האם "מלתעות" הוא הסרט הכי חשוב שהופץ אי פעם?

"מה עבר לי בראש, לידה טבעית במים"

אם מישהו היה עורך רשימה של סרטים ששינו משהו באמנות הקולנוע, היא הייתה מונה עשרות כותרים. הפוקוס העמוק של "האזרח קיין", התפאורה של "בכבלי השכחה", המודלים של "2001", האנימציה הממוחשבת הבראשיתית של "פירמידת הפחד", אפקט ה"זמן־קליע" של "המטריקס" — מדי כמה שנים, לפעמים אפילו חודשים, מתווסף טריק חדש לתיבת הקסמים של הסרטים. לעומת זאת, אם ננסה למנות את הסרטים ששינו משהו בתעשיית הקולנוע, יישאר לנו עודף מעשירייה.

סרטים עושים כסף מאז שעושים סרטים, ומכאן שתעשיית הקולנוע יושבת יופי בגבולות ה"אם זה לא שבור, אל תתקן את זה". ובכל זאת, בהיסטוריה של אזור התעשייה החשוב מכולם — א.ת. הוליווד — היו רגעים מכוננים ששינו לחלוטין את האופן שבו מייצרים, משווקים ומוכרים סרטים. לדוגמה (יחסית) אקטואלית, אלמלא הטרילוגיה המתוכננת־מראש (והמופקת מראש) של "שר הטבעות", לא היינו חווים היום כזה צונאמי של קולנוע סדרתי לפי אותו מתווה; לדוגמה קלאסית, "מלחמת הכוכבים" הצעיר בבת אחת את קהל היעד ההוליוודי מסביבות ה־40 לאזור החצ'קונים. ובהיבט הזה, אין — ולא היה, וספק אם יהיה — גיים צ'יינג'ר כמו "מלתעות".

הקיץ ימלאו 40 לסרטו של סטיבן ספילברג, שהצליח לשנות את הוליווד לנצח למרות תנאי פתיחה איומים: לו"ז שגלש מ־55 ימי צילום מתוכננים ל־159 בפועל, ותקציב שתפח בהתאמה ב־300 אחוז (ל־12 מיליון דולר. זה היה הרבה כסף ב־1975). ועד כמה שינה? לפחות בשש דרכים.

1) טלוויזיה עכשיו. זה כמעט בלתי נתפס בעולם של טריילרים ייעודיים להפסקה של הסופרבול, אבל עד 1975, האולפנים ההוליוודיים לא נהגו לפרסם את התוצרת שלהם בטלוויזיה; זה נחשב הוצאה גדולה מדי. מה גם שהניסיון הרציני הקודם ללכת על זה כאסטרטגיה שיווקית — חודשים ספורים לפני "מלתעות", בסרט של קולומביה בשם Breakout — לא עבד בכלל. לראיה, בחיים לא שמעתם על Breakout.

לאור ההצלחה הגורפת של הסרט בהקרנות ניסיון, יוניברסל החליטה להמר בגדול על "מלתעות" ורכשה ספוטים בני 30 שניות בפריים טיים של כל רשתות השידור הגדולות. הטריילר העדיין־אפקטיבי (חפשו ביוטיוב) עשה את שלו, ו"מלתעות" הפך לסרט הראשון בהיסטוריה שהכניס 100 מיליון דולר בארה"ב בלבד — בדרך ל־260 מיליון בין ניו יורק לאל.איי. מאז כן מפרסמים סרטים בטלוויזיה.

2) לך רחב. המודל העסקי המקובל של הוליווד הוא לשחרר את הסרטים הגדולים ביותר בהפצה הרחבה ביותר, אבל הוא נעשה מקובל רק מאז "מלתעות".

עד שנות ה־70, תצורת ההפצה הסטנדרטית הייתה להתחיל ממספר מצומצם מאוד של אולמות — לפעמים אחד בלבד — ולהרחיב את ההיצע בהתאם לביקוש. שלוש שנים לפני "מלתעות", "הסנדק" של פרמאונט סדק לראשונה התבנית: וויקאנד ראשון בחמישה אולמות, וייקאנד שני ב־316. יוניברסל מצידה דילגה לגמרי על השלב הצר ופתחה במספר שיא של 465 אולמות.

בשבוע שעבר, ב־3 באפריל 2015, פתח "מהיר ועצבני 7" ב־3,900 אולמות; זה לקח ישיר מהביס שהכריש לקח מהקופות.

3) לך גבוה. "מלתעות" הוא מהסרטים הראשונים אי־פעם שענו במדויק על ההגדרה ההוליוודית High Concept. הכוונה היא לא חלילה לסוגה עילית, אלא לסרטים שהקונספט שלהם כל כך מובהק שניתן לסכם אותו במשפט אחד ולפעמים אפילו בצליל אחד — מה שתופס הן לגבי סיסמת המכירות Don’t Go In the Water, שהיטיבה לסכם את כל הקטע של "כריש הולך לאכול את כולם", והן לגבי נעימת ה"טה־טה־טה־טה" הפשוטה שהלחין ג'ון וויליאמס. מ"הרובוטריקים" (קונספט: יש לנו רובוטים נורא גדולים) ועד "הנוקמים" (כל גיבורי העל בכרטיס אחד), "היי קונספט" הפך לסטנדרט בסרטי הקיץ. ואם כבר מדברים:

4) בוא בקיץ. אם לסמן את השינוי הכי גורף שהביא "מלתעות", זה חייב להיות העונתיות. עד לשלהי שנות ה־60, "סרט קיץ" היה שם קוד לפרויקט שהאולפנים לא מאמינים בו; כדי להמחיש עד כמה רווחת הייתה הגישה הזאת, פולין קייל — מבקרת הקולנוע המיתולוגית של הניו יורקר — נהגה לצאת מדי קיץ לחופש גדול משלה.

בסוף שנות ה־60 החלו לצוץ בארה"ב יותר ויותר בתי קולנוע ממוזגים, ואיתם להיטי הקיץ הראשונים — "בוני וקלייד" (67'), "אדם בעקבות גורלו" (69') ו"אמריקן גרפיטי" (73'). "מלתעות" היה הסרט גדול־התקציב הראשון שיועד מלכתחילה להתלבש על הטרנד הטרי הזה, וההצלחה הפנומנלית שלו הפכה על הראש את הקלנדר ההוליוודי.

"תראו מה זה, 15 שקל כיסא"

5) כרטיסים זה לחלשים. כשג'ורג' לוקאס חילץ מאולפני פוקס סעיף חוזי שמבטיח לו את מלוא ההכנסות מהמרצ'נדייז של "מלחמת הכוכבים", הוא סידר לעצמו עתיד של מיליארדר. היו שייחסו את הסעיף ההוא לגאונות העסקית של לוקאס, אבל זה היה יותר כמו העיניים הפקוחות שלו: האיש פשוט ראה מה קרה עם "מלתעות" והפיק לקחים.

ספלים, חולצות, אלבומי פסקול, שנורקלים, סנפירי כריש מפלסטיק — "מלתעות" היה הסרט הראשון שבא בילט־אין עם קו שלם של מוצרים נלווים מצליחים. "מלחמת הכוכבים" פשוט עשה לזה מה ששחקני פוקר קוראים רייז, ומכר יותר מצעצועים מכרטיסים.

6) בשביל להיט צריך להיט. כשקברניטי יוניברסל אפשרו לספילברג לחרוג מהתקציב ומהלו"ז, זה לא היה רק בגלל הצלחת סרטו הראשון, "שוגרלנד אקספרס"; זה היה בעיקר בגלל ההצלחה של "מלתעות", הספר מאת פיטר בנצ'לי.

מעשה שהיה: עורכת "קוסמופוליטן" הלן גרלי בראון סיפרה לבעלה, דייויד בראון מיוניברסל, על איזה ספר עם כריש. בראון פנה למפיק ריצ'רד ד. זאנוק והם רכשו את זכויות ההסרטה מיד לאחר שקראו את הספר. התוצאה הייתה ש"מלתעות" הסרט יצא לאקרנים כש"מתלעות" הספר היה עדיין חזק מאוד בתודעה, ואם למישהו יש בעיה עם הנטייה המבאסת של הוליווד לשים כסף גדול רק על חומר שכבר הצליח במדיה אחרת, אז הרבה מזה הוא באשמת מאורעות קיץ 1975.

היי, אמרתי ש"מלתעות" שינה את תעשיית הקולנוע. תראו לי איפה כתוב שהוא שינה אותה לטובה.

ועוד 5 סרטים נצחיים שחוגגים השנה 40

טיפול בשמאלנות, 2019

1) "מופע הקולנוע של רוקי". איך הזמן רץ כשרוקדים את ה־Time Warp. לא מזמן יצא לי לצפות מחדש בסרטו של ג'ים שרמן, והוא לא איבד כלום: טים קארי עדיין מצחיק, המוזיקה עדיין עושה להזיז את התחת והעסק כולו מבהיר בקלות למה "מופע הקולנוע" היה ונותר ההגדרה המיליונית של "סרט הפולחן"

2) "קן הקוקייה". יום אחד אולי יעשו סרט חזק יותר על שפיות, שיגעון וכל מה שבאמצע. עד שזה יקרה, סרטו של מילוש פורמן ממשיך להתבונן מלמעלה־למעלה על כל מיני נערות בהפרעה. חזק, נבון, קשה, מצחיק — "קן הקוקייה" הוא מהסרטים האלה שגורמים לי לגעגוע כרוני לקולנוע האמריקאי של שנות ה־70

3) "אחר צהריים של פורענות". וזה עוד אחד מהם, גבוה מאוד ברשימה. לא רק התפקיד הכי טוב בקריירה של אל פצ'ינו, לא רק אחת מעבודות הבימוי הכי מרשימות של סידני לומט: גם העובדה שאפילו היום, חשיפת המניע האמיתי שמאחורי שוד הבנק הזה (אל דאגה, לא מספיילר) נראית כמו רגע פלאי של תעוזה חברתית־מינית־קולנועית

4) "מונטי פייתון והגביע הקדוש". מילא האבירים שאומרים "ני", מילא התובנה שזה חייב להיות המלך כי הוא היחיד שלא מרוח עליו חרא: לסרט הזה מגיע מקום בנצח ולו בזכות המונולוג של הצרפתי. זוכרים? "אתם לא מפחידים אותנו, כלבי חזיר אנגלים. לכו ובשלו את ישבניכם, בנים של איש טיפש. אני מקנח את אפי כלפיכם"

5) "מלחמה ואהבה". בשבילי זאת הקומדיה הכי גדולה שביים וודי אלן. למעשה כולי תקווה שגם אני, כמו גיבור הסרט בוריס, אלך לדרכי האחרונה כשהמילים האלה על שפתיי: "וכך אני הולך בגיא צלמוות. בעצם יהיה יותר נכון לומר שאני רץ בגיא צלמוות — כדי לצאת מגיא צלמוות כמה שיותר מהר, אתם מבינים"

פורסם בפנאי פלוס, 9.4.14