אימפריה של קולנוע

"אוף נו, איך אני שונא שכל הרכב מתמלא בג'אנק שלה"

"אוף נו, איך אני שונא שכל הרכב מתמלא בג'אנק שלה"

יש לי 35 דקות להגיש את הביקורת הזאת, אז אני אפילו לא כותב אותה אלא מקליט אותה בדרך מההקרנה של "מקס הזועם: כביש הזעם" למערכת. Waze אומר ש־20 דקות מתוך ה־35 אני אבלה בפקק על ציר ז'בוטינסקי. איזה אנטי קליימס אחרי הסרט המשוגע הזה.

33 דקות. טוב, זאת בכלל לא הולכת להיות ביקורת אלא ריאקציה. תגובה לא מעובדת למתקפה רב־חושית של ג'ורג' מילר, הבמאי שהתואר שהודבק לו בטריילרים – Mastermind – נראה לי עכשיו הולם מאוד. ואם ריאקציה, אז אין לי במה להיאחז מלבד שלוש המילים שזמזמו לי בראש מתחת למוזיקה של ג'אנקי אקס.אל: הראשונה והתדירה מכולן הייתה "וואו", השנייה הייתה "אוי" והשלישית הייתה "כן".

אז קודם כל, וואו. כמובן שוואו: מאז הטיזר הראשון, לטעמי אחד הטריילרים המלהיבים שנעשו אי פעם, היה ברור ש"מקס הזועם" חוזר עם מה שנקרא "וואו פקטור". עוד מילים שאפשר היה להניח מראש שיהיו רלוונטיות, בסדר לא מחייב: אדרנלין, אלימות, סקס, טורים, גרוטסקיות, סטיות, הומור. מה שאי אפשר היה להסיק מהטריילרים, וצריך לראות כדי להבין עד כמה זה נוכח, הוא שהסרט הזה — לא לכל אורכו, אבל לכל אורך המרדף שבו, ככה שזה משהו כמו 90 אחוז מאורכו — אשכרה מופשט.

אני לא מתכוון שאין סיפור ב"כביש הזעם". יש, ואני מקווה שאגיע אליו ב־29 הדקות שנשארו לי. אבל האקשן הוא כל כך אובר דה טופ, כל כך עסוק בלמצות (לראשונה, במונחים של אמצעי עשייה) את העולם המוטרף של "מקס הזועם", שבמיטבו — ושוב, זה מיטב שתופס ככה 110 מתוך 120 הדקות — יש לנו כאן את הסירק דה סוליי של האקשן. מופע אקרובטיקה מטורלל של מצלמות וכלי רכב. מהבחינה הזאת, נראה שג'ורג' מילר הפנים את לקחי סרטי "הפשיטה": אקשן במיטבו זה מחול מודרני. אמנות קונספטואלית. נו, אין לי את המילים הנכונות ויש לי רק 23 דקות. הנקודה היא שהסרט הזה הוא (כמעט) כולו מרדף, וזאת בחירה כמעט מרגשת, ואני רק מקווה לא ייגמר לי הזמן לפני שאזכר להסביר למה.

יופי, רק עכשיו קלטתי שאין לי מושג כמה מילים אני ממלמל פה לעצמי ויש לי מקום בעיתון רק ל־540. חייב להכניס את עניין הקולנוע. תבחרי נתיב כבר, סתומה. אני שם כסף שהיא הצביעה לפיד.

טוב, אני כבר רואה את שווארמה שמש, אז כדאי שאעבור לאוי. ובכן, אוי, הכתיבה. ליתר דיוק, הדיאלוגים. על העלילה אין לי תלונות, בעיקר מפני שהיא הזכירה לי את הקונץ של "דראד" (שמצידו גנב המון מ"הפשיטה" הראשון, אז הכל מתחבר): זה לא סיפור על מקס, טום הארדי. זה סיפור על בחורה, שרליז ת'רון, שנמלטת מאחד ממדורי הגיהינום ולוקחת איתה כמה בנות בתקווה לשחרר אותן מעולו של הפסיכי השולט. מקס, בהתאם למקורות המערבוניים של דמותו, עוזר להן בלי שום סיבה מלבד העובדה שזה הדבר הנכון לעשות. אז לא, אין לי בעיה עם הסיפור של "כביש הזעם", אבל אוי: הדיאלוגים.

ג'ורג' מילר, המאסטרמיינד — בעצם המאסטר־בלאסטר מיינד, אם אתם ותיקים מספיק בשביל לזכור על מה אני מדבר ו/או מה זאת הכותרת הזאת — הוא במאי גס. לא במובן של מטונף, אלא של ההפך מעדין, וזה תמיד היה חלק מהקסם המחוספס של סרטי "מקס הזועם". אבל כשזה מגיע לכתיבת דיאלוג, מה שמשרת כל כך טוב את האווירה ואת הקצב הופך לבעיה. מצד שני, יצוין שהבעיה הזאת בעייתית לאורך משהו כמו עשר דקות מצטברות.

בעצם, אם לנסח את זה חד יותר: הרגעים היחידים ב"כביש הזעם" שאינם כבירים הם הברקסים, הקטעים האלה שהמכוניות מפסיקות לדבר והאנשים מתחילים לקשקש. ומצד שלישי, בלי העצירות האלה להתרעננות, בלי הרפיות בתוך המתח, המכלול לא היה עובד. הוא היה מתיש במקום לסחוף, כמו הפקק הזה. לא, חופשי, אל תעשה לי את הזה עם היד. בכיף שלי נתתי לך להיכנס.

וואי, מנהרת מנחם בגין. 19 דקות. אני חייב להתחיל עם ה"כן" לפני שיישאר לי זמן רק לחנות ולתמלל. אז ככה: כן, הוליווד. ככה טוב. האקשן של "כביש הזעם" לא בא לעשות לך כאב ראש מרוב גירויים; כמה שהוא אינטנסיבי, תמיד נשמרת בו הגיאוגרפיה. הנוכחות במרחב. אתה תמיד יודע מי רודף אחרי מי, או מי ירה את הירייה שפצלחה את מי, כי זה סרט לגדולים. לא לילדים מוכי ADHD. זה סרט לגדולים גם במובן הזה שהוא עושה המון כבוד למרדף הקולנועי, שהוא לא עשוי מאוסף של פיקסלים אלא אוכל ונושם חול ואבק ושותה שמן מנוע. כבר אמרתי, גס במובן החיובי של המילה.

כן, קולנוע. זה הדבר האחרון והדבר העיקרי, כי "כביש הזעם" הוא כולו קולנוע. אין לו קיום מחוץ לאולם. אי אפשר לספר אותו, לצייר אותו, לשיר אותו או לרקוד אותו; הוא חי רק בתוך המדיום הזה של התמונות הזזות. וככזה, הוא שירה בתנועה. אפילו אם זאת שירת רוק כבד בתנועה של מנועי V8.

שוב אין לי לא מילים ולא זמן, אז בלי קישוטים עכשיו: בשביל דברים כאלה יש קולנוע. בשביל סרטים כאלה אני יוצא מהבית, מתרגש מטריילר, מדבר לעצמי בתוך סקודה ברחוב המסגר. אני בוויברציות פה, פאקינג ויברציות, כי אוסטרלי אחד הזכיר לי מה זה הדבר הזה שאני כל כך אוהב בסרטים, או יותר נכון ב־Moving Pictures, כי זה בול זה: התמונות ואיך שהן זזות.

וואי וואי. 14 דקות.

פורסם בפנאי פלוס (14.5.15) בגירסה מקוצרת, כי בדיעבד התברר שדיברתי לעצמי 790 מילה

מודעות פרסומת

2 תגובות ל-“אימפריה של קולנוע

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s