ארכיון חודשי: יולי 2015

עצרו הכל, נמצא הפיתרון לזוגיות האנושית!

"די נו, אתה באמת מאמין שזה ייקח רק שש שנים?"

נישואים לא עובדים. מבדידות האנשים הופכים קשים. זיונים זה מלא עבודה. יחסים פתוחים זה נורא לא היגייני. אבל מה אם…?

השאלה הזאת ותשובה אפשרית אחת עומדות בבסיס "5 עד 7", סרטו של התסריטאי והמפיק – על פי רוב בטלוויזיה – ויקטור לוין. האיש החל בכתיבת פרסומות של "ד"ר פפר", התגלגל לסדרות ("משתגעים מאהבה", "המופע של לארי סנדרס", "מד מן"), ורק בגיל 54 התפנה לפרויקט ביכורים כבמאי. עכשיו, אני לא סובל את הביטוי "כל עכבה לטובה", אבל ה"5 עד 7" הזה הוא חתיכת עכבה טובה.

מה אם גם לבעל וגם לאישה יהיו מאהבים בהסכמה? זוגיות אקסטרה, מקובלת ומוסכמת, תחומה בכללים שמאפשרים לה להתקיים לא רק במקביל לנישואים אלא גם בתוכם? לצרפתים, מי אם לא, יש מסורת של סידור כזה. Cinq à sept בשפת המקור, "חמש עד שבע" בשפתנו. רוצה לומר, מערכת יחסים שלמה שמתנהלת באזור הדמדומים שבין אחרי העבודה לארוחת הערב. המסורת הזאת די נעלמה מארץ המקור שלה, אבל לוין, שלפני כ־30 שנה ראה דוגמה חיה לסידור הזה, כתב וביים סרט שכל־כולו נסוב סביב השאלה אם זה זה. אם הצרפתים עלו על – ובסופו של דבר ירדו מ – המזור המושלם לזוגיות האנושית.

זה לא מתחיל ככה. לא מבחינת הגיבור, סופר־בשאיפה בשם בריאן (אנטון ילצ'ין): הוא מבחינתו מתאהב עד מעל לראש באריאל (ברניס מארלו), שאמנם מבוגרת ממנו בכמה שנים טובות אבל חוץ מזה נראית כמו חלום שהתגשם. אולם אבוי, ושברו: אריאל נשואה לדיפלומט צרפתי בשם ואלרי (למבר ווליסון), ואין לה שום כוונות לפרק את החבילה. אז היא מציעה לבריאן לקיים את סידור החמש־עד־שבע, ולמרות אלף ואחת התנגדויות – מילא של בריאן, חכו לסצנה שבה ההורים היהודים שלו מביעים את שלהם – הבחור צולל לתוך זה.

95 דקות נמשך סרטו של לוין, ובלפחות 50 מהן הוא נותן לנו להתמכר לאשלייה שזה אפשרי. כלומר, לא רק שהעסק הזה עובד בשביל בריאן ואריאל: הוא מתאים פיקס גם לבעל ואלרי, ואפילו ההורים שהוזכרו לעיל – גלן קלוז ופרנק לנגלה, שלגמרי גונבים את הסרט בסצנה וחצי שלהם – מקבלים בסופו של דבר את המנאז' המאוד ספציפי הזה.

נו, אז איך "5 עד 7"? נהדר, זה איך. נבון ומצחיק ומרגש ובעיקר מקסים. כן, זאת המילה מבחינתי: הסרט הזה הילך עליי קסם. גרם לי לקוות בכל מאודי שהנה, אכן נתגלה פורמט שמאפשר לגבר ואישה לשרוד זה את זו לאורך זמן. וזה לא רק הפרמיס: גם הקולנוע של לוין הקסים אותי. צנוע, לא מתחכם, אבל מלא מיני־מחוות (למשל ל"ז'יל וז'ים", למשל ל"הבוגר") ורגעים של אינטליגנציה אסתטית נטו (שימו לב לסצנה שבה בריאן ואריאל עומדים על המרפסת, בדיוק בנקודת האמצע בין חלון כפול לחלון בודד, ותגידו לי אם זה לא הדימוי הארכיטקטוני המושלם למערכת יחסים שהיא פשרה בין להיות שניים ולהיות אחד). זאת לא בדיוק קומדיה רומנטית, בין השאר מפני שלוין לא לוחץ עד הסוף על הכפתור של המצחיק; זה יותר כמו רומן קומי, וככזה הוא מאוזן להפליא ומענג לעילא.

מה שאלתם? אה, אתם רוצים לדעת אם לרוץ הביתה ולספר שם שהצרפתים פיצחו את זה? אז לא. את הנסיבות או את הסיבות לא אספיילר לכם כמובן, אבל לוין חכם מספיק בשביל להבין איפה טמונה הבעיה בחמש־עד־שבע: בסינדרום האצבע והיד. בנטייה האנושית לרצות יותר. בסירוב שלנו להסתפק בזמן קצוב, אפילו אם מדובר ב־120 דקות בגן עדן. לכן הידרדרתי לשימוש באחד הביטויים הנתעבים ביותר בשפה העברית: אני לא בטוח שבמאי־כותב צעיר יותר היה מטפל בכל זה בחוכמה רבה כל כך. אבל בזכות העכבה, קיבלנו סרט ביכורים נפלא של גבר בגיל העמידה.

פורסם בפנאי פלוס, 30.7

מודעות פרסומת

הרגע הזה שאתה מבין שאתה איש מעצבן

בתמונה: בתו של אדם מעצבן (למצולמת יש קשר משפחתי לכתבה)

בתמונה: בתו של אדם מעצבן (למצולמת יש קשר משפחתי לכתבה)

אני יליד תל אביב, יוצא אשכנז, בוגר בית הספר לאמנויות ומבקר קולנוע. תסכימו איתי שיש תשתית ראייתית לכך שאני אדם מעצבן.

בהתחשב בכל הנ"ל, מוזר שלקח לי 41 שנים להבין את האמת הבסיסית הזאת בקשר לעצמי. אבל הנה, עובדה: כל החיים הסתובבתי בתחושה שאנשים הם פשוט לא חביבים. רק לאחרונה הבנתי שזה לא הם. זה אני.

כנראה שזה עניין של מסה קריטית. נגיד, אשכנזי תמיד הייתי, אבל רק בשנים האחרונות הפכתי גם לבלוגר, שזה מעצבן בהגדרה. ולפני תשע וחצי בשנים הפכתי לאחד מהאבות האלה שכותבים דברים על הילדים המוצלחים שלהם, שזה — הבה נכיר בכך — גובל במבחיל. או הקטע של לעבוד בבלייזר: ראשית אני עיתונאי, ממשלחי היד המעצבנים בתבל מלואה. שנית, החיים המקצועיים שלי דבש. לראיה, את כל הרבעון האחרון הקדשתי להפקה של בדיחה. כשאני מספר את זה לחברים בהייטק, אפשר לראות בעיניים שלהם את הסצנה שעוברת להם בראש:

או פוליטיקה. מילא שאני שמאלני, מה שלדעתי נתפס היום יותר כקוריוז מאשר כקריזה; אני גם מסרב ליפול לקלישאות הרלוונטיות. למשל, אני אוהד מכבי. לעוד משל, אני בעד רון חולדאי. ואוכל בשר. ולא קראתי לבת שלי נפה, יאל או מליניאק. פעם כתבתי על זה שיותם זמרי ונועם פתחי מעצבנים אותי מתוקף זה שהם ימנים לא סתומים; אני מניח שהבנתם את הנמשל.

אני מעצבן את האישה שאני חי איתה, אז נניח שזה לא נחשב כי אני חי איתה, אבל שמתי לב לדפוס התעצבנות גם בקרב אנשים שאני לא תמיד משאיר להם את הנעליים בסלון. למשל, תמיד יש לי דעה על כל דבר, מה שמעצבן אנשים מסוימים. אני עושה קנאקים באצבעות, מה שמעצבן כמעט את כל האנשים. אני אוהב את וודי אלן ולאונרד כהן, מה שמעצבן מזרחיים מסוימים, ואני סאקר של בדיחות שואה, מה שמעצבן אשכנזים מסוימים. אבל לעצבן אשכנזים זה מצווה, אז:

הנהג שלנו מוזלמן/ הוא ייקח אותנו לכבשן (#שירי_שואה_שפחות_תפסו)

כמו כן, לרגל יום הולדתו ה־75 של באגס באני:

– "מה נשמע, דוק?".

– "אתה יכול לקרוא לי יוזף".

חוץ מלאונרד כהן, הדיאטה המוזיקלית שלי בנויה באופן כמעט בלעדי על היפ־הופ וקלאסית. אם הייתי מגלה את זה על מישהו שאינו אני, אני משוכנע שהייתי משתוקק להכותו. אני אוהב לבשל, ואם זה לא מספיק מעצבן, אז אני אוהב גם לדבר על מה שאני מבשל. בכלל, אני מדבר המון. הדרך היחידה להשתיק אותי היא להעביר לי ג'וינט, מה שעושה אותי קטטוני, ככה שאפילו כשאני מסטול תחת אני מעצבן טילים. חוץ מזה, אני הסטלן ההוא שכתב פעם טקסט פובליציסטי נגד לגליזיציה. זה מעצבן אפילו אותי.

אני סאקר של משחקי מילים. בחיי הבוגרים גידלתי רצף של שני כלבים, שניהם פינצ'רים מעורבים. באוגוסט 2008 הפסקתי לעשן אחרי 19 שנה שבהן נקטתי ניקוטין — אמרתי לכם, משחקי מילים — ומאז לא קרה שבא לי סיגריה אפילו פעם אחת. אני שוקל היום פחות מששקלתי לפני שהפסקתי ועושה ספורט חמש פעמים בשבוע. תפסיקו אותי כשזה ייעשה מעצבן.

אני מגהץ טי־שירטים. אני אוכל תפוחים קומפלט בלי להשאיר מהם כלום. אני מצטט מסרטים, באנגלית. אני יודע קצת צרפתית. יש לי העדפות מוגדרות היטב באלכוהול. לא ראיתי מעולם ולו שנייה אחת של "האח הגדול", "מאסטר שף", "הישרדות", "רוקדים עם כוכבים" או "המרוץ למיליון". אני מסוג האנשים שמתגאים בזה שהם לא רואים ריאליטי.

אז לאחרונה נאלצתי להכיר בכך שאני אדם מעצבן, ומאז אני שואל את עצמי למה בעצם. כלומר, ברור, הרגע הרחבתי והסברתי למה. אבל כל הנ"ל לא מסביר מה יש בבסיס האישיות שלי, בליבת קיומי, שעושה אותי מעצבן. הרי יש אנשים אחרים שאוהבים את מכבי תל אביב, לאונרד כהן, להביע את דעתם ובדיחות שואה, ואני לא רואה אותם מתוודים על כמה הם מעצבנים. מכאן שיש בי משהו אחר, משהו גורף.

הקדשתי לעניין המון מחשבה בשבועות האחרונים, ואני חושב שסוף סוף עליתי על זה. מה שמייחד אותי — מה שבאמת מעצבן בי — הוא שבתדירות גבוהה בהרבה מהממוצע הכלל עולמי, קורה לי שאני צודק.

 

 

 

 

סטודנט לקולנוע, את "שון כבשון" כבר ראית?

"אז סיכמנו, כולם מצביעים ביבי"

"אז סיכמנו, כולם מצביעים ביבי"

קהל היעד הוא תמיד עניין גדול בסרטי ילדים. עוד לפני שהקוראים רוצים לדעת איך הסרט, מעניין אותם אם הוא מתאים למודל הספציפי שהם מגדלים. ובכן, מטרתי לשרת: "שון כבשון" הוא מתת־אל להורים מולטי־ילדיים. לגמרי עובד בגיל ארבע (ראיתי מסביב), עדיין כובש בגיל תשע (שמעתי מזאת שבאה איתי מהבית), וכמו כל סרט ילדים טוב באמת, צריך להיות חתיכת מבוגר מבאס כדי לא להיסחף איתו. אבל אם תשאלו אותי מי צריך לצפות ב"שון כבשון" ולא מי יכול לצפות בו, הרי שהתשובה אינה ילדים או הוריהם. לא, הראשונים שצריכים לראות אותו הם סטונדנטים לקולנוע.

שון כבשון נולד בסרטי "וואלאס וגרומיט", וקיבל ספין־אוף בדמות סדרת טלוויזיה שהילדים שלכם מכירים. עכשיו הוא קיבל גם סרט משלו, עדיין בטכניקת הסטופ־מושן עם הקסם המיושן שלה, אבל בהבדל גדול אחד מאופן העשייה של "וואלאס וגרומיט": מארק ברטון וריצ'רד סטארזאק, הבמאים־כותבים של "הכבשון", בחרו להריץ את מלוא 85 הדקות שלהם ללא דיאלוג. הדיבורים המעטים שכן נשמעים הם בג'יבריש; מעט האינפורמציה שלא ניתן להעביר בהיעדר שפה עושה שימוש כזה או אחר במילה הכתובה.

אז כמעט שעה וחצי ללא מילים, אבל לא ללא עלילה. זה מתחיל בעוד יום משמים בחווה, וממשיך כשנמאס לשון מהשגרה האפורה של אכילה־גזיזה־שינה. אז הוא מערים על החוואי (גם אותו מכירים הילדים שלכם מהסדרה) וכלבו (כנ"ל), ומסדר לכל הכבשים טיול בעיר הגדולה. אלא מה, הבריחה הגדולה עולה לחוואי בבומבה בראש שמעלימה את זכרונו. כישורי הגֶז שלו מסדרים לו אמנם עבודה כמעצב שיער, אבל עכשיו צריכות הכבשים לא רק למצוא דרך בחזרה מהעיר לחווה, אלא גם משהו שיחזיר את החוואי למציאות.

זה אולי לא שיקספיר, מה שתיארתי פה, אבל זאת לגמרי עלילה. אם אתם רוצים, אני יכול גם לספר לכם על האופי של שון ועל המוטיבציה שלו, על רגשותיו האמביוולנטיים כלפי הכלב ועל תחושת האשמה שמלווה אותו לאורכה של ההרפתקה כולה. אני יודע את כל הדברים האלה כי ברטון וסטארזאק מצאו דרכים לא מילוליות לספר לי אותם, ולכן אני חוזר לנקודה שבה פתחתי: לו אני מרצה למבע קולנועי, אני לא רק שולח את הסטודנטים שלי לצפות ב"שון כבשון" אלא גם גוזר עליהם לביים סרט נטול־שפה משלהם.

העברית מייחסת נכות לסרט הלא־מדבר. אילם היא קוראת לו, למרות שברוב השפות הצמידו לו וריאציה כזאת או אחרת של "שקט". של Silent. עכשיו, לא צריך לצפות בצ'רלי צ'פלין או בבאסטר קיטון כדי להבין כמה מוטעית המילה "אילם": מספיק לראות את "שון כבשון", להיקרע מצחוק במקומות הנכונים (בי נשבעתי, זאת בדיחת הגרפס הגדולה בכל הזמנים), להתרגש באחרים, ולהבין רק בדרך החוצה באיזו נונשלאנטיות סיפרו לנו הרגע סיפור ללא מילים.

תסרטיאי טוב יודע שדיאלוג הוא הדרך התבוסתנית ביותר להעברת אינפורמציה. במאי טוב יודע שהכלים העומדים לרשותו – השוט, הקאט, האקשן, הריאקשן – הם חלק מתחביר שלא נזקק לדיבורים כדי לקדם עלילה. בבסיס של הבסיס של הקולנוע עומד כיכר לחם טרי שהרגע יצא מהתנור, חלון זכוכית, וגבר בבגדים מחוררים שמביט בו מבחוץ בעיניים כלות. אנחנו יודעים שזה לחם, אנחנו יודעים שזה איש רעב ואנחנו יודעים שהוא תיכף ייאלץ לעשות משהו בשביל להיות שבע. לספר את כל זה בלי אף מילה, בלי שום דבר חוץ משני שוטים וקאט – זאת האמנות השביעית בשבילכם.

טוב, באתם לקרוא על סרט אנימציה וקיבלתם מניפסט של "מחברות הקולנוע". יעזור אם אוסיף עכשיו ש"שון כבשון" מומלץ לילדים ולילדים ברוחם?

פורסם בפנאי פלוס, 23.7.15

תפסיקו להיות מקוריים

"אמרת מה על מתווה הגז?"

"אמרת מה על מתווה הגז?"

בילי הופ (ג'ייק ג'ילנהול) הוא אלוף העולם במשקל בינוני ומתאגרף שמעולם לא הפסיד. הגיל כבר מתחיל לעשות את שלו, ואשתו (רייצ'ל מק'אדאמס) משוכנעת שלא נשארו בו יותר משניים־שלושה קרבות במקרה הטוב, אבל הופ בשלו: כשמתאגרף צעיר בשם אסקובר (מיגל גומז) קורא עליו תגר, הוא תובע מהאמרגן שלו (פיפטי סנט) לארגן נגדו קרב ויהי מה. עכשיו מתפתחת בין הופ לאסקובר קטטת רחוב שיוצאת משליטה, ומובילה לאינסטנט־טרגדיה שלא אספיילר את פרטיה. מכאן נכנסים העניינים לסחרור מזורז: הופ המרוסק מאבד את הבית שלו לנושים ואת הבת שלו לרשויות הרווחה. גם רישיון האיגרוף נשלל ממנו. האם דווקא מפגש עם מאמן ותיק שמחזיק מכון צנוע (פורסט וויטקר) הוא מה שנחוץ כדי להחזיר אותו לפסגה?

כמבקר קולנוע חמור סבר וקפוץ עכוז, יש בי שלל התנגדויות לתקציר הזה. יודעים מה, עזבו אותי: הרגע קראתם את התקציר בעצמכם. נכון או לא נכון ש"ללא כפפות" נשמע כמו סרט איגרוף שנכתב בידי אלגוריתם? הבעירה הפנימית, ההרס העצמי, העלייתו־ונפילתו – התסריט של קורט סאטר ("בני האנרכיה") נראה כמו צ'ק־ליסט של הקלישאות הרלוונטיות. גם הבימוי של אנטואן פוקואה ("יום אימונים מסוכן"), שאמנם מזריק הרבה אנרגיה לקטעי האיגרוף, לא ממש מביא משהו חדש לשולחן – לא באגף האקשן ובוודאי שלא במחלקת הדרמה, או במקרה הזה המלודרמה. ואחרי שאמרתי את כל זה, אני חייב לומר גם את זה: כצופה, כסתם גבר שהלך לסרט, "ללא כפפות" החזיק אותי חזק מהדקה הראשונה ועד ה־123.

כדי להסביר מה עבד עליי כמעט בניגוד לרצוני, אני צריך לעשות שימוש במילה שהעברית לא יודעת מה לעשות איתה. עד היום אני זוכר את עצמי צוחק בקול רם מול ביקורת קולנוע – לא זוכר של מי – שהסתכמה במילים "מותחן יעיל", ואז טוקבקה ב"יעיל נגד מה?". אין מה לעשות, זה פשוט מה שקורה כשהעברית מנסה לתקל את "אפקטיבי". אבל זה בדיוק הסופרלטיב הנכון למלודרמת הספורט "ללא כפפות": היא אפקטיבית. סוחפת, מרגשת, אפילו אמינה בדרכה (הלכתי עם רם גלבוע, בשר מבשרו של בלייזר ופרשן האיגרוף של "צ'רלטון", והוא אמר שהקרבות "בסך הכל מציאותיים". עכשיו, למי שלא מכיר, רם הוא נאצי).

הקרדיט העיקרי על האפקטיביות דלעיל מגיע לג'ילנהול, שבשלב הזה בקריירה שלו הוא אולי השחקן הכי מעניין שעובד באמריקה. הסרטים שלו לא שומרים על רמה אחידה, אבל בשנים האחרונות הצליחו ההופעות של ג'ילנהול להתעלות על בעיות בכתיבה ובבימוי ("אסירים", "אויב") או פשוט ליישר קו עם תסריטים מצוינים ותובעניים ("חיית הלילה", "סוף המשמרת"). "ללא כפפות" הוא תפקיד כפוי טובה מהבחינה הזאת: סרט אוסקר קלאסי, כמעט רוברט דה־נירואי, שמתוקף תאריך היציאה אין לו כמעט שום סיכוי להישאר בראשיהם של חברי האקדמיה עד חורף 2016. אחרי ההתעלמות השערורייתית של האקדמאים מ"חיית הלילה", זה נראה כמו עוד תפקיד שווה־אך־נטול פסלון לג'ינלהול.

טוב, אי אפשר לסכם סרט על מתאגרף בלי מילה על ישו מושיעם. לפני כמה שנים כתבתי ארוכות על הנוכחות־נפקדות של המשיח בסרטי איגרוף, בין אם כשותף שקט – הרי בסופו של דבר, כל גבר נטול חולצה שנדון לייסורי גוף יהדהד איכשהו את הצליבה – או כחלק אינטגרלי מהעלילה, ר' "מיליון דולר בייבי", שבו צריכה הדמות של קלינט איסטווד להתמודד גם עם משבר אמונה וגם עם הרעיון של לשחק את אלוהים. "ללא כפפות" מצטרף למועדון הזה ומלביש על הגיבור שלו חתיכת ויה דולורוזה. וכמו כל דבר בסרט הזה, העובדה שכבר ראינו את זה אלף פעם לא באמת מצליחה לגרוע מהפעם הזאת.

 5 סרטי איגרוף שלא מקבלים מספיק כבוד

"תסתכל לי בעיניים, אני סטרייט"

"תסתכל לי בעיניים, אני סטרייט"

1) אלימות בשכונות העוני, 1956. רוברט וייז ביים את הסרט ששמו המקורי הוא Somebody Up There Likes Me. זאת הביוגרפיה של אלוף העולם רוקי גראציאנו, שהיה עבריין צעיר לפני שמצא שימוש הולם לאגרופים שלו. צילם בשחור־לבן כביר ג'וזף רוטנברג, ומככב פול ניומן הצעיר בתפקיד שהפך לאחד ממגדירי הקריירה שלו: אאוטסיידרים אנטי־ממסדיים תמיד הוציאו מניומן את מיטבו

2) אגרוף של אישה, 2000. הסרט הזה התניע אמנם את הקריירה של הכוכבת שלו, מישל רודריגז, אבל נתפס בזמנו בעיקר כגימיק. קארין קוסאמה כתבה וביימה יצירה שסובלת מכמה תחלואי ביכורים, אבל מצליחה במקום הכי חשוב – בנייה של דמות נשית חזקה, במקרה הזה מתאגרפת בהתהוות, בלי לדרדר אותה לאזורי הדפוקה בשכל. הנה משהו ש"תלמה ולואיז" למשל לא הצליח לעשות

3) הפטיש, 2007. אדם קרולה – זוכרים, ההוא שהגיש בשעתו עם ג'ימי קימל את The Man Show? – מככב בסיפור חמוץ־מתוק על גבר בן 40, מתאגרף לשעבר, שחוזר לזירה בלי שמץ מההילה שנלווית לאקט כזה כשהוא מגיע מהכיוון של (למשל) רוקי בלבואה. סרט מצחיק מאוד עם כוכב מצחיק מאוד שהגיעה לו קצת יותר קריירה. ביים צ'רלס הרמן־וורמפלד

4) פייטר, 2010. כנראה הסרט שקיבל הכי הרבה כבוד בזמן אמת מבין הכותרים ברשימה הזאת, ועדיין – האוסקרים שקיבלו כריסטיאן בייל ומליסה ליאו לא מסכמים את זה. לא בלי פסל בכיוון של דיוויד או.ראסל, שלטעמי הפך את הסיפור האמיתי על המתאגרף מיקי וורד (מארק וולברג) והאח־מאמן־נרקומן שלו (בייל) לסרט הספורט הטוב ביותר של העשור הקודם

5) פלדה אמיתית, 2011. אב ובן שמוצאים דרך זה לליבו של זה בעודם מלמדים רובוט להתאגרף נגד רובוטים אחרים? אין אפס, התקציר של "פלדה אמיתית" (בתמונה למעלה. לא נו, לא עד כדי כך למעלה) מזכיר את הבדיחות של האחים כהן על סרטי היאבקות ב"ברטון פינק". אבל שון לוי ביים בלי ציניות, דן גילרוי – כן, ההוא מ"חיית הלילה" – כתב עם הרבה הומור ויו ג'קמן אחלה, אז תנו צ'אנס בהזדמנות

פורסם בפנאי פלוס, 23.7.15

14 דברים לראות בפסטיבל ירושלים

"עאלק נגיע בין 9 ל-12"

"עאלק נגיע בין 9:00 ל־12:00"

הערב ייפתח פסטיבל הקולנוע בירושלים, והוא מציב בפני צרכני הסרטים חתיכת צרה של עשירים: התוכנייה כל כך מגוונת שכדי להספיק לראות את כל מה ששווה לראות, צריך להימצא רוב הזמן בשני אולמות במקביל. כדי לחסוך לכם קונפליקטים בבואכם לעיר שחוברה לה לצד הלא נכון של כביש מס' 1, הנה המיטב שיצא לי לראות (אם כי יצוין, כרגיל במקרים האלה, שלא יצא לי לראות אפילו את כל מה שרציתי). הם מופיעים פה בסדר אסוציאטיבי למהדרין, אבל את שני הפייבוריטים שלי שמרתי לסוף, וראו זה הלם – שניהם סרטי אימה.

רגע! הערה לנודניקים: שמות הכותרים מופיעים באנגלית גם כשהיא לא שפת המקור כדי לעזור למחפשי מידע ב־imdb וכאלה. עוד משהו שאתם חייבים לדעת או שאפשר להתחיל?

Before_I_Disappear_Still

1) "לפני שאני נעלם" (Before I Disappear, ארה"ב, 97 דקות). הבמאי שון כריסטנסן הוא גם צייר ומוזיקאי, אז אין פלא שפיצ'ר הביכורים שלו הוא תזמורת של איש אחד: כריסטנסן מביים, כותב ומשחק בתפקיד הראשי, ומפגין כל כך הרבה כישרון תחת כל אחד מהכובעים האלה שזה גובל במעצבן.

אנחנו פוגשים את ריצ'י (כריסטנסן) בעיצומו של ניסיון התאבדות שנקטע באיבו בגלל טלפון מאחותו שצריכה בייביסיטר דחוף. בין השניים יש נתק שאנחנו לא מודעים בתחילה למה שגרם לו, אבל ריצ'י מחליט להפסיק לדמם וללכת לשמור על סופיה (פטימה פטאצ'ק), האחיינית בת ה־11 שהוא בכלל לא מכיר. מכאן מתפתח סרט מסע לילי מהסוג שהיה נפוץ באייטיז, אבל אין כאן מחווה פנים־קולנועית ל(נניח) "לילה מסחרר" או (שוב, נניח) "שיגעון של לילה", אלא פשוט טיפול נבון — ומשעשע, ומרגש — במפגש של גבר מדוכא וילדה מחוננת.

היום מגיע לבתי הקולנוע "10% ילדה שלי" של הבמאי אורי בר־און, גם הוא סיפור "גבר פוגש ילדה"; "לפני שאני נעלם", עיבוד של כריסטנסן לסרטו הקצר "עוצר", הוא ממש יצירה־אחות לפיצ'ר הביכורים הישראלי המעט בוסרי אבל הבחלט ראוי הזה.

2) "תקשיב פיליפ" (Listen Up Philip, ארה"ב, 108 דקות). זה סרטו השלישי של הבמאי־תסריטאי אלכס רוס פרי, ועכשיו בא לי להסתער על השניים הקודמים שלו. לא רק מפני ש"תקשיב פיליפ" הוא הברקה, אלא גם מפני שפרי מפר כאן כל כלל קולנועי מוכר לאדם ועדיין יוצא עם סרט מצוין.

ג"יסון שוורצמן הוא פיליפ, סופר ניו יורקי צעיר וברנש כל כך מרוכז בעצמו שהוא כנראה הפרוטגוניסט הכי מבחיל שראיתי בעשור הקולנועי הנוכחי. אליזבת מוס האדירה היא בת הזוג שצריכה להתמודד עם כל הבולשיט שלו, וג'ונתן פרייס הוא סופר מזדקן שפורש על פיליפ את חסותו. אבל אל תטעו, פרייס לא מגלם את הזקן המנוסה שמאציל מחוכמתו על הגיבור; הדמות שלו היא פשוט גירסה מכובדת יותר – ועד כמה שזה אפשרי, גם מבחילה יותר – של פיליפ עצמו.

אם דמויות בלתי נסבלות במכוון אינן חריגות מספיקות מהמקובל, הרי שהקריינות הנפלאה של אריק בוגוסיאן היא לגמרי מחוץ לעקומה. וודי אלן מרשה לעצמו לפעמים לכתוב מספר כל־יודע שנכנס לראש של הדמויות, אבל פרי לוקח את זה כמה וכמה צעדים קדימה אל ניתוח פסיכולוגי מבריק – ומאוד מצחיק – של כל הנשמות הפועלות. כאמור, הברקה.

grey-gardens

3) "גנים אפורים" (Grey Gardens, ארה"ב, 94 דקות). קולנוע דוקומנטרי הוא לא המים הטריטוריאליים שלי, ו"גנים אפורים" מ־1976 היה חור גדול בהשכלה התיעודית שלי עד שהתוכנייה הירושלמית גלגלה אותו לפתחי.

האחים־במאים־מפיקים אלברט ודייויד מייזלס , שחולקים את קרדיט הבימוי עם אלן הובדה ומאפי מאייר, יצרו כאן במובן מסוים את האבטיפוס של הטראש־ריאליטי. המצלמות של המייזלסים נכנסות לאחוזה עצומה־אך־מתפוררת באיסט המפטונס שבה מתגוררות אם ובתה, אדית' בובייה ביל ואדית' "הקטנה" בובייה ביל. אם השמות האלה לא אומרים לכם הרבה, אז מדובר בהתאמה בדודתה ובאחייניתה של ג'קי קנדי־אונאסיס.

הבנות לבית ביל, לשעבר נשות חברה בלי שום מירכאות, גזרו על עצמן ניתוק מהעולם כבר בשנות ה־50. כשהאחים מייזלס פוגשים אותן, החיים המשותפים שלהן כבר מזכירים את "שדרות סאנסט" או את "מה קרה לבייבי ג'יין?": נשים שפעם היו גדולות מהחיים, ועכשיו נראה שהן הולכות ונעלמות יחד עם האחוזה המטורללת שלהן.

אנשים ששוחים בהיסטוריה הדוקומנטרית יכולים לספר לכם ש"גנים אפורים" הוא הכי קרוב לסרט פולחן שיש לקולנוע התיעודי להציע. אני יכול לספר לכם שבצדק.

heil-munich-film-festival

4) "הייל" (Heil, גרמניה, 104 דקות). איך נשמע לכם קומדיה ניאו־נאצית? כי הסרט הזה מצוין, אבל שומה עליי להתריע שבמובנים רבים מדובר במקבילה הקולנועית לבדיחת שואה, אז התייעצו עם קיבתכם. שלי ממליצה.

דיטריך בורמן ("תחנות הצלב") כתב וביים סיפור משוגע על עיירה מזרח גרמנית בדיונית בשם פריטוויץ, שם פועל קן ניאו־נאצי שמפצה בהתלהבות על הבעיות הארגוניות שלו. המנוע העלילתי משלב הילוך כשהחבר'ה הגלוחים חוטפים סופר אפריקאי־גרמני בשם סבסטיאן קליין; הכותב הנודע חוטף מכה בראש, ומתעורר ממנה ללא שום זיכרון ו/או תחושה של עצמי. אז הוא פשוט חוזר על מה שאומרים לו, ומנהיג הקן מקבל מתנה משמיים — גבר שחור שמטנף על מיעוטים.

התקציר לא עושה חסד לסאטירה החדה הזאת, שמציגה את הדמוקרטיה הגרמנית כשבויה של תרבות הפוליטקלי קורקט. והנה אני שוב חוטא ל"הייל", כי אין בסרט הזה שום דבר דידקטי. תכלס, מה שיש בו זה הומור. ואני מתכוון ברמת צחק־בקול־רם, אבל שוב — רק אם בדיחות שואה הן כוס השנאפס שלכם.

5) "אנחנו צעירים. אנחנו חזקים" (We Are Young. We Are Strong, גרמניה, 116 דקות). אם הפרמיס של "הייל" עושה לכם צמרמורת, הרי ש"אנחנו צעירים" הוא תמונת מראה שלו: רציני איפה שההוא מצחיק, מבוסס־מציאות איפה שההוא פרי דמיון. רק גלוחי הראש הם אותם גלוחי ראש.

בורהאן קורבאני, גרמני יליד אפגניסטן, מציג בעזרת חממת הקולנוע הבינלאומית בירושלים את סיפורה האמיתי של העיירה רוסטוק ב־1992. שילוב של שעמום ותסכול מהדשדוש הכלכלי שאפיין את השנים הראשונות של איחוד גרמניה הוליד גל של מהומות אלימות נגד מהגרים, חומר נפץ חברתי שמטופל כאן משלוש זוויות: של מהגרת וייטנאמית בשם ליאן, של שטפן הניאו־פשיסט, ושל אביו מרטין (דויד סטריסואו מצוין), פוליטיקאי שנמצא הרחק בצד השני של המפה. המונולוג שבו הוא מציג את ההיסטוריה המשפחתית־פוליטית כסדרת מרידות של בנים באבותיהם הוא בעיניי משיאי השנה הקולנועית הזאת, שלא לדבר על מעבר אלגנטי להפליא אל הכותר הבא.

NaziLegacy

6) "מורשת נאצית: מה שעשו אבותינו" (A Nazi Legacy: What Our Fathers Did, בריטניה, 90 דקות). הסרט התיעודי של דייויד אוונס סוגר לנו שלישייה באווירה נאציונל סוציאליסטית, אבל כפי ששמו מרמז, הוא לא עוסק בנאצים אלא במה שהתנ"ך מתכוון אליו ב"אבות אכלו בוסר".

"מורשת נאצית" הוא תולדה של מחקר שערך פיליפ סנדס, עו"ד לזכויות אזרח. הגיבורים שלו הם ניקלס פרנק והוסרט פון וכטר, שניהם בנים של בכירים נאצים. מה שמרתק במפגש ביניהם (ובשלב מסוים גם במפגש של שניהם עם קהל שבא לשמוע אותם) הוא הפער העצום באופן שבו הם שופטים את אבותיהם: פרנק לא מפספס הזדמנות להוקיע את אביו כפושע מלחמה, ופון וכטר מצידו מתעקש לטעון שהוא נולד לאדם רגיל שנקלע לנסיבות לא רגילות.

העניין המובנה שלנו במלחמה ההיא הוא סיבה יותר ממספקת לצפות ב"מורשת נאצית", אבל לב העניין כאן הוא אבות ובנים. בהתאמה, הסרט אולי לא מחדש הרבה באשר לנאצים, אבל הוא פותח זווית חדשה לגמרי על איך שאנחנו מתמודדים עם השלדים – המילוליים במקרה הזה – שבארונות המשפחתיים.

by_sidney_lumet

7) "מאת סידני לומט" (By Sidney Lumet, ארה"ב, 103 דקות). הדוקומנטרי הזה הוא עונג צרוף לחובבי קולנוע, ומשתי סיבות. הראשונה מובנת מאליה – יש כאן ראיון עומק עם אחד מגדולי הבמאים האמריקאים, האיש שחתום על יצירות מופת כמו "12 המושבעים" ו"רשת שידור" ו"אחר צהריים של פורענות". הסיבה השנייה היא הגבר שנגלה מתחת לבמאי.

לומט עשה קריירה מדמויות רדיקליות, מאנשים שלא נכנעים לקונצנזוס – לטוב ולרע. פעם זה היה הבלש הלא־מושחת היחיד בעיר ("סרפיקו"), פעם אב סרבן גיוס שגרר את משפחתו לחיים של בריחה ("אהבה במנוסה"). ומה שעולה מהראיון עם לומט — מה שהוא כמעט אומר בעצמו — זה שהמשיכה שלו לגיבורים כאלה נובעת כנראה מהעובדה שלו־עצמו מעולם לא היה אומץ לשחות נגד הזרם.

סרטים על במאים הם בדרך כלל בדיוק כאלה: סרטים על יוצרי סרטים. הבמאית ננסי בוירסקי הגדילה לעשות, ויצרה סרט על בן אדם.

F0_0540_0329_OrsonWellesNew

8) "זהו אורסון וולס" (This is Orson Wells, צרפת, 53 דקות). בקושי סרט, יותר כמו סרטון, ועדיין — צפיית חובה לכל מי שלומד או סתם חי את ההיסטוריה של הקולנוע.

קל לשכוח את זה בגלל המעמד המיתולוגי של "האזרח קיין" ו"מגע של רשע", אבל הקריירה של וולס הייתה אסון מוחלט. כולם זוכרים שהוא ביים את "קיין" בגיל 25 והמציא מחדש את הקולנוע; פחות זוכרים ששארית חייו המקצועיים הייתה סדרה של כישלונות קופתיים ומאבקים סיזיפיים עם האולפנים. המרואיינים העיקריים בסרטן של קלרה וג'וליה קופרברג הם וולס עצמו, מרטין סקורסזה, פיטר בוגדנוביץ' וכריס וולס — הבת הבכורה. איכשהו, הקאדר המצומצם הזה ומיעוט דקות המסך לא מונעים מ"זהו אורסון וולס" להיות סיכום ראוי של אחד הפספוסים הגדולים בתולדות העסק הזה של הסרטים.

9) "אדמה וצל" (Land and Shade, צרפת /ברזיל/הולנד/צ'ילה/קולומביה, 97 דקות). מוזר להגיד את זה על סרט כל כך ריאליסטי, אבל זוכה פרס "מצלמת הזהב" מפסטיבל קאן האחרון מהדהד משהו מ"בין כוכבים" של כריסטופר נולאן. אצל נולאן היה לנו כל האבק הצהוב הזה שמאיים להכריע את האנושות; על סרט הביכורים של סזאר אסבדו מאפיל אפר הנוצר מהבערת עלים של קנה סוכר, והאפקט הוא לא פחות אפוקליפטי.

סגנונית, "אדמה וצל" ראוי לתור הנושן "ניאו ריאליזם": סיפור פשוט ולא מתיפייף על גבר שחוזר לאדמתו כדי לסעוד את בנו, חולה אנוש שריאותיו קרסו בגלל השאיפה המתמדת של כל האפר הזה. יש כאן שלל אמירות על קפיטליזם ועל ניצול, אבל אסבדו נמנע מדידקטיות מבאסת ונצמד למקרה הפרטי; אפילו כשהעלילה הולכת לשביתה של קוטפי קנה הסוכר, הסרט נותר ממורכז בחולה, בבנו הצעיר ובאביו הזקן. על יותר מדי סרטים נאמר שהם "פיוטיים", אבל זה בדיוק מה שזה — יצירה לירית על מציאות מסריחה.

10) "טבע העולם" (Out of Nature, נורווגיה, 80 דקות). צפיתי בערך ב־20 סרטים שיוקרנו בירושלים, והיצירה הקצרצרה הזאת היא ביי־פאר הברקת הפרמיס הגדולה ביותר שראיתי. "סרט שמתרחש כולו בתוך הראש של הגיבור" זה קונספט מסוכן, כי 80 דקות רצופות של מונולוג פנימי עלולות להידרדר במהרה לאחד מהשניים — תחושה של גחמה חסרת סיבה או סתם שעמום מוות. אבל הבמאי/ תסריטאי/ שחקן ראשי אולה יבר והבמאית שותפה־שלו, מרטה וולד, פשוט חולפים על פני המלכודות כאילו כלום.

הסיפור של "טבע העולם", אם אפשר לקרוא ככה למשהו שניתן לתקצר בחמש מילים, הוא על גבר בשם מרטין שיוצא לטייל לבד בטבע. יש לו סוף שבוע בלי האישה והילד, והוא בעיקר חושב. על הנישואים שלו, שכבר הגיעו לשלב המפוכח־מריר; על הבן שלו, שעוד לא הגיע לגיל נוח לתקשורת מנקודת מבטו של גבר בן 30; בעיקר על עצמו ועל המאבק הפנימי שלו לשמר משהו ממי שהיה כרווק פוחז.

כנות, זאת מילת המפתח כאן: יבר כותב את הראש של מרטין בלי לחסוך מאיתנו כלום, החל בפנטזיות על היעלמות פתאומית של הרעייה וכלה בהרהורים על סקס שהיה ושיהיה. זה כל כך סוחף, מצחיק ומדגדג ש"טבע העולם" הוא סרט שקורה בו המון בלי שקורה בו כמעט שום דבר.

11) "לב רחב" (Virgin Mountain, דנמרק/איסלנד, 96 דקות). אם "טבע העולם" מפענח בהצלחה את ראשו של גבר, הרי ששמו העברי של הסרט הנפלא הזה קולע בול למה שהוא מצליח לפענח: את הלב. ליבו של גבר בן 43, שמן וחסר ביטחון ובתול שעדיין חי עם אימו, ומה שקורה ללב הזה כשמישהי שלא חולקת איתו שם משפחה מסתכלת לראשונה בכיוון שלו.

סרטו של הבמאי דאגור קארי זכה בשלושה פרסים בפסטיבל טרייבקה האחרון — הסרט, התסריט והשחקן הטובים ביותר — ואני מרשה לעצמי לקבוע קטגורית שהוא ראוי לשלושתם גם בלי לצפות במתחרים הישירים שלו על אותם פרסים. ראשית, גונאר יונסון עושה תפקיד ראשי כל כך חזק שצריך ללמד אותו בבתי ספר למשחק. שנית, התסריט של קארי מסרב בעקשנות ללכת למקומות שאולי הייתם מצפים מ"סרט על ההזדמנות האחרונה של גבר שמן" ללכת אליהם. אני לא מדבר על טוויסטים; אני מתכוון לזה שקארי כתב על גבר מאוד ספציפי, על דמות עגולה — אוקיי, תרתי משמע — ובכך הצליח לחמוק מכל קלישאה פוטנציאלית.

בשנת 2012 יצא מדנמרק Teddy Bear, סרט אדיר על מפתח גוף בן 38 שעדיין חי עם אימו כשהוא מוצא אהבה ומבין שהגיעה העת להתחיל את החיים הפרטיים שלו. "לב רחב" הוא לא רק שכן פיזי של אותו סרט מאת מאדס מתיאסן; הוא ממש וריאציה על אותו נושא, יצירה משלימה על גברים קטנים־גדולים.

600_miles_still

12) "600 מיילים" (Six Hundred Miles, ארה"ב/מכסיקו, 85 דקות). זוכה פרס הביכורים בפסטיבל ברלין האחרון והזוכה האישי שלי בפרס הסוף. לא סרט מושלם, אבל איזו ישורת אחרונה יש לסיפור האינטימי הזה על נער מקסיקני שחוטף שוטר אמריקאי.

את הנער ארנולפו, שעושה קצת כסף בעסקי הברחת נשק מארה"ב למקסיקו, משחק כריסטיאן פרר. את השוטר שמסתבך איתו לגמרי במקרה מגלם טים רות', ואני מלא הערכה לבמאי גבריאל ריפשטיין על העמידה בפיתוי של רפרנסים מיותרים ל"כלבי אשמורת". בכלל, "600 מיילים" הוא סרט לגמרי מוכוון־מטרה: המטרה היא לספר סיפור אחוות־גברים קלאסי, מסע משותף של גבר נטול ילדים וילד נטול אבא — ואז להביא אותה בפיניש אדיר שאותי לפחות תפס לגמרי לא מוכן.

green room

13) "חדר מנוחה" (Green Room, ארה"ב, 94 דקות). יש בי מין גאווה משונה על ההמלצה הזאת. לפני כשנה וחצי עפתי על "נקמה כחולה" בבימויו של ג'רמי סולנייה, כנראה סרט הנקמה הלא־קוריאני הטוב ביותר בעשור האחרון. עכשיו אני מכריז שזה לא היה שום סוג של פוקס ומפציר בכם לראות מה רקח סולנייה משני חומרי גלם עיקריים: מוזיקת פאנק וניאו־נאצים (כן, שוב. אבל אתם יודעים, בקטע לגמרי אחר מהנ"לים).

זה הולך ככה: להקה בתחילת דרכה מגיעה להופעה אי שם בצד הלא נכון של המסילה האמריקאית, ומהר מאוד מתברר שמקומיים הם לא סתם רד־נקס אלא ממש בקטע של "היטלר חי". עכשיו מתגלה גופה באותו "חדר ירוק" משמו המקורי של הסרט, כלומר חדר ה־VIP. וזה ממש לא משנה למקומיים שאף אחד מהמוזיקאים לא היה בחדר כדי לראות מי אחראי לזה שהיא הפכה מגוף לגופה.

את מנהיג הלהקה מגלם אנטון ילצ'ין ובתפקיד הנאצי הבכיר הלך סולנייה על הברקת ליהוק בדמותו של פטריק סטיוארט, אבל אם איי הד יו אט ג'רמי סולנייה, אז הכי נחמד לראות את מייקון בלייר — מי שכיכב ב"נקמה כחולה" ושיחק גם בסרטו הראשון של סולנייה, Murder Party — עושה כאן את התפקיד המגניב והמוזר של הפשיסט הדווקא די סימפטי.

"חדר מנוחה" הוא מותחן אימה סטרייט פורוורד, בלי טיפה של מיסטיקה ועם כמה וכמה טיפות של קומדיה שחורה משחור. ואתם יודעים מה, עזבו הכל: רק בשביל שני המשפטים שמסיימים את הסרט שווה לנסוע ציונה.

14) "לילה טוב אימא" (Goodnight Mommy, אוסטריה, 99 דקות). אמרתי כבר ששמרתי את הכי טובים לסוף, ואני מופתע ומבסוט לדווח שסרט הז'אנר המובהק הזה הוא אכן הטוב ביותר שראיתי מהבציר הירושלמי של השנה. ואם סרט אימה משובח זה דבר נדיר, הרי שסרט אימה משובח בפסטיבל שנתפס כאירוע גבה־מצח זה בכלל אירוע סינגולארי.

משהו מרוחו של מיכאל הנקה, ספציפית אבל לא בלעדית "משחקי שעשוע" ו"סרט לבן", נוכח ב"לילה טוב אימא". לא רק כי זה סרט אוסטרי שמהדהד את הגרמניות של הנקה, אלא כי הוא מצטיין באותו חוסר רחמים — כלפי הצופה, כלפי המין האנושי — שצף בסרטיו של הנקה.

זה סיפור די פשוט: תאומים צעירים מתקשים להתמודד עם האימא חבושת־הפנים שלהם שמחלימה מניתוח פלסטי (סוזן ווסט, בתמונה שבמעלה הפוסט). האימא מצידה נוקטת מדיניות של אפס סובלנות וסבלנות כלפי הילדים, ובעצם מתעלמת קומפלט מאחד מהם. תוך כמה ימים ואירועים מגיעים הקטנים למסקנה משותפת: האישה הזאת היא לא אימא שלנו. היא אולי נשמעת כמוה, אבל זאת מישהי אחרת.

בניגוד ל"חדר מנוחה", שהוא מסרטי האימה המגניבים, "לילה טוב אימא" הוא מהמפחידים. אפשר לומר המעיקים, שוב כמו הנקה במיטבו. ביימו במשותף: ורוניקה פרנץ וסוורין פיאלה. הפיק: אולריך זיידל (במאי "גן עדן לאוהבים" ואורח הפסטיבל). לא יוצאים לי מהראש כבר שבועות: לוקאס ואליאס שוורץ, תשובה זכרית הולמת לתאומות ההן של "הניצוץ".

פורסם לסירוגין בגיליונות "פנאי פלוס" של ה־2 וה־7 ביולי ובגיליון יולי של "בלייזר"