"סטיב ג'ובס": אל תאמינו לאין-הייפ

"אוף נו, אבל נוח לי לעשות שיעורים על הרצפה"

מצד אחד, זה תסריט כמעט מושלם. ארון סורקין חוזר ב"סטיב ג'ובס" לעולם תוכן דומה מאוד לזה של "הרשת החברתית" פרי עטו, ככה שיצאתי מהבית בחששות ממיחזור, אבל מהסרט יצאתי בהשתאות מוחלטת מהגאונות של סורקין. אחרי "הבית הלבן" ו"הנשיא מאוהב", "בחורים טובים" ו"מאני בול", הכותב המחונן הזה פשוט לא מפסיק להתעלות על עצמו. פיצוח דמות, זה הקטע החדש שלו; המלך הבלתי מעורער של הדיאלוגים, אולי התסריטאי הפעיל היחיד כיום שניתן לזהות את קול הכתיבה שלו בכל שורה של כל שחקן, כתב מארק צוקרברג שאפשר להאמין לו ב"הרשת החברתית", ועכשיו הוא עושה רייז לעצמו ומפענח את סטיב ג'ובס באופן שגרם לי להרגיש, וואלה, אני מאמין שזה היה הקטע של האיש.

רגע, תיקון: שזה יכול להיות הקטע של האיש. ליציאתו לאקרנים של "סטיב ג'ובס" נלוו תלונות ואיומים מצד שארי בשרו, ואמירה כללית שסורקין כתב יותר פיקשן מאשר ביופיק. אבל בשבילי, הביופיק נחלק שווה בשווה בין הביו לפיק. בין האיש שהיה לסרט שיש. כך שהשאלה היא לא אם סורקין נאמן לג'ובס, כי זה רלוונטי רק לקומץ האנשים שבאמת הכירו אותו; השאלה היא אם הסרט על סטיב ג'ובס גורם לצופים להתעניין באיש, לתהות על קנקנו, ובסופו של דבר להבין מה גורם לדמות הזאת לתקתק. וכאמור, לפחות בשביל הצופה הזה, התשובה היא כן רבתי באותיות של קידוש לבנה על Caps Lock.

מצד שני, זה מהמקרים האלה שטריק של תסריטאי מבצבץ לו מהשרוול. לכן אמרתי "כמעט מושלם" על תסריט שבמיטבו ממש עצר את נשימתי: כי סורקין, בטעות מאוד לא אופיינית, מתמכר למבנה שהוא עצמו גזר על "סטיב ג'ובס".

דמות כמו ג'ובס אפשר לכתוב במיליון ואחת דרכים, וסורקין בחר בדרך שלא צריכה להפתיע אף אחד שמכיר את הכתיבה שלו. צפו בכל פרק של "הבית הלבן" ותראו את זה שוב ושוב: בתשעה מכל עשרה מקרים, ארון סורקין לא כותב את השיא. הוא כותב את המהלכים בדרך לאירוע שלשמו נתכנסו, את ההמולה שלפני, את הקרשצ'נדו. לא את אקורד הסיום. לכן הוא עוצר את "הנשיא מאוהב" לא בנאום מצב האומה, אלא בדקות המטורפות האחרונות שעוברות על צוות הבית הלבן רגע לפני שהנשיא עולה נאום. לכן הוא כתב את "סטיב ג'ובס" בשלוש חתיכות של רגע לפני, שלוש הכנות להשקות: של המקינטוש, של "הקופסה השחורה" (מבית NeXT, החברה שהקים ג'ובס בשנות הגלות שלו מ"אפל"), ושל האיימק. שלושה פיקים בחייו של אדם, שסורקין כמו סורקין כותב את הדרך אליהם ולא אותם עצמם.

"סטיב ג'ובס" נשען חזק מאוד על ארבע דמויות משנה: אשת סודו של ג'ובס, ג'ואנה הופמן (קייט ווינסלט); שותפו להקמת אפל, סטיב ווזניאק (סת' רוגן); מנכ"ל אפל לשעבר ג'ון סקאלי (ג'ף דניאלס); איש אפל אנדי הרצברג (מייקל סטולברג), שסוחב על הכתפיים את כל סוגיית היחס המסריח של ג'ובס לעובדיו; ואחרונה, אבל בהרבה מובנים ראשונה, ליסה – הבת שג'ובס סירב להכיר בה (מתבגרת דרך השחקניות ריפלי סובו, מקנזי מוס ופרלה הייני־ג'רדין). קחו את המבנה המחייב של שלושה רגעים־שלפני, הוסיפו את האנסמבל דלעיל, ותבינו למה סורקין שם את הבדיחה הבאה בפה של ג'ובס: "זה כאילו שלפני כל השקה, כולם הולכים להשתכר ואז באים להגיד לי מה הם באמת חושבים עליי". במילים אחרות, סורקין עצמו יודע שיש כאן עודף התרחשויות של הרגע האחרון מאחורי הקלעים, ועוד כפול שלוש. מחירו של מבנה מחייב.

מצד אחד, יש פה רגעים שעשו לי צמרמורת. דוגמה שתלך איתי הרבה זמן, הסבר להתנגדות של ווזניאק לבנות את מחשב האפל המקורי כיחידה סגורה שאינה מתקשרת עם מערכות אחרות: "מחשבים לא אמורים לסבול מחולשות אנוש", הוא אומר לג'ובס. "אני לא רוצה שהמחשב הזה יסבול משלך". בום.

צריך להיות כותב ענק כדי למסור לצופים את המפתח להתנהגות כזאת או אחרת של דמות, ממש להגיע לאחד מרגעי ה"מה גורם לו לתקתק" האלה. סורקין עושה את זה בהצלחה אדירה ובנונשלנטיות כמעט מעצבנת.

מצד שני, דני בויל < דייויד פינצ'ר. המינוס היחיד של סורקין ככותב הוא הנטייה שלו להתמכר לדיאלוג. זה לא מקרה שהשורות שלו מזוהות מקילומטר: האיש כותב כמו בשנות ה־40, כשהשאלה לא הייתה אם אנשים מדברים ככה במציאות אלא אם זה משפט שמצלצל טוב. אני מת על הפריסטייל הזה, אבל העובדה שסורקין נשען על החלפת מילים כדרך כמעט יחידה לקידום עלילה היא מתכון להתשה. בעיקר כשהוא בשוונג כמו ב"סטיב ג'ובס", שכמה מהשיאים הדרמטיים שלו מסופרים דרך עריכה צולבת בין שני דיאלוגים שונים שמנהלות דמויות זהות. אני יודע, אפילו מהתיאור זה נשמע מבלבל. עכשיו דמיינו מה זה לעקוב אחרי שני דיאלוגים מקבילים, משתי תקופות שונות, בין ג'ובס לסקאלי או בין ג'ובס ל"ווז".

כשדייויד פינצ'ר ביים את "הרשת החברתית", הוא לקח צעד אחורה ונתן לדיאלוגים של סורקין לסחוב את הסרט. אבל בדיוק ברגע שבו זה איים להיעשות מתיש, פינצ'ר סתם לכולם את הפה וניצח סולו על סצנת החתירה – לכאורה מרוץ סירות שמטרתו להעמיק את היכרותנו עם החותרים־אחים וינקלווס, אבל בעצם "ששש" כללי מטעמו של הבמאי. רגע נחוץ של הפוגה בתוך קצב האש של סורקין. דני בויל עשה עבודה סולידית ב"סטיב ג'ובס", וכמו קודמו ריסן את עצמו ונתן לתסריטאי להוביל, אבל לא השכיל לייצר סצנת 'סתמו ולא אמר לסורקין: אחי, בשביל עריכה צולבת בין דיאלוגים נצטרך לחלק ריטלין בכניסה לאולם.

מצד אחד, סרטים כאלה גורמים לי לטעון שבאוסקר צריך להיות "פרס אנסמבל". זה אמור  להיות סרט מונע דמות, וזה כאמור סרט מפצח־דמות, אבל אל תיתנו ל"סטיב ג'ובס" להטעות אתכם: הדמות שהעניקה לסרט את שמו לא מתפצחת בעצמה, אלא מתפענחת דרך האינטראקציה שלה עם הגלריה שהוזכרה לעיל. דרך משחקי החתול־ועכבר עם סקאלי, דרך יחסי החיבה־טינה עם ווז, דרך התקשורת נטולת הבולשיט עם הופמן, דרך הסצנות עם ליסה – הילדה הלא רצויה של אב שננטש בעצמו כילד. ובחיי שמגיע פרס קולקטיבי לשחקנים שמשתתפים במלאכת הפיצוח.

"מה זאת אומרת אסור לעשן על הסט?"

בהקשר הזה ראוי להתעכב על שניים: סת' רוגן, שלראשונה בקריירה שלו מצליח להיות דמות שאינה סת' רוגן (ולא שיש לי משהו נגד סת' רוגניות, אבל אתם יודעים); ומייקל סטולברג, שדקות המסך המועטות שלו עומדות ביחס הפוך למידת ההשפעה שלו על הסרט. זאת לא רק הכתיבה ששמה אותו בספוט־לייט; זאת גם היכולת של השחקן המצוין הזה ("יהודי טוב", "לינקולן") להעביר במדויק את המינון של אנדי הרצברג. את העלבון ואת התרוממות הרוח, את השווה־בשווה של ה"כן, יש לי אחלה עבודה אבל הבוס שלי הוא חרא של בנאדם".

מצד שני, זה הסרט של מייקל פסבנדר. לפני שנה יצא לי לכתוב שראיין גוסלינג, טום הארדי ומייקל פסבנדר מנהלים מרוץ משולש בדרך לתואר של גדול השחקנים בדורם. ובכן, זמן־תוצאה: בעוד שגוסלינג מפגר מאחור (וימשיך לפגר כל זמן שיישאר בפאזת ה"אני לא צריך לעשות כלום חוץ מלשתוק" שלו), הארדי ופסבנדר ממשיכים להלהיב. ולמען האמת, עכשיו האחרון לוקח את ההובלה.

אני לא חושב שסטיב ג'ובס הוא תפקיד של פעם בחיים, כלומר לא בחיים של פסבנדר; לא אתפלא אם נראה ממנו עוד כמה וכמה ראויי־אוסקר. אבל האיש לקח את סטיב ג'ובס, וכמו שאומרים האמריקאים, Owned him. אחד הדברים הראשונים שג'ובס מעומת איתם כאן הוא השאלה למה ילדים מאומצים מרגישים שדחו אותם ולא שבחרו בהם; זה מהרגעים האלה שתסריט יכול להתמוטט תחת המשקל של עצמו, אבל האופן שבו פסבנדר מתמודד עם השאלה הזאת – ואז מתמודד איתה שוב כשהיא חוזרת מאוחר יותר, וביתר שאת – מונע מ"סטיב ג'ובס" לקרוס לתוך עצמו.

מצד אחד, זה פלופ. אפילו עם תקציב זעום במונחים הוליוודיים, 30 מיליון דולר, ה־15 שהסרט הכניס עד כה בארה"ב הם כישלון לכל דבר ועניין. תיאוריה שלי, ולא מרחיקת לכת מדי: זה אפקט "בסרט הזה כבר היינו". ואכן היינו, רק לפני שנתיים ב"ג'ובס" ורק לפני ארבע ב"הרשת החברתית".

מצד שני, צופים הם אובר־רייטד. זה סרט אדיר, באמת אדיר, אולי הטוב ביותר שיצא מהוליווד בשנת הייצור הנוכחית. אל תיתנו לו לפספס אתכם רק בגלל שקראתם איפשהו שהוא נכשל במדינת המוצא שלו.

ארון סורקין במיטבו, דני בויל בשיא כוחו כבמאי שחקנים, מייקל פסבנדר בתפקיד המורכב ביותר שלו עד היום, שורה שלמה של שחקני משנה עם אחוזים מושלמים מהשדה. אם כל זה לא מהווה סיבה מספקת לצאת מהבית ביום סגריר, אולי השורה הזאת תעשה את זה: "אלוהים שלח את בנו־יחידו למשימת התאבדות, אבל אנשים מחבבים אותו כי הוא ברא את העצים".

"סטיב ג'ובס" הוא סרט עצום על ממציא גדול שהיה איש קטן. לכו לראות אותו.

פורסם בפנאי פלוס, 12.11.15

מודעות פרסומת

4 תגובות ל-“"סטיב ג'ובס": אל תאמינו לאין-הייפ

  1. יופי של ביקורות, צעיר, עממי, רענן, אבל גם מכבד את המחשבה ואת
    היצירה. כן ירבו !

  2. סרט ענק. מת על סורקין, מת על מייקל פאסבינדר, בסדר מינוס עם דני בויל. סרט באמת מצוין, הופתעתי לטובה. כיף לקרוא אותך ממש.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s