שבועיים הבנתי למה גברים מתחילים עם מלצריות: כי מלצרית חוסכת ממך את הקטע של להיות הראשון שמדבר, זה למה. גברים בהכללה הם בהמות, וככאלה אי אפשר לבטוח בהם עם המדע המדויק של שבירת הקרח. בגלל זה אנחנו מתעסקים כל כך הרבה עם שורות פתיחה מטופשות, ובגלל זה מסתובב לנו הראש כשבחורה עם מגש קטן חוסכת מאיתנו את הצורך להשתמש בהם.

נו, תביאו עוד כאלה. חופשי. אם זה שעיר, אני מבין את זה.

3) ואתה יודע שלעולם לא תבין נשים. זה לא קשור לנגה ומאדים וכל השטויות האלה: זה כי הן משוגעות. אנחנו מצידנו ילדותיים וכוחניים ושטחיים ואגוצנטריים, אז אל לנו לתפוס תחת על שגעת, אבל המסקנה האופרטיבית היא שאין שום טעם לנסות לפענח אותן. חלקן מגניבות, חלקן מסוכנות, חלקן מתישות, חלקן משתייכות לפחות לשתיים מהקטגוריות. וכולן קוקו על כל הראש.

4) אתה מבין שלפלרטט זה לא אמצעי אלא מטרה. אני מניח שרווק (או חלילה בתול) בן 40 לא רואה את זה ככה, אבל רוב הגברים הנשואים בני ה־40 לא מפלרטטים עם נשים זרות בשביל שיקרה משהו. הם עושים את זה בשביל הספורט. אני לא מתכוון במובן של להבקיע שער, אלא של להרגיש בחיים: הרי להוציא הפרעות קרדיולוגיות, דופק מואץ הוא תחושה שאנחנו חווים בתדירות הולכת ופוחתת. זאת המוטיבציה הבלעדית מאחורי רוב מוחלט של הפלירטים. בעצם אפשר להגיד את זה גם ככה: אם זאת לא המוטיבציה, זה כבר לא פלירט. זאת חרמנות או הישגיות או התאהבות, רחמנא לצלן.

5) השריטה של אף אחד כבר לא באה לך בהפתעה. באחד הבלייזרים האחרונים כתבנו רשימונת תחת הכותרת "דברים שגברים עושים רק אחרי הופעת השערה הראשונה באוזן". תרמתי לה סעיפים כמו "לעמוד בחלון ולהסתכל על שום דבר" ו"לשתות סודה", אבל בשום אופן לא הצלחתי לפרמט לכדי סעיף את התובנה הבאה: כשאתה מכיר מספיק אנשים מספיק זמן, אתה יודע שכולם שרוטים ושזאת רק שאלה של זמן עד שתזהה את הדפיקות הספציפית של העומד מולך. לטעמי יש בזה נחמה בהפוך על הפוך, וזה בטח מסביר את הסעיף הבא:

6) אתה כבר לא נכנס לסרטים מזה שהחברים שלך מעצבנים אותך. כשהם נשואים טריים — וגרוע מזה, אבות טריים — קשה מאוד להתמודד עם העובדה שאתה שוקע כמו אבן במצולות סדר העדיפויות של החברים שלך. אבל חברויות ששורדות את השלב הזה מגיחות מהצד השני בלב ההגדרה של פיכחון. וכשאתה כבר לא חושב על עצמכם במונחים של מוסקטרים, כשאתה רואה שיש גבול למסירות שלהם אליך ולשלך אליהם, אתה רואה אותם —  אולי לראשונה — כבני האדם הפגומים שהם. זה תהליך כואב כמו כל התבגרות, אבל אני מאמין באמת ובתמים שבסוף הסיבוב מגיעה חברות אמיצה יותר. כלומר, זה לא חוכמה גדולה להיות חבר נורא טוב של מישהו שאתה עיוור לפגמים שלו. הרבה יותר טריקי להתפוצץ מאיך שהוא מתנהל או חושב או לצורך העניין מחתל, ועדיין לאהוב אותו עד נימי הנפש. הרבה יותר טריקי והרבה יותר מתגמל.

7) בכלל, אתה פחות נכנס לסרטים. נשים מתבלות; גברים מתקהים. זאת תחושה לא נעימה שכבר יצא לי להגדיר בכמה הזדמנויות כ־Uncomfortably numb, אבל זה נכון רק כשאתה לא מתרגש ממשהו שפעם היית מרגש ממנו. זה בדיוק ההפך כשאתה לא נסרט ממשהו שפעם היה מוציא את מכל האיפוסים. שנים ייחלתי למה שלאונרד כהן הפליא להגדיר כ־A spirit that is calm; ביום הראשון של גיל 40 אני מרגיש כאילו חלק מהמשאלה הזאת אכן התגשם בתוך הרוח הכל כך לא רגועה שהיא אני.

8) ואתה פחות חזיר. איפשהו בין הראש שקצת נרגע לגוף שמתחיל לאותת את המגבלות שלו, רוב מוחלט של בני התחילת־40 שאני מכיר — לרבות קרניבורים מושבעים ושתיינים אולימפיים — נמצאים בחלק היורד של עקומת הצריכה. יש מקרי קיצון מבאסים שבהם זה נעשה בהוראת רופא או אחרי איזו אפיזודה מבהילה, אבל אצל רוב הספסימנים שאני מכיר זה לגמרי וולונטרי.

בהקשר הזה, מה שבאמת משפר את איכות החיים זה לא הוויתור על דברים שעושים לך רע: זאת הורדת הווליום בדברים שעושים לך טוב. במקרה שלי, אני לא זוכר שחוויתי תחושת הישג מיוחדת כשהפסקתי לאכול זבל. אפילו כשהפסקתי לעשן סיגריות הייתי עסוק יותר בלתהות מה עבר לי בראש במשך 19 שנים ופחות בלהתפעל מזה שאני נקי. לעומת זאת, העובדה שאני צורך פחות גראס מאי פעם בחיי הבוגרים היא אשכרה מקור לגאווה. תבינו, זה כל כך הרעל שלי שבאופן כזה או אחר הוא פוקד בערך שלושה מכל עשרה חלומות שאני זוכר. לשים אותו על המדף של הגילטי פלז'ר ולתת לעצמך להתפנן עליו רק כשזה מסתדר עם שאר החיים — וואו, כמה שזה משחרר.

9) אתה מפסיק לפחד מהשגרה. בגיל 25 לא היה דבר שהפחיד אותי יותר מתשע־עד־חמש. לראיה, התפקיד הראשון שלי כשכיר — אותו אחד שאני ממלא כבר 12 שנה — הכניס אותי לדיכאון אטומי מעצם היותו דיי־ג'וב. אני חושב שחלפה שנה שלמה לפני שזה עבר, ואני מזכיר לכם שזה בלייזר. לא מכרות הפחם.

ביום הראשון של גיל 40 אני אומר תודה על השגרה. אני יודע שהיא משאירה אותי בפוקוס, שהיא לא נותנת לי לצוף לספירות שאני נוטה לצוף אליהן. זה לא נוגע רק לעבודה: עד גיל 35, בכל פעם שהפסקתי להתאמן זה היה כי נשבר לי מהרוטינה. בחמש השנים האחרונות, הרוטינה היא בדיוק מה שגורם לי לעשות ספורט חמש פעמים בשבוע. קטונתי מלהסביר את הפסיכולוגיה הגנ'דרית שמאחורי זה, אבל תסתכלו מסביב: אחד מכל שני גברים בני גילי עוסק באיזושהי פעילות גופנית רוטינית. אנחנו שוחים, אנחנו רצים, ואנחנו מתקשים להסביר לאנשים את הרוגע שאנחנו מוצאים בזה. אז גם אני לא אנסה. זה פשוט ככה.

10) אולי אתה כבר לא בחלק העולה, אבל קלוט את זה: מישור. זה תת־הרהור אפרופו חיבת השגרה, אבל במובן הרבה יותר עמוק. בגיל 40 אתה כבר לא נאבק כדי לטפס במעלה שרשרת המזון, ומצד שני עוד לא צריך להילחם עד חורמה רק כדי להישאר על השלב שהעפלת אליו. זה מאפשר לך להתקדם מיום ליום בכוח האינרציה, והתחושה שאתה פחות רודף אחרי איזה עתיד ויותר חווה איזה הווה היא חוויה די מדהימה.

אני אוהב את זה שיש לי זמן עם הילדה שלי כשהיא עדיין ילדה. אני מודה על זה שיש לי גם אנרגיה לחמישה אימונים בשבוע, וגם מעמד מקצועי שמאפשר לי להגיע לעבודה שעה מאוחר יותר כי בא לי להתייחד עוד שעה עם הקרוס־טריינר. אני לא שוכח לרגע את זה שאני עוסק במשהו מגניב כבר 12 שנה. "שלא יהיה יותר גרוע" זה ביטוי שפעם לא היה עולה על דל שפתותי או דעתי, אבל בחודשים האחרונים הוא גובל במנטרה. זה מישור קצר בתוך חיים שלמים במעלה הגבעה ובמורדה, וזה רגע שצריך לדעת להעריך. פשוט לנשום עמוק וליהנות מהאינרציה, כי עד לפני רגע עוד דיוושת כמו פסיכי ובעוד חמש דקות רק תתפלל למצוא את הברקס.