הרע והנערה

danishgirl1-xlarge

"התיאוריה של הכל" היה סרט לא רע בכלל, ואדי רדמיין היה אחלה סטיבן הוקינג. בשלבים המתקדמים של "התיאוריה" ושל ה־ALS, אני זוכר שהתפעלתי מהיכולת של רדמיין להביע כל כך הרבה בהעוויות שפתיים ועיניים בלבד. "עלייתה של ג'ופיטר" היה סרט פחות רע ממה שעשו ממנו, ואדי רדמיין היה ביי־פאר הדבר הכי גרוע בו. כלומר, יש אובר־אקטינג ואז יש אקסטרים אובר־אקטינג ואז יש רדמיין ב"ג'ופיטר". אני זוכר שחשבתי להגנתו: טוב נו, הרי הכל בסרט הזה מוגזם ואופראי, וחוץ מזה מדובר בזוכה אוסקר טרי שאפשר לפרגן לו מידה של תעופה עצמית. עכשיו מגיע "הנערה הדנית", וסופסוף נפל לי האסימון: זה לא שרדמיין סיגל לעצמו ארסנל של העוויות כדי לגלם את הוקינג. זה שככה הוא משחק. מביע כל דבר, באמצעות כל שריר בפניו, כל הזמן, בכל תפקיד. זה שירת את "התיאוריה", זה הגחיך את "ג'ופיטר", ואת "הנערה" זה הרס לי לחלוטין. הפך את הסרט לבלתי נסבל ממש ברמה הפיזית של להתפתל במושב. צפייה מענה.

הקטע המבאס הוא שזה סיפור מעולה. מומצא במובנים רבים – הספר מאת דיוויד אברסהוף לקח במוצהר חירות אמנותית בכל הנוגע לסיפור האמיתי של איינר וגרטה וגנר – אבל באמת מצוין. רדמיין הוא איינר, צייר מצליח שמגלה כמעט במקרה שהוא אישה כלואה בגוף של גבר במובן הכי מילולי של המצב הזה, ויוצר לעצמו אלטר־אגואית בשם לילי. אליסיה ויקנדר ("אקס מכינה", "שם קוד מלאך") היא גרטה, ציירת בתחילת דרכה, ומי שתצטרך להתמודד עם המטמורפוזה הג'נדרית של בעלה. העסק נעשה מורכב יותר כשגרטה זוכה להכרה אמנותית בזכות הפורטרים של לילי שהיא מציירת, ומה שהתחיל כמשחק תפקידים מיני מקבל טוויסט דרמטי/ היסטורי כשאיינר מתחיל לשקול פרוצדורה כמעט חסרת תקדים בשנות ה־30 של המאה ה־20: ניתוח לשינוי מין.

מ.ש.ל, נראה לי – גבר שהופך לאישה שהופכת למוזה האמנותית של אשתו זה סיפור מעולה לסרט. וזה לא נשאר רק על הנייר: שיתוף הפעולה בין הבמאי טום הופר והצלם דני כהן ("נאום המלך", "עלובי החיים") שוב מייצר שילוב אפקטיבי של אסתטיקה ייחודית ותקופתיות שלא עסוקה מדי בלזעוק "שימו לב לאותנטיות, לא חסכנו בהוצאות". חוץ מזה, הכריזמה של ויקנדר מצליחה איכשהו להושיע את הדמות שלה מהמקום של אישה־סמרטוט שתלך אחרי בעלה באש ובמים וברומן שלו עם גבר (בן ווישו). אבל מה כל זה שווה כשהכוכב שלך על רטט?

צריך – הגם שלא מומלץ – לראות את רדמיין בסרט הזה כדי להאמין ששחקן זוכה אוסקר עושה דברים כאלה, ושבמאי זוכה אוסקר אומר עליהם "יופי, יש לנו את זה". זה אובר־אקטינג ברמות כאלה שמתגלה כאן יקום שמעבר למשחק: רדמיין מעפעף, מפלבל, מלעלע, רועד, זועק, דומע, מחייך ביבושת, ממצמץ בהפתעה, מרים גבה שואלת, מניף אצבע עונה. כל זה במהלך שוט אחד – סתם שוט ממוצע, לא דרמטי במיוחד – מתוך הפריק שואו של "הנערה הדנית".

"טרנס אמריקה" הנהדר של דאנקן טאקר היה ונשאר בעיניי דוגמה ומופת להתמודדות קולנועית עם שינוי מין. לצד מעלות אחרות שהיו בסרט ההוא ונעדרות מ"הנערה הדנית" – למשל מידה של הומור – טאקר הבריק כשליהק לתפקיד הגבר־שבדרכו־להיות־אישה את פליסיטי האפמן. זה הייתה הברקה מפני שהאפמן גילמה את הגיבור של "טרנס אמריקה" כפי שהוא תופס את עצמו – אישה לכל דבר ועניין – ולא כפי שהוא נראה לדמויות האחרות, ולצורך העניין אולי גם לצופים. מלכתחילה חשבתי שיש משהו שגוי בליהוק של גבר לתפקיד הראשי ב"הנערה הדנית", אך אלליי, לא היה לי מושג עד כמה שגוי.

איינר וגנר מצטייר בסרט הזה פחות כטרנס־ג'נדר ויותר כמפוצל אישיות. זה נראה לי מעליב מנקודת מבטה של הקהילה הטרנסית, אבל כמו כל דבר אחר ב"הנערה הדנית", זה משמעותית פחות נורא מכל הדברים האלה שהפנים של אדי רדמיין עושות.

לא, אני לא מאמין שהאיש הזה מועמד לאוסקר על התפקיד הזה. באותה נשימה, אליסיה ויקנדר צריכה לקבל לפחות איזה כינור דויד. אם Acting is reacting, אז אין פרס גדול מדי על זה שהיא הגיבה סרט שלם לאדי רדמיין בלי להתפוצץ מצחוק.

וכעת, 5 סרטים שדווקא התמודדו יפה עם מיניות לא קונבנציונלית

shame

1) סקס, שקרים ווידאוטייפ, 1989. רוב הדברים שקורים בסרטו של סטיבן סודרברג קשורים לסקס, אבל דווקא האימפוטנציה־מבחירה של גרהאם (ג'יימס ספיידר) מניעה את הגלגלים העלילתיים. זאת דמות של גבר שמצלם וידויים אירוטיים של נשים, ואנחנו מצופים להבין שהם משמשים לו תחליף לחיי מין סטנדרטיים; בהתחשב בזה, העובדה שסודרברג וספיידר הפכו את גרהאם למובן ואהוד היא הכל חוץ ממובנת מאליה

2) הטבח, הגנב, אשתו והמאהב, 1989. בסרט האחרון שבו פיטר גרינוויי תקשר עם הקהל שלו, או לצורך העניין עם המין האנושי, יש סטיות מיניות מלוא השולחן ונגיעה מפורשת בטאבו המוחלט: קניבליזם. אלא שאסתטיקה מפוארת והומור בריא (גם אם מאוד גרוטסקי ומאוד מקברי) מרחיקה את הסרט הזה מאזורים סנסציוניים והופכת אותו ליצירה סופר־מעניינת על תאווה – בכל מובן אפשרי של המילה

3) עיניים עצומות לרווחה, 1999. הצוואה האמנותית של סטנלי קובריק היא יצירה לא קלה לפענוח או בכלל, אבל מה שעובר ד"ר הרפורד (טום קרוז) הוא בבירור מסע אל גבולות המיניות – של עצמו ושל שותפים ושותפות אחרים לאודיסיאה האירוטית הזאת. הבחירה בקרוז ובניקול קידמן היא רק אחת מסדרה של הברקות ליהוק, בראשן סידני פולאק בתפקיד האחרון שהיית מצפה ממנו: סקס מניאק בדגש על המניאק

4) בושה, 2011. סרטו של סטיב מקווין עוסק בגלוי בהתמכרות של הגיבור שלו, ברנדון (מייקל פסבנדר), לסקס בכל אופני הביצוע האפשריים שלו. ברובד אחר ונסתר הוא גורם לנו לתהות מה לעזאזל דפוק אצל ברנדון ואצל אחותו סיסי (קרי מאליגן), שבאה עם סדרת מוזרויות מיניות ואחרות משלה. יש הטוענים שאלה אח ואחות עם רקע של גילוי עריות; אני טוען שהעריות הם האח והאחות בעצמם, ומכאן "בושה"

5) דון ג'ון, 2014. סרט הביכורים של ג'וזף גורדון־לוויט כבמאי, ואחד התפקידים המורכבים שלו כשחקן: הוא מגלם דושבג מבחיל עם מקרה קיצון של התמכרות לפורנו, ואז הוא מגלם את מה שקורה לדושבג דנן כשהחיים מתחילים להסתבך לו עם נשים בשר ודם. בתור בונוס, סקרלט ג'והנסון עושה כאן עבודה נהדרת בגירסה שלה לתפקיד האחרון שהייתם מצפים ממנה: פרחה מהגיהנום

פורסם בפנאי פלוס, 14.1.16

מודעות פרסומת

תגובה אחת ל-“הרע והנערה

  1. בעניין הבעות הפנים של רדמיין ו"סגנון המשחק" שלו. שמתי לב בדיוק לאותו הדבר. ציינתי את זה בביקורת שלנו:

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s