ארכיון חודשי: אוגוסט 2013

עיניים שלי

"מעניין כמה מקום כזה סוגר בערב נתון"

"מעניין כמה מקום כזה סוגר בערב נתון"

ג'וליאן מור אף פעם לא באה לי טוב, אבל על "בעיניים של מייזי" היא צריכה לקבל אוסקר. בכלל, הסרט הזה — עיבוד של סקוט מקגיהי ודיוויד סיגל לרומן מאת הנרי ג'יימס — הוא עוד אחד מהמקרים האלה שגורמים לי לתהות למה האקדמיה לא גונבת מגילדת השחקנים את "פרס האנסמבל". מור בתפקיד הזמרת המרוכזת בעצמה, סטיב קוגן בתפקיד בן זוגה העוד יותר מרוכז בעצמו, ג'ואנה ואנדרהם כאומנת של בתם היחידה, אלכסנדר סקארסגארד בתפקיד שלא יוגדר מחשש ספוילר, אונאטה אפריל בתפקיד הבת מייזי — מה אני אגיד לכם, אנשים לקחו את היורוליג עם חמישיות פחות טובות. אבל גם בהרכב מנצח יש MVP, ולמרות שאפריל הקטנטונת המסה לי את הלב, מור היא חד־משמעית החוליה החזקה בשרשרת. היא פשוט עושה את התפקיד הכי כפוי טובה שאפשר לבצע: האם הלא־מסורה.

לא קראתי את הרומן של ג'יימס, כך שאני לא יכול לשפוט את "מייזי" כאדפטציה (יש בזה גם יתרונות, כי מבקר עלול לחטוא לג'וב שלו כשהוא חורץ את דינו של סרט בהשוואה למקור ספרותי או אחר, אבל זה דיון לפעם אחרת). למען האמת, אני אפילו לא שופט את "מייזי" כסרט. תפסתי את זה עוד במהלך הצפייה, שהייתה חוויה משונה מאוד: בשליש הראשון התבאסתי מהעשייה הקולנועית נטולת ההשראה של מקגיהי וסיגל, באמצע התאהבתי בגיבורה בת גילה של בתי, ובשליש הסוגר עסקתי בלשכנע את עצמי שלעולם לא אהיה אגוצנטרי כמו ההורים של מייזי. לא בדיוק צפייה ביקורתית. בהתאמה, הכי קרוב לגזר דין של מבקר קולנוע שאני יכול לספק ייראה בערך ככה: סרט חובה אם יש לכם ילדים. ואגו.

"בעיניים של מייזי" נקרא ככה מפני שזה מה שזה: סיפור מנקודת המבט של ילדה בגיל חד־ספרתי. מקגיהי וסיגל נשארים נאמנים לגמרי לזווית הזאת, והתוצאה היא שהשיפוט של ההורים הוא לא חד־ערכי וגם לא בלתי הפיך; ילדים בגיל הזה לא נוטים לשמור טינה, כך שאימא ואבא של מייזי — שניהם הורים נעדרים קלאסיים — תמיד מקבלים עוד הזדמנות לכפר על הפעולה האגוצנטרית האחרונה שלהם. אם הסרט הזה נטרל את מבקר הקולנוע שבי, זה כי אני מכיר כל כך טוב את הדינמיקה הזאת שהתחושה הייתה של צפייה לא במסך אלא במראה.

אני באמת לא אגוצנטרי כמו ההורים של מייזי, אבל אני גבר בן 39 שיש עוד כמה דברים שחשובים לו בחיים חוץ מילדה בת שבע וחצי. בשישה משבעה ימים נתונים לא נוצרת התנגשות בינם לבינה (רשמו לפניכם יתרון #267 בלהביא לעולם רק ילד אחד), אבל זה עדיין משאיר אחד מתוך שבעה שבו יש משהו שיותר דחוף לי לעשות מאשר להיות אבא. ואל תטעו, אני לא חושב לרגע שזה לא בסדר. להפך, אם יש סוגה הורית שאני מתעב זה אנשים שמעלים את הילדים כל כך גבוה על ראש שמחתם שהם עצמם פשוט מתבטלים כליל. לא, הבעיה היחידה שלי עם ההתנהגות האגוצנטרית המזדמנת של עצמי היא שבדיוק כמו מייזי, גם הבת שלי לא נוטרת לי טינה בגללה. זה הופך אותי לדבר היחיד שעומד ביני ובין התנהגות אגוצנטרית נוספת, וזה לא דבר רצוי. אחרי הכל, אני גבר.

"בעיניים של מייזי" הוא צפיית חובה להורה לא־מנוטרל־האגו מפני שהוא תמרור אזהרה מפני עצמנו. ג'וליאן מור לא משחקת אימא רעה; היא משחקת אישה עם קריירה מדשדשת ובעל דושבג שהבת שלה מוזנחת כתוצאה מהנ"ל, ושהפגמים באופי שלה לא היו מצטברים לכדי הזנחה אם הנסיבות היו שונות. האימא הזאת, בקיצור, היא לא יותר חרא מכל אחד מאיתנו כשחרא לו. אני חושב שחשוב להזכיר את זה לעצמך, בעיקר אם יש לך ילדים שעוד לא שומרים טינה.

אמרתי חזור ואמור שאין לראות בדברים ביקורת קולנוע, אבל בטבלת המבקרים האלטרנטיבית דהשבוע — אני מקווה שאתם מכירים את המיזם המבורך הזה של יאיר רוה — מדורג "בעיניים של מייזי" שלישי מהסוף. ובכן, למרות האמור והחזור לעיל, אני מוכרח לסיים בהבטחה: הסרט הזה הוא הרבה דברים, אבל הוא לא — ממש ממש לא — האופציה השלישית הכי גרועה שהצופה הישראלי יכול לבחור בה השבוע.

גם הבת שלי מפחדת מערבים

"בטח אבא, ברור שמבינים שמקור האור המצטלם זה מחווה לספילברג"

"בטח אבא, ברור שמבינים שמקור האור המצטלם זה מחווה לספילברג"

ביום שישי הלכתי עם רונה לחוף הכלבים הצמוד לגן צ'רלס קלור. הבוקר קראתי ב"הארץ" שאחד אריה קינג רץ לראשות עיריית ירושלים תחת סיסמאות כמו "קוקוריקו מואזין?" — רוצה לומר, אני אמנע מהמואזין לעשות לכם השכמה — ו"מפחיד בפארקים?", קרי אני אוריד לכם את הערבים מהדשא. אני מקשר בין שני הדברים, צ'רלס קלור של יום שישי ו"הארץ" של היום (הלינק הוא ל"רוטר", כי הדיון שמתנהל שם בנושא הוא פשוט פרייסלס), מפני שהדשא של צ'רלס קלור היה מלא באותם ערבים שקינג מתחייב למגר. ואני מקשר אותם גם כי היה רגע אחד שכל השמאלנות האשכנזית הנאורה שלי אמרה קוקוריקו מואזין.

לא קרה שום דבר דרמטי: כמה ילדים ערבים ניגשו לכלבה שלנו, מ', והתנהגו כמו שמתנהגים ילדים שאין להם כלבים. מוסלמים בהכללה לא מגדלים כלבים — הם רואים בהם חיה טמאה, ובכך מיישרים קו עם החרדים שלנו — וזאת לא הפעם הראשונה שאני נתקל בהתנהגות שנגזרת מזה. אחד מלטף את הצד הלא נכון, אחד מושך חזק בזנב, אחד מצ'פח, אחד מנסה להרים את מ' לבעיטת וולה. שוב דבר באמת אלים, מה גם שהמבוגר בחבורה היה אולי בן תשע, אבל התחושה — להיות מוקף בשישה־שבעה ילדים משולהבים שמדברים בשפה זרה ומלחיצים את מ', ועוד יותר את רונה — הייתה מאוד לא נעימה. מספיק לא נעימה בשביל שהרהור בנוסח "איזה ערבים הערבים האלה" יספיק להשתלט לי על התודעה לפני שהשמאל והאשכנז וכיו"ב יעשו לו נו־נו־נו.

פעם פרסמנו בבלייזר תחת הכותרת "השנה שתהיה בנאדם" את המילים האלה: "תכיר בזה שאתה גזען חשוך כמו כולם. אין לך איך לשנות את זה, אבל אתה חייב להילחם בזה". זאת הייתה תמצית של משהו שאני מאמין בו בכל מאודי ומטיף לאנשים כבר שנים, אבל כבר שנים לא יצא לי לחוות בעצמי עד כמה הוא נכון. עד כמה הגזענות מוטמעת בתודעה שלנו (או ליתר דיוק, מה שמוטמע הוא שנאת השונה. זה ממש לא נגמר בהבדלי גזע, ר' הטרמינולוגיה של מר לפיד כלפי החרדים). זה לא היה רק איך שאני הגבתי לכל הערבים האלה; זה היה בעיקר הלחץ הגובר של רונה, שבגיל שבע וחצי יודעת לזהות ערבים כשהיא רואה אותם, ואי אפשר היה לטעות בזה שהיא חוששת מהם.

יש לי זיכרון חזק של הפעם הראשונה שכל העניין הערבי־יהודי עלה אצלנו לדיון אבהי־בתי. זה היה כשהיא חזרה מהגן אחרי שסיפרו להם על מלחמת העצמאות, ואני פשוט איבדתי את זה כשהיא שחזרה באוזני את הנרטיב שגוללו באוזניה: בקצרה, זה היה סיפור על הערבים הרעים שיום אחד התנפלו על היהודים הטובים בלי שום פרובוקציה, ניסו לגרש אותם מהארץ, ומשנכשלו החליטו להימלט בהמוניהם מחמת הבושה. כמובן שמיד השמעתי לרונה גרסה מאוזנת יותר של הדברים, אבל זה ואלף דברים אחרים שאמרתי — כולל "זה שלערבים יש תרבות שונה משלנו לא הופך אותם לפחות טובים מאיתנו" ביום שישי האחרון בטיילת — לא משנים את העובדה שהבת שלי מפחדת מערבים.

פחד ושנאה, כפי שלימד אותנו מאסטר יודה, הם הדרך לצד האפל. מה שהג'די הקשיש שכח לציין זה שהדרך אל הפחד והשנאה מתחילה בזרוּת. באחרוּת. ונכון להיום, כשאתה יהודי תושב גבעתיים — או תל אביב, או רחובות, או כל עיר שאינה אשכרה מעורבת — הערבי הוא זר מוחלט מבחינתך. כילד למדתי ערבית ואני גם זוכר את הפועל הערבי, זה ששובו מהעבודה הפיזית בבניין או במסעדה הדביקו לו את הכינוי החינני "מסריח"; זה היה קטע מסריח, אבל לפחות לא היה מדובר בחייזר. מבחינת בני דורה של רונה, שלא יודעים מילה בערבית ורואים ערבים רק בחדשות, אין הרבה הבדל בין ילד תושב אום אל פחם לאיש ירקרק תושב מאדים. ככה נולד פחד, וההבדל היחיד בין רונה לבין הילדים של אנשים שיצביעו אריה קינג הוא שאצלה בבית ידאגו לפחות שהפחד לא יהפוך לשנאה.

כבר כתבתי כאן פעם: אף אחד מחברי הקרובים — או חברי הרחוקים, או חברי בפייסבוק — אינו ערבי. בהתחשב בכך שאני נמנה עם הפלג בעם שנתפס על ידי הפלג האחר כ"אוהבי ערבים", נראה לי שחומרת המצב די מסבירה את עצמה. ואגב הפלג האחר, הישראלים הבאמת־לא־גזענים המעטים שפגשתי הם כאלה שחיים לצד ערבים — בעכו, בחיפה או באיזו התנחלות. כן, במלוא הרצינות. בכלל, לטעון שכל ימני הוא בהכרח שונא ערבים זה אווילי בדיוק כמו לטעון שכל שמאלני אוהב אותם.

גם את הלקח מצ'רלס קלור של יום שישי ומ"הארץ" של היום — ומהסיפור הקסום של הסופרלנד, ומאלף אחד סיפורי הפרדה־הדרה אחרים — כבר ציטטתי פעם. זה אותו מונולוג שנושאת פרנסס מקדורמנד ב"מיסיסיפי בוערת": "שנאה", היא אומרת, "היא לא משהו שנולדים איתו. היא משהו שלומדים. בבית הספר אמרו שהפרדה גזעית מצווה עליו בתנ"ך, בראשית ט' פסוק כ"ז. כשאומרים לך את זה מספיק פעמים בגיל שבע, אתה מאמין בזה. אתה מאמין בשנאה".

קוראי ורבותי, אנחנו מאמינים בשנאה ואנחנו מגדלים דור שני לשנאה. והעניין הוא שלא צריך לעשות המון כדי להתחיל לשנות את זה: רק למצוא דרך להתערבב קצת מחדש. אני לא אומר שהכל פתיר במחי סשן חוצה־עמים על כוס קהווה, אבל אני גם לא חושב שצריך לפתור הכל כאן ועכשיו. בואו נתחיל מלבנות עולם שבו ילד ערבי יודע מה זה כלב, וילדה יהודייה יודעת להגיד "מרחבא".

 

איך לחשוב סרט

כמה מהדברים שנראים על המסך מתכנן הבמאי מראש? כמה דומות התוצאות לתוכניות שלו? כמה מאולתר על הסט? דוגמה אחת לתהליך הזה קיבלתי מהאנשים הטובים של "מי מפחד מהזאב הרע" (במקרה שלהם, אגב, התשובות בהתאמה הן הכל, מאוד ולא מעט). פורסם בגיליון אוגוסט של בלייזר, ומוגש לכם כאו בגירסה שממש לא עושה חסד עם העיצוב הנהדר של מרינה מרמר. אז אם אתם בני אדם, רדו מהבלוג ולכו לקנות את העיתון.

1) זמן קליע

1הרגע הזה הוא שיא דרמטי שמגיע כבר בתחילת הסרט: השוטר מיקי (ליאור אשכנזי) מאיים באקדח על דרור, החשוד באונס ורצח סדרתי של ילדות (רותם קינן). הבמאים אהרן קשלס ונבות פפושדו תיכננו מראש את הקומפוזיציה ואת עבודת המצלמה, לרבות שינוי הפוקוס מתוף האקדח אל החשוד בדיוק ברגע הנעילה של התוף, אבל על הסט התברר שאשכנזי לא יכול לתפעל את האקדח בלי להתנגש בעדשה. מה עושים? מסתירים שני אנשי צוות מתחת למצלמה, אחד כדי לאחוז באקדח והשני כדי לנעול את התוף ברגע הנכון.

 2) על מי אתה חושב שאתה מסתכל

2לפעמים הבעיות מגיעות מכיוונים לגמרי לא צפויים. בתכנון סצנת החקירה של דרור בידי המשטרה השתמשו קשלס ופפושדו בתוכנה גרפית כתחליף לכישרון הציור המוגבל שלהם, והתוצאה אכן נראית כמו מימוש מדויק לגמרי של שוט מתוכנן מראש. רק מה, אשכנזי לא ידע איך לאכול את ההוראה להישיר מבט למצלמה ולעשות את הדבר הראשון שמלמדים שחקנים ובמאים שאסור לעשות: לשבור את "הקיר הרביעי", זה שמפריד בין השחקן ובין הקהל. לאחר נאום של מנשה נוי ("ליאור, השניים האלה ביימו אותנו ב'כלבת', נראה לי שהם יודעים מה הם עושים") ושלושה טייקים שהסתיימו בצחוק בלתי נשלט הושגה התוצאה הרצויה. אנחנו מצידנו קיבלנו רגע דרמטי־קומי משובח: העולם כפי שהוא נראה דרך עיניו של חשוד כשמתקרב אליו שוטר לא נורא חכם, חמוש בדפי זהב.

3) בוא'נה, בנות3האם באמת יש לנו פה פדופיל סדרתי או איש משפחה שהפילו עליו תיק? השאלה הזאת מלווה את "מי מפחד מהזאב הרע" לכל אורכו, ובטח ברגע שבו דרור משקיף על כיתת מחול. קשלס ופפושדו ראו בעיני רוחם חרך שמאפשר להשקיף על הכיתה, וההפקה הצליחה לאתר סטודיו למחול שענה בדיוק על הדרישות.

כדי להעצים את התחושה של טורף בשעת ציד, רותם קינן לא מואר בכלל — הוא רק צללית, מה שצלמים קוראים סילואטה — ואילו הפנסים של התאורן אבי סתת מכים ישירות בשורה הימנית של הרוקדות, שם מסתתרת האחת שמעניינת את הפדופיל־או־שלא.

4) הו הא מי זה

4

זה אחד השוטים האהובים על הצלם גיורא ביח. שאלת הציד־או־ניצוד קיבלה כאן טיפול מיוחד מהמחלקה שלו: מצד אחד אנחנו רואים אב שהולך עם עוגת יום ההולדת של בתו, ומה יותר מנחם ובטוח מזה. מצד שני, מקור האור הנמוך (זה אשכרה הנרות, מצלמת ה־Arri Alexa של ביח רגישה מספיק כדי לעבוד איתם ללא סיוע של תאורה מלאכותית) משווה לקינן מראה מאיים אה־לה סרט אימה. מצד שלישי, משמאל יש לנו זכוכית שדרכה נשקפים הפנים שלו; יש לנו כאן, מילולית, דמות דו־פרצופית. וככה בקטנה, שימו לב לטאץ' של המעצב האמנותי ערד שאואט: הארון מימין והקיר משמאל אינם חלקים אלא משטחים עם מרקם בולט. זה טריק קטן שהופך את הרקע לעשיר יותר, עמוס יותר, ובמקרה הזה גם קלאוסטרופובי יותר.

5) מה ראו עיני התנור5

צחי גראד מגלם את גידי, שבתו הייתה אחת מקורבנותיו של הפדופיל וכל מה שמעניין אותו עכשיו זה נקמה. הסצנה שבה הוא אופה עוגה — זה כבר המאפה השני שמככב ב"מי מפחד", כן? — היא הזדמנות לעמוד על פרט קטן אבל משמעותי: מעצבת התלבושות מיכל דור חיפשה ומצאה את זוג המשקפיים הגדול ביותר שאפשר להרכיב לו בלי לגרום לו להיראות כמו פגוע נפש. למה? כי זה "הזאב הרע", ומכאן שנשאלת השאלה למה יש לו עיניים כל כך גדולות. עולם האגדות הוא מוטיב חוזר בסרט הזה, וזאת דוגמה לשימוש מרומז בדימוי מהסוג הזה.

הסיפור הכי טוב על השוט הזה הוא עצם קיומו: לאהרן קשלס היה מרצה שיצא בלהט נגד צילום מנקודת מבט של חפץ דומם (נניח הפריים הקלאסי שבו טרנטינו מראה לנו אנשים רוכנים לעבר תא מטען מנקודת מבטו של התא), תוך השמעת הטיעון שלחפץ דומם אין עיניים, ומכאן שאין לו גם נקודת מבט. קשלס שמע, הפנים והביא שוט מנקודת מבטו של תנור אפייה.

6) אדם בעקבות עוד אדם

6

יש במאים וצלמים שאוהבים לאייר מראש את כל הסרט לכדי סטוריבורד. ביח מצידו ביקש מקשלס ופפושדו שבסצנות הסבוכות יספקו לו תוכניות אדריכליות במקום איורים: איפה שחקן א', איפה ב' ואיפה המצלמה (המשולש הקטן באיורים? זאת היא). חוץ מהיכולת להמיר את מבט־העל ולפרק אותו לשוטים, במקרה הזה של מרדף ברחובות שכונת ביצרון בתל אביב, לביח יש גם תקשורת ייחודית עם השמש: האיש יודע בדיוק איפה היא תהיה בכל שעה ביום ובכל עונה בשנה. זה איפשר לצלם את המרדף כולו במה שמכונה Available Light — האור הקיים בשטח, במקרה הזה שמש, ללא תאורה נוספת.

7) ביולר? ביולר?

7

לפני שהפך לחשוד ברצח ואונס של קטינות, דרור היה מורה בבית ספר. קשלס ופפושדו ניצלו את הדיי־ג'וב שלו כדי לעצב חדר כיתה שלא מזכיר בכלום את מה שאנחנו מכירים מבתי הספר בארץ, כי זה כל הקטע של "הזאב הרע": הוא לא מתרחש בישראל שאתם ואני חיים בה. הוא, כבר אמרנו, אגדה.

השוט הזה מדגיש את פלטת הצבעים המאוד מחייבת שהבמאים הנחילו לכל המחלקות הוויזואליות (החל בצילום, עבור בתאורה ועצור בעיקר בעיצוב האמנותי): הסרט הזה מלא בגוונים של חום וירוק. זאת לא בחירה שרירותית; חום וירוק הם הצבעים של היער, ויער הוא המקום שבו מתרחשות אגדות. אין, לא תתפסו את קשלס ופפושדו בהחלטות לא מנומקות. איטס האו דיי רול.

8) כאן גרים האחים גרים

8"אגדה לפניך" הוא גם הדבר הראשון שיש לסרט הזה להגיד. "הזאב הרע" נפתח במין סרט קצר שעומד בפני עצמו, משחק ילדים ביער שמסתיים בגילוי של נעל אחת בתוך ארון. נעל אדומה אחת של ילדה אחת שלפני רגע ראינו מדלגת בין השיחים, לבושה כולה באדום. אחרי השוט הזה — כיפה אדומה וסינדרלה כרטיס אחד, כן? — הדבר הבא שאנחנו רואים הוא הכותרת Big Bad Wolves מוטבעת על גג הצריף שבתוכו הארון שבתוכו הנעל. ככה מודיעים לנו קשלס ופפושדו שאנחנו בטריטוריה של עמי ותמי.

9) ונענה בהקדם

9

אבל אנחנו בחלק האפל של הטריטוריה הזאת, כפי שמעידים הכלים האלה שפורש גידי בפני דרור בבחינת "עכשיו תדמיין שאני הנגר ואתה העץ".

כמותחן ששורשיו נטועים עמוק בקולנוע הנקמה המשוגע של קוריאה הדרומית, "הזאב הרע" עושה שימוש מושכל בצבת, מסמר, מסור, פטיש ומבער. אבל קשלס ופפושדו מסתדרים בלי לתפעל את כל ערכת הכלים, כי הם עושים משהו אפקטיבי יותר מאשר להראות אלימות. הם חושפים בפני הצופה מראש את רמת האלימות שהוא — ודרור, החשוד שמבלה את רוב הסרט כפות במרתף — יכול לצפות לה. זה משאיר אותנו על קצה הכיסא גם בלי שנראה איך מענים מישהו עם קלמרה.

אגב, היה מי שחשב שזה לא מספיק. הפדופיל המדובר לא רק רוצח אלא גם אונס את הקורבנות שלו, מה שגרם למענה הראשי צחי גראד להציע שיוסיפו משהו לערכת העינויים, מה שגרם לבמאים להשמיע את המילים המפורשות "צחי, לא יהיה דילדו".

10) הם רוכבים ושרים שירים ערביים

10

בערך חצי מזמן המסך של "הזאב הרע" מתרחש במרתף העינויים הסגור. כדי לאוורר את הסרט הקפידו הבמאים שכל יציאה מהמרתף תהיה גם שינוי באווירה — ואין כמו רגע של מערבון כדי לשבור את התחושה של סרט נקמה אסיאתי.

מימין אתם יכולים שוב לראות את הקונץ של ביח, תרגום של איור ממבט־על לפריים. משמאל אתם יכולים שוב לראות את החומים־ירוקים האלה. מה שהתמונות לא מספרות זה שהרוכב, הקאובוי, הוא בחור ערבי. עד לסגירת הגיליון לא נתקבל אישור מקשלס ופפושדו לכך שזאת הרמה להנחתה לאמור: "שנייה, אם זה מערבון ישראלי, הערבי לא אמור להיות האינדיאני?".

11) אני אחזיק אותו ואתה תדגדג אותו

11

הנה קורס מזורז בעבודת הצילום והתאורה של "מי מפחד מהזאב הרע". משך הקורס: פריים אחד.

יש לנו כאן דיאלוג בין גידי למיקי, שמתווכחים מה לעולל לדרור. כדי להדגיש את מה שקורה כאן, מי שמואר הוא דווקא זה שהפוקוס לא עליו: הקורבן המיועד. אם הרגע הזה הוא משפט, אז הפנס של סתת מבהיר לנו מי כאן הנושא. וזה משרת גם את האנשים שבקדמת הפריים, כי כמו דרור בסצנת הבלט, כאן החוקרים/מענים הם אלה שהנוכחות שלהם היא צללית מאיימת.

הסרט כולו צולם בפריים סינמסקופ — יחס רוחב־גובה של 1:1.33 1:2.35, או במילים פשוטות פריים מאוד רחב — ואת סצנות המרתף בחר ביח לצלם בעדשות רחבות. בלי להיכנס לדקויות אופטיות, המשמעות המיידית היא שהרקע אף פעם לא נמרח ונעלם: הפרטים שבתוכו תמיד ניכרים לעין, גם כשהפוקוס לא עליהם. זה מייצר תחושת עומק בלוקיישן שבקלות יכול היה להיתפס כמשמים, בטח אחרי שאנחנו צופים בו במשך חצי סרט. אגב, הרגע הספציפי הזה הולך גם להכניס להיסטוריית הציטוטים הגדולים של הקולנוע הישראלי את המילה "מודיפיקציות", אבל זה לא קשור עכשיו.

12) זהו זה במפלץ

12

השוט הבלתי נשכח הזה — דבל'ה מ"זהו זה" מאיים בכוויות דרגה 3 על החשוד ברצח הנכדה שלו — מדגים עיקרון שחוזר על עצמו לכל אורך הסרט: המצלמה של ביח ממוקמת מתחת לקו העין של השחקנים, מגדילה אותם. זה לא נעשה כדי להפוך אותם למאיימים; לשיטתם של קשלס ופפושדו, זאת דרך להעצים את השחקן ולאו דווקא את הדמות. להכריז "יש לנו פה כוכב קולנוע בפעולה".

במקרה הזה מדגישה את הרגע גם תנועה של המצלמה, שמתקרבת אל גליקמן וצוברת גובה לקראת הדלקת המבער. השימוש התכוף בעגלת דולי (דמיינו רכבת שמסיעה מצלמה) ובקרֶיין (דמיינו אותו דבר עם מנוף), שבקולנוע הישראלי נשלפים בדרך כלל רק באירועים חגיגיים, יצר רגע מיוחד מאחורי הקלעים: בתום הצילומים ניגש אל הבמאים הגריפ הראשי גיא נאמן, מי שאמון על כל הציוד שעליו רוכבת ומרחפת המצלמה, והודה להם על ההזדמנות לשחק בכל הצעצועים שלו.

את שלב התכנון אני לא מראה לכם, כי לרגע הכי מעניין בפרה־היסטוריה של השוט הזה אין שום איור: כמו כל דמות ב"הזאב הרע", גם הסבא של הקורבן נכתב מראש עבור שחקן מסוים. ודבל'ה עם מבער זה אחלה כשמציגים את הסרט בפני קרן רבינוביץ', אבל מה זה אומר למשקיעים מחו"ל, במקרה הזה חברת הפצה בינלאומית שהתעניינה בסרט השני של יוצרי "כלבת" עוד לפני שצולם?

אז מתברר שזה אומר די הרבה. בישיבה עם החבר'ה האנגלים של המפיצה "מטרודום" אמרו הרוכשים הפוטנציאליים שהם מתים על התסריט, ובעיקר "על הקטע עם המבער. את זה אנחנו חייבים לראות". מוסר השכל: לא צריך לדעת לצטט את "עקפה אותי המיניאקית" בשביל להבין את הפוטנציאל הגלום בסבא עם ברנר.

פקוחות לרווחה

"כן, אבל איך אני יודע שאתה באמת ממפקד האוכלוסין?"

"כן, אבל איך אני יודע שאתה באמת ממפקד האוכלוסין?"

I’ve seen things you people wouldn’t believe. כמה הולם שהשורה הזאת פותחת את מונולוג הגסיסה של הרפליקנט רוי ב"בלייד ראנר", סרט שהוויזואליה שלו הטיחה לסתות על רצפות של אולמות לפני 31 שנה. אבל לא הרבה לסתות, כי סרטו של רידלי סקוט היה כישלון קופתי מהדהד לפני שעידן ה־VHS הפך אותו לקלאסיקה.

עד היום אני חוטף צמרמורת מהמונולוג ההוא וחררה מהמחשבה שהקהל יכול לפספס משהו כמו "בלייד ראנר", אבל ככה זה. באופן משונה עבור מדיום ויזואלי, עינוגי עיניים לא מבטיחים לסרט שום דבר. לראיה לא רק הפלופ של סקוט אלא גם הקיץ הנוכחי: הדיבור על עונת המלפפונים תשע"ג נע בין אכזבה לקטסטרופה, ובמידה רבה של צדק, אבל רק אם בוחנים את הסרטים בשלמותם. אם תיתנו לעיניים להוביל, תראו דברים שבאמת לא ייאמנו.

כמו כל קיץ קולנועי, גם זה התחיל כבר באביב: "אבדון" של ג'וזף קוסינסקי היה סרט רע רע רע, אבל העולם העתידני שהוצג בו היה מהמרהיבים בהיסטוריה של המדע הבדיוני. פחות בגלל הקטעים הפוסט־אפוקליפטיים, הכוכב־הקופיים, ויותר בגלל המכונות הנהדרות — החל במשאבות שמרוקנות את האוקיינוסים, עבור בחלליות התחזוקה הקומפקטיות וכלה ב"טט" העצומה שמרחפת מעל הכל. זאת עבודת עיצוב ואפקטים מיוחדים שאשכרה מתקזזת עם אחד התסריטים הנבובים של השנה.

ומה לגבי הקטסטרופה ההיא, מלחמת העולם זין? כן, סרט ירוד לגמרי. אבל נחילי הזומבים — אתם אפילו לא חייבים לשלם כרטיס, תראו בטריילר — הם מהרגעים הקולנועיים האלה שאי אפשר לשכוח. אפקטים ממוחשבים הם תמיד במיטבם בטיפול במסות, וההמון־זומבים־רצים־מהר של הבמאי מארק פורסטר הם כל כך אייקוניים שלהערכתי לא נראה אחריהם עוד זומבים שהולכים לאט. זה פשוט נראה הרבה יותר טוב בפורמט של צונאמי.

"האשליה" ראיתם? אז הפסדתם עבודת אפקטים שמפליאה לזגזג בין הכמעט לא מורגש לוואו, מה זה הדבר הזה. השם המקורי, Now You See Me, מסכם את זה יפה: לואי לטרייה עשה סרט על קוסמים שמבצעים שוד, אז הוא הביא ארסנל שלם של דרכים לגרום לדברים להופיע ולהיעלם. אני מפציר בכם, נסו לתפוס את "האשליה" ברגעיו האחרונים על המסך הגדול (אידיאלית עם חבר סטלן. אתם לא קולטים לאיזה סרט הוא ייכנס מהסרט הזה).

ילדים יש לכם? נצלו את מה שנותר מהחופש ועופו איתם ל"הממלכה הסודית", ושיהיה בתלת ממד. האנימציה של אנשי Blue Sky היא כל כך עשירה, גדושה, יצירתית ושמחה שצריך לב מאבן או עיניים מחרסינה בשביל לא לפלוט מדי פעם איזה "וואי". שזה בדיוק מה שאמרתי בכל שנייה עשירית של "פסיפיק רים", שמציג — כבר אמרתי והנה אני אומר את זה שוב — את המפלצות הכי טובות בסרט אי־פעם ואת האפקטים הכי מיוחדים של השנה.

את הרשימה הזאת סוגר סרט חדש שיש בו הטוב משני העולמות. "אליסיום" של ניל בלומקמפ הוא גם סיפור מדע בדיוני חזק שמעמיד דיסטופיה (לוס אנג'לס 2154) מול אוטופיה (אליסיום, תחנת החלל שכל העשירים נמלטו אליה) וגם מפגן מרהיב של עיצוב עתידני — תמיד אמין, אף פעם לא מוגזם ואיכשהו אחיד למרות הניגודים דלעיל.

יש לי כמה השגות על הכתיבה של "אליסיום", אבל הוא כנראה הסרט השלם הכי טוב ברשימה הזאת. ועדיין, למרות העבודה היפה של בלומקמפ ("מחוז 9") והתפקיד הראשי הסולידי של מאט דיימון, הדבר הראשון שאני לוקח מהסרט הזה הוא ההנגדה הוויזואלית המושלמת של גן עדן טכנולוגי וגיהינום אורבני. זה פשוט מהדברים האלה שהקולנוע עושה כל כך הרבה יותר טוב מכל מדיום אחר.

*פורסם במקור בגיליון יולי של בלייזר. תקנו, יש כתבה אדירה של לינוי בר־גפן וגם מלא תמונות של כלבים 

איזה מזל הבת שלך?

"לא מאמינה, תכף אמצע אוגוסט ועוד אין נגיד"

"לא מאמינה, תכף אמצע אוגוסט ועוד אין נגיד"

אם אתה מצטער יותר על דברים שלא נהיית מאשר על מי שאתה, זה הופך אותך לבר מזל. המחשבה הזאת ניסחה את עצמה באיזה מקום בראש שלי לפני כמה שבועות, ומאז היא לא נותנת לי מנוח. ניסיתי למצוא בה פגם לוגי, אבל אני חושש שהיא לגמרי תקפה: אם המשקל המצטבר של פספוסי העבר שלך קטן מזה של הפספוס שגדלת להיות, זה עניין מתמטי שהתמזל מזלך. תחשבו על האפשרות ההפוכה ותגיעו בדיוק לאותה מסקנה.

לפי הלוגיקה שלי יוצא שאני בן זונה בר מזל. מזל שאני עובד בעיתון שאף אחד עוד לא החליט לסגור, מזל שאת הדירה שלנו קנינו כשעוד אפשר היה לקנות דירה, מזל שאף אחד מההתקפים לא הרג את אבא שלי, מזל שלפני שש שנים הסתיים ניתוח הגולגולת של רונה ללא נזק זולת הסרטים שרצו לי בראש בגללו. מלא מזל. כל כך הרבה שכבר שנים אני ממלמל מנטרה בת שתי מילים: בין הטיפות. בין הטיפות. כל החיים בין הטיפות. ובמשוואה שמוכיחה אמפירית שאני מזליקו, המשתנה שלא נותן לי מנוח הוא שזה משתנה. חיים שלמים בין הטיפות לא מבטיחים שמחר לא יתפוס אותך הגשם, או — כדי לאזן סופסוף את הספרים — סופת החרא המושלמת. ואז מחכה לך הצער הרע. הצער על מי שנהיית.

קו המחשבה הזה אולי נולד מתוך מי שאני בגיל 39, בערך הרגע האחרון שבו אתה עדיין מאמין שאולי עוד תהיה מה שרצית להיות, אבל זה מטריד אותי פחות בגלל המוצר הדי מוגמר שהוא אני ויותר בגלל המוצר המתהווה שהוא רונה. כמו שאני רואה את זה, כמו שכבר כתבתי, אחד הדברים המשותפים להורים ולאלכוהוליסטים הוא הקושי לקבל את מה שהם לא יכולים לשנות. ובכן, כנראה שגם הבת שלי נדונה לאחד מהשניים — להצטער יום אחד על מה שהיא או על מה שהיא לא  — וממש קשה לי לקבל את הרעיון שאני לא יכול לשנות את זה.

אני אומר נדונה, אבל זה לא לגמרי נכון: התיאוריה שלי אולי תופסת לגבי תשעה וחצי מכל עשרה אנשים, אבל היא לא חלה על הבני הזונות בני המזל האמיתיים של העולם הזה. אלה שטוב להם עם מי שהם ואין להם חרטות על מי שהם לא. יצא לי לפגוש  אנשים כאלה, וזיהיתי אצלם שני מכנים משותפים כמעט מובנים מאליהם: תחושה של ייעוד ותחושה של הגשמה.

הצירוף הזה לא נשמע כמו פוקס גדול מדי, אבל האמת היא שמעט מאוד אנשים מרגישים שהם נועדו למשהו, ובתוכם יש מיעוט זניח של כאלה שהצליחו להגשים. לא, תיקון: של כאלה שמאמינים שהם הצליחו להגשים. זה מוריד מהרשימה את מי שיש לו יותר כישרון מאשר ביטחון, ומצד שני מכניס אליה את מי שהצליח למרות שאין לו כישרון וגם לא מודעות עצמית לתפוס שזה מה שקרה, אבל אנחנו שוב נותרים עם פרומיל של מזליסטים.

רונה בת שבע וחצי, וקשה לומר שהיא או אני או אימא שלה מזהים אצלה איזה ייעוד שאין לטעות בו. אבל יש לה זמן, ואני מעביר אותו בתפילה שהיא תתביית על משהו שיש לה סיכוי אמיתי להגשים. אלא שמעת לעת אני תופס את עצמי לאמור: אבא, אתה מאחל לבת שלך חלומות קטנים?

לי היו חלומות עצומים. רציתי להיות סטיבן ספילברג. אבל יש לי מזל, אז אני יותר מתחרט על זה שלא נהייתי ספילברג מאשר על זה שנהייתי ההוא שכותב בבלייזר על ספילברג. אם שרדתם את הלופ הזה, בוודאי תבינו למה הטקסט הזה נכתב מתוך שילוב עמום של פסימיות ורפיון ידיים. על כל פנים, התשובה היא לא. אני לא מוכן לאחל לבת שלי חלומות קטנים.

לרונה אני מאחל גם לרצות להיות ספילברג וגם להצליח להיות ספילברג. זה פשוט אחד מהדברים האלה שאתה לא יכול לשנות כבעל חלומות גדולים. וככה יוצא שכבר כמה שבועות, תוך ניסוח לופים לוגיים על מזל והיעדרו, אני מוצא את עצמי נשבע בשם סצנת הסיום של  "נקודת מפגש". זוכרים את חילופי הדברים שכתב וודי אלן בין סבו של תינוק בן יומו לדוד שלו?

"הילד הזה יהיה גדול בכל דבר שיחליט לעשות", אומר סבא בריאן קוקס.

"אתה יודע מה?", עונה מתיו גוד בתפקיד הדוד, "לא אכפת לי אם הוא יהיה גדול. אני רק מקווה שהוא יהיה בר מזל".