ארכיון חודשי: יוני 2013

מבט מבחוץ

איור: ביל דייויד ברוקס (Bill David Brooks)

איור: ביל דייויד ברוקס (Bill David Brooks)

הזיכרון הראשון שהיא שיתפה היה של הכלב שרכבה עליו בגיל שש או שבע. זה היה מקרה־מבחן מעניין, כי באותו בוקר היו בפארק רק כמה עשרות אנשים. מאגר שיתוף מצומצם, בדיוק מהסוג שגרם לגבה אחת שלה להתרומם כשהמצגת התחייבה שלא יהווה בעיה. אניה בחרה בכלב שהוסב לסוס גם מפני שלא נותרו לה כמעט שום רשמים מוחשיים ממנו. פרווה חומה־שחורה, ריח של שמפו וטרינרי, לא יותר. היא רצתה לאתגר את המערכת באירוע שלא ידעה אם באמת נותר בתודעה שלה, או נחקק בה כששמעה עליו זיכרונות מיד שנייה.

הממשק הודיע שהזיכרון אותר. המסך נדלק, התנפח ונצבע בחוּם דליל. בתוך הבועה החלו להיווצר קווי מתאר דהויים שהזכירו לאניה סדרה של רישומי פחם שראתה פעם בתערוכה בספרד, יותר התרשמות מתמונה מאשר תמונה של ממש. 'כלב, מבט מלמעלה, פחם על שקית נייר חומה', היא כתבה בפנקס שלה ומחקה.

הממשק הודיע שתהליך ההדמיה הסתיים, והיא התבוננה בכדור הגדול שריצד במרכז המשרד. בתוך הספֶרה נראו רק הפרטים שזכרה ממילא: ידיים קטנות אוחזות בפרווה ארוכה, גדר עץ, זרבובית לחה. הדברים שלא זכרה, בתוך כל תמונה ולאורך כל המקטע, היו חורים חומים ורגעים מתים. הממשק ביקש אישור להשלים את החסר באמצעות משתמשים אחרים. אניה אישרה ותופפה על השולחן בשתי אצבעות. זה לא היה מרשים במיוחד.

ההודעה עדיין הבהבה בראש הפנקס שלה. את חייבת לראות את הדבר הזה, כתבה דידי והוסיפה שלושה סימני קריאה. זה היה שלושה יותר ממה שהכילו ההודעות המצטברות ממחלקת המחקר בחמש השנים של אניה בחברה, והיא צפתה במצגת של 'שֶרמו֗רי' — הם חייבים למצוא שם טוב יותר, כתבה תוך כדי צפייה — בהתלהבות מהולה בספקנות. התלהבות מפני שזה היה שימוש כל כך מתבקש בתשתית של הרשת שהוא גרם לה לתהות איך לא חשבו על זה קודם, וספקנות מפני שזה נשמע טוב מכדי להיות ממשי. אבל את סימני הקריאה היא הבינה, כי אם שרמורי באמת מסוגלת לאחות זיכרונות של משתמשים שונים לכדי 'מטא ממוריה' — גם לזה חייבים למצוא שם אחר — אז, האמת, היא אפילו לא רצתה להתחיל לדמיין את האפשרויות. לא לפני שתראה מה נגמר עם הכלב.

אפלטון, סיפר הממשק, המשיל את הזיכרון ללוח שעווה שהחוויות שלנו טבועות בו. נחמד, היא לא ידעה את זה. אצלנו בשרמורי מחברים את הלוחות של כולם, הוסיף הממשק מטאפורה מסורבלת מדי והשלים את המשפט לאחר השהיה דרמטית מדי: אנחנו יכולים להראות לך את הגב הסקסי של הבחור שאת בקושי זוכרת ששכבת איתו בלילה האחרון של התיכון.

זה היה סר טעם לחלוטין, מה גם שהקול הידידותי־סמכותי של הממשק התחיל לעצבן אותה, אבל במרכז החדר קרה משהו שעצר את אניה באמצע חיווי המילה 'סקסיסטי'. למחרת, כשתמלא את הדו"ח שלה, היא תציין שהכלב הסתובב.

באוצר המילים שלה לא היה תיאור מדויק יותר לרגע שבו ההדמיה התנתקה מנקודת המבט שלה והראתה לעצמה את עצמה מבחוץ, ילדה דקה על כלב עבה, דוהרת לעבר גדר צהובה — בוודאי שצהובה, סביב הבית שאף אחד לא גר בו ופעם היא מצאה בו קופסה מלאה קוביות עץ אמיתי — על דשא מוטלל ירוק בהיר, כמעט לבן. גם למה שהמראות גרמו לה להרגיש לא היו מילים מתאימות באוצר שלה, ולאחר התלבטות היא כתבה שהתודעה שלה חוותה את מה שהגוף חווה בשעת צמרמורת.

~ ~

הדבר הראשון שעלה בדעתה היה כנס מחזור. אנשים מבוגרים חולקים זיכרונות משותפים של עצמם, של אהובי ואהובות נעורים, של חברים שכבר אינם. מול הנוף מהקומה השמונים ושלוש, אניה התחילה לראות את ההיגיון מאחורי ההערה המטופשת על הבחור מהלילה האחרון של התיכון. אנוצ'קה, היא מלמלה וערפלה את הזגוגית בהבל פה, זה יכול להיות גדול.

בקורס מבוא לשיווק לימדו אותה שההמצאה הגדולה של הרשת לא הייתה שרתי האחסון עצמם, אלא ההרשאה לצפות בזיכרונות ובחלומות המאוחסנים של משתמשים אחרים. קוגנט, אמרה פרופסור ריס, חדרה לתשעים ושניים אחוזים מבתי האב שלנו מפני שרק שמונה אחוזים מאיתנו אינם מציצנים חסרי תקנה. אניה חשבה שזה נכון, ועכשיו היא חשבה על מיליארד מציצנים שמציצים על עצמם דרך עיניהם של מיליארד אחרים.

גרסת הבטא של שרמורי הייתה מוגבלת מטבע הדברים למשתמשי הרשת שהחליטו לנסות אותה, והמצגת הבהירה שבתנאים הנוכחיים נדרש רף תחתון של עשרים ושלושה זוכרים על מנת להבטיח שיהיה די מידע ליצירת מטא־ממוריה. לחוויות המיניות של אניה היו שני זוכרים במקרה הטוב, אבל אין ספק  שמחלקת השיווק תרצה לשמוע את דעתה של סמנכ"לית הפיתוח על האפשרויות הטמונות בשוק המבוגרים, ועלה בדעתה רגע־כלב־מסתובב מובהק שצפו בו בוודאות יותר מארבעים ושש עיניים.

לפני הקומה השמונים ושלוש, לפני הילדים, אחותה הזמינה אותה לבלות את הקיץ אצלה בניו יורק. היא הקצתה לה חדר משלה עם נוף לפארק ריברסייד, ומדי בוקר הייתה אניה יוצאת לריצה על שפת ההדסון. בבוקר השמיני באוגוסט — היא זכרה את המועד המדויק כי זה היה היום שבו התכוונה לחצות את מחסום חמישה־עשר הקילומטרים — תפס אותה גשם עז ופתאומי שהדביק את חולצת הטי האפורה לעור שלה וגרם לה לחשוב ברצינות שהיא עומדת למות מחשיפה לקור. כשהסדירה את נשימתה נזכרה שזה אמצע הקיץ, והסיקה שהכפור הוא לא יותר ממשב רוח דרך חולצה רטובה. היא הסירה אותה, קשרה אותה סביב מותניה והמשיכה לרוץ בגשם במכנסיים קצרים, חזיית ספורט וחרדה קלה מפני מעצר על התערטלות בפומבי.

אף אחד לא עצר את אניה, והיא נהנתה לרוץ רטובה ביום החם. במובן מסוים — אותו מובן שהפך את הבוקר הרחוק ההוא לרגע־כלב־מסתובב — היא נהנתה גם לדמיין את עצמה דרך עיניהם של הנהגים שחלפו על פניה, נוסעים לעבודה בריברסייד דרייב כשלפתע צצה מולם מעבר לעיקול רצה שחומה משמש ורטובה מגשם בחזיית ספורט כחולה ומכנסונים שחורים.

היא פקדה על הממשק לאתר את הזיכרון. הנה זה: בטן ורגליים, מבט מלמעלה, פחם על שקית נייר חומה. כן, היא זכרה מצוין את הבטן. שטוחה, כמעט שרירית, מבריקה מזיעה ומגשם. למה דידי אף פעם לא מוצאת איזה גאון מטורלל שניצח את סימני המתיחה?

הממשק ביקש אישור לפנות למשתמשים אחרים, ואניה כתבה בפנקס שלה שבעצם לא ברור לה מה היא רוצה לגלות. אחר כך כתבה, שטויות, הנה מה: אני רוצה לגלות אם נהג משאית בשם בוב דמיין את האצבעות המשומנות שלו מחליקות על העור המתוח שלי. אם עקרת בית בשם ג'יין אמרה לעצמה שהיא הייתה מוכנה להרוג מישהו בשביל הבטן הזאת. אם נער מתבגר בעל תספורת מבחילה הסתגר בגללי באמבטיה באותו לילה.

אניה בהתה במילים במשך כמה שניות לפני שהחוותה 'מחק הכל' ואישרה לממשק לפנות למשתמשים אחרים. הסיבוב צמרר אותה אפילו יותר בפעם השנייה, וזה הפתיע אותה; היא הניחה שהתודעה שלה ערוכה טוב יותר להתמודדות עם שחזור של זיכרון חי, ואלוהים והמקלחת שלה יודעים כמה חי הזיכרון של ריברסייד.

הצעירה החטובה שבמרכז המשרד שלה עוררה את קנאתה, ואניה לא זכרה שיצא לה אי־פעם לקנא בעצמה. במטא־ממוריה הזאת לא היו חורים בכלל, והיא צפתה בה שוב ושוב מפינות שונות בחדר, מקללת בינה לבינה ומחפשת שלא מדעת פגמים בגוף המהודק.

נראה אותך אחרי שתי לידות, זונה.

זה הצחיק אותה.

מאחורי הדמות הוצגו פרטי המשתפים. לא היה שם נהג משאית, אבל נמנו שלוש עקרות בית ושני נערים מתבגרים. הממשק דיווח שמתוך שלושים ושישה זוכרים שאותרו, אחד־עשר ביקשו לצפות במטא־ממוריה יחד איתה, שבעה ביקשו לצפות בה במועד מאוחר יותר והשאר אפשרו גישה לשרתים שלהם ולא ביקשו לצפות בזיכרון. זאת הייתה סטטיסטיקה מעניינת, אבל למה? למה ביקשו ארנולד ממישיגן ורוני מניו יורק לצפות יחד איתה בעצמה? למה העדיפה מרטינה — מקום מגורים חסוי — לראות בחורה רצה לפני ארבע־עשרה שנה במועד מאוחר יותר?

אניה החוותה לעבר המסך. היא ידעה מה יהיו מילות הסיכום בדו"ח שלה עוד לפני שסיים להתכווץ בחזרה למצב כבוי.

~ ~ ~

"אז לא התלהבת."

 "כתבתי במפורש שזה בטח יהיה להיט במסיבות ושהחברה צריכה להיכנס כאן לשותפות מוגבלת. זאת לא בדיוק הבעת אכזבה, דידי."

 "כתבת גם שזה לא שונה מלראות את עצמך בסרט."

 "כמו לחשוף את המחשבות הכמוסות ביותר שלך ולקבל בתמורה כרטיס לסרט שאתה מתועד בו, כן."

 "מה עם הסיבוב? הצמרמורת?"

 "נורא מאכזב להבין שזאת לא באמת פרספקטיבה חדשה. שהשיפוט הוא עדיין אך ורק שלך."

 "יש ערך גם בתיעוד עצמו, את לא חושבת? לראות משהו ישן מזווית חדשה?"

"לא יודעת. מציצנות עצמית. נרקיסיסטים לא מהווים פלח שוק גדול במיוחד."

"מה אני אומרת לשרמורי?"

"שימציאו משהו שמאפשר לך לחשוב את המחשבות של משתמש אחר. אז באמת אפשר יהיה לעשות פה קצת כסף."

*

עבודות נוספות של המאייר אפשר למצוא כאן. סיפורים קצרים נוספים שלי אפשר למצוא פה משמאל, ב"דברים מבלייזר וממקומות מוזרים"

מודעות פרסומת

לאהוב זה לא כזה טוב

למצולמת אין מצב רוח

למצולמת אין מצב רוח

אחרי שבע וחצי שנים ברכבת ההרים הרגשית של ההורות, נראה לי שסופסוף הבנתי למה ההורות היא כזאת רכבת הרים רגשית. ליתר דיוק לא הבנתי אלא פיתחתי תיאוריה, והיא הולכת ככה: זה כי הורים חווים רגשות שהם לא רק עזים, אלא גם — לא תמיד, אבל ברוב המקרים — מעורבים.

טוב, ברור שלקח לי שלושה גנים וכיתה אחת לפתח את התיאוריה האפויה־למחצה הזאת. הרי קשה לשים אצבע על ההבדל שבין להיקרע ממשהו ולהיקרע בין משהו לעוד משהו. אבל האסימון נפל לי בשבוע שעבר, כשחוויתי רגשות לא סתם מעורבים אלא אשכרה סותרים: אכזבה וגאווה. זה קרה כשהתקשרו ואמרו פחות או יותר, "שלום, מדברים מבית הספר, הבת שלכם השתתפה בלינץ'".

מעשה שהיה: ילד אחד החליט שכולם צריכים לעשות שק־קמח על הגב של ילד אחר. לקריאה נענו רונה ושני בנים, שאחד מהם הגדיל לעשות וקצת חנק את הקורבן. כמי שמצא את עצמו פעם בתחתיתה של ערימת ילדים אני מניח שאנחנו מדברים פה על זיכרון מחורבן ולא על טראומה של ממש, אבל ככה או ככה, זאת הייתה הפעם הראשונה שרונה נכנעה ללחץ חברתי והייתי מאוד מאוכזב ממנה. אלא שלמחרת היא הלכה לבית הספר בידיעה שמחכה לה עונש, הלכה עם כל הבכי והאומץ של אדוארד נורטון שתכף מתחיל לרצות את עונשו ב"השעה ה־25" של ספייק לי, והייתי גם נורא גאה בה.

טוב, זה המקרה המובהק והקל. אבל מה לגבי זוגות מעורבים סבוכים יותר, כמו למשל כעס ורחמים? הילד שלך עבר איזה גבול בל יעבור, ואתה חורג ממנהגך ומטיל עליו עונש, נניח תיכנס לחדר שלך ואל תצא עד שאגיד לך. מאחורי הדלת הסגורה הוא מתחיל לבכות, ועכשיו אתה מתחיל לרחם עליו, אבל קראת פעם באיזה מקום שהכי חשוב בהורות זה עקביות. אז עכשיו הוא נמצא בצד אחד של הדלת, בוכה עד הצטרדות, ואתה בצד השני כועס קצת עליו וקצת על עצמך ומרחם הרבה עליו והמון על עצמך. כאמור, רכבת הרים. לרבות הבחילה.

ואיך נשמע לכם קוקטייל של לאות ואשמה? לא, כי זה המשקה הכי נפוץ על הבר של להיות אבא. חזרת מהעבודה, אין לך כוח לכלום, ודווקא עכשיו הילדה רוצה פתאום לצאת לרכיבה. אתה מנפנף אותה באיזה תירוץ עלוב, וכשהיא מחליטה להטביע את אכזבתה בטלוויזיה מתחיל דיאלוג פנימי של הטחת רפש.

– יא חרא, מה כואב לך לצאת שעה עם האופניים.

– עזוב, אין לי כוח.

– מבין אותך. הרי בדיוק חזרת מהמכרות.

– די לנגן על המצפון. שעה מול הטלוויזיה לא תהרוג אותה.

– אתה מתכוון, עוד שעה.

– כוס אמק. כוס אמק. רונה, את יודעת מה, בואי נלך לרכוב.

– כבר לא בא לי. מתחיל פיניאס ופרב.

– יופי. שיהיה לך ברור שזה על המצפון שלך.

אבל זה עוד כלום, פשוט כלום, בהשוואה לצמד רעים שמופיע אצלי מעת לעת ומשאיר אותי מרוקן טוטאלית: אהבה וחמלה. כלומר, בהנחה שכולנו מוכנים להגדיר חמלה כרגש מעורב בפני עצמו — רחמים לצד אהדה, השתתפות בצער לצד רצון לעזור (וכאילו, גם בהנחה שאף אחד מאיתנו לא רוצה להיכנס עכשיו לסרט של להגדיר מה זאת אהבה).

היסטורית, עוד מהימים הטרום־אבהיים שלי, יש משהו שמפעיל אצלי את החמלה יותר מכל דבר אחר: הסתפקות במועט. כשמישהו שמח במה שיש לו, זה אוטומטית זורק אותי גם להשתתפות בצער — כאילו, מסכן, הוא לא יודע כמה מעט זה היש הזה שיש לו — וגם לרצון לעזור, או בעצם רצון לסטור לו קצת שכל לתוך הראש, כי מי פראייר להסתפק בזה. עכשיו, כל זה לא אמור להוות בעיה בהקשר ההורי, כי ילדים לא נוטים להסתפק במועט: הם נוטים להסתפק בהמון. וגם לרונה יש קטעי תביא־את־כל־היד, אבל פה ושם מבליח אצלה צד שיום אחד יהפוך אותה כנראה לבת זוג ממודל ה־low maintenance, וכרגע הופך אותה לבת שביכולתה לקרוע לי את הלב מהחזה ולהחזיר אותו פנימה הפוך.

בפעם האחרונה שזה קרה היא זרחה מאושר עקב הצלחה מסחררת במשחק און־ליין מתמטי. היא פיצחה שם משהו די מורכב ואז אמרה משהו כמו — אני מנסח מזיכרון — "איזה כיף זה שאפשר גם לשחק וגם ללמוד". עכשיו תנו לי להוליך אתכם במורד הזיגזג הרגשי שזה שלח אותי לתוכו:

אוי רונה, שתהיי לי בריאה, איזה מין ילד אוהב ללמוד ← שנייה, היא באמת לא יודעת שיותר מגניב לשחק בפלייסטיישן? ← ואם כבר מדברים, איך זה שהיא אף פעם לא דורשת שנקנה לה פלייסטיישן? ← היא פשוט ילדה טובה מדי בשביל לדרוש דברים כאלה ← והיא תלמידה כל כך חרוצה שמתאים לה הסידור של לשחק וללמוד ← טוב, הילדה שלי שמחה בחלקה ← זה מעצבן אותי ← יופי, עכשיו אני גם משתתף בצערה וגם רוצה לעזור לה ← בעצם מה צערה, הילדה שלי שמחה ← הילדה שלי ← אוי רונה.

טוב, אני מניח שצמד הרגשות האחרון הזה הוא אזוטרי לחלוטין. ברור לי גם שרוב הבריות לא מתעצבנות על בריות ששמחות בחלקן, ובו בזמן מרגישות צורך בלתי נשלט לחבק אותן עד ריסוק צלעות. אבל אני מתעקש לגבי תקפותה של התיאוריה: לא רק עזים. גם מעורבים.

חמישה סרטים שלא מדברים עליהם מספיק

"פה פה, תביא לימבו"

"פה פה, תביא לימבו"

חשבתי להקדיש פוסט לסטארטרק החדש, אבל הוא היה מסתכם ב"מגניב הסטאטרק החדש". אז במקום, קבלו חמישה דברים לראות בבית: ברזילאי, איטלקי, איסלנדי ושני דוקומנטריים. חלקם התארחו או יתארחו בפרינט של בלייזר, אז אם בסוף יוצא שאני ממליץ לכם פעמיים על אותו סרט, זה מפני שאתם שייכים למיעוט קטן אך איכותי — אך ברצינות, ממש ממש קטן — שקורא אותי בשתי פלטפורמות.

1) Neighboring Sounds (ברזיל 2012). רוחו של רוברט אלטמן מרחפת מעל כמה וכמה אספקטים בעשייה של הסרט הברזילאי הזה. זה ניכר מיד הן ביחס הרם שמקבל כאן הסאונד והן בצד הוויזואלי — הבמאי קלבר פיליו מנדונסה משתמש בעדשת הזום ממש כמו אלטמן ז"ל, בתדירות גבוהה ובפולשנות כמעט אלימה — וככל שהעלילה מתגלגלת, ככה ניכרת ההשפעה של המנטור גם בכתיבה. או שאולי זאת השפעה האלן־רודולפית: ברגעים הטובים שלו, Neighboring Sounds נראה כמו עבודה של מי שהיה העוזר הנאמן של אלטמן, ואחר כך במאי של סרטים סופר־אלטמניים כמו "בחר בי" ו"המודרנים" ו"ברוכים הבאים ללוס אנג'לס". כן, עכשיו כשאני חושב על זה, יש לנו כאן עסק עם ב"ברוכים הבאים לרסיפה".

הסיפור הוא על מה שקורה בשכונה בורגנית באותה רסיפה, עיר חוף בצפון־מזרח ברזיל, אחרי שחברת אבטחה נשכרת לטפל במכת הפשע שתקפה אותה. אלא ש"סיפור" אינה בהכרח המילה המתאימה: מנדונסה טווה את העלילה לאט־לאט, דרך תת־עלילות על כמה מתושבי השכונה (אם סטלנית וילדיה, פושע קטן, פושע גדול, כאלה), ובדיוק כשאנחנו מבינים סופית איך כולם קשורים להכל, מגיעות כותרות הסיום. אני מניח שזה נשמע מאתגר, וזה אכן די מאתגר, אבל חוש הומור טוב ובימוי מצלמה מצוין — פשוט גדולים הזומים האלה — מרימים את 131 הדקות האלה הרבה מעל לרמת סרט הפסטיבלים הממוצע. שלא לדבר על התגלית שהוא טומן בחובו: יש מעמד ביניים בברזיל! לא, כי אני כבר חשבתי שכולם שם זה או בושקפה ואו ג'יזל.

2) The Best Offer (או La migliore offerta, איטליה 2013). מנהל מזדקן של בית מכירות פומביות (ג'פרי ראש) מוזמן על ידי אישה מסתורית לנהל את העיזבון של הוריה. למה היא מסרבת להראות לו את הפרצוף שלה? והוא, מה בכלל יש לו ממנה?

סרטו דובר האנגלית של ג'וזפה טורנטורה ("סינמה פרדיסו") מתנהל במיטבו כמו סיפור רפאים בלי רוח רפאים: גם אנחנו וגם ראש לא בטוחים אם האישה דנן בכלל קיימת, ואם קיימת אז איפה בדיוק — בבית הגדול שהיא מנסה להיפטר מתכולתו או איפשהו בנפש של המנהל הערירי והאיסטניס ברמות הווארד־יוזית. כל העסק קצת מאבד גובה ברגע שאנחנו מבינים מי נגד מי, אבל שווה לרוץ איתו ולו בשביל שלוש הברקות: התפקיד הראשי של ראש, עבודת המצלמה של פאביו זמריון והפסקול של — הו כן — אניו מוריקונה.

3) Indie Game: The Movie (קנדה 2012). אכתוב על הסרט הזה בהרחבה לטובת מוסף טכנולוגי שאנחנו זוממים לקראת הבלייזר הבא, ובינתיים תרשו לי להכריז שזה הדוקומנטרי הכי טוב שראיתי מאז, אנא עארף, מזמן.

מוחות מחודדים בטח הסיקו כבר שזה סרט העוסק בתעשיית משחקי המחשב העצמאיים, וזה המקום להבהיר שמשחקי מחשב — עצמאיים או לא — אינם בדיוק עולם תוכן שמעניין אותי. אבל הסרט הזה, שעוקב בעיקר אחרי הפיתוח של כותרי האינדי Super Meat Boy ו־FEZ, לא עוסק בגיקים שמפתחים משחקים שלעולם לא אשחק בהם. הוא עוסק באנשים יצירתיים ונון־קונפורמיסטים שחייבים להוציא החוצה את מה שבוער להם בפנים, בדיוק כמו ככל אמן אחר.

כן, אמנות. אם יש דבר שהדהים אותי בסרטם של ליסן פג'וט וג'יימס סבירסקי — היא והוא, שניהם קנדים — זה שנכנסתי אליו במחשבה שמשחקי מחשב יכולים לכל היותר להיות יצירתיים, ויצאתי ממנו מבין שהם יכולים להיות אמנותיים בשני המובנים הכי מובהקים של המילה כפי שאני מבין אותה. ראשית ישנו העניין דלעיל, קרי המניע של האנשים שיוצרים אותם; שנית, התמה של המשחקים האלה יכולה לגעת אשכרה בטבע האדם.

סרט מרגש ומעורר מחשבה על משחקי מחשב. מה עוד הם ימציאו.

4) Room 237 (ארצות הברית 2012). שואת יהודי אירופה והג'נוסייד של האינדיאנים בארצות הברית, חלונות בלתי אפשריים פיזיקלית ויצורים מהמיתולוגיה היוונית — יו ניים איט, אנשים מצאו רמזים לזה ב"הניצוץ" של סטנלי קובריק. וזה מה שמנסה לכסות הדוקומנטרי השני שלנו להערב.

הבמאי רודני אשר אסף חמש פרשנויות קיצוניות במיוחד ל"הניצוץ", והוא מציג אותן בלי לשפוט אותן. התוצאה, יותר משהיא מאירה במשהו את היצירה של קובריק, היא דוגמה ומופת לקשת של הדברים שאנשים שונים רואים באותו סרט: אחד זועק קונספירציה פוליטית איפה שהאחר רואה אמירה אישית, ולהפך. ההיבט הזה של עין המתבונן הופך לטעמי את Room 237 לצפיית חובה ליוצרי סרטים, מבקרי סרטים וחובבי סרטים הארדקור; לשאר בני התמותה הוא בוודאי ייראה קצת מקושקש, אבל עדיין מרתק.

5) The Deep (איסלנד 2012). אני מאמין כגדול בלשמור את הכי טוב לסוף, והסרט הזה — שהיה בשורטליסט של האוסקר הזר האחרון, אבל לא הגיע לגמר — הוא הכי טוב שראיתי החודש. כאילו, הוא וסטארטרק.

יש לי פטיש מסוים לקולנוע סקנדינבי, אבל אני חושב שלא צריך להיות סקנדינבופיל כמוני בשביל להתחבר לסרטו של בלתזר קורמקור — מי שלפני כמה שנים הגניב לגמרי עם המותחן Jar City, ואחר כך דווקא ביאס עם "המבריח", הרימייק האמריקאי ל־Reykjavik-Rotterdam שהוא עצמו הפיק. על כל פנים, מה שיש לנו כאן זה סיפור אמיתי מאמצע שנות ה־80 על סירת דיג שהתהפכה בלב הים הצפוני, ועל האדם היחיד שיצא מזה בחיים.

אני סאקר גם של סיפורי הישרדות (למעשה, ההיסטוריה זוכרת אותי כצופה ההוא שאהב את "להתחיל מחדש" של רוברט זמקיס), אבל נדמה לי שגם הישרדותופיל לא צריך להיות בשביל להתחבר ל־The Deep. חלק מזה קשור לגיבור, סתם דייג עם משקל עודף שמוצא את עצמו בלב התמודדות פסיכית עם איתני הטבע, אבל בשבילי זה קשור בעיקר למה שקורה אחרי שההתמודדות הפיזית מסתיימת. כל השאלות שעולות מסיפור כזה וכל מי ששואלים אותן — החל ב"בואו נברר אם יש משהו ייחודי בגוף של השמן הזה", עבור ב"למה אני חי והאחרים לא" וכלה ב"למה אתה חי ואבא שלי מת" — מטופלות כל כך בעדינות, בלי להתחייב לאמירות גדולות מדי אבל גם בלי לחמוק משום דבר, שזה הרבה יותר מסיפור הישרדות: זה סיפור שנוגע, ולא ייאמן שאני נדרש לצירוף המילים הזה פעמיים בפוסט אחד, בטבע האדם.

שלום שלום ושתבוא לי בחלום

באנגלית: תאמינו שאדם יכול זבוב

באנגלית: תאמינו שאדם יכול זבוב

חלומות. איך שכחתי את החלומות? אבל זה פשוט קורה מדי פעם: אתה מתיישב לייצר טקסט ובסוף יוצא שהלכת מסביב למה שרצית לכתוב. ובכן, רציתי לכתוב שסופרמן עיצב לי את החלומות.

מיד אשאיר אתכם עם מה שכן כתבתי בבלייזר החדש, אבל קודם אני חייב להוציא את זה מהסיסטם: מאז שראיתי את "סופרמן" המקורי — בגיל שש, ב־1980 — אני יודע איך מרגישים כשעפים. אני יודע כי אחרי שראיתי את כריסטופר ריב עושה את זה, חלמתי את עצמי עושה את זה בדיוק כמוהו. אני לא מתכוון לסתם חלום תעופה; אני מתכוון לאשכרה לשכב באוויר עם ידיים מאוגרפות (בחלומי זה עובד קצת כמו גז של אופנוע, אתה מהיר יותר ככל שאתה מאגרף חזק יותר), ולהיות סופרמן לפחות לכמה שניות של REM, לפחות פעם בכמה שנים של חלימה.

אין לי ספק שהמון אנשים חוו וחווים חלומות עף־כמו־סופרמן, וברור גם ש"סופרמן" הוא לא הסרט היחיד שנזל מהמסך אל שנת החלום שלנו. הרי אם יש דבר מדהים בקולנוע זה היכולת שלו לחדור לתת־מודע: רובנו לא ראינו גל צונאמי או נפלנו מבניין של מאה קומות, אבל בזכות איזה סרט שראינו פעם אנחנו יודעים איך לחלום את הדברים האלה. ואם יש סיבה לדאון־רייט התרגשות שלי לקראת "איש הפלדה" — הקרנת עיתונאים השבוע, בכורה ארצית בשבוע הבא — זה הזיכרונות מהחלום־סרט הראשון שלי (וסרטי חלומות או להפך הם גם הסיבה לכך שכריסטופר נולאן אחראי לטעמי לאחד הפספוסים הגדולים בקולנוע של העת החדשה, אבל לא כדאי שאתחיל בכלל עם "התחלה").

Sense of wonder אומרים באנגלית, ואפשר לתרגם את זה ל"תחושה של פליאה", אבל איכשהו זה לא עושה את העבודה. וזה הדבר האחד שאני רוצה מהסופרמן החדש הזה, יותר מכל מה שייכתב לעיל: לראות אדם עף ולחוש את התחושה שעושה את ההבדל בין wonderful לסתם נפלא.

בקיץ 1983 לקח אותי אבא לבכורה הארצית של "שובו של הג'די", מלחמת הכוכבים השלישי אבל הראשון שלי, וכנראה גם הסרט הראשון שחוויתי כסרט. כלומר, גם לפניו יצאתי חסר נשימה מאולמות קולנוע, אבל זאת הייתה הפעם הראשונה ששאלתי איך הם עשו את זה. שנתתי את דעתי לאומנות — לא האמנות, כן? פלוץ נהייתי הרבה אחר כך — של עשיית הסרטים. אני נזכר בזה עכשיו גם כי אוטוטו ימלאו 30 שנה לבכורה ההיא, וגם כי אוטוטו יוצא סרט שמחזיר אותי עוד שלוש שנים אחורה, לסרט הראשון שחוויתי בכלל. לא כסרט, לא כמשהו שמישהו עשה איכשהו; כחוויית ילדות מכוננת, בלי טיפת הגזמה.

הטגליין You’ll believe a man can fly עדיין עושה לי צמרמורת. הייתי צעיר מכדי לקרוא אותה על הפוסטרים בזמן אמת, כשאבא לקח אותי ל"סופרמן" בקולנוע מוגרבי, אבל נתקלתי בה שנים אחר כך והיא הכתה בי כמו שתמיד קורה כשטקסט — לרבות טקסט פרסומי, מה לעשות — מנסח משהו שברור לך, אבל שמשום מה אתה לא מצליח לנסח בעצמך. זה היה הלב של סרט הסופר־הירו הראשון, זה שהראה את הדרך לכל אלה שבאו אחריו: הוא באמת גרם לך להאמין שאדם יכול לעוף. לא מזמן הראיתי לבת שלי, שבדיוק הגיעה לגיל שבו אני הייתי כשכריסטופר ריב נחת במוגרבי, את סצנת התעופה הראשונה ההיא. זוכרים? קלארק קנט נכנס ברגל לתוך מבצר הבדידות, וכשהוא יוצא זה ביעף לכיוון המצלמה? אז 35 שנים עברו מאז שריצ'רד דונר ביים אותו, עם חוטי ניילון איפה שהיום יש פיקסלים, והשוט הזה עדיין גורם לך להאמין.

כילדים נהגנו לשנן ש"סופרמן 2" עולה על המקור, כנראה מפני שהיה בו יותר אקשן. אלא שבראייה לאחור, סופרמן הראשון איז דה שיט. הוא דה שיט כי יש בו משהו שנעדר מאז לא רק מפרנצ'ייז האיש בגלימה, אלא גם מסרטי קומיקס באופן כללי: תמימות. בדיוק אותה תמימות שנשקפת מסיסמת ה־You’ll believe a man can fly.

רוב האנשים שאוהבים לקרוא קומיקס וללכת לסרטי קומיקס לא אוהבים את סופרמן, וכשאתה מדבר איתם על זה הם מתלוננים בדיוק על התמימות שאני מדבר עליה: על נאומי ה"אמת, צדק והדרך האמריקאית"; ועל משהו יסודי יותר, קרי העובדה שאיש הפלדה הוא בעצם לא גיבור־על אלא כל־יכול, מה שמסרס את הבאד־גייז ומכאן שגם את הסיפורים האפשריים עליו. אבל אני חושב שהסופרמנופובים מפספסים את הנקודה, כי כל היופי באיש הפלדה זה שהוא כמו חלום של ילד על הגיבור שהוא רוצה להיות. ילד לא רוצה להיות אפל ומורכב, באטמן סטייל; הוא רוצה לעוף ולירות לייזר מהעיניים ולהציל את העולם מפני שזה הדבר הנכון לעשות, לא מפני שדוד שלו אמר לו פעם שעם כוח גדול באה אחריות גדולה.

עכשיו סופרמן חוזר. ב־20 בחודש יעלה כאן "איש הפלדה", וההייפ מורגש היטב בקהילות הרלוונטיות מאז שהטיזר־טריילר הראשון הופץ ברשת. התחושה היא שזאק סניידר ("שחר המתים" ו"השומרים" ו"300", אבל גם "סאקר פאנץ'"), תחת הפיקוח של המפיק/מנטור כריסטופר נולאן, הולך לעשות לגבר היחיד שלובש את התחתונים שלו מעל המכנסיים את מה שהמפיק שלו עשה לבאטמן: לא סתם אתחול אלא אחזור מנקודת האי־רלוונטיות אל לב האקשן ההוליוודי.

אני כבר לא יכול לחכות להקרנת העיתונאים של "איש הפלדה", אבל בניגוד לחוכמה המקובלת, כולי תקווה שהנוכחות של נולאן אין פירושה באטמניזציה של סופרמן. לפרנצ'ייז העטלף טוב להיות מורכב ואפל; פרנצ'ייז הקריפטונייט חייב להישאר פשוט ובהיר. הוא חייב להמשיך לגרום לילדים להאמין שהם יכולים לעוף. זה קסם שרק הקולנוע יודע לעשות, ושהוא לא עושה מאז האייטיז. כריסטופר ריב עם הגלימה, אליוט ואי־טי עם האופניים: אני לא רוצה לחשוב שהקולנוע נעשה מבוגר מדי — או מפוכח מדי, או חלילה ציני מדי — בשביל הצמרמורות האלה.

מה הבעיה שלכם עם הסיינטולוגיה

"מה אתה אומר, רק מאז תחילת הקיץ עוד שני אינץ'?"

"מה אתה אומר, רק מאז תחילת הקיץ עוד שני אינץ'?"

הסרט המושמץ ביותר בתבל יוצא מחר בישראל. "העולם אחרי" הוא מקרה נדיר שבו כישלון קופתי מהדהד וביקורות איומות (4.6 ב־IMDB ו־12% ב־Rotten Tomatoes) מנגנים כינור שני, חלוש, לעליהום ציבורי אמיתי: סרטו של מ. נייט שאמאלאן, או ליתר דיוק של המפיק־כוכב־כותב וויל סמית, מואשם בהפצת הרעיונות המסוכנים של הסיינטולוגיה.

לא צפיתי ב"העולם אחרי", אבל אם לשפוט על סמך הידיעה הזאת ורבות אחרות שפורסמו בימים האחרונים, הקשר הסיינטולוגי הוא לא רק בעיני המתבונן. וזאת לא הפעם הראשונה שסרט הוליוודי מסומן כשופר למסרים מבית מדרשו של ל. רון האברד: המקרה של "העולם אחרי" מזכיר את במיוחד "הקרב על כדור הארץ" של ג'ון טרבולטה, אבל לפניו "ונילה סקיי" ואחריו "אבדון" — שניהם עם ובהפקת טום קרוז — קיבלו אף הם אזהרת סיינטולוגיה, ויודעי דבר התריעו שהיא נוכחת גם ב"הנבואה" עם ניקולס קייג'. תראו מה זה, חמישה סרטים שלמים. עכשיו, שנתחיל לספור כמה סרטים הוליוודיים מפיצים רעיונות נוצריים?

הקולנוע האמריקאי, ולא רק המיינסטרימי/ הוליוודי, מקבל את ישו כמושיע או לפחות כתסריטאי. החל ברעיונות מופשטים כמו חטא וגאולה, עבור בדמויות שהן גלגול כזה או אחר של הצלוב וכלה בסרטים שעוסקים הד־און בנושאים נוצריים, ולאף אחד אין בעיה עם המסרים של הכנסייה הספציפית הזאת. אז למה חלה אמת מידה מוסרית אחת על תורתו של נגר מנצרת, ואחרת על זו של סופר מנברסקה?

עכשיו תחזיקו רגע את המחשבה הזאת, כי קולנוע הוא לא הנושא כאן: הנושא הוא פלורליזם, או סובלנות, או חופש דת, או איך שלא תרצו לקרוא לסוגיה העדינה של דברים שאנשים אחרים מאמינים בהם. גם אמריקה היא לא העניין פה, כי בשביל למצוא מוסר כפול מהסוג הזה לא צריך אפילו לצאת מאזור חיוג 972. הרי רק בחודש שעבר הסירה "דן" מהאוטובוסים שלה את קמפיין החוצות של הסיינטולוגיה בעקבות לחץ ציבורי, שאת עיקריו מסכם יפה אחד הטוקבקים המצוטטים ב־ynet: "אתם יודעים שמדובר בכת שמאמינה בחייזרים?".

תרשו לי להתעכב רגע על התגובה האנונימית הזאת, כי היא באמת מסכמת את כל הסיפור. או ליתר דיוק את שתי הרגליים שעליהן ניצב המבנה הרעוע של הצלוב־את־הסיינטולוגיה: מצד אחד בורות, ומצד שני מקרה קלאסי של טול קורה מבין עיניך. בורות כי הסיינטולוגיה אינה כת אלא דת, וטול קורה מבין עיניך כי אנשים שמאמינים בישות בלתי נראית אחת לא צריכים לתפוס תחת על כאלה שמאמינים בישות בלתי נראית אחרת.

זה המקום לומר שאין לי שום דבר בעד הכנסייה הסיינטולוגית. אני לא חבר בה ולא חבר שלה, והידע שלי לגביה הוא ספוראדי במקרה הטוב. אני כן יודע למשל שעל פי האברד, לפני 75 מיליון שנים הגיע לכדור הארץ ברנש מהחלל בשם זינו ששתל בהרי הגעש שלנו נשמות חייזריות. ואני יודע שזה פסיכי לגמרי מנקודת מבט של אדם רציונלי, אבל אני יודע גם שאותו הדבר נכון לגבי התעברות מרוח הקודש או נביא שעולה בסערה השמיימה.

תראו, אני אדם חילוני. כל הקטע של דת מסודרת נבצר מבינתי, ולא בגלל האמונה — כל אחד צריך משהו שיעזור לו לעבור את היום — אלא בגלל הפרקטיקה. כלומר, אני מוכן לקבל את הקונספט שמישהו ברא אותי, אבל לא את הרעיון שאכפת לו אם אתקע או לא אתקע את השרימפ הזה. באותה מידה אני מוכן לקבל את שאיפתו של הסיינטולוג להיות "קליר" — בגדול, אדם שאינו מושפע מזיכרונותיו ושמקבל את ההחלטה הנכונה בכל קונפליקט נתון — אבל לא את ההטפה נגד כל סוג של תרופה פסיכיאטרית. אבל לו הייתי אדם דתי, הייתי חושב שמחובתי לכבד את דתו של האחר. אפילו אם שלי שרדה אלפי שנים ושלו מפרסמת את עצמה על אוטובוסים.

אני יודע, עכשיו תבואו ותגידו שאין מה להשוות. הרי הם מסוכנים הסיינטולוגים האלה. לוקחים מאנשים כסף, מאיימים על חברים שרוצים לעזוב את הכנסייה. וואלה? ומסעות הצלב היו מה, משלחות של רצון טוב? והכסף של הכנסייה הקתולית הגיע מאיפה, מהתרמילים של שלושה אנשים חכמים? בנושא קשור, שנדבר על הסובלנות המוסלמית המפורסמת? לחלופין, שנשאל מתי בפעם האחרונה שמענו על סיינטולוג מטורלל שנכנס למערה וירה למוות ב־29 מתפללים? (בהקשר הזה צריך לומר שלפחות על שמה של הסיינטלוגיה לא רשומה עדיין אף מלחמה. מצד שני, היא עוד קטנה. היא לא מבינה).

"הדתות הן מועדונים", הפליא לנסח וודי אלן ב"לפרק את הארי". "הן מדירות. הן מקדמות את מושג 'האחר' כדי שתדע את מי לשנוא". זה אולי לא נכון לגבי כל הדתות — חלק מהקטע של הבהאים למשל זה שהם מקבלים את כל הנביאים המונותיאיסטיים — אבל זה ועוד איך נכון לגבי הנצרות, האסלאם והיהדות. כן, בפירוש גם היהדות. זאת שבניה אוהבים לצטט את "איש באמונתו יחיה" כאות לפלורליזם, כנראה מפני שנוח להם לשכוח שהביטוי המקורי הוא "צדיק באמונתו יחיה" (חבקוק ב4) ושהכוונה המקורית היא לאמונה באל מאוד ספציפי.

רוב היהודים והרוב המוחלט של הישראלים לא יודעים כלום על הסיינטולוגיה. בתשעה מכל עשרה מקרים הם אפילו לא יודעים איך לבטא את זה (לא, זה לא מלשון Saint. זה מלשון Scio, כלומר יֶדע, ומבטאים את זה סַיֶנְטוֹלוֹגְיָה). מצד שני, אחד מכל עשרה ישראלים יגיד לך שההוכחה הכי טובה לכך שחייזר בשם זינו לא ביקר כאן לפני 75 מיליון שנה היא שהעולם נברא כולה לפני 5,000. כשאלה הם פני הדברים, לא ברור לי מאיפה החוצפה לדרוש הסרת שלטי חוצות. בהקשר הזה אנחנו צבועים לא פחות מאנשים שהולכים לכנסייה כדי לאכול את בשרו של ישו ואחר כך מתבכיינים ב"הוליווד ריפורטר" על זה שוויל סמית מקדם אג'נדה מטורפת של הרי געש חייזריים.

חברים, יש סיכוי שיום אחד — מחר בבוקר או בעוד עשרות אלפי שנים — נגלה את האמת על משמעות חיינו כאן ושאר השאלות הגדולות שכל הדתות הגדולות מנסות לספק להן מענה. עד שזה יקרה, מוטב שנפגין פלורליזם אמיתי כלפי מכלול האמונה האנושי. ולו בשל הסיכוי שאיזושהי דת תצא בסוף צודקת, והסיכוי הלא פחות סביר שזאת תהיה אחת הגורסת שהיקום שלנו הוא בסך הכל מולקולה בתוך כתם חום על זרבוביתו השחורה של שנאוצר ממש גדול.

העולם גדול, הוא לא בנוי לילדים קטנים

"יופי אבא, זאת התמונה שתשכנע אנשים שאני עצובה"

"יופי אבא, זאת התמונה שתשכנע אנשים שאני עצובה"

אני לא טיפוס דכאוני. יש לי את הרגעים שלי, אבל אין לי בקרים של לא למצוא סיבה לצאת מהמיטה. אולי זה קשור יותר לנסיבות מאשר לאופי — ייתכן למשל שהבקרים שלי היו אפלים יותר אם הדיי־ג'וב שלי היה מסריח יותר — ואולי סתם בורכתי באיזון כימי. כך או כך, דיכאון הוא תחושה נדירה וחולפת. צער, לעומת זאת, הוא שכיח ונוכח.

בואו נתיישר רגע על ההגדרות, כי לא בטוח ששלי מתיישבות עם שלכם, של אבן שושן או לצורך העניין של ה־DSM: אצלי בראש, עצב הוא תגובה רגשית לדברים לא ספציפיים, ואילו צער הוא תגובה רציונאלית לדברים ספציפיים. במילים אחרות, עצב הוא מלנכוליה לא מוגדרת — ולפעמים נטולת סיבה — שמשמשת מצע לדיכאון. צער הוא תולדה של מבט מפוקח על כל מיני החרא שיש לעולם הזה להציע.

בגרמנית יש מילה שמתלבשת בול על מה שאני מתכוון אליו: וֶלְטְשְמֶרְץ. צער העולם. את המונח טבע הסופר הגרמני יליד המאה ה־18 ז'אן פול (במקור יוהן פול פרידריך ריכטר), וההגדרה שלו טובה לא פחות מהצליל של המילה. אליבא דריכטר — שבשם האירוניה ההיסטורית־ספרותית היה בכלל הומוריסטן — ולטשמרץ היא התחושה שחווה אדם המבין שהמציאות לעולם לא תוכל ספק את תאוותיה של הנפש. ואם כך אז ולטשמרץ זה מה שאני סובל ממנו, כי לנפש שלי יש סכסוך היסטורי עם המציאות. 12 שנה אני שכיר, והיא עדיין לא מבינה מה הקטע של כל התשע־עד־חמש הזה. 18 שנה אני מגדל כלבים, והיא עודה נחמצת בכל פעם שגופי יוצא לאותו תשע־עד־חמש ומשאיר אותם לבד בבית. שבע וחצי שנים אני אבא, והנפש עדיין מבקשת לחבק את רונה חזק חזק ולברוח איתה רחוק מכל מיני החרא של העולם.

זה לא קורה כל יום, גם לא פעם בשבוע, אבל כשזה בא אני נופל למצולות רעות. ביום הראשון בכיתה א', כשהפרצוף הקורן־מאושר שלה נעלם מאחורי הדלת של הכיתה, הייתי צריך לנשום עמוק מאוד כדי לא לפתוח אותה מחדש ולתלוש אותה משם כל עוד נפשה בה רק כדי שתישאר עוד קצת ילדה קטנה. כשהיא מקבלת את העונש היחיד שמוטל עליה — לכי לחדר ואל תצאי עד שנגיד לך/ שתירגעי/ שתבקשי סליחה על מה שעשית — הבכי החנוק שלה תמיד מביא אותי אל סף שבירה ונסיגה מכל העניין, ולעזאזל המסר החינוכי. וגם אתמול, כשרונה נורא בכתה כי היא לא רוצה לבלות בקייטנות חודש וחצי מתוך החודשיים של החופש הגדול, הרגשתי על הכתפיים את כל השמרץ הזה.

רונה לא בכתה רק בגלל הקייטנות שאין לנו ברירה אלא לשלוח אותה אליהן כי שנינו עובדים; היא בכתה גם כי היא אוטוטו מסיימת שנה ראשונה של יום לימודים סופר־ארוך, שמסתיים בארבע וחצי. זאת מסגרת מצוינת שעולה לנו בוכטה כסף ושבין השאר מאפשרת לה לעשות את שיעורי הבית בבית הספר, ככה שלפחות מארבע וחצי היא נטולת מטלות, אבל זה לא משנה את העובדה שהיא ילדה בת שבע וחצי שהיום שלה נמשך שמונה וחצי שעות. "זה כאילו שהיא כבר עובדת", אמרה לי אתמול אימא שלה אחרי הבכי ההוא, ואני הרגשתי את השמרץ לוחץ לי בגרון.

אני מניח שאובייקטיבית אין פה דרמה גדולה. רונה היא בת להורים עובדים שיש להם מעט מאוד עזרה זמינה, אז היא צריכה יום לימודים ארוך וקייטנה. מה גם שאפשר לחשוב, בו־הו, חודש וחצי של שוקו ולחמנייה בעולם שיש בו — תיקון, בארץ שיש בה — ילדים רעבים. אבל ראשית, אנחנו מרגישים את מה שאנחנו מרגישים ואף אחד לא חווה כלום בהשוואה לאף אחד אחר. ושנית, אני חושב שהסאבטקסט של הבכי מליל אמש הוא "אני רוצה חופש". ולפחות דרך הפילטר של הנפש שלי, היא רוצה בדיוק את מה שילדים זכאים לו.

"גם לי יש רגשות", צעקה אתמול רונה בפרץ של דרמטיזציה, ומה שיצא ממני בתגובה זה רבע גיחוך שהפך לשלושת רבעי יבבה. היא לא שמה לב לזה בתוך כל הבכי, אבל לא היה חסר הרבה כדי שאשב שם על המיטה ואתייפח איתה. לא מפני שהיא אומללה באיזשהו אופן; מפני שהעולם הזה או הקפיטליזם הזה או המדינה הזאת בנויים ככה שלהיות משועבד זה לא רק קטע של גדולים. מפני שלילדה בכיתה א' מגיע לחזור הביתה כשעוד יש שמש בחוץ אפילו אם כבר שעון חורף, ומגיע לה חופש גדול ולא שבועיים מצטברים של חופשים קטנים. מגיע לה ואני לא ממש יכול לתת לה, ואז הצער מחלחל וכל מה שאכפת לי זה הרגע שאתייצב לאסוף אותה מבית הספר, הפעם ברבע לארבע כמו אבא טוב.

זה הצ'ופר הקבוע שלי לרונה, לפחות ארבע פעמים בחודש: הנה אבא בא שלושת רבעי שעה לפני הזמן. הנה אבא בא אחרי כולה שבע שעות וארבעים וחמש דקות של ישיבה על התחת והפנמת אידיאלים שמטרתם להפוך אותך לעוד שתיל בערוגה של המעמד הבינוני. הנה אבא בא עם מועקת שני טון כי מאוויי הנפש שלו מסרבים לקבל את איך שהעולם עובד.

הבוקר אמרתי לרונה שהדברים שלה נגעו לליבי. היא אמרה שהיא מצטערת, ואני הבנתי שהבת שלי עוד לא ממש מבינה מה פירוש נוגע ללב. היה משהו מעודד ברגע הילדותי הזה, כמו שעכשיו יש משהו מעודד במחשבה על זה שאוטוטו אני אוסף אותה ויהיה לנו כיף וכל האמור לעיל ילך למשמורת במגירה של הדיכאון־יום־א'. אבל ביום א' הספציפי הזה אני מבין כל כך טוב את אלה שקמים בבוקר ולא מוצאים סיבה לצאת מהמיטה.