ארכיון חודשי: דצמבר 2013

ואם בת יחידה היא בת בודדה?

"יופי רונה, עכשיו תתחילי לבנות את הספינקס"

"יופי רונה, עכשיו תתחילי לבנות את הספינקס"

"אני לא מבין שחקנים שמתלוננים על הקושי לשחק מול שום דבר", אמר פעם סמואל ג'קסון על הצורך לדמיין נבלים דיגיטליים בטרילוגיית הפריקוולים של "מלחמת הכוכבים". "הייתי בן יחיד, וכל הזמן שיחקתי עם דברים שלא היו שם. זה נקרא להשתמש בדמיון שלך". ובאמת, את הדמיון של הבת היחידה שלי אני רואה בפעולה כל הזמן. תמיד הייתה לה יכולת להעסיק את עצמה מתוך עצמה, וגם אם היום זה נדלק לה רק אחרי שמכבים לה את המסך של הטלוויזיה/ מחשב/ טלפון, זה עדיין דבר יפה לראות. דבר משקיט מצפון לראות, אם להתביית על הסיבה שבגללה המילים האלה נכתבות.

היעדר המישהו לשחק איתו זה משהו שאתה לוקח בחשבון כשמתגבשת אצלך קונספציית האחת והיחידה, אבל יש הבדל בין לקחת בחשבון ולהיות מוטרד, ואותי זה לגמרי לא הטריד. קודם כל סידרתי לעצמי בראש שבתור בת יחידה היא בוודאי תקיף את עצמה בחברים. אחר כך נשבעתי שכפיצוי על היעדר אח או אחות, רונה תקבל מלא שעות אבא. אלא שהפסיכולוגיה של הילד האחד היא קצת יותר מורכבת מזה, או שככה זה אצל הילדה האחת שלי. ובכל מקרה, נדמה לי שפספסתי עוד יותר את הפסיכולוגיה של אבא שלה.

בגיל שתי דקות לשמונה, רונה היא ילדה שמחה ואהובה שבני גילה רוצים בקרבתה, אבל אף אחד מהם הוא לא החבר הכי טוב שלה (ואף אחת היא לא ה־BFF שלה, שזה דפיציט אמיתי בגילה ובכלל). והיא בהחלט זוכה לשעות אבא, אבל עם אבא שהוא לא הטיפוס המשחק ובטח לא המשתטה, אולי למעט איזה קרב כריות מזדמן. אבא של רונה טוב בלקחת אותה לסרטים, בלשבת איתה בבית קפה, בלדבר איתה על דברים של גדולים ובלעשות איתה דברים של גדולים. מקסימום לאפות משהו ביחד או לעסוק יחד במה שילדים קוראים היום "עבודת יצירה", כי למה להשתמש במילים גדולות.

כדי להשלים את התמונה, רונה היא ילדה שתמיד יש לה עם מי לשחק בבית הספר, אבל פליי־דייטס הן אירוע נדיר מאוד בלו"ז שלה למרות שלא חסרות הצעות להתארח ובקשות לארח. כששאלתי אותה למה, התשובה הייתה שבית ספר זה בשביל חברים ובשאר היום יותר נוח לה להיות לבד. זה מה שהיא אמרה, נוח. ומכל זה יצא שיום אחד, לפני ככה שבוע, היכתה בי בגל של צער ובחילה המחשבה שהילדה שלי לא רק יחידה אלא גם בודדה.

תראו, היא לא. לא באמת. כל יום היא חוזרת הביתה עם סיפורים על חוויות משותפות עם חברים, וכמובן שיש מיליארד מסיבות וכיו"ב אירועים שמוכיחים את הטיעון דלעיל: הילדה אהובה. שזאת מחשבה מרגיעה בתשעה מכל עשרה מקרים שהמצפון קצת מייסר אותי, אבל לא בעשירי. לא ביום ההוא שהיא חזרה בוכה כי הכיתה התחלקה לזוגות והיא קצת ריחפה ובסוף יצא שאף אחד לא רצה להיות בן הזוג שלה. ובטח לא מצאתי נחמה במחשבה שהיא אהובה לפני ככה שבוע, כשהיא בילתה את אחר הצהריים במשחק מחשב רב־משתתפים עם שתיים מהחברות שלה.

הזכרתי קודם את הפסיכולוגיה של הח"מ, וזה המקום להודות בשריטה: אם יש דבר שקשה לי איתו בסיפורים עצובים זה הקטעים השמחים. את השורה "והעץ היה מאושר" אני לא יכול להקריא בשפתיים לא רועדות, את הסיפור על איה שמבסוט ביום ההולדת שלו מבלון מפוצץ וצנצנת דבש ריקה אני אשכרה מצטער שאי־פעם קראתי, ואם משהו שבר אותי בדוקו שראיתי לא מזמן על תסמונת של זיקנה מואצת זה לא הילד שנראה כמו סבא, אלא איך שהוא נראה כשהלהקה האהובה עליו הזמינה אותו אל מאחורי הקלעים באיזו הופעה. לא יודע למה זה עובד אצלי ככה, ולצורך העניין זה גם לא רלוונטי. אני מספר את זה רק כדי להסביר את מה שקרה באותו ערב של פליי־דייט וירטואלי.

מעשה שהיה: בהתחלה רונה התרוצצה בבית באקסטזה כי תכף היא תשוטט עם שתי חברות אמיתיות בסביבה מדומיינת, ואני נתקפתי צער כי זה לא אמור להיות כזה אירוע בשבילה. אחר כך התחרבש משהו בתקשורת הדיגיטלית, והפליי־דייט המשולש גווע אולי חצי שעה אחרי שהתחיל. באותו לילה, בהשפעת האנטי־קליימקס, רונה נכנסה לאחד מהתקפי הבכי שלה — הם באים אולי פעם ברבעון — וכדי להרגיע אותה אמרה לה אימא שלה שגם אבא תיכף מתחיל לבכות. אני בטוח שלא היה לה מושג כמה היא צדקה.

על ההחלטה להסתפק באחת והיחידה שלי יצא לי להגן באלף ואחת הזדמנויות, ואין לי בעיה לעשות את זה שוב, עם ולמרות כל האמור לעיל. יותר מזה, אני מכיר המון ילדים מרובי אחים שסובלים מקשת שלמה של בעיות חברתיות. בקיצור, השכל הישר שלי מסוגל להתמודד בלי שום בעיה עם מה שקרה בערב ההוא. אבל הלב, יימח שמו, הוא ניצל את ההזדמנות כדי להוציא אותי עם תרמיל ומקל לגילט־טריפ של הלייף. תראה מה קורה בגלל שאין לה אחים. תראה מה קורה מרוב שעות אבא שעושים בהן דברים של גדולים. רבאק, אבא, תראה מה זה ילדה שלא יודעת מה זה ילדים.

זה עבר. ברור שזה עבר. אני כותב עכשיו לא במצפון מיוסר אלא בהשלמה. לא בהבנה — אני עדיין תוהה מה כל זה אומר עליה, או לצורך העניין עלי — אבל בשתי דקות לשמונה שנים של הורות, אני משלים עם האשמה. ליתר דיוק, עם הכאב שנמצא בצד השני של האהבה. אני אוהב את הבת שלי > רע לבת שלי > רע לי > אני בודק איך זה באשמתי. ככה זה עובד אצלי.

בחיים לא תשמעו אותי נסוג מההצהרות בדבר היתרונות שטמונים בחד־ילדתיות. יותר מזה, מאז הערב ההוא מתרוצץ לי בראש החצי השני של "מבדידות האנשים הופכים קשים" — הנה, אפילו יהונתן גפן כתב שמעטים כן יוצאים ממנה נשכרים — וגם היפוך לוגי של "חופשי זה לגמרי לבד", כי אם ככה אז לבד זה לגמרי חופשי. חוץ מזה, אודה וקצת אבוש, מתנגן לי בראש השיר הזה:

אז כן, בינתיים עבר הצער ושכחה ושככה הבחילה. אבל מדי פעם אני תוהה מה הייתה תדירות הפליי־דייטס של רונה, ומנגד של התקפי הבכי שלה, עם אבא ליותר מאחת. או לכל הפחות עם אבא שמוכן למחול על כבודו, ומפעם לפעם לעשות דברים של ילדים.

מודעות פרסומת

הכל הא

שני סרטים טובים מאוד והפוכים לגמרי יוצאים היום בישראל: "הכל אבוד" השתקני ו"פרנסס הא" הדברני. הנה העשרה סנט שלי — נו, חמישה סנט ועוד חמישה? גיח? מתוך בלייזר של דצמבר

"תראה איזה מדינה, שתי טיפות גשם והכל בעוצר"

"תראה איזה מדינה, שתי טיפות גשם והכל בעוצר"

באחת מביקורות הקולנוע הכי מעיפות מוח שקראתי בשנים האחרונות, יאיר רוה נדרש לכך ששם הספינה ב"חיי פיי" — ספינה שטביעתה היא האירוע המכונן של העלילה כולה — הוא "צמצום". ממש ככה, Tsimtsum. רוה כתב שלביטוי הזה יש משמעויות מרחיקות לכת בקבלת האר"י הקדוש, ושם הוא די איבד אותי כי אפילו אריות של חולין אני לא מכיר, אבל תשומת הלב לפרט הזה והיציאה מממנו לניתוח שלם של סרט היו שיעור בכתיבה ביקורתית. שיעור שנזכרתי בו החודש מפני שבדיוק אותם אלמנטים, ספינה טובעת וצמצום, נמצאים בליבו של "הכל אבוד".

"חיי פיי" מינוס סיפור המסגרת והטיגריס הבנגלי, "הזקן והים" מינוס הדג, "להתחיל מחדש" מינוס ההתחלה והסוף והכדורעף: "הכל אבוד" הוא צמצום של סיפור ההישרדות בלב ים למינימום האבסולוטי. גבר אחד, יאכטה אחת שניזוקה באופן בלתי הפיך, וזהו. דיאלוגים? רק משפט אחד ועוד "פאק" אחד, אולי האיכותי ביותר שצולם אי פעם. שחקנים? "הכל אבוד" מסתכל על סנדרה בולוק ועל ג'ורג' קלוני ב"כח משיכה" ועושה להם רייז עם סרט שכל כולו רוברט רדפורד (בתפקיד שחייב לסדר לו סוף סוף את אוסקר המשחק שחמק ממנו עד היום באורח כה שערורייתי).

כן, "כח משיכה". "הכל אבוד" הוא יצירה־אחות ליצירת המופת של אלפונסו קוארון, ומצד שני תמונת ראי שלו: אין כאן תלת־ממד, אין כאן סיפור רקע שמעניק משמעות להישרדות של הדמות הספציפית הזאת כמו הבת המתה של בולוק אצל קוארון. איפה: לדמות של רדפורד אין אפילו שם, והרקע היחיד שמוצע לנו הוא קטע הקריינות הכמעט סתום שפותח את הסרט, מכתב פרדה ממי שאנחנו יכולים רק לשער שהם אשתו וילדיו. ותשמעו, זה מספיק. יותר ממספיק.

"הכל אבוד" הוא חוויית צפייה מאתגרת במובן המובן (לא רק 106 דקות של שחקן אחד, אלא גם סיום שאפשר לנהל עליו דיונים שלמים), והוא מאתגר גם במובן שהבנתי רק ממש לקראת הסוף. למדיניות הצמצום של הבמאי ג'יי־סי צ'נדור, שכבר לפני שנתיים הוכיח שהוא יודע מה טוב עם "התמוטטות" המצוין, יש תופעת לוואי מרתקת: היא מכריחה אותך לחשוב. כמו רדפורד שהפנים שלו מביעות המון גם כשהן לא מביעות שום דבר ספציפי, כל הריק הזה מכריח אותך להתבונן פנימה. לשאול את עצמך איך אתה היית מתמודד עם סופת חרא כזאת, ואולי גם לתהות מה היית משאיר אחריך אם הים היה בולע אותך.

אני לא יודע אם זאת רק הקריינות של היאכטונר הזקן שנפרד מאהוביו או גם העובדה שאני רחוק חודשיים מיום הולדתי ה־40, אבל "הכל אבוד" גרם לי לסכם את עצמי לעצמי. אני לא יכול להמליץ עליו לאנשים שב"להתחיל מחדש" לא קרו לטעמם מספיק דברים, אבל אם אתם קצת כמוני — קצת הלומים מהגיל הזה שפתאום הגעתם אליו, קצת שואלים את עצמכם מה השגתם, קצת סאקרים של סיפורי הישרדות — אז וואו, עופו על זה.

אתם מכירים אחת כזאת. היא ידידה שלכם או אחות שלכם או יזיזה שלכם או שכנה שלכם, ואף פעם לא הבנתם איך זה שהדברים לא נופלים לה למקום. היא יפה אבל היא לבד, היא נבונה אבל אין לה לירה על התחת, היא מוכשרת אבל אף אחד לא יודע את זה, ואתם שואלים איזה מין עולם זה שבחורה כזאת לא מוצאת בו מקום. אתם מכירים אחת כזאת, ונוח באומבך עשה עליה סרט.

ליתר דיוק, באומבך ("חיים בין השורות", "גרינברג") וגרטה גרוויג עשו את "פרנסס הא". גרוויג ("לרומא באהבה") היא בת זוגו של באומבך, השותפה שלו לכתיבה וגם הכוכבת, אז באמת שזה פיפטי פיפטי. ואיך השלם? ברבע הראשון הייתה לי הרגשה שמדובר בסרט הכי נקבי שראיתי בזמן האחרון. מין דבר כזה שיכול לשנות את חייהן של סטודנטיות לקולנוע, אבל זהו. אבל זהו: מהרבע השני ואילך, מרגע שהעלילה מתקדמת מעבר למערכת היחסים של פרנסס והחברה הכי טובה שלה, סופי (מיקי סמנר, הבת של סטינג), זה מתחיל לעבוד בכל הרמות. מצחיק, נוגע ללב, חכם ובעיקר נכנס ללב השאלה דלעיל. איך זה שבחורה כזאת.

פתחתי ואמרתי שאתם מכירים אחת, ואסיים ואומר שאתם צריכים לקחת אותה ל"פרנסס הא". היא תמצא שם את עצמה, ועם קצת מזל גם את הדבר המיוחד הזה שיש רק בסרטים מיוחדים, חמוצים־מתוקים. כמעט כתבתי תקווה, אבל המילה הנכונה היא נחמה.

בית הספר לאמנויות Revisited

בשורה האחורית, ראשון מימין: אני

בשורה האחורית, ראשון מימין: אני

כבר חודש רודף אותי Legacy מהאלבום החדש של אמינם. זאת לא הפעם הראשונה ששיר שלו נופל לי בול על החיים (Mockingbird למשל תפס אותי בגרון ובביצים על תחילת הגל של הלהיות אבא), אבל הפעם זה מקרה קיצון, מה גם שבתכלס זה רק הפזמון. אין לי מושג מה בדיוק עושה שם פולינה, זמרת שבחיים לא שמעתי אותה או עליה, אבל הדרך שבה היא משגרת את השורה This is my legacy — וביתר שאת, האנחה הקטנה הזאת שהיא נותנת מיד אחרי — הדבר הזה הוא פרשנות קולית־נשית מושלמת לאיך שהגבר המאוד לא מושלם הזה מרגיש כרגע. תשמיעו לכם את זה ברקע ונמשיך:

אז ככה זה כבר חודש. אמינם ופולינה ואני שואלים את עצמי איזה מין מורשת אוכל לייחס לעצמי בפברואר, כששנות ה־30 שלי יסתיימו והריטואליזם המטופש שלי יכריח אותי לנסח לעצמי איזה "מה אני משאיר אחרי". מהבחינה הזאת, "מקום טוב" בא לי הכי טוב שיכול להיות. הנה גבר, ערכת בנזונה של ספר. זה משהו שלא זורקים כשיוצא עוד גיליון. יש עוד כאלה ברשימונת שמתרוצצת לי בין האוזניים על רקע הגרגורים של פולינה: נתתי שמות לשתי תוכניות רדיו, לספר אחד, לשני כלבים ולילדה אחת. הייתי ועודני חלק ממגזין שלפעמים אני גאה בו כמעט כמו שאני גאה בה. לפני זה הייתי במאי, ופה ושם אפילו יצא לי משהו שממש אהבתי. אבל מה עוד? מה עוד is my legacy?

עם השאלה הזאת ברמקולים ובראש הגעתי בשבוע שעבר לכנס המחזור שלי. מחזור ב' של בית הספר לאמנויות בתל אביב, זה שהזכרתי כאן מבעוד מועד. זה היה כנס המחזור הראשון שלי — לזה של התיכון לא רציתי ללכת, והחבר'ה מהיסודי מעולם לא טרחו — ככה שלא ידעתי למה לצפות. לא רק בגלל הראשוניות, אלא בעיקר בגלל שעברו כמעט 25 שנה מאז שראיתי את הרוב המוחלט של האנשים האלה. זאת תקופת זמן שקשה לעכל עד שלא מתחילים לפרוט אותה לפרוטות, ולי זה התחיל להסתדר בראש כשפרמטתי את המשוואה הבאה: בדיוק בחופש הגדול שאחרי הפרידה ממחזור ב' התחלתי לעשן. בדיוק לפני חמש שנים הפסקתי לעשן. בין לבין הספקתי לעשן בדיוק 20 שנה.

אני מניח שכנסי מחזור הם קטע באשר הם, אבל במחזור הספציפי שלי זה אפילו יותר קטע. עם דנה דבורין ושיר(י) גוטליב, עם "צעירי תל אביב" ו"לא כולל שירות", היינו מחזור שיצאו ממנו אשכרה כוכבים. להיפגש מחדש עם החבר'ה שלמדו בשתי הכיתות האלה בדיוק כשאתה שואל את עצמך איפה היית ומה עשית, מה נזקף לזכותך אחרי 40 או לפחות 25 שנים — זה, כאמור, קטע.

וקטע זה היה. אלף ואחת תחושות ויברצו את האוויר של הבית המארח ביפו העתיקה, ובאורח מאוד לא צפוי מצד אנשים שבאו לבדוק מי השמין, כמעט כולן היו חיוביות. משהו טוב זרם שם, משהו שגרם לבערך ארבעים אנשים להרגיש נוח בתוך העור של עצמם. אני לא אומר שכולם סיכמו לעצמם את עצמם של רבע המאה החולפת כהצלחה מסחררת — זה אירוע שבו השוואות הן בלתי נמנעות, ולפעמים אתה פשוט יוצא קטן מסכום חלקיו של מישהו שפעם העתקת ממנו שיעורים — אבל הווייב לא היה של תחרות. הוא היה של אנשים שמרגישים כאילו הם חזרו הביתה.

לפני שהערב התחיל היו לי רעיונות מאוד ברורים לגבי מה שצריך לקרות לפני שהוא יסתיים: סיכמתי עם עצמי להתוודות בפני זאת שהייתי מאוהב בה שלוש שנים על זה שהייתי מאוהב בה שלוש שנים, להזכיר לגור שלף שביום האחרון של כיתה ט' אמרתי לו שעוד אראה אותו מניף את גביע אירופה, ולסגור חשבון עם ההיא שכמה שנים טובות אחרי טקס הסיום עשתה לי קטע מסריח בדייט. מכל השלוש, האחרונה הייתה ההבטחה־לעצמי היחידה שקיימתי. זה גרם לי להרגיש כל כך רע, כל כך קטנוני ואידיוטי, שנטשתי לאלתר את כל התוכניות ועשיתי את מה שאני לעולם לא עושה: זרמתי.

בתוך הזרם הזה של השיחות החטופות, בתוך כל האנשים האלה שנשאר לי מהם רק החלק הטוב של הזיכרונות, עלה בדעתי שמורשת זה לא רק מה עשית. זה גם מי היית. מה חווית. ורק עם פרספקטיבה של חצי יובל — רק אחרי שכבר הספקתי לשכוח מכל הציניות שאפיינה אותי בשנים ההן, בבית הספר ההוא — הבנתי שהיה לי מזל עצום להכיר את האנשים היפים האלה. אנשים שפעם תפסתי תחת על חלקם כי הם היו ב"תופסים ראש", והיום אני יודע שזה לא היה לגמרי מנותק מסוף המשפט: …ואני לא. אנשים שפעם לא טרחתי להכיר לעומק והיום הייתי מת להמשיך לדבר איתם עוד חמש דקות. אנשים שפעם קינאתי בהם כי הם היו עם הנערות שרציתי, ובגיל דקה לארבעים אני יודע שאולי זה היה גם קצת בגלל שאף פעם לא סיפרתי להן שרציתי.

אמרתי ש־Legacy תפס אותי רק בפזמון, וזה באמת היה נכון בשבועות הראשונים של הלופ, אבל מאז הכנס של מחזור ב' התלבשו לי גם הבתים. מעולם לא הייתי התלמיד ההוא שמרביצים לו — וכאילו, הכי קרוב שהגעתי ללהפוך לראפר היה כשפעם קיבלתי ממבקר מוזיקה אימייל שהתחיל במילה "יו" — אבל עכשיו, כשאמינם שר על הילד שהוא היה, אני מוצא את עצמי עושה עם הראש כמו אחד שמבין. אולי לא את מה שהמשורר התכוון אליו, אבל לפחות מבין משהו: אם אתה פחות כועס ויותר מקבל, פחות מביט אחורה בזעם ויותר מביט סביבך על כל האנשים היפים, אולי זה לא כל כך נורא לסגור 40. ואם ככה, אז אולי זה לא כל כך חשוב להבין מהי המורשת שלך. אולי חשוב יותר להודות על מי שיצא לך להיות.

The Water Method Man, הספר מאת ג'ון אירווינג שגרם לי לחשוב שאולי גם אני יכול לכתוב, מסתיים בפסקה שתמיד עושה לי צמרמורת. זה לא בדיוק ספוילר, אבל בכל זאת הוזהרתם: הגיבור בוגוס טראמפר, מוקף בחברים ולראשונה לא טובע בים של רחמים עצמיים, מתואר ככה אפרופו אזכור של "מובי דיק" (תרגום שלי, כי ליצירת המופת הזאת אין גירסה עברית): "ערני לצלקות שלו, לצלצלים הנעוצים בו ולכל הדברים, בוגוס טראמפר חייך בזהירות אל כל הבשר הטוב שסביבו". ככה, אבל בדיוק ככה, הרגשתי כשאחרי חודש שלם של מחשבות מיותרות על מורשת הרשיתי לעצמי פשוט ליהנות מהזיכרונות.

אני חושב שכולנו, כל המסכמים־את־עצמם־לעצמם — כי מתקרב איזה יום הולדת עגול, או סתם כי אנשים נוטים לחשוב במונחים של סיכומים — צריכים לעצור לפעמים את ה"מה לא הספקתי" ואת ה"איפה טעיתי" כדי לפנות מקום לקצת "כך הייתי".

הבינג סד דט, אולי בכל זאת הייתי צריך להתוודות על שלוש שנות האהבה הנכזבת ההיא. אז הנה התוודיתי, מרית.