לעולם בעקבות האור

rachel-mcadams-mark-ruffalo-brian-dg-arcy-michael-keaton-and-john-slattery-in-spotlight-cred-kerry-hayes-open-road-films

איזה טיימינג. שבועות אחרי הטראומה של 9/11 פרסם ה"בוסטון גלוב" את אחד הסיפורים הכי קשים לעיכול בהיסטוריה של ארה"ב: לא רק מאות מקרי התעללות מינית של כמרים בילדים, אלא גם טיוח שיטתי של הנ"ל בידי פרנסי הכנסייה הקתולית בבוסטון. "ספוטלייט" הוא שמו של צוות התחקירנים שחשף את הסיפור, ושל הסרט על החשיפה הזאת.

אוקיי, תראו: 22 שנה אני כותב על סרטים, וספק אם הצטברו שלושה מקרים שבהם השיקול העיקרי שלי בהמלצה על סרט היה עולם התוכן שלו. סיפור, תמה, מסר – כבודם במקומם והכל, אבל להכתיר אותם כסיבה לצאת מהבית פירושו לומר "הנה סרט חשוב", ואני מכיר מעט מאוד סרטים חשובים (כלומר, עלילתיים. העולם הזה חרא, אז דוקומנטריים חשובים יש כמו זבל). הבינג סד דט, "ספוטלייט" הוא סרט חשוב. אבל אולי לא במובן הראשון שעולה בראש כשחושבים על חשיפה של התעללות סדרתית בילדים.

כמו שאני רואה את הדברים, הבמאי טום מקארתי ("אנשי התחנה", "האורח") נדרש להחלטה קריטית בבואו לתקוף את הסיפור הזה: בהינתן שפדופיליה בקרב כמרים היא כיום תופעה מוכרת לכל אדם באמריקה ולרוב אדם בעולם, כל ניסיון ליצור מתח סביב שאלת ההיה־או־לא־היה נדון מראש לכישלון. זה השאיר מרחב בחירה בין יצירה קשה מנשוא על אנשים רעים שעושים לנגד עיניך דברים איומים, או יצירה מרתקת – גם אם מעט דידקטית – על אנשי מקצוע שחושפים דברים שקרו לפני שהסרט התחיל. השם "ספוטלייט" לבדו מסביר במה בחר מקארתי, ולטעמי בחר נכון. כמו הסרט־על־עיתונות האהוב עליי (טוב, ועל רוב העולם המערבי), "כל אנשי הנשיא", "ספוטלייט" לא שואל מה קרה אלא מה אפשר  להוכיח.

הארבעה שצריכים להוכיח הם עורך "ספוטלייט" בובי רובינסון (מייקל קיטון) ושלושת העיתונאים החוקרים שאיתו: מייק רזנדס (מארק רופאלו), סשה פייפר (רייצ'ל מקאדאמס) ומאט קרול (בריאן ד'ארסי ג'יימס). מי שצריך להחליט עד כמה מוכן ה"גלוב" להיכנס בכנסייה הוא העורך הראשי החדש – והיהודי – מרטי בארון (ליב שרייבר). ומי שגונב את הסרט, כי זה מה שהוא עושה קריירה שלמה, זה סטנלי טוצ'י בתפקיד אדיר של עורך דין שמתמחה בייצוג ילדים.

Stanley-Tucci-Spotlight-movie

כן, זה סרט חשוב, וזה גם סרט טוב. הבמאי מקארתי קנה את עולמו ב"אנשי התחנה" – הסרט שעשה את הקריירה של פיטר דינקלג' – ואותי הוא קנה אפילו יותר ביוקר ב"האורח", הסרט הכביר ההוא עם ריצ'רד ג'נקינס והיאם עבאס וכל התופים ההם. למקארתי יש טאץ' טוב לסיפור ונטייה למלודרמה שאינה סוחטת דמעות, והוא מנווט את "ספוטלייט" הרחק מהמקומות שעלולים להפוך סרט על התעללות בילדים לכל הדברים הרעים שהוא יכול להיות. כבר אמרתי, זה לא סרט כזה. אנחנו כאן כדי להבין המכניקה של החשיפה, את מה שצריך לעשות כשגוף בעל כוח אבסולוטי מנסה להסתיר משהו. ושוב, כמו אלן ג'יי פקולה ב"כל אנשי הנשיא", מקארתי לא מתעסק בפשע אלא בניסיון לחטא אותו באמצעות אור השמש.

טום מקארתי הוא שחקן במקור, וזה אולי הסבר חלקי לדברים שהוא מוציא מהקאסט שלו. הקריירה של האיש מעידה על כך שהוא המקבילה הקולנועית למה שמכונה בספורט "מאמן של שחקנים", וזה מתבטא גם ב"ספוטלייט" – סרט אנסמבל קלאסי שבו כל שחקן בקבוצה מביא את מה שהאמריקאים קוראים ה־A-Game שלו. רופאלו משדר איזו איכות עצבנית שאף פעם לא ראיתי אצלו, שרייבר עושה את ההפך ויוצא אנליטי וקר במלוא המובנים של קול, ולגבי מקאדאמס – יודעים מה, אני אנסח את זה בדיוק כמו שחשבתי את זה, הרי כולנו אנשים בוגרים: רייצ'ל מקאדאמס ממלאת בהצלחה תפקיד שהיה צריך ללכת לשחקנית פחות יפה ממנה. זאת לא אמירה על המראה של סשה פייפר, כן? זאת בעיה קבועה עם יופי הוליוודי בסרטים על אנשים אמיתיים. איכשהו, בין הסטיילינג שלה למימיקה שלה, מקאדאמס מצליחה לעשות את זה אמין.

michael-keaton-and-rachel-mcadams

סיכום ביניים: ל"ספוטלייט" יש סיפור חזק, כתיבה חפה מסנסציות, משחק נהדר ובימוי נבון ובוטח. מה שאין בו, מה שחסר לו כדי להיות סרט גדול, נמצא איפשהו בין סאבטקסט לקונטקסט. אחלוק איתכם תיאוריה: נדמה לי שהיה כאן חשש אמיתי מיצירת אנטגוניזם בקרב אלמנטים דתיים, ונדמה לי שהחשש הזה הרחיק את "ספוטלייט" מכל אמירה אנטי דתית. "כל אנשי הנשיא" הוא יצירת מופת שחושפת בפניך לאט אבל בטוח את פירוש הביטוי "השלטון משחית", וככזאת היא כמעט אנרכיסטית; "ספוטלייט" הוא סרט טוב מאוד, אבל חסר לו האומץ להצטרף לג'ון לנון ולשיר לנו על עולם ללא דת. עם הפשע הספציפי שהוא מתאר, ברגע הספציפי שבו הוא נחשף, זאת כמעט בגידה מצידו לא ללחוש לנו ככה בין השורות: "פססס, דת זה חרא".

אחרי כל היתרונות והחסרונות שלו, אני חוזר לנקודת המוצא: "ספוטלייט" הוא סרט חשוב. לא בגלל הפשע שהוא עוסק בו, אלא בגלל החשיפה שמוטמעת בשמו. בגלל שזה סרט על עיתונות חוקרת שנעשה באחת התקופות הכי קשות של העיתונות מהסוג הזה ובכלל. בגלל שהוא עשוי להזכיר לחלק מהצופים בשביל מה יש בכלל עיתונות במדינות דמוקרטיות. ובגלל שבהקשר הזה, חלק מהצופים זקוקים לא לתזכורת אלא לשיעור למתחילים.

ברור, התקשורת מעצבנת. היא דוחפת את האף שלה למקומות, היא מכוונים זרקורים לדברים והיא עושה את כל זה בשביל למכור עיתונים – או גרוע מזה, פרסומות. "ספוטלייט" לא מסתיר את זה; הוא רק מזכיר לנו למה זה חשוב שמישהו יציף את החרא. למה ספרי האזרחות מדברים על התקשורת במונחים של "הרשות הרביעית". יצא לי פעם לכתוב במקום אחר שעיתונאים הם כמו פסי האטה – אף אחד לא אוהב אותם, אבל לפעמים הם הדבר היחיד שמונע מאנשים מסוימים לדרוס אנשים אחרים. בהרבה מובנים, גם הסרט החדש של טום מקארתי אומר את זה.

"ספוטלייט" הוא סרט על עיתונאים אמריקאים שחשפו כמרים אמריקאים שהתעללו מינית בילדים אמריקאים, אבל חשוב שיראו אותו גם במדינות אחרות. מדינות שבהן משכתבים ספרי אזרחות, מדינות עם משטרים שיותר נוח להם ללמד דת מאשר דמוקרטיה, מדינות שבהן עיתונאים מוקעים ומאוימים רק כי הם עושים את העבודה שלהם ומבקרים את בעלי השררה. אם אתם חיים במדינה כזאת, אז הנה סרט שאתם צריכים לראות.

**הביקורת המורחבת הזאת מורכבת מטקסט שכתבתי בגיליון ינואר של בלייזר ומביקורת שפורסמה בפנאי פלוס ב-21.1  

 

 

 

 

מודעות פרסומת

תגובה אחת ל-“לעולם בעקבות האור

  1. אבל למה המסקנה שלך היא שדת רעה? העובדה שיש כמרים רעים היא מה שהופכת דת לרעה? אני לא באה לסנגר כאן על הדת, אני רק אומרת שעל סמך שיש אנשים דתיים שהם רעים לא הייתי שופטת דת כממסד.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s