ארכיון חודשי: ינואר 2013

איך זה לשחק "מבוכים ודרקונים" בגיל כמעט 40

אתמול הורדנו לדפוס את הבלייזר החדש – והמצוין, אם יורשה לי להעיד על עיסתנו – שיופץ ביום שלישי. בינתיים הנה טקסט שלי מגיליון ינואר, מתוך הפרויקט הרב־שנתי "איך זה מרגיש".

IMG_0868

רואה חשבון, מרצה לספרות אנגלית, אמן תלת־ממד, עיתונאי ואיש הייטק שעזב חברה גדולה כדי לפתח משחק קטן. אני חושב מה באמת מחבר אותנו אחד לשני, ויוצא לי שזה הסירוב להסתפק במה שמציעה המציאות. כן, חלקנו מכירים את חלקנו מגיל חד־ספרתי, אבל בחבורה הקטנה הזאת יש קשרים שנולדו אחרי שלחלקנו נולדו ילדים. אז זה לא רק עניין של היסטוריה משותפת. זאת חייבת להיות גם הפנטזיה המשותפת.

לפנטזיה שלנו קוראים "מבוכים ודרקונים", צמד מילים שהוליווד לימדה אותנו לקשר עם תחיבה לא וולונטרית של ראש לתוך אסלה. אלא שהמציאות הישראלית שונה במעט מהקולנוע האמריקאי, והאמת היא שאיש מאיתנו לא היה ילד כאפות: כשאנחנו התחלנו לשחק בזה, סוף שנות ה־80, אף אחד כאן לא ידע מה זה "מבוכים ודרקונים" ומכאן שלא היה מי שיכפכף אותך בעוון זה שאתה משחק בזה. היום נחלקים הישראלים בני גילי לאלה ששיחקו בזה ולאלה שחושבים שזה החבר'ה שמסתערים על מבצר אנטיפטרוס בתחפושות של לוחמים ומכשפים; ובכן, זה לא. זה RD&D, או Real D&D, ומשחקים בזה ילדים שמרוויחים ביושר את הכאפות. אנחנו משחקים D&D (או ליתר דיוק AD&D, ראשי תיבות של Advanced Dungeons and Dragons, הגירסה נטולת הלוח של משחק הלוח שהמציאו גארי גייגקס ודייב ארנסון בשנות ה־70). אנחנו מסתערים רק על עפרונות, מחקים, דפי דמויות וקוביות. אנחנו לא מתחפשים; כדי להפוך ללוחמים ולמכשפים אנחנו מדמיינים.

הלוח היחיד של ה־AD&D הוא הדמיון. בראש השולחן יושב ה־Dungeon Master, או בקיצור ה־DM, או לצורך העניין המנחה (במובן של דמיון מונחה, לא של דן כנר). הוא מציג בפני השחקנים סיפור מסגרת — נניח, אתם חבורה של שכירי חרב שקיבלה על עצמה להרוג את הדרקון שמאיים על העיירה — ומשם והלאה פורט את העלילה לשני סוגים עיקריים של מצבים: אינטראקציות וקרבות. מה שמכתיב את ההתנהלות של השחקן בשני המקרים הוא דף הדמות שהוזכר לעיל; שם מפורטות היכולות של הדמות והמאפיינים של האישיות שלה. נגיד, אם אתה משחק לוחם טוב ושומר חוק, לא תבזוז את העיירה ותאנוס את בתולותיה גם אם ניחנת בכוח ובכוח הגברא לעשות את זה.

כששחקן מחליט לעשות משהו, מחיפוש דלת נסתרת ועד הטלת קסם, הצלחת הפעולה תלויה בשני משתנים: היכולת המובנית של הדמות והמזל שלה. היכולת משתפרת כל הזמן — קצת כמו במשחק מחשב, ב־D&D אתה עולה לבלים על סמך הניסיון והממון שצברת — ואילו המזל הוא מזל. אלא שבשיטת המשחק שהגו גייגקס וארנסון הוא הולך עם הטובים: ככל שהדמות משתפרת, כך משתפר מה שנקרא בכדורסל האחוז שלה מהשדה. לדוגמה, אם ירית חץ, עליך לזרוק קובייה בת 20 פאות כדי לקבוע אם פגעת במטרה; זה עניין של מזל. אבל לתוצאה שקיבלת אתה מוסיף (או מוריד) נקודות על פי הניסיון המצטבר שלך, וזה כבר יכולת. אחרי כל זה, אם זרקת את קוביית ה־20 ויצא לך 1, החטאת ולא משנה מי ומה אתה. יצא 20? פגעת גם אם קוראים לך דויד והרגע ירית בפוני של גוליית. אז בישורת האחרונה זה שוב מזל.

אנשים אומרים שכדורגל הוא כמו החיים, אבל החיים כפי שאני מכיר אותם דומים יותר ל־D&D. מה שחשוב בשניהם ­— בסדר חשיבות עולה, ילדים — זה ניסיון, כסף ומזל. אבל זה לא מה שגרם לנו, חמישה גברים בני סביב־40, לחזור למשחק ששיחקנו בשנות ה־80. לא, זאת שוב חייבת להיות הפנטזיה.

מעולם לא דיברנו על זה כקבוצה, והאמת היא שגם בבודדת אני לא זוכר הרבה שיחות בנושא, אבל ברור לי — ואולי לכולנו, ואולי בגלל זה אין צורך לדבר על זה — שכולנו מתקשים לתפקד במגבלות של מה שאמיתי.

בתוך ההכללה הזאת יושבים אינדיבידואלים מאוד אינדיבידואליים. אחד הוא רווק שכבר חצה את ה־40, השני נראה כמי שמצא סופסוף את האחת שלו, והשלושה האחרים נשואים עם ילדים (אני עם אחת, ח' עם שניים, נ' עם שלושה). אחד מאיתנו עשה מספיק כסף בשביל להגיד פוס ולרדוף אחרי החלום של משחק משלו, ואחד עיתונאי. ח' איתחל את החיים שלו בגיל 30 ומשהו, עף לאמריקה וחזר עם מקצוע חדש; נ' ידע, להערכתי מגיל 14, שהוא הולך ללמד את שייקספיר. מה שאני מנסה להגיד זה שאין לנו סיבה משותפת להיות לא מרוצים מאיך שהחיים האמיתיים שלנו הסתדרו. אין לנו אפילו סיבות פרטניות טובות במיוחד. אבל הנה, כולנו נמלטים מהמציאות בכל הזדמנות שיש לנו. כלומר, בכל הזדמנות שנשותינו מאשרות לנו להימלט.

קל להיות פסיכולוגי־בגרוש בקשר לזה. אפשר להסתכל על ח'2 — מה אני אעשה, גם הוא ח' — ולחשוב שזה קלאסי, רואה חשבון שבורח לעולם שיש בו הכל חוץ ממאזנים. אבל האמת היא שח'2 בורח גם לקומיקס ולצילום ולסרטים, ככה שתחת האזמל הקהה שלי יוצא שהוא פחות נמלט ממשהו ויותר נמלט אל משהו. על נ', המרצה לספרות אנגלית, אפשר לחשוב שהוא זקוק למנוחה מהרצינות האקדמית. אבל כפי שאני רואה את זה, האיש אסקפיסט יותר מכולנו: חלק גדול מהיומיום שלו מתרחש באנגליה של המאה ה־16. ואני? טוב, אני כותב על סרטים במגזין שמוכר לכם את האשליה שאתם גברים. לכולנו, בקיצור, יש נתיבי מילוט מהאספלט האפור של היומיום. ובכל זאת אנחנו צריכים להיות הלוחם או הגנב או הקוסם שכבר לא נהיה, למרות שדווקא יש לי כמה טריקים עם קלפים.

תמיד העדפתי לשחק מכשפים. משהו בחיווט שלי מושך אותי אל הקצה הקיצוני של הפנטזיה, אל היכולות העל־טבעיות. וכמו במקרה של ח'2, אני לא חושב שזאת בריחה ממי שאני. אני חושב שזאת בריחה אל מי שהייתי רוצה להיות.

IMG_0864

אנחנו בני סביב־40. הרבה שנים היינו כולנו מחוץ לסיפור הזה של משחקי תפקידים, אבל עכשיו אנחנו שוב בפנים. אני חושב שזה כי בגיל שסביב 40 — מי קצת לפני ומי קצת אחרי — כולנו שואלים את עצמנו וריאציה כזאת או אחרת של שאלה זהה: מה, זה הכל?

הרווק וההוא עם השלושה הילדים, ההייטקיסט והשכיר בעיתונות — אני חושב שכולנו חיים תחת עננת חשש שמה שיש עכשיו זה הכי טוב שיהיה. בגלל שהילדים קטנים ובסוף הם יגדלו, או בגלל שלהתפטר בשביל לרדוף אחרי החלום שלך זה טוב רק בתנאי שאתה אשכרה מגשים את החלום שלך, או בגלל שתראו מה קורה בעיתונות. למה אנחנו חוששים, זה שוב אינדיבידואלי. אבל זה שאנחנו בורחים לארץ לעולם לא, זאת שוב פנטזיה קולקטיבית. גם בארץ ההיא אתה יכול למות פתאום — למעשה, מוות הוא סיבת המוות העיקרית של דמויות ב־D&D — אבל לחיים שלך שם אין תקרת זכוכית. תמיד יש עוד לבל לעלות. תמיד יכול לצאת לך 20 בקובייה של ה־20, ולהיות שועל זקן ולמוד קרבות זה לעולם לא חיסרון. זאת מחשבה מנחמת מאין כמוה כשאתה בדיוק נושם עמוק עמוק ומגלגל את הקובייה של ה־40.

מודעות פרסומת

חפש את האישה בחדר העריכה

DSC_0408.NEF

"הנה, פה רואים בבירור את העשן עולה מהמתקן האיראני"

שלוש פעמים הצליח "היצ'קוק", שעולה כאן ביום חמישי, להפתיע אותי. הראשונה הייתה בשלהי השליש הראשון שלו, כשהתברר שזה פחות סרט על העשייה של "פסיכו" ויותר סרט על הזוגיות האישית והמקצועית של היצ'קוק ואלמה רוויל, אשתו העורכת/ עוזרת במאי/ דוקטורית תסריטים; הפעם השנייה הייתה כשגיליתי שאני דווקא אוהב את הסרט־על־זוגיות הזה; והשלישית הייתה כשהבמאי סשה ג'רבזי מילא חור בהשכלה הקולנועית שלי ועל הדרך חשף בפני קשר לא צפוי בין "פסיכו" ל"מלחמת הכוכבים".

עכשיו לאט ולפי הסדר: אחלה דבר ההיצ'קוק הזה. לוקח לו זמן להתניע, הוא נוטה לפסיכולוגיזציה מוגזמת ולא השתגעתי על הקטע של ביופיק עם אלמנט פנטסטי (אד גיין, הרוצח הסדרתי ש"פסיכו" מבוסס על סיפורו, מתפקד כאלטר־אגו דמיוני של היץ' במין טוויסט אפל על האמפרי בוגארט ב"שחק אותה סם" או אלוויס פרסלי ב"רומן על אמת"), אבל בסך הכל יצאתי מבסוט אש. מנקודת מבט צרכנית, בין זיליון הסרטים שעולים כאן בוויקאנד הקרוב הוא העסקה השנייה בטיבה אחרי "כוננות עם שחר".

ארבעה דברים, הפעם לא לפי איזשהו סדר, קנו אותי ב"היצ'קוק". הזיווג אנתוני הופקינס (היץ') והלן מירן (רוויל), שעובד פשוט נפלא; סקרלט ג'והנסון, שעושה תפקיד מדויק לתפארת כג'נט לי, כוכבת "פסיכו"; הוליווד הישנה, שמוצגת בשיא תפארתה וגם בשיא נלעגותה; וסצנה נהדרת על קולנוע שתענוג למצוא דווקא בלא־באמת־סרט־על־קולנוע. דלגו לתחילת הפסקה הבאה אם אתם רוצים, למרות שזה לא מי יודע מה ספוילר: היצ'קוק, בערב הבכורה של "פסיכו", ניצב מחוץ לדלת האולם ומנצח בתנועות ידיים נמרצות על הצווחות של הקהל. לכאורה דימוי מתבקש, הבמאי כמנצח, אבל יש משהו כל כך נכון ונבון בזה שהיצ'קוק מנצח לא על הצלם והעורך והשחקנים, אלא עלינו הצופים.

הכוכבת האמיתית של "היצ'קוק" היא חד־משמעית רוויל, שזוכה השנה לעדנה פוסט־מורטום גם בזכות הסרט השני על היצ'קוק, The Girl של HBO. למרות שהיא נישאה להיץ' כבר בתחילת הקריירה שלו והייתה מעורבת בכל סרטיו, שמה של רוויל בפירוש לא נישא בפי כל — מה שלא מפתיע בהתחשב בכך שאת רוב העבודה שלה היא עשתה ללא קרדיט. הדבר היחיד שאני ידעתי עליה הוא משהו שמסופר לתלמידי קולנוע יותר כאגדה אורבנית מאשר כסיפור של ממש: רוויל, ולא העורך ג'ורג' תומסיני, זיהתה בסצינת המקלחת של "פסיכו" פריים בודד — אחד חלקי 24 של השנייה, כן? — שבו ג'נט לי בולעת רוק כשהיא אמורה להיות מתה כתהליך השלום.

הרגע הזה, שמופיע ב"היצ'קוק", היה באמת. נורמן לויד, שעבד עם היצ'קוק הן כשחקן והן כמפיק, אשרר את זה לאחרונה באוזני ג'ון אנדרסון מהניו יורק טיימס. באותו מאמר אישר לויד גם את הקונטקסט הרחב יותר של הדברים: כפי שהופתעתי לראות ב"היצ'קוק", אלמה רוויל אכן הייתה הכוח המניע מאחורי העריכה מחדש של "פסיכו" לאחר הקרנת הניסיון הכושלת שלו בפני הבוסים של פרמאונט. והקטע הוא שזה בול — אבל בול — מה שקרה עם "מלחמת הכוכבים".

 אם אי פעם תיפול לידיכם הביוגרפיה של ג'ורג' לוקאס מאת ג'ון בקסטר, תשתדלו לקרוא את הפרק Saving Star Wars. בקסטר מתאר שם בפירוט רב איך השתלטה מארשה לוקאס —אז עדיין עורכת פעילה ועדיין רעייתו של ג'ורג' — על שולחן העריכה אחרי שהראף־קאט של "מלחמת הכוכבים" ביאס את כולם כולל כולם. הרגע היפה ביותר, רגע הפריים־ג'נט־לי, מגיע כשמארשה מסבירה לג'ורג' איפה בדיוק מצוי הלב של הסרט שלו רגע לפני שהוא מוקרן לראשונה בפני קהל: אם הם ימחאו כפיים ברגע שהאן סולו יגיח משומקום כדי להציל את הקרב על כוכב המוות, יש לך להיט. אם הם לא, אין לך.

הקהל מחא וואחד כפיים — היי, הנה נסגר מעגל עם האיש שמנצח על הקרנת הבכורה של "פסיכו" — ומארשה לוקאס חלקה עם ריצ'רד צ'ו ופול הירש פרס אוסקר על עריכה . מוסר השכל ליוצרים ממין זכר באשר הם: חפשו את האישה. היא תמשש את הרעיון שלכם, ותוך שנייה תמצא את פעימות הלב.

זוהי קריאה אחרונה לערס הפנימי של מארק וולברג

המצלמה אולי מוסיפה חמישה קילוגרמים לגזרתך, אבל היא יכולה גם לגרוע חמישה קבין מאישיותך. בנבכי הזיכרון שלי יושב איש פרסום ישראלי שמסביר "למה שמעון פרס יוצא חכם יותר ברדיו מאשר בטלוויזיה", וחבל שזה כל מה שאני זוכר, כי אולי אותו פרסומאי יכול היה להסביר לי את המקרה המוזר של מארק וולברג — ברנש עם ביוגרפיה של ערס ופילמוגרפיה של גניחט.

"פעם אחרונה שאני נכנס למאה שערים בשישי בערב"

"פעם אחרונה שאני נכנס למאה שערים בשישי בערב"

בגיל 13 כבר היה וולברג משתמש כבד בקוקאין. בגיל 15 הוא השליך בלוקים על ילדים שחורים בטיול של בית הספר. בגיל 16 הוא ירד עם נבוט על שני גברים וייטנאמים והותיר את אחד מהם עיוור בעין אחת, ובגיל 21 — אחרי שהואשם בניסיון לרצוח את הווייטנאמים, אחרי שישב חודש וחצי במוסד לעבריינים — הוא פוצץ להנאתו את הלסת של אחד משכניו. בהשוואה ללידינג־מן אחרים בני זמננו, האיש הוא סינדיקט. אבל איפה הוא מחביא את כל האנרגיה השלילית הזאת? איך זה שבסרטים הוא יוצא במקרה הטוב אהבל לא מזיק, ובמקרה הנפוץ מה שאימא שלי מכנה "סבון"?

כמו לאונרדו דיקפריו, שאני מוכן להתערב שאיפשהו בגופו מוטבע הלוגו של נקה 7, וולברג פשוט לא מסוגל לסחוב תפקיד של גבר. בכל פעם שהוא מנסה — החל ב"שלושה מלכים", עבור ב"מקס פיין" וכלה ב"עיר שבורה" שעלה כאן בסוף השבוע, ותיכף אשוב אליו — וולברג נראה כמו אחד שיצא מהבית בחליפה של אחיו הבכור (הוא הצעיר במשפחה של תשעה ילדים. אין, אמרתי לכם, סקאר פייס בעור של בייבי פייס). מאידך, הכל נופל למקום כשוולברג מגלם גבר חלש או טיפש. ב"לילות בוגי", "השתולים" ו"פייטר" הוא נתן את ההופעות הטובות ביותר שלו — כוכב פורנו עם זין עצום ושכל זעיר, שוטר נטול אופי ומתאגרף שכל הקטע שלו זה שהוא בובת סמרטוטים. זה שוב נכון גם לגבי דיקפריו (ר' "חלון פנורמי", ההופעה הגדולה ביותר בחייו הבוגרים), אלא שדיקפריו הוא ילד טוב קליפורניה. לא ראפר לבן בוסטון.

כאמור, גם ב"עיר שבורה" הטרי מנסה וולברג לעשות מבטא של גבר. ספציפית שוטר שמזוכה במשפט על שימוש באלימות, אבל נאלץ לוותר על הג'וב שלו כדי לא להביך את ראש העיר (ראסל קרואו) לאחר שמתגלות ראיות חדשות בעניינו. קאט לכמה שנים מאוחר יותר: וולברג הוא עכשיו בלש פרטי, ואותו ראש עיר שוכר אותו כדי לעקוב אחרי אשתו (קתרין זיטה ג'ונס) בעיצומו של קמפיין על המשך כהונתו. האם התיק יהיה הזדמנות לגאולה עבור השוטר שסרח? האם האישה בוגדת בבעלה, או מסכנת את מעמדו כראש העיר בדרך אחרת? התשובות לכל השאלות יבואו בישורת האחרונה של הסרט הזה, שנראה כמו משהו שנכתב במהלך טיסה: חורים עלילתיים, קלישאות נבובות וקווי עלילה מיותרים המשמשים בערבוביה.

אחרי "הנבחר" — כי מה, ככה אומרים בעברית The Book of Eli — חשבתי שהאחים אלברט ואלן יוז אולי לא יודעים לבחור תסריטים, אבל דווקא מסוגלים לביים. עכשיו אני חושב שאולי אלברט הוא האח עם הכישרון, כי אלן יוז בא הפעם סוליקו ולא עשה כלום בשביל להציל את תסריט האימים מאת בריאן טאקר. בעצם, הקרדיט היחיד שמגיע ליוז הוא על העבודה עם אלונה טל בתפקיד האסיסטנטית הנאה של וולברג: לא היה לי מושג מי זאת, אבל כל שנייה שלה על המסך גרמה לי לשנן אותה כדבר הכי טוב, וגם היחיד, בסרט הזה. שזה קטע בפני עצמו, כי יכולתם להסיר כירורגית את כל קו העלילה שהיא שותפה לו וזה לא היה משנה חצי דבר, אבל עזבו עכשיו.

למרות שזאת לא הבעיה הכי גדולה של "עיר שבורה", וולברג שוב נותן כאן את אחת מהופעות האהבל הלא מזיק שלו דווקא בבואו לצאת הכי גבר. בהיעדר הסבר לדיסוננס בין סיפור חייו לסיפור סרטיו, כל שנותר לי לעשות הוא לתהות מתי ייפול האסימון למלהקי הוליווד והם יגבילו אותו לתפקידים של תם, רשע או זה שאינו יודע דבר. כלומר, בואו נהיה ריאליים: זה לא שלעת זקנה הוא עלול להתלהק לפתע לתפקיד של החכם.

לך תבנה מדינה

מדינה פלסטינית היא אינטרס ישראלי. האמת הפשוטה הזאת ברורה לכל מי שמצוי בצד המרכזי־שמאלי של המפה, והיא הולכת ומתנחלת — משחק מילים מכוון — גם בחלקים המתונים של הימין. ההבדל העיקרי הוא שמשמאל רואים בפלסטין צעד בדרך לסיום הסכסוך, ובימין צעד בדרך למלחמה נטולת עכבות (אם וכאשר, יוסיפו דוברים משני הצדדים). על סף מה שמסתמן כקואליציה שיאיר לפיד הוא הסמן השמאלי שלה, אני חושב שהגיעה העת להקדיש רגע של חשיבה לפרדיגמה חדשה: לא רק מלחמה קל יותר לנהל מול מדינה ריבונית. גם שלום.

"עכשיו תוריד את הגיטרות ותעלה קצת את הבס"
World Economic Forum swiss-image.ch, Photo by Remy Steinegger

הריבונות הפלסטינית נתפסת כבר שנים כקלף מיקוח, גזר שאנחנו שולפים כשהמקל מאופסן. אבל אם פלסטין היא מה שממתין בקצה תהליך שלום שממאן להתקדם — ושהקואליציה הקרבה תתקשה מאוד להתניע בגלל הקוטביות המובנית שלה — אז אנחנו דוחים רגע שיש לנו אינטרס מובהק שלא יתמהמה, כי אם יתמהמה תבוא הדמוגרפיה ותנגוס ליטרה מהתחת של כולנו. ואם כך, הלוגיקה הפשוטה אומרת שזה לא הזמן לדיבורי שלום. זה זמן לעשיית מדינה.

דמיינו את שר החוץ יאיר לפיד — שנייה, זה עוד לא החלק שאני רוצה שתדמיינו — מכריז על תמיכה ישראלית בהקמת מדינה פלסטינית בעלת רצף טריטוריאלי. דמיינו את ראש הממשלה בנימין נתניהו — איי וונדר איף יו קן — הולך על התכנסות ברוח אריאל שרון, בלי אבן הרחיים של סיום הסכסוך וכל הג'ז הזה. נטישת שטחים שאין לנו עניין בהם על מנת לאפשר הקמת מדינה שיש לנו עניין בהקמתה. זה כל הסיפור.

הבעיה בכינון הסכם שלום הייתה תמיד דו־ראשית: ירושלים והפליטים. אלא שמדינה תמיד הייתה פאטה מורגנה עבור הפלסטינים. אם ממשלת ישראל תהפוך את סדר הדברים, לאמור מדינה תחילה, עשויה להיות לזה השפעה מרחיקת לכת על הנכונות הפלסטינית להסתפק בפיתרון הישן־נושן של גבולות 67' מתוקנים. כן, זה יהיה כרוך בוויתור טריטוריאלי בירושלים, אבל ביני וביניכם: אין לנו מה לחפש במזרח העיר שחוברה. והקונץ הגדול הוא ששאלת הפליטים בכלל לא עולה על הפרק, כי אנחנו בסך הכל באים לשרטט גבולות גיאוגרפיים. לא לנסח סעיפים דמוגרפיים בהסכם שלום סבוך ועקוב אמוציות.

הקמת מדינה פלסטינית היא יעד בר־השגה במחי קדנציה. האו"ם מת שזה יקרה, והמדינות התורמות זקוקות בסך הכל לדחיפה בכיוון הנכון: במקום לשלוח כסף, שיקימו מפעלים. שיצרו מקומות עבודה. שיתנו לפלסטינים עתיד, אופק, תקווה.

אנשים שיש להם מה להפסיד לא רוצים להפסיד את זה. אם מישהו מחפש הסבר לשקט היחסי בגדה, זה לפחות חלק ממנו. וזה בדיוק האנד־גיים של רעיון המדינה־תחילה: חמש או עשר שנים מהקמתה, לפלסטין יהיה מה להפסיד. יותר מזה, הזיכרון האחרון של תושביה מחיכוך עם חיילים ישראלים יהיה בן חמש או עשר שנים. זה יהיה הרגע הנכון לדבר שלום, לרבות הורדה אחר כבוד מהעץ של זכות השיבה.

תראו חברים, בואו נהיה ריאליים. בהרכב הנוכחי של הכנסת, הליכה על קץ הסכסוך היא הליכה למבוי סתום. לכן אני מדבר רק על קץ החיכוך, ולו מפני שזה אחד התרחישים היחידים שיכולים למנוע את קיומן של בחירות 2014.

שבעה דברים שלמדתי מילדה אחת

1. האיכס והאוכל
העצה הכי טובה שקיבלתי מאימא שלי הייתה תמיד לנקות את הפומפייה מיד אחרי שמשתמשים בה, כי אחרת זה נהיה סיפור. אל תקלו ראש: אם ההגדרה של עצה היא רעיון שמשפר את איכות חייך ברגע שאתה מיישם אותו, אז זאת מהטובות שקיבלתי מימי.

עכשיו כשאתם יודעים איך נראים הסטנדרטים שלי בעצות הוריות, הנה הכי טובה שלי: קודם שיטעמו את האוכל ואחר כך שיגידו איכס. הנחלתי את הכלל הזה לבתי (רצ"ב) כשמלאו לה שלוש, ואין לכם מושג כמה זה אפקטיבי בהשוואה לאיסור איכס גורף. על כל פנים, מה שלא יהיה: זכרו את הקונץ עם הפומפייה.

"אל תדאגו, אבא שלי הבטיח שלא קוראים את הבלוג שלו בבלגיה"

"זה בסדר, אבא שלי הבטיח שלא קוראים את הבלוג שלו בבלגיה"

2. הסיבה והמסובב
אם אנחנו עושים מזה עניין, זה נהיה עניין. אם אנחנו לוקחים את הדברים בפרופורציות, הם נשארים בפרופורציות. זה נכון כשהם מצליחים וכשהם נכשלים, כשהם קמים וכשהם נופלים, כשהם אוכלים וכשהם נגעלים. כל יום אני מבטיח לעצמי: בלי פאניקה. אחת לכמה ימים אני אפילו מקיים.

3. החיים והמוות
רונה הייתה בת חמש כשהכלב שלנו מת. יכולתי לספר לה ששלחנו אותו לחווה או משהו בסגנון, אבל העדפתי לומר את האמת. הנחמה היחידה שהצעתי לה הייתה זאת שהצעתי גם לעצמי: התקווה שמעכשיו מחכים לפיצפץ שלנו רק שדות עוף לנצח.

הנחת העבודה שלי הייתה שמוטב להיתקל במוות כקונספט לפני שנתקלים בו גופא, ואני לא יודע אם עשיתי נכון. אני כן יודע שרונה עברה תקופה ארוכה של אובססיה שלמה סביב  הסוף של כולנו, ורק אלוהים והפסיכולוג שלה לעתיד יודעים אם זה חסך לה פאזה דומה בגיל בוגר וסבוך יותר. אבל דבר אחד שלמדתי על בשרה זה שילדים יכולים להבין את המוות לא פחות טוב — וגם לא יותר טוב, אבל אפשר לחשוב מה אנחנו מבינים — ממבוגרים. נדמה לי שזאת מחשבה מנחמת לאבות שלא מתאים להם לצאת לשקרנים.

4. הזיכרון והדברים
ילדים זוכרים איך קראו לחתול שהם שיחקו אותו שתי דקות לפני שנתיים. הם לא זוכרים איפה הם שמו את הסווטשירט שהיה עליהם לפני חצי דקה. ככה זה ואין מה לאכול להם את הראש בקשר לזה, אז או שתשכחו מהסווטשירט או שתקשרו אותו אליהם בחוט. זה עובד מעולה, הם לא יודעים להתיר דברים.

5. האמת והאמיתה
מכירים את ההורים האלה שנשבעים שילדים לא משקרים? אז הם משקרים.

6. הזמן והאיכות
רבותי, זמן איכות זה המצאה שנועדה למירוק המצפון ההורי. יש ציטוט שמיוחס לוודי אלן: "שמונים אחוז מהאבהות זה פשוט להיות שם". ונכון שמוזר לקבל עצות על גידול הילדים שלך מאב שהתחתן עם אחת משלו, אבל האיש צדק. זמן זה לא איכות. זה כמות.

7. האחת והיחידה
כשנטלי פורטמן התארחה ב"הסטודיו למשחק" סיפר לה המנחה ג'יימס ליפטון שהוא, כמוה, בן יחיד. "תגיד", שאלה פורטמן, "אתה מחבב את עצמך? כי אני כן" (2:51 דקות לתוך הווידאו. צפו זכו).

אני חושב שגם הבת שלי מחבבת את עצמה, ובכך נחסכות ממנה התוצאות ההרסניות של התכונה המשותפת לרוב מוחלט של בני האדם: חוסר ביטחון עצמי. היעדר תחושה של ערך. זה חייב להיות לפחות פיצוי חלקי על זה שאין לה אחות קטנה להרביץ לה.

אנשים מציקים לי בעניין הבת היחידה בערך מאז שהיא נולדה, וביתר שאת וניג'וס מאז שמלאו לה שנתיים. אפילו עכשיו, כשהיא בת שתי דקות לשבע, עוד רומזים לי פה ושם שאנחנו גורמים לה נזק (אבל בעדינות. במילים כמו "אתם הורסים לה החיים"). תראו, אני לא מטיף לאף אחד לאמץ את מדיניות הילד האחד, אבל אחרי שבע שנים עם האחת שלי אני יכול לקבוע אמפירית שהיא ילדה שמחה שאין דברים כאלה ושיש לה יותר זמן אבא מלכל ילד אחר שאני מכיר. תחשבו על זה לפני שאתם אומרים אותנו ליצחק קדמן.

אל תצביעו

אל תצביעו עוצמה לישראל כי יש מספיק עוצמה לישראל.
אל תצביעו חד"ש כי אתם רוצים לזיין את הבנקים, לא להלאים אותם.
אל תצביעו ש"ס כי למפלגה שמייצגת את הדפוקים יש אינטרס שיהיו דפוקים לייצג אותם.
אל תצביעו אמנון יצחק כי זה אמנון יצחק:

(מקור: משה הלוי, עברית)

(מקור: משה הלוי, עברית)

אל תצביעו דע"ם כי זה שיש לכם חשבון שם עוד לא עושה אתכם פועלים.
אל תצביעו ארץ חדשה כי הם לא יעברו את אחוז החסימה בארץ הישנה.
אל תצביעו לבית היהודי כי אסור להומואים, ללסביות ולערבים לגור בבית הזה.
אל תצביעו עם שלם כי הוא חצוי.
אל תצביעו עבודה כי בשביל מפלגת לא־שמאל שלא תומכת בפינוי התנחלויות ולא מאמינה שיש סיכוי להגיע להסדר מדיני יש לכם את הליכוד.
אל תצביעו ליכוד כי אפילו ההוא שקבע שלטעות זה אנושי לא התכוון שזה אנושי שלוש פעמים רצוף.
אל תצביעו נ־נח כי אתם רוצים ח"כים נאורים, לא מוארים.
אל תצביעו עלה ירוק כי אם אתם כל כך לחוצים אז אני יכול לארגן אתכם.
אל תצביעו קדימה כי הם תומכים ברעיון של שאול מופז.
אל תצביעו למפלגת כלכלה בראשות יוליה שמאלוב ברקוביץ' אפילו שזה יהיה מצחיק.
אל תצביעו ברית עולם לגאולת ישראל כי הרעיון זה לקום מחר בבוקר ולהתחיל מבראשית, לא משמות פרק י"ט.
ואל תצביעו לאף מפלגה ששמה מכיל את המילים "צדק", "דור" או "כוח", כי בדור הזה כבר לא יהיה צדק ואין לי כוח להסביר למה.

זהו, חוץ מזה תצביעו למי שאתם רוצים.

המיצובישי של ספילברג

אם אתם מבוגרים מספיק בשביל לזכור את 1995, אתם מבוגרים מספיק בשביל לזכור את המיצובישי של גולדפרב. אלכס גולדפרב, סגן שר הבינוי והשיכון מטעם סיעת יעוד (ובמקור מצומת של רפול) שעליו הלין הימין הישראלי כי הצביע בעד הסכם אוסלו תמורת בצע רכב. ממש ככה: הטענה הייתה שיצחק רבין קנה את הקול של גולדפרב בנזיד מיצובישי.

אין לי מושג אם רכב השרד באמת היה מה שהטה את הכף, אבל תמיד חשתי לא בנוח עם המיצובישי של גולדפרב. כאילו, עשינו הסכם שהוא גם ככה לא בדיוק קונצנזוס היסטורי. קצת פדיחה שזה עוד בא עם אתנן פולטי מסריח, לא ככה?

"אין, אמרתי להם, ריקי היקמן לא רכז"

"אין, אמרתי להם, ריקי היקמן לא רכז"

ובכן, לא. זה היה הדבר השני שזמזם לי בראש אחרי שהאורות נדלקו על הקרנת העיתונאים של "לינקולן", סרט שכל כולו המיצובישי של גולדפרב. הדבר הראשון היה המילה "מפואר", וזאת עדיין המילה שמסכמת הכי טוב את איך שאני מסכם את הסרט הזה, אבל תנו רגע לסיים טיעון: סטיבן ספילברג רקח יצירה מפוארת על הקומבינות הפוליטיות והמעשים המפוקפקים מבחינה חוקית — והלגמרי פסולים מבחינה אתית — שעשה הממשל של אייב קשישא כדי להעביר את התיקון ה־13 לחוקה האמריקאית, אותו אחד שחיסל את העבדות. ואם יש לך עיניים בראש, התובנה העיקרית היא שזה בסדר. כן, אומר ספילברג, לעשות פוליטיקה זה חרא. אבל כשמנגד עומדת מטרה חשובה מספיק — לעזאזל, כשמנגד עומד המוסר עצמו — אז תכניס את היד ואת הראש לתוך הג'יפה. ההיסטוריה לא תגנה אותך על זה. ותחזיקו שנייה את המחשבה הזאת, כי עוד כמה שורות יהיה פיי־אוף.

אוי, "לינקולן". מאז 2005, עם "מלחמת העולמות" ו"מינכן", אני מחכה שספילברג יביא אחד טוב. לא חצי טוב ("טינטין"), לא שלושת רבעי מחורבן ("סוס מלחמה"), לא משהו שאחריו אכתוב עליו עוד טקסט מגונן. והנה הוא בא בהלך רוח שינדלרי — לא טוראי־ראייני, בניגוד לאיך שזה נראה בחמש הדקות הראשונות — ומביא סרט מונע־דמות (נו, אברהם לינקולן) שהוא גם אנסמבל אדיר של הופעות — בראש ובראשונה דניאל דיי־לואיס, אבל רק חצי צעד אחריו גם טומי לי ג'ונס וסאלי פילד ודייויד סטרתרן וג'יימס ספיידר באשכרה תפקיד חייו. יש פה עבודת מצלמה נהדרת (כרגיל) של יאנוש קמינסקי ופסקול מעודן להפליא של ג'ון וויליאמס (יש כאן משהו משתפך שכתבתי עליו, נסו ותיווכחו) ותסריט כמעט מושלם של טוני קושנר, אבל כל זה טכני. כלומר, מה שמפואר ב"לינקולן" זה גם המובי־מייקינג, אבל זאת בעיקר המהות. האמירה הלגמרי לא פשוטה על הדברים הלא נכונים שמנהיגים נדרשים לעשות בשם הדבר הנכון לעשות.

"אז סיכמנו, הוא מביא בירה ואתה מארגן טולה"

"אז סיכמנו, הוא מביא בירה ואתה מארגן טולה"

יכול להיות שזה רק אני, אבל אני מאמין שהתקבולת בין אמריקה הרקובה מעבדות לישראל הרקובה מכיבוש לא פסחה על ספילברג ועל קושנר. לראיה, ממש בישורת האחרונה של הסרט —  אל תדאגו, זה לא ספוילר בשום צורה — מדבר לינקולן על רצונו לבקר בירושלים. כאמור, אולי רק אני ואולי השחלונת של ספילברג בכיוון הכללי שלנו: אם רק היה לכם שם איזה לינקולן.

קשה, קשה לצאת מלינקולן בחזרה לביבי. אני מצאתי את עצמי מתנחם בשני דברים: בזה שספילברג שוב הביא אחד גדול, ובכך הגשים את התקווה שהבעתי לא מזמן בטקסט הזה — ובלקח המאוד אישי שלי לגבי המיצובישי דנן דווקא בסרט שהוא כזה רולס רויס. אבל הבטחתי גם פיי־אוף, אז הנה: כן, אוסלו היה אסון טקטי. אלא שהוא היה הדבר הנכון לעשות מבחינה אסטרטגית, והדבר היחיד לעשות מבחינה מוסרית. ואם כך, מהיום זה מה שיש לי להגיד לאנשי הפושעי־אוסלו־לדין: אנחנו עשינו כמו לינקולן. כמו מי אתם עושים?

  

ביחד כיף להזדקן?

אני לא אוהב את "אהבה". אני לא חושב שמישהו יכול לאהוב את הסרט הזה, בדיוק כמו שאף אחד לא יכול לאהוב את רוב הסרטים הקודמים של מיכאל הנקה — בדגש על "סרט לבן", "משחקי שעשוע" ו"מחבואים". האיש הוא חסר רחמים, ואת הסרטים שלו אתה לא אוהב; אתה סובל אותם ואומר יפה תודה, או סתם לא סובל אותם. אני שייך למחנה הראשון, כי חקר האכזריות שהאיש הזה עוסק בו מרתק אותי וכל אחד מהכותרים דלעיל כבש אותי לחלוטין, אבל זה לא שאני משוחד לטובת "אהבה". אחרי הכל, הנקה נטש הפעם את האכזריות האנושית לטובת האכזריות הקיומית, וזה סיפור אחר לגמרי. אבל גם הוא סיפור טוב. קשה וטוב.

""

היי, שם טוב לבית קולנוע ייעודי לצופים בגיל הזהב: מולטי גלופלקס

אן וז'ורז' (עמנואלה ריבה וז'אן־לואי טרנטיניאן) הם זוג זקנים, ולמען האמת זה כל מה שצריך לדעת עליהם. יש הרבה פרטים ספציפיים — למשל העובדה שהיא מורה לפסנתר, או שיש להם בת יחידה (איזבל הופר) — אבל מה שמכתיב את גורלם זה שהם זקנים, ומכאן שזה רק עניין של זמן עד שאחד מהם יזדקק לעזרה בביצוע הפעולות הפשוטות ביותר. ואז זה קורה, וההידרדרות היא כל כך מהירה שלאף אחד אין זמן להסתגל, ומהיופי של נישואים ששרדו הכל נשארים רק סדינים מלוכלכים ואחיות נרגנות וקונפליקטים של לבחור בין רע לרע.

אפשר להיכנס לעומקם של פרטי עלילה, אבל זה חוטא לחוויית הצפייה: "אהבה" הוא פחות סיפור על, ויותר תיעוד של. פחות אמירה על זוגיות ונאמנות וזקנה, ויותר הפניית המצלמה אל החרא הענק שמחכה לכולנו בקצה הסיבוב שלנו על הכדור הזה. זה מסוג הדברים שאתה יודע — כולם מתים בסוף וזה — ובמובן מסוים גם ראית, כי מי מאיתנו לא נאלץ לצפות פעם באדם בשלהי פתיל חייו. אבל הנקה, במאי נבון שכמותו, לא בא לחדש שום דבר לאף אחד. הוא רק כיוון עדשה למקום שכולנו מעבירים חיים שלמים בלהתכחש לקיומו, ובדרך חשף — כמעט בבחינת ברירת מחדל — את הדברים היחידים שנשארים חשובים עד הישורת האחרונה. והאיש הזה, שעד לפני סרט הייתי משוכנע שאין חסר לב ממנו, לקח את הדבר הכי חשוב ועשה ממנו שם לסרט שלו. בהפוך על הפוך על הפוך, זה הופך את "אהבה" לסרט שובר לב אך מרומם נפש.

"נו, תוציא משם את המטבע ונגמור עם זה"

"נו, תוציא משם את המטבע ונגמור עם זה"

אימא שלי היא מורה לפסנתר שכבר חגגה 70. באורח בלתי נמנע חשבתי עליה שוב ושוב במהלך הצפייה הלא קלה הזאת, ומדי פעם תהיתי אם הנקה מטלטל אותי כל כך רק בגלל שבשבילי זה מה שקוראים האמריקאים "קרוב הביתה". אבל לא, עכשיו אני חושב שלא. שבסופו של דבר זה באמת הקטע של החרא שבקצה המנהרה.

למות צעיר ולהשאיר מאחוריך גופה יפה. כמה שזה נשמע מפתה אחרי שעתיים מתחת למשקולת של "אהבה".

ברוכים הבאים, הבה נדמם

ברוכים הבאים לבלוג. מקווה שהצורך שלי לכתוב דברים לא יעלה על הרצון שלכם לקרוא אותם.

שלושה סרטי אימה, בזה ארצה לספתח. הראשון טוב להפתיע, השני סבבה והשלישי WTF, אבל לא בהכרח במובן הרע של המילה. איכשהו יצא שלפחות שלושה חודשים לא אזכרתי בבלייזר שום כותר אימה, אז נקרא לזה פיצוי הולם.

הטוב להפתיע שלי הוא The Pact, שחיכה לי המון זמן לפני שביקורת אוהדת בסיכום השנה של "סריטה" שכנעה אותי לתת לו צ'אנס. לכאורה אין שום דבר חדש בסרט הביכורים של ניקולס מקארתי, או לפחות שום דבר שאני יכול להידרש אליו בלי לספיילר לסרט הזה את הצורה: ניקול (אגנס ברוקנר) נעלמת בעודה מארגנת את העיזבון של אימה. אחותה אנני (קייטי לוץ המגניבה טילים) והבחורה שמטפלת בבתה של ניקול (קתלין רוס פרקינס מ"אפיסודז") מגיעות לבית המנוחה, שעושה את כל הסימנים של רדוף. אז איפה ניקול? ומה קורה עם הנורות בבית הזה?

The Pact. היי, בעברית אפשר היה לקרוא לזה "דפקט"

The Pact. היי, בעברית אפשר היה לקרוא לזה "דפקט"

את הטוויסט על סיפור הבית הרדוף יהיה חטא לחשוף, אז אתנסח בזהירות: זה סרט אימה סטנדרטי רק להלכה ו/או כשמתקצרים אותו לכדי פסקה. בפועל יש בו משהו כל כך קריפי שהוא עשה לי סיוטים – כן, אשכרה ברבים – לראשונה מאז אלוהים יודע איזה סרט אימה שנכנס לי ככה לסיסטם. ולא כי הוא כזה מפחיד, מיינד יו, אלא כי הוא כל כך – לא, פשוט אין מילה אחרת – קריפי.

"מה גאולה אבן וגדעון סער?"

"מה גאולה אבן וגדעון סער?"

שזה ההפך הגמור ממה שאפשר לומר על John Dies at the End של דון קוסקארלי, ההוא מ"באבא הו־טפ". אנחנו מדברים פה על קומדיית אימה בתקציב של עודף משני שקל, והיא מתנהלת בדיוק כראוי לאחת כזאת: כמו הנכדה הרוחנית של פרנצ'ייז "מוות אכזרי" לבית סם ריימי. הפרמיס הוא תקשור עם המתים מזן חדש — לא עוד ספיריטואליזם אלא חומר נרקוטי שמאפשר לך לראות את הנסתר — והבונוס הוא פול ג'יאמטי בתפקיד משנה וגם בעמדת המפיק בפועל. עכשיו ככה: בעשר הדקות הראשונות חשבתי שיש כאן יציאה בסדר גודל של "זומבילנד" או אפילו Tucker and Dale vs Evil, ובעשר הבאות התאכזבתי לגלות שזה לא ממריא לפסגות ההן. אבל מרגע שקיבלתי את הדין נהניתי מכל רגע, במיוחד מאלה שנראים כאילו נכתבו מראש כמחווה לריימי. הדבר הזה מבוסס על סיפור מאת דייויד וונג, שהעניק לדמות הראשית את שמו; רק בזכות המונולוג "לקחתי שם משפחה של סיני כי חשבתי שככה יהיה קשה יותר למצוא אותי" בא לי להכיר את הכותב המטורלל הזה.

"לא, זאת אקונומיקה!"

"לא, זאת אקונומיקה!"

אחרון פחות חביב לפוסט הבכורה הזה: Berberian Sound Studio. רוצים את זה במשפט? אז דמיינו את "השיחה" של קופולה, וכעת הסירו את קופולה והחליפו את הסוף הבלתי נשכח בסוף בלתי מובן. ובכל זאת, יש משהו בסיפור על איש הקול האנגלי (טובי ג'ונס) שעובד על הפוסט פרודקשן של סרט אימה איטלקי. ראשית, הסאונד. ג'ונס משחק אמן פולי – אתם יודעים, האנשים האלה שמכים גפילטע פיש כדי לייצר סאונד של בוקסים – והבמאי פיטר סטקירקלנד משתולל עם הקטע הזה של סרט-על-צליל באורח משובב נפש. שנית, הסאונד: רוב מה שמפחיד כאן זה מה ששומעים, ומה ששומעים עשוי ביצירתיות כבירה. חבל רק שבסוף מצאתי את עצמי תוהה מה לעזאזל ניסו להגיד לי כאן, כי יש את האנשים האלה שאוהבים דברים סתומים, ויש אותי.