ארכיון חודשי: אוגוסט 2015

5 סרטי אחווה גברית מושלמים (וביקורת על החדש של גאי ריצ'י)

סקוטרמן, השנים הראשונות

סקוטרמן, השנים הראשונות

בתור התחלה אסיים ואומר ש"שם קוד מ.ל.א.ך" הוא סרט לא רע. קשה לי להאמין שבעוד שבוע אזכור ממנו משהו, אבל חוויית הצפייה בו מספקת בסך הכל. זה כנראה נשמע מאוד פושר, אבל בהתחשב בגיחות הקולנועיות האחרונות של שתיים מהנפשות הפועלות המרכזיות בו – הבמאי־תסריטאי גאי ריצ'י והכוכב־שותף הנרי קאוויל – הוא ראוי לתואר חוויה מתקנת.

סדרת הטלוויזיה The Man from U.N.C.L.E , ששודרה בארצות הברית בשנים 1964 ו־1968, חיכתה כמעט חמישה עשורים לעיבוד הקולנועי שלה. מעולם לא צפיתי בה, אבל המהדורה הקולנועית מבהירה שהמוטיבציה לשליפתה מהנפטלין היא התרפקות על ימי המלחמה הקרה. פחות במובן של המצב בין המעצמות –  הרי גם היום אפשר היה לקנות סיפור על איש ביון אמריקאי (קאוויל) שנאלץ לשתף פעולה עם עמית רוסי (ארמי האמר) למרות הפערים התרבותיים העצומים ביניהם – ויותר במובן הסגנוני. אם לחדד את הנקודה, הרי ששום דבר ב"שם קוד מ.ל.א.ך", החל בתסריט וכלה בכוריאוגרפיה של סצנות האקשן, אינו מוקפד כמו העיצוב.

זה לא מפתיע. סדרת הטלוויזיה נכנסה לתודעה האמריקאית ברמה כזאת שפריטים ממנה (תחפושות, אביזרים, מסמכים) שמורים הן בספרייה הנשיאותית של רונלד רייגן והן במוזיאון ה־CIA. מהבחינה הזאת, ריצ'י עשה את הדבר הנכון ונתן למעצב אוליבר סקול להתפנן עד תום על המראה השנות־השישימי.

באשר לאסקפטים הפחות מוקפדים, הם לפחות לא מעיקים. נכון, הסיפור כמעט גנרי – הסוכנים משני צידי מסך הברזל לא רק משתפים פעולה אלא גם מתחרים על ליבה של אותה בחורה (אליסיה ויקנדר) – אבל הוא בסך הכל עובד דרמטית ופה ושם גם קומית. על הדרך ממשיך "מ.ל.א.ך" מסורת מכובדת של סרטי אחווה־גברית־כנגד־כל־הסיכויים (אז אספתי כמה שאהובות עליי במיוחד, ר' כאן למטה). נכון גם שהאקשן רחוק מלהיות משהו שלא ראינו, אבל לפחות הוא לא נראה כמו עוד ניסיון מביך של ג'אי ריצ'י לצעוק "אני עדיין גאי ריצ'י".

טוב, הנה הגענו לנפש הראשונה שגרמה לי לחשוש מ"שם קוד מ.ל.א.ך" רק מפני שהיא פועלת בו. הקריירה של רי'צי בן ה־47 נראית היום כמשל ושנינה, לאמור שהדבר הכי גרוע הוא להיחשב קול כבר בסרט הביכורים שלך, כי אין פחות מגניב מהמגניב של אתמול. בדיעבד נראה שהיה לריצ'י בדיוק סרט אחד להוציא מהסיסטם, וסרט כל כך טוב שהוא הצליח לעשות אותו פעמיים במידה די שווה של הצלחה. מאז "לוק סטוק" ו"סנאץ'", תראו מה עשה האיש הזה: מחזר אותם לעייפה ב"אקדח" וב"רוקנרול'ה", ואז התפנה לשחוט את שרלוק הולמס באורח שהיה נחשב מביך לבמאי אמריקאי, אבל הוא ממש נפשע עבור במאי יליד אנגליה. "שם קוד מ.ל.א.ך" נקי הן מהמאניירות הגאי ריצ'יות והן מהעלבון לאינטלגנציה שהיו שני השרלוק הולמסים שלו, ומכאן תחושת התיקון. מצד שני, הבה לא ניסחף באשר לעומקו של התיקון הזה: אני כותב 12 שעות לאחר הצפייה, ואני כבר לא זוכר – נשבע לכם, ברמה של "קובץ לא נמצא" – מהי בעצם המשימה שמניעה את הסרט ואיך בדיוק היא מתחברת לשלוש הדמויות הראשיות.

מי שבאמת יוצא מתוקן מהסרט הזה הוא הנרי קאוויל. אני זוכר מצוין את ההשתאות המהולה באימה של צפייה בו בתפקיד סופרמן, את התהייה מה לעזאזל מצא בו זאק סניידר שגרם לו ללהק אותו ל"איש הפלדה" (ואני לא מדבר אפילו על שאלות פרוזאיות כמו מה הקטע של סופרמן שעיר). ובכן, התשובה מופיעה ב"מ.ל.א.ך": קאוויל ניחן בטיימינג קומי, קלילות כללית, כריזמה לא מבוטלת ואינטליגנציה ניכרת. כל הדברים האלה, שהבימוי הכבד של סניידר העלים לחלוטין מההופעה של קאוויל, צצים תחת היד הקלה של ריצ'י. ואם כך, הרי שהתובנה הכי חשובה באשר ל"שם קוד מ.ל.א.ך" הולכת ככה: בבית המשפט של ההיסטוריה הקולנועית, המלהקות קריסטי קלרקסון ולורה קנדי נמצאות בזאת חפות מפשע בתיק "איש הפלדה". סניידר לעומתן מקבל סעיף אישום נוסף: הריגת הכריזמה של הכוכב שלו.

ואלה חמשת סרטי האחווה הגברית הכי טובים בהיסטוריה, בלי תחרות בכלל

Midnight run

"מספרה סימון?"

1) קיד וקאסידי, "קיד וקאסידי", 1969. גאי ריצ'י מספר שהסרט הזה דחף אותו לקריירה בקולנוע, ואכן אפשר לראות בסרטים שלו את הנטייה לאחווה בין פורעי חוק, הלב והנשמה של הסיפור על סאנדנס קיד (רוברט רדפורד) ובוץ' קאסידי (פול ניומן). אבל עזבו את ריצ'י: ג'ורג' רוי היל ביים את אחד הסרטים המלהיבים ביותר של שנות ה־60, נקודה. על הדרך הוא יצר את הזיווג ניומן־רדפורד, שנכנס עמוק לתודעה הקולנועית למרות ששוחזר מאז רק פעם אחת – ב"העוקץ"

2) פפיון ודגה, "פרפר", 1973. סרט הכלא המצוין של פרנקלין ג'יי שאפנר מתמקד לחלוטין בגיבור שלו, פפיון (סטיב מקווין) שהואשם ברצח שלא ביצע, אבל ברקע טווה בשקט את מערכת היחסים המרתקת שלו עם הזייפן לואי דגה (דסטין הופמן). "האיש הזה סיכן את חייו כדי להציל את שלי", אומר דגה בשלב מסוים, "זאת חוויה חדשה בשבילי". הרגע הזה ראוי להיזכר בנשימה אחת עם הגדולים ביותר של הופמן, ממש לצד "אני הולך כאן!"

3) ריגס ומורטאו, "נשק קטלני", 1987. שוטרים־שותפים היו לפני ואחרי מרטין ריגס (מל גיבסון) ורוג'ר מורטאו (דני גלאבר), אבל מערכת היחסים שנבנתה תחת השרביט של ריצ'רד דונר הייתה ונשארה המדריך לאיך עושים זאת נכון. בין משאלת המוות של ריגס ל"אני זקן מדי בשביל החרא הזה" של מורטאו נוצר זיווג כל כך מוצלח שאפילו כניסתה של צלע שלישית בסרט ההמשך – זוכרים, ג'ו פשי בתפקיד ליאו גץ? – לא גרעה ממנו דבר

4) וולש ומרדוקס, "מרדף חצות", 1988. סרטו של מרטין ברסט לא קיבל מעולם את הכבוד הראוי לו. זאת ההופעה הקומית המוצלחת ביותר בקריירה של רוברט דה נירו (ג'ק וולש), ויש להניח שזה הרבה בהשראת צ'רלס גרודין (ג'ונתן מרדוקס). הראשון מגלם שוטר לשעבר שרודף למחייתו אחרי לקוחות נמלטים של סוכנות שחרור בערבות, והשני הוא אחד מהנמלטים האלה, רק שהוא לא פושע אלא אדם שגנב המון כסף מגנגסטר. סרט מסע אדיר, סרט גברים מושלם

5) רד ואנדי, "חומות של תקווה", 1994. עם כל הרצון להיות מקוריים ברשימות כאלה, לרשימה הספציפית הזאת אין זכות קיום בלי החברות שנרקמת בין אנדי דופריין (טים רובינס) החף מפשע ואליס בויד "רד" רדינג (מורגן פרימן), שמכריז על עצמו כ"אדם האשם היחיד" בכלא שושנק. הסרט הזה נכנס ללבבות בזכות האמירה הפשוטה והיפה שלו על תקווה; אין ציטוט שמסכם את זה יפה יותר ממשפט הסיום, "אני מקווה לפגוש את ידידי וללחוץ את ידו. אני מקווה"

פורסם בפנאי פלוס, 27.8.15   

3 סרטים שאני חייב לכם

"תראי תראי את הפליטים האלה מאלבניה"

"תראי תראי את הפליטים האלה מאלבניה"

מודה ועוזב: בחציו השני של הקיץ הנוכחי נאלצתי להזניח את הבלוג הזה בתירוצים עלובים, כגון דלקת ריאות שתקפה את הבת שלי. עכשיו כשכולם תקינים, הנה שלוש ביקורות שפרסמתי במרוצת השבועות האלה ב"פנאי פלוס" על סרטים שעדיין רצים חזק בישראל — "הצרפתי" המאכזב, "החופשה הסקוטית שלי" המפתיע (בתמונה למעלה) ו"הנסיך הקטן"המתסכל — ושברגיל הייתם קוראים כאן יום למחרת הופעתן בפרינט.

לפני הפרטים הקטנים – ואפילו לפני הפרטים הגדולים, כמו העלילה והדמויות וכל זה – "הצרפתי" הוא רעיון שובה לב ונפש. "זוכרים את 'הקשר הצרפתי'?", שואל אותנו הבמאי־תסריטאי סדריק חימנז, "אז הנה הצד השני של הסיפור ההוא על הסחר חובק העולם בהרואין בשנות ה־70". רוצה לומר, ועוד בצרפתית, שחימנז ושותפתו לכתיבה אודרי דיוואן מצאו דרך לחזור לקלאסיקה בלי לגעת בה. במקום רימייק (או Re-telling, או Re-thinking, או כל המצאה שיווקית אחרת שהקריצו בשנים האחרונות בצד השני של האוקיינוס), "הצרפתי" יחזיר אותנו אל הסיפור ההוא מהדלת האחורית.

בום. איזה קונספט. בדיוק כשבגלקסיה אחרת עובדים על Star Wars Rouge One, עוד סרט שיציג את הצד השני של סיפור שכבר ראינו – התקציר המקוצר הוא "איך בעצם השיגו המורדים באימפריה את התוכניות של כוכב המוות המקורי" – באים חימנז ושות' עם גישה משלהם ליצירת הדבר הזה שנהוג לכנות בימינו "יקום קולנועי". מה גם שבמקרה הזה יש שיתוף פעולה מצידם של החיים עצמם: "הקשר הצרפתי" מאת וויליאם פרידקין וסרט ההמשך מאת ג'ון פרנקנהיימר בקושי גירדו את הציפוי מעל הקשר הצרפתי האמיתי, רשת הברחת סמים מטורקיה לצרפת ומשם לצפון אמריקה, שנטוותה כבר בשנות ה־30 ופעלה עמוק לתוך שנות ה־70. פוטנציאל אינסופי, ולראיה הזליגה של  כמה ממרכיבי הסיפור ההוא לתסריטים קלאסיים ומאוד שונים כמו "הסנדק" ו"נסיך העיר".

בדקות הראשונות של "הצרפתי" אנחנו נחשפים לאופן שבו בחר חימנז להרחיב את היריעה: זה הולך להיות סיפור של חתול ועכבר, בהתאמה השופט פייר מישל (ז'אן דז'ורדן, "הארטיסט") ואיש הקשר הצרפתי גאיטן זאמפה (ז'יל ללוש). אנחנו מתחילים במארסיי ב־1975, והחקירה הסיזיפית ורצופת הגוויות תימשך 135 דקות ומחצית העשור. מה כבר יכול להשתבש?

9341417702463

"ששש, מתחיל שירים שלא נס ליחם"

הרוב, זה מה. למרות המקורות הקולנועיים המובהקים של "הצרפתי", נראה שההשראה האמיתית שלו באה בכלל מ"הבלתי משוחדים" של בריאן דה פלמה: כמו הסרט המפואר ההוא, שהציג את לכידתו של אל קאפון כוונדטה אישית של סוכן האוצר אליוט נס, כך פורט חימנז את העלילה שלו למשחק אחד־על־אחד. זאת החלטה לגיטימית, כמעט מתבקשת, אלא שחימנז שכח מה עבד ב"הבלתי משוחדים". זה לא היה קווין קוסטנר בתפקיד אליוט נס, כי אף פעם לא מעניין לעקוב אחר לוחם הצדק הטוב והמיטיב. זה היה השוטר הקשיש ג'ימי מאלון, עם הנטייה שלו להפר את החוק כדי לשמור עליו, שהפך את "הבלתי משוחדים" ליצירה סוחפת. חימנז שם את כל הזי'טונים שלו על פייר מישל, השופט שהיה באמת, דמות שאפשר לכבד אותה אבל אי אפשר להיסחף איתה: אם כבר הזכרתי את "מלחמת הכוכבים", דמיינו את הטרילוגיה של ג'ורג' לוקאס על בסיס הצדק האבסולוטי של אבירי הג'די, בלי החן הפרוע של האן סולו (או במילים אחרות, דמיינו את הטרילוגיה השנייה של ג'ורג' לוקאס).

"הצרפתי" מוסיף חטא על פשע ומפתח דווקא את דמותו של זאמפה. התוצאה המאוד משונה של זה היא שבחלוף דקות המסך, פחות אכפת לך – או לפחות אכפת לי – מהאיש הטוב, ויותר מהאיש הרע. שזאת שוב החלטה לגיטימית, אלא שהיא לא עושה רושם של החלטה. זה נראה יותר כמו משהו שהתפלק לחימנז, אולי כתוצאה מהתחקיר (המרשים למדי, אגב) שערך עם שארי בשרו של זאמפה. בשורה התחתונה, חימנז נותר מחויב לסיפורו של השופט ולא לזה של הנשפט. במצב הדברים הזה, חקר דמותו של הגנגסטר הוא בעיקר מיותר.

אם לסכם את "הצרפתי" בשתי מילים, הייתי הולך על "מותחן סטנדרטי". הסרט הזה מביא לשולחן כמה סצנות אקשן טובות והרבה עיצוב שנות־השבעימי, כראוי ליצירה שהתסריטאית־השותפה לה היא גם עורכת אופנה נחשבת. זה לא רע, אבל בשביל טוויסט על קלאסיקה כמו סרטו העצום של וויליאם פרידקין זה גם לא מספיק. בטח אם מביאים בחשבון את העובדה שבארבע מילים הייתי הולך על "מותחן סטנדרטי ומעט משעמם".

הפתעה הפתעה! קשה לי להחליט אם זה הטריילר שרמז על קומדיה של טעויות תסריטאיות, או שמא השם – What We Did on Our Holliday המדאיג, שתורגם ל"חופשה עם סבא" הנורא ושונה ל"החופשה הסקוטית שלי" הסתמי – אבל מרחוק, משהו בסרטם של הבמאים־תסריטאים אנדי המילטון וגטי גנ'קין נראה עבש לחלוטין. אלא שמקרוב הוא ההפך הגמור: מבט אחר, מפוכח וכמעט מייאש, על בולשיט. בראש ובראשונה הבולשיט של משפחה לא מתפקדת, ומיד אחר כך מגוון שלם של בולשיטים זוטרים, כמו זה הבריטי וזה המעמדי וזה החברתי. המילטון וג'נקין נוקטים כאן מהלך אהוד־ברקי של הסרת מסכות כללית, ובמיטבו, המהלך הזה מייצר חוויית צפייה כואבת בכנותה. וגם נורא מצחיקה, שזה בונוס שבחיים לא הייתם מקבלים מיאסר ערפאת.

בעיצומה של פרידה מהסוגה הקולנית, בעיצומו של ניסיון כושל להסתיר את האמת מבני משפחתם, אבי (רוזמונד פייק) ודאג (דייויד טננט) צריכים לעשות קולות של נשואים באושר. העילה היא חגיגת ה־75 של גורדי, אביו של דאג (בילי קונולי), שהסרטן מאיים לגזול ממנו את ימי ההולדת הבאים. אז המשפחה הגרעינית לשעבר יוצאת ברכב מלונדון לסקוטלנד, אל הבית המדוגם שבו מתגוררים אחיו של דאג ואשתו (בן מילר ואמיליה באלמור). אלא שגם אצל מארחי המסיבה יש בולשיט בכמויות ייצוא: האח סובל ממנת יתר של סטרס, רעייתו היא בכלל חורבה נפשית, ובנם מתנהג כמו שמתנהגים ילדים של אנשים שמתוחים חזק מדי.

השימוש בקשישים ובילדים כגלאי בולשיט הוא שום דבר שלא ראינו בעבר, אבל "החופשה הסקוטית שלי" ממציא מחדש את הקונץ הזה בשיטת המלחציים: גורדי המבוגר ולוטי הצעירה, בתם הבכורה של אבי ודאג (אמיליה ג'ונס בת ה־13), רואים את האמת, את כל האמת ורק את האמת. לוטי בכלל מנהלת "יומן שקרים" מפורט כדי שלא תשכח איזו גירסה שקרית של איזו מציאות היא אמורה למסור למי, ספרון שהוא לב־ליבו הנושאי של הסרט.

"זהו, הם פוצצו את הגשר"

95 דקות נמשך "החופשה הסקוטית", ולשבחם של המילטון וג'נקין ייאמר שהוא נותרים נאמנים למישן סטייטמנט שלהם עד לשנייה האחרונה. לפני עידן גיאולוגי קראתי טקסט – אלוהים זוכר של מי – שעניינו קיטש, והופיעה שם הגדרה שנצרבה לי בראש: העולם של הקיטש, כתב מי שכתב, הוא "עולם הכופר בחרא". על אותו משקל, הסרט הזה כופר בקיטש. הוא מתרחש בעולם של חרא, ואין לו שום כוונות לשקר לנו בקשר לזה.

סרטים חמוצים־מתוקים הם הקשים ביותר לאיזון, ולגנותם של הבמאים־כותבים ייאמר שהם מאבדים את שלהם במערכה השלישית. אחרי אקספוזיציה מהודקת ומערכה שנייה מצוינת, הדברים הולכים רחוק מדי לשני הצדדים –  המתוק והחמוץ, השקרי והתכלסי – והאמינות נפגמת. זאת מכשלה רצינית בסרט שכל־כולו קודש לאמת שמתחת לפני השטח, אבל הסך הכל נותר חיובי וראוי. וקצת מדכא.

אגב האמת ואגב פני השטח, מתחת ליצירה המפתיעה הזאת יש סיפור של דור. הדור שמוגדר היום כראשון שנאלץ לטפל סימולטנית בהורים מזדקנים ובילדים רכים, דור שלא נולד לתוך אוטוסטרדת המידע אבל נאלץ ללמוד לנווט בתוכה. הדור שלי, בקיצור. זה ראוי לציון בעיניי על תקן גילוי נאות, מפני ש"החופשה הסקוטית שלי" פוגע כל כך במדויק בבעיות של בני גילי שזה הופך אותי לצופה האידיאלי בטקס הסרת המסכות בהנהלת המילטון וג'נקין. מוזר לי לסכם את זה ככה, אלא שזה פשוט ככה: אם כמו לוטי אתם צעירים מכדי להבין את הבולשיט, או כמו גורדי מבוגרים מכדי לטרוח איתו, ייתכן שכל הנ"ל יעבור לכם ממול. אבל אם אתם חיים בעולם שכופר באמת, הסרט הזה תפור עליכם. תפור עלינו.

אולי בכל אשמות שקיות הבד שחולקו לילדים בכניסה לפרמיירה, גדושות מדבקות ושאר צ'ופרים נסיך־קטניים. אולי המרצ'נדייז שמתקבל בשיא הטבעיות בסרטים אמריקאיים בולט פתאום בעסקיותו, בציניותו, כשמדובר בעיבוד צרפתי־אסלי ליצירתו של הצרפתי־אסלי אנטואן דה סנט־אכזופרי. 57 מיליון יורו הושקעו ב"הנסיך הקטן", ואני יודע איפה אני חי, אבל אולי הניסיון למקסם רווחים שלא באמצעות מכירת כרטיסים מרח עליי איזו שכבה של ציניות עוד לפני שדברים החלו לזוז על המסך.

ואולי זאת מלאכת האדפטציה? הרי אם נקרא את "הנסיך הקטן" דרך פריזמה של מפיק, מה שנעדר מהספרון הזה – מה שחסר לו במובנים של פוטנציאל מסחרי – הוא בראש ובראשונה פנייה ישירה לצופות. נסיך, טייס, שועל: עם כל הכבוד לשושנה ולכבשה, לסיפור הזה חסרה צלע נשית, או ליתר דיוק ילדתית. ולא יזיק גם מישהו שיסביר מי נגד מי, כי העסק די סוריאליסטי ולא לגמרי נהיר אפילו לקוראים (או לצופים) הבוגרים. עם כל זה בראש, הבחירה לעטוף את "הנסיך" בסיפור מסגרת שבמרכזו ילדונת עושה רושם מעט מחושב מדי. מסחרי מדי, אבל שוב: 57 מיליון אירו והכל. אני לא נאיבי. רק מאוכזב.

יש לי עוד כמה תיאוריות על נקודת הכשל של העיבוד הקולנועי הזה, אבל סדר צריך שיהיה: סיפור המסגרת המדובר עוסק בילדה בת 12, נטולת שם, שאמה מכפיפה אותה לסדר יום תובעני עד ייאוש. מפלט מהלו"ז מוצאת הילדה אצל השכן התמהוני, טייס בדימוס וכיום ישיש בודד. דרך הזיכרונות הכתובים־מצוירים שלו מתוודעת הגיבורה לסיפורו של הנסיך הקטן, וכשאנחנו צופים בהרפתקאות הבינכוכביות שלו חושף הבמאי מארק אוסבורן ("קונג פו פנדה") את הבחירה הוויזואלית המשמעותית ביותר שלו: בעוד שסיפור המסגרת מוצג באנימציית מחשב סטנדרטית, עם או בלי מירכאות, סיפורו של הנסיך מוצג בטכניקת סטופ־מושן שהולמת להפליא את הסגנון המקורי, המוכר כל כך, של סנט־אכזופרי כמאייר. אבל שוב לוחש הילד הציני שנכנס בתוכי – מה אם ההפרדה המונפשת הזאת נובעת מכך שאוסבורן עצמו חש שלא בנוח עם ההנגשה של סיפור שחלק מהקסם שלו טמון בהיותו אניגמטי, לא מפוענח, לא נגיש?

"מה נסגר איתכם, כולה גשר"

"מה נסגר איתכם, כולה גשר"

נדמה לי שאני רחוק לפחות צפייה נוספת ב"הנסיך הקטן" כדי לחרוץ משפט, להבין אם זה הוא או אני, אבל עובדה היא שחוויתי את 110 הדקות האלה ממרחק. זה היה יפה להפליא לפרקים, משמים באחרים – רובם ככולם במסגרת סיפור המסגרת, שמסרב בעקשנות להתפתח – ובעיקר קר. סטרילי. הגמדה שנלוותה אליי מצאה שהסרט עצוב ואפילו בכתה בדרך חזרה הביתה; אני נוח לבכות בסרטים, אבל שום דבר כאן לא עבד עליי בעוצמות רגש כאלה או בעוצמות בכלל. אני חושב שחייכתי פעמיים; מהעיבוד של "הנסיך הקטן" אני מצפה לפחות לחצי תריסר פרצי צחוק ושתיים־שלוש מאותן צמרמורות עונג ידועות. מה נסגר?

כבר אמרתי, מאוד ייתכן שזה לא הוא אלא אני, כלומר הידע המוקדם שלי. נסו לדמיין למשל עיבוד קולנועי ל"העץ הנדיב": האם איזשהו תסריטאי היה מצליח לתרגם את העצב הטהור מאת של סילברסטיין, לרבות מתיחה בלתי נמנעת של העלילה לממדים מחזיקי־פיצ'ר, בלי להרוס לגמרי את החוויה מבחינתם של אוהבי המקור? האם איזשהו תסריטאי היה מצליח לתקל את "הנסיך הקטן" בלי התפרים הגסים שהותירו בו אירנה בירגנול ובוב פרסיצ'טי? סביר להניח שלא. ועדיין, בפרפראזה על סיסמת הבחירות ההיא, אני שואל איפה הקסם.

זמננו תם, ונדמה לי שהשארתי אתכם עם יותר שאלות ממסקנות. אז הנה משהו מעט יותר נחרץ: בניכוי הציפיות והמידע המוקדם, מקדם הציניות ומכשלת הגיל, הסרט הזה בסדר גמור. זה בערך שתי מדרגות פחות מהמינימום הנדרש מעיבוד קולנועי ליצירה ההיא של אנטואן דה סנט־אכזופרי.

 

ליגה משלהם

"אני מבטיח לך, אנחנו לא חשופים לבורסה הסינית"

"אני מבטיח לך, אנחנו לא חשופים לבורסה הסינית"

בסצנה הראשונה של "פרש בודד" אנחנו רואים אדם עטוף שמיכת טלאים מסתובב ברחוב בגשם שוטף. הוא נכנס לחנות מציאוֹת קטנה, מתביית על לוח שחמט עם כלים מגולפים בעבודת יד ומתחיל להריץ מהלכים נגד עצמו. מהתגובות סביבו אנחנו יכולים להסיק שהאיש הזה הוא המטורלל השכונתי, נוכחות לא שפויה אבל גם לא מזיקה. בסיומה של הסצנה מובילים אותו בניגוד לרצונו לתוך אמבולנס ומשם למוסד לפגועי נפש.

הפתיחה הזאת, אני חייב לומר, צלצלה לי בכל פעמוני האזהרה. ראשית, הגאון המטורף – ואפילו בור השחמט שאני קלט מיד שמדובר במאסטר שירד מהפסים, בובי פישר סטייל – הוא דמות שהקולנוע סחט וייבש ותלה וגיהץ עד תום (הנה, ר' חמש דוגמאות פה למטה). שנית, הסגנון הכמו־תיעודי של הבמאי ג'יימס נאפייר רוברטסון לא בא לי טוב; אני מעדיף את הקולנוע שלי קולנועי ואת הדוקו שלי דוקומנטרי. ושלישית, אין מאוסה כקלישאה בתחפושת. מעולם לא הבנתי את הכתרים שנקשרו ל"אפקוליפטו" של מל גיבסון, סרט שההבדל היחיד בינו לבין "רמבו" הוא שמדברים בו בדיאלקט של בני המאיה ולא בזה של בני ארצות הברית; בדקות הראשונות שלו, גם "פרש בודד" נראה כמו "ניצוצות" מוסווה במבטא מאורי ולוקשיין ניו זילנדי.

אבל זה סרט אחר לגמרי. מאותה פתיחה מדאיגה ואילך, "פרש בודד" הלך וגדל עליי, הלך וסחף אותי, והקרדיט לכך נחלק שווה בשווה משני עברי המצלמה. בצד המצטלם, קליף קרטיס – שהעלה 20 קילו כדי לגלם את ג'נסיס פוטיני, דמות שהצופה המנוסה יבין כבר בגלגל הראשון שהייתה באמת – עושה תפקיד שחייב להביא אותו לפחות לשורט־ליסט של האוסקר. כמובן שזאת שוב קלישאה ואפילו שתיים, כי הדבר היחיד שהאקדמיה האמריקאית לקולנוע אוהבת יותר משחקנים שמשמינים לצורך תפקיד זה שחקנים שמגלמים פגועי גוף ונפש, אבל אין מה לעשות: קרטיס ("הפסנתר", "פוש") אכן נכנס כאן למגרש שהביא לג'פרי ראש את האוסקר על "ניצוצות", ויוצא לפחות תיקו. ואם כבר נדרשתי לעולם הדימויים הזה, הרי שהגדוּלה מאחורי הקלעים של "פרש בודד" טמונה בכך שרוברטסון בכלל לא עשה סרט על גאון משוגע. הוא עשה סרט ספורט.

אנחנו פוגשים כאמור את "ג'ן" פוטיני כפציינט במחלקה הסגורה (רוברטסון לא נותן שם להפרעה שלו; במציאות זאת הייתה דו־קוטביות). בחיפוש אחר משמעות ויציבות ממנה את עצמו פוטיני למנהיג של מועדון שח זעיר לילדים, מקום שמהווה יותר מפלט לאומללים צעירים מאשר בית גידול לאלופים. ואז קורה מה שקרה בכל כך הרבה סרטי ספורט, ותמיד־תמיד מצליח לעבוד: המאמן הלא סביר לוקח את הקבוצה הלא סבירה למשחק על אליפות. ראיתם את "ימים של תהילה", עם ג'ין הקמן בתפקיד מאמן הכדורסל? אז "פרש בודד" זה כזה, רק עם צריחים ומלכים במקום ריבאונדים ופאולים.

אני קורא עכשיו לאחור ורואה שהסתבכתי בסתירה פנימית, כי יוצא שהסרט הזה הוא פשוט קלישאת ספורט במקום קלישאת גאון מטורלל, ואז מה הביג דיל. ובכן, הפרטים הקטנים: בלב ליבו של הסיפור מצויה מערכת היחסים בין פוטיני לאחיו אקירי (וויין האפי, שלגמרי גונב את כל הסצנות בהשתתפותו) ובנו מאנה (ג'יימס רולסטון). האח משתייך לכנופיית רחוב מהסוג הנחות ביותר, בנו מתחיל ללכת בדרכו, והעלילה כולה מתנקזת לכדי קונפליקט שלא ראיתי בעבר – לא בסרט ספורט, לא בסרט על גאון מטורלל ולא בכלל. אתם מבינים, העניין הוא שהסיכוי הכי טוב של מאנה לחיים טובים יותר משל אביו הוא חבירה לדוד שלו, אדם חסר כל ולוקה בנפשו. כמו שוויל האנטינג היה מנסח את זה, מה דעתכם על התפוחים האלה?

הקולנוע של רוברטסון נותר מעט פושר לאורך כל הדרך, ו"פרש בודד" רחוק כמה שוטים זכירים או כמה קאטים מבריקים מלהיות סרט גדול באמת. אבל לעזאזל, הוא סרט טוב מאוד. אולי אפילו סרט הספורט הכי טוב של העשור הזה.

5 הגאונים המטורפים הכי מגניבים בהיסטוריה של הסרטים*

krank

"זאת המספרה הכי גרועה אבר!"

*הרשימה אינה כוללת דמויות שהיו באמת, מהטעם שככה החלטתי

1) ד"ר סטריינג'לאב, "דר סטריינג'לאב", 1964. ראשון כרונולוגית, ובהחלט ייתכן שראשון גם במעלה. הסרט המצחיק היחיד בקריירה של סטנלי קובריק, ובליבו אחת הדמויות הקיצוניות והמצחיקות ביותר בקולנוע של שנות ה־60: פיטר סלרס בתפקיד ד"ר סטריינג'לאב, יועצו הנאצי־לשעבר של נשיא ארצות הברית. רק על הסצנה עם טיק ה"הייל היטלר" מגיע מקום בנצח ליצירה המשותפת של במאי ושחקן שהיו בעצמם גאונים מטורללים

2) פרנק נ. פוטר, "מופע הקולנוע של רוקי", 1975. תפקיד חייו של טים קארי וההיי־לייט של סרט הפולחן בבימוי ג'ים שרמן. הפרודיה הזאת על סיפורו של ד"ר פרנקנשטיין היא המנוע העליליתי של "מופע הקולנוע": פרנק נ. פוטר הוא מדען (וטרנסווסטיט) מכוכב לכת אחר ("טרנסקסואל") בגלקסיה רחוקה רחוקה ("טרנסילבניה"), והערב הוא עורך מסיבה לכבוד הגבר שיצר במעבדה שלו, רוקי הורור. הגיבורים בראד וג'נט? הם סתם אורחים לא מוזמנים

3) קראנק, "עיר הילדים האבודים", 1995. סרטו של ז'אן פייר ז'נה מצליח לזגזג בין המרגש והמגוחך, הפנטסטי והמקאברי, לפעמים במהלך סצנה אחת. בתוך זה מסתתרת הדמות המופלאה־איומה של קראנק (דניאל אמילפורק, בתמונה), שחוטף ילדים כדי לגזול מהם את החלומות שלהם, מפני שהוא עצמו לא מסוגל לחלום. ז'נה זכה לתהילת עולם בזכות "אמלי" ולשבחי הביקורת העולמית בזכות "דליקטסן", אבל הסרט הזה והדמות הזאת לא נופלים מהם

4) מקס כהן, "פיי", 1998. מעט מדי צופים נתנו צ'אנס לסרט הביכורים של דארן ארונופסקי ("רקוויאם לחלום", "ברבור שחור"), שהעניק לו בצדק את פרס הבימוי בפסטיבל סאנדנס. הגיבור של ארונופסקי, מקס כהן, מנסה להבין את סודות היקום דרך מתמטיקה מתקדמת ונדון לשלם על זה בהתחרפנות רבתי, מין גירסה מדעית למה שאמור לקרות ליהודי שנכנס לפרדס. כל הגאונות של ארונופסקי כבר כאן, בשחור־לבן יפהפה

5) ד"ר אוטו אוקטוויוס, "ספיידרמן 2", 2004. סם ריימי מביים ואלפרד מולינה מגלם את "דוקטור אוקטופוס", לטעמי הבד־גאי הכי מעניין בסרט קומיקס מאז הולדת הז'אנר ועד הית לדג'ר בתפקיד הג'וקר. היופי בדמות של "דוק אוק", ומולינה מפליא לתקשר את זה, הוא שלא מדובר בכלל בטיפוס מרושע: אוקטוויוס הוא מדען שמנסה להועיל לאנושות, אלא שעבודתו יוצאת משליטה. גיבורים טראגיים יש הרבה; אוקטופוס הוא מקרה נדיר של נבל טראגי

פורסם בפנאי פלוס, 20.8.15

קראתם את החדש של וודי אלן?

I-M

"רגע, אז אני אמורה לקנות מצית שאני לא צריכה כי מישהו שאני לא מכירה אומר שהוא חירש?"

"אני דבק בתיאוריית הכמות", העיד על עצמו וודי אלן בסרט הדוקומנטרי המצוין שהקדישה לו רשת PBS לפני שלוש שנים. "אם אעשה עוד ועוד סרטים, עם קצת מזל כמה מהם יהיו טובים". ואכן, האיש חתום על כותרים רבים כל כך – 45 באורך מלא, לא כולל סרטי טלוויזיה – שמפתה לקבל את ההצהרה הזאת כהווייתה, ולייחס את היצירות הפחות שלמות של אלן לקצב העבודה הגבוה שלו. הרי רק בעשור האחרונות, לצד תסריטים מפותחים לעילא (ומשוחקים למופת) כמו "יסמין הכחולה" ו"ויקי כריסטינה ברצלונה", הוא שחרר סרטים לא לגמרי אפויים כמו "קסם לאור ירח", "לרומא באהבה" ועכשיו "איש ללא היגיון". אבל ראשית, אלן מעניין לטעמי גם בחצי כוח. ושנית, סרטו החדש גרם לי לחשוב שאולי יש מכנה משותף אחר לסרטי החצי־כוח שלו.

ג'ואכין פיניקס הוא אייב, פרופסור לפילוסופיה שסובל משילוב של דיכאון חריף ושתייה חריפה. אנחנו לא לגמרי מבינים מה הביא אותו לדרדרת הנפשית הזאת, אבל אייב מבהיר במו קריינותו שהוא על הקצה. כחלק מהמשבר הוא עוזב משרת הוראה באוניברסיטה ולוקח ג'וב במכללה מקומית, שם הוא פוגש סטודנטית צעירה שבמובנים רבים מתאהבת בו עוד לפני שהם נפגשים (אמה סטון, שמקריינת ברוטציה עם פיניקס). אישה אחרת, מרצה בשם ריטה (פארקר פוסי), פחות או יותר מציעה לו את עצמה כמתנת ברוך הבא. אבל פרופסורנו לא מצליח לתפקד, נפשית או גופנית או מינית, עד שהמקרה מזמן לו סיבה חדשה לחיות: רצח.

בגירסה אישית מאוד של אקטיביזם שיפוטי, מתובל באקזיסטנציאליזם אה־לה ניטשה, אייב מחליט לחסל אדם מהטעם שזה מה שמגיע לו. אני בכוונה לא נכנס כאן לפרטים נוספים, גם מחשש ספוילר וגם כי הם לא באמת רלוונטיים: בבסיסו, "איש ללא היגיון" הוא סרט על פרופסור שמוצא הצדקה אינטלטואלית לבצע את האקט הברברי האולטימטיבי. רוצה לומר שמדובר כאן במעשייה, בסיפור מוסר. וזה מה שהפיל לי את האסימון בנוגע לאגף הפחות מהוקצע בפילמוגרפיה של וודי אלן.

לפני כל דבר אחר – קומיקאי, שחקן, במאי – אלן הוא כותב. ואני מציע לקחת את כתביו הקולנועיים ולחלק אותם לפי המפתח הבא: רומנים (מייצג מובהק: "פשעים ועבירות קלות"), נובלות ("נקודת מפגש") וסיפורים קצרים, או ליתר דיוק סיפורי מעשיות. וראו זה פלא, לקטגוריה האחרונה נכנסים בקלות כל הסרטים של אלן שנראה כאילו נכתבו באבחה אחת ובוימו כלאחר יד. "תעלומת רצח במנהטן", "קללת אבן העקרב הירוקה", "סוף הוליוודי", "מה שעובד": כל הנ"ל הם סרטים שמבוססים על רעיון ספרותי אחד, על הרהור "מה היה אילו", בדיוק כמו רצף הסיפורים הקצרים שאלן ייחס לבן דמותו הסופר ב"לפרק את הארי" – כנראה, וכנראה שלא במקרה, הסרט היחיד בקריירה שלו שנראה כמו חיסול חשבונות עם עצמו.

מעשייה, אם כן. לא מאוד מפותחת ובוודאי לא מוקפדת: באקט שנראה כמו הכרזת "לא היה לי כוח לחשוב על זה יותר מדי", אלן אפילו לא טורח לרענן את פסקול "איש ללא היגיון" וחוזר שוב ושוב על יצירה מוזיקלית אחת, The ‘In’ Crowd של שלישיית רמזי לואיס. ואם כבר הגענו לזה, הרי שגם הרישול הזה אופייני לכל הסיפורים הקצרים מאת אלן; במונחים של מוזיקה קלאסית, הוא לא מתעקש לייצר סימפוניות. אטיודים זה ממש בסדר מבחינתו. ומעשה שטן, או לפחות מעשה במאי, זה לגמרי מספיק. איש ללא היגיון, ללא פיתוח, ללא הקפדה, ועדיין סרט מהנה ומעורר מחשבה ומלא ניצוצות של משחק כביר וכתיבה משוכללת. "איחולים לא עובדים!", צועק פיניקס במיני־מונולוג (אני מצטט מזיכרון, כן?) ששווה לבדו את מחיר הכרטיס. "אם אתה מייחל למותו של מישהו, אתה צריך להרוג אותו!".

פורסם בפנאי פלוס, 30.7.15