ארכיון חודשי: נובמבר 2015

הדינוזאור הטוב נו

max

"אוקיי, זהו, אני מסרס אותו"

אם אתה סרט שמתרחש במציאות שונה מזו שמחוץ לאולם הקולנוע – מחזמר או אופרת חלל, פנטזיה או אלגוריה – המשימה הראשונה שלך היא להגדיר את המציאות שלך. זה אומר לקבע כללים, כמו למשל "החיות מדברות אבל בני האדם לא מבינים אותם", וזה בעיקר עניין של לתחום את האפשרי כדי להגדיר את מה שלא. רוב הסרטים של דיסני ופיקסאר עושים את זה ממש בנונשלנטיות, אבל זה רחוק מלהיות פשוט. וכדי להבין עד כמה סבוך הקונץ הזה של בריאת עולם עם חוקיות משלו במחי אקספוזיציה, מספיק לראות סרט שנכשל במשימה הראשונית הזאת.

"הדינוזאור הטוב" שייך לז'אנר ההיסטוריה האלטרנטיבית: קח את ציר הזמן המוכר, שנה בו משהו וגלגל מחדש את הקוביות. במקרה דנן, האסטרואיד שהכחיד את הדינוזאורים לא מכחיד את הדינוזאורים. הם ממשיכים לפרות ולרבות ולמלא את הארץ. עכשיו אנחנו קופצים מאירוע האי־הכחדה "כמה מיליוני שנים" – כך הכתובית – ורואים איזה כדור ארץ זה עושה.

אז ככה: הדינוזאורים הם עדיין דינוזאורים ("לא לובשים בגדים או משהו כזה", כמאמר הצ'יף של פיקסאר ג'ון לאסטר בראיון שהעניק בעניין), אבל הם עובדי אדמה. אנחנו מתוודעים למשפחה ספציפית ברגע בקיעת שלושת הצאצים מהביצים, הבן באק והבת ליבי ואחריהם ארלו – אחיהם הקטן יותר פיזית, והמשמעותית פחות אמיץ.

כשאב המשפחה לא מצליח לנסוך בארלו את האומץ היאה לדינוזאור, הוא מטיל עליו משימה – ללכוד ולחסל את היצור שחומס את התבואה של המשפחה. אלא שהיצור הזה הוא מה שהוגדר ב"ספר הג'ונגל" כ"גור אדם", ולגיבורנו אין לב לחסל אותו. אז הוא משחרר אותו לחופשי, מה שמייצר תגובת שרשרת שבסופה מוצא את עצמו ארלו מנותק ממשפחתו. באופן צפוי, כדי לחזור הביתה הוא יצטרך לתקשר עם גור האדם. ובאופן תמוה, מהר מאוד אנחנו למדים שגור האדם אכן מתנהג כגור – אבל מה, של כלב. אם במקרה פספסנו את זה, הוא אפילו זוכה לכינוי הכל־כלבי "ספוט".

"אבא", לחשה בת החמישה־לעשר אחרי קצת יותר משליש סרט, "זה לא הגיוני. אם עברו מיליוני שנים, למה הדיונזאורים בכלל לא התפתחו? הם לא היו אמורים להיות יותר גדולים או יותר קטנים או משהו? ולמה בני האדם לא התפתחו בכלל?". שאלה טובה, בתי. טובה כמו למה הדינוזאורים הם חוואים, ולמה האנשים הם כלבים (כלומר, חוץ מזה שכלבים הם חמודים). טובה כמו למה אנחנו רואים במו עינינו שגם הדינוזאורים אוכלי הבשר לא נכחדו, אבל הטרף שלהם משגשג עד כדי כך שחלקם מחזיקים ומגדלים עדרים למאכל.

הדברים האלה אינם הרי גורל, אבל הם מצטברים לכדי עולם שקשה מאוד להאמין לו. זה לגמרי מעקר את חוויית הצפייה מבחינה רגשית, כי אתה לא מזדהה עם משהו שאתה לא קונה. אפשר להניח שההומור האופייני לפיקסאר יציל את הסרט משיממון, אבל הפלא וקטע – "הדינוזאור" לא מצחיק. אני לא מתכוון למתאמץ להצחיק ולא מצליח; אני מתכוון לא מנסה.

הבמאי/ תסריטאי פיטר סוהן עובד על "הדינוזאור הטוב" מאז 2009, אבל שש שנות פיתוח הספיקו לו רק בשביל לייצר סרט אפוי למחצה. עם סצנות יפות פה ושם ואנימציה מרשימה מאוד – ספציפית, בחיים לא ראיתי מים מונפשים ככה – אבל בלי דבק עלילתי או אחר שיחזיק את הכל (רבאק, גיבור שמחפש את האומץ שלו? אם כבר עולם מוזר, תביאו סיפור שעוד לא שמענו). משונה, אבל בהחלט הולם, שגם הסרט הקצרצר המסורתי שלפני הסרט – "הסופר־צוות של סנג'אי" קוראים לו – הוא יצירה ביזארית שקשה להבין מה אנחנו אמורים ללמוד ממנה. הייתי נכנס לפרטים, אבל בסרט של שבע דקות כל אחד מהם יהיה ספוילר.

"הקול הראש" המופתי הוציא ממני (שוב) תלונות על כך שפיקסאר הפסיקה להבין את בני הפחות־מעשרה. "הדינוזאור הטוב" דווקא מתאים גם לבני השמונה־תשע, אבל סרט בינוני עם מנעד צופים רחב יותר זה בטח לא משהו שיגרום לי לסיים ביקורת במילים "יופי, פיקסאר".

בעצם רגע.

פורסם בפנאי פלוס, 26.11.15

ערכו של סרט

עושה חשק, אה?

עושה חשק, אה?

תגידו רגע, מקובלת עליכם האמירה שאם יצירה מוצאת דרך ייחודית לשפוך אור על מרכיב כלשהו בטבע האדם – בדבר הזה שנקרא "להיות אנושי" – הרי שמדובר באמנות גדולה, ובאופן טבעי גם ביצירה ראויה? אם כן, אז יש לי סרט בשבילכם.

בעברית קוראים לו "ערכו של אדם", כותרת שכאילו לוקחת את האמירה הנ"ל כהצהרת כוונות – רוצה לומר, זה לא סרט על דמות אלא עלינו כמין, כחברה, כתרבות. השם המקורי הוא La loi du marché, קרי "חוקי השוק"; פחות בומבסטי, אבל במובן מסוים לא פחות יומרני. ואכן, סרטו של סטפן בריזה לא חושש להסתער על תמה גדולה. ענקית: זה סיפורו של תיירי, גבר שאיבד את מקום עבודתו, מה שמעמיד בסימן שאלה את ערכו הכלכלי ואת ערכו בעיני עצמו – ואחר כך מוצא עבודה חדשה, אלא שהיא מפשיטה אנשים אחרים מההערכה העצמית שלהם ולפעמים גם מהבגדים שלהם.

כן, "ערכו של אדם" לגמרי עוסק בערכו של אדם. בהתחלה נדמה שהעניין העיקרי כאן הוא ההתמודדות התמיד־מבאסת עם אבדן מקום עבודה, ועוד בגיל שישראלים נוהגים לסכם ב"מי יחכה לי בחוץ"; התחושה שזה הסיפור המרכזי רק מתעצמת כשבריזה לוקח אותנו לביתו של תיירי, ואנחנו למדים שבנו סובל משיתוק מוחין, מה שהופך את שאלת הפרנסה לבעיה קיומית של שני דורות. אבל לא, זה דווקא לא המקום האמיתי שאליו מנווטת העלילה: הקונפליקטים הגדולים צצים דווקא מעבר לפינה, כשהמובטל הופך למאבטח בכלבו וצריך לתפוס על חם גם לקוחות שלא רוצים לשלם וגם קולגות שמנסים לתחמן את המערכת. אז פרנסה יש, אבל מה עם הבושה.

את תיירי, האדם וערכו, מגלם וינסנט לינדון. התפקיד הזה זיכה אותו בפרס המשחק בפסטיבל קאן האחרון, והוא אכן מרשים ואמין ומרגש במידה. לגבי עבודת הבימוי, אם ראיתם קצת קולנוע רומני מהשנים האחרונות ו/או את סרטיהם של האחים דרדן – ספציפית את "יומיים ולילה", שאבדן מקום עבודה הוא גם המניע העלילתי שלו – אז זה כזה. בריזה עשה סרט ריאליסטי עד הנקודה העשרונית עם כל המרכיבים האופייניים, לרבות היעדר מוזיקה והצילום הכמוקומנטרי הבלתי נמנע. תוסיפו לזה את הערך האמנותי שכבר החלטנו שיש לו, ואיי רסט מיי קייס: "ערכו של אדם" הוא הסרט בשבילכם. אבל רק בשבילכם. רק בשביל מי שיוצא מהבית כדי לספוג אמנות ויהי מה, כי צופים עם ציפיות אחרות צפויים לשוב הביתה בתחושה של "בשביל מה הייתי צריך את זה".

כן, יש פה דיון בטבע האדם. וכן, בהחלט יש פה שרטוט של גבולות המוסר האנושי. אבל זה רק הניתוח: בפועל, ברמה של חוויית צפייה, יש כאן סרט שאומר שאם מפטרים אותך אז חרא לך, ואם יש לך ילד עם צרכים מיוחדים אז חרא לך, ואם אתה מאבטח בכלבו אז ממש חרא לך כי לעשות את העבודה שלך זה בהכרח לדפוק אנשים אחרים. אלה דברים שקשה מאוד להתווכח איתם, שכולנו מבינים, שאנחנו רואים בחדשות, שאנחנו חרדים מהם. דברים ששווה לדבר עליהם בשיעורי חברה בבית הספר ולכתוב עליהם קטעים פובליציסטיים בעיתונים, אבל תהרגו אותי – אני לא מבין איך סטפן בריזה בגיע למסקנה שהדברים האלה עושים סרט.

למעט סצנת צחק־בקול־רם אחת – ומשום מה מאוד ישראלית בתחושה, של תפיסת גנב על חם – "ערכו של אדם" הוא סרט מדכא עד אימה. כאמור הוא גם ריאליסטי עד ייאוש, ככה שאין לו שום ערך מוסף מהתחום של איך קוראים לזה, קולנוע. במילים אחרות, זאת גירסת־מסך־גדול לטור של אורלי וילנאי או למשבצת הכתבה החברתית ב"אולפן שישי". אז נכון ש"ערכו של אדם" בא עם כל הסממנים של אמנות גדולה, אבל גם עם כל התסמינים של לא־סרט.

ג'ון, פול, ג'ורג', רינגו וסטיבן

BridgeofSpiesReviewHeader

"מה אמרת על עיסאווי?"

כשעמדתי על דעתי, או מה שלדעתי הייתה דעתי, קינאתי בהורים שלי על הזכות שהייתה להם להתבגר עם הביטלס. סיפור להמחשה: את ירח הדבש שלהם ליווה Because, שהיה אז שיר חם מהתנור של לנון ומקרטני. מישהו מחוץ לחלון של המלון שלהם השמיע אותו לעצמו שוב ושוב בדיוק כשהם נהיו אדון וגברת.

אז כן, להוריי היה מזל עם ארבעה חבר'ה מליברפול, אבל היום אני חושב שלבן שלהם היה לא פחות מזל עם יהודי אחד מסינסנטי. אולי יותר מזל, מפני שהביטלס נמשכו שבע שנים. ספילברג נמשך מאז שנות ה־70, ומאז 1981 – "שודדי התיבה האבודה" – אני חווה אותו בזמן אמת. יום הולדת שמונה עם "אי.טי"? זה לא פחות זכיר מליל כלולות עם Abbey Road.

האייטיז היו העשור הגדול ביותר של סרטי ילדים אי פעם, כולל העתיד, ולספילברג היה חלק עצום בזה. אבל התחושה של להתבגר בנוכחותה של גאונות קשורה ישירות לזה שמאז שנות ה־90 הוא עושה גם את הסרטים הכי טובים למבוגרים. את "שינדלר" ואת "ראיין", את "תפוס אותי אם תוכל" ואת "מלחמת העולמות", את "לינקולן" ועכשיו את "גשר המרגלים".

טום הנקס הוא ג'יימס דונובן, עורך דין שהתמחה בביטוח כשנפל עליו התיק – תרתי משמע – של הגנה על רודולף אָבֶּל, שנחשד כמרגל סובייטי בשיא המלחמה הקרה. מארק ריילאנס, בתפקיד של פעם בחיים, מגלם את אבל ובתכלס את המרגל; אנחנו יודעים שהוא אשם מהסצנה הראשונה גם אם לא שמענו מעולם על האיש האמיתי שהוא היה. ובכל מקרה, הפוקוס של "גשר המרגלים" הוא במקום אחר: בעסקת חילופי השבויים בין הסובייטים לאמריקאים, אָבֶּל תמורת טייס היו־2 השבוי פרנסיס גארי פאוורס.

"גשר המרגלים" הוא ספילברג במצב הרוח של "לינקולן": ההיסטוריה נעשית כאן באינטראקציות של אחד על אחד, במהלכים מונעי־אופי של אנשים שאתרע מזלם או תפקידם לקחת החלטות קשות. שוב כמו "לינקולן", הסרט הזה דברני אך מבדר, נמנע כמעט לחלוטין מזיקוקין קולנועיים שספילברג מסוגל לייצר כל כך בקלות. ובניגוד ל"לינקולן", כמעט שאין כאן פאתוס. רק סיפור טוב שמסופר היטב. הכי היטב בביזנס.

שיהיה ברור, זה לא "סרט על המלחמה הקרה" יותר מש"שינדלר" היה "סרט על השואה" (עזבו, לא כדאי שאני אתחיל לגביו, מעצבן אותי איך שרוב הישראלים רואים את היצירה הזאת): בשני המקרים מדובר בבידוד של מקרה פרטי בתוך סיטואציה קיצונית שיכולה להיווצר רק בנקודת זמן מסוימת בהיסטוריה. פרט שמעיד על הכלל, אם תרצו, ומצייר מבפנים את התמונה הגדולה.

אני, ביום השקת הרכבת הקלה

"בשביל היסטוריה יש צורך במצלמה עם שתי עדשות", כתב ג'ון אירווינג בנובלה The 158 Pound Marriage. "עדשה צרה לצילום ממרחק ועדשה לצילום קלוז אפ עם פוקוס מדויק וחודר. אתה יכול לשכוח מעדשה רחבה; שום זווית אינה רחבה מספיק". "גשר המרגלים" הוא הציווי הזה הלכה למעשה, ועל כך מגיע קרדיט שווה בשווה לספילברג, לתסריטאים שלו – מט צ'רמן והאחים כהן – ולכוכב שלו הנקס, הגו טו גאי של ספילברג לתפקיד "האדם הרגיל בנסיבות הלא רגילות", ג'וב שפעם־פעם היה של ריצ'רד דרייפוס.

הרעיון של "האיש העומד" הוא קטע שלם בסרט הזה, אבל לא באתי לספיילר: אומר רק שהלקוח הסובייטי מגדיר ככה את עורך הדין האמריקאי שלו, ואוסיף רק שאני תוהה אם ספילברג רוקח פה טרילוגיית "איש עומד" כפי שיצר בשעתו את טרילוגיית האדם הנרדף שלו – "אינטליגנציה מלאכותית", "תפוס אותי אם תוכל" ו"דו"ח מיוחד". כל העניין ב"לינקולן" היה העמידה של הנשיא על העקרונות שלו, גם אם לעמוד פירושו לתחמן את המערכת ולעקם את הכללים; ב"גשר המרגלים" אפשר לתאר את עו"ד דונובן במילים דומות מאוד.

ספילברג לא מתחמן אותנו. כמו שהוא מדווח לנו מראש על אשמתו של הנאשם בריגול, ככה הוא מצהיר כבר באקספוזיציה שאנחנו הולכים לעסקת חילופי שבויים. "גשר המרגלים" הוא על האמנות שברקיחת עסקה כזאת, ההליכה על חבל דק מאוד בין שתי מעצמות זעופות. הקסם של "לינקולן" היה בפרקטיקה של הפוליטיקה; הכוח של "גשר המרגלים" הוא באקרובטיקה של הדיפלומטיה. העובדה שזה מרתק לאורך 135 דקות, בלי טוויסטים זולים וכאמור גם בלי זיקוקים, היא עדות לבגרות של ספילברג בנקודה הזאת בקריירה שלו.

אורי קליין עמד לאחרונה על ההבדל שבין מאסטרפיס ליצירת מופת, והרגשתי שהוא גנב לי רעיון שכבר שנים מציק לי, קרי ההבדל בין הדגש שהאנגלית שמה על היוצר (כמו ב"מאסטר") לבין הדגש העברי על היצירה (נו, כמו ב"יצירת"). רק כדי להשלים את המחשבה, "גשר המרגלים" אולי אינו יצירת מופת, אבל הוא חד משמעית פיס של מאסטר.

"שפה קולנועית" הוא צירוף מאוס, אלא שאחרי ספילברג טוב אי אפשר שלא להשתמש בו: כן, הקולנוע הוא בול שפה. המילים שלו הם שוטים, הפסיקים תנועות מצלמה, הנקודות קאטים. ואחרי יותר מ־40 שנה בביזנס, אף אחד לא שולט בתחביר של השפה הזאת ובדקדוק הפנימי שלה כמו היהודי ההוא מסינסנטי. אחרי כל השנים האלה, המנעד לבדו נעשה לא נתפס: ההתעלות של "מפגשים מהסוג השלישי", התמימות של "אי.טי", האלימות של "ראיין", הפוליטיקה של "לינקולן", הלוליינות של "גשר המרגלים".

דור הבמאים של היום הוא הדור שלי, אנשים שגדלו על ספילברג. אם הדור הזה עומד על כתפיו של ענק ובכל זאת לא מצליח להיות יותר גבוה ממנו, אז אני חוזר: אין לי מה לקנא בהורים שלי. לי יצא להתבגר עם סטיבן ספילברג, והוא אפילו לא התפרק אחרי שבע שנים.

url

"ואם הם ידיחו את טיטי?"

5 דרכים קולנועיות להסביר לצעירים את המלחמה הקרה בלי לייבש להם את התחת

1) ד"ר סטריינג'לאב, 1964. יצירת המופת של סטנלי קובריק נשארה נורא מצחיקה מצד אחד, והאלמנטים האפלים שלה נראים היום פחות מאיימים מצד שני – אחרי הכל, אנחנו נהנים עכשיו מהשקט שבין המלחמה הקרה הראשונה לשנייה. אבל עזבו נבואות זעם: בין המדען הנאצי המטורלל לקצין הבריטי המיושב, ההופעה של פיטר סלרס לבדה הופכת את "סטריינג'לאב" לשיעור ההיסטוריה הכי כיפי בהיסטוריה

2) משחקי מלחמה, 1983. ברור, ברור, קודם תצטרכו להסביר לילדים שהמחשבים השתנו קצת מאז תחילת שנות ה־80. אבל שלושה דברים הופכים את הסרט המקסים הזה של ג'ון בדהאם לעל־זמני: ההופעה של מתיו ברודריק, סצנת "ג'ושוע" (לא ראיתם? לא אספיילר לכם), והמסר האנטי־מלחמתי הנאיבי אך הכל כך שובה שלו – המסקנה בלתי נמנעת שבמלחמה יש רק שני צדדים מפסידים

3) ללא מוצא, 1987. המותחן האלגנטי והאינטליגנטי הזה מעולם לא זכה לכבוד הראוי לו. רוג'ר דונלדסון היטיב לביים את הסיפור על איש חיל הים (קווין קוסטנר הצעיר והכריזמטי לאללה) שמתחיל לעבוד בפנטגון ומוצא את עצמו בעיצומו של טיוח רצח, ולא סתם, אלא בביצוע שר ההגנה (ג'ין הקמן). "ללא מוצא" הוא סרט שהמלחמה הקרה היא לכאורה הרקע שלו, אבל רק לכאורה – ואם צפיתם בו, אני בטוח שאתם זוכרים למה

4) המרדף אחר אוקטובר האדום, 1990. נכתב והופק בשלהי המלחמה הקרה, הופץ אחריה, ובשבילי תמיד יהיה המותחן הגדול האחרון של ימי מסך הברזל. טום קלנסי כתב סיפור מהודק על מפקד צוללת רוסי (שון קונרי) שאולי כן ואולי לא רוצה לערוק למערב, אלק בולדווין עשה את שלו בתפקיד תחקירן ה־CIA שנקלע לדרמה, ועל הכל ניצח הבמאי ג'ון מקטירנן, שחזר על הקונץ שלו מ"מת לחיות" ויצר מותחן אקשן עם חיי מדף נצחיים

5) ענק הברזל, 1999. כנראה סרט האנימציה הטוב ביותר של שנות ה־90. בראד בירד, שמאוחר יותר יביא לנו "משפחת סופר־על" ואת "רטטוי", ביים בעדינות הראויה את המעשייה על ילד שמוצא חבר בדמות רובוט מהחלל. אבל זה ממש לא "אי.טי": אנחנו ב־1957, המלחמה הקרה בשיאה והחבר מכוכב אחר הוא נשק נחשק. אם הילדים שלכם מספיק גדולים, צפו במקור עם קולותיהם של וין דיזל וג'ניפר אניסטון

*מה שקראתם כאן הוא גירסת במאי לביקורת החפוזה שלי על "גשר המרגלים" שפורסמה בפנאי פלוס, 26.11.15

וודי אלן מתהפך במיטתו

"פשוט תחשבי על החיסכון במים"

"פשוט תחשבי על החיסכון במים"

הכל בגלל רוב ריינר. "כשהארי פגש את סאלי" הושפע מוודי אלן באופן כל כך גלוי (חלק מזה הוא התסריט של נורה אפרון, אבל עבודת הבימוי הייתה ממש דף מהספר של אלן), שמאז נהיה לגיטימי לעשות כמו ההוא מהמערכון של "כוורת" שכותב שירים של ביאליק, ולביים סרטים של וודי אלן. לדוגמה "500 ימים עם סאמר", שרוחו של "הרומן שלי עם אנני" נחה עליו באופן שלא ניתן היה לטעות בו; לשתי דוגמאות טריות, "5 עד 7" ו"תקשיב פיליפ", שניהם סרטים על סופרים מניו יורק שהידהדו בלי בושה את הקולנוע ואת ההומור של המאסטר היהודי.

עכשיו בא הבמאי־כותב פיטר גלנץ, ובסרטו הראשון באורך מלא עושה וודי אלן משלו. קונרד (ג'ייסון בייטמן) הוא סופר מהאפר־ווסט סייד של מנהטן, ילד שמנת שחייו נכנסים לסחרור כשהוריו מנתקים אותו מההון המשפחתי. קונרד מתנחל זמנית אצל חבר (בילי קרודופ), אבל מעשה שטן, מתאהב דווקא בחברה של מיטיבו (אוליביה וויילד). ככה יוצא שבמהלך שבוע אחד – "להתאהב בביאטריס" נקרא במקור The Longest Week – כל יסודות חייו של גיבורנו מתערערים ואין לו מנוס מלהמציא את עצמו מחדש.

אם התקציר הזה נשמע מעט וודי אלני, הרי שהבימוי של גלנץ לוקח צעד קדימה את מדיניות ה"מפסיקים להתנצל" של רוב ריינר. אני לא צופה בסרטים עם פנקסים, אז הרשימה הבאה היא על טהרת הזיכרון: מ"הרומן שלי עם אנני" נטל גלנץ שחקן שלם (טוני רוברטס, אז החבר הכי טוב של הגיבור וכאן הפסיכולוג של הגיבור), את משחקי הטניס (אוקיי, אז גלנץ הפך את זה לסקווש) ואת השוט הארוך שבו המצלמה מונחת על מכסה המנוע ומצלמת את הזוג המאוהב דרך השמשה הקדמית; מ"מנהטן" שאל גלנץ את הפנורמה של קו הרקיע הניו יורקי, את הנערה שעוברת מאדם לחברו (אז דיאן קיטון, עכשיו וויילד) ואת הסופר שמקריין את כתביו לתוך רשמקול; מ"לפרק את הארי" הגיע מחסום הכתיבה שבעצם מייצג את מצבה הנפשי של הדמות; מ"זליג" נשאב הקטע של דמות שמתחילה לדבר בשפה שהיא לא יודעת; ומ"כולם אומרים אני אוהב אותך" בא המבט המשועשע על האליטיזם הליברלי והמלא בעצמו של צפון מערב ניו יורק.

זאת בוודאי רשימה חלקית, מה גם שהיא לא כוללת את המאפיינים הוודי אלניים הקבועים שמאפיינים גם את "להתאהב בביאטריס" – החל במוזיקת הג'אז וכלה בקריינות הפסיכולוגיסטית, המספר הכל־יודע שאכן יודע הכל על הנפשות הפועלות, בדגש על נפשות. אז כן, זה מקרה מובהק של חיקוי חסר בושה. אבל לא, זאת ממש לא הבעיה של "ביאטריס".

כל הכותרים שהוזכרו לעיל היו גם חיקויי וודי אלן וגם סרטים מצוינים בזכות עצמם. הסתירה־לכאורה התאפשרה בזכות במאים וכותבים שהביאו לשולחן קלף חדש, זווית טרייה, טוויסט. היחסים האפלטוניים בין הארי וסאלי, הסירוב של סאמר להאמין באהבה, המשולש־הרומנטי־בהסכמה של "5 עד 7", מגעילותו הנפלאה של פיליפ (כן נו, מ"תקשיב פיליפ"): כל אלה היו דברים שוודי אלן מעולם לא עשה, לא היה עושה או לפחות לא היה עושה ככה. "להתאהב בביאטריס" הוא ההפך הגמור: סדרה אינסופית של תשובות נכונות לשאלה "מה וודי אלן היה עושה".

אין לי מושג מה הייתי חושב על סרטו של גלנץ לו הייתי צופה בו בלי לראות קודם את סרטיו של אלן; אולי הייתי חושב שמדובר בהברקה לא נורמלית. בהיעדר היכולת לבדוק את זה, חוויית הצפייה ב"ביאטריס" העלתה בדעתי את הציטוט המפורסם של פבלו פיקסו. אמנים טובים מעתיקים, אמנים דגולים גונבים, ואני חושש שפיטר גלנץ הוא אמן טוב מאוד.

"100 שקל אם אתה צועק עכשיו אללה אכבר"

"100 שקל אם אתה צועק עכשיו אללה אכבר"

5 סרטים על סופרים שדווקא כן כדאי לראות

1) פרובידנס, 1977. עותק משוחזר מסרטו של אלן רנה הוקרן השנה בפסטיבל הסרטים בחיפה, ומי שהיה הרוויח. ג'ון גילגוד הוא סופר על ערש דווי ואלכוהוליסט מושבע שמשתדל לסיים את ספרו האחרון, אבל כרגע עסוק בהתמודדות עם בני משפחתו שבאו לחגוג את יום הולדתו. סרט עצוב לפרקים, מצחיק לאחרים ובעיקר נורא חכם

2) נערי פלא, 2000. מייקל דגלאס נהדר בתפקיד פרופסור ששני דברים לו בחייו: כמויות פסיכיות של גראס ורומן עב כרס שהוא עובד עליו כבר שנים וממאן לסיים. קרטיס הנסון ("סודות אל.איי") הפליא למנן רוח שטות, רומנטיקה ואינטלקט, וסדרה של שחקני משנה מצוינים – טובי מגוייר, ריפ טורן, פרנסס מקדרומנד, רוברט דאוני ג'וניור – בכלל הופכים את זה לחגיגה

3) הפרפר ופעמון הצלילה, 2007. "הפרפר" יהיה בן עשר בעוד שתי דקות, ואני עדיין זוכר את חויית הצפייה בו. כתבתי פה כבר שזה הסרט הכי טוב שנעשה אי פעם על איש משותק, אבל זה גם אחד הגדולים על סופרים: הבמאי ג'וליאן שנאבל פשוט לא נופל לשאלץ עם הסיפור האמיתי על עורך Elle (מתיו אמלריק) שממצמץ ספר שלם מתוך כיסא הגלגלים שלו. חזק זה לא מילה

4) סופר הצללים, 2010. אני לא ממעריציו המושבעים של רומן פולנסקי – מבחינתי גדולתו די מסתכמת ב"צ'יינהטאון" ו"תינוקה של רוזמרי" – אבל פה הוא הפציץ עם מותחן מהודק על סופר (יואן מקגרגור) שנשכר לכתוב את זכרונותיו של ראש ממשלת אנגליה לשעבר (פירס ברוסנן) ומסתבך במשהו שגדול עליו. וזה פולנסקי, אז תסמכו על זה שהכל קורה לצד גוף מים גדול

5) The End of the Tour, חם מהתנור. סרט משנת הייצור הנוכחית שאולי־אולי עוד ייצא בארץ. ככה או ככה, תזכרו את השם. זה סיפור אמיתי על ראיון־בדרכים של כתב "רולינג סטון" דייויד ליפסקי (ג'סי אייזנברג) עם הסופר דייויד פוסטר וואלאס (ג'ייסון סיגל). הבמאי הוא ג'יימס פונסולד, שלפני שנתיים הרג אותי עם "העכשיו המדהים", והסך הכל הוא פיצוח נהדר של סופר מתוסבך, מיוסר ומרתק.

לפני הכל, הסרט החכם הזה שווה צפייה בשביל סיגל. לא היה לי מושג שהופעה כזאת נמצאת בכלל בטווח שלו: וואלאס של סיגל נראה כל הזמן על סף התמוטטות ובו בזמן על סף התפוצצות, בדיוק המינון הדרוש לדמות שאנחנו מגלים כבר בדקה הראשונה של הסרט שסופה להתאבד (או שידענו את זה מראש. ההתאבדות של וואלאס הייתה סיפור גדול). שורה תחתונה: עופו על זה. ואז תגידו תודה לקולגה שלי אור סיגולי: The End of the Tour שכב אצלי כמה שבועות ולא היה חסר הרבה כדי שהוא יצטרף לרשימת הסרטים שהתלהבתי מהם לרגע לפני שלא צפיתי בהם מעולם. סיגולי שכנע אותי שזה בשבילי, ובחיי, כמה שהוא צדק.

וכעת, שני סרטים משובחים שנשמעים נורא

"תכינו צנצנות, יש חול צבעוני"

בחלומי, המון זועם לוכד את קוונטין טרנטינו ורוברט רודריגז, מלביש עליהם את המתקן ההוא מ"התפוז המכני" שמונע ממך למצמץ, ומכריח אותם לצפות בזה אחר זה ב־Bone Tomahawk וב־The Final Girls. "אתם רואים", רועם קול ממעל, "אפשר לעשות סרטים־בהשראת־סרטים בלי להיות מעצבנים".

Bone Tomahawk, מערבון האימה של ס. קרייג זאהלר הכמעט אלמוני, עשה באוקטובר סבב פסטיבלים ויצא בארה"ב רק ב־23.10. זה אומר שעוד יש לו סיכוי מסוים לנחות בבתי הקולנוע בישראל, אבל בואו נתמקד כרגע לא בשאלה איך אתם יכולים לראות אותו אלא למה כדאי לכם לעשות את זה. והתשובה — תשובה שבגללה הקדשתי את הפתיח לשני במאים שאני אוהב, אבל שנוטים נורא לעצבן אותי — היא שהסרט הזה הוא כל מה ש"ג'אנגו ללא מעצורים" רק ניסה להיות.

בדיוק כמו טרנטינו, גם זאהלר ניגש לסרט שלו עם כל המטען הקולנועי הדרוש. אבל במקום להידרדר לערימה אינסופית של ציטוטים ורפרנסים — תכלס, במקום להתלהב מעצמו — הוא מתחייב לסיפור פשוט ומהודק שהרקע שלו הוא המערב הפרוע, והאיום בו מזכיר את סרטי הקניבלים של פעם. זה הכל. כלומר, ברור שהאיש אוהב מאוד את שני הז'אנרים שבקוקטייל שלו, אבל זה נשאר איפה שזה צריך להיות: ברמת המניע לכתוב את התסריט המסוים הזה. לא ברמת ההזדמנות להתנשא על הצופים נטולי ההשכלה הפילמאית, לערום עוד ועוד סצנות שהסיבה היחידה לקיומן היא שזה בול מה שעשו פעם באיזה סרט איטלקי שאיש לא ראה.

"טומאהוק עצם", והא לכם דוגמה למגבלות התרגום המילולי, הוא במהותו סרט מרדף. ארתור (פטריק ווילסון) יוצא בעקבות אשתו סמנתה (לילי סימונס), שנחטפה בידי שבט של פראים קניבלים כשסייעה לטפל בעציר פצוע (דייוויד ארקט) בבית הכלא של העיירה. אלא שארתור סוחב פציעה ברגל, והשריף (קורט ראסל) ממילא חש אחראי לעניין, אז גם הוא בפנים. וגם אקדוחן בשם ברודר (מתיו פוקס), שיש לו חשבון אישי עם אינדיאנים באשר הם. וגם סגן השריף ("המחליף!"), תפקיד שריצ'רד ג'נקינס צריך לקבל עליו לפחות מועמדות לאוסקר.

בעולם מתוקן, גם התסריט של זאהלר היה מינימום קנדידט לפסלון. "טומאהוק" הוא גם לגמרי מערבון וגם לגמרי סרט אימה, אבל הוא גם מצחיק מאוד — בלי להיות קומדיה ובטח לא פרודיה. זה פשוט מש־אפ ז'אנרי עם המון הומור בריא; אם להשוות את זה למשהו, אז תחשבו ג'וס ווידון ביום טוב. ממש טוב, ברמת "סרניטי" או "הנוקמים" הראשון. לחלופין, תחשבו על הכתיבה ב"שומרי הגלקסיה": כמו ג'יימס גאן וניקול פרלמן, שכתבו את הסרט הכביר ההוא ממקום של אהבת ז'אנר והצליחו להיות רציניים לגמרי ומצחיקים לחלוטין בעת ובעונה אחת, גם זאהלר מצליח לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה.

בין הכתיבה של זאהלר לצוות השחקנים המרשים (לרבות הופעת אורח של שון יאנג בתפקיד אשת ראש העיר!), 132 הדקות של "טומאהוק" עפות כמו 90. הנה עוד מובן שבו הוא ההיפך הגמור מ"ג'אנגו ללא סוף".

The Final Girls אולי נופל מעט מ"טומאהוק" ברמת השורה התחתונה, אבל זה בעיקר בגלל גדולתו של האחרון. בפני עצמו, "הנערות" הוא תוספת נדירה לרשימה שכבר יצא לי לקונן כאן בעבר על כמה שהיא קצרה: רשימת קומדיות האימה הלא גרועות.

טאיסה פרמיגה (אחות הזקונים של ורה, בהפרש של 21 שנה) היא מקס. מאלין אקרמן היא אימא שלה, ננסי, רק שהיא כבר לא: הדבר הראשון שקורה בסרט הוא המוות של הדמות הזאת. ננסי הייתה בצעירותה כוכבת של פרנצ'ייז משספים בסגנון "יום שישי ה־13", וכשאנחנו מדלגים קדימה בזמן נערכת הקרנה מיוחדת לזכרה. מקס לא כל כך רוצה להיות שם, אבל מתרצה, אלא שאז פורצת באולם שריפה. בחיפוש אחר נתיב מילוט, מקס וכמה מהחבר'ה שלה מוצאים את עצמם בתוך הסרט בכיכוב המנוחה.

אני יודע, אני יודע. ההתפתחות האחרונה הזאת הוציאה גם ממני חתיכת "הו לא, רק אל תיכנסו לתוך הסרט". אין מה לעשות: בין אם הדמויות יוצאות מהמסך ("שושנת קהיר הסגולה") או נכנסות לתוכו ("אחרון גיבורי הפעולה"), השטיק הזה אף פעם לא באמת עובד. אבל כאן הוא כן, מפני שגם הסרט הזה מצליח בדרכו לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. ושוב, אם לחזור לנקודת המוצא, זה כל מה ש"פלאנט טרור" של רודריגז הבטיח ולא קיים. וכאילו, "מצ'טה" אפילו לא הבטיח.

למרות שיש לנו כאן צופים מיודעים בתוך סרט שהם מכירים בעל פה, נדמה שהבמאי טוד שטראוס־שולסון ("חג מולד הרולד וקומר שמח") שם את הדגש דווקא במקומות אחרים: במפגש של ילדי האייטיז המצולמים עם הצופים בני זמננו, ובהיכרות של מקס עם מי שהיא מבינה היטב שאינה באמת אימא שלה. החלק הראשון מספק כמה בדיחות אדירות, והשני מעניק ל"נערות" את מה שבאמת־באמת נדיר למצוא בקומדיות אימה: לב. כבונוס, מפגש הבת־לא־באמת־אימא יוצר אחלה רעיון פנים קולנועי — דמות שמתה במפתיע בתחילת הסרט ואז חוזרת בסרט אחר שבו היא הכי צפויה למות.

The Final Girls — אולי הגיע הזמן להבהיר שהכוונה היא לנערות ששורדות עד סוף סרט האימה — נמצא כרגע בתפר שבין סבב פסטיבלים להפצה במהדורות ביתיות. תזכרו אותו כשהוא יצוץ בסביבתכם, כי אין דברים כאלה.

פורסם בגיליון נובמבר של בלייזר

"סטיב ג'ובס": אל תאמינו לאין-הייפ

"אוף נו, אבל נוח לי לעשות שיעורים על הרצפה"

מצד אחד, זה תסריט כמעט מושלם. ארון סורקין חוזר ב"סטיב ג'ובס" לעולם תוכן דומה מאוד לזה של "הרשת החברתית" פרי עטו, ככה שיצאתי מהבית בחששות ממיחזור, אבל מהסרט יצאתי בהשתאות מוחלטת מהגאונות של סורקין. אחרי "הבית הלבן" ו"הנשיא מאוהב", "בחורים טובים" ו"מאני בול", הכותב המחונן הזה פשוט לא מפסיק להתעלות על עצמו. פיצוח דמות, זה הקטע החדש שלו; המלך הבלתי מעורער של הדיאלוגים, אולי התסריטאי הפעיל היחיד כיום שניתן לזהות את קול הכתיבה שלו בכל שורה של כל שחקן, כתב מארק צוקרברג שאפשר להאמין לו ב"הרשת החברתית", ועכשיו הוא עושה רייז לעצמו ומפענח את סטיב ג'ובס באופן שגרם לי להרגיש, וואלה, אני מאמין שזה היה הקטע של האיש.

רגע, תיקון: שזה יכול להיות הקטע של האיש. ליציאתו לאקרנים של "סטיב ג'ובס" נלוו תלונות ואיומים מצד שארי בשרו, ואמירה כללית שסורקין כתב יותר פיקשן מאשר ביופיק. אבל בשבילי, הביופיק נחלק שווה בשווה בין הביו לפיק. בין האיש שהיה לסרט שיש. כך שהשאלה היא לא אם סורקין נאמן לג'ובס, כי זה רלוונטי רק לקומץ האנשים שבאמת הכירו אותו; השאלה היא אם הסרט על סטיב ג'ובס גורם לצופים להתעניין באיש, לתהות על קנקנו, ובסופו של דבר להבין מה גורם לדמות הזאת לתקתק. וכאמור, לפחות בשביל הצופה הזה, התשובה היא כן רבתי באותיות של קידוש לבנה על Caps Lock.

מצד שני, זה מהמקרים האלה שטריק של תסריטאי מבצבץ לו מהשרוול. לכן אמרתי "כמעט מושלם" על תסריט שבמיטבו ממש עצר את נשימתי: כי סורקין, בטעות מאוד לא אופיינית, מתמכר למבנה שהוא עצמו גזר על "סטיב ג'ובס".

דמות כמו ג'ובס אפשר לכתוב במיליון ואחת דרכים, וסורקין בחר בדרך שלא צריכה להפתיע אף אחד שמכיר את הכתיבה שלו. צפו בכל פרק של "הבית הלבן" ותראו את זה שוב ושוב: בתשעה מכל עשרה מקרים, ארון סורקין לא כותב את השיא. הוא כותב את המהלכים בדרך לאירוע שלשמו נתכנסו, את ההמולה שלפני, את הקרשצ'נדו. לא את אקורד הסיום. לכן הוא עוצר את "הנשיא מאוהב" לא בנאום מצב האומה, אלא בדקות המטורפות האחרונות שעוברות על צוות הבית הלבן רגע לפני שהנשיא עולה נאום. לכן הוא כתב את "סטיב ג'ובס" בשלוש חתיכות של רגע לפני, שלוש הכנות להשקות: של המקינטוש, של "הקופסה השחורה" (מבית NeXT, החברה שהקים ג'ובס בשנות הגלות שלו מ"אפל"), ושל האיימק. שלושה פיקים בחייו של אדם, שסורקין כמו סורקין כותב את הדרך אליהם ולא אותם עצמם.

"סטיב ג'ובס" נשען חזק מאוד על ארבע דמויות משנה: אשת סודו של ג'ובס, ג'ואנה הופמן (קייט ווינסלט); שותפו להקמת אפל, סטיב ווזניאק (סת' רוגן); מנכ"ל אפל לשעבר ג'ון סקאלי (ג'ף דניאלס); איש אפל אנדי הרצברג (מייקל סטולברג), שסוחב על הכתפיים את כל סוגיית היחס המסריח של ג'ובס לעובדיו; ואחרונה, אבל בהרבה מובנים ראשונה, ליסה – הבת שג'ובס סירב להכיר בה (מתבגרת דרך השחקניות ריפלי סובו, מקנזי מוס ופרלה הייני־ג'רדין). קחו את המבנה המחייב של שלושה רגעים־שלפני, הוסיפו את האנסמבל דלעיל, ותבינו למה סורקין שם את הבדיחה הבאה בפה של ג'ובס: "זה כאילו שלפני כל השקה, כולם הולכים להשתכר ואז באים להגיד לי מה הם באמת חושבים עליי". במילים אחרות, סורקין עצמו יודע שיש כאן עודף התרחשויות של הרגע האחרון מאחורי הקלעים, ועוד כפול שלוש. מחירו של מבנה מחייב.

מצד אחד, יש פה רגעים שעשו לי צמרמורת. דוגמה שתלך איתי הרבה זמן, הסבר להתנגדות של ווזניאק לבנות את מחשב האפל המקורי כיחידה סגורה שאינה מתקשרת עם מערכות אחרות: "מחשבים לא אמורים לסבול מחולשות אנוש", הוא אומר לג'ובס. "אני לא רוצה שהמחשב הזה יסבול משלך". בום.

צריך להיות כותב ענק כדי למסור לצופים את המפתח להתנהגות כזאת או אחרת של דמות, ממש להגיע לאחד מרגעי ה"מה גורם לו לתקתק" האלה. סורקין עושה את זה בהצלחה אדירה ובנונשלנטיות כמעט מעצבנת.

מצד שני, דני בויל < דייויד פינצ'ר. המינוס היחיד של סורקין ככותב הוא הנטייה שלו להתמכר לדיאלוג. זה לא מקרה שהשורות שלו מזוהות מקילומטר: האיש כותב כמו בשנות ה־40, כשהשאלה לא הייתה אם אנשים מדברים ככה במציאות אלא אם זה משפט שמצלצל טוב. אני מת על הפריסטייל הזה, אבל העובדה שסורקין נשען על החלפת מילים כדרך כמעט יחידה לקידום עלילה היא מתכון להתשה. בעיקר כשהוא בשוונג כמו ב"סטיב ג'ובס", שכמה מהשיאים הדרמטיים שלו מסופרים דרך עריכה צולבת בין שני דיאלוגים שונים שמנהלות דמויות זהות. אני יודע, אפילו מהתיאור זה נשמע מבלבל. עכשיו דמיינו מה זה לעקוב אחרי שני דיאלוגים מקבילים, משתי תקופות שונות, בין ג'ובס לסקאלי או בין ג'ובס ל"ווז".

כשדייויד פינצ'ר ביים את "הרשת החברתית", הוא לקח צעד אחורה ונתן לדיאלוגים של סורקין לסחוב את הסרט. אבל בדיוק ברגע שבו זה איים להיעשות מתיש, פינצ'ר סתם לכולם את הפה וניצח סולו על סצנת החתירה – לכאורה מרוץ סירות שמטרתו להעמיק את היכרותנו עם החותרים־אחים וינקלווס, אבל בעצם "ששש" כללי מטעמו של הבמאי. רגע נחוץ של הפוגה בתוך קצב האש של סורקין. דני בויל עשה עבודה סולידית ב"סטיב ג'ובס", וכמו קודמו ריסן את עצמו ונתן לתסריטאי להוביל, אבל לא השכיל לייצר סצנת 'סתמו ולא אמר לסורקין: אחי, בשביל עריכה צולבת בין דיאלוגים נצטרך לחלק ריטלין בכניסה לאולם.

מצד אחד, סרטים כאלה גורמים לי לטעון שבאוסקר צריך להיות "פרס אנסמבל". זה אמור  להיות סרט מונע דמות, וזה כאמור סרט מפצח־דמות, אבל אל תיתנו ל"סטיב ג'ובס" להטעות אתכם: הדמות שהעניקה לסרט את שמו לא מתפצחת בעצמה, אלא מתפענחת דרך האינטראקציה שלה עם הגלריה שהוזכרה לעיל. דרך משחקי החתול־ועכבר עם סקאלי, דרך יחסי החיבה־טינה עם ווז, דרך התקשורת נטולת הבולשיט עם הופמן, דרך הסצנות עם ליסה – הילדה הלא רצויה של אב שננטש בעצמו כילד. ובחיי שמגיע פרס קולקטיבי לשחקנים שמשתתפים במלאכת הפיצוח.

"מה זאת אומרת אסור לעשן על הסט?"

בהקשר הזה ראוי להתעכב על שניים: סת' רוגן, שלראשונה בקריירה שלו מצליח להיות דמות שאינה סת' רוגן (ולא שיש לי משהו נגד סת' רוגניות, אבל אתם יודעים); ומייקל סטולברג, שדקות המסך המועטות שלו עומדות ביחס הפוך למידת ההשפעה שלו על הסרט. זאת לא רק הכתיבה ששמה אותו בספוט־לייט; זאת גם היכולת של השחקן המצוין הזה ("יהודי טוב", "לינקולן") להעביר במדויק את המינון של אנדי הרצברג. את העלבון ואת התרוממות הרוח, את השווה־בשווה של ה"כן, יש לי אחלה עבודה אבל הבוס שלי הוא חרא של בנאדם".

מצד שני, זה הסרט של מייקל פסבנדר. לפני שנה יצא לי לכתוב שראיין גוסלינג, טום הארדי ומייקל פסבנדר מנהלים מרוץ משולש בדרך לתואר של גדול השחקנים בדורם. ובכן, זמן־תוצאה: בעוד שגוסלינג מפגר מאחור (וימשיך לפגר כל זמן שיישאר בפאזת ה"אני לא צריך לעשות כלום חוץ מלשתוק" שלו), הארדי ופסבנדר ממשיכים להלהיב. ולמען האמת, עכשיו האחרון לוקח את ההובלה.

אני לא חושב שסטיב ג'ובס הוא תפקיד של פעם בחיים, כלומר לא בחיים של פסבנדר; לא אתפלא אם נראה ממנו עוד כמה וכמה ראויי־אוסקר. אבל האיש לקח את סטיב ג'ובס, וכמו שאומרים האמריקאים, Owned him. אחד הדברים הראשונים שג'ובס מעומת איתם כאן הוא השאלה למה ילדים מאומצים מרגישים שדחו אותם ולא שבחרו בהם; זה מהרגעים האלה שתסריט יכול להתמוטט תחת המשקל של עצמו, אבל האופן שבו פסבנדר מתמודד עם השאלה הזאת – ואז מתמודד איתה שוב כשהיא חוזרת מאוחר יותר, וביתר שאת – מונע מ"סטיב ג'ובס" לקרוס לתוך עצמו.

מצד אחד, זה פלופ. אפילו עם תקציב זעום במונחים הוליוודיים, 30 מיליון דולר, ה־15 שהסרט הכניס עד כה בארה"ב הם כישלון לכל דבר ועניין. תיאוריה שלי, ולא מרחיקת לכת מדי: זה אפקט "בסרט הזה כבר היינו". ואכן היינו, רק לפני שנתיים ב"ג'ובס" ורק לפני ארבע ב"הרשת החברתית".

מצד שני, צופים הם אובר־רייטד. זה סרט אדיר, באמת אדיר, אולי הטוב ביותר שיצא מהוליווד בשנת הייצור הנוכחית. אל תיתנו לו לפספס אתכם רק בגלל שקראתם איפשהו שהוא נכשל במדינת המוצא שלו.

ארון סורקין במיטבו, דני בויל בשיא כוחו כבמאי שחקנים, מייקל פסבנדר בתפקיד המורכב ביותר שלו עד היום, שורה שלמה של שחקני משנה עם אחוזים מושלמים מהשדה. אם כל זה לא מהווה סיבה מספקת לצאת מהבית ביום סגריר, אולי השורה הזאת תעשה את זה: "אלוהים שלח את בנו־יחידו למשימת התאבדות, אבל אנשים מחבבים אותו כי הוא ברא את העצים".

"סטיב ג'ובס" הוא סרט עצום על ממציא גדול שהיה איש קטן. לכו לראות אותו.

פורסם בפנאי פלוס, 12.11.15

הבונד האבוד

למצולם יש קשר לכתבה

למצולם יש קשר לכתבה

כשדניאל קרייג קיבל את הג'וב של 007, זה לא בא לי טוב. האיש בלונדיני מדי, יש לו אוזניים גדולות מדי והוא שחקן רציני מדי בשביל דמות שתמיד הייתה במיטבה כשהיא ידעה לצחוק על עצמה — זה סיכם את טיעוני התביעה. ואז בא "קזינו רויאל", וביתר שאת "סקייפול", וקרייג הוכיח את עצמו כאדם הנכון בזמן הנכון. הפרנצ'ייז הלך בעשור האחרון לכיוון דרמטי יותר, מונע־דמות יותר, וקרייג התאים למהלך הזה כמו אקדח ליד. 007 תמיד היה די חד־ממדי; ברגעים הטובים של הקדנציה שלו, הבלונדיני הצליח לצקת לתוכו שני ממדים נוספים. על זה מגיע לו מלוא הרספקט, למרות "קוואנטום של נחמה" ולמרות ש"ספקטר" הוא סתם סרט (אגב, אם נכנסתם הנה כדי לקרוא את הביקורת שלי עליו, אז הנה קראתם).

אז כן, אני את הכובע שלי אכלתי. אבל הצהרה אחת שהשמעתי ברבע לקזינו רויאל נותרת בעינה: מכל שחקני תבל — כלומר, בניכוי אלה שאין להם מבטא אנגלי בילט־אין — מי שבאמת היה צריך לקבל את הרישיון להרוג זה קלייב אוון.

"די, בסדר, אני אוריד את הפח"

"די, בסדר, אני אוריד את הפח"

אם יש לכם ותק בונד שמגיע עד האייטיז, אתם בטח זוכרים את הטענה "מי לעזאזל החתים את טימותי דלטון כשפירס ברוסנן נמצא על המדף". אני חושב שדלטון היה בונד טוב יותר מאיך שזוכרים אותו, אבל התלונה ההיא הייתה במקומה לפחות מבחינה כרונולוגית: ברוסנן שיחק בטלוויזיה את רמינגטון סטיל, שתמיד היה יותר בונד מבונד, בין 1982 ל־1987. רוג'ר מור עשה את הבונד האחרון שלו, "רצח בעיניים", ב־85' — שנתיים אחרי ששון קונרי השפיל את עצמו ב"לעולם אל תאמר לעולם לא", ההפקה המתחרה (ספציפית ב"אוקטופוסי" של מור) שלעולם תיזכר כבת החורגת של הסדרה. כלומר, ברוסנן כבר היה שם כשהנפילים הוכחו כלא־רלוונטיים, אבל הפור נפל על דלטון.

בדיעבד, הבחירה בדלטון הייתה חזרה גנרלית לקראת הבחירה בקרייג: תנועה מהאווירה השטותניקית של ימי רוג'ר מור אל פאזה רצינית יותר, שלפחות על הנייר תאמה את ההילה השייקספירית של דלטון. אלא שזה לא הוכיח את עצמו בקופות, ושני סרטים מאוחר יותר עשתה חברת ההפקה הנצחית של בונד, Eon, פליק־פלאק כפול לאחור: גם החתימה את ברוסנן במהלך ששידר "רציתם קיבלתם" וגם הגבירה מחדש את מינון רוח השטות. אלא שהתיקון שנעשה בשעתו עם ברוסנן לא יכול לחזור במקרה של אוון.

קלייב אוון בן 51. השחקן יליד קובנטרי מבוגר בארבע שנים מדניאל קרייג, ומכל הדברים שיכולים לקרות כשקרייג יסיים את הקדנציה שלו, יורש מבוגר ממנו הוא האחרון בסדר ההיתכנות. זה נון־אופציה בימים שבהם כל הקולנוע עתיר התקציב לוטש עיניים אל קהל "המבוגרים הצעירים".

אוון, עם הכריזמה הטבעית והקול הנפלא — והשיער השחור, והאוזניים התקניות — היה בן 41 בפעם האחרונה שליהקו את בונד. השנה הייתה 2005, וסקר דעת קהל שנערך בבריטניה אמר שהקמרלינג הזה צודק וסימן את אוון כיורש המועדף לבורסנן. אבל Eon הלכה על קרייג וסגרה לו את חלון ההזדמנויות. שנתיים אחר כך אמר אוון עצמו בראיון למגזין Details שהתפקיד מעולם לא הוצע לו; תכלס, הכי קרוב שהוא הגיע לבונד זה התפקיד של סוכן 006 ב"הפנתר הוורוד".

"אני רוצה להחליף מילה עם מי שעיצב את החולצה הזאת"

"אני רוצה להחליף מילה עם מי שעיצב את החולצה הזאת"

באופן אישי, תמיד העדפתי את הבונד שלי משעשע. גדלתי על רוג'ר מור, ובונד של ילדותך נוטה להישאר איתך, כך שכל המהלך הדרמטי של ימי קרייג הוא מבחינתי טעות בשיקול דעת. לראיה, "סקייפול" הוא כנראה הסרט הכי טוב בסדרה אבל גם סרט שתכלס אין לו דבר וחצי דבר עם ג'יימס בונד: זאת פשוט דרמת מתח פסיכולוגית שככה קוראים לגיבור שלה. הבינג סד דט, אם כבר בונד רציני יותר, אוון הוא עדיין הבחירה הראשונה שלי. השחקן הזה הוא כוח מתפרץ, קצת כמו שון קונרי בבונדים הראשונים שלו.

לקארי פישר יש מונולוג כזה ב"כשהארי פגש את סאלי": "אי שם מסתובב הגבר שאת אמורה להינשא לו, ואם לא תשיגי אותו ראשונה, מישהי אחרת תשיג. ואז תצטרכי לבלות את שארית חייך בידיעה שמישהי אחרת נשואה לבעלך". אז כן, דניאל קרייג האכיל אותי מגבעת. אבל כבר עשר שנים אני מסתובב בתחושה שמישהו אחר נשוי לבונד שלי.

5 קלייב אוונים שכל אחד צריך לראות

"אני אומר לכם, היא לא ערבייה"

"אני אומר לכם, היא לא ערבייה"

1. קרופייה, 1998. זה הסרט שהקפיץ את אוון לתודעה הבינלאומית, כלומר האמריקאית: הוא שיחק סופר צעיר שמשלים הכנסה בקזינו, ועשה את זה בדיוק בסגנון הפילם־נוארי שחיפש הבמאי הוותיק מייק הודג'ס ("לתפוס את קרטר"). יופי של סרט והופעה מהסוג שנהוג לכנות "ממגנטת"

2. קרוב יותר, 2004. הסרט הממזרי הזה של מייק ניקולס הוא אוון הדרמטי במיטבו. בכל הנוגע לדקות מסך, התפקיד שלו הוא כנראה הקטן ביותר במרובע הרומנטי שכולל גם את נטלי פורטמן, ג'וד לאו וג'וליה רוברטס — אבל אוון גובר על כולם בפרמטר החמקמק וההכרחי של הנוכחות

3. האיש שבפנים, 2006. מותחן אקשן בבימוי ספייק לי. זה עדיין נשמע לא טבעי. אוון לעומת זאת נכנס הכי בטבעיות לתפקיד של מנהיג צוות שודדי הבנק, הגבר שרוצה לצאת עם הכסף בלי לשפוך דם. בכלל, זה מתאים בול לתדמית הקולנועית של אוון: לא יותר מדי "גבר חדש", אבל גם לא פרימאט

4. הילדים של מחר, 2006. יצירת מופת, לא מילימטר פחות, בבימוי אלפונסו קוארון ובצילום עמנואל לובצקי — הצמד שכעבור שבע שנים יביא לנו את "כוח משיכה". הסיפור על עולם ללא ילדים הוא יצירה דיסטופית כבירה, עצובה ומעוררת השראה, ואוון עושה בה בהתאמה את התפקיד הכי מגוון בפילמוגרפיה שלו

5. לירות כדי להרוג, 2007. טוב נו, זה לא באמת סרט שכולם צריכים לראות. מין חיקוי של סרטי "המשלח", אקשן מופרך־בכוונה שלא עלה הכי יפה לבמאי מייקל דייויס. אבל זאת בדיוק הנקודה: סרט אקשן קומי אידיוטי, ואוון הוא הדבר הכי טוב בו. אין הוכחה טובה יותר לכך שהאיש נולד לשרת את הוד מלכותה

פורסם בפנאי פלוס, 5.11.15

מימדים מהסוג השלישי

"בנאדם, מה זה החומר הזה?"

"בנאדם, מה זה החומר הזה?"

בכל הכנות, הסיכויים היו נגד "פעילות על טבעית: מימד הרפאים". ראשית, מדובר בסדרת סרטים על טהרת הפאונד פוטג' – אתם יודעים, חומרים כאילו־תיעודיים שכאילו־נמצאו לאחר כאילו־מעשה – והפרק החדש הוא בשלושה מימדים, מה שמרמז על מימד אחד יותר מדי. הרי אף אחד לא מתעד שום דבר ב־3D, ומכאן שלפחות על הנייר מדובר בסתירה מוחלטת לכל הרעיון של פאונד פוטג', וזה לא בא לי טוב עוד מהבית. שנית, מימיני ישב אדם פסול. זאת לא ביקורת על זכות הקיום שלו; זה עניין טכני של גם ללעוס לי פופקורן באוזן, גם להתלחש עם זאת שלידך וגם לבדוק כל חמש דקות מה חדש בטלפון. שלוש פסילות, אתה בחוץ.

למרות תנאי הפתיחה האלה, ולמרות שהתייאשתי מ"פעילות על טבעית" אחרי הסרט השלישי בסדרה – כלומר פספסתי גם את #4 וגם את הספין־אוף "המסומנים" – "מימד הרפאים" מפתיע לטובה. לכל כך טובה, שהמחצית הראשונה שלו הצליחה לרתק אפילו את ההוא מימין. אחר כך הסרט איבד גובה וחשף את הבעיה הגדולה שלו (בשתי מילים: לא מפחיד), אבל בשביל פעם שישית מאותו הדבר זה אשכרה הישג.

אוקיי. אם אתם ותיקי "פעילות על־טבעית", אז הפעם זה קורה למשפחה שעברה לגור בבית חדש, והטריגר הוא מציאה של ארגז מלא קלטות וידאו ישנות ומצלמה שהיא־היא לב העניין. אם מעולם לא צפיתם בסרטי "פעילות", אז הזה המדובר הוא התרחשויות ליליות – רעשים מוזרים, רהיטים זזים, מישהו שנהיה סהרורי. זה תמיד מתחיל ב"אוקיי, מוזר" (כולל הסבר מובנה לכך שמישהו מצלם הכל, כי אמרנו פאונד פוטג'), ותמיד מידרדר מהר מאוד ל"אוקיי, מלחיץ". כלומר, פרק אחרי פרק אנחנו צופים במשהו שאיבד את יתרון ההפתעה בסרט הראשון, ופשוט מחכים להבהלות. שזה גם מסביר למה נמאס לי אחרי השלישי, וגם מעלה את השאלה מה כבר אפשר לחדש בפורמט כה מחייב וכה לעוס.

התשובה של שבעת התסריטאים שחתומים על הסרט הזה היא לא פחות מגאונית. בלי חארטה ובלי הגזמה. מה אם, שואל "מימד הרפאים", הדמויות מחזיקות במצלמה מיוחדת שקולטת את הטבע האמיתי של הפעילות העל־טבעית? מה אם התמונה שמתקבלת נראית כאילו נוספה לה שכבה מטאפיזית, נוכחת־נפקדת, וזאת הדרך היחידה לראות מה לעזאזל גורם לכל הצרות? האם זה לא יצדיק במכה אחת את הרעיון של סרט פאונד פוטג' בשלושה מימדים, וגם יספק תשובה ניצחת לשאלה שתמיד מציקה בתת־ז'אנר הזה, קרי למה לעזאזל האנשים האלה מתעקשים לתעד את עצמם מתים?

כן. פעמיים כן: כן, "מצלמת הרוחות" המדוברת עושה שימוש פשוט נפלא בתלת, מצדיקה אותו לא רק אפרופו פאונד פוטג' אלא בכלל ככלי בארגז של הבמאי גרגורי פלוטקין. וכן, היא גם חתיכת תשובה טובה לשאלה דלעיל: הם מתעדים כי זאת הדרך היחידה שלהם לראות. גאוני או לא גאוני?

אם "מימד הרפאים" היה כתוב בסטנדרטים של ההברקה הזאת, היינו מדברים כאן במונחים של סרט חשוב לז'אנרו. אלא שלמרבה הצער, ועדת השבעה עשתה המון טעויות מאזנות: שימוש בבת הקטנה (אייבי ג'ורג') כמתקשרת עם עולם הרוחות, כלומר גם גניבה חסרת בושה מ"פולטרגייסט" וגם אין סיכוי שיקרה לה משהו נורא, כי ילדה קטנה וזה; דמות ממש מצחיקה (דן גיל משחק את מייק, האח של אב המשפחה), שיוצרת אחלה הרפיות אבל גם מדגישה את זה שכל רגעי המתח זהים לחלוטין; ושני מבוגרים אחראים (אבא ואימא, בהתאמה כריס ג' מוריי ובריט שואו) שלא אכפת לך לרגע אם תיקח אותם הרוח.

בין הדקה העשירית לדקה ה־40, ההוא מימין עזב את הפופקורן, את ההיא ואת הטלפון. אלה רגעי החסד של "מימד הרפאים", רגעי הגאונות שלו. לגבי ה־48 האחרות, ההוא עדיין פסול והסרט סתם סרט.

5 סרטי פאונד פוטג' ששווה למצוא

"אם אתם רואים את זה, אתם מהאנשים האלה שקוראים בלוגים"

1. "פחד מצלמים" (או Rec אם אתם בקטע של שמות מקוריים לא גרועים), 2007. לפני שהוא הפך לסדרה, לפני שהאמריקאים עשו ממנו רימייק בשם Quarantine, זה היה רק סרט אימה ספרדי מלחיץ רצח: צלם וכתבת עוקבים אחרי צוות כבאים שנכנס לבניין דירות, ומה שנראה כמו פעולת חילוץ מתברר כפתיחה של וואחד תיבת פנדורה עם טאץ' ספיריטואלי־דתי. חאומה בלגוארו ופאקו פלאזה ביימו סרט שמצדיק את פורמט הפאונד פוטג' כמו "מימד הרוחות", רק פי 719 יותר מפחיד ממנו

2. "פעילות על טבעית", 2007. התלבטתי בין סרטו של אורן "משלנו" פלי ל"פרויקט המכשפה מבלייר", שנחשב לאבי התת־ז'אנר. הלכתי על "פעילות" פחות בגלל התירוץ האקטואלי של "מימד הרוחות" ויותר מפני שהוא פשוט יותר מפחיד. האפקטיביות של סרטי אימה נמדדת לדעתי בסרטים שהם מכניסים אותך אליהם, ו"פעילות" לגמרי הופך אנשים שישנים לידך לדבר מלחיץ. ממכשפות ביער, לעומת זאת, אני לא זוכר את עצמי מתעורר שטוף זיעה קרה

3. "קלוברפילד", 2008. מת מת מת על הסרט הזה. ג'יי ג'יי אברמס הפיק ומאט ריבס ביים את אחת האפוקליפסות הכי מוצלחות של העידן הכל כך אפוקליפטי הזה, אבל "קלוברפילד" הוא בראש ובראשונה תגובה מאוחרת ומאוד מודעת לעצמה לאירועי ה־11 בספטמבר 2001. סרט על אנשים בפאניקה שמצליח להכניס אנשים לפאניקה, ובכך יותר ממאזן את הבעיה האחת שלו – עודף סצנות מהסוג של "כן בטח, והם פשוט המשיכו לצלם"

4. "צייד הטרולים" (TrollHunter במקור), 2010. זה לא סרט אימה! היצירה הנורבגית הנהדרת הזאת היא לגמרי סרט הרפתקאות, על חבורת סטודנטים שמתעדת ציד טרולים – אבל זה בכלל לא מיתולוגי כמו שזה נשמע. הבמאי אנדריי אוברדאל בנה עולם מקסים ומצחיק שבו טרולים הם פשוט מטרד, ולצוד אותם זאת עבודה שוחקת, וכל העניין מלהיב רק את הסטודנטים המדוברים ואותנו הצופים. התוצאה פשוט יפהפייה, מה גם שהיעדר אג'נדת ההפחדה מוריד מהשולחן את סצנות ה"נו בטח"

5. "כרוניקה בזמן אמת", 2012. אחד הסרטים הכי חכמים שנעשו על אנשים עם כוחות מיוחדים, ולו בגלל הדבר האחד שהם לא עושים עם הכוחות האלה: נהיים גיבורי־על. ג'וש טראנק, שלאחרונה חירב לעצמו את הקריירה עם "ארבעה מופלאים", הפגיז בסרט ביכורים על שלושה תיכוניסטים וכל מה שקורה להם ולחברות ביניהם ברגע שהם נעשים על־אנושיים. מצחיק, סוחף, פה ושם עצוב וכל הזמן מבריק

**

פורסם בפנאי פלוס